האם צריך לברך את ברכות התורה לפני קריאת תהילים באמצע הלילה על בני החייל?

הבן שלי משרת במילואים כרגע על גבול עזה ואני מאד חוששת ודואגת לשלומו. לפעמים אני מתעוררת בלילה מרוב דאגה ואני לוקחת ליד ספר תהילים שיש לי ליד המיטה ושוקעת בתפילה לכמה זמן. זה מאד מרגיע אותי. לפעמים אני קוראת מזמורים אפילו שעתיים שלימות עד שאני חוזרת לישון. 

השאלה שלי היא האם אני צריכה לברך ברכות התורה לפני שאני קוראת תהילים? האם זה נחשב לימוד תורה?

 

תשובה

שלום יקרה, הדאגה שלך כל כך מובנת ואת מצטרפת לקבוצה גדולה של אמהות דואגות ולכלל ישראל שגם מתפלל לשלום חייליו. טוב שמצאת לאן לנתב את הדאגות שלך ושהתפילה מחזקת אותך. מומלץ לראות מה עוד יכול לעזור לך להירגע ולעבור את התקופה הזאת בשלום. 

קריאה בתהילים נחשבת ללימוד תורה, למרות שנאמרים מתוך תפילה, ועלייך לברך את ברכות התורה לפני כן (שו"ע אורח חיים, מו, ט ומשנה ברורה ס"ק כז-כח). נכון גם ליטול ידיים לפני ברכות התורה. ברם, אם את מהרהרת בליבך במזמורים מבלי לומר אותם בפה, אינך צריכה לברך את ברכות התורה. 

לגבי השאלה אם יש לחזור ולברך כשתקומי לעמל יומך אחרי שינה נוספת ישנן דעות שונות (אין מדובר בהבדל דווקא בין אשכנזים לספרדים) כאשר יש הפוסקים שאין לברך שוב ויש הפוסקים שיש לברך שוב. 

בפועל, המלצתי היא לנקוט באחת האפשרויות הבאות כדי לצאת ידי שתי הדעות:

א) לברך בקימה בלילה, ולכוון שהברכות נועדו להוציא ידי חובה רק את הלימוד שתלמדי עד חזרתך לישון ואז לברך שוב כאשר את קמה. 

ב) בברכות בלילה לכוון ליום שלמחרת ולא לחזור ולברך ביום, ובברכת אהבת עולם/ אהבה רבה שלפני קריאת שמע לכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה. (ברכת אהבת עולם / אהבה רבה פוטרת את האדם מברכות התורה (שם ו). 

תוכלי לקרוא תשובה דומה לשאלתך ברחבה כאן – שאלה של אישה שקמה בלילה כדי להניק את בנה. כאן תמצאי הרחבה עם מקורות לשאלה ששאלת. 

בתפילה שהחייל הפרטי שלך יחזור בשלום בבריאות הנפש והגוף בתוך שאר חיילי ישראל. 

רחל 

האם עלי ליטול ידיים ולברך ברכות השחר כשאני קמה בלילה לשמירה וחוזרת לישון?

שלום, אני משרתת כרגע במילואים בזמן המלחמה ויש לי שמירות באמצע הלילה. אני הולכת לישון מוקדם יחסית, קמה בחצות כדי לשמור וחוזרת לישון ב6:00 לעוד שעתיים שלש בערך. האם עלי ליטול ידיים ולברך ברכות השחר כשאני קמה בלילה או לחכות ליום וליטול ולברך את הברכות ביחד עם התפילה אחרי שישנתי עוד?

 

תשובה

שלום לך! תודה על החלק שאת נוטלת בשמירה עלינו ועל כל עם ישראל בעת הזאת. אני מחזקת אותך בתפקידך ומתפללת שאת וכל החיילות והחיילים יחזרו הביתה בשלום. 

לשאלתך, הקימה לשמירה היא סוג של הפסקה בשינה שלך והקימה העיקרית היא בבוקר. לכן, כשאת קמה לשמירה עליך ליטול ידיים בלי ברכה ורק כשאת כמה באופן "סופי" ליום החדש אחרי השינה השניה עליך ליטול ידיים בברכה ולברך את ברכות השחר. 

תראי תשובה לשאלתך בהרחבה עם מקורות להוראה הנ"ל כאן בשאלה דומה – שאלה של אישה שקמה בלילה כדי להניק את בנה.

שנדע ימים שקטים יותר בקרוב!

רחל 

כיצד יתכן כזה רוע בעולמו של הקב"ה כמו שראינו בשמחת תורה תשפ"ד?

אני מחפשת חיזוק ובעיקר תשובות כדי להבין כיצד יתכן כזה רוע בעולם, כיצד הקב"ה אפשר לטבח הנוראי הזה להתקיים בעולמו.

 

תשובה 

שואלת יקרה

תודה על שאלתך! אלה ימים קשים מכפי שאי פעם דמיינו לעצמנו ודברייך מהדהדים בקול רם בתוך לבם של רבים.

לצערי אין באפשרותי להציע לך תשובה אבל אני יכולה לומר לך ששאלתך נשאלת החל משחר קיומנו כעם. משורר תהילים, במזמור שהלוויים אמרו בבית המקדש בימי רביעי, שואל את שאלתך, על מצב דומה למצבינו: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ.  יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן  עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ" (תהילים צד). אנו מוצאים דוגמאות נוספות לשאלה הנוקבת על הרוע אצל הנביא ירמיהו, שתובע מה' "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה " (ירמיהו יב, א) ואצל איוב התוהה מדוע הקב"ה נותן "לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ" (איוב ג, כ). בגמרא אנו מוצאים ביטויים רבים לכך, וביניהם הסיפור ממסכת עירובין דף יג, על בית הלל ובית שמאי שדנים במשך שלוש שנים בשאלה האם עדיף לו לאדם שנברא, או טוב לו שלא ייברא. התשובה העצובה, שגם בית הלל נאלצים לבסוף להסכים עמה, היא "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (עירובין דף יג ע"ב). במסכת מנחות הגמרא מספרת שהקב"ה מראה למשה רבנו את סופו של רבי עקיבא, אחרי שהוא הראה לו את גדולתו: כשמשה תוהה: "זו תורה וזו שכרה?" הקב"ה משאיר אותו עם השאלה: "שתוק כך עלה במחשבה לפני" (מנחות דף כט ע"ב)

את השאלות שאלו גם הוגי ישראל לדורותיהם במהלך שנות הגלות המיוסרים של עם ישראל. באופן נוקב במיוחד נשאלת השאלה במהלך השואה על ידי האדמו"ר מפיאסצנה, מחבר הספר "אש קודש" אומר בפרשת זכור תש"ב, אחרי שנתיים בתוך גטו ורשה, שבהינתן הזמן הארוך של הסבל וחוסר המוצא, "כבר נגמרו כל דברי נחומים והתחזקות" כי הכל כבר נאמר, ואיבד את כח פעולתו. (עמ' קסה-קסו).

חיים נחמן ביאליק, כאשר נודעו התוצאות הרות האסון של פרעות קישינב בשנת תרסג, כתב בשירו על השחיטה:

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

 

ביאליק לא היה מקורי במחשבה שאם אין צדק, הבריאה כולה מתערערת. בפרשת נח, שקראנו שבועיים אחרי הטבח בשמחת תורה, הקב"ה עצמו מגיע למסקנה שהאדם שהוא ברא, עם צלם אלוקים ונשמה ממעל, ראוי להיכחד בשל החמס שבו הוא ממלא את הארץ. וה' כמעט מחריב את היקום שברא כולו. וגם אחרי המבול, והצלת משפחה אנושית אחת, חוזר הקב"ה לתובנה שהתחלנו בה, שיצר לב האדם רע, אבל העולם ממשיך ומתקיים.

באירועים האחרונים נולדה בי תובנה שמסבירה מדוע קשה לתת תשובה לשאלה שלצערי היא כל כך טובה:  כשמישהו נמצא בשיא היגון, וגם, מצד שני בשיא של התעלות רוחנית, הוא נוגע באמת במובן העמוק ביותר שלה: אדם במעמקי הצער מבין שאכן יש משהו רע מאד במצב האנושי, בעולם שברא הקב"ה. מצד שני, במצב של התעלות נפשית, אדם נוגע באמת ההפוכה: יש משהו מופלא וטוב עד אין קץ במצב האנושי, בעולם שברא הקב"ה. התשובה שאת מחפשת לא נמצאת במעמקי היגון, ולא נמצאת גם במרום החדווה. היא נמצאת במצב הרגיל שבו אנחנו מפעילים את שכלנו. במצב זה אפשר לחשוב על כל מיני אפשרויות לתשובה, אבל הן עובדות רק כל עוד אנחנו מסוגלים להקשיב ולפעול:

 למשל, אפשר לומר שאפשרות הטוב בעולם, כגון בני אדם שעושים את הטוב, עוזרים לזולתם, או עבודת ה' במיטבה – מאזנת את מציאות הרע. אנו סובלים רע כדי לאפשר טוב. מעין שאלה ותשובה זו אנחנו מוצאים בגמרא המתעדת את הדיון בית בית הלל לבית שמאי האם "נוח לו לאדם שנברא"? תשובת בית שמאי היא "לא"! בית הלל, אחרי שלוש שנים של ניסיונות להוכיח אחרת, נאלצים להסכים עמם:  "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא"   

אבל יש לזכור שלמשפט הזה יש גם המשך, והפעם – אפילו בית שמאי הם הנאלצים להסכים: "עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו". שימי לב שהדיון בין בית הלל ובית שמאי התרחש כנראה בימים כתיקנם, ימים שאיפשרו להם לשבת שלוש שנים  – ביחד – ולהתפלפל על שאלה רעיונית. תשובתם המוסכמת היא תוצאה של מחשבה ושיקול הדעת, והיא מציעה לאדם, שאם כבר נברא, יפשפש או ימשמש במעשיו.

האם יש משהו שאפשר ללמוד מאמירה זו במצב המערער שאנו מצויים בו היום?

הסתכלי עלינו: גם בתהומות הרוע, אנחנו מצליחים לפשפש ולמשמש במעשינו: אנחנו מפשפשים במצב הפילוג שהיינו נתונים בו ממש לפני אירועי שמחת תורה, ביום כיפור עצמו, ואנחנו מצליחים להתגייס כעם אחד; אנחנו נוכחים השכם והערב במעשי חסד ונתינה מצד בני מגזרים שעד לא מזמן תהינו אם נוכל להמשיך לקרוא להם בני עמינו. המורשת הציונית כולה נבנתה על התובנה של היהודים בעולם ש"כל ישראל חברים", ורק הערבות ההדדית תבטיח את קיומינו. האירועים האחרונים בארץ, אבל לצערי גם בתפוצות, מזכירים לנו שרק כך נוכל לבנות את עתידנו. 

אני חוזרת ואומרת שאין בכך תשובה לשאלה ששאלת עבור מי שנמצא בתהומות היגון. אבל  כל עוד נשמה באפינו, וכל עוד יש לנו אפשרות לעלות עם הזמן מתהומות היגון, אין לנו אלא להמשיך להאמין ולהתפלל כדי שתהיה לנו סיבה לפשפש ולמשמש, ולחשוב, ולעשות, ולקום מתוך ההריסות ולבנות בניין לתפארת. והתשובה תופיע לעינינו רק בדיעבד, מתוך מה שהצלחנו ליצור בעזרת השם. 

 חנה השקס

 

 

 

 

מה הסיבה לכך שאסרו חג שבועות הוא מעיקר הדין ואסרו חג פסח וסוכות הם רק מנהג?

שלום רב.
הבנתי מתשובתה של הרבנית עידית ברטוב (כאן) שיש אומרים שאיסרו חג תוקן בהתחלה רק לשבועות ורק לאחר מכן תוקן לפסח וסוכות. האם אפשר לקבל הסבר לזה?
תודה מראש

 

תשובה

שלום לך,

הפוסקים נתנו כמה סיבות לשמחת 'אסרו חג', כגון: זכר למקדש, שכן ביום זה היו עולי הרגל חוזרים לבתיהם בשמחה (חת"ם סופר אורח חיים סימן תכט ס"ב), הזדהות בני א"י עם בני חו"ל החוגגים יו"ט שני, כדי שלא יאמרו הגויים שישראל נעשים אגודות אגודות (שדי חמד חלק א כללים, מערכת האל"ף), כדי שלא ייראה כאלו אנו מואסים במועד (מנורת המאור פרק ח), וכן הארה שיש ביום זה מקדושת החג, כפי שנרמז מהכינוי בירושלמי – בן החג  (תורה לשמה סימן קמ בשם האר"י).

אולם טעמים נוספים שניתנו לשמחה, מדברים באופן פרטי על אסרו חג של שבועות בלבד, שממנו הועברו המנהגים גם לסוכות ולפסח. יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, והוא נקרא 'יום טבוח'. המשנה למלך מאריך ללמוד, כי ביום הבאת קרבן ישנו איסור מלאכה, וכן איסור הספד ותענית, ומאסרו חג שבועות, הוא לומד אף על ערב פסח (משנה למלך הלכות כלי המקדש פ"ו ה"ט). מפרשים ופוסקים שונים ציינו את היום בנוגע לחג השבועות בלבד, למשל השולחן ערוך: "אסור להתענות במוצאי חג השבועות" (אורח חיים סימן תצד ס"ג), "אסרו חג של שבועות גדול מכל אסרו חג דשאר מועדים" (בן איש חי שנה א פר' במדבר אות ז), "דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח" (מגן אברהם אורח חיים סימן תכט ס"ב אות ח), 

 

למהותם של האיסורים הללו הובאו כמה הסברים, הקושרים את יום 'אסרו חג' באופן פרטי לחג השבועות: 

על-פי בית שמאי (חגיגה יז ע"א), אין להקריב ברגל עצמו עולות ראיה ושלמי חגיגה, שכן אין בהם צורך אוכל נפש, ומכיוון שחג השבועות נמשך יום אחד בלבד הם הוקרבו באסרו חג, ובעצם בכל שבעת הימים שלאחר החג. כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדברי ב"ש, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן לאחר יום טוב, נעשה יום זה כמו יום טוב עצמו, וזה ממשיך אף בימינו, שאין לנו מקדש (שו"ע הרב אורח חיים סימן תצד סי"ט). אף רבי טרפון שחי לאחר החורבן אסר להספיד ביום זה (מסכת חגיגה דף יח ע"א).

אחרים סבורים שאמנם נהגו בעניין זה כבית הלל, אך כאשר היו"ט יצא בשבת, קרבנות הראיה אינם דוחים את השבת, או כאשר היו  אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום, הקריבו ביום שלאחר החג (מגן אברהם אורח חיים תצד, ג, תוספות רי"ד חגיגה דף יח ע"א). מציאות כזו לא רווחה ביתר הרגלים, מכיוון שימי התשלומים שלהם נמשכו בחול המועד.

הסבר נוסף לשמחה למחרת חג השבועות שהוא זכר למקדש, הוא משום שאף על פי שהקריבו בחג כבית הלל, אכילת קרבן השלמים, נמשכה לשני ימים, ביום-טוב עצמו ובאסרו חג שלמחרת (מהרי"ל הלכות חדש ניסן, ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט ס"ה). 

אמנם ביום טבוח שלאחר שבת חששו להנהיג יום טוב מחשש לטעות הצדוקים שהחג עצמו חל בשבת, אך בימינו החשש התבטל, שכן אין ביננו צדוקים, ולכן לעולם ישנו איסור תענית ביום זה, בין כשהחג חל בשבת, ובין שחל ביום חול (לבוש אורח חיים סימן תצד ס"ג).

לסיכום הטעמים שהובאו, רק חג השבועות, שנמשך יום אחד ללא חול המועד, מצריך למחרת יום השלמה, שהוא 'אסרו – חג', ובהמשך התגלגל המנהג לרגלים הנוספים. על אופן התהליך וזמנו המדויק ישנן דעות שונות בין הפוסקים, בין היתר תוכל לקרוא על כך בהרחבה.

עידית

 

הרחבה:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט סעיף ה
דאסרו חג שבועות וודאי היה יום טוב שבו היה יום טבוח ותפסו ליו"ט כל אסרו חג גם של פסח ושל סוכות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצד סעיף יט
במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יום טוב שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה ואף על פי שזה הוא לדברי בית שמאי אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו מכל מקום כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית א"כ אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום.

אבל במוצאי יום טוב האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח אף לדברי ב"ש שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום טוב הראשון שהוא חולו של מועד לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין אלא מחמת מנהג בעלמא כמו שנתבאר בסי' תכ"ט:

ר' יעקב חיים סופר כף החיים על או"ח סימן תצד אות מו
סעיף ג. אסור להתענות וכו'. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת. מגן אברהם ס"ק ג', חק יוסף אות ט'. ולפי זה משמע אבל במוצאי יום טוב אחרון של פסח ושל סוכות מותר להתענות מעיקר הדין. וכן כתב ה"ר זלמן אות י"ט, אלא שכתב דאסור רק מחמת מנהג בעלמא יעו"ש. 

ר' חיים דוד יוסף אזולאי ברכי יוסף אורח חיים סימן תצד ס"ק ד
ותו יש להעיר בזה דהנה בסוכה דף מ"ה אמרו כל העושה איסור לחג וכו'. ורש"י פירש לחג עצמו. וי"א על מוצאי י"ט הוא אסרו חג. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו להא דכל העושה איסור לחג וכו'. מוכח דסברי דקאי לחג עצמו, ומשו"ה השמיטוהו, דלא נפקא לענין דינא, כי אם לתת שכר טוב למענג י"ט, ואין זה מכוונתם, רק היוצא לנו לענין דינא. דאי הוו סברי כלשון שני דרש"י, וכמ"ש מור"ם לעיל סי' תכ"ט (סע' ב), הו"ל לאתוייה. דנהי דשכר מצוות לא אכפת להו לאשמועינן, מכל מקום מהא ידעינן דלעשות סעודה במוצאי י"ט מילתא היא. אלא משמע דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ניחא להו לפרושי דקאי למוצאי י"ט, דזו לא שמענו בדוכתא אחריתי דמוצאי י"ט מרבין בסעודה, ומשום הכי תרגמוה להא דכל העושה איסור לחג, בחג עצמו, ולא אצטריכא להו להביאה. ומאחר עלות שהירושלמי קרי בחיל, דאסרו חג אסור בתענית, וקורא לו שם בנא דמועדא, הלא טוב לנו לפרש הא דתלמודין דכל העושה איסור לחג ביום אסרו חג כלשון שני דרש"י, והו"ל להרי"ף והרא"ש והרמב"ם להביאה ולהשמיענו כזאת דיום מוצאי י"ט צריך לעשות סעודה.

וכזאת וכזאת יש לדקדק על מרן בדין זה שכתב אסור להתענות במוצאי חג השבועות. דמשמע דוקא במוצאי חג השבועות. ולא משום לתא דאסרו חג, כדבעינן מימר קמן בס"ד. והול"ל דבכל מוצאי יום טוב דינא הכא, כמ"ש בירושלמי דיום אסרו חג הוא בנא דמועדא, והזכירו הוא ז"ל משם האגור.

וכן יש לדקדק על רבינו ישעיה דיליף לאסור תענית במוצאי חג שבועות מאותה דרבי טרפון דפ"ב דחגיגה, ונראה דדוקא במוצאי חג השבועות, והול"ל האי דינא בכל מוצאי י"ט כדאתמר בירושלמי. והגם דבספר אגור והביאו מרן, משמע דה"ר ישעיה הזכיר להא דירושלמי ומטעם אסרו חג דבכל מוצאי י"ט, מ"מ האגור משבלי הלקט מייתי לה, והרי בשבלי הלקט בנדפס ובכ"י מבואר נגלה דרבינו ישעיה לא איירי אלא במוצאי חג השבועות, ואתי עלה מההיא דחגיגה, אך הרב שבלי הלקט איהו ניהו דקאמר להא דאסרו חג ובנא דמועדא, וכתב על דברי ה"ר ישעיה וכבר פירשנו שגם שאר י"ט שוים בזה, וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ומהשתא על רבינו ישעיה יש להעיר מ"ט אמרה לשמעתיה דוקא במוצאי חג השבועות. ועל האגור ק"ק דעירב דברי רבינו ישעיה ושבלי לקט כאחד, וכתב הכל על שם הר"ר ישעיה. ועל מרן נמי יש להעיר שהלך אחר דברי האגור, ולא אייתי הדברים על בוריין ממקורן ועיקרן בשבלי הלקט, ובפרט דהיה בידו שבלי הלקט כ"י מתוקן כידוע…

לכן נראה דהא דחבריא מילתא חדתא, כי הא דאסרו חג הוא מנהג ולאו מדינא, וגם אינו מנהג קדום. וה"ט דר' בא דלא רצה לומר דהיינו טעמא דרבי ישמעאל, משום דקים ליה דבזמן התנאים, ר' ישמעאל וחביריו, עדיין לא נתיסד מנהג זה. והיינו דאמרינן ברייתא דמייתי בירושלמי [ו]גמרין, דשבתות [ו]ימים טובים הן עצמן אסורין לפניהם [ו]לאחריהם מותרים, דמדינא שרי להתענות מוצאי י"ט. אך חבריא [סברי] דהוא מנהג קדום בישראל, ור' ישמעאל מהאי טעמא אסר. והשתא קאמר רבי יודן דקרא מסייע לחבריא, דהגם דהוי מנהג ולא מדינא כדשמעינן מהברייתא הנז', מכל מקום בימי עזרא לא רצו לעשות תענית ההוא ביום אסרו חג, דלא היה הדבר נחוץ כל כך, ובשופי היו יכולים לעשותו ביום כ"ד. וממילא משמע דאין מופת חותך דהיה משום אסרו חג, ויכולנו לומר דלא משום אסרו חג, רק דעברוה לאלול, ויום כ"ד ליום ראשון הוא, והיה ר"ה יום הששי ויום שבת, ויום כ"ג היה ביום ראשון, וקרי ליה יום כ"ד למילתיה משום דלפי החשבון יום כ"ג לא הוה בשבת. אלא דעכ"ז קאמר קרא מסייע לחבריא, משום דקרי ליה כ"ד לחדש. ולסברא אחרת צריך לדחות דכ"ד לחדש היינו ליום ראשון. וכל זה שמעינן שפיר מדר' יודן דקאמר קרא מסייע לחבריא, ולהורות נתן דהא דאסרו חג אף בישראל, לאו דברי הכל, ופליגי על חבריא. ומוכרח דלמאן דפליג [א]חבריא תפתר דעברוה יום הששי ויום שבת וכ"ג יום ראשון והוי כ"ד למילתיה.

אמור מעתה דהגם שהתוס' בר"ה לא הזכירו הירושלמי, אינו כל כך רחוק דדבריהם מיוסדים על אדני הירושלמי והבבלי, אלא שקיצרו, כי אורחייהו דרבוואתא קמאי בכמה דוכתי, צרו'ף יצרפ'ו בשב'ט כצרף כסף צרף הנוטף מעצי הכתב. וגם זו כאחד מהם. דהתוס' ידעי שפיר הך דירושלמי, ומכיפיה מבריך, דדעת חבריא לאו כולי עלמא הוי, וברייתא דשבתות וי"ט דמתענין לפניהם ולאחריהם פשטה כמאן דפליג על חבריא. הגם דיש מקום פתור כדאמרן. וממאי דאמור בירושלמי דבאו חשבון דכ"ג לא אקלע בשבתא, ו[מ]מאי דדרוש בגמרין לאין נכון לו למי שלא הניח ערובי תבשילין, מוכח דר"ה יום הששי ויום שבת, וכ"ד למילתיה, והוא כ"ג אסרו חג. דאכתי לא נתיסד מנהג זה. ולפ"ז לא נשאר לנו אלא שהתוס' לא הזכירו הני דוכתי דבבלי וירושלמי, והמצא ימצא כהנה רבות בדברי הראשונים. אך דבריהם הם סלת נקיה אחר הדקדוק בבלי וירושל. כמבואר למעיין.

ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו ישעיה ודעמיהו דהא דחבריא לאו הלכה היא, כפשטה דבריתא דמייתי בבבלי וירושלמי, דמתענין אחר י"ט, ומאי דאמרו כל העושה איסור לחג היינו כלישנא קמא דרש"י, דהוי לחג עצמו, ומשו"ה השמיטוה, דלא נפיק מידי לדינא. וגם רבינו ישעיא הכי סבר, ומשו"ה מהדר אטעמא לאסור איסר באפוקי עצרתא דוקא. ומרן הכי סבר, ופסק [כסברא זו], מאחר דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו הא דהעושה איסור לחג שמע מינה דלא סברי כלישנא בתרא דרש"י. וטעמייהו דאין לחוש לעשות סעודה באסרו חג. ואף מאן דמפרש לה בסעודת מוצאי י"ט, הוא אסמכתא בעלמא למנהג שנהגו, ולא מדינא, כדמוכח מבריתא הנז'. אך הרב שבלי לקט נקיט כדעת חבריא וכלישנא בתרא דרש"י, ומיהו סבר דמנהגא הוא ולא מדינא, אלא דהוא מנהג קדום לפנים בישראל. ודייק בלישניה בתחילת דבריו שכתב צריך לשמוח ולמעט בהספד ותענית, והול"ל ואסור בהספד ותענית, אלא רמז דאינו חיוב כ"כ. וטעמו דמדין הגמור הרי שנינו דמותר להתענות אחר יום טוב, אלא דכיון דאשכחן דקרא דעזרא, אתי שפיר טפי לאוקומיה כחבריא שלא רצו להתענות ביום אסרו חג לפי שלא היה הדבר נחוץ, הכי נקיטינן לשמוח ולמעט בתענית. ודוק היטב.

 

מחפשת רעיון מה אפשר לומר בשבע ברכות לאור המלחמה. מאת: הרבנית שלומית פלינט

אני מחפשת השראה לדבר תורה שאפשר להגיד בשבע ברכות של אח שלי  בזמן הקשה הזה של המלחמה. אני צריכה מצד אחד ברכה משמחת ומשמעותית אבל מצד שני לא להתעלם מהמצב הנורא שאנחנו נמצאים בו כעת. אשמח שתעזרו לי.

 

תשובה

מצרפת לך רעיון, בתקווה שיהיה לך לעזר.

בדיוק לפני שבוע, בהושענא רבה, הוספנו בפעם האחרונה לתפילות שלנו את מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי".

המזמור הזה מתאר מציאות שלמה שיש בה קרבה אל ה' ואמונה חזקה גם ברגעים קשים ביותר: אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

אחד הדברים הבולטים במזמור הזה הוא השימוש במבני מגורים שונים כדי לתאר את הקשר עם הקב"ה:

בית, היכל, סוכה ואוהל.

נקודת ההתחלה היא בקשה לשבת בבית ה', להרגיש בבית, בנחת. אחר כך יש רצון לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. ההיכל הוא נקודת שיא שהאדם מבקש להגיע אליה, רגע אחד, ביקור. אי אפשר להרגיש בבית ברגע של שיא, הביקור בהיכל נמצא שם כדי שנזכור אותו בכל שאר רגעי השגרה בהם אנחנו נמצאים בבית.

אבל החיים הם לא תמיד שגרה ברוכה, וכמו שהשבוע הנורא שעברנו מזכיר לנו, לפעמים הבית פרוץ, וצרים קמים עלינו לכלותינו, עדי שקר ויפח חמס.

ואז מציע לנו דוד המלך לפנות בקריאה וזעקה אל ה': "אל תסתר פניך ממני".

הבית הופך לסוכה שיכולה ליפול ברוח, לאוהל הפרוץ לרוחות, אבל דוד המלך מאיר את עיננו, גם רגעי השפל הגדולים והקשים ביותר הם רגעים זמניים:

"כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי"

בזכות התפילה, האמונה והביטחון בה' בעת צרה, הסוכה והאוהל הופכים להיות מקום המבטחים.

אותה סוכה שמסמלת את שמחת החג, אותו אוהל שמסמל את המפגש עם ה' באוהל מועד – המקומות שלכאורה אינם יציבים ומוגנים הופכים להיות מקומות המחסה.

כולנו מתפללים עכשיו שנזכה כעם לראות כמה שיותר מהר את התגשמות הפסוקים: ו"ְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה . . . שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי".

 

ברגע המרגש הזה שבו החתן והכלה בונים את הבית שלהם, נשים לב שימי שבע הברכות הם רגע של שיא, אנחנו מחכים להם כל כך, אבל בני הזוג ודאי מבינים, שהכי שמח יהיה להיות כבר בשלווה של הבית ולהיזכר כמה כיף היה בשמחת שבע הברכות … והשגרה של הבית מלאה תמיד בחיים שמשולבים בהם אתגרים ושמחות, תקוות, עליות ומורדות. זיכיתם אותנו לרגע של שיא בתוך התהום, רגע של תקווה בתוך התוהו.

ניתן לאחל לחתן ולכלה  שהבית שלהם יעמוד יציב בכל רוח שתנסה לטלטל אותו, שיזכו לבקש ולראות את פני ה' בטוב ולאורך שנים, שהזוגיות שלהם תהיה אמיצה וחזקה ומלאת תקוה: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'.

שלומית

 

 

 

קשה לי להתפלל בימים אלו של המלחמה, איך אפשר למצוא כח להתפלל? מאת: הרבנית שלומית פלינט

אני מוצאת את עצמי מתקשה להתפלל בימים אלו, אני לא מוצאת את המילים או את הכח לפנות לקב"ה עם כל המצב הנורא הזה. כל כך הרבה חורבן ואבל. אודה לך על עזרה במציאת כוחות להתפלל ולהאמין.

 

תשובה

שלום לך,

תפילה היא המקום האישי והאינטימי ביותר של כל אחת ואחד מאיתנו בקשר שלו עם הקב"ה. התפילה היא המקום שלנו להביא לידי ביטוי את נוכחות הקב"ה בחיים שלנו. שלוש פעמים ביום אנחנו אמורות לעצור את שגרת היום-יום שלנו ולשוחח עם הקב"ה, לשמור על קשר.

לחלק מהנשים (ואנשים) שאני מכירה קל להתפלל, זה בא להן בטבעיות, בפשטות. נוסח התפילה מתיישב על ליבן ומתוכו הן מוצאות מילים שמתארות את הקשר שלהן עם הקב"ה. לחלק אחר, יש קושי להתפלל, לפעמים בשל הנוסח הקבוע, לפעמים כי יש תחושה שלתפילה אין משמעות, אין מילים שמצליחות לבטא את התחושה שרוצים לבטא עכשיו.

כך הם הדברים בכל זמן ועת, ובוודאי בשעות הקשות והנוראות שעם ישראל עובר עכשיו כציבור, וכל אחת מאיתנו בנפרד.

הרמב"ן כותב שמצווה מדאורייתא לזעוק ולהתפלל אל ה' היא דווקא בעת צרה (השגות הרמב"ן על ספר המצוות, מ"ע ה,א)

"ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וזה כענין שכתוב 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם' והיא מצוה על צרה שתבא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה"

 

תפילה בעת צרה יכולה לבוא מתוך חיפוש המילים הנכונות בנוסח התפילה המופלא שחיברו לנו חז"ל. מילים שמתאימות למצב ממנו אנחנו מתפללות. לאחוז במילים האלו כעוגן לתפילה שלנו.

למשל, מילים שהמשמעות שלהן מתעצמצת בעת הזאת, הן במזמור "אשרי" הנאמר שלוש פעמים ביום מתפללים את הפסוק: שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד. בתפילת שמונה עשרה אנחנו מתפללות ומזכירות לה' שהוא: סומֵךְ נופְלִים וְרופֵא חולִים. וּמַתִּיר אֲסוּרִים, מבקשות לביטול הרשעה: וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ, וְכָל אויְבֶךָ וְכָל שׂונְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, ומבקשות לזכות בשלום: שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וכן הלאה בתפילת "אבינו מלכנו" ובתפילות אחרות, כאשר יש מקום לכל אחת ואחד למצוא את מילות התפילה שמתאימות להרגשה שלו ברגע התפילה.

יחד עם זאת חשוב לציין שכדי לקיים את המצווה של זעקה ותפילה בעת צרה, לא צריך סידור ולא מילים של חז"ל, רק לפתוח את הלב ולקרוא אל ה' ולזעוק על ה', כמו שאומר בעל המזמור בתהילים ק"ב: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי"

כדאי וצריך להכניס את המילים שלנו לתוך התפילה בין אם זו תפילה בנוסח של חז"ל ובין אם זו תפילה אישית הנובעת מעומק הלב והרצון שלנו לפגוש את הקב"ה בדרך הכי ישירה.

בהמשך לכך, חשוב לשים לב גם לתפילת הלל שאמרנו בשמחת תורה ונאמרת בראש החודש. הרי כיצד אפשר להגיד את פרקי ההלל ברגעים של אסון וכאב בלתי נתפס?

אחד הדברים שאפשר לשים לב אליהם בתוך פרקי ההלל הוא השילוב של פסוקים המתארים קושי עצום, למשל: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא".

פרק קיח שמסיים את תפילת ההלל מתחיל בפסוק של הודיה על חסדי ה': "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לצערנו הרב, מאז הבוקר של שמיני עצרת, עצרו חיינו,  אנחנו נמצאים במציאות שבה קשה לנו לראות את חסדי ה'. אנחנו נמצאים במיצר. במציאות של אסון וקושי בלתי נתפס, מזמור קיח ממשיך ואומר לנו: "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב י-ה". בתוך המצוקה הקשה ביותר אנו זועקים כלפי ה': אנא ה' הושיעה נא! אנחנו ממשיכות וממשיכים לראות את פני ה' גם בתוך המצוקה שבה אנו אומרים בצער ובכאב: יסור יסרני יה, ומתפללים בכל לב שהמשך הפסוק אכן יהיה "ולמוות לא נתנני". בתוך כל הקושי הזה – אנחנו נאמר גם "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיננו" – אין לנו מושג מדוע ולמה התרחש עלינו האסון הזה, זה גדול מאיתנו להבין ולהכיל את גזרת ה' הזו, כל שיש לנו בעת הזאת היא לזעוק כלפי ה' שנצליח לראות את "ימין ה' עושה חיל . . .כי לעולם חסדו".

באופן אישי אומר שאני לא יודעת למה האסון הזה קרה לנו, אבל אני מרגישה שעכשיו זה זמן ששערי שמים פתוחים לזעקה, לקריאה ולתפילה שלנו, בכל דרך שמתאימה לך.

שנתבשר בבשורות טובות ונזכה לראות ישועות, 

שלומית

 

 

 

 

 

 

האם מותר לי לצפות בסדרה שחלקים ממנה צולמו בשבת?

שלום

שמעתי אתמול הרצאה חשובה מאוד על יהדות התפוצות. המרצה הוא יוצר סדרה בשם "היהודי החדש". ההרצאה היתה חשובה ומטלטלת.
עם זאת, המרצה הראה לנו קטעים מהסדרה. חלק מהסדרה צולם בשבת ואפילו ביום כיפור.
התכווצתי בכסא…
אני תוהה האם בשל חשיבות העניין אפשר "להנות" מחילול שבת וחג?
אני מאוד רוצה לצפות בסדרה ואפילו להמליץ לאחרים לצפות מפאת חשיבות העניין.
האם לוותר בגלל חילול השבת הברור?

 

תשובה

שלום לך,

אני מברכת אותך על רגישותך הן כלפי עם ישראל, ומצבה של יהדות התפוצות בפרט, והן כלפי תורת ישראל וההלכות הנגזרות ממנה.

אפתח בתקציר הדברים ובהמשך התשובה תוכלי לקרוא בעיון תשובה מפורטת עם מקורות.

לרוב הפוסקים מותר ליהנות מחילול שבת של יהודי רק לאחר צאת השבת, אך רבים סבורים שהיתר זה אינו חל על מחלל שבת בקביעות, אחרים אינם מחריגים את היהודי החילוני מן הכלל. הנאה מחילול שבת של יהודי אסורה מן התורה רק כאשר הוא אינו יכול לעבור את העבירה ללא עזרתנו, ואסורה מדרבנן במקרים מסויימים שבהם אנו מסייעים או מעודדים לעבור את העבירה, אף שניתן לעבור בלעדינו. כשהעבירה נעשית ללא ידיעתנו ושלא ברצוננו, החשש שנסייע לחזור ולעבור בעתיד אינו קיים. כך גם כשמדובר בעבירה שנעשית באופן אקראי, ולא קבוע (כשידורי משחקי ספורט למשל).

כלפי יהודי המחלל שבת דרך קבע, אין לנו אחריות לנסות להניאו מן העבירה.

קיום מצווה בעזרת ההנאה מחילול השבת לא נאסר, מכיוון שאין מדובר בהנאה. ההשתתפות בהרצאה והצפיה בסרט אכן מעוררת ערבות ודאגה ביחס למצבם של יהודי התפוצות. אך בכל מקרה מדובר בספק בדין דרבנן, והכלל קובע שבזה הולכים לקולא.

מכל הנימוקים שהעליתי, ניתן להבנתי להתיר לצפות בתכנית המדוברת, אך אין בכך כדי להתיר באופן גורף סרטים ושידורים שנעשו בשבת.

 

תשובה בהרחבה

התורה אסרה עלינו לבצע מלאכות בשבת, כפי שנאמר במפורש בכמה מקומות, למשל: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (שמות לה, ב).[1] על איסור זה הוסיפו חכמינו סייג או קנס נוסף, ואסרו ליהנות ממלאכת שבת – 'מעשה שבת', שנעשתה על-ידי יהודי אחר (ובמקרים מסוימים נאסרה אף מלאכה שנעשתה על-ידי גוי עבור היהודי). כאשר גוי מבצע את המלאכה למען עצמו, רשאי היהודי ליהנות ממנה, וכשעשה זאת עבור היהודי, ישנו היתר ליהנות ממנה רק לאחר צאת השבת, כשיעבור שיעור הזמן הנדרש לביצוע המלאכה המדוברת ("בכדי שייעשו").

ואילו בנוגע למלאכה שביצע יהודי, המשנה (תרומות פ"ב מ"ג) כותבת: המעשר והמבשל בשבת: בשוגג – יאכל; במזיד – לא יאכל, והגמרא  (שבת לח, ע"א, חולין טו, ע"א) מביאה את השיטות השונות בכמה תרחישים אפשריים, אך לכל השיטות אין היתר ליהנות בשבת ממלאכה שנעשתה במזיד, ודעת רבי יהודה, שהתקבלה על מרבית הפוסקים, שמותר ליהנות ממנה לאחר צאת השבת, מלבד האדם שביצע את המלאכה בעצמו (רמב"ם שבת פ"ו, הכ"ג, שולחן ערוך אורח חיים שיח ס"א, משנה ברורה שיח סק"ה). יש להדגיש, שהלכה זו מכוונת כלפי יהודי שומר מצוות, אשר אינו נוהג לחלל שבת באורח קבע, ועשה את מלאכתו בשבת באופן אקראי, זאת מתוך ההנחה שאין אדם יסכים לחטוא עבור אחרים. אך כשמדובר ביהודי חילוני, חילול השבת שנעשה על-ידיו נחשב כמזיד, והנהנים מפירות מלאכתו כביכול מעודדים אותו להמשיך ולחלל את השבת גם בעתיד, ולמעשה נוטלים חלק בעבירה שביצע, ולכן אף לאחרים אין היתר הנאה ממעשיו במוצאי שבת (שו"ת כתב סופר אורח חיים נ, שו"ת אור לציון חלק ב פרק ל, אות א, שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן נד).

יתר על כן, ישנן מלאכות שמעצם טבען, ההנאה מהן נעשית רק לאחר זמן, ולא ניתן ליהנות מהן באופן מיידי, כמו למשל נטיעת עץ (גטין נג, ע"ב), המחייבת את עקירתו במוצאי שבת, זאת משום שהשתיל ימשיך ויגדל לאחר צאת השבת מכוחה של הנטיעה הראשונית שנעשתה בשבת (ביאור הלכה סימן שיח סעיף א, אורחות שבת כה, לד, קהילות יעקב חלק ב סימן ז), למיטב הבנתי, ניתן להכליל צילום של סרט בשבת בהגדרה הזו, מכיוון שהוא מצריך עריכה נוספת לאחר השבת, ולא ניתן ליהנות ממנו בצורתו הגלמית.

כפי שציינתי, כשמדובר בחילול שבת של אדם חילוני, הרגיל בכך, ההלכה מחמירה יותר בהנאה ממנו, וכאן נכנסים לדיון שיקולים נוספים, שהעיקרי שבהם הוא 'לפני עיוור'. מאיסור התורה "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד) נלמד, שאסור לגרום לאדם אחר לבצע עבירה ולעבור על איסור (פירוש הרמב"ם למשנה שביעית פ"ה מ"ו), למשל: הושטת כוס יין לנזיר, או איבר מן החי לגוי בן נוח, אך הגמרא (עבודה זרה ו, ע"ב) מסייגת את האיסור למצב של "תרי עברי נהרא", שבו ללא עזרת המכשיל, האדם לא יוכל לעבור את העבירה, ואילו כאשר הוא יכול לחטוא בכוחות עצמו וללא סיוע, אין מדובר ב"לפני עיוור". וכך כתב גם הרמ"א (יורה דעה סימן קנא סעיף א), שבמקרה מעין זה נהגו להקל ולהתיר. הדעה המחמירה (קהילות יעקב ליקוטים חלק ב סימן ז), אוסרת כל פעולה, שגורמת באופן ישיר להכשלה, אף כשאין מדובר בגוף הדבר שנעשה בו איסור (חפצא של איסור).

חיזוק ידי עוברי עבירה – מדובר לדעת רוב הפוסקים (תוס' שבת ג, ע"א, ורא"ש שם) באיסור מדרבנן כאשר אין מדובר  ב"תרי עברי נהרא", אלא ב"חד עברא דנהרא", כלומר, כשהחוטא יכול לחטוא גם ללא עזרת המסייע. אולם התוס' והרא"ש סתרו לכאורה את דברי עצמם, וכתבו במקום אחר, שאין בכך איסור, ואף לא מדרבנן. ישוב הסתירה מובא בטורי אבן (חגיגה יג ע"א), והוא מעמיד את ההיתר במקום שבו, העבירה מזומנת לעשיה לפני החוטא, ללא מוחה ומעכב בידו, ואם אנו לא ניתן לו, יבוא הוא וייקח בעצמו, במקרה כזה, אפילו איסור דרבנן אין כאן. באופן דומה כתב גם הש"ך (יורה דעה סימן קנא סק"ו), כי כאשר מדובר באדם שחוטא באותו איסור בדרך קבע, אין מצווה להפרישו מן האיסור, ואין עבירה של מסייע לדבר עבירה. ובנדון דידן יש מקלים בניגוד לדברי הכתב סופר, אף במקרה שחילוני עושה מלאכה בשבת בקביעות, ומתירים ליהנות ממנה לאחר השבת, מכיוון שחז"ל לא גזרו במקרה זה (הר צבי או"ח סי' ק"פ, מנוחת אהבה פרק כה הערה 8-9).

היתר זה של הש"ך מופיע בפסקים שונים (חשוקי חמד פסחים לט ע"ב, קובץ שיעורים ביצה אות סו), והוא מבוסס על המדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה יח), לפיו אין מצוות תוכחה חלה במקרה שהחוטא רגיל לעבור על אותה העבירה, ולא יקשיב לתוכחה, וכך נכתב בבאור הלכה (סימן תרח סעיף ב): "הוכח תוכיח את עמיתך – ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות, אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו". סניפים נוספים להיתר מובאים ביביע אומר (חלק ב אורח חיים סימן טו, וכן בילקוט יוסף שבת א סימן רמו אות ט), למשל, כשהסיוע אינו ניתן בשעת העבירה ממש, ושאינו ניתן בגוף הדבר, שבו נעשה האיסור וספק דרבנן לקולא. היתרים אלה נכתבו בתשובות נוספות (כגון: שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן פג, שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן קפד, מנחת שלמה חלק א סימן מד, באהלה של תורה חלק ה סימן כב).

במקרה כזה יש מי שמתיר להסתמך על הדעה המקלה בגמרא, דעת רבי מאיר (חולין טו ע"א), ושנפסקה אצל חלק מהפוסקים (תוס' חולין טו ע"א, התרומה סימן רמח, סמ"ג לאווין סימן סה סעיף יד, הגר"א אורח חיים סימן שיח ס"א, שער הציון סימן שלט סקכ"ד, וכן בדברי ריטב"ע עירובין מא ע"ב ורשב"א שבת קל ע"ב). ולכן במקרה של ספק בדין דרבנן ניתן להקל.[2]

יתר על כן, חילול השבת לא נעשה בידיעתך ולרצונך, ולכן יש מי שמתיר ליהנות ממנו גם במקרה המדובר, מכיוון שאין חשש שתבקשי ממנו לעשות כך עבורך גם להבא (הר צבי אורח חיים א סימן קפ). בנוסף לזאת, מדובר בסדרה, שחלקים קטנים ממנה צולמו באיסור, והם משולבים ביתר החלקים, שצולמו בימי חול, אני מבינה שמדובר במיעוט, המתבטל ברוב, שצולם בהיתר. במקרה כזה של מלאכה אקראית, שנעשתה באופן עראי, ולא בקביעות מדי שבת, מותר ליהנות ממלאכתו לאחר השבת (כף החיים אורח חיים סימן שיח סקי"ב, ילקוט יוסף שבת ג אותיות ו, עא, עג). באופן דומה מותר להאזין לחדשות במוצאי שבת לאחר שיחלוף הזמן הנדרש לאיסוף הידיעות ועריכתן, כחצי שעה מצאת השבת, שכן בדרך זו אין הנאה ממעשה השבת. (פניני הלכה שבת פרק כו סעיף ח). בסדרה המדוברת, נעשית עריכה לאחר צאת השבת, ובזה עיקר ההנאה, ומכיוון שמדובר בצפיה חינמית, יש להניח שאין בכך עידוד להמשך הצילומים בשבת על-ידי אותו הצלם.

ועוד, יש מי שמתיר לקיים מצווה באמצעות מלאכה שנעשתה בשבת, מכיוון שבמצוות אין מדובר בהנאת גוף האדם, כמו למשל באכילה (שדי חמד מערכת מ כלל צה, אגרו"מ אורח חיים א קכו), וכן לגבי מלאכה האסורה מדרבנן ולא מדאוריתא, מתירים ליהנות ממנה במוצאי שבת אף כשנעשה במזיד (באור הגר"א אורח חיים סימן שיח סעיף א, משנה ברורה סימן שיח סק"ג, וסימן שלט סקכ"ה). ולכן במקרה שלך, אין מדובר בצפיה במשחקי ספורט, או חדשות שמצולמים בשלמותם באופן קבוע בשבת עבור הצופים שיצפו בהם במוצאי שבת, ושלא ניתן לשחזר ולצלמם שוב במוצאי שבת, ומכיוון שכך נאסרו בצפיה, אלא בסדרה שנועדה לעורר קרבה וקשר בין קהילות ישראל השונות, ואף קריאה ועידוד למעורבות ואכפתיות כלפי יהודים רחוקים.

כאמור, מכל מה שראינו ניתן להבנתי להתיר לצפות בתכנית המדוברת, אך אין בכך כדי להתיר באופן גורף סרטים ושידורים שנעשו בשבת.

 

[1] כך גם בעשרת הדברות (שמות כ, ט ודברים ה, יג), ובמקומות נוספים: שמות לא, יד-טו, ויקרא כג, ג.

[2] עבודה זרה ז ע"א: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל, משנה ברורה סימן קס סקמ"ז: וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל.

 

האם מותר לאישה לרקוד עם ספר תורה ועל מה צריך להקפיד?

האם מותר לאישה לרקוד עם ספר תורה ועל מה צריך להקפיד? האם יש יותר בעיה כשאישה נידה?

 

תשובה

ככל שהתקרב חג שמחת תורה, התגלגלו לפתחי בשבועות האחרונים שאלות לעניין האופן בו ראוי לנהוג כאשר נשים רוקדות עם ספרי תורה כחלק מהחג, בקהילות בהן הוחלט על ריקודי נשים עם ספרי תורה. שאלה אחת שעשויה להתעורר במקרים אלה, הינה האם יש בעיה שנשים בשעת נידות יגעו בספר התורה?

במסכת ברכות מובא בשמו של התנא ר' יהודה בן בתירא: "אין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" (ברכות כב ע"א). וכך פסק הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י' הלכה ח': "כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, והוא שלא יהיו ידיו מטונפות או מלוכלכות בטיט אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו". כלומר, לפי הרמב"ם הקריטריון להיתר לאחוז בספר התורה אינו טומאה אלא נקיות הידיים".

השו"ע פסק את דברי הרמב"ם להלכה, והוא מציין בשני מקומות כי כל הטמאים יכולים לגעת בספר התורה. בהלכות ספר תורה ביורה דעה סימן רפ"ב סעיף ט' מובא כך: "כל הטמאים, אפילו נדות, מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות". השו"ע מתייחס לדין זה גם באורח חיים סימן פ"ח, ושם מעיר הרמ"א כי במדינתו יש מנהג אחר של נשים: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, ויש אומרים שמותרת בכל, וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכי האי גוונא, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ".
הרמ"א פוסק שאישה מותרת להיכנס לבית הכנסת, להתפלל, להזכיר שם שמיים ולגעת בספר התורה בימי נידותה, אך מביא מנהג של נשים לא לעשות דברים אלו בשעה שרואות דם. גם מנהג זה אינו קשור בטומאה, מאחר שבימי הליבון, שבהם האישה עודה טמאה, לא נהגו כך. כמו כן, גם המנהג הזה מסויג ואינו נוהג בימי החגים שבהם כל הציבור מגיע לבית הכנסת. פוסקים מאוחרים יותר, גם אשכנזים וגם ספרדים יוצאים נגד המנהג, המשנה ברורה באותו הסעיף מעיד כי במדינתו המנהג אינו כפי שתיאר הרמ"א (אם כי הוא מביא חוכמת אדם שמתאר ותומך במנהג), והרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ג', ח') יצא בחריפות נגד המנהג לא להתפלל ולברך, ובסיום דבריו כותב שהנשים רשאיות להחמיר על עצמן בעניין הימנעות מכניסה לבית הכנסת ונגיעה והבטה בספר התורה, אולם לא קיבל את המנהג כמחייב נשים שלא החמירו על עצמן.

כאמור מעיקר הדין אין כלל בעיה לנדה לגעת בספר התורה, ובימינו נשים רבות לא נהגו מנהג זה והן מגיעות לבית הכנסת בזמן נידותן, מביטות בספר התורה ואף מנשקות אותו כאשר יכולות. לכן נראה שגם אישה שנוהגת להחמיר על עצמה במשך השנה לא לגעת ולהביט בספר תורה בזמן המחזור אין לה לוותר לגעת ולהביט ביום שמחת התורה. כמו כן, היום אין חשש של חוסר נקיות בזמן המחזור בזכות אמצעי ההיגיינה המודרניים, כך שגם אם בעבר אישה הייתה עשויה לחשוש לחוסר נקיות ובשל כך להימנע מנגיעה בספר התורה, לא זה המצב היום. מאידך גיסא, חשוב לא להביך נשים שאינן מעוניינות מסיבות שונות לגעת בספר ויש להיות רגישות לעניין זה.

שאלה נוספת העולה בקהילות בהן הוחלט על ריקודי נשים עם ספרי תורה, הינה האם ישנם כללים עליהם יש להקפיד כאשר נשים נוגעות בספר התורה ורוקדות עימו?

בקהילות רבות בארץ נשים אינן רגילות לגעת בספר תורה ולשאת אותו, ולכן חשוב לחזור על כללי ההתנהגות עם ספר תורה בקהילה שבה הוחלט על ריקודים. כפי שציינתי, דברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה והשולחן ערוך, דנים בטומאה ובנקיות. כאמור, אין בעיה של טומאה בנגיעה בספר אך יש להקפיד על נקיות. אולם מעבר לצורך בנקיות הידיים בנגיעה בספר תורה, ההימצאות במחיצת הספר ובוודאי שהחזקה שלו דורשת נוהג של כבוד וכובד ראש.

וכך כותב השו"ע בפתח סימן רפ"ב ביורה דעה: "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת. ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא ירוק כנגד ספר תורה. ולא יגלה ערותו כנגדו. ולא יפשוט רגלו כנגדו. ולא יניחנו על ראשו כמשוי… אלא ישב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד (דברים לא, כו), ויכבדנו כפי כחו". השו"ע מתאר את המצב הנפשי של הנמצאת בנוכחות ספר תורה: כובד ראש, יראה ופחד, ומציב את רף הכבוד המקסימאלי – יכבדנו לפי כוחו. לאור דבריו אלו של השו"ע נחפש הגדרות הלכתיות הנוגעות להתנהגות מכבדת ברף הגבוה ביותר.

בהלכות תפילה הוגדר האדם המתפלל כעומד לפני המלך ושם נדרשים כללי לבוש יתרים מעבר לדרישה לברכות ולקריאת שמע. כך כותב השולחן ערוך אורח חיים בהלכות תפלה סימן צא סעיף א: "היתה טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אסור להתפלל עד שיכסה לבו". ובסעיף ה': "לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים". עולה מכאן שהעמידה לתפילת שמונה עשרה, שהיא כעמידה בפני המלך, זקוקה לכתחילה ללבוש המוגדר כלבוש לפני מלכים ולפני הגדולים, לא בידיים מגולות או רגליים מגולות, והדבר תלוי במנהג המקום. כאמור, במחיצת ספר תורה נדרש לכבדו לפי כוחך ולכן יש להקפיד ביותר על ענייני הלבוש כמו בתפילה, מאחר שכבוד התורה זהה לכבוד מלכים.

לדעתי, במדינת ישראל ישנם שני מקומות מרכזיים מהם ניתן להסיק על קוד הלבוש הנדרש לנשים במקום מכובד: הנואמות מעל דוכן הכנסת, והמופיעות בבית המשפט העליון. במקומות אלו נהגו נשים וגברים בלבוש המכסה את הידיים, ולא בגופיות ובחולצות עם שרוול קצר מאוד, והרגלים מכוסות ברובן, גם אם במקומות אחרים ניכר הבדל בקוד הלבוש. לכן נראה שיש לאישה המתכוננת להרים את ספר התורה ולרקוד עימו להקפיד הקפדה מיוחדת על לבוש, כמו הלכות התפילה הנוהגים לגברים בעניין זה. דרישה זו אינה מבחינה בין גברים לנשים, והיא נובעת מקריטריון של כבוד התפילה והתורה. כדאי גם לתת את הדעת על כך שרבים מספרי התורה כבדים ולכן הנושאת אותם צריכה לוודא שיש בכוחה לעשות זאת. על כל אישה ואישה לאמוד את יכולתה.

לסיכום, מעיקר הדין אין מניעה לנידה לגעת בספר תורה, וגם הנוהגות מנהג אחר מותרות בכך ביום שמחת התורה ואולם אין להעיר או לדחוק באישה שאינה מעוניינת לגעת בספר התורה. בבואנו לשמוח עם התורה, עלינו – גברים ונשים כאחד – להקפיד הקפדה יתרה על לבוש ובשעת שמחתנו להקפיד בכבודו של הספר כפי כוחנו. ושנזכה לשמחה של מצווה, בשלום ואחווה יחד כל שבטי ישראל.

יעל