מה הקשר בין נידה לשמירת נגיעה? והאם רווקה מחוייבת בהלכות נידה?

1. האם אישה רווקה גם מחוייבת בהלכות נידה?

2. האם שמירת נגיעה (לא בהכרח ממקום מיני)  נובעת מהלכות נידה?

 

תשובה

שאלת האם גם אישה רווקה מחוייבת בהלכות נידה. לצורך המענה נבחן את מקורן של הלכות אלו ומה היקפן. הלכות נידה מפורטות בתורה בויקרא פרק טו. בפרק זה מדובר על הגדרת האישה כנידה או זבה בהקשר של דיני טומאה, ללא כל קשר לחיי הנישואין, אלא ביחס לאפשרות להכנס לבית המקדש או לאכול בשר קודשים ושאר ההשלכות ההלכתיות להיותו של האדם טמא או טהור.

בויקרא פרק יח פסוק יט נכתב: "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". כלומר, אותן הגדרות לפיהן האישה נטמאת כלפי הקב"ה משפיעות גם על האפשרות שלה לקיים יחסים, ובהיותה נידה היא ובן זוגה אסורים בקיום יחסי מין. הפסוק לא מדבר דוקא בזוג נשוי (כתוב "ואל אשה" ולא "ואל אשתך"), ומכאן שאיסור קיום היחסים עם אישה נידה אינו קשור דוקא לנישואין. היציאה ממצב הנידה היא רק ע"י ספירת שבעה נקיים וטבילה. אמנם הפוסקים אסרו על אישה רווקה לטבול[1] ולכן הרווקות בימינו אינן יכולות לצאת  ממצב הנידה.

  • שאלת האם חובת שמירת נגיעה נובעת מהלכות נידה. דיני הרחקות בכלל, ובתוכם גם איסור נגיעה, נלמדים מאותו הפסוק בויקרא יח,יט שצוטט לעיל[2].

מטרת ההרחקה היא להוות סייג לאיסור החמור של קיום יחסים בזמן שהאישה נידה, שעונשו כרת מדאורייתא. טעמו נובע מתוך הבנה שקשה מאד לשים גבול למשיכה המינית ברגע שישנו מגע כלשהו בין בני הזוג[3]. לפי הבנה זו גם נגיעה שאינה מינית אסורה, כי היא יכולה להפוך בקלות רבה לנגיעה מינית[4].

כפי שאיסור קיום יחסים עם אישה נידה המוזכר בפסוק אינו קשור דווקא לבני זוג נשואים כך גם איסור הנגיעה. מכאן המקור גם להלכה הקרויה בימינו "שמירת נגיעה" בין בנים לבנות בכלל[5]. יש לציין שבין בני זוג נשואים ישנן הרחקות נוספות על איסור המגע (כמו איסור העברה מיד ליד, איסור אכילה מאותה צלחת ועוד). הרחקות אלו מובנות לאור הקשר הרגשי הקיים בין בני הזוג והמגורים המשותפים באותו בית, היוצרים אינטימיות גדולה ביניהם, ולכן יש צורך בסייגים רבים יותר כדי לא להגיע לאיסור של קיום יחסים בזמן נידה.

בנוסף, לזוג נשוי מותר להתייחד – כלומר לשהות ביחד לבדם בפרטיות – דבר האסור בין גברים ונשים שאינם נשואים. היתר זה אינו משתנה גם כאשר האישה נידה, וכאמור לעיל הוא חיוני לניהול התקין של הבית. מצד שני הוא מחייב תשומת לב רבה יותר לא להגיע לעבור על ההלכות שהוזכרו לעיל.  ניתן לומר אם כן שאמנם דיני הרחקות בזוג נשוי חמורים יותר  מאשר אצל פנויים מבחינה אחת, אך קלים יותר מבחינה אחרת.

נועה

 


 

[1] על פי דברי הריב"ש, המובאים בסוף דברי הב"י ביורה דעה סימן קפ"ג, וכך פסק הרמ"א, בשו"ע שם.

[2] כבר בחז"ל ישנה מחלוקת האם האיסור נלמד ישירות מהפסוק או לא. לפי הספרא (פרשת אחרי מות פרשה ט) ולפי אדר"נ (נוסחא א פרק ב)  האיסור נלמד מהתורה, מהמילים "לא תקרב", ולכן מדובר באיסור דאורייתא. אמנם חומרתו פחותה מאיסור קיום היחסים בזמן שהאישה נידה, כיון שאיסור הקרבה הוא איסור לאו ואיסור קיום היחסים הוא איסור כרת, אך עדיין שניהם מדאורייתא. לעומת זאת רבי פדת בגמרא שבת י"ג ע"א, סובר שאיסור הקרבה בזמן שהאישה נידה הוא איסור דרבנן, שלמדו אותו כסייג לאיסור קיום היחסים. מחלוקת זו נמשכת בראשונים. השו"ע פסק שמדובר באיסור דאורייתא והרמ"א פסק שזהו איסור דרבנן (שו"ע יו"ד קצ"ה) למחלוקת זו ישנן השלכות הלכתיות במצבים מסוימים, אך לא לענינינו.

[3] "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות, י"ג ע"ב)

[4] באחרונים (המקור הוא בש"ך ליו"ד קצ"ה) ישנה הבחנה בין "נגיעה של חיבה", שמשמעותה היא נגיעה מינית, לבין "נגיעה שאינה של חיבה". לפי הש"ך, הרמב"ם סובר שרק נגיעה של חיבה אסורה מדאורייתא. האג"מ כתב שנגיעה שאינה של חיבה (כגון נגיעה הנדרשת לצורך סיוע, או לצורך בדיקה רפואית, או מגע אקראי הנגרם למשל כתוצאה מצפיפות במקום מסוים) אינה אסורה כלל. לפי פסיקה זו התירו חלק מהפוסקים לחיצת יד של נימוסין  בין גבר לאישה. לפוסקים כרמ"א, גם נגיעה של חיבה אסורה רק מדרבנן, ולכן גם הם יתירו אותה במצבים מסוימים (למשל, לחיצת יד של נימוסין במקום של הלבנת פנים. כשנוצרת סתירה בין איסור דאורייתא של הלבנת פנים לאיסור דרבנן – איסור דאורייתא גובר).

[5] המונח "שמירת נגיעה" התקבל בציבור, אך למעשה מדויק יותר לקרוא להלכה זו "איסור נגיעה". כמובן שבצד הנימוק ההלכתי הפורמלי קיימת כאן גם תפיסה רעיונית שיחסי מין הם דבר השמור בלעדית למסגרת של חיי נישואין, כי רק שם הם באים מתוך קשר רגשי עמוק ויציב, מלווים במחויבות ובאחריות ויוצרים את קדושת הבית. איסור הנגיעה עוזר לייצר חברה שבה חיים גברים ונשים זה בצד זו, בלי מתח מיני או פריצות מינית.

איך אפשר להבין את היחס המפלה של התורה לאישה בפרשת סוטה?

שלום הרבנית
בעקבות פרשת השבוע עלתה לי שאלה, לא מצאתי עליה תשובה, וחשבתי שבפלטפורמה זו אמצא מענה הולם.

אם הטענה היא שהתורה לא שוביניסטית, תורת חיים, רלוונטית תמיד וכו וכו, איך יכול להיות שיש דברים בהם היחס לנשים התורה מופלה לרעה לגמרי? ובאופן מדויק יותר בעקבות לימוד הפרשה (נשא), איך יכול להיות שאשה שבגדה באישה (האיש שלה) או אפילו רק חשודה על ידיו שבגדה בו, צריכה לעבור תהליך כל כך משפיל, מול כהן, כדי לגלות האם היא בגדה בכלל, לעומת גבר שגם אם אשתו תחשוד שהוא בגד לא יקרה לו כלום? ואמשיך במה שהתחלתי, אם אנחנו מאמינים שהתורה היא נצחית, ושזה לא רלוונטי רק לאותה תקופה, איך האשה במקרה הספיציפי מושפלת כל כך לעומת הגבר שלא יענש בכלל?

תודה רבה!

 

תשובה

שלום, 

אמנם את פרשת "נשא" קראנו לפני כחודש, אבל חשיבותה של שאלתך נשארת בעינה.

אתמודד עם שאלתך בכמה רבדים:

הפרשה בתורה: פרשת סוטה מתארת טקס יוצא דופן שאין דומה לו בתורה. עיקרו של הטקס הוא בעובדה שאין אפשרות לקיים משפט על פי המהלך המשפטי הרגיל, ולכן נדרשת התערבות אלוקית באמצעות טקס הנעשה על ידי הכהנים. הטקס יוציא לאור את האמת – אם אכן נאפה האשה או שחשדו של בעלה הוא חשד שווא.

בקריאת הפסוקים בתורה אנו מגלים שאכן, כפי שכתבת – הם כולם מכוונים כנגד האשה. קנאות האיש, בין אם היא מבוססת על עובדות ובין אם היא פרי דמיונו ורצונו לפגוע באשתו – נענית על ידי התורה כמוצדקת מכתחילה. גם אם יתברר שקנאותו קנאות שווא – הוא לא נענש על כך, אלא חוזר עם אשתו לביתו, וכנראה יתברכו בילד/ים. כפי שאת כותבת, אכן הטקס משפיל את האשה. אם חטאה – תמות כנראה, ואם לא חטאה – אין לה שום פיצוי! והאיש, פטור לחלוטין על חשדות השווא. יתרה מכך – אין טקס דומה לגברים, אם נשותיהם חושדות בהן בניאוף.

כשאנו פונות אל התורה שבעל פה – אל מסכת סוטה במשנה, אנו קוראות תיאור מפורט של כל מהלך הטיפול ב"סוטה".

ההבדל המשמעותי ביותר הוא שהטקס עובר מ"אות משמים" למהלך משפטי. המשנה פותחת בכך שרק אם יש ארבעה עדים, שני 'עדי קינוי', כלומר: עדים ששמעו את הבעל מתרה באשתו שלא תתראה עם איש פלוני, ובנוסף עליהם – רק אם יש גם 'עדי סתירה', שמעידים שהאשה "נסתרה" עם אותו איש פלוני למשך זמן מינימלי – אז בכלל יש מקום לטקס הזה. כלומר, יש כאן "נרמול" של המהלך. לא כל קנאות נענית מיד בקיום הטקס. יתרה מכך – אם האיש מקיים יחסי אישות עם האשה – הוא לא יוכל להביאה לטקס, ואם הוא חשוד גם כן כנואף – לא יתקיים הטקס.

החידוש הגדול של המשנה הוא שהאשה יכולה לסרב לטקס ולהגיד "איני שותה" ואז על האיש לגרש אותה, והיא, כסוג של קנס, תאבד את כסף כתובתה.

המשנה מציינת אפשרות מרתקת ש"הזכות תולה לה" – שהמים המאררים מלכתחילה לא יוכלו לפעול על האשה שלמדה תורה, כי יש לה זכויות רבות.

כלומר – המשנה מצמצמת את תחולתו של הטקס והופכת אותו לקרוב יותר לתהליך משפטי, ופותחת פתח מילוט לאשה.

אמנם, יש לציין שטקס השקיית הסוטה המתואר במשנה הינו אלים ופוגעני ביותר, ואלו מעשים שאינם הולמים כלל את דרכי הענישה המקובלות אצל חז"ל ואת הצניעות שהם נוהגים גם כלפי מי שראוי לעונש גופני. פרופ' ישי רוזן צבי בספרו "הטקס שלא היה", ניתח את המשניות גם מבהיבט זה, ומציע שהטקס המתואר בהן אינו תיאור של מציאות ריאלית, אלא הוא מעין תיאור פנטסטי שמציג תפיסה כלפי נשים – הסכנות הטמונות בהן וחוסר היכולת להתמודד אתן.

האם באמת מדובר ב"טקס שלא היה"? קיימות שתי עדויות המשיחות "לפי תומן" על קיומו של טקס כזה (מסכת עדויות פרק ה משנה ו ומדרש תנחומא נשא, ו) אבל הן מספרות על דבר שהיה לפני דורות רבים, ואולי גם שם אין זה אלא משל.

 וכאן המקום לשאול: האם הפיכת הטקס מ"התערבות אלוקית" לעשיה אנושית כפי שמתוארת במשנה, הוא "לטובת האשה" או לרעתה? האם התורה שבעל פה משיבה לשאלותיך, לשאלות שהנושא הזה מעורר.

הטקס המתואר במשנה דומה לזה שבתורה בשני נושאים:

  1.     ההיבט המגדרי – מיקום האשה והמצופה ממנה ומיקום האיש ושלטונו בה.
  2.     מרכזיותו של הכהן והמקדש, כשהאיש אין לו כל מעמד וכל תפקיד בטקס.

המשנה מוסיפה "לרעתה" של האשה את הפומביות המופגנת, את המעשים הנעשים בה, את השפה שבה מדברים אליה ועליה – עם אסוציאציה לפסוקים הקשים מיחזקאל פרק כ"ג:

(כה) וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ: (כו) וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ: (כז) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד:…   (לב) כֹּה אָמַר ה' אל' כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל: (לג) שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן: (לד) וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה' אל': (לה) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אל' יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ: … (מח) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה: (מט) וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אל': 

 מאידך חשוב לציין שהמשנה פותחת פתח לנסיגה של האשה. לאי הסכמתה. יש לה קול. חלש, אמנם, אבל נשמע! וזאת עושה הפיכת הטקס למהלך משפטי.

 באשר לחוסר השיוויון בין מעמד האשה למעמד האיש – נוכל ללמוד על דרישת איזון מן המדרש:

"איש איש כי תשטה אשתו", שנו רבותינו: אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות שכן כתיב: "כי תשטה אשתו", הרי למדנו לאשה, לאיש מנין? שנאמר (משלי ו) "נואף אשה חסר לב"! (תנחומא. נשא. ה)

 ועדין נותרת השאלה שלך – מה אנחנו לומדות ולומדים מהפרשה המופיעה בתורה ונשנית בתורה שבעל פה? מה נלמד על יחס לנשים, אל חוסר האיזון בדרישות מאיש ומאשה – כפי שהעלית בשאלתך.

 אציע כיוון עקרוני למחשבה, שמתחבר ללימוד גדול שלמדונו חז"ל מפרשת סוטה.

בפרשת סוטה כתוב: וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים (במדבר ה, כג) אמר ר' ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. (מסכת דרך ארץ).

המדרש הזה מלמד אותנו מה מטרת התורה. כאשר התורה נותנת הוראות מה לעשות כשבעל מקנא לאשתו, היא אינה מציירת מציאות אידיאלית אלא התמודדות עם מציאות קיימת. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזו אפשרות אלטרנטיבית מבקשת התורה לשלול.

הרי לא מדובר כאן במצב של "אין שלום", אלא במצב קשה של קנאות עזה. ובאה פרשת סוטה להבטיח דבר בסיסי הרבה יותר משלום בית – למנוע מן הבעל להיות 'הרשות השופטת' 'והרשות המבצעת' כלפי אשתו, מציאות שלצערנו הגדול קיימת גם  בימינו – שלילת חירויות, אלימות, ועד כדי נטילת חיים של נשים על ידי בעליהן הקנאים.

התורה באה לשלול 'סגירת חשבון' בחצר האחורית של הבית. המטרה היא להוציא את סערת הקנאה החוצה – למקדש, לחברה, לזקנים, לכהן. זה לא תהליך משפטי המברר את סיבות הקנאה. במצב הזה, בתוך הסערה, הן פחות חשובות. ההוצאה החוצה מבטיחה סוג של משפט או בירור, שעד כמה שהוא קשה לאוזן מודרנית הוא עדיף עשרת מונים ממה שעלול לקרות בתוך הבית. המטרה הראשונית והמרכזית  – להוציא את הזעם והקנאה מהבית, לציבור ולאור. 

יש בכך הגנה על האשה חסרת הכח והמעמד מול מי שעלול לחשוב כי בידיו ההכרעה האם אשתו, אותה הוא רואה ככפופה לו, זכאית להמשיך לחיות. קנאתו תבוא על סיפוקה באמצעות המעמד הציבורי והקהל, אותו הוא רואה כעומדים לצידו, אבל – עצם הבאתה למקדש מוציאה אותו מחזקתו ואין לו כל מקום בכל הטקס.  ואולי כך ישכח זעמו, ואולי כך מצילים חיים. על התורה נאמר פעמים רבות "דבר הכתוב בהווה", כלומר: התורה מתייחסת למציאות הקיימת, ולא למציאות אידיאלית שאינה קיימת.   

ואוסיף ואומר: הלוואי שגם בימינו, כל איש שמקנא לאשתו היה פונה בשעת זעמו לעו"ס, למשטרה, לרב  או לכל גורם חיצוני!  אולי היו פחות מקרי רצח נשים בתוך המשפחה בכל שנה. ואז אולי אפשר היה גם להתפנות לטיפול ארוך בסיבות הזעם והקנאה.

רחל

האם יש בעיה בחיבור מאריך חזייה בשבת?

האם יש בעיה בשבת לשים או להסיר מאריך חזייה (משום תיקון כלי)?

 

תשובה

שלום,

תיקון כלי הוא תולדה של מלאכת מכה בפטיש. כך מפרש הרמב"ם מלאכה זו: "כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש. ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב". (שבת כג,ד). כלומר האיסור חל על יצירת כלי או פעולת סיום יצירתו וחיזוק כלי שהתקלקל להחזירו למצבו התקין.

במאריך חזייה אין יצירת כלי, שהרי הוא כבר כלי בפני עצמו, אבל יש לדון האם יש בחיבורו לחזייה משום מלאכת תפירה. כפי שנראה להלן בהרחבה, בחיבור חתיכות בד שנועדו לחיבור והסרה (וכן פתיחה וסגירה), בשונה מתפירה, אין איסור ומותר לחברן. 

 

מלאכת תפירה נלמדת ממשנה במסכת שבת (עד,ב) "והתופר שתי תפירות". ושואלת הגמרא מדוע שתי תפירות ייחשבו מלאכה אם הן אינן בר קיימא: "והא לא קיימא! אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שקשרן". מסביר רבה בר בר חנה שהאיסור הוא כאשר הוא קשר את שני ראשי החוט שאז הם בר קיימא (רש"י). מכאן אנחנו מבינות שיש עניין דווקא בתפירה שמטרתה לחבר שני חלקי בד לחיבור קבוע. פוסק הרמב"ם "התופר שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה" (הלכות שבת י,ט). תולדה של תפירה היא הדבקה שמטרתה דומה לתפירה. 

אבל בדבר שמעיקרו דרך שימושו הוא לסגירה ולפתיחה מחדש, כגון כפתורים או רוכסן, אין איסור תופר. כותב הרב נויבירט בשמירת שבת כהלכתה בשם הרב שלמה זלמן אויערבך שכן ההלכה גם אם מתכוון להשאיר את הרוכסן סגור לזמן ממושך (פרק טו הערה רלב*). הוא מתייחס גם למקרה של "הידוק שני חלקי בד באמצעות פסים שהצדדים המחוספסים שלהם מתהדקים זה בזה מאליהם וכן מותר להפריד אותם זה מזה" (שם סעיף עח). אני מבינה שכוונתו למה שאנחנו מכנים סקוטש והוא כותב בהערה שה"פסים" המדוברים הם בדיוק כמו מאריך החזיה: "ואין בו משום תפירה אלא רק כרוכס שתי לולאות ברזל זו בזו או שני כפתורי לחץ זה בזה". כך שלמסקנה במאריך חזיה אשר אין בו חיבור של קביעות אין בעיה לחבר או להסיר אותו בשבת. 

בברכה

רחל

למה צריך לשמור על הלכות צניעות שגברים קבעו?

שלום. אני רוצה לשאול שאלה בנושא צניעות (אני רוצה שרבנית, שמבינה בזה תענה לי על השאלה):
למה אנחנו הבנות, צריכות ללכת בצניעות? ב"ה אני הולכת בצניעות עם חולצה שלושת רבעי ועם חצאית מתחת לברך. אבל, אני לא מדברת על חצאית, אלא בעיקר על החולצה בקיץ. הבנים, לא צריכים ללכת עם חולצת שלושת רבעי בקיץ בשיא החום!!

וגם עוד משהו: למה הבנים קבעו לנו את הלכות הצניעות? הם הלכו בשיא הקיץ עם חולצת שלושת רבעי בגלל שההלכה חייבה אותם? אם הבנות היו קובעות את ההלכות צניעות והיו קובעות איך ללכת, זה לא היה לי כזה משנה כי הן קבעו את זה ולא הבנים!! אשמח לתשובה!!

 

תשובה

שלום רב,

תודה ששאלת. מקריאת השאלה אני שומעת את הקושי והתסכול ואני אפילו יכולה להזדהות.

הקושי הוא טבעי מאד והוא מעיד על רצון אמיתי וכנה שלנו, להראות באופן מותאם לסביבה וגם להישאר בגבולות נורמות ההלכה.

ביקשת ש"רבנית שמבינה בזה" תענה ואני לא יודעת אם אני עונה על ההגדרה אבל אני יכולה לנסות להציע לך כמה נקודות למחשבה.

לפני שאענה חשוב לי להביע הערכה גדולה אליך על זה שאת מקפידה להתלבש על פי הנורמות שחונכת עליהם למרות שאת לא מבינה בדיוק למה ובעיקר למרות הקושי. אני חושבת שזו עמדה מאד חשובה. עצם המחויבות שלך.

ומכאן לשתי השאלות-

שאלת שאלה אחד על חולצה עם שרוול 3/4 ושאלת שאלה אחרת על עצם קביעת ההלכה לנשים על ידי גברים. ברשותך, אענה על כל שאלה בנפרד ואתחיל מהשאלה השנייה:

 

בשונה מענייני הלכה אחרים בהם יש מסורות רציפות- משנה, גמרא, ראשונים ואחרונים, ענייני לבוש של נשים וגברים מופיעים באופן פחות מאורגן בסוגיות. נראה כי בסה"כ אנשים התלבשו בצורה מכובדת וצנועה. הדינים המופיעים הם איך אדם צריך להתלבש כשהוא עולה לתורה או מתפלל, האם מותר להתפלל מול אישה שאינה לבושה בצניעות וגם במקרי קצה של פירוק הנישואין כי יש שבירה של נורמות לבוש מקובלות.

ההלכה, שנלמדה ולכן גם נכתבה, לאורך הדורות על ידי תלמידי החכמים, שברובם היו כמובן גברים, הייתה קשובה להלך הרוח ולסיטואציות שנוצרו. כך קרה שבעת החדשה כשנורמות הלבוש בעולם המודרני מאד השתנו, נוצר גם צורך להגדיר גבולות. הגדרת הגבולות, איפה שהוא, היא קריטית, ונראה  שעם זה את מזדהה.

באופן הזה נוצר מצב שגם ענייני לבוש של נשים נכתב על ידי גברים. מהבחינה הזאת נושא זה איננו שונה מענייני הלכה אחרים שנכתבו.

אכן, יש ברכה גדולה שהיום נשים מעורבות יותר בעולם התורה ופסיקת הלכה (ואתר משיבת נפש לוקח בזה חלק) אבל אינני חושבת שכאשר רק גברים עסקו בנושא לא הייתה מודעות והבנה מסוימת בהתמודדות הנשית. (אנו פוגשים רגישות רבה של חכמים ופוסקים לאורך הדורות במגוון תחומים)

בנוסף, אי אפשר להתעלם מכך שיש בענייני לבוש הנשים, גם קשר לגברים. הסביבה שלנו סה"כ מעורבת, האנשים בעולם המודרני חיים לצד נשים שאינם נשותיהם והמוטיבציה לחברה צנועה יותר היא גם מוטיבציה של הנשים וגם של הגברים שחיים לצד הנשים.

אני מרגישה שהעיסוק בימינו בנושאים האלה נעשה מתוך הבנה, התחשבות ושגם נשים זוכות לקחת בו חלק.

(אגב, גם לבנים יש התמודדויות הלכתיות לא פשוטות בכלל. ההלכה לא פטרה אותם מהתמודדויות שלהם בגלל שהפוסקים היו גברים.

כמו כן, בשונה מטענתך שהגברים לא הולכים עם חולצות 3/4 ולכן יכלו כביכול להרשות לעצמם לפסוק לנשים, נראה לי שרוב הפוסקים ותלמידי חכמים לאורך הדורות האחרונים, הולכים גם הם עם שרוול גם בקיץ ולעיתים קרובות גם עם חליפה כלשהי בחום הקיץ, ודאי עם נעלים ומכנסיים ארוכים…)

 

לגופה של השאלה לגבי שרוול שמכסה את המרפק ולהבדל בין הלכות צניעות של גברים ונשים.

אכן יש הבדלים בין נשים לגברים גם בנורמות הלבוש. באופן טבעי יש הבדלים פיזיולוגים והורמונליים בין נשים לגברים. שימי לב למשל שבעולם מתירני, הנשים לבושות כמעט תמיד באופן חשוף יותר מהגברים.

(עוד בנושא הזה וההבדלים בין נשים לגברים בתחום הלבוש, אפשר למצוא בספר "אבוא ביתך" של הרבנים דוד ואברהם סתיו, בעמוד133- 135)

שאלת אורך השרוול מקורה בדברי הגמרא במסכת כתובות דף ע"ב על כך שאין לאישה לחשוף את זרועותיה בפני רבים. לפי רוב הפוסקים- זרוע זה החלק שבין הכתף למרפק ולא כל היד (יש פוסקים שסברו שזה כל היד). לגבי המרפק עצמו- גם פה, אפשר להחמיר ולכסות את המרפק ואפשר להקל ולכסות רק עד המרפק.

היו מן הפוסקים שרצו ללמד זכות על מי שלא מכסה עד המרפק עצמו וסמכו על הכלל "טפח באישה ערווה" (ברכות דף כד) שמשמעותו שמה שאמור להיות מכוסה וגלוי פחות מטפח איננו נחשב לגילוי האסור. לפי זה גם אם השרוול איננו ממשיך עד המרפק, יש על מה לסמוך. רוב הפוסקים לא הקלו בכך אבל למי שכך נוהגת יש על מי לסמוך. ("הצנע לכת" עמ' 131 ועמ' 139 הערה 38; שיח נחום "כיסוי הזרוע לאשה" עמ' 363-4)

נראה שחז"ל ראו ערך בשמירה על צניעות הגוף והאיברים השונים. התפיסה כי הזרוע הוא חלק בגוף שיש לכסות, היא תפיסה שנותנת אמון בגוף, והבנה שיש בגוף איברים שאינם ראויים להיחשף בציבור.

כפי שאת שמה לב, שאלת מהו הגבול המדויק אכן נתונה לפרשנות ותלויה לפעמים בסביבה ובתקופה בה חיים, אבל עצם שימת הגבול משמעותי בעיני כולם.

את מוזמנת לקרוא עוד בנושא בתשובה נוספת שכתבתי באתר בנושא צניעות כאן.

 

בהצלחה רבה לך

אני מזמינה אותך להמשיך לשאול, לקרוא וללמוד.

קיץ טוב

בת שבע סמט

איך אפשר לחיות בזוגיות מעורבת של דתיה ובחור שאינו דתי?

שלום, אני דתיה ושומרת תורה והלכה. לפני כמה חודשים פגשתי בלימודים בחור מסורתי והתחלנו להתקרב. הקשר שלנו התחזק מאד ואנחנו כבר מדמיינים את העתיד שלנו ביחד. החבר שלי מאמין אבל לא שומר הלכה, חוץ מדברים מאד בסיסיים כמו לא לנסוע בשבת ולא לערבב בין בשר וחלב (אבל כן משתמש באותם כלים). 

אנחנו מאד מאד אוהבים אחת את השני ולא רוצים לוותר על הקשר. אשמח לשמוע מכן המלצות והצעות איך אפשר לקיים זוגיות במצב כזה ואיך אוכל לשמור על מה שאני מאמינה בו בבית שיש בו גישות שונות לדת. 

 

תשובה

ערב טוב לך ותודה שפנית אלינו.

השאלה שלך מלאה באהבה – אהבה לבן זוגך ואהבה לה' יתברך. מרגש לקרוא שאלה כזו.

את מבינה את החשיבות של עיצוב החיים המשותפים של שניכם בצורה שתהיה נכונה לכם, שתיתן מקום לכל אחד מכם ויחד עם זאת תהיה יציבה ונינוחה. 

האמת היא, שהדרכה כפי שאת מבקשת לקבל מאיתנו לא ממש אפשרית. זאת משום שהמורכבויות והמצבים שבהם צריך הדרכה הם רבים ואינם צפוים, הם צצים תוך כדי החיים יחד ודורשים בירור בהתאם למצב ולהקשר שלהם. אי אפשר לתת הדרכה כזו מראש.

מה כן אפשר לעשות כרגע?

א. את יכולה וצריכה לעשות תהליך בירור עם עצמך. מהם הגבולות שלך בשמירת ההלכה? בהלכה יש רמות שונות של גמישות ושל חומרה. מה התחומים ההלכתיים בהם חשוב לך להקפיד על הדין הלכתחילי של דרך המלך? היכן תסכימי להתפשר יותר במידת הצורך? כך תדעי כיצד לשאול את השאלות ההלכתיות שתזדקקו להן בהמשך, וכיצד להתמודד עם מצבים בהם יהיה פער בין ההלכה לבין מה שתוכלו להסכים עליו.  

ב. עליכם לברר יחד כזוג. מהן עמדות בן זוגך? מה חשוב לו, ועל מה הוא מוכן לוותר? כיצד הוא ואת רואים סוגיות כגון טהרת המשפחה, שמירת הלכה בבית, חינוך ילדים, השתייכות לקהילה, וכו'.

לאור בירור זה, תוכלו להגיע לחיים המשותפים עם יותר מוכנות לפערים ולקונפליקטים שיתגלו. זכרו שלכל זוג יש קונפליקטים ומורכבויות, גם ללא פער דתי בין בני הזוג. תקשורת פתוחה וכנה, אמון הדדי ונכונות להיעזר יכולים להפוך את הקושי לצמיחה. חשוב מאוד שיהיה לך למי לפנות למענה הלכתי מפורט בכל שאלה, דמות שתכיר אתכם יותר עם הזמן ותדע לסייע באופן יעיל.

מאחלות לכם בנייה שלווה ושמחה של חייכם יחד, ושיהיה בניינכם עדי עד.

שלומית

הזמנת מונית להבאת עובדת זרה סמוך לצאת השבת

אימי הקשישה והחולה גרה רחוק מאד מאיתנו, ועקב מצבה לא ניתן להשאירה לבד ללא ליווי. במשך השבוע יש לה עובדת, אך בשבתות אנו עושים תורנות והעובדת לא נמצאת. אנו רוצים שהעובדת תגיע סמוך לצאת שבת על מנת שנוכל להגיע לביתנו לפני חצות הלילה.

האם מותר לנו להזמין עבורה מראש מונית, למרות שידוע לנו שהנהג יהודי ומן הסתם יצא מביתו לצורך הנסיעה לפני צאת שבת? מדובר כמובן בנהג שאינו שומר שבת.

האם יש הבדל אם אנו מזמינים את הנהג המוכר לנו, או מזמינים מונית מתחנת מוניות כך שאיננו יודעים מי הנהג?

האם יש הבדל אם אנו נותנים לעובדת את פרטי הנהג ושהיא תזמין את הנסיעה?

תודה!

 

תשובה

שלום יקרה,

מבין השורות ניכרת המורכבות של המצב שבו אתם מצויים, 

אך עם כל זאת איני מוצאת פתח להתיר את הגרימה המכוונת לחילול שבת של יהודי אחר, כל עוד אין חשש לפיקוח נפש, אף שאינו שומר מצוות. בתנאים מסוימים תוכל העובדת הזרה לתאם לפני שבת עם נהג מונית גוי, שיסיע אותה.

כידוע, ישנו איסור מהתורה לבצע בשבת פעולות שונות, ונסיעה ברכב היא אחת מהן. כחלק מכלל המצוות (למעט שלוש החמורות ביותר של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), גם מצוות השבת ואיסורי המלאכה נדחים מפני סכנת נפשות, שכן מצוות התורה ניתנו לאדם כדי שיחיה בהן, ולא שימות בהן (שבת קנא, ע"ב), 

במקרה שלכם הצורך בנסיעת הנהג בשבת הוא אינו למען אמך החולה, אלא עבור הנוחות שלכם ויכולת התפקוד במשפחה ובעבודה, שאין להקל בהן ראש, אולם אין בזה סיבה מספקת להתיר חילול שבת.

בנוגע להנאה מחילול שבת של יהודי אחר ('מעשה שבת'), ההלכה אוסרת זאת, וככל הנראה מדובר באיסור  חכמים. המשנה (תרומות פ"ב מ"ג) כותבת: המעשר והמבשל בשבת: בשוגג – יאכל; במזיד – לא יאכל, והגמרא  (שבת לח, ע"א, חולין טו, ע"א) מביאה את הדעות השונות בדבר, אך לכל השיטות אין היתר ליהנות בשבת ממלאכה שנעשתה במזיד, אולם מותר ליהנות ממנה לאחר צאת השבת, מלבד האדם שביצע את המלאכה בעצמו (שולחן ערוך אורח חיים שיח ס"א, משנה ברורה שיח ס"ה).

חשוב להדגיש, שהלכה זו עוסקת באדם המחוייב למצוות, ולא במי שעובר עליהן כאורח חיים, מפני שההנחה היא, שאין אדם חוטא עבור אחרים. במקרה שלכם מדובר בנהג מונית, שזו עבודתו הקבועה, והוא נוהג לנסוע בשבת באורח קבע. כאן אינו חל היתר ההנאה ממלאכתו במוצאי שבת, מכיוון שהיא לא נעשתה באופן אקראי וחד-פעמי, ובהנאה ממעשיו אתם הופכים בזה לשותפים לדבר עבירה, ומחזקים את ידיו להמשיך ולחלל שבת, יתר על כן, חילול השבת שלו ייעשה בפירוש עבורכם, ולא באופן סתמי, ולכן נאסר עליכם ליהנות מנסיעתו בשבת לבית אמך, כשם שאסורה ההנאה עליו (שו"ת הריב"ש סימן תצח, ט"ז על השו"ע סק"י, אור לציון חלק ב פרק ל, אות א, מנחת יצחק חלק ט סימן לט, ילקוט יוסף שבת ג סימן שיח סעיף א ס"ו, סעיפים עא-עו, שמירת שבת כהלכתה חלק ב פרק נט, ס"ט).

גם הזמנת מונית מתחנת המוניות אסורה, היות שרוב הנהגים מן הסתם יהודים, ואי אפשר להסתמך על כך, שאולי ישנו גם נהג נכרי בין יתר הנהגים, ושהוא זה שייסע. בנוסף לכך, אף אמירה לנכרי אסורה, גם כשהיא נעשית לפני שבת, וכשההנאה ממנה תחול לאחר השבת (רמב"ם שבת פ"ו, ה"א, שו"ע אורח חיים שז, סעיפים ב-ג, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן רב, ילקוט יוסף שבת חלק א סימן רמו סי"ב).

בנוגע להזמנת המונית על ידי העובדת עצמה, ההלכה אוסרת עלינו אמירה לגוי על מנת שיחלל שבת עבורנו, אף כשאומרים לו לפני שבת (שבת קכב ע"א, רמב"ם שבת פ"ו ה"א, שו"ע אורח חיים רעו ס"א), קל וחומר שאין היתר לגרום לגוי לעודד יהודי לחילול שבת עבורנו, ואף אם אין כאן לפני עיוור, שזו עבירה מן התורה, מפני שהיהודי מחלל שבת גם בלעדינו, לכל הפחות יש כאן סיוע לדבר עבירה ואולי אף הסתה לעבירה (הרחבה על כך תוכלי לראות בתשובות שכתבתי בנושא).

במקרים שבהם יש סיכוי לחילול שבת ע"י יהודי אחר, אשר נוהג כך באופן קבוע, ישנם פוסקים שהתירו למשל בתנאים מסוימים להשכיר לו בית, שישמש אותו לעסקיו, אך עדיין אין היתר לגרום ליהודי כזה לחלל שבת עבורנו (בנין ציון סימן טו, משיב דבר חלק ב סימן לא, ציץ אליעזר חלק יג סימן לט). ואף באמצעות גוי אין היתר לעבור על 'לפני דלפני' של הכשלת יהודי בעבירה (תוספות עבודה זרה טו ע"ב). 

מן הדברים הללו מובן, שאין אפשרות להיעזר בשירותי הסעה מנהג שייסע עבורנו בשבת. אך ניתן לדעתי שהעובדת הזרה תקבע לפני שבת עם נהג מונית גוי, שיבצע עבורה את הנסיעה, ובכך אין שום איסור, מכיוון שאף אחד מהם אינו מצווה על שמירת השבת. כמובן שיש להקפיד שהעובדת לא תגיע במהלך השבת עצמה, על מנת שלא תיהנו בשבת מנסיעתה, וכך למעשה הנסיעה תתבצע עבורה.

במקרה כזה מותר ליהודי לאמר לנכרי לעשות מלאכה עבור עצמו ועל דעת עצמו (בבא מציעא צ ע"א, הגהות מיימוניות שבת פ"ו ה"א, רמ"א סימן שז סכ"א), ועוד ניתן לצרף את סברת המקלים, כשהאמירה נעשית שלא בשעת המעשה וכשאין שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו למשל בבישול, (מהרש"ם חלק ב סימן קפד),יתר על כן, יש אף מי שמתיר 'אמירה דאמירה' כאשר גוי אחד אומר לגוי אחר לפני שבת לעשות עבור היהודי (חוות יאיר סימנים מו, נג, חת"ם סופר אורח חיים ס, וחושן משפט קפה). נראה אם כן כי ניתן בהחלט להתיר לעובדת הגויה לתאם מערב שבת עם נהג גוי, שיסיעה לבית אמך, ויצא עוד לפני צאת השבת.

אני מאחלת לאמך ולכל המשפחה בריאות איתנה, שמחה ונחת.

עידית

האם נזם נחשב לעבודה זרה?

אבא שלי לא רוצה שאני אעשה נזם כי הוא אומר שזה עבודה זרה. האם יש איסור כזה לנזם מלכתחילה?

 

תשובה

שלום!

אמנם הנזם נהיה אופנתי יותר רק בשנים האחרונות, אנחנו כבר מכירות את התכשיט הזה מימי התנ"ך. למשל, כאשר עבד אברהם פגש את רבקה על באר המים ולאחר שהשקתה את הגמלים הוא העניק לה נזם לאף וצמידים לידיים (בראשית כד). הנזם מופיע עוד כמה פעמים כתכשיט נשים באף ובאזניים בתנ"ך. הנזם מוזכר בספר יחזקאל בתאור שבו הקב"ה מחזיר את כנסת ישראל למעמדה ותפארתה "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ". 

מכאן שקשה להבין מדוע הנזם ייחשב כאביזר לעבודה זרה, כאשר הוא נחשב לתכשיט מקובל בתורה שאין לו הקשר של טומאה (בחטא העגל נעשה שימוש בנזמי הנשים "אשר באוזניהם", לא באפיהם (שמות לב). ובבניית המשכן הורמו נזמים כתרומה (שם לה) אך לא מצויין אם אלו נזמי האף או האוזניים). 

 

יש השואלים שאלה אחרת, קרובה לשאלה שלך:  האם בנזם יש איסור "חוקות הגויים", כלומר חיקוי של אופנת הגויים, אשר ממנו אנחנו מצווים להימנע. אך לפי ההלכה, איסור זה מתייחס להנהגות ואופנות של הגויים שיש בהן חוסר צניעות וכן להנהגות אשר יש בהן חיקוי של דרכם הייחודית של הגויים ולולי הגויים לא היינו חושבים לעשות כמעשה זה. אך כאשר יש היגיון כלשהו למעשה מסויים והיהודים היו יכולים להמציא אותו גם בעצמם, אין זה נחשב איסור. מכיוון שאופנת הנזם התפשטה גם בחברה הדתית ואין בה חוסר צניעות, אין בעיה של פריצות. כמו כן, מכיוון שהאופנה נועדה ליופי ויכלה להתחדש גם על ידי יהודים באותה המידה כמו אצל הגויים, אין היא מוגדרת "חוקות הגויים". להרחבה בנושא זה ראי בהמשך. 

אם מעניין אותך, תוכלי לראות בהרחבות התייחסות גם לשאלת חורים בגוף והאם מותר "לפגוע" בעצמנו לצורך ענידת עגילים. וכן הרחבה בנושא פירנסינג בכללי ואופנה דתית.

בברכה

רחל

 

הרחבות

נושא נלווה לשאלתך הוא האם מותר לעשות חורים בגוף – תוכלי לקרוא על כך כאן בתשובה שכתבתי בקשר לעגיל טראגוס. 

 

פירסינג ואופנה דתית

השאלה שלך התמקדה בנזם שהוא כבר כאמור די מקובל באופנה הכללית וגם אצל נשים ונערות דתיות. ברשותך, אם זה מעניין אותך, אתייחס גם לפירסינג אחרים שלא נחשבים למקובלים בחברה הדתית (למשל בלשון או בטבור) שגם לגביהם יש מקום לשאלה. היחס אליהם תהיה שונה כמו שגם היינו מתייחסות אחרת לנזם לפני 30 שנה. מצד אחד, כמו בנזם, אין איסור הלכתי כפי שראינו. מצד שני, האופנה שאנחנו בוחרים להתלבש על פיה היא במובנים רבים סמל למי שאנחנו, עם מי אנחנו מזדהות ולאיזו חברה אנחנו משתייכות. לפני כמה עשורים בחורה דתית שהלכה עם נזם היתה כביכול מצהירה שהיא מרחיקה את עצמה מן החברה השומרת תורה ומצוות. כך גם כיום, מי שתבחר ללכת עם פירסינג שאינו מקובל – הדבר יכול להתפרש כאמירה של הוצאה מן הכלל והתרחקות. אמנם כל אדם יודע בינו לבין עצמו אם הוא שומר הלכה ומחשיב את עצמו דתי וזה מה שהכי חשוב, אך יחד עם זאת יש ערך בהשתייכות לחברה מסויימת במעשים ובנראות. כפי שהרמב"ם כותב בהלכות ע"ז (ראי למטה בהרחבה) שטעם האיסור "בחוקותיהם לא תלכו" הוא בכדי ליצור הבדלה בין האדם היהודי ללא יהודי: "יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו". לא כי אסור להיות בקשר עם מי ששונה מאיתנו, אלא כדי להזכיר לעצמו מהו הייחוד שלנו, מה חשוב לנו ומהם הערכים שחשוב לנו לשמור עליהם בכל משמר. כך גם יש חשיבות בהבדלה בין מי שיש לו קשר לתורה לבין מי שאין לו. 

כשאדם דתי מתלבט עם עצמו לגבי אימוץ אופנה מסויימת, הוא יכול לשאול את עצמו את השאלה "האם באופנה זו אני מבדיל את עצמי מן החברה אליה אני רוצה להשתייך ואיתה אני מזדהה". 

 

חוקות הגויים

בספר ויקרא אנחנו לומדים על האיסור ”ובחוקותיהם לא תלכו“ (י"ח, ג').  וכן "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (כ, כג).

בספרי ראה חז"ל מסבירים שהאיסור הוא לחקות את מנהגיהם של הגויים:

"… שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטנא אף אני אצא בטנא. הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן. הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני".

שאלה מתבקשת היא האם יש לאסור כל דבר שהגויים עושים משום "חוקות הגויים", הרי יש דברים רבים שהם נורמטיביים להתנהלות החיים שהגויים עושים ובאופן טבעי גם אנחנו עושים. נעיין בפוסקים כדי להבין מה ההגדרה של מעשים שהם אלו האסורים משום "חוקות הגויים". 

במסכת סנהדרין (דף נב, עמ' ב) חז"ל מלמדים שכל דבר התנהלות שמוזכרת בתורה אינה נחשבת כ"חוקות הגויים" כיוון שלא נלמדה מהם אלא מן התורה. 

הרמב"ם בהלכות עבודה זרה וחוקות הגויים (י״א, א) מבאר את טעם האיסור וכותב שהאזהרה באה בכדי שנהיה מובדלים מן הגויים, במנהגים ובלבוש, כדי שיהיה ברור שהאדם היהודי שונה מעובדי הכוכבים באמונתו ובדיעותיו:

"אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כג) "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ג) "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר (דברים יב ל) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.."

ספר החינוך (מצווה רסב) מוסיף שהמנהגים האסורים של הגוים המוזכרים במדרש (ספרא אחרי מות יג) "שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות" – הם כולם מנהגים של הוללות שהיו נוהגים כשהם מתקבצים דווקא לפעולות מגונות כגון "שגעונות, זנות ועבודת האלילים". כלומר שמדובר דווקא במנהגים שקשורים לאופי הנהגות רעות ואסורות. 

המהרי"ק (שו"ת מהרי"ק פח) מציין שני קריטריונים להבחין מהם המעשים שאותם אסור לאדם מישראל לחקות. הראשון הוא כל מעשה שאין לו הסבר הגיוני מדוע מעשה זה נצרך. עצם העובדה שאין לו טעם מוכיחה שהחיקוי הוא אך ורק משום המשיכה אחרי דרכו של הגוי ולא לצורך תועלת כלשהי. השני הוא מעשים אשר לא מתאימים למידת הצניעות והענווה של ישראל: 

"בשורש פ"ח דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון "חוק" וכדפירש רש"י והרמב"ן בפרשת קדושים (ויקרא יט יט) דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם… וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים לפי הנראה לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים גם זה אסור אם הלכה כתנא דברייתא דספרי (דברים פ' ראה פסקא כט) דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים".

פוסק השו"ע (יו"ד קעח, א):

"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים.
הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר – מותר" 

למעשה בעל השולחן ערוך מביא את דברי הרמב"ם ביחס לאופנת הגויים (לבוש ותספורת) ואת למעשים המוזכרים במדרש (שראינו בספר החינוך) ביחס לבניין מקומות כינוס כמו של עובדי עבודה זרה. הרמ"א מציין את דברי המהרי"ק כדי להבחין מהם המעשים האסורים לעומת מעשים שאין בהם איסור, אך מוסיף שהסיבה שיש להימנע ממנהגים שאין בהם טעם ברור הוא מחשש שיש בהם "שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם". לאור זאת, יתכן שבמקרה של מנהג שאין בו טעם אך גם ברור שאין בו שום נגיעה לעבודה זרה שהמהרי"ק היה אוסר משום "חוקות הגויים" ואילו הרמ"א היה מתיר. 

לעומת המהרי"ק, הגר"א (יו"ד קעח, ז) מחמיר יותר ואוסר כל מנהג שאם לא היינו לומדים אותו מן הגויים, לא היינו עושים אותו (גם אם יש בדבר היגיון ותועלת ואין בכך מעשה פריצות). אבל דבר שהיינו עושים או לובשים אותו גם אם הגויים לא היו מחדשים אותו, הינו מותר:  

".. רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור.. אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר.מסביר השרידי אש בשו"ת חלק ב סימן מ – מסייג את הגר"א שלא כל דבר שיש לו טעם מותר, כי הוא כותב שכל דבר שהיינו עושים גם בלעדיהם (זולתם) יהיה מותר. ונגינה בבית הכנסת לא היינו עושים בלעדיהם, כך שמי שעושה זאת מוכיח עליו שרוצה להידמות לגויים".

ראינו שתי גישות לאיסור "בחוקות הגויים", כאשר גישת המהרי"ק היא שאיסור כולל רק דברים אשר התועלת שלהם לא ברורה או שהוא קשור למנהגים של פריצות וגישת הגר"א אשר כוללת באיסור כל דבר שלומדים אותו מן הגויים ולא היינו ממציאים בעצמנו לולי הם, גם אם יש בו תועלת ואין בו פריצות. 

לגבי הנזם, מדובר באופנה עתיקה שכבר הוזכרה בתורה ולכן קשה לומר עליה שהיא אופנה דווקא של הגויים שלא היינו מחדשים אותה בימינו לולי הגויים. יש באופנת הנזם היגיון בכך שיש מי שרואה בו יופי וקישוט לאישה ולכן אין לומר שהוא לא לתועלת. נשארת רק שאלה מבחינת דברי המהרי"ק האם נחשב שיש באופנה זו פריצות – יתכן שבתקופה בה הנזם לא היה נהוג אצל נשים יהודיות, אכן היה בכך משיכת תשומת לב יתירה ומסמלת פריצות. אך כיום, כשהאופנה כבר נפוצה גם אצל הדתיות, אין סיבה לומר שיש בכך פריצות. 

דוגמה נוספת לשאלה שלנו ביחס לאופנה עלתה בארה"ב במאה הקודמת. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק א, פא) כותב ביחס ללבוש המקבול בארצות הברית ושינוי הלבוש של יהודי פולין שהגיעו לארה"ב שאין סיבה לאסור את הלבוש המקומי כיון שלא נראה משום צד לומר שהלבוש הזה הוא מיוחד לגויים. הוא מדייק בדברי המהר"יק והגר"א שהלבוש האסור משום "חוקות הגויים" הוא לבוש שנוצר במיוחד בשביל הגויים אך לבוש שמלכתחילה נוצר בשביל גויים ויהודים כאחד אין בו איסור, אף אם הגויים לבשו אופנה זו תחילה ורק אחר כך היהודים גם התחילו להתלבש על פיה. האופנה הכללית שתיאסר היא אופנה שיש בה פריצות, שעצם הפריות הוא "חוקות הגויים" לדברי הרב. 

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג יו"ד כה) עסק גם בשאלה זו ביחס לשאלת לבישת בגדים שחורים בזמן של אבל כפי שנהוג אצל גויים. הוא חולק על הפוסקים שיש בכך איסור מכיוון שזה מנהג גויים כיוון שלטענתו זה לא מנהג מיוחד דווקא לגויים ושיש יהודים שנוהגים כך. הוא מוסיף מספר מקורות למנהג הזה מקדמת דינן גם אצל היהודים. הוא כותב לגבי לבוש שחור ע"י החברא קדישא שאין בכך איסור מכיוון ש"מפני שעיקר כוונתם להראות סימני אבלות, ואין בזה פריצות וכדומה" (אך הוא לא חושב שנכון לשנות את המנהג הקיים).