שלום, אנחנו חבורה של חברים קרובים (בנים ובנות) שאוכלים לעיתים ארוחות משותפות בחלק מהפעמים נוצר מצב שבו יש בסעודה 3 בנות ושני בנים או שני בנים ושתי בנות והייתי מעוניין לדעת מה לעשות בנושא זימון במקרה זה?
תשובה:
המקור לחיוב זימון נלמד במסכת ברכות מפסוקים המתארים מעמד של אנשים הנושאים שם שמיים יחד. כלומר המשמעות של הזימון היא צומת בה הופכים מפגש חברתי של ארוחה משותפת למקום בו שם ה' נוכח והופך להיות חלק מאופי המפגש. המשנה אומרת "שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן" ומגדירה את המספר המינימלי לחיוב זימון במספר שלוש.
שאלתך מורכבת מתיאור שני מצבים שונים: מצב בו יש שלוש נשים ושני גברים ומצב בו יש שתי נשים ושני גברים . המצבים הללו נוגעים בדילמות הלכתיות שונות ולכן אתייחס לכל אחד מהם בנפרד.
א. שלוש נשים ושני גברים: מצב זה מעלה שתי שאלות שונות:
- האם שלוש הנשים יכולות/חייבות לזמן
- האם שני הגברים יכולים/מחויבים לענות לזימון.
שלוש נשים שאוכלות יחד יכולות לזמן (שו"ע) ועל פי חלק מהפוסקים גם חייבות לעשות כן (גר"א ובן איש חי). הגברים הסועדים עם הנשים יכולים לענות לזימון כשם שהם יכולים לענות לכל ברכה אחרת שאשה אומרת (חזון איש), ובזימון יתכן ואף יהיו חייבים לעשות כן (כמו שנראה לקמן). שאלות אלו הן פשוטות יחסית ולכן פתחתי במסקנה ההלכתית, אך תוכל לעיין בהרחבות ולהבין איך נובעת ההכרעה הזו מתוך המקורות והדיונים בפוסקים.
ב. שתי נשים ושני גברים: המורכבות החדשה העולה במציאות כזו, היא שאין דרך להגיע למספר שלוש בלי לצרף נשים וגברים יחד. רוב הפוסקים הכריעו שאי אפשר לצרף נשים וגברים יחד כדי לזמן, אך במהלך הדורות היו גם פוסקים שסברו אחרת ואף נהגו למעשה אחרת. בסייגים מסוימים שהעלו הפוסקים כפי שיפורט לקמן, אפשר ונכון לזמן גם במסגרת מעורבת כזו.
שיטת רבי יהודה הכהן:
המשנה במסכת ברכות קובעת: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם" והגמרא כתבה שיש בכך משום פריצותא: כלומר בעיה של צניעות בעירוב נשים וגברים יחד. למרות שכך הסבירו רוב הראשונים את הסוגיה, בכמה מקומות מזכירים הפוסקים את מנהגו של רבי יהודה הכהן שהיה מצרף את בנותיו לזימון (כך במסכת ברכות דף מה ע"ב תוד"ה "שאני", שלטי גיבורים אות ב דף לג ע"א בדפי הרי"ף והביאו גם הטור בסימן קצ"ט).
הוכחה לשיטת רבי יהודה הכהן מביא הטור מהסוגיה המתלבטת האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. בסוגיה זו מחפשת הגמרא נפקא מינא מעשית להתלבטות זו שהרי סופסוף גם אם חיוב הנשים בברכת המזון הוא מדרבנן הן צריכות לברך. הגמרא מציעה שההבדל בין האפשרות שנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא לאפשרות שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן יהיה בשאלה האם יכולות להוציא גברים ידי חובה. רבי יהודה הכהן הבין שלהוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון פירושו לזמן עבורם, ומכאן מוכיח שלסוגיה היה פשוט שנשים יכולות להצטרף וליצור יחד עם עוד גבר או שניים את חובת הזימון. הוכחה זו כשלעצמה איננה חזקה, אך עצם העדות על אחד מגדולי הראשונים שסבר כך ואף נהג כן הלכה למעשה היא בעלת משמעות גדולה וכאמור גם הטור שלמעשה חולק עליו, הביאו בפסקיו.
שיטת השואל ומשיב:
במאה ה-19 פסק השואל ומשיב, הרב יוסף שאול נתנזון, מי שהיה אחד מגדולי הפוסקים באירופה בתקופה זו שניתן לצרף נשים וגברים לשלושה החייבים בזימון. את המשנה הקובעת שאין לצרף "נשים ועבדים וקטנים" לזימון הוא הסביר כמתייחסת לאפשרות לצרף נשים ועבדים יחד שבסיטואציה כזו עשויה להיווצר פריצות, ולא בצירוף נשים עם גברים. (ניתן לבסס את הקריאה הזו לאור משנה במסכת פסחים שבעניין קביעות חבורה לקרבן פסח אומרת במפורש: "ואין עושין חבורת נשים, עבדים וקטנים". הבנת האיסור ההלכתי הזו יכולה להתבהר לאור מה שעולה ממספר ציוריםהמתארים סעודה בעולם העתיק, שם רואים שהגברים אוכלים בהסבה בחדר המרכזי ואילו העבדים והנשים אוכלים יחד במטבח).
על גבי ההצעה לקרוא את המשנה אחרת, מוסיף השואל ומשיב את הקושי להבין את הגמרא שמגדירה סעודה של נשים וגברים כפריצותא שכן אם מדובר על איש הסועד עם אשתו ובנותיו – באיזה מובן נכון יהיה להגדיר מציאות כזו כפריצות? קריאה זו במשנה ובסוגיה מביאה את השואל ומשיב להכריע למעשה כמו רבי יהודה הכהן ולאפשר לצרף נשים וגברים לזימון אחד.
הסייגים שמציעים הט"ז והפרי מגדים
בניגוד לשואל ומשיב נושאי כלים על השלחן ערוך שביקשו להבין את מנהגו של רבי יהודה הכהן צמצמו אותו באחת משתי דרכים: הט"ז הבין שרבי יהודה הכהן היה מצרף אשה לזימון בתנאי שיש שני גברים, כלומר רוב המניין הנדרש לזימון הוא גברים ובתנאי שמי שמזמן בפועל הוא אחד מהגברים. הפרי מגדים הסביר שרבי יהודה הכהן היה מצרף נשים וגברים לזימון רק בתוך חוג המשפחה: עם אשתו ובנותיו ששם קשה להלום את סברת הפריצותא המוזכרת בסוגיה כבסיס לבעיה לצרף נשים וגברים יחד. המשנה ברורה כותב במפורש לא כן ואוסר לצרף נשים וגברים יחד גם באותם דרכים שהזכירו הפוסקים כשביקשו להבין את שיטתו של רבי יהודה הכהן.
למעשה: שני פוסקים במסורת הפסיקה סוברים שאפשר לצרף נשים וגברים לזימון אחד: רבי יהודה הכהן בתחילת תקופת הראשונים והשואל ומשיב בסוף תקופת האחרונים. לצד זה נכון שדרך הפסיקה והמנהג במהלך כל הדורות לא צרף נשים לזימון, וגם השלחן ערוך לא פוסק כך למעשה.
סיכום:
כאשר באים לשקלל את הנתונים הללו ולהגיע לכדי הכרעה אני חושבת שיש להוסיף שני נתונים לחשבון: הראשון הוא הידיעה ששני הפוסקים הללו נחשבו כל אחד בדורו כאחד מהגדולים המשמעותיים ביותר: רבי יהודה הכהן היה מורו הגדול של רבינו גרשום מאור הגולה וכנראה גם של רש"י, והשואל ומשיב שהיה אחד מגדולי רבני גליציה אך קיבל שאלות מכל רחבי אירופה.
תובנה נוספת שיש לחדד היא שיישום החשש של פריצותא בסעודה משותפת של נשים וגברים רק לשאלת הזימון ולא לשאלת רוח הסעודה כולה – חוטאת למטרתה של הסוגיה. הסוגיה איננה מבקשת להזהיר מזימון משותף אלא מסעודה משותפת כאשר זו עשויה להוביל לפריצות. ממילא במידה והארוחה המשותפת שאתה מתאר היא כזו שקיים בה חשש פריצותא – נכון להימנע ממנה ללא קשר לשאלת הזימון וזה למעשה כוונתה של הסוגיה (ומשהו מעין זה בניתוח ההשלכות החריפות של תפיסה זו על היחס שלנו למערכת ההלכתית, העלתה ד"ר ורד נעם במאמר שפירסמה לפני כמה שנים במוסף שבת של מקור ראשון). במידה והסעודה נעשית מתוך רוח עדינה ומתוקנת, אני חושבת שנכון לזמן יחד ואפשר לנהוג כמו אחד מהסייגים שהציעו נושאי הכלים בהבנת שיטתו של רבי יהודה הכהן: לזמן רק כאשר יש רוב של גברים, להקפיד שמי שמזמן בפועל הוא איש או לעשות כן רק כאשר הארוחה היא במסגרת משפחתית.
כל טוב
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
הרחבה לשאלה א
ישנן שתי סוגיות המתייחסות לנושא זהבמסכת ברכות ובמסכת ערכין. המשנה במסכת ברכות ( דף מה ע"א) קובעת "נשים עבדים וקטנים אין מזמנין עליהן" בפשטות: נשים לא מצטרפות לזימון הגברים. כך מבינה הסוגיה בגמרא שמוצאת את הטעם לדין בחשש מפני "פריצותא" של ארוחה משותפת של נשים וגברים או של גברים ועבדים. לשאלה האם נשים צריכות לזמן כאשר הן אוכלות יחד אין אמירה חד משמעית בסוגיה: הסוגיה מצטטת ברייתא הקובעת: "נשים מזמנות לעצמן" אך מהסוגיה נשמע שהקביעה מתייחסת לאפשרות של נשים לזמן ולא בהכרח לחובה שלהן.
במסכת ערכין בתחילת המסכת (דף ג ע"א) ישנה סוגיה המתייחסת באופן מפורש יותר לשאלת חיוב נשים בזימון ושם הסוגיה לומדת באופן חד משמעי שנשים חייבות לזמן. דין זה נלמד בסוגיה מהמילה "הכל" הפותחת את הברייתא המגדירה באופן גורף: "הכל חייבים בזימון".
לכאורה יש סתירה בין הסוגיות. הסוגיה בערכין מחייבת והסוגיה בברכות לא הזכירה חיוב. אולםניתן לטעון שאין סתירה חזיתית בין הסוגיות והיה אפשר לומר שגם הסוגיה במסכת ברכות סוברת שנשים חייבות לזמן, ובכל זאת הראשונים נחלקו בשאלה זו: בעלי התוספות הכריעו שנשים אינן חייבות בזימון והסוגיה רק מאפשרת להן לזמן במידה והן רוצות, לעומתם הסבירו הרא"ש ורבינו יונה כפשטות הסוגיה במסכת ערכין שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות בחבורה.
להלכה הכריעו השלחן ערוך והרמ"א כדעת בעלי התוספות שנשים אינן חייבות בזימון אך יכולות לזמן במידה ורוצות. את ההכרעה הזו מסייג השלחן ערוך שבמידה ונשים אוכלות בחברת שלושה גברים הן מחויבות בזימון וצריכות להישאר ולענות לזימון (וממילא גם הגברים צריכים לבדוק שהאשה שאכלה איתם נמצאת בשלחן ולא הלכה למטבח או משהו מעין זה, כפי שמציינים הרב פיינשטיין ושבט הלוי בפסיקותיהם..). הביאור הלכה מביא את שיטת הגר"א שהכריע בשונה מהשולחן ערוך, כמו הרא"ש ורבינו יונה ופסק שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות יחד וכך גם מובא בבן איש חי. אם כך במצב הראשון עליו אתה שואל בו יש שלוש נשים ושני גברים, הנשים יכולות לזמן. אך עדיין יש לברר האם הגברים האוכלים יחד עם שלוש הנשים יכולים לענות לזימון?
ניתן להתייחס לזימון של הנשים כמו כל ברכה אחרת שאשה מברכת שכמובן אין מניעה שגבר השומע אותה יענה אחריה "אמן", אך נראה לי שבהתייחסות הספציפית לזימון אפשר להגיד יותר מכך:את הגמרא האוסרת על נשים וגברים להצטרף יחד לזימון הסבירו הראשונים כקשורה לכך שכאשר הצירוף עצמו הוא שיוצר הגדרה חדשה של חיוב יש בכך משום "פריצותא" שכן יש היכר משמעותי לחבורה המעורבת שרק הצירוף של הנשים והגברים שבה יוצר את החיוב לזמן. הבנה זו תהיה בעלת משמעות לשאלה שלנו שכן כאשר הצירוף איננו יוצר את החיוב לזמן, שכן גם ללא הגברים יש סביב השלחן שלוש נשים מזמנות – אין בעיה שהגברים יענו ונראה לי אולי לומר שהם גם חייבים לעשות כן (ונראה לי שכך עולה גם מדבריו של הרב אליעזר מלמד בהלכות זימון נשים שלו, ראה הפנייה במקורות) .
מקורות להרחבה
- משנה, מסכת ברכות, פרק ז, משניות א-ב
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן… נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם.
- תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה:
תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן – אין מזמנין" והא מאה נשי כתרי גברי דמיין – וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן"? שאני התם, דאיכא דעות. אי הכי אימא סיפא: "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" – אמאי לא? והא איכא דעות! שאני התם – משום פריצותא.
- 3. תוספות מסכת ברכות דף מה: ד"ה "שאני התם שאיכא דעות"
מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהןומיהו לא נהגו העולם כן. וקשה אמאי לא נהגו? מדקתני "מזמנות" משמע דקאמר חייבות לזמן? וי"ל ד"נשים מזמנות לעצמן" היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובהליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ) "הכלמחוייבין בזימון – לאתויי נשים" לענין רשות קאמר ולא לענין חובה.
- תלמוד בבלי, מסכת ערכין דף ג.
הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן
- רבינו יונה, מסכת ברכות, דף לג. בדפי הרי"ף
ונראה למורי הרב שחייבות הן לזמן משום דבמסקנה מתרצים בגמרא "שאני התם דאיכא דעות" ונראה לומר שאע"פ שהן נשים כיוון שהן שלוש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות, אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא. וכיוון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלוש
- בית יוסף על סימן קצ"ט
ואומר ר"י דלעצמן דווקא רשות, אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ז) נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזמון שלנו: הגה אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י):
- משנה ברורה על סימן קצ"ט
(טז) רשות – י"ל הטעם דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון:
(יז) חייבות וכו' – ואע"ג דנתבאר בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:
- שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן ט
בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון, כמפורש בסימן קצ"ט סעיף ז'. אבל בחול, שליכא ברוב המקומות סעודה קבועה לאכול כולן ביחד, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן להשלחן לכל אחד, אין כוונתה לישב לאכול ביחד. וכ"ש כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין אותה, ואין לה פנאי לקבוע אכילתה אפילו בפני עצמה, וכ"ש שלא עם אחרים, בחול שכל אחד ממהר באכילתו, שא"כ הא לא שייכא כלל לאכילתן. ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה כאשר היא חייבת, ולא להניח להאינשי לברך קודם שהיא באה להשלחן לברך יחד בזימון, או לכה"פ שתשיב ברוך שאכלנו, ותחכה עד שיגמור המברך ברכת הזן. ובשבת שהכלאוכלין יחד, ואין לשום אחד למהר לברך, מוכרחין לקרוא לה לברך יחד בברכת הזימון. ולא שייך לבקש זכות על הנשים, כי מה יש לה לעשות אם האנשים זימנו בלעדיה, ולא חיכו עליה. אבל האנשים בשבת כשממהרין לברך בזימון, ואין רוצין לחכות על הנשים, וגם אין קוראין להנשים, זה וודאי אסור בשבת, וגם בימי החול הרבה פעמים.
- שו"ת שבט הלוי חלק א סימן לח
כבוד קרובי ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה צדיק במעשיו ר' מאיר יהודה הלוי ואזנר הי"ו.
ואשר שאלת, שאלת חכם, דכיוןדקיי"ל בסי' קצ"ט דנשים עם האנשים חייבות בזימון ויוצאות ע"י האנשים, וא"כ היאך נתרץ מנהג חסידים ואנשי מעשה, שהולכים בסוף סעודת הבית אל שולחן רבם ומפקיעים בזה חיוב זימון הנשים שחל עליהם כבר, אלו דבריך. ואשיב הנלענ"ד לפי מועט זמני, ואסדר קודם השיטות בקצור ונבא לדינא אי"ה.
הנה דעת התוס' ברכות מ"ה ע"ב דנשים מזמנות רשות, ונראה מדבריהם בין לעצמם, בין עם אנשים, ואפילו עם בעליהם, וכן יראה דעת רש"י שם, אמנם הרא"ש חולק עליהם דמשמעותהסוגיאעירוכין ג' ע"א דחייבות ממש, ומשמע לדידי' אין חילוק בין עם האנשים שנתחייבו ע"ג האנשים בין לעצמן כדמשמעבעירוכין שם מדהביאהגמ' הבריית' דנשיםמזמנין לעצמן לראי' על הא דמרבינןמהכל חייבין בזימון ואפילו נשים, וזה כוונת הגר"אבאו"ח שם, ודברי הב"ח בהשגתו על הרא"ש דחוקים בזה. אמנם להלכה פסק המחבר כדעה שלישית, דעת הסמ"ג עשין כ"ז, דנשים מזמנות לעצמן רשות, ואם אוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון האנשים, ובש"ע הרב בעל התניא הוסיף חדושדבכה"גדנתחייבו הנשים עם האנשים הרשות ביד הנשים להחלק לעצמן ולברך לעצמן, ור"לדכיוןדנתחייבו דינם כאנשים דששה נחלקים, ובזה שוב אינם בכלל הדין דנשים מזמנות לעצמן רק רשות, ועכשיו אין נוהגין כן, דזהדוקא כשכל הזימון שלהם רשות בזה לא נהגו נשים עכשיו, אבל כשנתחייבו עם האנשים כבר חל חיוב זימון, ומזמנות לעצמן מן הדין, (ולשון רשות בש"ע הרב בזה קאי על רשות לחלק לא רשות של בהמ"ז), ואם כן היה הדין נותן כשאוכלים ג' אנשים וג' נשים כולם גדולים בסעודה אחת והאנשים הולכים לשלחן רבם, שהנשים יזמנו לעצמן מן הדין, והגאון משנה ברורה בשער ציון הסכים לדעת הגר"ז ע"ש, איברא היות אין עושין כן, וגם כשלא נשארו ג' נשים, א"כ מפקע לגמרי הזימון מן הנשארות כשאלת כבודו נ"י.
מזה נראה לי שסומכים עצמם על דעת הב"חשבמג"א סימן ר' ס"ק ב', שכתב בשיטת רב האי גאון, דקודם גמר הסעודה אפילו היו יחד בתחלת הסעודה עדיין רשאי לצאת, והאי דסי' קצ"ג ס"ד מיירי שגמרו סעודתן כאן, ע"ש, וא"כ הכא בנ"ד, שיוצאים קודם גמר סעודה, דהא גומרים סעו ד תן על שלחן רבם, הרי יש לנו עמודי ברזל הב"חוהמג"א לסמוך עליהם. ונהי דלהלכהלענין אנשים, גדולי פוסקי האחרונים דחו דברי הב"ח מהלכה, וגם קביעות תחלת הסעודה אוסר הפקעת הזימון, מ"מ הכא לענין נשים דבלא"ה איכא דעות דגם עם האנשים אינן חייבות מן הדין כנזכר לעיל, בודאי כדאי הם גדולי הפוסקים הב"חוהמג"א לסמוך עליהם, בפרט שהב"ח מעיד דהכינהיגי עלמא, ועיין במ"ב שכתב דלצורך גדול יש לסמוך על הב"ח, וכנראה דאנשי מעשה האלה, מחשבים זה לצורך גדול.
ואם היינו אומרים דדינאדסימן קצ"ג סעיף ד' דקביעות דתחלת סעודה מחייב הוא דוקא באנשים דיש להם כל דיני זימון בין לעצמן בין עם אחרים, משא"כ בנשים דקילי דעכ"פ לעצמן אינן חייבין, ולא מתחייבי רק מגו דאנשים כלשון הלבוש סימן קצ"ט, בכה"גלכ"ע רק סוף סעודה קובע, וכיון שהלכו האנשים קודם סוף הסעודה, אין כאן הפקעת חיוב הנשים, אם כנים הדברים היינו מרויחיםלישב המנהג גם לדעת החולקים על הב"ח הנ"ל, אמנם הפרט הזה עדיין צל"ע, אבל מש"כ למעלה נראה פשוט. ידידך קרובך דוש"ת בלונ"ח מצפה לחסדי ה'.
- ביאור הלכה
נשים מזמנות לעצמן רשות – ודעת הגר"א בביאורו שהעיקר כהרא"שותר"י שנשים מזמנות לעצמן חו
- בן איש חי (פרשת קרח, אות יג
נשים אע"ג דאיןמזמנין עליהם לכו"ע, מכל מקום יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן ויש אומרים שהו רשות אם רצו מזמנות לעצמן. הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלשה, אבל לא יזמנו בשם אפלו הם מאה
- הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ו עמוד ב
דשאני הכא דע"י צירוף אין שנוי במטבע ברכה אבל זמון דהוי שנוי במטבע ברהמ"ז וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחשלפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאתה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר דדכותיהנמיבבהמ"זהיכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהן משום דהשתא אין צירופן של נשים ניכר עמהם כלל:
- הרב אויערבך, הליכות ביתה פרק י"ב הלכה ז
שלוש נשים שאכלו ביחד עם איש אחד או שניים, נכון שאחת מהן תברך ברכת הזימון ולא האיש, אבל ודאי רשאי האיש לענות אחריהן
- הרב אליעזר מלמד, זימון נשים (בעיקר סוף הערה 12)
https://ph.yhb.org.il/10-05-07/
- שלטי גיבורים אות ב דף לג ע"א בדפי הרי"ף
ר"ת ורבינו שמחה כתבו דאשה ועבד מצטרפין לזימון עשרה, ורוב הפוסקים נחלקו עליהם, ולדברי רבינו יהודה מצטרפין בג', ואי חמיר עשרה יותר מג' כמו שכתב ר"י נמצא דמאןדאמרדמצטרפין לשלושה… ונשים יש אומרים שהרשות בידן לזמן בג' אם ירצו והרא"ש הוכיח דעם אנשים חובה ומיימוני כתב סתם "דמזמנות לעצמן אבל לא יזמנו בשם" והרא"ש כתב שמצטרפות עם האנשים לזימון בשם ור"י הכהן היה עושה הלכה למעשה להצטרף נשים לזימון ומהר"ם פליג עליו. מיהו לכולי עלמא יוצאות בזימון האנשים אלא דפליגי אם צריכות שיבינו לשון הקודש או לאו
- טור, אורח חיים, סימן קצ"ט סעיפים ו-ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ובאשכנז לא נהגו כן ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי' אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש"י וא"א הרא"ש ז"ל פי' דעלכרחך חייבות קאמר דתניא בערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמר הכל לאתויי מאי לאתויי נשים והיינו על כרחך לחיובא מדקאמר הכל חייבין:
וה"ר יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מדבעי שמתו נשים בברה"מ דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא תבעי ליה אם מצטרפות והר"ממרונטבורג השיב על דבריו וכת' שאין מצטרפות והרמב"ם ז"ל כתב נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמם ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנות יחד אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן וקטנים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים וטומטום אינו מזמן כלל:
- שו"ת שואל ומשיב
דהאדאמרו משום פריצותא הוא דוקא בחבורת נשים עם עבדים… ולכך אין חבורתם נאה. אבל נשים עם אנשים… לא שייך פריצותא. ובמסיבה איש עם בני ביתו הם יושבים עם נשותיהם ועבדיהם ואיך שייך פריצותא ח"ו?
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ו) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים אלא נשים לעצמם ועבדים לעצמם ובלבד שלא יזמנו בשם:
- ט"ז על שולחן ערוך סימן קצ"ט
נשים ועבדים כו'. זהו משנה ריש פ"ג שאכלו ובטור כתוב והר"י הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מהגמרא פרק מי שמתו נשים חייבות בב"ה דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאם לא תמצי הכי תבעי ליה אם מצטרפות והר"מ השיב על דבריו שאין מצטרפות כו'. וקשה היאך מפרש המשנה דנשים ועבדים אין מזמנין עליהם ובמרדכי כתוב שרבינו שמחה עשה כן מעשה להצטרף אשה לזימון אלא דשם מסיק דהיינו להזכרת השם לחוד ולא לשאר זימון אבל דברי ר"י בטור לא משמע לפרושי כן מסידור דבריו והפלוגתא שמביא על זה. ונראה דיש לומר המשנה דאין מזמנין על הנשים פירושו שיתן להם לברך בכוס הזימון דומיא דעד כמה מזמנין פירש"י דקאי על המברך בזימון וא"כ בצירוף שיברך איש עמהם אפשר דשרי ואע"ג דכלל התנא עמהם עבדים וקטנים והני אפי' לצירוף אסור מכל מקום בהאי מילתא שוין שלא יברכו בזימון, וזה מוכח בפרק מי שמתו דשם לא קאי על זימון אלא בלא זימון דהיינו אשה עם בעלה ובעלה אינו יודע ברכת המזון והיא יודעת דעל זה קאי שם הסוגיא אח"כ. ועל זה מספקא לן שם ודייק רבינו יהודא אמאי לא מספקא ליה אם תצטרף לזימון בג' מכלל דפשיטא דמצטרפת לזימון בג' אלא שהיא לא תברך והר"מ סבירא ליה דלזימון חמור טפי ופשיטא דאפי' לצירוף אסירא אלא להוציא בברכה את בעלה קיל טפי כיון שהוא אינו יודע מספקא לן דוקא כנ"ל. וכאן הביא דעת הרמב"ם ולשונו דאפילו לצירוף אסירי. ועוד י"ל למ"ש ב"י אחר זה בסי' זה בשם הכלבו לענין קטן שמצרפין אותו לג' דוקא אחד דרובא דגדולים בעינן ה"נ בנשים דמתני' היינו אם הם הרוב לא יזמן להם איש אחר. אבל לצירוף ב' אנשים והיא השלישית שפיר תצטרף כ"ה דעת ר"י הכהן:
- פרי מגדים, שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ"ט
נשים. עי' ט"ז. הר"ר יהודה הכהן צירף אשה לזימון, ומשנה ברכות דף מ"ה ע"א קשה, ואין לומר דבזימון עשרה צירף ומשנה בזימון שלשה דמשמע בטור שהר"ר יהודה הכהן אף לשלשה צירף, ותירץ הט"ז דמשנה אין מזמן שתברך היא ברכת הזימון, דומיאדעד כמה מזמנין שפירש רש"י נפקא מינה להוציא אחרים (אפשר דקשיא ליה דלצירוף אף ירק כזית די וכאן משמע פת לכן פירש כן) הוא הדין אשה כהאי גוונא אבל לצירוף שלשה י"ל מצטרפות דאי ספק הוא אמאי לא מבעיא לן בדף כ' זה שמע מינה (דמצרט') [דמצטרפין]. והר"מ סובר לצירוף וודאי לא כו', ועי' א"ר. ובחדושינו הארכנו די"לאשה עם אנשים לא מצטרפות דאין חברתן נאה או פריצותא, והר"ר יהודה הכהן מיירי באשה עם בעלה ובנה דלא שייך הנך טעמי, ועי' לבוש סעי' ז' דאין מזמנין על אשה עם בעלה יע"ש. חצי עבד וחצי בן חורין אפשר מזמנין עליו, ולעצמו עי' סי' תקפ"ט וסי' תרפ"ט עי' א"ר אות ה', ואי"ה שם יבואר:
- 22. משנה ברורה על סימן קצ"ט
(יב) אין מזמנין עליהן – ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:
- קישור למאמרה של ורד נעם
http://www.old.kolech.org.il/maamar/%D7%9E%D7%A2%D6%B5%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%AA/
- קישורים למאמרים נוספים שעסקו בסוגיה זו:
יונתן גרשון באקדמות כ"ו, ותגובות: הרב מידן, הרב מלמד והרבנית טיקוצ'ינסקי
https://www.bmj.org.il/akdamot_content/34
הרבנית מירב טובול כהנא, טללי אורות טו
https://orot.ac.il/sites/default/files/tallelei-orot/15-03.PDF
