שיקרתי לבן שלי כדי לעזור לו אך זה הכעיס אותו, כיצד אפשר לתקן?

הבן שלי רווק בן 48 גר לבד ומתמודד עם המצב הכלכלי והרגשי . רציתי לעזור לו כספית וכדי להפקיד לו בחשבון שלו שיקרתי לו ואמרתי לו שזכיתי בכספים של ירושה ואז הוא עלה על זה ורב איתי וקרה לי שקרנית איך מתקנים את זה

 

תשובה

שלום יקרה,

ראשית ברצוני  להביע הזדהות עם הרצון העז שלך לעזור לבנך. כאשר הילדים שלנו נקלעים לקושי, האינסטינקט האימהי נכנס לפעולה. הדבר שאנחנו הכי רוצות זה לפתור את הבעיה.

ככל שהילדים גדלים  – הדבר נהיה מורכב יותר. מצד אחד אנו רוצות להתערב ולתקן, מצד שני חשוב לכבד את רצונם של הילדים ולטפח את עצמאותם.

יחד עם עניין העצמאות נוסף כאן עניין האמת. כתוב בספר שמות "מדבר שקר תרחק" – (שמות כ"ג:ז), יש המדקדקים בכך שלא רק שאסור לשקר אלא שיש להתרחק משקר ככל שאפשר (ספורנו שם). אמנם פשט הפסוק שם מתייחס לענייני בית הדין, אך רבים הפסוקים המדברים בגנות השקר, והרבו חכמים לדבר על כך.

דוד המלך אומר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים ק"א :ז), והנביא ירמיה אומר:  "לשונם דבר שקר העווה נלאו"(ירמיהו ט"ד).

האם יש מקרים שבהם מותר לשקר?

במסכת כתובות (י"ז ע"א) מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל  – כיצד מרקדין לפני הכלה? האם לכל כלה אומרים "כלה נאה וחסודה"? ובעצם שורש השאלה – האם משנים מפני השלום? האם מותר וצריך לפעמים לומר דבר שהוא לא האמת לאמיתה כדי ליצור מצב של "שלום"?
בית הלל אומרים שלכל כלה אומרים כלה נאה וחסודה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא. הפסוק המובא לעיל  – מדבר שקר תרחק, הוא המקור לדברי בית שמאי שאין משנים מפני השלום.
אמנם חלקו בית הלל – אך רק במקרה שהשקר הלבן הזה מביא לידי שלום.
במקרים רבים השקר מביא לידי מחלוקת ולא לידי שלום. ושם לכאורה אפילו בית הלל יסכימו שאסור לשקר.

אני חושבת שמעבר לחשיבות של אמירת אמת באופן כללי, אמירת האמת ביחסים בתוך המשפחה הדבר חשוב עוד יותר ובונה אמון. השקר מתפרש כחוסר כבוד, וכחוסר הבנה שמדובר באדם בוגר.

שאלת איך מתקנים את המצב. מניסיוני התנצלות כנה עושה פלאים. אם הבן שלך יראה שבאמת הבנת מדוע הוא כועס  – יש סיכוי שיסלח ושתצאו לדרך חדשה.
חשוב מאד שיחד עם ההתנצלות תשתדלי להיות כנה איתו בהמשך.

 

בהצלחה רבה,
בשורות טובות.
רחל וינשטיין

 

לעיון נוסף ומקורות בעניין שקר ראי כאן

 

 

האם אשכנזיה יכולה לעשות הפסק טהרה לאחר ארבעה כשבעלה בצבא? מאת: הרבנית חנה שחם רוזבי

שאלה

שלום, בעזרת ה' אנחנו מתארסים בקרוב.

התחלתי ללמוד הלכות טהרה ומשפחה כי חשוב לי להיות מוכנה ולא לקבל את כל הנושא בבת אחת…  למדתי שאצל נשים אשכנזיות אפשר לעשות הפסק טהרה מינימום חמישה ימים אחרי קבלת הווסת. הדימום שלי הוא באופן קבוע ארבעה ימים בלבד. 

בן זוגי בצבא, בתנאים מאוד אינטנסיביים, ואני יודעת ששמירת הלכות נידה תהיה קשה לנו בשנים הראשונות יותר מלזוג רגיל. רציתי לשאול האם במקרה כזה יש דרך להתיר לנהוג כספרדיות באופן קבוע, ולספור ארבעה ימים מהופעת הדימום ועד להפסק הטהרה ותחילת הימים הנקיים? הבנתי שבתקופת המלחמה התירו לנשות מילואים במקרים מיוחדים לעשות ככה, אז אני שואלת על היתר קבוע לספור ככה מלכתחילה … אשמח לתשובה מפורטת 🙂

תודה רבה

 

תשובה

שלום לך,

ראשית, ברכות על החלטתכם להתחתן. מזל טוב!

יישר כוח על יוזמתך להתחיל בלימוד הלכות טהרת המשפחה. זהו אכן נושא רחב המקיף תחומי חיים משמעותיים ומרובה פרטים שדורש זמן להכיר וללמוד. 

לאחר האירוסין, תוכלי לקבוע פגישות עם מדריכת כלות שתוכל לעזור לך לעשות סדר בהלכות ובמנהגים השונים. תוכלי לפנות למשל לנשמת, צוהר, או מכון פועה ויעזרו לך למצוא מדריכה שתתאים לך.

לפי הפסיקה האשכנזית (וכן לשיטת הבן איש חי) האישה יכולה לעשות הפסק טהרה רק ביום החמישי מתחילת הוסת או מהזמן שנאסרה. לדוגמא אם נאסרה ביום ראשון בבוקר, תוכל לעשות הפסק טהרה ביום חמישי, ולהתחיל למחרת את ספירת ז' הנקיים מיום שישי בבוקר, כך שתטבול ביום שישי הבא אחריו בלילה.

בעוד בפסיקה הספרדית (לשיטת השולחן ערוך), האישה יכולה לעשות הפסק טהרה מהיום הרביעי לאחר שנאסרה. לדוגמא אם נאסרה ביום ראשון בבוקר, תוכל לעשות הפסק טהרה ביום רביעי, ולהתחיל למחרת את ספירת ז' הנקיים מיום חמישי בבוקר, כך שתטבול ביום חמישי הבא אחריו בלילה. (שולחן ערוך יורה דעה קצו,יא)

הפוסקים האשכנזים מחמירים מאד להקפיד על חמישה ימים המינימליים הללו, ולא מפרידים בין מקרים שונים כגון אורך הדימום האוסר. דוגמא בולטת מובאת בדבריו של הרמ"א על המקום בשולחן ערוך (שם יא; יג) ): "וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות… וכו'.."

עם זאת, ישנם מקרים מיוחדים שבהם אישה הנוהגת לפי הפסיקה האשכנזית תוכל לבצע הפסק טהרה ביום הרביעי לפי הפסיקה הספרדית. מקרים אלו כוללים, לדוגמא, קשיים להרות וכן מציאות של שירות צבאי שבה בני הזוג נפגשים לזמן קצוב בלוח זמנים הנתון לשינויים תכופים.

במלחמת 'חרבות ברזל' פרסמו הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי והרב דוד ביגמן פסק מיוחד לטהרת המשפחה בזמן שירות מילואים במלחמה. אחת ההוראות היתה לכל נשות המילואים ללא סייג להמתין רק ארבעה ימים. על כן, בזמן השירות הצבאי בלבד, כאשר האתגר העיקרי הינו להיות בטהרה בזמן שהוא בבית, ניתן להסתמך על הנחיות אלו. אולם לא ניתן לנהוג כך לאורך שנות נישואיכם, שימשיכו בע"ה שנים רבות לאחר סיום השירות הצבאי, על אף שהוסת נמשכת רק ארבעה ימים.

כמובן, אם יתעוררו נסיבות חדשות שדורשות בחינה מחודשת, ניתן יהיה לפנות לייעוץ הלכתי לבדוק את הנושא באופן אישי. זאת מכיוון שכדי להגיע להחלטה שיש להקל כפסיקה הספרדית, יש להבין את הנסיבות הספציפיות ואת המצב לעומקו. במהלך החיים יתכנו מגוון שינויים אישיים, ואי אפשר להסתמך רק על המקרה הפשוט שמפורסם עבור כלל הציבור.

 

אני מציעה לך לפנות לדמות תורנית שעימה את מרגישה בנוח להתייעץ. את מוזמנת לפנות אלינו שוב (אם יש צורך נוכל להיות גם בקשר טלפוני), באתר יועצות נשמת יש מפה שתוכלי לחפש יועצת הלכה קרובה למקום מגורייך, וכן תוכלי לפנות לרב בית הכנסת או המתגורר בשכונה. כאשר תמצאי עם מי נוח לך לשוחח, תוכלי לבסס קשר רציף עם מישהו קבוע שיכיר את הסיפור האישי והזוגי שלך ויוכל לכוון באופן אישי כיצד לנהוג בשלל המצבים שיעלו.

בנוסף, אני ממליצה לבקר במתחם הכלות המיוחד באתר יועצות ההלכה של נשמת. 

מזל טוב, 

חנה

הרבנית ד"ר חנה שחם-רוזבי היא בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת בן גוריון, יועצת הלכה בקהילה בקרית גת, מוסמכת כמשגיחת כשרות מטעם הרבנות הראשית ומשתלמת בתחום מענה הלכתי ורוחני בתחום בריאות הנפש.

 

האם יש בעיה עם כיבוס מוצרי היגיינה נשית רב פעמיים?

שאלה

שלום, אני משתמשת במוצרי הגיינה רב פעמיים (גביעונית/תחבושות בד רב פעמיות), חשוב לי לדעת אם מבחינה הלכתית מותר לכבס תחבושות רב פעמיות במכונה? (או לכבס כמה שמצליחים ידנית בכיור/אמבטיה ואז להכניס למכונה?), אמרו לי שזו טומאה בגלל שדם הוסת טמא וגם אמא שלי וחברותיה נגעלות מעצם זה שזה רב פעמי וזה מתכבס במכונה וכשיש לי וסת היא שואלת בגועל שמלווה במילות גנאי (כולל קללות) וביזיונות אם אני משתמשת בתחבושות הרב פעמיות …. מה אני צריכה לעשות במצב כזה? ומה זה אומר מבחינה הלכתית, השימוש  בתחבושות בד רב פעמיות (כיבוס במכונת כביסה)? מחכה לתשובה בהקדם בעזרת השם בלי נדר 

 

תשובה

שלום לך,

אני מברכת אותך על המודעות והאכפתיות לשימוש במוצרים רב-פעמיים. לפעמים אנשים אחרים אינם מבינים את חשיבות המעשים שלנו, ואפילו מזלזלים בהם, תמיד כדאי להקשיב בכבוד, ובוודאי שבמקרה שמדובר באמא שלך, אבל אל תתני לזה להחליש אותך.

בנוגע לשאלתך, חשוב לי לשקף, שהזכרת שני נושאים נפרדים: שאלת הטומאה, ועניין הרתיעה (או הגועל).

מבחינה הלכתית, דם הנידה הוא אכן טמא, כמו הפרשות אחרות היוצאות מגוף האדם (זכר ונקבה), או עניינים אחרים הקשורים למוות או למיעוט החיים (שרץ מת, נבלה ועוד). אולם חשוב לדעת שכל נושא הטומאה והטהרה רלוונטי לחיי המקדש בלבד, למשל באכילת קרבן פסח, בהפרשת חלה ותרומה לכהן,[1] או בעליה לרגל, ואילו בחיי היומיום אין משמעות להיותנו טמאים, וכל חפצינו ממילא טמאים.[2] הטומאה עוברת בדרכים שונות, ואף אם האדם או החפץ נקי מן הטומאה, הוא עדיין מטמא אנשים אחרים כל עוד לא נטהר. לכן תחבושת מכובסת עדיין מטמאת את הנוגע בה בדיוק כמו תחבושת משומשת.

כיום לצערנו, עדיין לא נבנה בית המקדש, וכולנו נחשבים כטמאי מתים (שזו טומאה חמורה), ואף אם נרצה, לא נוכל להיטהר, יתר על כן, לפי רוב הפוסקים, אין לנו גם צורך בטהרה בחיי היומיום,[3] למשל הרמב"ם סבור כי דיני הטומאה והטהרה נועדו לפתח בנו מורא מקדש בזהירות היתרה הנדרשת לפני ההתעסקות עם הקודש,[4] והוא אף מבקר את הנוהגים להתרחק ממאכלים, בגדים וכלים שנידה נגעה בהם, מתוך מחשבה מוטעית שכך דורשת ההלכה.[5]

אולם בהמשך דבריו מתיר הרמב"ם לנהוג בהרחקות שונות בשל הסלידה מן הזוהמה, כלומר, יש הצדקה לרתיעה מן התחבושות המשומשות, אך לא מסיבת הטומאה.[6]

וזה מביא אותנו לנושא השני שהעלית. התורה מדגישה את ערך כבוד האדם, בהיותו נברא בצלם אלוקים, ומתוך כך אוסרת בציווי מיוחד על התנהגות מעוררת גועל, גסה או בזויה: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, פסוקים מג-מד).

חכמינו פירטו דוגמאות אחדות הכלולות באיסור זה, למשל, אכילת מאכלים, שהתערבו בהם קיא, צואה, או ליחה, וכן נאסר לאכול בכלים המשמשים להקזת דם, לבית הכסא וכד' (מסכת מכות דף טז ע"ב, מסכת חולין דף סז עמ' א-ב, רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכות כט-ל, ובספר המצוות מצוות לא תעשה קעט, סמ"ג לאו סימן קמח, שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ו, משנה הלכות חלק ט סימן קסז).

יש מי שסבור שבמקרים הללו מדובר באיסור דרבנן, כי התורה אסרה אכילת שרצים בלבד, והפסוק מהווה אסמכתא ליתר הדברים (רמב"ם לעיל, ריטב"א ומאירי מסכת מכות דף טז, החינוך מצוה קסג, שו"ע לעיל),  ויש הסבורים שכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, ולאו דווקא מאכלים מעוררי גועל (ספר יראים חלק ב סימן עג, סמ"ק מצוה פ, שערי תשובה שער ג אות צג, ט"ז יורה דעה סימן קטז סק"ו).

יתר על כן, כאשר נוהגים כך בפני אנשים אחרים, וגורמים להם מיאוס וסלידה, יש בכך גם ביטול מצוות ואהבת לרעך כמוך, ואף חשש סכנה (שו"ע יורה דעה סימן קטז אות ו, ואורח חיים סימן קע סעיפים י, טו, טז, כב). הדוגמאות המובאות בגמרא (חגיגה דף ה ע"א) הן הריגת כינה בפני חברו, או יריקת רוק בנוכחותו, ובשולחן ערוך מובאות דוגמאות למעשים מעוררי גועל בזמן הסעודה (אורח חיים סימן קע סעיף י, טו, טז, כב, יורה דעה סימן יג סעיף א בהגהת הרמ"א).

לגבי מעשים או מאכלים שלא צויינו באופן מפורש, הם תלויים בנורמות חברתיות (כגון אכילה בידיים), או אף בנטיה אינדיבידואלית סובייקטיבית של כל אחד, למשל, אכילת תולעים, הבלועות בגוף הפרי, או גללי עכברים המעורבים בקמח, שבעבר לא נחשבו כמאוסות, בשל שכיחותן (ש"ך יורה דעה סימן פד סעיף א, פרי חדש סעיף ג, כתב סופר אורח חיים סימן פח). ואף בענייני צניעות קיים איסור זה (שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף ד).

מן האמור לעיל עולה, כי למרות שאין זה ראוי במובן מסויים, יש מי שיתיר כיבוס תחבושות במכונת הכביסה, אולם בימינו בני האדם רגישים יותר מבעבר, והנורמות המקובלות, הן לרוב קפדניות ורגישות יותר בענייני אסתטיקה ואיסטניזם, לכן הייתי ממליצה לך לכבס את התחבושות בכביסה נפרדת או בכביסת יד, ובכל מקרה לשמור על דיסקרטיות ופחות לשתף אחרים במצבים פרטיים, שמעוררים אצלם גועל.

ולסיום, אני מחזקת את ידייך בהחלטה לשמור על הסביבה, חזקי ואמצי,

עידית

 

[1] בימינו כולנו טמאי מתים, ועדיין לא זכינו לאפר פרה אדומה, והפרשת חלה ותרומה נעשית בטומאה, ולכן נשרפת או נזרקת בכבוד, ולא נמסרת לכהן (שאף הוא טמא).

[2] הרחקות בני הזוג בזמן נידת האשה קשורות למערכת הלכתית מקבילה אך שונה, במסגרת איסור והיתר, ולא נמדדת במושגי טומאה וטהרה (שכאמור רלוונטית רק לעולם המקדש).

[3] ולהלכה נפסק, שכיום אין הטבילה בזמנה היא בגדר מצווה, ואדם רשאי להישאר בטומאתו (תוס' ביצה יח, ע"ב, טור אורח חיים סימן תריג בשם ר"ת, בית יוסף יורה דעה סימן קצז בשם המרדכי, שו"ע אורח חיים סימן תקנד ס"ח, וסימן תריג סי"ב.

[4] ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מז. מלבד פיתוח מידת היראה בנפש האדם, מציין הרמב"ם שם עוד מספר תועלות שמסבה ההתרחקות מחיי הטהרה בחיי היום יום, בין היתר שמירת המקדש, התרחקות ממנהגים פגאניים והקלה על האדם מן הטורח שבשמירה על הטהרה: כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית, רק במקדש וקדשיו לא בזולתם. בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה… ואנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא בקדש ובמקדש.

[5] שו"ת הרמב"ם סימן שכ.

[6] במקום אחר מציין הרמב"ם לשבח את אותם האנשים שהקפידו על טהרה בחיי החולין כקדושה יתירה ודרך חסידות, אך לא כחיוב מצד ההלכה. רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יב. לעומת זאת סבור הרמב"ן, כי הציווי "קדושים תהיו" כולל את מצוות הפרישה מן הטומאה.

האם אפשר לתפוס פינה עם חברים לשהות בחוף למרות שהוא מעורב?

שלום
אשמח לדעת האם מותר לי ללכת לחוף מעורב – לתפוס פינה עם חברים
 במידה ואין חוף נפרד באותו יום

 

תשובה

השאלה שלך עולה מחדש כל שנה על ידי רבים מתוך רצון להנות מהמים ומהחוף בימי הקיץ החמים. לשומרי תורה ומצוות יש קושי בהגבלת ההנאה מהחוף רק לחוף הנפרד – אם בגלל ימים מוגבלים לשחיה נפרדת ואם מתוך רצון לבלות ביחד כמשפחה, אשר אינו אפשרי בחוף הנפרד.

השאלה נובעת מתוך דרישת התורה לשמור על חברה צנועה אשר מכבדת את גבולות החצנת המיניות במרחבים הציבוריים. התורה מצווה על מרחק בין המינים באיסורי עריות, וחכמים הוסיפו על כך סייגים כדי להרחיק את האדם ממצבים שבהם גבולות יחצו ויביאו את האדם לידי עבירה – כגון גדרי לבוש, איסורי ייחוד ואיסור מגע בין המינים. גדרים אלו לא נתקנו כדי לדכא את האיש או את האישה (או חלילה להחפיץ כפי שיש שאומרים), אלא הם נתקנו מתוך הבנה עמוקה של טבע האדם. הקב"ה ברא אותנו עם יצר מין שהינו חזק במיוחד, מתוך נחיצותו להמשך קיום האנושות. מסופר על חכמים גדולים בתלמוד אשר נמשכו אחר היצר וכמעט נפלו בידיו (קידושין פא,א) וסיפורים אלו תועדו בתלמוד ללמד אותנו שכל אדם מועד, אפילו תלמיד חכם. על כך יעידו הדברים המפורסמים של חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות" – אין אדם נאמן שישמור על עצמו בפני עריות מרוב הקושי לעמוד מול היצר (כתובות יג,ב). ראה בהרחבה בהמשך את המקורות המלמדים על ההרחקה מאיסורי עריות ומהרהור עבירה.

ומכאן לשאלתך ביחס לחוף מעורב. מניסוח השאלה ברור שאתה מבין את האיסור שבשהייה בחוף מעורב, מקום בו הלבוש הוא חשוף מאד ובלתי אפשרי לחמוק ממראות לא צנועים. אתה שואל אם אפשר "לתפוס פינה" בכוונה להתרחק ממראות אלו. התשובה היא שאם אתה מצליח למצוא מקום שאכן אין בסביבתך במרחק ראיה ברור חוסר צניעות – תוכל לשהות במקום. לעיתים ניתן למצוא מקום כזה בחוף שקט בכנרת, במעין ללא אנשים או עם משפחות שלבושות שלא בצורה חשופה, או לאורך חוף הים כאשר הוא לא מאוכלס. בקיץ בחופים המוכרזים זה יהיה מורכב יותר למצוא פינה כזאת אך כל עוד אתה מצליח למצוא, תוכל לשהות שם. יש להפעיל שיקול דעת ואחריות בבחינת המקומות האפשריים המתאימים לאדם שמחוייב להלכה. 

לצד הדברים שכתבתי יש נושא נוסף מאד חשוב שיש לתת עליו את הדעת. מכיוון שהציבור הדתי מחפש חופים שקטים ונסתרים כדי לשחות, יש מקרים בהם אנשים מסכנים את עצמם בשחיה בחוף לא מוכרז, מקום שיש בו סכנת טביעה ואין מציל. גם אדם שיודע לשחות היטב יכול להיקלע לחוסר אונים ולסכנת טביעה מול מה שנקרא "זרם פרצי" שסוחף אל תוך הים, מהתעלפות במים, שריר תפוס שמונע שחיה ועוד. לא צריך להכביר במילים בחשיבות שמירת הנפש: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד,טו). התורה מלמדת  "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) ומכאן לומדים חז"ל כי אם יש בקיום מצוה משום סכנה לחיים, יש לעבור על המצווה ולא לקיימה כדי לתת עדיפות עליונה לחיי אדם (מסכת יומא פה,ב). קל וחומר במקרה שאין מצווה שעומדת על כף המאזניים שיש לזנוח את הפעילות המדוברת ולא לסכן את הנפש. לכן, בחיפוש אחר המקום המתאים לשחות בים יש לשקול בכובד ראש את חובת שמירת הנפש וכיצד תוכלו לשחות באופן זהיר ואחראי. רצוי כמובן לתת עדיפות לשחיה בחוף מוכרז נפרד. 

ההלכות האלו מאתגרות אותנו, הן בלבוש שלא תמיד נוח וחופשי והן בהרחקה מסיטואציות מסויימות. אני מקווה שאתה מצליח לקבל את ההגבלות הללו בהבנה שהן נועדו לשמור עלינו ועל קדושת וטהרת החברה כולה. 

קיץ נעים ובטוח, 

רחל 

 

הרחבה במקורות

חז"ל מלמדים אותנו במספר מקומות בתלמודים שאף אדם לא חסין נגד משיכת היצר:  

ירושלמי כתובות א ח: אֲפִילוּ חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אֶפִּיטְרוֹפּוֹס עַל עֲרָיוֹת.

ומביאים זאת להלכה בשולחן ערוך אבן העזר כב, טו: אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות:

משום כן גזרו חכמים סייגים המרחיקים את האדם ממה שעלול לגרות אותו לחטוא. מראה עיניים הוא לעיתים קרובות גורם מגרה למשוך את האדם אל החטא. כך לומדים גם ממצוות ציצית אשר מהווה סימן לאדם שלא לתת לעיניו למשוך אותו לזנות  (במדבר טו, לט) "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רבי לוי לומד מתוך הפסוק:

ירושלמי ברכות א ה:  א"ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה דכתיב (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי.

כלומר, הפסוק מלמד שאין ללכת אחר מה שהעין רואה והלב חומד כי שניהם המתווכים של החטא. הקב"ה אומר שתן לי את ליבך (תשומת ליבך) ואת עיניך לדרכי ה' ואז ידע שאתה שלו (הולך בדרכיו ומתרחק מהחטא). 

 

כשמפרטים את הרעיון הזה להנחיות ספציפיות, חז"ל מלמדים שאין להסתכל על המקומות המוצנעים שבאישה. 

מסכת ברכות כד, א: טפח באישה ערווה…שוק באשה ערוה…

חז"ל אף הפליגו מעבר לכך ואסור התבוננות אפילו במקומות גלויים אפילו כמו האצבע הקטנה של האישה, כאשר מדובר בהסתכלות מתוך הנאה מינית מהמראה. 

מסכת שבת סד, א-ב: תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? – מפני

שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים ? – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה – כאילו מסתכל במקום התורפה.

להלכה כותב הרמב"ם הלכות ביאה פרק כא, ב: ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביופיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף..

באופן ספציפי יש גם התייחסות למראות לא צנועים במים כיוון שבמקורות מים יש יותר חשיפה של הגוף. 

מסכת עירובין יח,ב: וְכׇל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

רש"י מסביר שהכוונה לאשת איש אשר מרימה את הבגדים במים כדי שלא יתרטבו והאדם מסתכל בה. 

וכן במסכת בבא בתרא נז ב:  ״וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״ – אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא – רָשָׁע הוּא! אִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא – אָנוּס הוּא! לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא, וַאֲפִילּוּ הָכִי – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ.

אסור להסתכל על נשים שעומדות על הכביסה בנהר אשר מרימות את בגדיהן. אם אדם עובר שם למרות שיש דרך אחרת ללכת בה כדי להגיע ליעד, הוא נקרא רשע. אך אם אין דרך אחרת מותר לו לעבור אך עליו להטות את עיניו לצד אחר. 

אני דתיה ורוצה להתחתן אבל אני לא מרגישה מוכנה עדיין להביא ילדים

אני דתיה ורוצה להתחתן אבל אני לא מרגישה מוכנה עדיין להביא ילדים.

השאלה היא האם מותר להתחתן ולא להביא ילדים בשלוש שנים הראשונות לנישואין? (כלומר להשתמש באמצעי מניעה)

תודה.

 

תשובה

שואלת יקרה

בשאלתך את נוגעת באחת הדילמות שצעירים מתמודדים עמן היום והמבטאות את ההתנגשות בין צרכים וערכים שונים שעולמנו היום מציב בפניהם. חז"ל החשיבו את  מצוות פרו ורבו כמצווה מן התורה [1] (ראי הרחבה), והיא נקשרת לשלל ערכים מרכזיים לעולמם של שומרי המצוות. בין אלה הם  קיום מצווה שהוטלה על האדם מרגע בריאתו; השתתפות עם הקב"ה במעשה הבריאה; מימוש הברכה לאדם על ידי "יישוב העולם", כלומר המשכו של המין האנושי ופיתוח העולם; והקמת בית בישראל כדי להקים דורות נוספים שימלאו את ייעודו של עם ישראל, ילמדו תורה ויקיימוה. יש לומר שמצוות הבאת הילדים לעולם כוללת עוד מצווה, והיא מצוות "שֶׁבֶת", לפיה אדם מצווה לעסוק ביישובו של העולם, מצווה הכוללת ריבוי המין האנושי.[2] במסגרת זו ישנה הנחייה "לערב אל תנח ידך". חכמים דורשים פסוק זה כהמלצה להמשיך לעסוק בפרייה ורבייה גם "בערבם" של החיים, כלומר, בשלב מאוחר בחיים לאחר מימוש מצוות פרייה ורבייה בגדרה המינימלי.[3] 

בעולם שבו גיל הנישואים הטבעי היה נמוך, וחלוקת התפקידים בין בני הזוג היתה ברורה יחסית, שאלת דחייה או השעייה של מצוות פרו ורבו התעוררה על פי רוב במקרים שבהם הבאת ילדים היתה כרוכה בסכנה נוכחת או בצער שקשה לשאת. [4] אולם בימינו, כאשר התרבות האנושית עוברת תהליכים המשנים באופן מהותי את אורח החיים שלנו, צעירים רבים מוטרדים מהתנגשות בין שאיפותיהם הדתיות לבין היכולת לתפקד כבוגרים בעלי חוסן בעולמנו, ובכלל זה התביעות החומריות והאתגרים הרגשיים העולים במהלך החיים. יש לציין שהתנגשות זו מעידה במקרים רבים על רצון לממש את מצוות פרו ורבו והערכים שהוזכרו לעיל. צעירים רבים מבינים היום שכדי לממש ערכים אלה באורח מיטבי, עליהם להבטיח שיהיו בידיהם המשאבים הרוחניים, הרגשיים, והחומריים הדרושים לכך. לפיכך נחוץ להם זמן כדי להשתלם מבחינה רוחנית, ולהתבגר ולצמוח באופן שמאפשר את הנתינה והחוסן הכרוכים בטיפוח משפחה בימינו. יחד עם זאת, הצורך בקשר ובאינטימיות זוגית קיים אצל רבים כבר בשלבים מוקדמים של תהליך הצמיחה המתואר וכך נוצר המתח, ומתעוררת שאלתך. 

לא ברור משאלתך האם את מצויה כבר בקשר עם בן זוג, או שזוהי התלבטות תיאורטית בלבד. משתמע מדברייך שאם אי אפשר להתיר להימנע מהריון במהלך שלוש השנים הראשונות של הנישואין ייתכן שעדיף לדחות את הנישואין. התשובה הקצרה לכך היא שעדיף בכל מקרה לא לדחות את הנישואין, ולצורך הסבר תשובה זו כדאי להפריד בין שאלת דחיית הנישואין לדחיית הפריה והרביה.

דחיית הנישואין

שאלת גיל הנישואין ביחס לגברים נידונה בידי חז"ל בהקשרים שונים. הכניסה בברית הנישואין נחשבת כמצווה בפני עצמה. מלבד מצוות פרו ורבו, היא קשורה גם עם מניעת "הרהורי עבירה" ואף פריקת סיפוק מיני באופן לא ראוי. מוטב לו לאדם שיוכל לחיות חיי אישות בטהרה ולא יסתפק בחלופות שהסביבה מציעה לו.  חז"ל דנים במצב בו מצוות אלה מתנגשות עם מצווה אחרת, כגון מצוות לימוד התורה, ומדריכים לדחות את גיל הנישואין עד לאחר השלמת שנות לימוד משמעותיות . כך, למרות שבהקשר אחד ממליצים חז"ל להקדים את גיל הנישואין לתחילת שנות ההתבגרות המינית כדי לאפשר לימוד תורה ללא הרהורים ומתוך שלווה הם מדריכים שאפשר לחכות עד גיל עשרים כדי ללמוד תורה, אך לא יותר מכך. [5]

בעולם המודרני גורמת מתיחת שנות החינוך התורני והכללי, ההכשרה למקצוע, וכן והשירות הצבאי בישראל לדחייה נוספת של גיל הנישואים.[6]. בנוסף, ברור לכולם היום שגם נשים נדרשות למעגל השירות וההכשרה בכל התחומים האלה, ולכן נדחה גם גיל הנישואין המקובל אצל הנשים. דחייה זו, וגורמים תרבותיים מורכבים הנלווים אליה, יצרו בעייה חדשה אצל נשים וגברים כאחד  – בעיית רווקות מאוחרת שגם עליה יש לתת את הדעת. מצד אחד יש ברכה בשירות משמעותי למדינה ובהתפתחות מקצועית, אך לדחייה ארוכת שנים יש מחיר. צעירים מתחילים לחוש בנוח במעמדם וקשה יותר להכניס בן או בת זוג לתוך החיים. אצל הנשים "השעון הביולוגי מתקתק", ויש לקחת בחשבון שלא לכולן קל להיכנס להריון בדיוק כשרוצים בכך. ועוד נדרש לכך בהמשך. נראה לי לסיים כאן שהדיון ההלכתי בגמרא מתייחס לתקופה שונה מאד מהעולם שאנו חיים בה ואנחנו לא מעודדים נישואים בגיל צעיר מידי, עקב בגרות אישית, שירות, קשיי הפרנסה והצורך ברכישת מקצוע וכו'. אך מנגד אנחנו כן לומדים מהגמרא שדחיית הנישואין מעבר לנצרך בהחלט נותן מקום להרהורי עבירה ואף לקיום יחסים מחוץ לנישואין ולכן יש להיזהר במשיכת הנישואין מעבר לגיל שזה נצרך. 

דחיית הריון

לעניין מצוות "פרו ורבו", רוב גדול של הפוסקים הנשאלים בדורות האחרונים לגבי דחיית המצווה אינם מתירים זאת לפני שנולד הילד הראשון. לכל היותר מאפשרים פוסקים מסויימים דחייה של חצי שנה עד שנה, לצורך ביסוס הקשר, או במצב של "שעת הדחק כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד," מה שיגרום להם להימנע מלהגשים את שאיפותיהם.[7] לאחר לידת הילד הראשון, מתירים הפוסקים דחיית הריון נוסף לתקופה מסוימת כדי להבטיח את התאוששות האישה ללא צורך בשאלת חכם.[8] רק לאחר קיום מצוות פרו ורבו, שכוללת על פי הגדרים שקבעו חז"ל הולדת  בן ובת (שו"ע אה"ע א, ה), ניתן הפתח לדחייה ארוכה יותר.[9] איסורים נוספים הנלווים לביטול מצוות פרו ורבו והכרוכים במניעת הריון הם איסור הסירוס,[10] ואיסור הוצאת זרע לבטלה.[11] שאלות אלה עולות כאשר פוסקים נדרשים לשאלה אילו אמצעי מניעת הריון כשרים לשימוש,  ואין כאן המקום לפרט בנידון זה.[12] הדיון במניעת הריון מעלה גם את שאלת מקומה של האישה בחיוב במצווה. על פי חז"ל האישה אמנם פטורה ממצוות פרייה ורביה, אך אין היא פטורה מהמצווה הכללית "לשבת," [13] וכן עליה לסייע לבעלה בקיום מצוות פריה ורביה המוטלת עליו ולכן חלק מגדרי המצווה חלים גם עליה.

בעקבות תיאור זה ניתן להבין את ההתלבטות שבה מצויים הרב או הרבנית בני ימינו אשר מקבלים פנייה מצעירים המבקשים היתר לדחות את קיום מצוות פרו ורבו. הם נדרשים ליישב את המתח בין הבשלות של בני הזוג להקים משפחה נאמנה ואיתנה בישראל לבין המרכזיות שחז"ל והפוסקים מייחסים למצווה זו. פוסקים אלה לוקחים בחשבון את ההיתרים לדחות את גיל הנישואים לשם לימוד תורה, לדחות את קיום מצוות פרו ורבו לשם רכישת מקצוע,[14] מחמת חולשה פיזית של האישה, וחולשה רוחנית בכללה, [15] או משום שבני הזוג לא מכירים זה את זה באופן מספק. רוב הרבנים המתירים דחיית פרייה ורבייה בתנאים אלה, מתירים זאת רק במפגש פנים אל פנים, ולחודשים ספורים בלבד. [16] רבנים אלה מבקשים מבני הזוג לחזור אליהם לאחר תום תקופה זו, אם יש להם מחשבה להאריכה. המדיניות של רוב הרבנים לפיה פוסקים להיתר בנושא זה רק לאחר פגישה פנים אל פנים עם בני הזוג, מוזכרת על ידי הרב שרלו במאמרו "דחיית לידה ראשונה בזוג צעיר", ובו הוא מכריע לפרט את התנאים להיתר לדחיית פרייה ורבייה לפני הילד הראשון, ולתקופה קצרה בלבד, "בעין הציבורית".[17]

למרות שקשה למצוא בדברי הפוסקים היתר גורף לדחות את הקמת המשפחה בשלוש שנים, נדרשו פוסקים לדילמה שאת מצויה בה, והם הכריעו שלא לדחות את גיל הנישואין הן מחמת האיסורים שנזכרו לעיל בנושא זה, והן מחמת בעיות עתידיות העלולות להיווצר מדחייה זו וביניהן קשיים בכניסה להיריון בשל הגיל, ווכן הבעייה הנזכרת והגוברת והולכת של רווקות מאוחרת בימינו. הרב  אליקים אלינסון, שהעלה התלבטות זו בחוברת שהוציא בשנת תשל"ז,  הפנה את השאלה לרב משה פיינשטיין, והוא מביא את תשובתו שפורסמה באגרות משה:  

"ובמה שנסתפק כתר"ה כשרוצים מתחלה לעשות הנישואין ורוצים לבקש עצות שלא תתעבר, ואם לא יתירו להם ידחו את הנישואין שנה ושנתיים, שאולי יש להתיר כיון דפריה ורביה לא יקיימו בכל אופן יש להתיר כדי שלא יעברו על הא דאמר רבי נחמן אמר שמואל אסור לעמוד בלא אשה ביבמות ס"א ע"ב, הנה צדק כתר"ה שיותר טוב להם להתיר להם לעשות הנישואין."

בדומה לכך פוסק הרב אליעזר מלמד פוסק בספרו שמחת הבית וברכתו, [18] לגבי  "זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק" המוכנים רק לאחת מהאפשרויות, נישואין ומניעת הריון או דחיית נישואין:

"אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי בעיכוב הנישואין הם עוברים על עוד איסור של הרהורי עבירה ועיכוב במצוות עונה". יש לשים לכך שאין זו פסיקה "לכתחילה" כלומר, אין בכך המלצה שכך ראוי לעשות. זוהי פסיקה "בדיעבד" כאשר בני הזוג מציגים את המצב "או זה או זה", וברור לפוסק שאכן לא יינשאו אם לא יתירו דחיית הריון ראשון. יש לציין שכל הכרעה לדחות הריון מצריכה בירור הלכתי כמו גם רפואי בדבר השימוש באמצעי מניעה, ועל כך אין כאן המקום להאריך. 

לסיכום, כאמור, לא ברור לנו אם שאלתך תיאורטית או מעשית, אך גם הנישואין וגם הפרייה והרבייה הן מצוות המוטלות עלינו, ויש להתייחס לכל אחת מהן בנפרד. אין אנו ממליצים לדחות את הכניסה לברית הנישואין משום ההבנה שלך שאין את מוכנה להולדת ילדים. חשוב לציין שאין לדעת מה צופן בתוכו העתיד. מובן שיש להתייחס בכובד ראש לתחושתך הנוכחית שאין את מוכנה עדיין להביא ילדים לעולם, אך כל מצב חיים יכול להשתנות על פי הנסיבות ואיתם הרצונות והשאיפות, וה' בלבד צופה נסתרות.

אנו מאחלות לך קשר עמוק וטוב עם האדם המתאים לך ביותר ושיחד בזמן הנכון והראוי תזכו לגדל משפחה בשמחה, 

חנה השקס

 

[1] מסכת יבמות פרק ו משנה א: "לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים, שני זכרים ובית הלל אומרים, זכר ונקבה, שנאמר, (בראשית ה) זכר ונקבה בראם… האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר, (בראשית א) ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו." ראי גם שולחן ערוך, אבן העזר סימן א סעיף א, וסעיף ה: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות… כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה." סעיף יג קובע שהאישה איננה מצווה על פריה ורביה.

[2] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק טו הלכה טז

[3] המצווה "לשבת" נדרשת מפסוק בישעיהו (מה, יח) שאומר: "לא תהו בראה לשבת יצרה", כלומר, ה' ברא את העולם כדי שבני האדם "יישבו" אותו, כלומר ימשיכו להביא לעולם בני אדם. ראי מסכת מגילה דף כז עמוד א; מסכת גיטין דף מא עמוד ב במשנה, וכן מסכת יבמות דף סב עמוד ב. בספר קהלת מובא הפסוק: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". חז"ל דורשים פסוק זה כהנחיה להמשיך להביא זרע לעולם בערבם של החיים. רוב הראשונים אינם מבחינים בין מצוות "פרו ורבו" למצוות "לשבת יצרה" או "לערב". הרמב"ם לעיל איננו מבחין במפורש ביניהם, אך מנחה:  "אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח–שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם." וכן שו"ע, אבן העזר סימן א' סעיף ח. מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג סעיף ו (ס"ק יא), אומר שבניגוד למצוות "פרו ורבו" מצוות "לשבת" חלה גם על האישה, והוא מפנה לתשובה שכתב על כך באריכות. 

[4] ראי תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סה ע"א, סיפור בתו של רבי חייא ואישתו של חזקיה ששתתה "סמא דעקרתא" כלומר סם שגורם לעקרות, מאחר שסבלה קשות מ"צער לידה," והיא מצדיקה זאת בכך שאיננה מחוייבת בפריה ורביה.

[5] עבור חז"ל גבר שאינו עוסק בפריה ורביה מרגע בגרותו, דוחה או מבטל מצווה, אך מצד שני העיסוק בפרייה ורבייה יכול להתנגש עם לימוד התורה, בעל החשיבות הראשונה במעלה בהשתלמותו הדתית של כל גבר יהודי צעיר. לכן בצד הקביעה במסכת אבות פרק ה משנה א: "בן שמונה עשרה לחופה"  ממליצה הגמרא (קידושין דף כט ע"ב) להינשא עד גיל עשרים, אבל לא מאוחר מזה שכן הוא יהיה שרוי "כל ימיו בעבירה בעבירה." הגמרא במקום מביאה את דברי רב חסדא שמסביר  שהסיבה שיש בו עליונות על חבריו היא שהוא נישא בגיל 16, והוא מוסיף שהיה עדיף להינשא בגיל 14 כדי לנצח במלחמה עם יצר הרע (השטן). לעומת גיל הנישואין אצל גברים, ההתייחסויות ההלכתיות לגיל הנישואין של נשים נוגעות בעניינים הלכתיים שאינם קשורים לענייננו. 

[6] פניני הלכה הלכות תלמוד תורה, א, ח

[7] הרב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו, פרק ה, סעיף טו, עמ' 167.

[8] חז"ל ראו בשנתיים הראשונות לאחר הלידה תקופה שבה איבריה של האישה "מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש." בעקבות כך אומר המנחת יצחק (חלק ה סימן קיג): והטעם דלא הותר רק במקום צער, משום דגם נשים מצוים על לא תהו וכו' עי' בעצי ארזים (שם ס"ק י"ט), ובמקום צער שבת דגופי עדיף (כלומר, גם אישה מחויבת במצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם הבטחת בריאות הגוף כלולה במצוות "שבת". ראי פסיקה על פיה אפשר לרווח שנתיים בין הריונות כדי לשוב למצב גופני תקין, נשמת הבית שער ה סימן ל',  ראי גם את תשובתו של  הרב הנקין בשו"ת בני בנים, חלק א,לא, לגבי הנקה כאמצעי מניעה. 

[9] שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן קיג, ראי הערה קודמת. שו"ת בני בנים חלק ב, לח. 

[10]  לעניין זה מוסכם על הפוסקים שאיסור סירוס חל על האישה רק באמצעי שמעקר את האישה לצמיתות ולא אמצעים המונעים כניסה להריון באופן זמני. ראו ה אגרות משה, אבן העזר ג, טו; ציץ אליעזר ט, נא (פרק ד)

[11] ראי תשובות הרבנית נעה לאו, כאן באתר משיבת נפש: (1) "אופציה לאמצעי מניעה שמותר בשימוש", בעיקר הערה 3, כאן; וכן, "האם מותר להשתמש בדיאפרגמה למניעת הריון" כאן

[12] ראי תשובות בנושא זה באתר משיבת נפש המפורטים בהערה הקודמת. כמו כן, סקירה מפורטת ויסודית ניתן למצוא בספר פוע"ה, מאת הרב גבריאל גולדמן הרב מנחם בורשטיין, ירושלים תשע"ט, כרך ג, הריון ולידה, פרקים ע"ז – פ, עמ' 372-456.

[13] ראי הערה 2, וכן מנחת יצחק, שם.

[14] הרב דוד סתיו, דחיית נישואין לשם רכישת השכלה מקצועית תחומין לד 180, התשע"ד.

[15] הרב מנחם מנדל שניאורסון, אגרות קודש, חק יא, מ ג'תרנא (מובא בספר פוע"ה חלק ג', עמ' 367-368).

[16] הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר, חלק א, סימן סד) בהיתר דחיית הריון מחמת סכנה אומר שהוא מזהיר את בני הזוג "מחומר האיסור ושלא יבואו להקל יותר מהראוי, ולא יפרסמו וגם כן רק על זמן קצר וכן בכל פעם אם עדיין צריכים לההיתר" בתשובה זאת מכחיש הרב פיינשטיין פרסום שצוטט בפניו לפיו רבני ליטא התירו באופן גורף לנשים לחכות שנתיים אחרי לידה להריון נוסף. הוא כותב שמותר להתיר "רק בכל שאלה ושאלה בפני עצמה" וטוען שהוא מתיר דחייה לאחר שחוקר היטב האם אכן ישנה סכנה בדבר.

[17] צהר כז, תשס"ז, עמ' 83-89. מאמר זה זכה לתגובה של הרב מנחם בורשטיין, "ילדים זה לא טיטולים" תגובה למאמרו של הרב יובל שרלו, צהר כח, תשס"ז, עמ' 135-140.

[18] שם.

 

האם הנשמה שלנו בחרה בגוף שלנו ויש לנו משימה בעולם הזה?

1. זה נכון שהנשמות שלנו בחרו את הגוף שלנו ויש לנו פה (בכדור הארץ) משימה
 2. אם זה הקודם נכון
 אז מתי שאנחנו ישנים אז ה' שופט
 אותנו ואז הוא מחליט עם לתת לנו לחזור לכדור הארץ הוא למות?
 3.מה קורה אחרי המוות?


תשובה

שלום לך,

משאלתך אני מבינה שאת בחורה שבוחנת את העולם ורוצה להבין דברים לעומקם. אשתדל בע"ה להסביר באופן פשוט ובהיר.

ברשותך, לשתי שאלות שלך לא אתייחס משום שאיני יודעת את התשובות עליהן – האחת, האם הנשמה בחרה את הגוף שלנו והשנייה מה קורה אחרי המוות.

יותר מזה, תורת ישראל מבקשת מאיתנו לעשות את המיטב שלנו בעולם הזה ולמרות שאלו שאלות מסקרנות וטבעי שאדם ירצה לדעת מה קורה לפני לידתו ואחרי מותו, לא להתמקד במה שקורה אחרי המוות. לדידי, החשוב הוא שנאמין שהחלק האלוקי, הנשמתי שבנו מאפשר לנו לעשות הרבה טוב בעולם ומאפשר לנו להגיע לדרגת אדם גבוהה ברגש, במידות ובשכל.

במילים אחרות, השאלה שיש לנו עליה תשובה היא מה עלינו לעשות בהינתן שיש בנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל. 

בתיאור בריאת האדם נכתב (בראשית א כז) "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת- הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם". האדם, איש ואישה, נבראו בצלם אלוקים. בעקבות דברי התורה, חכמנו זיכרונם לברכה לימדו אותנו שיש בנו שני חלקים – גוף ונשמה. הגוף הוא הצד הגופני וחומרי והנשמה היא אותו חלק אלוקי שניתן בנו. למיטב הבנתי עלינו להיעזר הן בגוף והן בנשמה שקיבלנו מבורא עולם על מנת להיות טובים יותר ולהרבות טוב בעולם עד לתיקונו השלם.

כותב הרמב"ם במשנה תורה, ספר המדע (הלכות דעות, ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר בידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים".

לפי הרמב"ם אנו נדרשים לטפל בגוף שלנו היטב – אוכל בריא, שינה טובה, פעילות גופנית וטיפול במחלות משום שהגוף שלנו הוא משכנה של הנשמה. הכלי המחזיק את החלק האלוקי ואם נזניח אותו, לא נוכל להפנות תשומת לב לנשמתנו, למהותנו הפנימית האלוקית שהיא המרוממת אותנו. ואמנם, אלמלא הגוף הגשמי שלנו, לא היינו יכולים לקיים הרבה ממצוות התורה (ברכת המזון, נטילת ידיים, שופר, לולב וסוכה, נידה, ביקור חולים, לשמח חתן וכלה, מצוות התלויות בארץ ועוד).

עם כל זה, הגוף שלנו כידוע, הוא לא נצחי. ואחרי מאה ועשרים יחזור הגוף לעפר ממנו לוּקח ומה שיוותר מאיתנו היא  נשמתנו שהיא החלק הנצחי באדם. כמאמר החכם בקוהלת יב,ז:  "וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ"

אז מה קורה בעת השינה את שואלת?

אומר משורר תהילים (פרק לא פס ו): "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת".

בכל לילה אנו מפקידים את נשמתנו חזרה לקב"ה שנתנה בנו. הפקדת הנשמה אצל ריבונו של עולם בזמן השינה, דומה למוות. אומרים חכמים ( בבלי ברכות נז ע"ב) ש"השינה היא אחד חלקי שישים למיתה". הגוף שלנו דומם מפעילות בעת השינה. הנשמה לעומת הגוף, עולה למעלה למקורה ונחה.

ומה קורא בבוקר? בבוקר אנו אומרות  – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה".

וכך נאמר בזוהר חדש בראשית כג: עם פירוש מתוק מדבש (עמ' שסד):

"רבי יצחק אמר: אפילו לכל אדם מחדש הקב"ה את נשמתו, כי גוף האדם ישן שנתו בכל לילה בעולם הזה, והנשמה עולה למעלה לעולם העליון, ונמצאת בכמה עוונות לפני הקב"ה, ובנאמנותו הגדולה של הקב"ה מחזיר את הנשמה להגוף, והקב"ה מחדש אותה בגופו. ולמה הוא מחזיר את הנשמות?  על זה אמר הכתוב רבה אמונתך דהיינו מפני שרבה אמונתך לכן הוא מחזיר את הנשמה לגוף אף על פי שחטאה."

הקב"ה מאמין בכוחו של האדם להיטיב, ולכן מחדש בכל בוקר את נשמתו בגופו

ועוד יותר מזה – בזוהר, חיי שרה קכא נאמר  כי בכל לילה הנשמה עולה להישפט בעולם העליון על אירועי אותו יום. והמתוק מדבש (עמ' ב-ג) מסביר שהקב"ה עושה חסד עם כל הבריות וכל דרכיו שהוא נוהג הם רק להיטיב לכל. ולא דן את האדם על הרעות שהוא עתיד לעשות אבל כן דן אותו ומטיב לו גם על הזכויות שהוא עתיד לעשות, ובשבילם הוא ניצול.

במילים אחרות ליאור היקרה, מה שקורה לנשמה בעת השינה שייך לתחום האמונה שבלב. אולם אם אני רוצה לפעול במציאות בהתאם לאמונתי זו, יש תחומים רבים במעשה שאני יכולה לפעול בהם כמו: להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצוות, להשתפר בעבודת המידות .

מהות האדם היא לקיים את רצון הבורא, לשמור תורתו ומצוותיו. זה כולל מצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחברו, עבודת המידות וכו´. להיות אנשים שלמים יותר, עובדי ה´ השואפים ומתעלים מעלה מעלה במעלות הקדושה והטהרה.

אני ממליצה לך בחום לעיין בספרו של הראי"ה קוק, ´עולת ראי"ה´ שהוא פירוש לסידור התפילה. ושם, בפירושו ל'מודה אני' מרחיב הרב קוק על 'תפילתה המתמדת של הנשמה' ומתמקד בתפקיד הנשמה בעולם הזה כדבר החשוב להתמקד בו ופחות במה שקורה לנשמה בעת השינה. כל עוד הקב"ה ממשיך להחזיר לנו את נשמתנו הטהורה – יש חשיבות לקיומנו, וביכולתנו לאזור כחות ולעשות טוב. 

ואני רוצה לסיים בדברים נפלאים של הרב יונתן זקס זצ"ל :

לא לעשות שום דבר רק מפני שאי-אפשר לעשות הכול – זו השגיאה המרה ביותר שאנו עלולים ליפול בה. אפילו משה גילה כי לא עליו המלאכה לגמור. יהושע ישלים את מלאכת יציאת מצרים – וגם הוא יגלה כי סיפורם של בני ישראל רק מתחיל. מות משה מלמדנו דבר יסודי מאוד על הסופיות. העובדה שהחיים יגיעו יום אחד אל סופם אינה מרוקנת אותם ממשמעות. כי האמת היא שכבר בעולם הזה, בימי חיינו, אנו נעשים חלק מהנצח: אנו כותבים פרק אחד בספר הגדול של סיפור עמנו, ומוסרים את הספר לבאים אחרינו, שימשיכו ויכתבו את הפרק שלהם. (שיג ושיח וזאת הברכה)

בברכה,

יפית

 

אני חיילת עייפה, אני חייבת ללמוד בליל שבועות?

שאלה

אני סוגרת שבועות בבסיס. יש כאן כמה דתיים שמארגנים לימוד בליל שבועות, אבל אני תשושה מהעבודה האינטנסיבית ויהיה לי קשה להישאר ערה כל הלילה. אני גם חוששת מההשפעה על התפקוד שלי למחרת, יש לי משימות גם במהלך יום החג. מה מידת החיוב של לימוד ליל שבועות?

 

תשובה

ישר כוח על רצונך לבצע את תפקידך היטב וגם ללמוד תורה!

השילוב בין חג לשירות צבאי משמעותי אינו פשוט. נשמע שאת וחבריך בבסיס מתאמצים ליצור אווירת חג וחיבור לתורה גם בתוך השירות וזה מרגש לשמוע על כך. אשרינו שאלה הם החיילים והחיילות שלנו.

ראשית, כדאי לזכור כל העת שאת עוסקת במצוה גדולה – מצוות הצלת ישראל מיד צר, מצווה מן התורה שזכית לקיים בגופך ממש. במצב זה, את פטורה מכל מצווה שאינה מתאפשרת בשל התפקיד. גם השינה שאת זקוקה לה למילוי תפקידך נחשבת לצורך מבצעי ממשי. 

שנית, לימוד ליל שבועות אינו מצווה אלא מנהג, שמקורו בספר הזוהר (ח"ג צח, א) ותחילת תפוצתו הנרחבת במאה ה16. זהו מנהג אהוב שהתקבל בעם ישראל, ואנו משתדלות לשמור מנהגים כאלה. יחד עם זאת, גם מנהג שהתקבל על הציבור אינו מחייב במצב של דחק, או אם הוא גורם לצער גדול וכדומה. למשל, מנהג איסור קטנות בפסח שהוא קדום וקיבלו אותו עליהן קהילות רבות, אינו מחייב מי שחולה (משנה ברורה תנ"ג, ז'). באופן דומה קראו רבנים רבים לבטל את מנהג הכפרות בתרנגולים, משום שהוא גורם צער לתרנגולים (ראה שו"ת עשה לך רב, הרב ח.ד הלוי, ג', עמ' ס"ז). 

קל וחומר שבמצב בו חוסר השינה יגרום לקושי במילוי תפקידך שהוא בגדר מצוה – את פטורה ממחויבות למנהג.

יש לציין גם את רמת החיוב שלך בלימוד תורה: מצוות לימוד תורה מלווה אותנו באופן תמידי, אך כנשים איננו חייבות בה ולכן גם בליל שבועות איננו חייבות ללמוד.

כדאי שתחשבי כיצד ניתן לבטא את אהבת התורה ולימודה בתנאים הקיימים, באופן שלא יפריע למילוי תפקידך. למשל, ללמוד בליל חג בחברותא, או למחרת במהלך החג. 

מגוון גדול של הצעות ללימוד עצמי תוכלי למצוא כאן.

שתזכי לקבל תורה בשמחה!

 

בהצלחה וחג שמח

שלומית.

 

הרחבה ומקורות:

 

כאמור, מנהג לימוד התורה בליל שבועות לא נזכר במשנה, בגמרא, בראשונים, ברמב"ם או בשו"ע.
נזכר בזהר במספר מקומות, כגון פרשת אמור ל״ה:

דְּאוֹרַיְיתָא דְּבָעֵי לֵיהּ לְמִלְעֵי בְּהַאי לֵילְיָא, אוֹרַיְיתָא דְבְּעַל פֶּה, בְּגִין דְּיִתְדְּכוּן כַּחֲדָא, מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא עֲמִיקָא. לְבָתַר, בְּהַאי יוֹמָא, לֵיתֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְיִתְחַבֵּר בָּהּ, וְיִשְׁתַּכְחוּן כַּחֲדָא בְּזִוּוּגָא חַד לְעֵילָּא… וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא…

ההתייחסות ללימוד בליל שבועות כ"תיקון", הכנה וקישוט לקראת מתן תורה, שואבת מתפיסת מתן תורה כנמשל לחתונה, כמו במדרש (תלמוד ירושלמי תענית ד׳):

וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:

מנהג הלימוד מוזכר בהקשר הלכתי לראשונה במגן אברהם (או"ח תצ"ד):

איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש  ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה.

עולה מדברי המגן אברהם שאין מדובר בחובה אלא במנהג טוב, שתחילתו במעשי חסידים ומאז הלך והתפשט.

על מעמד השירות הצבאי כמצוה נאמר בפסק ההלכה של רבני ורבניות בית הלל:

שמירה על קיום המדינה וביטחון תושביה היא מצווה גדולה. יש בה משום הצלת חיים, משום השבת אבדה [השבת גופו] ומשום גמילות חסד של השתתפות בנשיאה בעול הצרכים הלאומיים (הרב ליכטנשטיין). ההגנה על המדינה ועל הארץ נחשבת מלחמת מצווה (הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד )– 'עזרת ישראל מיד צר' (רמב"ם) ואף מילוי החובה לרשת את הארץ שהנחיל ה' לאבותינו (רמב"ן). חובה זו קיימת לא רק בשעת התגוננות מהתקפה ישירה על אזרחי המדינה, אלא גם במבצעי ביטחון התקפיים, ויש אומרים שגם בשמירה על הביטחון השוטף (הרב הרצוג; הרב גורן). למדינה יש סמכות לגייס אזרחים למטרת שמירת הביטחון, ועל האזרחים מוטלת החובה להתגייס ולקיים את המצוות הללו (על פי הרב קוק).

גם נשים חייבות להטות שכם ולהשתתף באתגרי מלחמת המצווה (רמב"ם). המחלוקת בין פרשני ההלכה על אופי השירות הראוי לנשים (רדב"ז) לא מטשטשת את העובדה כי הזרם המרכזי של פוסקי ההלכה רואה בנשים שותפות מלאות לחובת המאמץ הלאומי-ביטחוני (מנחת חינוך; משך חכמה; תפארת ישראל; רש"ש). כפי שמתבאר במסורת הפרשנית, ניתן לממש את השותפות הזו בימינו בהתנדבות לשירות הלאומי או למסלולים שונים בשירות הצבאי.

 

האם יש חוסר כיבוד הורים בכך שאני מבקש להתארח אצל ההורים וזה גורם להם לטרוח?

שלום 

רציתי לשאול לגבי להזמין את עצמנו ביוזמה עצמית (זוג וילדים) לבוא ולהתארח לשבת שמדובר בטרחה להכין את החדרים ולהכין אוכל  בלי  היוזמה של הורים. האם זה נחשב לפגיעה של כיבוד הורים שאנחנו מבקשים טובה מההורים לבוא לשבת או לחילופין אם מחפשים ביבי סיטר לשמור על הילדים האם לבקש מהסבתא לשמור על הנכדים זה נחשב לפגיעה?

 

תשובה

תודה על שאלתך, זאת שאלה שראויה שתישאל כאשר אנחנו רוצים לכבד ולבקר את ההורים אך יש בכך גם טירחה עבורם.

מצד אחד, יש גדרים ברורים למצוות כיבוד הורים. כפי שלומדים במסכת קידושין (דף ל,ב) "ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא: לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד: מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא".  

הדרישה לכבד את ההורים היא דרישה גבוהה מאד וחכמים מתארים לנו דרך דוגמה עד כמה הדרישה היא גבוהה, בסיפורו של דמא בן נתינה שהיה מגדולי רומי ואימו הכלימה אותו בפני מכובדים והוא לא בייש אותה על כך (שם דף לא,א) . מסיפור זה והמשך הגמרא שם הרמב"ם מביא את ההוראה הבאה (הלכות ממרים פרק ו, ז):

"עד היכן הוא כיבוד אב? ואם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך".

אדם צריך לעשות מאמצים גדולים כדי לקיים מצווה זו בידיעה שזו אחת המצוות שמאד קשה לקיים אותה באופן מושלם. מסופר על ר' טרפון שהיה מתכופף לרצפה כדי לתת לאימו לדרוך על גבו בכדי לעלות למיטה וכך גם בירידתה. כשסיפר על כך בסיפוק בבית המדרש אמרו לו חבריו "עדיין לא הגעת לחצי כיבוד". בירושלמי (מסכת פאה א,א) מסופר את הסיפור המפורסם על ר' טרפון שהיה מניח את ידיו על הקרקע כדי שאימו תוכל לדרוך על ידיו כל הדרך לביתה. כשאמרה אימו לחבריו החכמים שבנה מכבד אותה יותר מידי, שוב הם הגיבו " אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע".

עד כדי כך שרבי יוחנן שיבח את מי שאין לו הורים כדי שלא יעמדו בניסיון הקשה של מצוות כיבוד הורים. יש לציין שהוא עצמו היה יתום ולמרות שברור שעדיף שיהיה לאדם הורים, הוא מצא נחמה פורתא בכך ביתמותו שהוא לפחות ניצל מניסיון המצווה (וכך מסופר גם על רבי אבון בירושלמי).

מצד שני, ישנם מקומות "אפורים" בהם אי אפשר להגדיר מהו בדיוק המעשה הנכון של כיבוד הורים. זאת מכיוון שעבור כל הורה הרצון והאופן בו הוא רוצה שיכבדו אותו, הוא שונה. ישנם מספר סיפורים בגמרא המדגימים זאת. למשל, בסיפור על אמו של ר' ישמעאל שהגיעה לבית המדרש להתלונן על בנה שאינו נוהג בה כבוד. החכמים כמובן הזדעזעו ולשאלתם היא הסבירה שכאשר הוא חוזר מבית המדרש היא רוחצת את רגליו במים והוא לא מאפשר לה לשתות מים אלו (מרוב כבוד לבנה התלמיד חכם). למרות המעשה הקשה שנראה כביכול שאין בו כבוד כלל, חכמים אמרו לר' ישמעאל "הואיל והוא רצונה – הוא כבודה."

הכלל הנלמד כאן בכיבוד הורים "רצונו היא כבודו" הוא חשוב במקרים רבים. לשאלתך, יש להבין מהו רצון ההורים שלך. לעיתים קרובות, ההורים שמחים לארח את הילד עם בת זוגו והנכדים, למרות שהדבר כרוך בטרחה מסויימת. אני יודעת שיש הורים שלמרות שהם שמחים ומעוניינים לארח הם לא מזמינים את הילד ומשפחתו מיוזמתם כי הם לא רוצים "להעיק", או ליצור מחוייבות. זאת במיוחד כאשר מדובר בבן וההורים רוצים לכבד ולשמור על קשר טוב עם הכלה ולכן מעדיפים "לקחת צעד אחורה" ולהשאיר את המושכות בידי הבן ואשתו מתי וכמה להתארח.

לעומת זאת, בהחלט יתכן מצב שהטרחה לארח מכבידה על ההורים ולא מסבה להם שמחה. במצב כזה, כדי לכבד את רצון ההורים, עדיף לארח את ההורים בבית הילד או להיפגש באמצע השבוע ללא לינה.

יש ילדים שיודעים לומר כיצד מרגישים ההורים עם האירוח, אך לפעמים קשה לדעת – כי ההורים לא רוצים לאכזב, או מרגישים מחוייבות, ולכן נותנים את ההרגשה שהם מוכנים לטרוח כדי לארח גם כשהמציאות אינה כך. במקרה בו רצון ההורים לא ברור, חשוב לפתוח בשיחה כנה עם ההורים כדי להבין מהו רצונם ולכבד את אשר יגידו ויבקשו.

במידה וההורים מעוניינים לארח ולסייע, כדאי לחשוב איך אפשר להקל עליהם כמה שיותר. למשל ניתן להביא אתכם חלק מהתבשילים לשבת, להגיע מוקדם כדי לסדר את המיטות, להביא סדינים כדי להוריד את עומס הכביסה וכו'.  

כך גם לגבי היעזרות בסבא ובסבתא כשמרטפים – אם זהו רצונם זהו כבודם, אך יש להשתדל להבין היטב עד כמה זהו רצונם ובאיזה אופן. האם השמירה על הנכדים רצויה להם בביתם או בבית הנכדים? כמה התראה מראש הם רוצים כדי להתארגן לכך? באלו חלקי היום נוח להם לשמור על הנכדים? בירור פרטים אלו ואחרים יאפשר לעזרה הזו להיות גם מועילה וגם מכבדת.

שנזכה כולנו להשכיל ולהבין כיצד לכבד את ההורים שלנו באופן מיטבי,

בברכה,

רחל