אני דתיה ורוצה להתחתן אבל אני לא מרגישה מוכנה עדיין להביא ילדים.
השאלה היא האם מותר להתחתן ולא להביא ילדים בשלוש שנים הראשונות לנישואין? (כלומר להשתמש באמצעי מניעה)
תודה.
תשובה
שואלת יקרה
בשאלתך את נוגעת באחת הדילמות שצעירים מתמודדים עמן היום והמבטאות את ההתנגשות בין צרכים וערכים שונים שעולמנו היום מציב בפניהם. חז"ל החשיבו את מצוות פרו ורבו כמצווה מן התורה [1] (ראי הרחבה), והיא נקשרת לשלל ערכים מרכזיים לעולמם של שומרי המצוות. בין אלה הם קיום מצווה שהוטלה על האדם מרגע בריאתו; השתתפות עם הקב"ה במעשה הבריאה; מימוש הברכה לאדם על ידי "יישוב העולם", כלומר המשכו של המין האנושי ופיתוח העולם; והקמת בית בישראל כדי להקים דורות נוספים שימלאו את ייעודו של עם ישראל, ילמדו תורה ויקיימוה. יש לומר שמצוות הבאת הילדים לעולם כוללת עוד מצווה, והיא מצוות "שֶׁבֶת", לפיה אדם מצווה לעסוק ביישובו של העולם, מצווה הכוללת ריבוי המין האנושי.[2] במסגרת זו ישנה הנחייה "לערב אל תנח ידך". חכמים דורשים פסוק זה כהמלצה להמשיך לעסוק בפרייה ורבייה גם "בערבם" של החיים, כלומר, בשלב מאוחר בחיים לאחר מימוש מצוות פרייה ורבייה בגדרה המינימלי.[3]
בעולם שבו גיל הנישואים הטבעי היה נמוך, וחלוקת התפקידים בין בני הזוג היתה ברורה יחסית, שאלת דחייה או השעייה של מצוות פרו ורבו התעוררה על פי רוב במקרים שבהם הבאת ילדים היתה כרוכה בסכנה נוכחת או בצער שקשה לשאת. [4] אולם בימינו, כאשר התרבות האנושית עוברת תהליכים המשנים באופן מהותי את אורח החיים שלנו, צעירים רבים מוטרדים מהתנגשות בין שאיפותיהם הדתיות לבין היכולת לתפקד כבוגרים בעלי חוסן בעולמנו, ובכלל זה התביעות החומריות והאתגרים הרגשיים העולים במהלך החיים. יש לציין שהתנגשות זו מעידה במקרים רבים על רצון לממש את מצוות פרו ורבו והערכים שהוזכרו לעיל. צעירים רבים מבינים היום שכדי לממש ערכים אלה באורח מיטבי, עליהם להבטיח שיהיו בידיהם המשאבים הרוחניים, הרגשיים, והחומריים הדרושים לכך. לפיכך נחוץ להם זמן כדי להשתלם מבחינה רוחנית, ולהתבגר ולצמוח באופן שמאפשר את הנתינה והחוסן הכרוכים בטיפוח משפחה בימינו. יחד עם זאת, הצורך בקשר ובאינטימיות זוגית קיים אצל רבים כבר בשלבים מוקדמים של תהליך הצמיחה המתואר וכך נוצר המתח, ומתעוררת שאלתך.
לא ברור משאלתך האם את מצויה כבר בקשר עם בן זוג, או שזוהי התלבטות תיאורטית בלבד. משתמע מדברייך שאם אי אפשר להתיר להימנע מהריון במהלך שלוש השנים הראשונות של הנישואין ייתכן שעדיף לדחות את הנישואין. התשובה הקצרה לכך היא שעדיף בכל מקרה לא לדחות את הנישואין, ולצורך הסבר תשובה זו כדאי להפריד בין שאלת דחיית הנישואין לדחיית הפריה והרביה.
דחיית הנישואין
שאלת גיל הנישואין ביחס לגברים נידונה בידי חז"ל בהקשרים שונים. הכניסה בברית הנישואין נחשבת כמצווה בפני עצמה. מלבד מצוות פרו ורבו, היא קשורה גם עם מניעת "הרהורי עבירה" ואף פריקת סיפוק מיני באופן לא ראוי. מוטב לו לאדם שיוכל לחיות חיי אישות בטהרה ולא יסתפק בחלופות שהסביבה מציעה לו. חז"ל דנים במצב בו מצוות אלה מתנגשות עם מצווה אחרת, כגון מצוות לימוד התורה, ומדריכים לדחות את גיל הנישואין עד לאחר השלמת שנות לימוד משמעותיות . כך, למרות שבהקשר אחד ממליצים חז"ל להקדים את גיל הנישואין לתחילת שנות ההתבגרות המינית כדי לאפשר לימוד תורה ללא הרהורים ומתוך שלווה הם מדריכים שאפשר לחכות עד גיל עשרים כדי ללמוד תורה, אך לא יותר מכך. [5]
בעולם המודרני גורמת מתיחת שנות החינוך התורני והכללי, ההכשרה למקצוע, וכן והשירות הצבאי בישראל לדחייה נוספת של גיל הנישואים.[6]. בנוסף, ברור לכולם היום שגם נשים נדרשות למעגל השירות וההכשרה בכל התחומים האלה, ולכן נדחה גם גיל הנישואין המקובל אצל הנשים. דחייה זו, וגורמים תרבותיים מורכבים הנלווים אליה, יצרו בעייה חדשה אצל נשים וגברים כאחד – בעיית רווקות מאוחרת שגם עליה יש לתת את הדעת. מצד אחד יש ברכה בשירות משמעותי למדינה ובהתפתחות מקצועית, אך לדחייה ארוכת שנים יש מחיר. צעירים מתחילים לחוש בנוח במעמדם וקשה יותר להכניס בן או בת זוג לתוך החיים. אצל הנשים "השעון הביולוגי מתקתק", ויש לקחת בחשבון שלא לכולן קל להיכנס להריון בדיוק כשרוצים בכך. ועוד נדרש לכך בהמשך. נראה לי לסיים כאן שהדיון ההלכתי בגמרא מתייחס לתקופה שונה מאד מהעולם שאנו חיים בה ואנחנו לא מעודדים נישואים בגיל צעיר מידי, עקב בגרות אישית, שירות, קשיי הפרנסה והצורך ברכישת מקצוע וכו'. אך מנגד אנחנו כן לומדים מהגמרא שדחיית הנישואין מעבר לנצרך בהחלט נותן מקום להרהורי עבירה ואף לקיום יחסים מחוץ לנישואין ולכן יש להיזהר במשיכת הנישואין מעבר לגיל שזה נצרך.
דחיית הריון
לעניין מצוות "פרו ורבו", רוב גדול של הפוסקים הנשאלים בדורות האחרונים לגבי דחיית המצווה אינם מתירים זאת לפני שנולד הילד הראשון. לכל היותר מאפשרים פוסקים מסויימים דחייה של חצי שנה עד שנה, לצורך ביסוס הקשר, או במצב של "שעת הדחק כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד," מה שיגרום להם להימנע מלהגשים את שאיפותיהם.[7] לאחר לידת הילד הראשון, מתירים הפוסקים דחיית הריון נוסף לתקופה מסוימת כדי להבטיח את התאוששות האישה ללא צורך בשאלת חכם.[8] רק לאחר קיום מצוות פרו ורבו, שכוללת על פי הגדרים שקבעו חז"ל הולדת בן ובת (שו"ע אה"ע א, ה), ניתן הפתח לדחייה ארוכה יותר.[9] איסורים נוספים הנלווים לביטול מצוות פרו ורבו והכרוכים במניעת הריון הם איסור הסירוס,[10] ואיסור הוצאת זרע לבטלה.[11] שאלות אלה עולות כאשר פוסקים נדרשים לשאלה אילו אמצעי מניעת הריון כשרים לשימוש, ואין כאן המקום לפרט בנידון זה.[12] הדיון במניעת הריון מעלה גם את שאלת מקומה של האישה בחיוב במצווה. על פי חז"ל האישה אמנם פטורה ממצוות פרייה ורביה, אך אין היא פטורה מהמצווה הכללית "לשבת," [13] וכן עליה לסייע לבעלה בקיום מצוות פריה ורביה המוטלת עליו ולכן חלק מגדרי המצווה חלים גם עליה.
בעקבות תיאור זה ניתן להבין את ההתלבטות שבה מצויים הרב או הרבנית בני ימינו אשר מקבלים פנייה מצעירים המבקשים היתר לדחות את קיום מצוות פרו ורבו. הם נדרשים ליישב את המתח בין הבשלות של בני הזוג להקים משפחה נאמנה ואיתנה בישראל לבין המרכזיות שחז"ל והפוסקים מייחסים למצווה זו. פוסקים אלה לוקחים בחשבון את ההיתרים לדחות את גיל הנישואים לשם לימוד תורה, לדחות את קיום מצוות פרו ורבו לשם רכישת מקצוע,[14] מחמת חולשה פיזית של האישה, וחולשה רוחנית בכללה, [15] או משום שבני הזוג לא מכירים זה את זה באופן מספק. רוב הרבנים המתירים דחיית פרייה ורבייה בתנאים אלה, מתירים זאת רק במפגש פנים אל פנים, ולחודשים ספורים בלבד. [16] רבנים אלה מבקשים מבני הזוג לחזור אליהם לאחר תום תקופה זו, אם יש להם מחשבה להאריכה. המדיניות של רוב הרבנים לפיה פוסקים להיתר בנושא זה רק לאחר פגישה פנים אל פנים עם בני הזוג, מוזכרת על ידי הרב שרלו במאמרו "דחיית לידה ראשונה בזוג צעיר", ובו הוא מכריע לפרט את התנאים להיתר לדחיית פרייה ורבייה לפני הילד הראשון, ולתקופה קצרה בלבד, "בעין הציבורית".[17]
למרות שקשה למצוא בדברי הפוסקים היתר גורף לדחות את הקמת המשפחה בשלוש שנים, נדרשו פוסקים לדילמה שאת מצויה בה, והם הכריעו שלא לדחות את גיל הנישואין הן מחמת האיסורים שנזכרו לעיל בנושא זה, והן מחמת בעיות עתידיות העלולות להיווצר מדחייה זו וביניהן קשיים בכניסה להיריון בשל הגיל, ווכן הבעייה הנזכרת והגוברת והולכת של רווקות מאוחרת בימינו. הרב אליקים אלינסון, שהעלה התלבטות זו בחוברת שהוציא בשנת תשל"ז, הפנה את השאלה לרב משה פיינשטיין, והוא מביא את תשובתו שפורסמה באגרות משה:
"ובמה שנסתפק כתר"ה כשרוצים מתחלה לעשות הנישואין ורוצים לבקש עצות שלא תתעבר, ואם לא יתירו להם ידחו את הנישואין שנה ושנתיים, שאולי יש להתיר כיון דפריה ורביה לא יקיימו בכל אופן יש להתיר כדי שלא יעברו על הא דאמר רבי נחמן אמר שמואל אסור לעמוד בלא אשה ביבמות ס"א ע"ב, הנה צדק כתר"ה שיותר טוב להם להתיר להם לעשות הנישואין."
בדומה לכך פוסק הרב אליעזר מלמד פוסק בספרו שמחת הבית וברכתו, [18] לגבי "זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק" המוכנים רק לאחת מהאפשרויות, נישואין ומניעת הריון או דחיית נישואין:
"אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי בעיכוב הנישואין הם עוברים על עוד איסור של הרהורי עבירה ועיכוב במצוות עונה". יש לשים לכך שאין זו פסיקה "לכתחילה" כלומר, אין בכך המלצה שכך ראוי לעשות. זוהי פסיקה "בדיעבד" כאשר בני הזוג מציגים את המצב "או זה או זה", וברור לפוסק שאכן לא יינשאו אם לא יתירו דחיית הריון ראשון. יש לציין שכל הכרעה לדחות הריון מצריכה בירור הלכתי כמו גם רפואי בדבר השימוש באמצעי מניעה, ועל כך אין כאן המקום להאריך.
לסיכום, כאמור, לא ברור לנו אם שאלתך תיאורטית או מעשית, אך גם הנישואין וגם הפרייה והרבייה הן מצוות המוטלות עלינו, ויש להתייחס לכל אחת מהן בנפרד. אין אנו ממליצים לדחות את הכניסה לברית הנישואין משום ההבנה שלך שאין את מוכנה להולדת ילדים. חשוב לציין שאין לדעת מה צופן בתוכו העתיד. מובן שיש להתייחס בכובד ראש לתחושתך הנוכחית שאין את מוכנה עדיין להביא ילדים לעולם, אך כל מצב חיים יכול להשתנות על פי הנסיבות ואיתם הרצונות והשאיפות, וה' בלבד צופה נסתרות.
אנו מאחלות לך קשר עמוק וטוב עם האדם המתאים לך ביותר ושיחד בזמן הנכון והראוי תזכו לגדל משפחה בשמחה,
חנה השקס
[1] מסכת יבמות פרק ו משנה א: "לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים, שני זכרים ובית הלל אומרים, זכר ונקבה, שנאמר, (בראשית ה) זכר ונקבה בראם… האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר, (בראשית א) ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו." ראי גם שולחן ערוך, אבן העזר סימן א סעיף א, וסעיף ה: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות… כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה." סעיף יג קובע שהאישה איננה מצווה על פריה ורביה.
[2] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק טו הלכה טז
[3] המצווה "לשבת" נדרשת מפסוק בישעיהו (מה, יח) שאומר: "לא תהו בראה לשבת יצרה", כלומר, ה' ברא את העולם כדי שבני האדם "יישבו" אותו, כלומר ימשיכו להביא לעולם בני אדם. ראי מסכת מגילה דף כז עמוד א; מסכת גיטין דף מא עמוד ב במשנה, וכן מסכת יבמות דף סב עמוד ב. בספר קהלת מובא הפסוק: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". חז"ל דורשים פסוק זה כהנחיה להמשיך להביא זרע לעולם בערבם של החיים. רוב הראשונים אינם מבחינים בין מצוות "פרו ורבו" למצוות "לשבת יצרה" או "לערב". הרמב"ם לעיל איננו מבחין במפורש ביניהם, אך מנחה: "אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח–שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם." וכן שו"ע, אבן העזר סימן א' סעיף ח. מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג סעיף ו (ס"ק יא), אומר שבניגוד למצוות "פרו ורבו" מצוות "לשבת" חלה גם על האישה, והוא מפנה לתשובה שכתב על כך באריכות.
[4] ראי תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סה ע"א, סיפור בתו של רבי חייא ואישתו של חזקיה ששתתה "סמא דעקרתא" כלומר סם שגורם לעקרות, מאחר שסבלה קשות מ"צער לידה," והיא מצדיקה זאת בכך שאיננה מחוייבת בפריה ורביה.
[5] עבור חז"ל גבר שאינו עוסק בפריה ורביה מרגע בגרותו, דוחה או מבטל מצווה, אך מצד שני העיסוק בפרייה ורבייה יכול להתנגש עם לימוד התורה, בעל החשיבות הראשונה במעלה בהשתלמותו הדתית של כל גבר יהודי צעיר. לכן בצד הקביעה במסכת אבות פרק ה משנה א: "בן שמונה עשרה לחופה" ממליצה הגמרא (קידושין דף כט ע"ב) להינשא עד גיל עשרים, אבל לא מאוחר מזה שכן הוא יהיה שרוי "כל ימיו בעבירה בעבירה." הגמרא במקום מביאה את דברי רב חסדא שמסביר שהסיבה שיש בו עליונות על חבריו היא שהוא נישא בגיל 16, והוא מוסיף שהיה עדיף להינשא בגיל 14 כדי לנצח במלחמה עם יצר הרע (השטן). לעומת גיל הנישואין אצל גברים, ההתייחסויות ההלכתיות לגיל הנישואין של נשים נוגעות בעניינים הלכתיים שאינם קשורים לענייננו.
[6] פניני הלכה הלכות תלמוד תורה, א, ח
[7] הרב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו, פרק ה, סעיף טו, עמ' 167.
[8] חז"ל ראו בשנתיים הראשונות לאחר הלידה תקופה שבה איבריה של האישה "מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש." בעקבות כך אומר המנחת יצחק (חלק ה סימן קיג): והטעם דלא הותר רק במקום צער, משום דגם נשים מצוים על לא תהו וכו' עי' בעצי ארזים (שם ס"ק י"ט), ובמקום צער שבת דגופי עדיף (כלומר, גם אישה מחויבת במצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם הבטחת בריאות הגוף כלולה במצוות "שבת". ראי פסיקה על פיה אפשר לרווח שנתיים בין הריונות כדי לשוב למצב גופני תקין, נשמת הבית שער ה סימן ל', ראי גם את תשובתו של הרב הנקין בשו"ת בני בנים, חלק א,לא, לגבי הנקה כאמצעי מניעה.
[9] שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן קיג, ראי הערה קודמת. שו"ת בני בנים חלק ב, לח.
[10] לעניין זה מוסכם על הפוסקים שאיסור סירוס חל על האישה רק באמצעי שמעקר את האישה לצמיתות ולא אמצעים המונעים כניסה להריון באופן זמני. ראו ה אגרות משה, אבן העזר ג, טו; ציץ אליעזר ט, נא (פרק ד)
[11] ראי תשובות הרבנית נעה לאו, כאן באתר משיבת נפש: (1) "אופציה לאמצעי מניעה שמותר בשימוש", בעיקר הערה 3, כאן; וכן, "האם מותר להשתמש בדיאפרגמה למניעת הריון" כאן .
[12] ראי תשובות בנושא זה באתר משיבת נפש המפורטים בהערה הקודמת. כמו כן, סקירה מפורטת ויסודית ניתן למצוא בספר פוע"ה, מאת הרב גבריאל גולדמן הרב מנחם בורשטיין, ירושלים תשע"ט, כרך ג, הריון ולידה, פרקים ע"ז – פ, עמ' 372-456.
[13] ראי הערה 2, וכן מנחת יצחק, שם.
[14] הרב דוד סתיו, דחיית נישואין לשם רכישת השכלה מקצועית תחומין לד 180, התשע"ד.
[15] הרב מנחם מנדל שניאורסון, אגרות קודש, חק יא, מ ג'תרנא (מובא בספר פוע"ה חלק ג', עמ' 367-368).
[16] הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר, חלק א, סימן סד) בהיתר דחיית הריון מחמת סכנה אומר שהוא מזהיר את בני הזוג "מחומר האיסור ושלא יבואו להקל יותר מהראוי, ולא יפרסמו וגם כן רק על זמן קצר וכן בכל פעם אם עדיין צריכים לההיתר" בתשובה זאת מכחיש הרב פיינשטיין פרסום שצוטט בפניו לפיו רבני ליטא התירו באופן גורף לנשים לחכות שנתיים אחרי לידה להריון נוסף. הוא כותב שמותר להתיר "רק בכל שאלה ושאלה בפני עצמה" וטוען שהוא מתיר דחייה לאחר שחוקר היטב האם אכן ישנה סכנה בדבר.
[17] צהר כז, תשס"ז, עמ' 83-89. מאמר זה זכה לתגובה של הרב מנחם בורשטיין, "ילדים זה לא טיטולים" תגובה למאמרו של הרב יובל שרלו, צהר כח, תשס"ז, עמ' 135-140.
[18] שם.
