איך לקיים סדר כהלכתו בצבא?

אני חיילת בתפקיד אינטנסיבי ואני סוגרת ליל הסדר – ואני חוששת שאולי אני אהיה במשמרת על ליל הסדר עצמו, ויהיה לי רק כמה דקות פנויות מהדלקת נרות עד לפנות בוקר.

מה כדאי לי לעשות?

לעשות את הסדר מוקדם – לפני הלילה? לעשות בבוקר? לעשות בקיצור? ואם בקיצור – מה להגיד ומה לדלג? ומה לאכול?

תודה!

תשובה

תודה על שאלתך, אשריך שאת משרתת את עם ישראל ובתפקידך את תורמת לביטחון במדינה. בזכות החיילות והחיילים, המוני בית ישראל יזכו בע"ה לחגוג את הפסח בשלווה ובשמחה, ואת מקיימת מצוה גדולה.

אשרייך גם על כך שהסדר חשוב לך, אפילו במצב המאתגר הזה, ואת מחפשת כיצד ניתן לחגוג אותו למרות הקושי. אני בטוחה שזה מצער להיות רחוקה בפסח מהבית והמשפחה, ואולי אפילו להיות לבד ממש בליל הסדר. יחד עם זאת, בזכות החשיבות של ליל הסדר עבורך, תזכי לקיים אולי סדר שונה שתלוי רק בך ויכול להיות משמעותי מאוד עבורך.

בליל הסדר אנו מקיימות את מצוות סיפור יציאת מצרים, שמתקיימת כלפי אחרים שמסבים איתנו אך יכולה להתקיים גם כלפי עצמנו. לכן, אם הזמן קצר, יש לבחור את החלקים שיהוו את קיום המצווה ולהתמקד בהם. כמו כן, אנו מקיימות מצוות אכילה ושתייה: שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה ומרור.

למען האמת, במשפחות רבות רגילים לליל סדר ארוך שכולל את קריאת כל ההגדה, דברי תורה, שירים, משחקים ודיונים. אולם הגרעין הבסיסי של ההגדה אינו ארוך כל כך, וגם בתוכו יש חלקים ברמת חיוב גבוהה יותר מאחרים. הפירוט שלפניך ינחה אותך כיצד לערוך את ליל הסדר שלך באופן בו תקיימי במלואן את כל המצוות היחודיות שבו.

העקרונות: 

  1. זמן ליל הסדר הוא דווקא בליל ט"ו ניסן, מהחשכה ועד חצות הלילה (סוף זמן אכילת אפיקומן). 
  2. ליל הסדר כולל ארבע כוסות – כל כוס מינימום כחצי כוס של ימינו, לכן צריך שתהיה לך כמות של 2 כוסות שלמות. כמובן, מי שבתפקיד או בשמירה אסור לה להשתכר, אז עדיף לשתות מיץ ענבים. כל כוס צמודה לטקסט – קידוש, מגיד, ברכת המזון והלל.
  3. אכילת מצה: מצוה מהתורה לאכול כזית מצה, וחכמים הוסיפו על כך עוד – באכילה הראשונה שני "זיתים" במקום אחד, שיהיה אחד לברכת "המוציא" ואחד לברכת "אכילת מצה", ועוד אחד לכורך ועוד אחד לאפיקומן. כיוון שה"כזית" המינימלי המקובל הוא שליש מצה, את צריכה לאכול מצה ושליש בסך הכל. 
  4. כמו כל שבת וחג, יש לברך המוציא על שני "כיכרות", כלומר במקרה שלנו שתי מצות שלמות. בנוסף, בליל הסדר מוסיפים עוד מצה כדי לברך "על אכילת מצה", ואותה נשים באמצע בין השתיים ונחצה אותה ב"יחץ". אז נסי לדאוג שיהיו ברשותך שלוש מצות שלמות. 
  5. אכילת מרור: מהתורה המצווה היא לאכול את המרור עם בשר הפסח, וכיום אנו אוכלות מרור לבד וזו מצוה מדרבנן (וכן מרור עם המצה והחרוסת בכורך וזה זכר למקדש). צריך לאכול עלה בינוני של חסה.
  6. מצוות סיפור יציאת מצרים: מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, לפי התחושה והיכולת, ואפילו מי שנמצאת לבד חייבת לספר לעצמה. חכמים קבעו לנו כמה הוראות איך לספר:
  • להתחיל בגנות ולסיים בשבח. הגנות היא גם רוחנית [ריחוק מה'] וגם גשמית [שעבוד] וכן השבח הוא גם רוחני [קרבה אל ה'] וגם גשמי [חירות].
  • לספר את הסיפור בהקשר למצוות האכילה – פסח מצה ומרור.
  • לקשר את הסיפור לחוויה האישית שלנו ומתוך כך לשבח ולהלל את הקב"ה על כל הניסים שעשה לנו.

מקורות והרחבות:

[בהמשך תמצאי את נוסח ההגדה המקוצרת אותה תוכלי לומר בזמן מועט]

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, כפי שכתב השולחן-ערוך (אורח חיים תע"ב, י"ד):

"גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבְכָל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאוֹתוֹ לַיְלָה" ובגמרא מובא הנימוק: "שאף הן היו באותו הנס".

ההגדה – 

התורה צוותה במספר מקומות לספר על יציאת מצרים, למשל (שמות י"ג, ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

המשנה (פסחים י', ד-ה) מתארת כיצד יש לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים:

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. 

ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה.

רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור.

פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. 

מצה, על שום שנגאלו יח אבותינו במצרים. 

מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". 

לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאלה. ונאמר לפניו, "הללויה".

ניתן לראות במשנה את המרכיבים החשובים של הסיפור: 

פתיחה בשאלה, תהליך סיפורי מגנות לשבח, התייחסות לפסוקי "מקרא ביכורים" ("ארמי אובד אבי", דברים כ"ו), התייחסות לשלוש מצוות האכילה של הלילה – פסח מצה ומרור, והודאה על הניסים.

הגמרא פירטה מרכיבים אלה ומתוכם התגבשה ההגדה. החלקים האחרים שבהגדה שמוכרת לנו כיום הם תוספות כדי להרבות בסיפור הגאולה כיון ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" אך הם אינם התמצית.

את הרעיון של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" פירטה הגמרא לשני אופנים, וכך פסק אותם הרמב"ם (חמץ ומצה ז', ד'): 

"וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. כֵּיצַד. מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו כּוֹפְרִים וְטוֹעִין אַחַר הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין אַחַר עֲבוֹדַת אֱלִילִים. וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמָּקוֹם לוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מֵהָאֻמּוֹת וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלָנוּ וּמְסַיֵּם בַּנִּסִּים וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ. וְהוּא שֶׁיִּדְרשׁ מֵ(דברים כו ה) "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח"

גם ההתייחסות ל"פסח, מצה ומרור" הינה חובה כמו שנאמר במשנה, ויש לקשור בין המילה, המאכל (מלבד בשר הפסח שאין לנו כמובן) וסיפור יציאת מצרים:

"וְאוֹמֵר פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'". וּמַגְבִּיהַּ הַמָּרוֹר בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א יד) "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם". וּמַגְבִּיהַּ הַמַּצָּה בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם" וְכוּ'. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹמֵר פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ'" (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז)

מיד לאחר סיום הסיפור נאמר שבח והודיה לה' על הגאולה, וחלק מן ההלל. כיוון שהלל זה מעמדו הוא דרבנן בימינו (כשאין עמו קרבן פסח), ואף נהוג  שאין מברכים עליו,  אפשר לוותר עליו בשעת הדחק.

מצוות האכילה:

בספר שמות פרק י"ב נאמר שיש לאכול מצות בליל הסדר ("בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת"), וכן בשר קרבן פסח עם מצה ועם מרור יחד ("וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ").

כמובן, אין היום קרבן פסח ולכן קיום מצוות אכילת מצה מדאורייתא הוא בכזית מצה שאוכלים לבדה. לרוב הדעות קיום מצווה זו הוא מיד אחרי ה"מגיד", ולחלק מהדעות הוא בכזית "אפיקומן" שנאכל לפני ברכת המזון.

כמו כן יש לאכול כזית נוסף לשם ברכת "המוציא", כפי שאוכלים בכל סעודת חג.

השו"ע (אורח חיים תע"ה, א') הביא הלכה זו, והמשנה ברורה מעיר שם:
"ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא".

המרור לא נצטווה בפני עצמו ולכן מעמדו כיום הוא כמצוה מדרבנן, ויש לאכול ממנו כזית.

 

ארבע הכוסות הן מצוה מדרבנן, וכל אחת מהן צמודה לחלק אחר של ליל הסדר: כוס ראשונה לקידוש, שניה למגיד, שלישית לברכת המזון ורביעית להלל. יש לשתות את ארבע הכוסות דווקא כשהן שזורות באמירת הטקסטים הללו ולא ברצף.

עיקר ההגדה: 

לפניך כל הטקסט שיש לומר בליל הסדר, לפי סדר הלילה. 

מה שבכתב מודגש – אל תדלגי. מה שאינו מודגש – ניתן לדלג אם אין זמן או כוחות.

קדש:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

[אם את לא לבד – סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי]

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

שׁוֹתה רֹב כּוֹס הַיַיִן בְּהַסָבָּה.

רחץ: – ליטול ידיים בלי ברכה

כרפס:– לברך "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" ולאכול ירק טבול במי מלח או ברוטב 

יחץ:– לחצות את המצה האמצעית ולשים בצד את החצי הגדול

מגיד:– למזוג כוס שניה ולומר:

מַה נִּשְׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת –

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלּוֹ מַצָּה?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. 

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

[במצב של קוצר זמן, מדלגת על חלק משמעותי מנוסח ההגדה וממשיכה:]

[לכסות את המצות ולהחזיק ביד את הכוס]

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. 

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ.

[להניח את הכוס ולהחזיק את המצה]

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

[להניח את המצה ולהחזיק את המרור]

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

[לספר ביציאת מצרים אפילו בינך לבין עצמך, לפי מה שאת מרגישה ואיך שאת חווה את הסיפור במקום בו את נמצאת כרגע.]

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ.

א הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה. ב יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה. ד רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְהוָה עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ. 

א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. ב הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. ג הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. ד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. ה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר. ו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב. ח הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

לשתות בהסבה.

רחצה:– ליטול ידיים ולברך בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם.

מוציא מצה: – להחזיק את המצות (שתיים שלמות וביניהן אחת חצויה) ולברך  בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

להניח את המצה התחתונה ולברך על השלמה והחצויה: 

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

לאכול בתיאבון ובהסבה כזית. הכמות – לפחות שליש מצה (ה"כזית" המינימלי) ואם את יכולה שני שליש – עדיף.

מרור:– לקחת מרור ולברך בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.

לאכול בלי הסבה.

כורך:– לקחת כזית מצה ומרור לכרוך יחד ולומר: זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם: הָיָה כּוֹרֵךְ פסח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ולאכול בהסבה.

שולחן עורך: – לאכול.

צפון:– להוציא את החלק ששמת בצד ב"יחץ", ולאכול אותו בהסבה.

ברך:– למזוג כוס שלישי ולברך ברכת המזון, עם "יעלה ויבוא". עיקר ברכת המזון הוא עד "אל יחסרנו", אם יש עוד מעט זמן אמרי אותה בשלמותה.

כוס שלישית:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

לשתות בהסבה.

הלל:– למזוג כוס רביעית ולומר:

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם, וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַּיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְיָ, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹלִי, תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא, אָנָּא יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנוּן יְיָ וְצַדִיק, וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ, דַלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי, כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.

מָה אָשִׁיב לַיְיָ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָּא יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם, הַלְלוּיָהּ:

הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ. יְיָ לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיְיָ עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה, יְמִין יְיָ עֹשֵָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא.    אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא.

אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא.     אָנָּא יְיָ, הַצְלִיחָה נָא.

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ. אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

 יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת נוסח אשכנז: מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. נוסח ספרד: לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל . נוסח אשכנז: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.

נוסח ספרד: יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

לשתות בהסבה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן,

עַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ

רַחֶם נָא ד' אֱלֹקֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה

(בְּשַׁבָּת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה)

וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה,

כִּי אַתָּה ה' טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָה.

נרצה: לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

מאחלת לך חג כשר ושמח, עם כל עם ישראל.

שלומית

 

מחשבות בזמן קיום מצוות עונה

שלום וברכה מבקשת לשאול, בעבודה נחשפתי לשיח של שתי נשים (לא דתיים) שדיברו באופן לא יפה על מצוות עונה. חשוב לי לתקן זאת ולכן רציתי לשאול אילו מחשבות נכון לחשוב בזמן ה"עונה" ואיני מתכוונת לביטוי הרגש אלא איך לחשוב מחשבות מקדשות לרומם את המצווה והאם נכון להעביר גם הסבר למי שדיברה על כך לא יפה.

תודה רבה

 

תשובה

שלום יקרה,

כפי שציינת החיבור הפיזי על פי היהדות הוא דבר קדוש ואף מצווה, ואכן מצווה זו היא מצוות עונה. 

ראשית חשוב לי להקדים ולומר שיש גישות שונות לגבי הנהגות בזמן מצווה זו ואכתוב פה את מה שהיא בעיני ההדרכה הבריאה לרוב האנשים. ישנן גישות קבליות שאולי מתאימות ליחידים שאליהן לא אתייחס כאן. 

הדבר החשוב ביותר מבחינת הכוונה בזמן ביאה היא להיות נוכח, שבני הזוג יהיו נוכחים לא רק בגופם אלא גם בנפשם .

הגמרא מדגימה זאת בכך שהיא מתייחסת בצורה שלילית לאפשרות של ביאה תוך כדי מחשבה על אנשים אחרים, וכן למצב שבו בני הזוג שתויים לשכרה. (נדרים כ:) לפי זה הכוונה הכי חשובה היא שבני הזוג יחשבו אחד על השני ולא על אנשים אחרים, ויהיו כמה שיותר נוכחים במעשה הביאה.

מעבר לכוונות בזמן הביאה ישנה התייחסות בחז"ל גם לדיבור על נושאים שבצנעה – הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה (שבת ל"ג ע"א) – כלומר כולם יודעים מה קורה בין חתן וכלה מאחורי דלתיים סגורות. זה לא אומר שמדברים על זה… 

לגבי שאלתך האם לומר משהו לחברתך – זו שאלה שאין עליה תשובה פשוטה. הדבר תלוי בכמה גורמים – אחד מהם הוא האם חברתך פתוחה לשמוע. נראה לי שאם תהיה לך הזדמנות לדבר בפרטיות, ותרגישי שהיא פתוחה שייך לפתוח איתה שיחה עדינה בנושא. אך חשוב שתפני ברגישות ובעדינות.

מקווה שעניתי לשאלותייך, מוזמנת לפנות שוב.

רחל וינשטיין

 

אני רוצה לעזור לאבי, מותר לשם כך לשטוף כלים בשבת?

רציתי לשאול שאלה על כיבוד הורים בשבת. מצוות כיבוד הורים מאוד חשובה לי ואני בע"ה משתדלת להשתפר בה.

בערב שבת אנחנו נוהגים לשטוף רק את הכלים שיהיו בהם שימוש בסעודה שניה ושלישית.

אבא שלי  אוהב לשטוף כלים במוצאי שבת ומעדיף הוא לשטוף ולא רוצה שאנחנו נשטוף. אנחנו ב"ה משתמשים בהרבה כלים בערב שבת, ככה שצריך לשטוף גם את הכלים של הסעודה, גם את הסירים שהיו בהם המאכלים וגם את הכלים שהשתמשו בהם להכנת הסלטים.

האם מותר לי לשטוף אותם הכלים בערב שבת? (חוץ מהסירים והפיירקסים), גם אם כנראה לא נשתמש באותם כלים במהלך השבת?

במהלך השבת ב"ה מצטברים המון כלים ואני רוצה לחסוך לאבא שלי זמן ומאמץ במוצאי שבת.

תודה רבה!

 

תשובה

שלום לך!

ראשית רוצה להביע את הערכתי הכפולה:

גם את הרגישות, הכבוד ותשומת הלב כלפי אביך ועבודתו המאומצת במוצאי שבתות וגם את ההקפדה שלכם שלא לשטוף כלים שאינם לצורך שבת.

אם אני מבינה נכון מהשאלה, במידה ותשטפי את הכלים בליל שבת- את תשטפי, ובמידה והם יחכו למוצאי שבת- אביך ישטוף. 

ההיתר לשטוף כלים בשבת קיים ב2 מקרים כמובא בספר שמירת שבת פרק יב:

  1. אם זקוק לכלים באותו יום. ואין צורך לערוך חשבונות לכמה כלים מכל מין יצטרך בו ביום ומותר לשטוף אפילו כלים רבים גם אם אינו צריך אלא לאחד. (שו"ע , או"ח סימן שכג, סעיף ו ומשנה ברורה שם)
  2. "אם חושש מפני נמלים או זבובים או קלקול הכלי- משום שהוה צורך היום." השש"כ מתאר סיטואציה של משיכת מזיקים אך נראה שגם במקרה אחר של "צורך היום" אחר יהיה אפשר להתיר, משום שהכלים מפריעים לו בשבת.

יוצא מכאן שבמידה ואת שוטפת את הכלים בכיור כי זקוקים להם לצורך הסעודה, את יכולה לשטוף כבר את כל הכלים ולא צריכה לדקדק מה צריך לסעודה ומה לא.

וכן, אם כמות הכלים בשבת מפריעה לכם משום ריח רע או לכלוך- גם אז את יכולה לשטוף את הכלים. 

אולם, בשאלתך את מבקשת לשטוף כלים  דווקא "כדי לחסוך זמן ומאמץ במוצאי שבת"-

נראה ששטיפת כלים שאת לא זקוקה להם בשבת כלל (למשל מארוחה בשרית כשאוכלים בסעודה שלישית רק בכלים חלביים) ובהנחה שהכלים בכיור לא מפריעים לשבת עצמה, אני חושבת שאין אפשרות לשטוף את הכלים רק בשביל להקל במוצאי שבת. סופסוף את מכינה משבת לחול.

לגבי כבוד אביך, אני יכולה להציע שתנסי לשוחח איתו, לומר לו שאת מרגישה שזו טרחה גדולה ושאת רוצה לחשוב איך אפשר לסייע. אולי בעקבות שיחה כזו הוא יתן לך לקחת חלק משטיפת הכלים במוצאי שבת.

יישר כח גדול

והצלחה רבה

בת שבע סמט

 

אני גרוש ומרגיש שבלתי אפשרי לחכות עד שאתחתן שוב בשביל קשר זוגי. מה מותר?

כגבר גרוש מנוסה ואחרי מס׳ מערכות יחסים, עם רצון לחיות לפי ההלכה מצד אחד, ומצד שני מול מציאות של מורכבות מציאת בת הזוג, מבחן צרכים גופניים, ואחרים, הייתי רוצה לדעת מה בפועל ההלכה לגבי לשכב עם אישה ללא חתונה, ספציפית עם אישה שיכולה לטבול, (גרושה או אלמנה).
קשה לחזור למציאות בה הוא ימתין עד לחתונה, על אף שזו הכוונה והמטרה, ולכן, אני מעוניין ״לגדר״ את הנזק או לעבור על כמה שפחות איסורים, אם בכלל.
אשמח לקבל כמה שיותר פרטים, הפניה למקורות, סוגיות ואף רב שיוכלו לחדד את הנושא תוך לימוד כך שנדע בדיוק מה מותר ומה אסור, ודרכי ההתמודדות (מקווה וכו׳).
כמו כן, נתקלתי באישה גרושה ששומרת 7 ימים מהתורה (ולא 4-5+7) כדי להינצל מאיסור תורה. האם עמדה זו מקובלת בדיעבד או לכתחילה?
תודה

תשובה

שלום לך,

מדבריך ניכר כי אתה חווה מצוקה ומתמודד עם אתגר גדול, שבעקבותיהם אתה מבקש סיוע או פתרון לבעיה. אכן החברה המודרנית מציבה בפנינו קשיים שונים בתחום מציאת הזוגיות והשימור שלה, ובנוסף לכך פותחת את האפשרות של זוגיות ללא מחויבות, ושומרי התורה נגררים שלא ברצונם למקומות הכואבים הללו.

בפתח דבריי אציין, ששמירת ההלכה לא תמיד קלה ודורשת מאיתנו גבורה אמיתית. למעשה כל קשר של יחסי אישות מחוץ למסגרת של נישואין הוא אסור, כפי שאתה יודע וכפי שעולה מתוך שאלתך. אתה מבקש שאפרוש את מדרג האיסורים כדי שתבחר על אילו איסורים קלים יותר תוכל לעבור ובכך להימנע מלעבור על איסורים חמורים יותר. אך כפי שכתבתי, דרכה של ההלכה שהיא מחייבת, קלה כחמורה, ואין אתה יודע מתן שכרן של המצוות.

אוכל לפרוש את האיסורים השונים ואת חומרתם רק על-פי הידוע לי מתוך ספרות ההלכה, אך אינני יודעת באמת מהם חשבונותיו של הקב"ה, וזה עניין אישי שבינך לבינו עם כל מה שאתה עובר בחייך, וכיצד אתה חווה את הקשר מולו. 

על-פי ההלכה וההשקפה היהודית, הקשר המיני בין בני זוג אינו מיועד לספק פורקן פיזי ומזדמן בלבד, אלא מבטא את החיבור הנפשי העמוק שבין האיש והאשה, ומהווה רכיב משמעותי בברית הזוגית ביניהם. יחסים ללא קשר מחייב וקבוע של נישואין, אף אם הם נמשכים על פני פרק זמן ממושך, נקראים בתורה בשם 'זנות', כפי שנאמר: "לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים כג, י"ח), וממנו נגזרים איסורי הייחוד והמגע בין המינים.

על פסוק זה כתבו המפרשים, כגון הרשב"ם: "קדשה – זונה, פנויה מנאפת. קדש – בא על פנויות בלא כתובה וקידושין". באופן כזה פסקו חלק מן הראשונים (ספר החינוך מצווה תקע, טור אבן העזר כו), כשנציגם הבולט הוא הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה מצווה שנה), וזו לשונו: "שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אמרו ית' (שם) לא תהי' קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו (קדושים יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרא: אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות". 

וכך כתב הרמב"ם גם במשנה תורה (אישות פ"א, ה"ד, וכן באיסורי ביאה פי"ח, ה"א, ובנערה בתולה פ"ב ה"יז): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר +דברים כ"ג+ לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה". 

בפירושו על הלכה זו מבאר המגיד משנה, כי מדובר בביטול מצוות עשה: "אזהרה לשפחה והבא על האשה שלא לשם אישות, עובר בעשה דרחמנא אמר: כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה, כשירצה לבא עליה יהיה באישות [=בקידושין]". אפשרות זו עולה גם מדברי הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן שצח). ואילו לדעות אחרות, מדובר באיסור דרבנן (ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם לעיל, ח"מ סי' כו סק"א, ריב"ש שו"ת תכ"ה, שערי תשובה שער ג, צה, תרומת הדשן סימן רט).

מדרגה אחרת שנתונה אף היא במחלוקת הראשונים, היא דין פילגש, אשר נדרש כ"פלג (מחצית)-אשה", כלומר, זהו מצב בו קיים קשר קבוע של אישות בין בני הזוג, אך ללא חופה וקידושין, בדומה לנישואין אזרחיים (סנהדרין כא, ע"א, מלמד להועיל חלק ג סימן טו). כאשר אשה מיוחדת לאיש מסויים, ואסורה לאחרים על-פי הסכם בין בני הזוג, יש מי שמתיר את הקשר, ויש שדורש גם פרסום המעשה ברבים – כעין "ידועה בציבור" (חקקי לב ח"ג סי' לב). אך מנגד, יש שלא רואים בכך פתרון: "שאף על פי שהיא אשה מיוחדת, כיון שהכל יודעין שאין לו בה קדושין הוא הפקר לעיני הכל והרי הוא חוזר לענין ההפקר הראשון (עקידת יצחק דברים שער צז (פרשת כי תצא)).

נציין, כי לחלק ניכר מהדעות (ירושלמי כתובות פ"ה, ה"ב, רש"י בראשית כה,ו, ודברים כג, יח, ראב"ד הלכות אישות פ"א, ה"ד, שו"ת הריב"ש סימן שצה, שו"ת מהרי"ט חלק ב יו"ד סימן מז, שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רכה, באור הגר"א אבן העזר סימן כו ס"ק ז), פילגש אינה שונה במהותה מאשה נשואה, שכן היא צריכה קידושין, אך היא מוותרת על זכויותיה הממוניות בלבד, ואין לה כתובה. מכך יוצא, שכאשר מעוניינים בני הזוג להיפרד, יש לאיש לתת גט לאשה.

ראש המתנגדים לקשר כזה הוא הרמב"ם, כפי שהובא לעיל: "כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין – לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה". יש מפרשים, שהרמב"ם לא התכוון לכלול במונח 'קדשה' את הפילגש, אשר אדם מייחד לו בביתו, והיא נקשרת אל האיש בקשר קבוע ויציב (ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם אישות פ"א, ה"ד, שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רכה, שו"ת מהרשד"ם אבן העזר סי' רלג, חלקת מחוקק סימן כו סק"ב). אולם פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם עצמו בהלכה אחרת, אשר מתארת את קשר הפילגשות ואוסרת אותו: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה" (הלכות אישות פ"א ה"א). 

דעה אוסרת נמצאת גם בדברי רבים אחרים: רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, צה), הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן שיד), המאירי (סנהדרין כא, ע"א), הריב"ש (שו"ת סימן שצח), סמ"ג (ספר מצוות גדול לאוין סימן רכב), יד רמ"ה (סנהדרין כא ע"א) ושו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן עה).

במקום אחר (הלכות מלכים פ"ד, ה"ד) מחלק הרמב"ם ומתיר פילגשים למלכים בלבד: "וכן לוקח [= המלך] מכל גבול ישראל נשים ופילגשים, נשים בכתובה וקידושין, ופילגשים בלא כתובה ובלא קידושין, אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש". מדבריו משמע שמדובר באיסור מדרבנן (שו"ת הרד"ך בית ט). על דבריו אלה תוהים המפרשים, שכן מדובר באיסור שמקורו אינו ברור (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפד, שו"ת משפטים ישרים חלק ב סימן קע). יש המסבירים את היתר הפילגש למלך משום אימת המלך על נתיניו, שיחששו לזנות עם פילגשיו (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות צד), ויש התולים את טעם ההלכה בכך שפילגשי המלך אסורות ממילא לכל אדם, אף לאחר מותו, ולכן אין בהן היתכנות למצב של קדשה (שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן נו).

אחרים תולים את איסור הפילגש להדיוט באיסור מדרבנן בשל חשש האשה לטבול מחמת הבושה, זאת בניגוד לפילגש המלך, הגאה במעמדה (שו"ת הרא"ש כלל לב סימן יג, טור אבן העזר סי' כו, שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רכה (אלף רצו), שאילת יעבץ חלק ב סימן טו), ואחרים סבורים שאין בכך איסור (שו"ת הר"ן סימן סח, שו"ת הריב"ש סימן ריז, רא"ש כתובות פרק א סימן יב, רמ"א שולחן ערוך אבן העזר סי' כו, ס"א).

כפי שהצגתי את תמצית הדברים, הדיון בנושא רווח הרבה יותר בקרב הראשונים, ופוחת באופן ניכר בפסקי האחרונים, משום שהאיסור הלך והתפשט בכל קהילות ישראל. זאת להבנתי, משתי סיבות עיקריות, שבעצם הן אחת.

כאשר האדם המודרני מעלה במחשבתו את מושג ה'פילגש', הוא מדמיין מאהבת, או חברה, אך תיאור זה רחוק מן התיאור ההלכתי, שכן מדובר למעשה בחיים משותפים מלאים לכל החיים. מהו משך הזמן הנדרש להגדרת קשר כקבוע?

רוב הדיונים ההלכתיים בנושא הפילגשות מתבססים על המקרים המוזכרים בתנ"ך, ושם מדובר על קשר קבוע וממושך לכל החיים, שבמסגרתו אף נולדים ילדים משותפים לבני הזוג. מכאן, שאין ראיה לקיום קשר זוגי לטווח קצר, השונה כביכול מקשר של נישואין. הרמב"ם שהיה מודע לשאלת זמניותו של הקשר, כתב בספר מורה הנבוכים (חלק ג פרק מט): "ולא נמצא צד התר למשגל רק בייחד אשה ולישא אותה במפורסם, כי אילו היה די לו ביחודה לבד, היו רוב בני אדם מביאים קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמר שהיא אשתו".

ההבדל היחיד שאכן קיים בתנ"ך בין הנישואין ובין הפילגשות, הוא ויתור על זכויות האשה על-ידי הפילגש, כשמודל הזוגיות המקראי מעמיד בבירור את מעמדה הנחות של הפילגש, אשר לא אחת נקראת 'שפחה' לעומת אשת האיש הנשואה לו. וכך מובא גם במדרש: "למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הוא הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל שפחתו הולך במטמוניות" (בראשית רבה פרשה נב סימן ה).

מכיוון שהחברה האנושית הולכת ומיתקנת מבחינה מוסרית, הלך והצטמצם גם הדיון בשאלת האשה חסרת הזכויות בקשר הזוגי. יתר על כן, אף פוסקים המתירים זאת באופן עקרוני, מזהירים מפני מימוש ההיתר, למשל בדברי יד רמ"ה (סנהדרין כא ע"א): "אם רצה לייחד אשה בלא כתובה ובלא קידושין מדאורייתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר". גם הרשב"א האוסר פילגשות מהתורה, מנמק זאת בכך שהדבר מכוער, ומזנה את בנות ישראל. באופן דומה נכתב גם בשו"ת בנימין זאב (סי' קיב): "לעשות סייג שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות… ועוד יש להוכיח שמי שבא על אשה ולא כתב לה כתובה דהיינו מאתים לבתולה ומנה לאלמנה בעילתו בעילת זנות." כלומר, הימנעות האיש ממחויבות כספית כלפי בת זוגו מלמדת על כוונתו מלכתחילה לקיים קשר שטחי ובלתי מחייב. ראינו אם כן, שיחסים מסוג זה משקפים זילות באינטימיות, ומחללים את קדושת הקשר הזוגי, מעבר לכך, שהם מסיגים לאחור את מעמדן של הנשים ומבטאים זלזול בהן.

ואילו הרמב"ן מוסיף את הנימוק ההלכתי של איסור הנידה: "ואתה רבינו ה' יחייך במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבואו עליהן בנדותן." (כאן מדבר הרמב"ן על הזלזול בהלכות נידה, ולא על בושה לקיימן). כפי שידוע לך, איסור הזנות ואיסור הנידה הם שני איסורים נפרדים, שאסרה התורה, וקיום היחסים עם הנידה עונשו כרת: וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם (ויקרא כ, יח). כפי שכתבת, איסור נידה מחייב את כולם, ולא כפי שיש סוברים בטעות, כי הוא שייך רק בזוג נשוי (רמ"א יורה דעה סימן קפג ס"א).

בשאלת הטבילה לנשים פנויות ישנן שתי נקודות מבט, האחת מצויה תחת העיקרון של  "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא סט, ע"א, ירושלמי דמאי פ"ג, ה"ה), כלומר, אין ברצוננו להקל על החוטאים, ולצמצם את עבירותיהם, ולכן אין לפוסק חיוב להורות על טבילה לשם זנות (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רפו (אלף שנז), שו"ת הריב"ש סי' תכה, עקידת יצחק בראשית שער כ פרשת וירא), ואילו הגישה השניה מבקשת להפחית ככל שניתן את מספר האיסורים שאדם עובר עליהם, ולכן יש להורות לאשה לטבול כהלכה, או לפחות לאפשר זאת (שבת ד, ע"א, ב"ח אורח חיים סי' רנד, שו"ת רדב"ז חלק ה סימן קעט (אלף תקנג), הר צבי יו"ד סימן קכה, תשובות והנהגות חלק א תפ”ד). 

בנוגע לויתור על שבעה נקיים, לא ידוע לי על מי שמתיר זאת.

עד כאן סיכום קצר של האיסור ההלכתי, שעליו שאלת, אך נראה לי, שאין זה ראוי לחתום את הדברים באיסור בלבד. הקושי הגדול שאתה מתמודד אתו מציב בפניך אתגר גדול מבחינה אמונית, שעליו כתב הרב סולובייצ'יק, כי מדובר במעשה גבורה של אדם המנצח את עצמו כביכול. לגבורה הזו אינו נילווה שום זוהר חיצוני, ולא נכתבים עליה שירי הלל, היא מתרחשת בין האדם לבין עצמו ובינו לבין בוראו בלבד (דברי הגות והערכה עמ' 245-246), ואני אוסיף, שהיא מנוגדת לחלוטין להשקפה המערבית, שאנו חולקים בתחומים רבים מחיינו, ושהופכת אותם למורכבים כל-כך. איננו מתעלמים חלילה מכוחות החיים הטבועים בגוף, וכידוע לכל, דרכה של תורה איננה שלילת היצר, אלא ניתובו למקום גבוה. ומתוך כך אני מציעה לך למקד ולנתב את כוחות הנפש בהתאם לעולם הערכי והמוסרי שבחרת לחיות על-פיו.

אני מאחלת לך שתתחזק ותתגבר מתוך אמונה עמוקה באמת התורה ובקדושתו של הקשר הזוגי, ומתפללת שתמצא במהרה את בת בריתך הראויה שביחד תזכו לשמחה מתוך קדושה, ולאינטימיות נפשית וגופנית.
עידית

איך אפשר לשמוח בפורים כאשר יש פיגועים ואנשים נרצחים?

שלום, אני לומדת השנה במדרשה וההכנות לפורים בעיצומן, יש הרבה שמחה והתרגשות באוויר. אבל איך נוכל לרקוד בשמחה בצל הפיגועים הנוראיים שקורים כל יום? האם יש מצב שבו נהוג להמעיט בחגיגות פורים?

 

תשובה

תודה על השאלה הנוקבת והאמיתית,

קל להזדהות עם התחושות הסותרות והטלטלות בין פנים לחוץ ועם המעברים העוצמתיים בין עצב לשמחה ולדאגה בימים אלו, וקשה לצוות על הלב לשמוח בימי צרה, כשם שלעיתים קשה לצוות על הלב להתאבל משנכנס אב.

חשבתי על מספר זוויות לענות לשאלתך, אשר משתלבות זו בזו:

 

1. ממשקי לוח השנה –

לוח השנה היהודי שלנו רצוף ממשקים ומעברים בין עצב לשמחה, קצת כמו החיים עצמם. כך בחגי תשרי – מכובד הראש של יום הכיפורים אנו עוברים מהר מאד לחג שעניינו "והיית אך שמח", ורגע לפני שמחתה של תורה שוהים עוד רגע באווירת חיתום הדין של הושענא רבה. כך במעבר מהצום בתענית אסתר אל שמחת הפורים, ואפילו בימי הספירה המרגשים לקראת חג מתן תורה שזורים ימי אבלות. גם לוח השנה הישראלי בחר להשתמש בעקרון החיבור הטעון בין עצב לשמחה. מרצף של ימי זיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, המייצגים את המציאות החסרה ואת המחיר ששילמנו עבור העצמאות – אנו נכנסים ליום ההודיה על קיומה הלא מובן מאליו של המדינה.

לוח השנה מספר לנו שאין שמחה נקייה ואין עצב טהור, אלא שאנו חווים אותם מקרינים אחד על השני ומטעינים זה את זו במשמעויות.

בתלמוד מסופר על מר בנו של רבינא שעשה משתה חתנים לבנו. וכאשר ראה שהחכמים שמחים ביותר, הביא כוס יקרה של ארבע מאות זוז ושבר לפניהם ונתעצבו. (בבלי, ברכות, ל, ע"ב) אכן, בשיא השמחה אנו שוברים כוס כדי לזכור את המציאות החסרה וגם בשיא הכאב אנו מחפשים את פוטנציאל הצמיחה. "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג) – אחד הפירושים הוא שבכל סיטואציה עצובה כדאי לחפש מה ה'מותר' – יתרון כלשהו שניתן ללמוד ממנה.

2. בין תענית אסתר לפורים –

באופן ספציפי תענית אסתר המקדימה את פורים היא יום של צום וזעקה.
הרמב"ם תולה אותה בשלושת ימי התענית המוזכרים במגילה, בשעה שריחף על היהודים איום השמדה – "וי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר 'דברי הצומות וזעקתם'". (רמב"ם, הלכות תעניות, ה', ה')

תענית אסתר באה לעורר את הלבבות לכך שפורים היה יכול להיות יום השואה אלמלא התפנית בעלילה. אנו מקבלים פרספקטיבה מטלטלת ואיזון רגשי, דווקא לאור התסריט האלטרנטיבי המיוצג ביום הצום.
ניתן להוסיף לכך את המעברים המרגשים תוך כדי קריאת מגילת אסתר לטעמים של מגילת איכה – ללמדנו שאין השמחה שלמה, והאבל על החורבן נוכח גם במגילת ההצלה.

השפה הדתית שלנו כורכת את המעבר מאבל ליום טוב, דווקא בהנכחת האבל לפני היום הטוב.

אסתר נמשלה במדרש לאיילת השחר, כי היא מופיעה כמו קרני השחר הראשונות אחרי לילה אפל. אנו מבחינים יותר באור הנולד מתוך החושך מאשר בנר הדולק בצהרים (שרגא בטיהרא מאי מהניא?), כלומר ניסים מתרחשים במציאות כל הזמן, אבל אנו מצליחים להבחין בהם רק לנוכח ההעדר, הציפיה והתפילה. ייתכן ושמחת פורים השנה תוכל להיטען ברובד יותר עמוק על רקע צירי הלידה של מציאותנו כאן בארץ.

3. מהי שמחת פורים?

אנו נוהגים להרבות שמחה מראש חודש אדר על ידי ריקודים ואירועים שונים של היפוך, השוברים את השיגרה ומעוררים את הלבבות, אך חשוב שנבחין בין טפל לעיקר. עיקר שמחת פורים היא "איש לרעהו ומתנות לאביונים", כלומר עם הפנים לזולת. 'רעהו' – אלה השווים לנו ו'אביונים' – אלו החלשים והחסרים, הנמצאים בסביבתנו (רש"י – לשון אביון שהוא תאב לכל דבר).

ומדגיש הרמב"ם כי "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'". (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב', יז')

ולכן נראה שכדאי לנו לגייס את כוחות השמחה שלנו ובמיוחד בימים הללו על מנת לשמח אחרים ולראות את העניים, הבודדים, החולים, הזרים, המתאווים למה שאין להם – ולנסות כמיטב כוחנו למלא את חסרונם. זוהי שמחת פורים העיקרית, והיא לב התיקון שיכול להפך עלינו את המציאות לטובה, לתת תקווה, להיות חברה אכפתית ומוסרית ולהתעלות לימים של ברכה. 

לסיכום,

אני מציעה לא לנסות ולהתעלם מהכאב, אלא להנכיח אותו ולתת לו מקום גם בתוך ימי השמחה של אדר (ואולי בדגש מיוחד בתענית אסתר), אך לא באופן שמנטרל את היכולת לשמוח אלא באופן שמאזן, מגייס ומדייק את השמחה.
מצד אחד לגייס אותו לשם פרספקטיבה מאוזנת והכרת תודה על האור בחיינו שלעיתים נולד דווקא מתוך החושך. במקביל לעשות מאמצים גדולים של שמחת "איש לרעהו" – גם כלפי מעגלי הדומים לנו, אך בעיקר כלפי המעגלים השונים מאיתנו, שגורלם לא שפר עליהם, ולנסות למצוא את נקודות החיבור והאחווה.

בתפילה שהחודש הזה ייהפך לנו מיגון לשמחה, אסיים בלשון הפיוט לפורים של ריה"ל "מי כמוך ואין כמוך":

גְּמָלַנִי מֵאָז טוֹבוֹת
גְּלוּיוֹת יְדוּעוֹת לַלְּבָבוֹת
גַּם אִם יִהְיוּ הַצָּרוֹת קְרוֹבוֹת
אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ…

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ
וִימֵי הַפּוּרִים בְּשִׂמְחָה שִׁמְרוּ
וְעִם שִׂמְחַתְכֶם הָאֶבְיוֹנִים זִכְרוּ
וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ

 

תמר