חגיגת יום הולדת של סבתא במסעדה בשבת

שלום, גדלתי במשפחה רוסית שאינה שומרת תורה ומצוות ורחוקה מאד מכל זהות יהודית. אני ובעלי שהכרנו בצבא מתחזקים יחד לאט לאט, אנחנו שומרים כשרות וגם שבת (עדיין מעשנת, אבל גם זה יבוא) ואני מכסה את הראש, למרות שלא נעים לי שרואים לי את הקעקועים ושבעלי נראה ממש שונה ממני. 

השאלה שלי כזאת, בשבת כל המשפחה תגיע לסבתא שלי, כדי לחגוג לה יום הולדת במסעדה. זו הסבתא שמאד קרובה אלי, והורי ממש דורשים ממני לבוא. אף אחד לא מבין את הקשיים שלי, וגם קשה לי לוותר על ההשתתפות במסיבה. אני ממש בדילמה, מה צריך לעשות? גם אם אני אגיע, אני אלך ברגל למסעדה, ולא אסע עם כולם. האם עדיף שאבוא עם כיסוי הראש, או לוותר עליו?

תשובה:

שלום יקרה, נשמע שאת מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, אבל את ממש ראויה להערכה. אני מחזקת את ידייך בהתקדמות בקצב המתאים לך, ומאחלת לך הצלחה. אל תרגישי חריגה, או מוזרה בגלל המראה שלך, וגם לא בגלל המראה החיצוני של בעלך לעומת שלך. אם תסתכלי סביבך תראי שאין הגדרה למה נחשב תקין או נורמלי, כל אחד מיוחד, או שונה בדרכו שלו, ומראה חיצוני לא בהכרח מעיד על רמה כזו או אחרת של קיום מצוות או אמונה (כמובן שאם תרצי להסיר את הקעקועים, את רשאית לעשות זאת).

בקשר לשאלתך, ישנה בהלכה הכרעה ברורה של העדפת שמירת השבת על פני כיבוד הורים. על הפסוק: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט, ג) אומר רש"י: "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות". כלומר, הורים אינם יכולים לכפות על ילדיהם לעבור עבירות. כיבוד הורים הוא מצווה גדולה וחשובה, אך את אינך נדרשת למחוק את זהותך הדתית וערכי הקיום שלך כדי לקיימה. (בנוגע לכיבוד סבא וסבתא ראי רמ"א יורה דעה סימן רמ, סעיף כד, בן איש חי פרשת שופטים, שנה ב, אות ל).

מכיוון שכל ההשתתפות במסיבה, ובעצם השהיה בבית סבתא במשך השבת כולה, תאלץ אותך להגיע לחילול שבת, ההמלצה הטובה ביותר בעיני היא להגיע לביקור אצל סבתא ביום ששי, להביא עוגה יפה, או מתנה מכובדת, ולבלות בחברתה לפני השבת. לאחר מכן תחזרו לביתכם.

אם תחליטי בכל זאת לנסוע למשך השבת כולה, לא תוכלי לאכול שם, ותצטרכי להביא אתך אוכל לשבת. האכילה במסעדה אסורה כמובן, מפני שהפתיחה בשבת מעידה על כך, שאין במקום תעודת כשרות. ברוב בתי האוכל, המחללים שבת בפרהסיה, אין השגחה גם בימות החול, ולא תוכלי לסמוך על אמירה של הבעלים, שהמוצרים וחומרי הגלם כשרים. ועוד, מכיוון שהמסעדה נמצאת ללא פיקוח והשגחה, קיים חשש גדול לבישול אסור ולהטרפת הכלים. 

מעבר לכך ישנו איסור לאכול מזון שהתבשל בשבת ע"י יהודי במזיד, גם כאשר כל הרכיבים כשרים (שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח ס"א). במקרה כזה ישנם פוסקים שאוסרים ליהנות מן המאכלים אף במוצאי שבת, משום שמדובר בחילול שבת הנעשה באופן קבוע ובפרהסיה, והאכילה מהווה סיוע ביד עוברי עבירה (כתב סופר אורח חיים נ, שבט הלוי חלק ד, סימן לא).

בעיה נוספת שעלולה להתעורר מעצם ישיבתך במקום, היא מראית עין. ראיית אשה בכיסוי ראש, שנמצאת במקום שאינו כשר, עלולה להכשיל אנשים אחרים, וליצור רושם מוטעה, שמותר לאכול במקום. אני ממליצה לך לחבוש פאה או לשבת במקום נסתר, שאינו נראה מבחוץ ע"י העוברים והשבים.

לשאלתך, נראה לי, שאם תחליטי לשהות עם המשפחה בשבת, חשוב שתישארי במשך השבת בכיסוי ראש, מה שיסמן לכולם את זהותך, אמונתך וערכייך. אולי תרגישי מעט מבוכה, אבל בסופו של דבר זה יקל על הסובבים אותך, וגם יעזור לך בהגדרתך מול עצמך ועמידתך הבטוחה על מה שחשוב לך.

בהצלחה רבה חזקי ואמצי.

עידית

אני אחרי לידה ושותה לשיעורים- איזה משמעות יש ליו"כ בשבילי??

שאלה

ילדתי בן לפני שבוע וחצי וקיבלתי היתר מהרב לשתות לשיעורים על סמך חוות הדעת של הרופא שלי. מעבר לכך, בגלל חולשתי לא אוכל להגיע לבית הכנסת שהוא במרחק גדול מביתי. קשה לי עם הרעיון של שתייה ביום כיפור ושלא ללכת להתפלל בציבור. אני לא מבינה מה המשמעות של יום כיפור כזה? אני מפחדת שהוא ירגיש לי סתם יום רגיל.

תשובה 

יקרה שלום,

מזל טוב! שבעז"ה תגדלי אותו באהבה, שמחה וברכה.

תודה על שאלתך שנוגעת במצבן של נשים רבות העסוקות בבניית משפחתן, נשים שעבורן יום כיפור נראה אחרת מן התמונה הקלאסית שבה עומדים ומתפללים בכוונה רבה. 

התמונה הקלאסית נובעת מהאיסור החמור מן התורה לאכול ביום כיפור, ומההקפדה של עם ישראל ביום זה על התפילה בציבור שהיא מדרבנן. אנשים ונשים שמסיבות מוצדקות ללא פקפוק אינם שותפים בשני אלו, אם לחלוטין ואם באופן חלקי, עשויים לחוש שהם פחות שייכים למרכזו של היום הקדוש. אולם תחושה זו איננה משקפת נכונה את אופיו של היום. ודאי שלצום ולתפילה בציבור משקל רב בעיצוב עניינו של היום, אבל הם אינם עיצומו של יום – קדושתו של היום ופעולתו אינן תלויות בהם באופן בלעדי. יום כיפור כשמו כן הוא, יום שבו אנו חוזרים בתשובה ומבקשים מהקב"ה כפרה על עוונותינו, וביום זה הקב"ה מכפר על כל עוונותינו.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (א,ג): 

 בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה… ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם"

הרמב"ם מבהיר שגם ללא צום מלא וקרבן, ואפילו ללא צום בכלל, עיצומו של יום מכפר לשבים בתשובה. ובנוגע להיעדרות מבית הכנסת, אין בה כדי לעקר את חובת התפילה האישית ביום הזה ואת היכולת של כל אחת ואחד לשוב בתשובה בביתו. 

מעבר לכך שיש ליום כיפור משמעות עצמאית ללא הצום, יש משמעות נוספת ייחודית אף יותר בדיוק במקום שאת נמצאת בו. יסוד לדברים אלו עולה מהכתוב בדברי הנביא ישעיהו המשווה את זעקתנו לפני ה' לזעקות של היולדת בלידה: " כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה'" (ישעיהו  כו, יז).

ישנם מספר הסברים לדברי ישעיהו, אבל אני רוצה להתמקד בפן מסוים של הדברים. לידה היא רגע עצום ועוצמתי. יש בה התחלה חדשה, חיים חדשים. זוהי חוויה מציפה ואינטנסיבית. עוצמה זו מצויה גם לפני הלידה ואחריה. הנביא קושר בין חוויות אלו לעמידה של עם ישראל לפני ה'. קשר זה מאפשר להתבונן על עמידתך ביום כיפור במבט הרואה את הזמן המיוחד שאת בו כזמן המקרב אותך בעמידתך לפני ה' ולא מרחיק אותך. אולי זמן ההיריון והלידה מאפשר תשובה אחרת, תשובה שמתמקדת בקבלת ההווה עם כל המתנות והאתגרים המקופלים בו. ההרה והיולדת יכולות לעמוד לפני ה' ביתר פשטות דווקא מתוך חוויית הכאן ועכשיו.

כלים שעשויים לסייע לך הם התכוונות והכנה לפני הצום. כדאי לעיין במחזור קורן מהדורת תפילה ממקורה, הכולל הנחיות למתפללים ביחידות שאין להם אפשרות לומר את כל התפילות.  תוכלי גם להכין ספרים המדברים בעניינו של היום ומעוררים את הלב, וכן לשמוע ולשיר בקול (ולילדך) שירים מן התפילה של יום כיפור. דבר נוסף שעשוי לעזור זה למצוא חברה במצב דומה ולהיות יחד ביום כיפור. אבל גם אם לא תצליחי לשלב את אחד הרעיונות הללו, זכרי שעיצומו של יום מכפר לשבים בתשובה, ושיש לך עיצומו של יום משלך. 

ישנם הנוהגים לומר את הנוסח הבא לפני האכילה ביום כיפור:

הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילה ושתייה ביום הכיפורים, כמו שכתבת בתורתך: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (ויקרא יח, ה). ובזכות קיום מצווה זו, תחתום אותי ואת כל חולי עמך ישראל לרפואה שלמה, ואזכה ביום הכיפורים הבא לקיים שוב "ועיניתם את נפשותיכם", כן יהי רצון, אמן. (מתוך ספר "תורת היולדת" [מהד' תשע"ו – פנ"ה, ס"י])

כתיבה וחתימה טובה.

הרבנית רחל וינשטין היא עמיתה בתוכנית הלכתא במת"ן ומדריכת כלות ויועצת הלכה

איך אני מתארגנת לטבילה בליל ב' של ראש השנה?

שאלה:

שלום,
אני אמורה לטבול בליל ב' של ראש השנה. איך אני מתארגנת לטבילה? לפני החג או תוך כדי החג.. לא ברור לי איך לעשות את זה. 

תודה

תשובה:

שלום וברכה,

טבילה בחג מהווה אתגר אישי וזוגי, ואף מעוררת כמה שאלות הלכתיות, אך היא אפשרית.

עבור נשים רבות, הקדמת ההכנות למקווה לערב החג מהווה קושי וגורמת לחשש בדבר כשרות הטבילה- הרי בכל טבילה אישה מקפידה על סירוק ורחצה סמוכים לטבילה וכאן נוצר פער בן למעלה מיממה.

ההלכה התייחסה למציאות זו בסוגיא הדנה בשאלה עד כמה ניתן להרחיק את החפיפה מהטבילה ובאיזו מציאות ראוי לעשות כך. מסקנת הסוגיא שניתן להקדים את החפיפה אך יש לעשות כן דווקא כאשר אין אפשרות לסמוך את החפיפה לטבילה, כגון טבילה בחג ששבת סמוכה לו, או כמו במקרה בשאלתך בשני חגים סמוכים של ראש השנה.

אמנם, אם אתם מתארחים או מארחים בחג, יתכן והטבילה בלילה החג השני מורכבת מאד עבורך.

חשוב לדעת כי מבחינה הלכתית אין הכרח לטבול ואם שני בני הזוג מוחלים בלב שלם ניתן לדחות את הטבילה. עם זאת, יש ערך לטבילה בזמנה ולמצוות עונה וראוי לעשות מאמץ כדי לאפשר את הטבילה.

לעתים הגורם המונע הוא הרצון, המובן, להסתיר את הטבילה. טבילה במועדים מורכבים מצריכה לעתים בקשת סיוע מחברה או קרובת משפחה. הדבר מותר ואין בכך משום "פרסום הטבילה".

ראוי בעיניי לייקר את הטבילה בזמנה, אף יותר מהרצון המובן של שני בני הזוג לתפילה משמעותית במניין בלילה זה. לכן אם כדי לטבול על בעלך להישאר ולהשגיח על הילדים בבית, עדיף לקיים את הטבילה בזמנה ולוותר על התפילה במנין.

אם החלטת לטבול כך עליך לנהוג:

את ההתארגנות לטבילה- החפיפה בלשון חז"ל, תוכלי לבצע ביום ראשון לפני כניסת החג.

בטבילה רגילה החלה בימות החול, ההכנה לטבילה מתבצעת סמוך לטבילה.

החפיפה כרוכה בפעולות רבות האסורות בשבת וביו"ט- כסירוק השיער ועוד ולכן אין לעשות את ההכנות לטבילה בחג עצמו, אלא להקדימן לערב החג הראשון- יום ראשון בשבוע, לפני כניסת החג.

החפיפה בערב החג תכלול את כל הפעולות אותן את נוהגת לעשות כהכנה למקווה בימי החול- כגון הסרת חציצה ולכלוך, חפיפת הראש וסירוק השיער.

לאחר החפיפה ובמהלך החג עד לטבילה יש להשתדל להימנע מפעולות שיביאו להדבקות של לכלוך על הגוף וליצירת חציצה.

מותר לאכול כרגיל מסעודת החג. יש שכתבו שעל האשה להימנע ממגע בתבשילים ונתינתם לילדים במהלך החג אך העיקר הוא להימנע מדברים הנדבקים וקשה להסירם ולבדוק היטב בזמן העיון סמוך לטבילה.

במידה ושערך ארוך, יש לאסוף אותו בדרך שלדעתך תמנע הסתבכות וקשרים עד לטבילה. 

בליל החג השני, אחרי השקיעה, נותרו מספר הכנות שאותן תבצעי סמוך לטבילה-

  1. עיון והבטה, בעין או במישוש בחלקי הגוף השונים כדי לוודא שאין חציצה.
  2. רחיצת אזור הפות במים חמימים
  3. ניקוי השיניים משאריות מזון. ניתן לצחצח במברשת שיניים, ובלבד שצחצוח זה לא יגרום בהכרח להוצאת דם. אם החניכיים שלך מדממות תמיד בזמן הצחצוח את יכולה להסתפק בניקוי בשטיפה ובעזרת האצבע

שנה טובה ומבורכת,

זיוית ברלינר

הרבנית זיוית היא יועצת הלכה וראש מדרשת רוני בצהלי.

מקורות להרחבה ולהעמקה:

1.תלמוד בבלי מסכת נדה דף סז עמוד ב

אמר רב הונא: אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת – שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת- שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר השבת. אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת – שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.ורב חסדא אמר: כולהו – אמרינן, שכן – לא אמרינן, היכא דאפשר – אפשר, היכא דלא אפשר – לא אפשר.ורב יימר אמר: אפילו שכן – נמי אמרינן, לבר מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת, דלמוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת ליתא, דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה. מרימר: הלכתא כרב חסדא, וכדמתרץ רב יימר. 

2.רמב"ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז

תקנת עזרא היא שתהיה אשה חופפת את שערה ואח"כ תטבול, ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה ה"ז משובח, ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפילו בע"ש וטובלת למוצאי שבת.

3.רי"ף מסכת שבועות דף ז עמוד א

[נדה ס"ח ע"א] שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה והלכתא חופפת בלילה [וטובלת בלילה] קשיא הלכתא אהלכתא דדרש אמימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר:

4.הר"ן על הרי"ף מסכת שבועות דף ז עמוד א

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. היכא דאפשר לחוף בלילה [כגון] שהטבילה היא בחול חופפת בלילה היכא דלא אפשר כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה הלכך אם נזדמנה לה טבילה בליל י"ט שאחר השבת חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת ומוכח נמי בגמרא שאם חל יום טוב של ראש השנה להיות בא' בשבת ונזדמנה לה טבילה בליל שני בשבת שחופפת בע"ש וטובלת בליל שני בשבת שהוא י"ט שני של ראש השנה אבל לעולם כל שהטבילה היא בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה זה הוא דרך הרב אלפסי ז"ל [והוא על דרך השאלתות] אבל רש"י ז"ל סובר דלעולם בחול לא תחוף בלילה ותטבול בלילה דחיישינן מתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה ולפיכך חופפת ביום וטובלת בלילה ובמוצאי שבת שאי אפשר לחוף ביום קודם ליל טבילה חופפת [בליל] שבת: ואם חל י"ט אחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת ליל שני בשבת וכל זה כדי שלא תחוף בליל הטבילה עצמה דחיישינן שמא לא תחוף יפה ומיהו אם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר השבת אם נזדמנה לה טבילה במוצאי יום טוב שני חופפת וטובלת באותה לילה עצמה כדי שלא תרחיק כ"כ חפיפה מן הטבילה וכל זה תלוי בפירוש סוגיות הגמרא ולכולהו פירושא בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילינן אבל בעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופא דהוא מדאורייתא לא מקילינן:

5.בית הבחירה (מאירי) מסכת נדה דף סז עמוד ב

..הא אם נזדמנה לה טבילה במוצאי שבת אינה חופפת לכתחלה בערב שבת אלא תחוף ותטבול במוצאי שבת ואין אומרין לחוש שמא מתוך שמהומה לביתה אינה חופפת יפה אדרבה כל סמוך לחפיפה טבילה שפיר דמי גדולי המפרשים כתבו שלא הותרה חפיפה רחוקה מן הטבילה אף במקום שבת ויום טוב אלא לדעת הפוסקים טבילה בזמנה מצוה וממה שהביאוה בשאלתות מטעם טבילה בזמנה מצוה ואם כן לשיטתנו שאין מצוה בטבילה בזמנה אין ראוי לטבול בלילי שבת ויום טוב ויומן הואיל ואי אפשר להן לחוף סמוך לטבילה וראוי לדחותה עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב וכן לדעתם ראוי לעשות כן מצד אחר שהרי אינה ניצלת מסחיטת שער ואף על פי שאמרו אין סחיטה בשער דוקא מן התורה אבל מדרבנן אסור והדברים רחוקים שהרי בתלמוד שלנו סתם נאמרה ולא עוד אלא שאף הפוסקים שאין טבילה בזמנה מצוה פירושו להצריכה טבילה שלא לצורך עונה אלא לטבול לצורך טבילה בזמנה אבל לצורך עונה ודאי כל שראויה לכך מצוה היא וכן מה שכתבו מסחיטת שער לדבריהם היאך לא חששו בתלמוד בכך ואף על פי שאפשר לומר שבזמן התלמוד לא היו מגדלות שער כל כך אבל עכשו שנוהגות בשערות ארוכות יש לחוש מ"מ הואיל ומצות עונה בטבילה אין חוששין לכך אלא שמזהירין אותן בכך כמה שאפשר

 טור יורה דעה הלכות נדה סימן קצט

ואפילו אם חלו שני י"ט ביום ה' ו' חופפת ברביעי וטובלת בליל שבת ה] ט)או אם חל י"ט במ"ש רוחצת וחופפת בע"ש י)ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדבר שתבא לידי חציצה וגם תקשור שערותיה שלא יתבלבלו ואם טבלה ולא עיינה עצמה מקודם לכן אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצט

סעיף ו

יז] חל ליל טבילתה טז) במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף, אז תחוף בערב שבת; <ט> יז) וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום חמישי וששי, וחל ליל טבילתה בליל שבת, יח) תחוף ביום רביעי בשבת ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו. הגה: י <י> יט) גם תזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טינופת, ושלא ידבק בה שום דבר; גם מנגיעת תבשילין, או מנתינתן לבניה הקטנים, תיזהר, אם אפשר לה ליזהר, אם הם דברים הנדבקים (טור וכן כתב הב"י בשם הרא"ש וסמ"ג וסה"ת). יח] ואם אי אפשר לה ליזהר, כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה, אין לחוש, ומ"מ תרחוץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה. יט] יא ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה, שלא יהא דבר חוצץ, כ] כ) ותדיח יב בית הסתרים במים חמים שהוחמו, כא] אפילו ביום טוב, וכן תחצוץ שיניה בטוב בשעת הטבילה שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם. (וע"ל סימן קצ"ז אם לא חל טבילתה במוצ"ש, אם תוכל לטבול במוצ"ש).

שיורי טהרה על שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצט סעיף ו

(טז) במוצאי שבת והוא יום טוב. בספר בית הילל [ס"ק ב] כתב דשמע בשם הגאון מוהר"ר יהושע ז"ל שהיה מוחה לנשים לטבול בין יום טוב ראשון לשני ולא פירשו לו הטעם, וכתב הוא שנראה לו דטעמו שחשש למה שכתב הרא"ש [הלכות מקואות סימן לז] דלפירוש רש"י אם חל יום טוב במוצאי שבת אין להתיר לחוף בערב שבת ולטבול במוצאי שבת עיין שם, ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ומעולם לא יצא הוראה זו מפי הגאון הנ"ל אלא השומע שמע וטעה, שהרי אפילו הטור בנו לא חש לדברי אביו בזה ולא הביאו אלא כתב בסתם להתיר בלי שום חולק, ואיך יחוש הגאון הנ"ל ליחידאה להחמיר לאחרינא ולבטל מצות עונה לילה אחת, או ב' כשחלו שני ימים טובים סמוכים לשבת מלפניה או לאחריה, ובפרט שכל עיקרו אינו אלא מתקנות עזרא, זה דבר שאין לו שחר:

(יז) וכן אם חלו שני ימים טובים. ולדעת הרמב"ם [מקואות ב, טז] שכתבתי לעיל [ס"ק יד ד"ה לכן נראה לי] אסורה לטבול על סמך החפיפה של ערב יום טוב, והמחבר לא חשש להביא דעתו, וסמך על רוב הפוסקים המקילים: 

ערוך השולחן יורה דעה סימן קצט

סעיף יז

אך באופן זה בהמשכת יום או יומים צריכה זהירות גדולה והיינו שתזהר בהיום או בהשני ימים שבין החפיפה להטבילה מכל טינופת ושלא יודבק בה שום דבר גם תיזהר מנגיעת תבשילין ומנתינתן לבניה הקטנים אם המאכלים המה מהדברים הנדבקים להידים אם רק אפשר לה ליזהר שלא תעשה זה היא בעצמה ואם א"א לה ליזהר כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה אין לחוש ורק תיזהר לרחוץ ידיה בכל פעם שלא תבא לידי חציצה ולא יישן עמה במטה תינוק ותינוקת מפני שרובן רגלן מלוכלכות ויבא על גופה: 

סעיף יח

ובשעת טבילתה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ ותדיח מקומות בית הסתרים במים חמים שהוחמו אפילו ביום טוב ובשבת במים חמין שהוחמו מע"ש דמותר לרחוץ בהם פניה ידיה ורגליה אבל לא כל גופה כמ"ש בא"ח סי' שכ"ו וכ"ש דמקומות הסתרים מותרת לרחוץ בהם וגם תוכל להשתטף כל גופה והיינו לשפוך על כל הגוף מפל מים פושרים דבצונן מותר גם בכל גופה כמ"ש שם ופושרים הוה צונן דצונן גמור א"א לה לסבול וכן תחצוץ שיניה בטוב קודם הטבילה שלא ישארו פירורין ולא בשר ולא עצם וזהו לעיכובא ואחר כך תטבול במקוה:

היחס ההלכתי לאוכל ועונג שבת

שלום,

מזה שנתיים אני נמצא בתהליך של ירידה במשקל. ואני מתלבט לגבי היחס של היהדות לנושא האוכל.

ישנה מצווה של עונג שבת, הכוללת סעודת שבת. יתכן שמבחינה הלכתית טהורה אפשר לצאת ידי חובת סעודת שבת בכביצה לחם ולהמשיך באוכל דל קלוריות. אבל זה יהיה בבחינת עשה שבתך חול. איך ניתן לשמר את האווירה של סעודת שבת, אך יחד עם זאת לאכול לפי הצורך בלבד? 
אני חושב שהדרישה לסעודות בשבת משקפת את החברה החקלאית שבה העבודה היא פיזית וקשה. ואיננה מתאימה לאנשים שעבודתם בחול היא בישיבה במשרד.

בתודה,

 

תשובה

שלום 

משמח לקרוא בין השורות את המסירות שלך למצוות השבת, יחד עם הרצון הבריא לשמור על איזון הגוף ושלומו.

כפי שהזכרת בעצמך, בשאלתך יש פן הלכתי ופן חברתי.

הפן ההלכתי דורש לברר את מצוות סעודות שבת, אילו מזונות ובאיזו כמות דרושים על מנת לצאת ידי חובה; הפן החברתי מעלה את השאלה, כיצד ניתן לשמור על האכילה הנכונה לך ובו בזמן להמשיך להיות שותף ונינוח מבחינה משפחתית ומבחינה קהילתית.

נפתח בפן ההלכתי:

מצוות אכילת שלוש סעודות בשבת קשורה למצוות "עונג שבת", שהיא מצווה מדרבנן לדאוג להנאה מהמזון בשבת, בסעודות של פת ותבשילים טעימים הגורמים עונג לסועדים.

אולם, הפוסקים מדגישים שצריך להקפיד לא לאכול יותר מן הנחוץ, ולא במצב בו האכילה גורמת סבל. מצוות עונג שבת היא מצווה בעלת גוון סובייקטיבי, המכיר בהבדל בין בני אדם ובצרכיהם השונים. במצבים מסוימים ניתן אף לצמצם את שיעור הפת לכזית בכל ארוחה; גם סעודה מצומצמת, אם הוכנה לכבוד השבת, היא סעודה ראויה. יתרה מזו, במצבים בהם כל אכילה היא בעייתית עבור האדם, ניתן אפילו לא לאכול סעודת שבת כלל.

כלומר, הדרישות ההלכתיות לגבי סעודות שבת לא סותרות עמידה בכללי תזונה בריאים, ויש בהן גמישות רבה בהתאמת הסעודה למצב של הסועד. אין בכך משום עשיית שבתך חול, אלא להפך, הגברת עונג השבת בכך שהאכילה תגרום לעונג בהיותה מאוזנת ומותאמת, ולא לצער או חלילה לחולי.

לכן, אם בריאותך דורשת צמצום באכילה, ניתן לוותר על תבשילים נוספים וכן לצמצם את כמות הפת לכזית. אולם כל זה רק במצב של צורך גדול. בשאלתך לא ציינת האם התהליך שאתה מצוי בתוכו הוא בהמלצה רפואית והאם יש לך ליווי מקצועי; מכיון שהתשובה מתפרסמת לציבור אנו רוצות לציין כי תהליך של צמצום משמעותי במזון חייב להיות מלווה בגורם רפואי מקצועי. זוהי גם חובה הלכתית, משום "ונשמרתם לנפשותיכם".

כאמור, יש לתת את הדעת גם לפן נוסף של הבעיה. אדם המקפיד על תזונה מסוימת בשבת עלול למצוא את עצמו בקשיים בשל הנורמות החברתיות שהשתרשו בימינו, ולא בשל ההלכה. הנוהג של סעודות גדולות, ארוכות ועתירות מזון מקשה על שמירת גבולות האכילה ועל הקשבה למנגנון השובע הטבעי. יתכן שאדם המנסה להקפיד על תזונתו ונמצא בסעודות כאלה יחוש חריג, מובך מכך שאינו אוכל כמו כולם, או לא-מנומס כלפי המשפחה והחברים הסועדים איתו. עם קושי זה אפשר להתמודד מתוך שיחה כנה עם האנשים הנמצאים עמך בשבתות. אולי מתוך קושי זה תיפתח לכם הזדמנות לברר ולהעלות את סעודות השבת שלכם כך שיהיו ממוקדות יותר ביצירת אווירת שלווה וקדושה ופחות במאכלים יתרים. גם אם לא ניתן לשנות את מבנה הסעודות, ישנן דרכים ועצות להימנע מאכילה מופרזת במהלכן; הוספנו בסוף התשובה כמה הצעות כאלה.

לבסוף, נתייחס להערה החשובה איתה סיימת את שאלתך.

אכן, אין ספק שהתורה ניתנה לדור של עובדי כפיים, אשר עבורם יום השבת היווה יום של מנוחה פיזית מעמלם הקשה. היום עבור רבים הצורך במנוחה הפיזית אינו גדול, כי אינם עובדים עבודה גופנית מאומצת.

יחד עם זאת, אחד המאפיינים הבולטים והעוצמתיים של מצוות השבת, כמו גם של תחומי הלכה נוספים, הוא היכולת לפשוט צורה וללבוש צורה, לבטא צרכים חדשים ולהישאר רלוונטית. למשל בדורנו הפכה השבת למקלט מפני שטף התקשורת הדיגיטלית; לזמן נדיר של שקט נטול הפרעות טכנולוגיות; לזמן משפחתי-קהילתי בעולם מהיר ולחוץ. כל אלה אולי לא חסרו לדורות הקודמים; זהו פן של השבת שהתחדש לדור שלנו. כמו כן, דווקא השבת בה לא נוסעים ברכב מאפשרת לפנות זמן להליכה בריאה ברגל. כל דור נקרא למצוא את תכני השבת שלו ולמצוא את הדרך לבטא אותם, מתוך נאמנות להלכה הקיימת.

בהצלחה, בריאות איתנה ושתזכה לענג את השבת.

שלומית

 

הרחבה

מקור מצוות עונג שבת הוא מהפסוק בישעיהו נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". בתלמוד במסכת שבת דף קיח עמ' א מפורט אופן הקיום של מצוה זו, באמצעות ייחוד מאכלים טובים לשבת. כמו כן, במספר מקומות נוספים בתלמוד נזכרת החשיבות הגדולה של עונג שבת במאכל ומשתה המשמחים את האדם. המשנה-ברורה (רמ"ב, א') מציין כי יש מחלוקת האם מצוות עונג שבת היא מדאורייתא או מדרבנן; בכל מקרה, לדעת רוב הפוסקים מצוות קיום שלוש סעודות כשלעצמה היא מצווה מדרבנן.

את סעודות השבת יש לקבוע על פת בשיעור שמחייב ברכת המזון בוודאות, כלומר יותר מכביצה, ויש לברך על שתי חלות (שו"ע או"ח סימן רע"ד) ולהוסיף בשר, יין ומגדנות לפי היכולת (משנה-ברורה רמ"ב, א'). לכתחילה, גם בסעודה שלישית יש לברך על שתי חלות, אולם אם האדם שבע ביותר הוא יכול להסתפק במזון שברכתו "מזונות" או אף בפירות, אף על פי שמצב זה אינו מועדף (שו"ע או"ח רצ"א) .

יחד עם זאת, אכילה מופרזת או כזו שאינה גורמת הנאה היא פסולה גם בשבת ואינה מהווה קיום של מצוות הסעודה ועונג השבת. כל אדם יודע היכן הגבול האישי שלו בין אכילה מענגת לאכילה מופרזת, ולכן היקף המצווה הוא סובייקטיבי. "והכלל מזה: שלא כל הטבעיות שוין, ובלבד שתהא כוונתו לשמים, והיינו שלפי טבעו נכון לו לאכול כך או כך" (ערוך השולחן או"ח רצ"א).

הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל, ה"ט) הגדיר כי אדם ש"חולה מרוב האכילה" – פטור ממצוות שלוש סעודות בשבת. אמנם, שם הקשר הדין הוא דווקא הסעודה השלישית, אך גם לגבי סעודות אחרות נפסק כי במצבים ספציפיים ומיוחדים ניתן לא לאכול אותן. למשל, יש איסור להתענות בשבת, אולם השו"ע (או"ח רפ"ח סעיפים ב' ו-ג') כותב כי מי שהאכילה מזיקה לו – עונג השבת שלו הוא דווקא בהימנעות מאכילה, וכן מי שזקוק מאוד לתענית חלום במצבים מסוימים.

 

רעיונות ועצות להימנעות מאכילה מופרזת בסעודות שבת:

כאמור, ההמלצה החשובה ביותר היא לשתף את האנשים הנמצאים עמך בשבתות ולתאר את הרצון בסעודה מתאימה יותר. יתכן שמתוך שיחה יעלו רעיונות טובים המתאימים למציאות חייכם; אולי אף יתברר שהמצב הנוכחי יוצר קושי לא רק לך, וניתן יהיה ליצור שינוי יעיל.

גם בלי שינוי תפריט, אפשר להתנהל טוב יותר בסעודות. למשל, לקבוע סימן מוסכם עם אחד הסועדים האחרים, שמסמן ששבעת ואתה מתחייב כעת להפסיק לאכול. גם אם תרצה להתפתות, ההתחייבות שסימנת תשמור עליך. 

שיטה נוספת היא לקום בשקט מהשולחן ולשטוף את הפה במי פה מרעננים; הטעם הטוב שנשאר בפה יעזור להמשיך לא לאכול.

בהצלחה מרובה.

 

למה נשים בימינו לא מקבלות על עצמן מצוות ציצית כמו מצוות אחרות שנוהגות בהם?

שלום הרבנית, 
בבית המדרש בו אני לומדת, אנו לומדות את מסכת סוכה בבקיאות בסדר ערב. באחת הסוגיות שנתקלנו בהן השבוע (י"א ע"א), אני והחברותא שלי התגלגלנו לרמב"ם ולשולחן ערוך, ושם למדנו שלנשים מותר ללבוש ציצית בלי לברך עליה, בגלל שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. אני מבינה שיש עניין של מראית עין, או של שיוך מגזרי,

אבל השאלה היא יותר עקרונית- אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן (שלוש תפילות, שופר, נטילת לולב) אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן? או לפחות שהנשים הספציפיות שכן מקבלות על עצמן את כל המצוות?            

תודה רבה, וחורף נעים!

 

תשובה

שלום לך.

משמח אותי לשמוע על הלימוד שלכן, ועל ההשלכה לחיי המעשה. חיילכן לאוריתא.

אפתח בשאלתך העקרונית בעניין מצוות עשה שהזמן גרמן, ומשם אעבור גם ללבישת הציצית. למרות הכלל הידוע, לפיו נשים פטורות ממצוות אלה באופן גורף, ישנן יוצאות דופן רבות:

– כאשר ישנו על כך חיוב מפורש בתורה (שמחה ברגל, הקהל, שלמי חגיגה, קרבן פסח).

– מצוות עשה מן התורה הנלמדות מלא תעשה (שמור וזכור בשבת, איסור חמץ וחובת מצה).

– כאשר חכמים חייבו, משום שאף הן היו באותו הנס (מקרא מגילה, נרות חנוכה, ארבע כוסות).

– כאשר נשים קבלו על עצמן במהלך הדורות (שופר, לולב, תפילות).

ועדיין, כמו שציינת, יש אחרות שאנו פטורות מהן. פטורות, אך לא אסורות.

כאשר ניגשים לסיבת הפטור, חשוב להדגיש לפני הכל, שמדובר בגזרת הכתוב, המחייבת אותנו גם מבלי שנבין את טעמה. אם ננסה בכל זאת לנסות ולרדת לשורש העניין, ישנן לפנינו שתי גישות עקרוניות, האחת רואה בנשים יתרון רוחני על פני הגברים, מה שמייתר את הצורך בהיצמדות פורמלית למצווה מסויימת בכל רגע נתון (למשל רש"ר הירש בפירושו לויקרא כג, מג). יתכן שבעינייך זה יישמע אפולוגטי או מהותני, אך כדאי לנסות ולחשוב על הכיוון הזה. הגישה השניה נובעת מהשקפה כמעט הפוכה, והיא תולה את הפטור בשעבוד האשה לצרכי הבית (ולעתים אף לבעלה). כך כתבו בין היתר האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), וספר חסידים (מהדורת ויסטינעצקי סימן תתריא). ישנה גם גישה שלישית, שקרובה יותר לעולם הסוד, ולפיה כל השפע, הן הגשמי והן הרוחני, היורד משמים בעקבות קיום המצוות בארץ, מגיע בתחילה אל האנשים, ודרכם עובר אל הנשים. יוצא מכך, שהנשים מקבלות את השפע בדיחוי, ומחמיצות את השעה המדויקת של חיוב המצווה (ר' יוסף ענגיל לקח טוב כלל ז).

למה הבאתי את כל ההסברים הללו? (קודם כל, כי את למדנית, ואולי זה יעניין אותך J), אבל הסיבה העיקרית היא, כי באמת אין הסבר אחד ממצה ומספק, וכל פרשן מנסה להשיב כפי נטיית לבו. ויותר מכך, לשני ההסברים האחרונים, לא מובן גם מדוע אין חילוק בין רווקה לבין נשואה (מה שקיים במקומות מסוימים, שם אין מחילים את הכלל של 'לא פלוג').

ובקשר להצעתך, שמחתי והתרגשתי מאד לשמוע על ההתקדמות שלך בעבודת ה' ובקיום מצוות, זה ממש לא מובן מאליו, אפילו לא בקרב לומדי תורה, אשרייך שזכית לקיים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אבל חשוב לי לומר בקשר לכך שני דברים: בהתבוננות פנימה, כדאי להיזהר בהתקדמות הזו, ולקיים אותה באופן הדרגתי ומחושב, לעתים ההתלהבות הראשונית מפתה אותנו "ללכת על כל הקופה", אנחנו נמצאות ב"אורות גבוהים" שמסנוורים אותנו, ומושכים אותנו כלפי מעלה באופן חד ומיידי, אנו מקבלות על עצמנו בהתלהבות עצומה (ואמתית !!!) קבלות שונות, שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. וכאשר הכישלון מגיע, ישנה נפילה, ומתפתחים ויתור ויאוש (מה שעלול להביא אותנו לצד השני של "הכל או לא כלום").

בדומה לנסיון העושר בגשמיות, כך העליה הרוחנית דורשת תהליך והדרגה , כלומר, קבלה אחת (=קפיצה), התבססות בה עד שהיא הופכת לחלק מאתנו ומשגרת חיינו (=עצירה), ורק אז קבלה – קפיצה נוספת (מה שרבי נחמן מכנה – 'רצוא ושוב'). דרך זו ארוכה יותר וקצת יותר אפורה, אך היא יותר בטוחה מנפילה ומבטיחה הצלחה.

והנושא השני הוא התבוננות החוצה, אשרייך שזכית לשבת באהלה של תורה, וליהנות משפע אורה, מי ייתן וכל בנות ישראל (וגם בניו) יגיעו לכך. אפילו בתוך החברה הדתית, את שייכת למיעוט מבורך ויקר, שרבות לא שייכות אליו, ולצערי, אפילו לא משתוקקות להשתייך אליו. ישנן צעירות בנות גילך, שעובדות לפרנסתן, שרחוקות מעולם המצוות ומקשר יומיומי עם הקב"ה, שמסייעות בבית בכל מיני קשיים, שלומדות מקצוע מתוך לחץ ודוחק, ואולי אף נשואות שמתמודדות עם גידול ילדים, אחזקת בית, לימודים, צרכים כלכליים ותמרון בין כל התפקידים השונים. האם זה אפשרי להוסיף על העומס בחייהן (הן רגשי והן אובייקטיבי) חובות הלכתיות נוספות? ואם כן, האם את הכל?

נדמה לי, שהסוד הוא בגמישות. כשם שהגוף הנשי הוא דינאמי ומשתנה, כך חיינו דינאמיים ומשתנים. ישנן תקופות בהן אנו בקושי מספיקות להגיד את ברכות השחר (התינוק רעב ברגע זה!), וישנן תקופות, שבהן אנו אומרות גם הלל ומוסף (ולמהדרות – אף בבית הכנסת), ישנם זמנים שבהם בן הזוג נוטל חלק משמעותי, ומהווה שותף להתמודדויות היומיומיות, וישנם זמנים, שבהם הוא עמוס יותר (תקופת מבחנים, הגשת פרוייקט). עמדת מוצא רוחנית-נפשית, השואפת גבוה, כמו שלך, תסייע לכל אשה להבין מהם התנאים הנוכחיים בכל שלב בחייה, ולהרחיב או לצמצם את המצוות שהיא מוסיפה, כל זאת ללא רגשות אשם על מה שהוספנו, וללא תסכול על מה שהפסדנו.

ובכל זאת, אני רוצה לעודד אותך, שבעצם ההצעה שלך אינה מופרכת, וכשם שנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות מצוות מסוימות, כך זה ילך ויתפתח לפי הקצב הנכון לציבור. למשל, כיום נשים באות לשמוע תקיעת שופר, ואין מי ששואל על כך. עד כדי כך, שאם אשה לא הצליחה לשמוע שופר, היא עושה על כך התרת נדרים, כי קבלת הדורות מחייבת גם אותה באופן אישי (בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים, ולרב עובדיה, בעלה יתכוון עליה, יביע אומר חלק ב – אורח חיים סימן ל ). אלה תהליכים משמעותיים ביותר, ולכן קבלת העם נדרשת לשם כינונם, ויחידים אינם יכולים לפרוץ את הדרך לבדם. שימי לב ליופי שבדבר, קבלה מלמטה חזקה וקבועה עשרות מונים מאשר נתינה או הנחתה מלמעלה, גם כאשר הנותן הוא ריבונו של עולם. כמובן, שבאופן אישי, את או כל אשה אחרת יכולה להוסיף ולקבל על עצמה (בלי נדר) מצוות נוספות, הכל בהתאם לנסיבות ולתנאי החיים. תוספת כזו היא רצויה ומבורכת.

ואסיים בעניין ציצית, שממנו פתחת. הגמרא מציינת את פטור הנשים מציצית, מכיוון שזו מצווה הנוהגת ביום בלבד, ולא בלילה (קידושין לג ע"ב – לד ע"א), כפי שביררת בעצמך, מצד ההלכה אין איסור על נשים ללבוש ציצית, ככל יתר המצוות, שהן פטורות מהן, ויש להן שכר על כך, כמי שאינו מצווה ועושה (רמב"ם ציצית פ"ג, ה"ט, שו"ע או"ח סי' יז, ס"ב, כף החיים על או"ח סימן תקפט, יביע אומר ח"א – או"ח  סימן לט). אולם ישנה גם גישה אחרת באופן ספיציפי למצווה זו, וכתב הרמ"א, שהתעטפות אשה בציצית, נראית כמעשה של יהירות, שכן אף לגברים זו אינה חובה, כאשר אין הם לבושים בבגד של ארבע כנפות (מעין 'פונצ'ו' מקסיקני), ומנהגם כיום ללבוש ציצית, הוא חומרא בלבד. ביטוי זה ('מיחזי כיוהרא') נאמר על מצוות שונות, שאדם נוהג בהן מנהג חסידות בפומבי: "דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו" (לשון המאירי ב"ק פא, ע"ב), והכל תלוי כמובן במנהג המקום.

אך מעבר לעניין ההלכתי, ישנו גם הפן הציבורי. לצערי, המציאות מזמנת לנו לא פעם ביטוי לחששות רחוקים מעין זה, ואנו עדים לנשים המתעטרות בתפילין בפרהסיא, אך מזלזלות במצוות אחרות, בהן הן מחויבות מדאוריתא. בחירה כזו אינה מדוייקת, ומעלה תחושה של התרסה ומרד כלפי ההלכה, ולא של חיפוש אחר קרבת אלקים (ראי על כך באגרות משה אורח חיים ד, מט). לכן נראה לי, שלבישת ציצית בינך לבינך, כשהיא מוצנעת תחת הבגדים, ואף חברותייך לא יידעו על כך, תהיה מותרת, כשהיא נעשית לשם שמים.

 

הרחבה – ציצית לנשים
בשונה מרוב מצוות העשה שהזמן גרמן, נדמה כי מצוות הציצית "זכתה" ליחס שונה ומיוחד, והיא שימשה כר נרחב להתנצחויות ולמאבקים, ואף לתהפוכות במהלך הדורות.

כבר בקרב התנאים אין הסכמה מוחלטת בנוגע למעמד המצווה, ואמנם מוכרת יותר המשנה: כל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות (קידושין פ"א, מ"ז), והביאור בגמ': איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית, ותפילין (קידושין לג, ע"ב-לד, ע"א), אולם לא ברור כי ציצית אכן שייכת לכלל המדובר, ועוד, הכלל אינו מוסכם על כל התנאים, יתרה מזאת, מדובר בדעת מיעוט של ר' שמעון בלבד.

בכמה מקומות מובאת המחלוקת בנושא. למשל: אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ותפלין אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (תוספתא קידושין פ"א, ה"י), וכן גם בירושלמי (ברכות פ"ג, ה"ג, קידושין פ"א, ה"ז), ואף בבבלי עצמו: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות… ר"ש פוטר בנשים (מנחות דף מג, ע"א). מכאן משמע שהכלל הפוטר נשים הוא חידושו של ר"ש, וכך גם בספרי: ועשו להם ציצית, אף הנשים במשמע. רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שזה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים בכשרים ולא בפסולים (ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו).

בשני מקומות מציינת הגמ' אמוראים שהטילו ציצית בסינרי נשותיהם (רב עמרם חסידא בסוכה יא, ע"א, ורב יהודה במנחות מג, ע"א), אך בסופו של תהליך נפסקה ההלכה, הפוטרת נשים מן הציצית, כדעת ר' שמעון.

הסבר ייחודי להפקעת נשים מחיוב בציצית מצוי בתרגום יונתן, הסבור שציצית נחשבת "כלי גבר", שאסור בלבישת אשה (תרגי"ו דברים כב, ה). סקירה בנושא זה תוכלי לראות בתשובתי בנושא לבישת מכנסיים ע"י נשים.

הראשונים כולם ללא יוצא מן הכלל פטרו נשים מציצית, אך התירו לנשים להתעטף בה, ונחלקו רק בנוגע לברכה על המצווה. נציגי השיטות המרכזיים הם: הרמב"ם האוסר לברך משום ברכה שאינה צריכה (ציצית פ"ג, ה"ט), ור"ת המתיר לברך (תוס' עירובין צו, ע"א, ברכות יד, ע"א). יתר על כן, בימי הביניים הכינו נשים באשכנז ציציות (ראי תוס' גטין מה, ע"ב, שו"ת רש"י סימן פג עמ' 111), על אף הכלל: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גטין מה, ע"ב), כלומר, רק מי שמחוייב במצווה, כשר להכין את אביזריה, ואכן ר"ת לא הכשיר ציצית שנעשתה בידי אשה (הגה"מ על הל' ציצית א, אות ט).

רק במאה ה-15 נשמעה מחאה כלפי נשים שנהגו ללבוש ציצית, ע"י המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז, הוא נרתע מלמחות כלפיהן באופן ישיר, מחשש שלא יצייתו לו (ומוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות), אך רואה במעשיהן: דאינו אלא מן המתמיהין, ויוהרא חשיבנא להו, ומקרו הדיוטות (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ציצית ותפילין, שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז), הרמ"א מביא גישה זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ב), ומאז ועד ימינו זו ההלכה המחייבת. הנימוק של 'מחזי כיוהרא' הוא הנימוק העיקרי לאסור, אף כאשר מדובר בבגד נשי, ואליו מצטרפים נימוקים כגון: לא שמענו, לא נאה לנשים, וכן המנהג, ואין לשנות (ערוך השולחן אורח חיים סימן יז סעיף ג). בדורנו נדרש הר"מ פינשטיין לשאלה, לנוכח תהליכי המודרנה העוברים עלינו, והוא מתיר ברמה העקרונית, אך מסתייג מכך ברמה הציבורית, בשל מוטיבציה של פרובוקציה והתרסה: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור".

 

הרחבה – מחזי כיוהרא

מושג זה הוא מעט חמקמק, ולא תמיד ניתן להגדירו באופן מוחלט, ובכל זאת אנסה להסבירו ככל שניתן. ביחס להחמרה ולהידור במצוות מצאנו שקיים מתח בין שתי גישות, האחת משבחת את מידת החסידות, ואת הדרישה העצמית הגבוהה של האדם כלפי המצוות מעבר לרף המינימלי הנדרש, והאחרת חוששת מניראות חיצונית, ואפילו התחסדות, כאשר אין תוכו של האדם כברו (ולעתים האדם מתחזה אף כלפי עצמו, ובתוך תוכו חש עצמו כחסיד, אף שאינו כזה) .

שתי סוגיות מרכזיות בגמ' (ברכות יז, ע"ב, פסחים נד, ע"ב-נה, ע"א) עוסקות בנושא זה, ומביאות מחלוקת בגדרי האיסור בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים. ההלכות הנידונות הן: הפטור של חתן מקריאת שמע, והביטול ממלאכה בתשעה באב, בשני המקרים ההנחיה להמוני העם היא, להקל ולא להחמיר על עצמם כתלמידי חכמים: רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ביסודה של המחלוקת ישנן תפיסות שונות כלפי מה שנחשב כיוהרה, בעוד שרשב"ג מתמקד בכוונה (חתן לא יצליח לכוון דעתו בעת קריאת שמע, ומראה עצמו כאילו יכול), הרי שחכמים מדגישים את הנוהג המקובל בחברה (רבים עובדים בתשעה באב, מלבד תלמידי חכמים שמרוכזים בצער האבלות). דרך אגב, בשני העניינים הללו השתנתה המציאות, ומקובל שחתן קורא ק"ש, מכיוון שממילא איננו מכוונים כראוי, ואילו לא יקרא, הרי מחזי כיוהרא, כביכול מתכוון תמיד (מרדכי מסכת ברכות פרק היה קורא רמז נ) ושהעם בטל ממלאכתו בתשעה באב (האגודה מסכת ברכות פרק ב – היה קורא מח).

השיקול של 'מחזי כיוהרא' מופיע בעניינים שונים, שרבים בהם קשורים לענייני תפילה ופרהסיה, ורבים מכוונים לגברים בלבד, כלומר, זהו אינו טיעון כנגד הנשים. מהמקרים שנדונו בגמ' ובפוסקים, ניתן לגזור כמה כללים, למקרים שבהם מחילים את החשש המדובר, להלן אגע בהם:

ראינו  התחזות לתלמיד חכם, או התחסדות מעושה, במעשים שבהם נהוג להקל, למשל, כאשר חתן קורא ק"ש, או אדם מתבטל ממלאכה, כאשר רוב העם עובד. דוגמאות לחשש זה מופיעות בשאלות שהופנו לחכמים, אף בנוגע למצוות שבהן רבים זלזלו: האם הנחת תפילין במקום שרוב האנשים אינם מניחים (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קסא אות עו), או קביעת מזוזות בכל הפתחים, כאשר הרוב מסתפקים בדלת הכניסה (מהרי"ל הלכות מזוזה סעיף א, עמוד תקצא), האם גם כאן התנהגות על פי ההלכה נחשבות כיוהרה, אף על פי, שזהו עיקר הדין? במקרים הללו, קיום המצווה המחייבת אינו נחשב כיוהרה, אף שיחידים בלבד עשו כך.

במקרה נוסף של שאלה,  האם להחמיר על מנהג הציבור, או לנהוג כפי שמקובל, ישנה מחלוקת האם מדובר בעיקר הדין, ואז ישנה חובה להחמיר, או שניתן לסמוך על הדעה המקלה, ואז המחמיר נראה כמתגאה על הציבור. כאשר מתפללים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים, יש שאסרו לקרוא ק"ש שנית מאוחר יותר, "המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים" (מרדכי מסכת ברכות פרק מאימתי רמז א), ויש מי שחייב לעשות כן: "אפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזי כיוהרא" (בית יוסף אורח חיים סימן רלה).

הדוגמה האחרונה שאביא, היא הנחת תפילין של רבנו תם בנוסף לתפילין של רש"י. כאן נפסק בשו"ע (אורח חיים הלכות תפילין סימן לד): ירא שמים יצא ידי שניהם (סעיף ב), אך בהמשך נכתב: לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (סעיף ג). במשנה ברורה (סימן לד ס"ק טז) נוסף עוד תנאי: אם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן… ודאי מיחזי כיוהרא. אולם עם שינוי המציאות משתנה גם הגדרת המקרים, שנחשבים לגאווה, ובילקוט יוסף נפסק להיתר גמור: "מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם" (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לד – מהלכות תפילין דרבינו תם  סעיף ג).

ברצוני להוסיף קריטריון נוסף להגדרת היוהרה, והוא העשיה בפרהסיא. מהדברים שהובאו לעיל משתמע, כי אצל אדם שאינו ידוע כחסיד ומדקדק, דווקא התנהגות חריגה ברבים מעלה את החשש להתנשאות, ולתחושת חשיבות עצמית ביחס לאחרים, ואילו ביחידות בינו לבין עצמו אין בכך יהירות, כאשר עושה כן לשם שמים ובהצנע לכת (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לז אות ה, ובהערה שם). אולם ישנם פוסקים, האוסרים מעשים אלה אף בחדרי חדרים (ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מא).

מכל האמור יוצא, שכאשר ישנם יחידים ראשונים, שנוהגים בעצמם הידורים שונים, אף שמעשים אלה נראים כיהירות, הם עשויים בדיעבד לשנות את המציאות, ולהפוך מנהג חסידות לנחלת הרבים. במצב כזה תשתנה גם ההלכה המחייבת, והאיסור יהפוך לא רק להיתר, אלא אף לחיוב.

 

כיצד ניתן באמת להוכיח שהתורה היא תורת אמת?

שלום רב. אחת השאלות החשובות לטעמי ביהדות היא השאלה הנוגעת להוכחה שהתורה שלנו היא אכן תורת אמת שניתנה לנו מבורא עולם, שהרי אם כולנו היינו מבינים שהתורה היא תורת אמת- הרי שכל האמונה היהודית הייתה מוכחת באופן זה וסביר להניח שבכך גם כמות שומרי המצוות הייתה גדלה באופן משמעותי משום שבתורה נמצאים כל אותם דברים בהם אנו (היהודים) מאמינים וכל מאפייני היהדות ולכן אם התורה היא תורת אמת- כל היהדות היא אמת וכך ניתן להוכיח את הנכונות והאמת שביהדות, אך השאלה היא בעצם- כיצד ניתן באמת להוכיח שהתורה היא תורת אמת? שמעתי טיעונים כמו- התורה ניתנה בפני כל העם, אך זה היה עוזר אם היינו חיים עכשיו בדור של אותם אנשים ושואלים אותם, אך כעת הם לא איתנו ואני לא יכול להסתמך על כך שהתורה ניתנה בפני כל העם כי אף איש מאותם אנשים לא פה איתי כדי לשאול אותו. לכן הייתי רוצה עזרה בשאלה זו של הוכחת האמת שבתורה. תודה.

 

תשובה

אני מודה לך על הכנות שבדבריך, וחשה הבנה גדולה לשאלות שהעלית, שאולי משקפות גם מצוקה אמונית – מחשבתית, ולא שלך בלבד.

בפתח דבריי אני חייבת לסייג אותם, ולומר מראש שאני לא "אספק את הסחורה", כי להבנתי, אין אדם בעולם שיכול לתת מענה רציונלי לשאלה משדה האמונה, שכן מדובר בפרמטרים שונים ובתחומים נפרדים, שהטעות הבסיסית היא הערבוב ביניהם. אנסה להציע את הבנתי (האנושית והמוגבלת כמובן), ואני מקווה שיהיה בה מענה, ולו במעט.

עם בריאת האדם נעשה צירוף בלתי אפשרי בין חומר ובין רוח, בין חולין ובין קדושה, וכאן גם מגיע האתגר הגדול מכל – למשוך את הגוף אחר הנשמה (ראה פירוש הרמב"ן לבראשית ב, יז). אתגר זה עומד לנסיון כבר  בשיחה הראשונה שבין הקב"ה ובין האדם. בשונה מן הזכור לרובנו, המצווה הראשונה עליה נצטווה האדם היתה האכילה, ורק לאחר מכן בא הצמצום והאיסור לאכול:

וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל, וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת (בראשית ב, טז-יז).

ההוראה לאכול מכל עץ הגן, אינה גורעת את פרי עץ החיים, אלא כוללת גם אותו, ומקובל שעץ החיים מייצג את האמונה. ללא 'אכילה' זו לא ניתן לאכול מפרי הדעת, ואילו היפוך הסדר טומן בחובו אסון. שמו המלא של עץ הדעת הוא 'עץ הדעת טוב ורע', מה שמרמז על מהותו האמביוולנטית וההפכפכה, אשר ערכה רב, אך כך גם מחירה, שכן האמת והשקר, הטוב והרע משמשים בה בערבוביה.

אמנם גישה פשטנית עלולה לראות בחיי אמונה בריחה מפני חשיבה והימנעות מהתמודדות עם קשיים ואתגרים, אך ההיפך הוא הנכון, מכיוון שנבראנו בצלם אלוקים, קיבלנו ממנו 'כלי עבודה' רבים ומגוונים, וביניהם גם יכולת חשיבה. תהיה זו כפיות טובה לזלזל במתנה זו כביכול בשם המצווה.

יחד עם זאת, הן הרמב"ם הפילוסוף הרציונליסט (מורה נבוכים חלק א פרק לא), והן רבי נחמן החסיד (ליקוטי מוהר"ן תורה סב) מחלקים בין הדברים ששכל האדם מסוגל להבינם, אז  "מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו", ובין "נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל [=אלא] שערי השגתם נעולים בפניו". אנו מוגבלים לחושינו וליכולותינו הטבעיות, וסבורים בטעות, כי זו הדרך היחידה לפירוש המציאות ולהסקת מסקנות, אך מדובר באשליה. גם העובדות המדעיות משתנות חדשות לבקרים, ואמת מוחלטת של יום האתמול, הנה שטות והבל של היום, יתר על כן, דווקא המדע המודרני מתרחק מן העובדות הוודאיות, ובהיותו פונה אל התיאורטי הוא מתקרב אל עולם האמונה.

ומכאן שהוכחה מדעית שהתורה ניתנה בסיני, או שהכתוב בה מחייב כאמתי וכמוסרי, אינה רלוונטית. הרי אילו היה מדובר בעובדות מדעיות, לא היתה זו אמונה, בדיוק כשם שאין זה נכון לומר: "אני מאמינה שכעת בוקר", הרי אין מדובר באמונה, אלא בידיעה, וכפי שכתבתי, אלו שני תחומים מקבילים, שאין ביניהם נקודת השקה. במשפט קצר וממצה אמר זאת ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר ב פרק ל): "אילו ידעתיו – הייתיו", כלומר, אילו הבנתי בשכלי את תכונות הבורא, הייתי אני בעצמי – הוא.

ניתן לסכם ולומר, שלא השבתי, ולא סיפקתי הוכחה מדעית / רציונלית לאמיתות התורה, או למוסריותה, וכל דבריי היו הסבר מדוע להבנתי, בקשה זו אינה אפשרית. אני מקווה שדברים אלה יהוו פתח ללימוד והסתכלות מחודשת.

 

עידית

שינוי שם משפחה

שלום רב,

עברתי חיים לא קלים ואני מרגישה ששם המשפחה שלי מזיק לי ולא עושה לי טוב. האם מותר להוסיף או לשנות לשם משפחה חדש שאבחר ובעל משמעות טובה למרות שאינני נשואה?

תודה רבה!

 

תשובה

שלום לך,

אכן החלטה לא פשוטה עומדת בפנייך. אפתח ואומר שאין שום מניעה לשנות את שם משפחתך לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה חוקית.  אולם, מאחר ששינוי שם המשפחה נוגע בשאלות עדינות של זהות משפחתית, יש לחשוב היטב לפני שנוקטים בצעד זה והייתי ממליצה לך להתייעץ עם אנשים קרובים לך ואהובים המכירים אותך ואת מצבך.

לרוב, שינוי שם המשפחה מתבצע בעקבות קשר נישואין.  ברוב המסורות, האישה היא זו המשנה את שם המשפחה וכיום לא מעט נשים נוטות להשאיר גם את שם משפחתם הקודם. התחושה היא ששם המשפחה מבטא שורשים גנטיים של חיבור למשפחת המוצא ושורשים רגשיים ואף רוחניים ולכן קיימים קונפליקטים רבים בוויתור עליו למי שאכן חשה כך.

 

מתוך דברייך נשמע שללא קשר לנישואין עתידיים את מחפשת לערוך שינוי בחייך מתוך אמונה ששינוי שם המשפחה יביא לשינוי גורלך.

ישנו מדרש נפלא המתייחס לשמות : "שלשה שמות יש לו לאדם; אחד – מה שקרא לו הקב"ה מתחלה, שנאמר 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם'. ואחד – שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד – שקונה הוא לעצמו במעשיו. אם זכה במעשים טובים – קנה שם טוב, ואם לאו – קנה שם רע, והקב"ה מניח את כל השמות ואינו משבחו, אלא במה שיש בו משם טוב" (מדרש אגדה בובר שמות פרק א)

כלומר, לפי המדרש ישנם מספר גורמים המעצבים את מהות חייו של האדם, הראשון נובע ממה שהאלוקים ייחד עבורנו, השני מתעצב דרך המשפחה והסביבה החברתית אליהן נולדנו והשלישי, על פי מעשינו אנו, והבחירות שלנו בחיים וזהו עיקר שמו של האדם.

בעקבות המדרש אומר לעניות דעתי, שכאשר יש רצון לשנות דברים בחיינו, עיקר המאמץ צריך להיות בנקיטת פעולות מעשיות היוצרות שינוי בהתנהגות, במעשים, בהבנה של חיינו ופחות בשינוי השם, מה גם שבע"ה כאשר תינשאי תהיה בידך האפשרות לשנות את שם משפחתך מתוך שמחת הזוגיות.

בהצלחה רבה

יפית

 

אני לא יכולה יותר ורוצה להתגרש

אני רוצה להתגרש מבעלי, אני כבר לא מסוגלת לחיות איתו יותר. אני לא יכולה להמשיך לשמוע את השקרים שהוא מספר לי – איבדתי כל אימן בו. אני מרגישה אם חד-הורית,–הוא לא שותף בכלל בנטל של הבית והילדים, אני לא רוצה שהילדים שלי יקבלו חינוך מאבא כזה שמתעלם מהם לגמרי. אני לא מסוגלת ללכת למקווה, אין לי שום יכולת לקיים איתו יחסי אישות ולהיענות לו בכך. אין כבר שום אהבה או קירבה בינינו.

הגיעו מים עד נפש, רק הפחד הכלכלי והחשש לשלומם של הילדים מרתיע אותי מלקום ולעזוב. 

תשובה:

שלום שואלת יקרה,

ניכר מתוך דברייך שאת נסערת מאד, אבל עדיין בתוך בסערה את מצליחה להיות בהתבוננות ובשיקול דעת. הפנייה לייעוץ במצב זה היא חשובה מאוד ומבורכת. 

 

כיון שקשה מאד להיענות בצורה נכונה ועמוקה לפנייתך באמצעות האינטרנט, אנו ממליצים לך להמשיך בכיוון שיקול הדעת שהתחלת בו ולפנות לבעל מקצוע שהוא או היא מטפל/ת במשברים במשפחה. ייטב לך להתייעץ עם מישהו הן בארבע עיניים והן ביחד עם בעלך. פגישות כגון אלו יעזרו לך לברר בתוך עצמך אם את באמת רוצה לפנות לגירושין וכל הכרוך בכך  –וזאת זכותך — או האם, בעזרת מתווך מקצועי, תוכלי להביא את בעלך להסכים לשקם את היחסים ביניכם בפרט ובתוך המשפחה בכלל  — וזאת גם זכותך.

 

שתי האופציות הן כל אחת תהליך בפני עצמו. יש עדיפות שבעלך ישתף פעולה ויטול חלק בטיפול הזוגי. שיתוף הפעולה חשוב גם אם תחליטו לשקם את נישואיכם. וגם  אם תחליטו להתגרש כדי למזער את הנזקים — גם בכל אחד מכם וגם בילדים. גם אם בעל ואישה מתגרשים, הן נשארים הורים לילדיהם המשותפים וחייבים לפעול בהורות משותפת למען בריאות הנפשית והפיזית של הילדים  אם בעלך לא ירצה לקחת חלק בטיפול עדיין בשבילך ייעוץ וליווי כזה יסייעו מאוד בצומת בה את עומדת גם בבחירה וגם בהמשך הדרך בה תצעדי.

 

תוכלי להיעזר במחלקת הרווחה במקום מגורייך כדי למצוא עזרה בטיפול משפחתי; תוכלי גם לפנות לארגונים שונים שיש להם מרכזים לטיפול משפחתי כגון "אמונה"; או שתוכלי לפנות למטפלים עצמאיים. טוב יהיה אם את ובעלך תוכלו להחליט ביחד לאיזה בעל מקצוע לפנות.

 

גם החלטה לפנות לעזרה אישית ועמוקה היא קשה. אבל ההתגברות על הקושי הזה עלול לחסוך לך קשיים טראומטיים וארוכי-תווך בעתיד. אנו מקווים שכמו שהצלחת להתמודד עד עתה באחריות, תצליחי למצוא את הדרך להיטיב עם משפחתך.

אם תכתבי לנו את איזור מגורייך נוכל להפנות אותך לגורמים  נוספים הקרובים אליך.

מי יתן והקב"ה יתן לך כוחות ויזמן לך את העזרה והתמיכה בעת זו.

רחל

מה הדין לגבי עפיפון לשבת?

האם מותר להעיף עפיפון בשבת? האם יש הבדל בין ילדים למבוגרים?

 

התשובה

שלום רב.

פוסקים בני זמננו עסקו בשאלה זו.

באופן פשוט אין שום איסור הלכתי בעצם העפת העפיפון. החששות ההלכתיים שעלולות להיווצר מזה קשורות לשני עניינים- הוצאה מרשות לרשות וקשירה והתרת קשרים. שניהם איסורי מלאכה בשבת.

מהסיבה הזאת הרב יעקב אריאל כתב לא להעיף עפיפון בשבת-"מחשש למלאכות רבות".

 

למעשה, פוסקים אחרים [1] כתבו שבמידה והעפיפון הורכב לפני שבת והוא מחובר כבר לכל החוטים מותר להעיף אותו בתוך איזור שיש בו עירוב של שבת.

גם אם העפיפון עף גבוה אין בזה איסור הלכתי.

במקרה שהעפיפון עובר לרשות אחרת, כל עוד האוחז בעפיפון לא עוזב אותו, העפיפון עדיין נחשב שייך לרשות בו נמצא האדם. כל עוד מעיף העפיפון לא עוזב את העפיפון והחבל בידו- אין בכך בעיה.

 

למרות כל הנאמר עד כה, יש להזהר בשני עניינים-

  1. אם העפיפון עבר את העירוב- אסור ללכת ולהביאו משם.
  2. אם העפיפון נתלה על עץ (מה שקורה בסביבה עם עצים לא מעט)- אסור לטפס על העץ לשחררו.

 

אי לכך, אם יש מודעות וזהירות רבה, אפשר להעיף את העפיפון בשבת ויחד עם זה יש טעם להחמיר מתוך זהירות  כדברי הרב אריאל.

 

בברכה

בת שבע סמט

[1] למשל הרב יעקב אפשטיין שו"ת חבל נחלתו על פי דברי החישוקי חמד וכן הרב אבינר בשאילת שלמה חלק א סימן קפד.

 

האם מותר להשתתף במסיבת "חג המולד" בבסיס?

בבסיס מתארגנת מסיבה לכבוד חנוכה בנושא 'חג המולד' האם מותר לי להשתתף בה?

תשובה:

שלום לך,

מעצם שאלתך אני מבינה שחשת רתיעה מהעניין ואי שקט, מתוך הבנה שאין זו מסיבה שבה אפשר לבחור לשבת בצד עם חברות,  שהרי הנושא הופך אותה ל"אחרת".

אכן לא ראוי לקחת חלק במסיבה המתוכננת לעצם היום בו חוגגים מיליוני נוצרים את הולדתו של ישו. להיות נוכחת במסיבה כזו כאשר הקשרה ההיסטורי, הדתי והרגשי עבור העם היהודי ידוע,  וכשאת יודעת שבאותו היום מיליוני יהודים, כולל משפחתך מדליקים נרות חנוכה, זהו מצב שיש להימנע ממנו ולא להיות נוכחת בו (ראי הרחבה בסוף התשובה).

אין זו אמירה כנגד מאמיני הדת הנוצרית חלילה, להיפך, במסגרת חופש הדת, מדינת ישראל חייבת לאפשר חגיגות לכל ציבור נוצרי החפץ בכך ואף נשיא מדינת ישראל נוהג מדי שנה לערוך קבלת פנים רשמית במשכנו לראשי העדות הנוצריות בישראל, לרגל חג המולד והשנה האזרחית החדשה  וכך נאה וכך יאה הן מדרכי שלום והן מדרכי שכנות טובה.

אולם, החבר'ה היקרים שלך, אשר לזכותם נאמר שכנראה לא מודעים לבעייתיות של חגיגת כריסטמס בבסיס של צה"ל בחנוכה ולקושי שלך, זכו לכך שאת משרתת איתם.

יש לך הזדמנות נהדרת, במידה ותחליטי שמתאים לך, לנסות ולהביא לשינוי ההחלטה. לספר לחברייך שאינך יכולה לקחת חלק במסיבה וגם לספר להם מדוע. גם אם לא ישנו את הנושא, הרי תדעי שכמעשה המכבים, הוספת מעט אור.

אני יודעת שזה נשמע גדול ובומבסטי. אבל אנו גם יודעות שלא פשוט להיות חיילת דתית בחברה חילונית ועם כל הקושי, בחרת כמו שאר חברותייך הנפלאות, להתגייס בראש מורם ובזהות ברורה של חיילת דתיה המקפידה על קלה כבחמורה. השאלה שלך פחות קשורה בהלכה ויותר שאלה של זהות ושל סימון גבולות המצריך עוז וענווה. מעצם שאלתך אני מבינה שיש לך, גם את זה וגם את זה.

אשרייך שלא נגררת לנוחות שבאי השאלה.

מברכת אותך בחנוכה כשר ושמח!!

יפית

 

להרחבה וקריאה נוספת מומלצת –

חג המולד (כריסמס)  מוזכר בדברי הפוסקים במפורש כאחד מחגי הנכרים. לדוגמה בדברי המהר"ם מרוטבורג "ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה זקנו – רש"י – דמן הדין אינו אסור אלא יום האיד (יום חג) שעושין בשביל ישו הנוצרי, כגון ניטל…" (ניטל הוא הכינוי בלטנית ליום זה  Natale Domini – הולדת האדון), וכן בדברי ר' עובדיה ברטנורא בפירושו למסכת ע"ז א,ב.

לדיון בשאלה האם הנצרות היא בגדר עבודה זרה, ראי: דרור פיקסלר, תחומין כ"ב תשס"ב 68-78, ובתגובת הרב אריאל.  אם דינה כע"ז ברור שאין לשתף פעולה בחגיגת יום זה שהוא חלק מחגי ע"ז, ואנו מצווים להתרחק מכל ענייני ע"ז (ואפילו למכור דברים שעלולים לשמש לצורכי חגי ע"ז אסור – רמב"ם הלכות ע"ז ט,ה-ז). גם אם לא נחשיב את הנצרות כדין ע"ז ממש, הלכה פסוקה היא שאסור לעשות ולנהוג בחוקות הנכרים (שו"ע יו"ד סי' קעח,א), בדברים שנעשים כחלק מחוק דתם, וחגיגת יום זה היא קשורה למנהגי דתם, והחוגג נראה כמדמה ועושה בחוקי דתם, וכך כתב הרמב"ם (הל' ע"ז יא,א-ג) "אין הולכים בחוקות הגוים ולא מדמים להם…שנאמר: 'ולא תלכו בחוקות הגוי וכו"… אלא יהיה הישראלי מובדל מהם… וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים".