שלום, רציתי להציף שאלה שמלווה אותי שנים רבות. בהלכות לשון הרע בחפץ חיים, יש התייחסות ברורה למקרים של לשון הרע "לצורך". אבל האמת, שבחוויית החיים שלי, חיים ויותר מכך, חברה, שבאמת מתנהלת לפי הלכות לשון הרע היא חברה לא בריאה. הרבה מההתפתחות האישית שלי נבעה מכך שדיברתי עם החברה שמקיפה אותי בצורה פתוחה על אנשים וחוויות אנושיות שסובבות אותנו, הסקת מסקנות והחלפת תובנות.

כביכול יש הצדקה רק אם יש צורך ברור, אבל ממה שאני רואה גם ללא צורך ברור, דיבור אינפורמטיבי זה דבר נדרש לחיים בריאים…. תהיה העיקרית שלי האם באמת מדובר על דבר שאסור בהלכה, והאם יש קולות הלכתיים שמביאים גישה אחרת ממה שמוצג בחפץ חיים. תודה רבה!

 

תשובה

שלום לך

שאלת שאלה חשובה ומעניינת.

השאלה שלך מתארת קונפליקט בין מה שנחשב כאסור על פי ההלכה, כפי שנראה מספר שמירת הלשון של החפץ חיים, לבין מה שאת מתארת בשאלה כדבר הנדרש לחיים בריאים – הסקת מסקנות והחלפת חוויות שכוללת גם דיבור על אנשים אחרים הסובבים אותנו.

כדי לענות לשאלתך ננסה לדייק את שני הצדדים בקונפליקט המתואר-

1. מהם גדרי הדיבור האסור והמותר.
2. מהי חווית הנורמליות הנצרכת לחברה תקינה ויחסים טובים בין אדם לעצמו ולזולתו.

 היכולת להביע את עצמנו במילים היא מייחודנו כבני אדם. כדבריו הידועים של אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז)- "רוח ממלא". הדיבור מאפשר לי לבוא לידי ביטוי בעולם. דיבור בין בני אדם בכוחו ליצור קרבה, אמון ורעות. אותו כוח עצמו עלול גם לייצר בחברה פירוד, סכסוך ושנאה ומכאן הצורך לשמרו ולנווט אותו.

חז"ל הרבו לעסוק בשבח הדיבור הראוי, ובעיקר בגנות הדיבור הנגוע בלשון הרע וברכילות, במימרות רבות שמתארות את חומרת העוון בהשחתת הדיבור- אינם מקבלים פני שכינה, דומה לעבודה זרה ועוד רבות (ערכין טו, ירושלמי פאה א ועוד רבות ). אך,חכמינו מיעטו בעיסוק בהגדרות הלכתיות של הדיבור האסור.

בסוגיה בערכין יש התייחסות מסוימת לשאלת ההגדרות של דיבור אסור. מובאות שם דוגמאות של דיבור גבולי. כגון האמירה- "נורא בבי פלניא"- אש בביתו של פלוני. הסבר הגמרא הוא שאמירה זו פסולה כאשר היא נאמרת באופן שיש בו לשון הרע. כלומר אם זו אמירה אינפורמיטיבית גרידא אכן אין זו דוגמא לדיבור אסור. מה שהופך את הדיבור לפסול הוא אופן האמירה כגון- היכן ניתן למצוא אש, אלא בבית פלוני שיש בו בשר ודגים. נראה מהגמרא שיש פסול, זלזול או קריאה לניצול בהעברת המידע הזה ושהוא אינו סתמי. בהמשך הגמרא מבארת שדיבור ישיר בפניו של אדם, אין בו לשון הרע, ומביאה כהסבר לכך את דברי רבי יוסי שמעיד על עצמו שמעולם לא נצרך להסב ראשו ולראות אם אדם שהוא מדבר עליו נמצא באזור מפני שכל דבריו היו באופן שאין בהם בושה, עלבון סמוי או צורך להסתרה.

כמה דברים אלו נצרכים בעידן של רשתות חברתיות ומידע שעובר בקלות רבה כל כך מאדם לאדם. היכולת לעמוד מאחורי דברינו מבלי לחשוש מבושה אם הם מגיעים לכתובת לא מתוכננת מעידה על דיבור נקי וחף מפוגענות.

גם בהקשר של דיבור העוסק בטובתו של אדם ובכל זאת עלול להיחשב כלשון הרע או כאבק לשון הרע הגמרא מתייחסת לטון הדיבור, להשלכותיו, ואולי לכוונה נסתרת שאינה מובעת במילים.

נראה שחז"ל בקשו להטמיע בנו את ערך שמירת הדיבור והכוונתו אך השאירו את ההגדרות כאשר הן ברובן תלויות בהקשר- האם דיבור זה מביא לעולם קללה או ברכה? האם אני מנצלת את הדיבור כדי לפורר מרקם חברתי או שדבריי מחזקים אותו?

הפוסקים הלכו בעקבות חז"ל והותירו תחום זה של דיבור ואופני ההיתר והאיסור בעיקר כתחום של מוסר ואגדה. הטור והשולחן ערוך לא פסקו הלכה מסודרת בנושא[1]. ספר החפץ חיים חולל מהפכה בהלכות לשון הרע בכך שהוציאן מתחום המוסר אל תחום ההלכה ולמעשה הפך את ההנחיות המוסריות למסכת הלכתית מלאה ומפורטת.[2]

הנחת היסוד בשאלתך היא כי דיבור אינפורמטיבי שאינו לצורך תועלת נאסר, לפחות על ידי החפץ חיים. ברצוני לבחון הנחה זו לאור דברי החפץ חיים עצמו ודברי הפוסקים שקדמו לו.

 הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז) מחלק את הדיבור הפסול לקטגוריות ומבחין בין רכילות, לשון הרע ומוציא שם רע. הוצאת שם רע היא אמירת גנאי שקרי, לשון הרע היא אמירת גנאי של אמת. בשניהם הפגיעה בזולת ברורה והצורך להימנע מהם מובן (לא ניכנס במסגרת זו לאמירת דבר גנאי לתועלת שמותרת בנסיבות מסוימות). שונה מהם היא הרכילות אותה הרמב"ם מגדיר כך "אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם". מהרמב"ם משמע שכל העברת מידע הנוגע לאחרים אסורה. הכסף משנה (שם בהלכה א) מבין בדעת הרמב"ם שהעברת מידע הנוגע לאחרים אסורה גם כשאין בה גנות.

אמנם בספר החינוך (מצוה רל"ו) מצאנו הגדרה נוספת לרכילות לפיה לא כל העברת מידע אסורה אלא דווקא העברת מידע שיש בה הקשר שלילי מובהק – "העניין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך" ושרשי המצוה לפי החינוך הם הימנעות מסכסוך ומריב הנגררים מדיבור מסכסך "כי הרכילות סיבה לריב ומצה".

וגם בשערי תשובה (שער ג) משמע שרכילות היא דווקא דיבור היוצר שנאה. גם בדברי החפץ חיים עצמו על רכילות מודגש כי רכילות אינה בהכרח דברי גנאי אך היא נאסרה דווקא כאשר יש בה כוונה לגנאי או השערה שהדברים עלולים להתגלגל לכדי נזק, גם אם לכשעצמם הם ניטרליים ואמיתיים: "אם הוא משער שעל ידי זה תיכנס שנאה בלב שמעון על יהודה" (חפץ חיים, רכילות, כלל א אות ב-ג)

במקומות רבים מוזכרים דברי דואג האדומי כדוגמא לדיבור פסול אף על פי שאין בו גנאי והוא אמת. דואג  מספר לשאול כי ראה את דוד מגיע לנוב עיר הכוהנים וכי ראה את אחימלך בן אחיטוב הכהן שואל לו בה' ונותן לו לחם ואת חרב גלית. לכאורה זוהי דוגמא לדיבור שהוא אמת, ואף אחימלך מודה בו, ואין בו גנאי – אחימלך אף טוען זאת באזני שאול – דרכו היתה לשאול לדוד בה' ולנהוג בו כבוד כנאמן המלך וחתנו (שמואל א', כב). 

אלא שהדוגמא עצמה מבהירה שלפעמים לא המילים עיקר אלא ההקשר. דיבורו של דואג אינו נייטרלי כל עיקר. הוא נאמר בעת ששאול אחוז איבה לדוד ואימה מפחד אבדן השלטון ומחפש מי מנאמניו בוגד בו. סיפורו של דואג כדוגמא לרכילות מלמד כי  אין להתחבא מאחורי המילים או ההגדרות היבשות של הדיבור ויש לשים לב מה נכון לומר, מתי ולמי. דבריו של דואג הם דוגמא לדיבור מסכסך שתוצאותיו מחריבות עולם.

דוגמא אחרת לדיבור פסול הם דבריה של מרים הנביאה בספר במדבר (פרק יב).  נראה כי דוגמא זו היא היפך סיפור דואג האדומי.  כאן יש הקשר של קרבת משפחה וקרבת נפש וכדברי הרמב"ן (בפירושו על דברים כד,ט):   "לא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה".  אלא שהדברים עצמם הם דברי דופי ולכן אף הם דיבור פסול.

נראה שניתן להגדיר בזהירות שרכילות היא דיבור שנאסר אף על פי שהוא אמת, והוא עשוי להיות אסור גם כשאין בו גנות, אם יש בו צד של פסול. צד כזה יכול להיות בכוונה לגנות אף בדבר שבפני עצמו הוא ניטרלי, או בהשערה שהדברים יתפרשו לגנאי או ייצרו סכסוך.

גם דברי הרמב"ם שאינם מזכירים במפורש צד של גנות, מתארים זילות מסויימת שמתבטאת בעצם העברת המידע – סוג של עיסוק שמרוקן את הדיבור מתוכן.

נראה שהדיוק מהם דברים מותרים וראויים ומה הם דברים מיותרים ומזיקים שיש בהם רכילות הוא עדין ודורש כנות רבה. רבים הם הפרטים והמקרים וקשה להגדירם והדבר מסור ללב וליראת שמים. עם זאת, חשוב לומר שלא כל דיבור על זולת הוא בגדר רכילות. ההנחה כי כל דיבור הוא פסול אינה נכונה כפי שבררנו, ובנוסף היא מחלישה אותנו ומביאה לתחושה שתחום  זה אינו בהשגתנו כלל.

וכך כותב החפץ חיים בהקדמה לספרו:

"ואם רואה היצר הרע שבאלו עניינים לא ינצח לאדם, הוא מרמה אותו בהיפך, שמחמיר עליו כל כך בעניין לשון הרע עד שמראה לו שהכל נכנס בכלל לשון הרע, ואם כן אי אפשר לחיות חיי תבל בעניין זה אם לא שיפרוש לגמרי מעניני העולם, והוא כעין דיבת הנחש הערום שאמר אף כי אמר א-לקים לא תאכלו מכל עץ הגן."

אם כך,למרות שמעיון כללי בספר חפץ  חיים ניתן להתרשם כי כמעט ואין היתר לדיבור, כאשר מדייקים בדבריו נראה כי לא זו היתה כוונתו וכי הדיבור האסור על פי ההלכה הוא דווקא דיבור מפלג- אלא שנדרשת רמת רגישות גבוהה לאתר ולשים לב לכל פוטנציאל פגיעה בדברים מיותרים אף אם אינם גנאי מפורש.

כאן אנו באות להנחה השנייה בשאלתך, והיא שקיומה של חברה בריאה ושיח בריא כוללים בתוכם שיח שאינו פוסל התייחסות לזולת, למידה והחלפת חוויות. נראה לי שאין מי שיחלוק כי דיבור בגנות הזולת, בכל אופן שהוא (ולמעט מקרים בהם יש בכך צורך כדי להציל עשוק מיד עושקו או למנוע נזק) הוא פסול ואינו בונה חברה בריאה אלא מפורר אותה. מעבר לצער ולכאב שדיבור כזה מסב לזולת הוא מקטין אף את האדם עצמו. לא בכדי חז"ל גינו אף את האומר לשון הרע על עצים ואבנים- גם כשאין זולת הנפגע מהדיבור, נפגע האדם המדבר עצמו.

דברים יפים בנושא זה כתב רבנו יונה בשערי תשובה, כאשר הוא מדמה את העיסוק במומי הזולת לנבירתם של זבובים באשפה (שערי תשובה, שם,  רי"ז):

"האויל יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה, כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך… כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בני אדם במומו, "ובין ישרים רצון" – כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב".

רבנו יונה מכוון אותנו להקדים לנצירת הלשון עבודה פנימית של עין טובה.

 דבור נייטרלי שאין בו גנות או פוטנציאל לגנות אכן אינו בכלל האיסור, כפי שראינו לעיל. אמנם כדי לענות בכנות על השאלה האם הדיבור הוא מיטיב ומשקף שיח בריא נצטרך לשאול את עצמנו האם דיבור זה מקרב או מרחיק, האם הוא בונה את האישיות או חלילה הופך אותה חלולה ומתמקדת בדברים שאינם קשורים אלי. האם אין בדיבור זה בושה והייתי אומרת את הדברים גם בפני האדם עליו מדובר. ומעל כל זה עומדת  ההבנה כי כמו כל פעולות האדם, מחשבותיו רגשותיו ומעשיו, גם דבורו של אדם אינו יכול להיות משולח וחסר מחשבה אלא עליו לעמוד במבחן השאלה האם הדיבור נכון וראוי.

הגמרא בערכין אומרת "כל המספר לשון הרע – כאילו כפר בעיקר, שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו." 

אפשר לנסח מאמר קשה זה גם על דרך החיוב. אדון לנו. השיח הבריא שלנו הוא כזה שמקבל עליו עול מלכות שמים ומשתדל להיטיב ולבטא את הטוב שבחיינו. שיח בריא הוא חשוב, יש מקום גם להסקת מסקנות ולהחלפת חוויות, כל זאת מתוך בחינה מתמדת שדיבורנו ראוי ונכון ומתוך כך בריא ומבריא. אין ספק שמדובר באתגר. אני סבורה שהיכולת להבין ולהזדהות עם מטרות הציווי כפי שמגדיר אותן ספר החינוך-  "השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות סיבה לריב ומצה"

יכולה לחזק אותנו בשאיפה לבנות חברה בריאה, משוחחת ומרבת שלום.

כל טוב, זיוית.

 

[1] השולחן ערוך עוסק בתחומים הלכתיים וממעט לעסוק במוסר ובדעות. אי הכללת סוגיות לשון הרע בשולחן ערוך מתאימה לתפיסה לפיה תחום זה  שייך לעולם המוסר.

[2] זו מגמתו של החפץ חיים גם בספרים אחרים כדוגמת ספרו "אהבת חסד" וכך כתב במפורש בהקדמתו לספרו "כבוד שמיים"- ואין שום עצה כי אם שילמוד אותם (את ענייני המוסר) מתוך ספרי ההלכה, כמו שלומד שאר הלכות.. וכל זמן שאינו לומד רק מספרי מוסר בעלמא מדמה בנפשו שהוא רק ענין מוסרי בעלמא.."