הדלקת נרות על ידי נערה בבית הוריה

שלום, ותודה רבה, אני ממש נהנית מן התשובות כאן,

בזמן האחרון יש לי טיפה סיבוך עם כל העניין של הדלקת נרות, ואני מתלבטת מה לעשות- אבא שלי ספרדי ואמא שלי אשכנזית, אחותי הגדולה ואחותי הקטנה מדליקות נר אחד עם ברכה, אבל למדתי שספרדיות ידליקו בלי ברכה, ( ואולי אפילו שאם הן רווקות אז בכלל לא?)

שאלתי את ההורים שלי אבל גם הם לא הגיעו להכרעה בעניין,

בקיצור אני קצת מבולבלת ורוצה לקיים את המצווה הזו כהלכתה ובהידור,

אשמח לדעת מה לעשות,

תודה רבה רבה!

 

תשובה

שלום לך,

כמה יפה שאת רוצה להיות שותפה לאימך בריבוי האור בבית לכבוד השבת. וכל הכבוד לך על הרצון לברר באופן מדוייק כיצד לקיים נכון את המצוות.

 בקצרה, דעת הרוב היא שאין לבנות המשפחה להדליק נר בברכה מכיוון שבני המשפחה יוצאים ידי חובה בהדלקת הנר של האם ולכן יש חשש של ברכה לבטלה. ישנו מנהג של חסידות חב"ד שנערות מדליקות נר בברכה ליד נרות האם, אך כאמור הרוב לא פוסקים כך. בנות חב"ד או משפחה אשכנזית שיש לה מנהג אשר לפיו גם האמא הדליקה בנערותה או במשפחת האב היה נהוג כך, רשאיות להמשיך לעשות כך.

דעות אלו הן ביחס לנערה שמדליקה נרות לצד נרות האם. לגבי האפשרות של להדליק נר בחדר אחר, הפוסקים האשכנזים מתירים זאת, ובפוסקים הספרדים ישנם דעות שונות האם ניתן להדליק בברכה ויש לנהוג לפי הפוסק המקובל עליכם המופיעים בהמשך.

 

תשובה בהרחבה:

כאשר שני בני זוג הם מעדות שונות אנחנו נוהגים שהאישה מקבלת את מנהגי הגבר. לכן, מצד אחד נכון שתנהגי לפי הפסיקה הספרדית. אך מצד שני, מכיוון ששאלתך היא ביחס להדלקת נרות, שזוהי מצווה שהאישה מקיימת, יש מקום לקבל את מנהג האם, אך נכון שזה יהיה מתוך שיח והסכמה של אביך.

ולכן שלב ראשון של לברר מה היה מנהג אמך בתור נערה.

 אפרט כעת את ההלכה לפי הספרדים והאשכנזים כך שאם אין מנהג מקובל במשפחתך תדעי כיצד לנהוג.

השולחן ערוך (באורח חיים, סימן רסג, ח) פוסק ביחס לבעלי בתים שאוכלים יחד במקום אחד, שרק אחד מהם יברך על הנר מכיון שיש להיזהר מספק ברכה לבטלה. הרמ"א שם פוסק שהאשכנזים אינם נוהגים כן, כלומר כמה בעלי בתים הנמצאים יחד יכולים לברך.

לפי פסיקה זו אנחנו מבינות שלפי השולחן ערוך אם כשיש בעלי בתים שונים ורק אחד מברך, קל וחומר כאשר יש בני משפחה אחת יחד שרק אחת תברך (מכיוון שבבעלי בתים היה מקום לומר שיש מצווה לכל משפחה בנפרד, אך לא נאמר כן).

לגבי פסיקת הרמ"א לאשכנזים, אמנם מותר לבעלי הבתים לברך כל אחד על נרותיו למרות שהם ביחד, לא ברור שזו תהיה פסיקתו במקרה של בני בית אחד שמדליקים נרות.

 לספרדיות, הרב עובדיה יוסף כותב שאם נערה בבית הוריה רוצה להחמיר על עצמה ולנהוג במנהג חסידות ולהדליק נרות בחדרה הפרטי היא רשאית להדליק ללא ברכה כיון שיוצאת בהדלקת הנרות של אמה. דין זה נכון לדעתו גם אם הנערה מדליקה בחדר אחר ונפרד. בפסיקתו נסמך הרב עובדיה יוסף גם על הבן איש חי (שנה שניה פרשת נח, ה) שפוסק שבעל שרוצה להדליק נרות בחדר אחר יכול לעשות כן, אך ללא ברכה.

בנו של הרב עובדיה, הרב יצחק יוסף פוסק כמוהו (ילקוט יוסף קצש"ע אורח חיים רסג, יד) ומוסיף "ומעולם לא נהגו בנות הספרדים לעשות כן", אך אם רוצות יכולות להדליק ללא ברכה בחדרן.

אולם, הפסיקה לספרדיות אינה אחידה. אל מול דעתו של הרב עובדיה פוסקי מרוקו כמו הרב משאש כותב שניתן להדליק בחדר נפרד בברכה מכיוון שנערה יכולה לבחור שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אמה ועל כן לברך לעצמה. (בזה שונה נערה שהיא עצמאית במידה מסוימת מאביה, שהוא ואמה הם בני זוג ולגביהם חל הכלל של "אשתו כגופו" ולכן דווקא גבר לא ייצא ידי חובת הדלקה בנפרד מאשתו אבל הנערה רשאית לעשות כן).

גם לדעת הפוסקים האשכנזים יש אפשרות לברך על הדלקת הנרות. אולם אפשרות זו מתקיימת רק אם מדליקים את הנרות בחדר נפרד. אף על פי כן,  מי שבידה מנהג ברור לברך גם כשהיא ליד אמה יש מקום להמשיך כך. זאת בהסתמך על דברי בעל ערוך השולחן (אורח חיים רסג, ז): "ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל אמן אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו…, מכל מקום הבנות מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר מברכת כל אחת ואחת וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמה". וכך פוסק גם הרב מלמד בפניני הלכה (שבת, ד, ב) שנכון שכל אחת תמשיך כמנהג משפחתה אך לכתחילה כשאין מנהג כזה, רק אם המשפחה תדליק נרות.

בחסידות חב"ד יש מנהג ידוע שהם מעודדים מאד לפיו כל בת ובת במשפחה מדליקה נר שבת. בקונטרס "נרות שבת קודש" מובאים כתבים של הרבי מליובביץ' שמעודדים את המנהג משום חינוך הבנות. בהמשך הקונטרס פוסק הרב שלום דובער לוין עורך הקונטרס שרצוי שהבנות ידליקו לפני האם כדי להימנע מספק ברכה לבטלה. כאמור, זהו מנהג מיוחד לחסידות חב"ד שלא מאד רווח בבתים אשכנזים אחרים.

 למעשה, יש לברר במשפחה האם היה נהוג בבית אמך שהנערות מדליקות בברכה לצד האם ואם כך נהגו, ניתן להמשיך במנהג זה. נכון יהיה שאביך יהיה שותף להחלטה זו ושיהיה מקובל עליו לנהוג כמנהג האשכנזי של אמך. אם לא נהגו כך בביתה, התייעצי עם הורייך אם אתם נוהגים כרב עובדיה או כרב משאש כדי להחליט אם את יכולה להדליק בברכה בחדר אחר.

אם את מעוניינת להמשיך להשתתף במצווה לצד אימך, בעיניי יש בכך חיבור יפה של שרשרת הדורות העוברת מאם לבתה ואני מציעה לך להמשיך להדליק נר לידה ללא ברכה ובכך להרבות באור הבית לכבוד שבת.

בברכה,

רחל

שאלות בנוגע לברכות על האוכל

שלום וברכה, אני חוזרת בתשובה בתחילת דרכי, ובחודשים האחרונים התחלתי לברך על האוכל והשתיה ולפעמים לא בטוחה בכמה דברים בברכה.

אם שתיתי או אכלתי משהו ובירכתי עליו ואז הפסקתי לאכול ממנו, אחרי כמה זמן אני חוזרת לאכול ממנו, עליי לברך שוב? וכמה זמן צריך לעבור בין לבין אם עליי לברך שוב?

אם במאכל יש כמה סוגים של ברכות למשל גם עץ וגם אדמה לפי מה מברכים?

אם נגסתי באוכל או לגמתי מהשתיה ורק אז נזכרתי שלא בירכתי זה בסדר לברך ואז להמשיך לאכול או לשתות או שעדיף כבר לא לברך?

תודה רבה.

 

תשובה:

שלום רב

הגמרא במסכת ברכות (דף לד' ע"מ ב) מביאה את דעתו של רב אבהו שמלמדת אותנו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גדולים יכולים לעמוד. זכות גדולה יש לך לבחור לברך ולהודות לבורא עולם על האוכל שאת מכניסה לפיך . כמו בכל דבר חדש לוקח זמן להתרגל ולדעת את כל הפרטים הקטנים. אני מאחלת לך לברך ברוגע ולעשות את תהליך הלמידה בשמחה, לאט לאט, גם כשאת עדין לא יודעת את כל הכללים, את כבר בדרך המלך שמחה במה שה' נתן לך ומברכת  על כך יישר כוח.

 

שאלותיך מצוינות אלו שאלות שנשאלות על ידי כל אדם כאשר הוא נתקל בסיטואציה שאינו יודע את התשובה לשאלה. אני רוצה להכיר לך את הספר "פניני הלכה" של הרב אליעזר מלמד מהר ברכה. ספר נגיש שנמצא באינטרנט ועונה בצורה מובנת ופשוטה על הרבה שאלות הלכתיות הנוגעות ליום יום. הספר מסודר לפי נושאים וקל לחפש בו. כמובן שיש עוד ספרים רבים נוספים אך זהו ספר המביא את מירב הדעות וגם נותן הסבר מהותי כשאפשר.

 

על שאלתך הראשונה עונה הפניני הלכה כך (הלכות ברכות, פרק ט' סעיף ו'):

"בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח”כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב”ם ברכות ד, ז)."

(ראי את דבריו באתר בקישור זה)

וכך הוא אומר במקום אחר (שם, פרק י"ד, סעי, ד'):

"מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, יזדרז לברך ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך."

(ראי את דבריו באתר בקישור זה)

לפי שתי הציטוטים האלו מבינים שההפסקה תלויה במודעות שלך אם את עדין לא סיימת לאכול לא משנה כמות הזמן שעבר. סעודה רגילה לא לוקחת יותר מ 72 דקות ולכן צריך להשתדל שלא תהיה הפסקה של יותר מזמן זה בתוך הארוחה.

 

לגבי שאלתך השניה על איזה מאכל מברכים קודם, עץ או אדמה  כותב הפניני הלכה (שם פרק ט', סעיף ח')

"כשיש לפני האדם כמה מאכלים שברכותיהם שונות, נכון להדר ולברך עליהם לפי סדר החשיבות שאמרו חכמים. שכשם שאדם העומד לדבר לפני שר חשוב, מתכנן היטב את דבריו, במה יפתח ובמה ימשיך, כך העומד לברך לפני מלך מלכי המלכים ראוי לו לומר את ברכותיו לפי הסדר המושלם. שני כללים נאמרו לגבי סדר הברכות: האחד, שיש לברך תחילה על המאכל החשוב יותר. והשני, שיש לברך תחילה את הברכה המבוררת יותר, היינו את הברכה המכוונת לסוג מיוחד ומבורר של מאכל."
(ראי את דבריו באתר בקישור זה)

לפי זה ברור שברכת הלחם היא הקודמת לכל, הואיל והלחם הוא המאכל החשוב ביותר. וכאשר אין כוונה לאכול לחם, אזי סדר החשיבות בברכות הוא: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ונתנו בזה סימן: ראשי תיבות – מג"ע א"ש.

ראשי תיבות של מג"ע א"ש נותן לנו דרך נוחה לזכור איזה ברכה אומרים קודם וברכת העץ קודמת לברכת האדמה

 

לגבי שאלתך השלישית  התחלת לאכול ולא ברכת האם לברך כשנזכרים

אני רוצה להכיר לך עוד ספר את קיצור שו"ע של הרב גאנצפריד, גם הוא נמצא באינטרנט (כאן) – ספר סיכום  קלאסי שפוסק במקרה זה (סימן נ סעיף י).

"שָׁכַח וְהִכְנִיס אֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאַף אִם יַפְלִיטוֹ לֹא יְהֵא נִמְאָס, יַפְלִיטוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וִיבָרֵךְ עָלָיו; וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו בְּעוֹדוֹ בְּפִיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ". וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאִם יַפְלִיטוֹ יְהֵא נִמְאָס, כֵּיוָן דְּאָסוּר לְאַבֵּד אֳכָלִין, מִסַלְּקוֹ בְּפִיו לְצַד אֶחָד וּמְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם אֵרַע לוֹ כֵּן בְּמַשְׁקִין, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְסַלְּקָן לְצַד אַחָד, אֲזַי אִם יֵשׁ לוֹ עוֹד מַשְׁקִין, יִפְלֹט אֵלּוּ לְאִבּוּד. וְאִם אֵין לוֹ יוֹתֵר, וְהוּא דָּחוּק עַל זֶה הַמְּעַט שֶׁבְּתוֹךְ פִּיו, בּוֹלְעָן וִיבָרֵךְ אַחַר כָּךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה"

אם אדם שכח ועדין יש אוכל בפה, אם המאכל לא נמאס (מגעיל) יש לפלוט ולברך ולאכול. אם נמאס, ישים בצד הפה ויברך. ובמשקה יירק את מה שבפיו ויברך על הלגימה הבאה. אם אין לו יותר, יברך אחרי הבליעה.

 

אני מאחלת לך הצלחה רבה בכל מעשיך. חשוב שתצרי קשר אישי עם רבנית או רב שיכולים לענות על שאלותיך במהירות ועל פי הכרות אישית. כמובן שאנחנו כאן בשבילך לשאלות נוספות. 

כל טוב בתיה

 

 

האם יש בעיה לעשות שימוש בעבודות עיצוב שנעשו בשבת?

שלום

אני מנהלת מתנ"ס. במסגרת פעילות המתנ"ס יש לנו אירועי תרבות שונים והודעות שונות שעלינו להודיע לקהילה. מי שמכינה את הפרסומים היא מתנדבת מקסימה. לאחרונה שמתי לב שהיא מכינה את כל החומרים בשבת, במוצ"ש פתחתי את המייל והכל חיכה לי שם. האם הלכתית זה בעייתי? האם עלי לומר לה משהו? אודה לעצה והדרכה כיצד עלי לנהוג.

תודה רבה על האתר הנפלא והמקום הנוח הזה לשאלת שאלות

יישר כוח

 

תשובה

 שואלת יקרה

בשאלתך את מעלה בעיה שהיא אופיינית לבחירה לחיות חיי תורה תוך השתתפות מלאה בחיים הציבוריים במדינת ישראל, ותוך מתן כבוד למי שבוחר לחיות אחרת ממך. את זוכה ומזכה אחרים בפעילותך החשובה בזירה החברתית בשיתוף ציבור שאינו שומר תורה. 

בהתייחסות ההלכתית לשאלתך עולים מספר שיקולים הלכתיים. השאלה הראשונה היא האם יש לך אחריות ישיר לחילול השבת של המתנדבת  במקרה שאת היא הגורמת הישירה לחילול שבת מסוים של המתנדבת, יש בכך משום "לפני עיוור לא תתן מכשול". כדי להתייחס לשיקול זה נצטרך לברר את נסיבות חילול השבת מצד המתנדבת. השאלה השנייה היא האם לך מותר ליהנות מעבודתה של המתנדבת משום שיש בעבודה זו משום "מעשה שבת", ובמצבים מסוימים נאסרה הנאה מ"מעשה שבת" אחרי השבת.  כדי להתייחס לשיקול זה נצטרך לבחון את אופי העבודה של המתנדבת ואופי השימוש שאת עושה בעבודה זו.

  1. גדר  "לפני עיוור לא תתן מכשול"

מבחינה הלכתית מוטלת עליך האחריות להכשלתה של המתנדבת בחילול שבת אם אם את הגורמת הישירה לחילול השבת שלה. לכן אם יש למתנדבת אפשרות לעשות את העבודה גם ביום חול, אין לך אחריות לעבירתה. ועוד, אם אין קשר מהותי בין העבודה לבין העובדה שהיא נעשתה בשבת, כלומר, אין משהו שקורה בשבת שרק הוא מאפשר את העבודה, ואת לא ביקשת ממנה את העבודה ממש לפני שבת עבור שבת או מוצ"ש, את לא נחשבת כגורם של עשיית האיסור. העובדה שהמלאכה איננה נעשית עבור הנאתך הפרטית, והעובדה שלא ידוע איזה חלק מהמלאכה כולה נעשתה בשבת גם הן מונעות את אחריותך הישירה לעשיית המלאכה האסורה בשבת. את אמנם משתמשת בחומרים שהיא מכינה, אך רק בדיעבד, לאחר שכבר הוכנו וללא שביקשת את חילול השבת מלכתחילה. 

  1. מלאכה שנעשתה בשבת על ידי יהודי בשביל יהודי אחר נאסרת בתנאים מסוימים:

א. וודאות לגבי עשיית המלאכה בשבת

לא ברור לי משאלתך מה מידת הוודאות שכל חומרי הפרסום הוכנו בשבת האם את מסיקה שהמתנדבת מכינה את החומרים בשבת אך ורק מכך שהוא שולחת לך את הדוא"ל בשבת? האם ייתכן שהחומרים הוכנו, לפחות בחלקם לפני שבת ורק נשלחו בשבת? לגבי פתיחת דואר אלקטרוני שנשלח בשבת אתייחס להלן. אך לעניין השימוש בחומרים יש משמעות לספק בעניין הכנתם בשבת. האיסור על מעשה שבת הוא רק אם זה איסור ודאי. אם יש ספק אם המלאכה נעשתה בשבת אין איסור להנות ממנה במוצאי השבת. 

ב. האם יש רווח למעשה העבירה והאם הוא מעשה אקראי?

לעניין ההנאה ממעשה השבת, גדר האיסור תלוי ברווח שיש לעושה המלאכה, בקביעות של המלאכה, ובאופי האיסור. פוסקים בדורות האחרונים אסרו שימוש באוכל שבושל בשבת במסעדה משום שיש לעובר העבירה רווח מעבירתו, והדבר נעשה בקביעות. בשל הרווח הכספי שיש לבעל המסעדה, הנאה של שומר שבת מעבירה זו מעודדת את חילול השבת. זאת בניגוד למעשה שבת שנעשה באקראי, כלומר באופן מקרי שאינו חוזר על עצמו בצורה שיטתית. במקרה שלך המתנדבת איננה מקבלת שכר עבור לעבודתה, ולכן אין לה רווח ישיר מהעבודה שהיא עושה בשבת. עבודתה של המתנדבת היא אקראית הן משום שאין היא מספקת לך תוצרים של עסק קבוע והן משום שבמקרה שלך לא מדובר באירוע קבוע שמתרחש מדי מוצאי שבת. 

ג. גדר העבירה – דאורייתא או דרבנן?

בנוסף לאלה, המעשה שעשתה המתנדבת בשבת כדי להכין את הפרסומים, עיצובם על מסך המחשב ושליחת דוא"ל בשבת הן מלאכות שגדרן המדויק כחילול שבת נתון במחלוקת. ראשית, הפוסקים נחלקו האם עצם השימוש בשבת הוא מדאורייתא או מדרבנן.  שנית, בניגוד להדלקת מנורת להט, בישול בשבת, וכתיבת אותיות בדיו  אשר מעמדם כמלאכות דאורייתא חד משמעי, כתיבה ועיצוב בעזרת מחשב אינם מוגדרים כמלאכות דאורייתא כשלעצמם…

ולבסוף, אופי השימוש שלך במעשה השבת הוא שימוש הדומה להנאה מראיה ומשמיעה ולא בגוף דבר שיש בו ממש (למשל אכילת מאכל). הניתוק בין עשיית המעשה לבין התוצר שאנו צורכים מאפשר להקל בצריכתו גם בזמן שהדבר נעשה, לא כל שכן, כמה שעות לאחר מכן.  

הצירוף של כל השיקולים שהזכרתי יחד, מאפשר להקל ולהתיר לך, במקרה של המתנדבת, להשתמש בפרסומים שהיא שלחה לך. 

חשוב לציין שלעניין עצם קריאת דוא"ל שנכתב בשבת, ומכל השיקולים לעיל, יש להוסיף את הסייגים הבאים: 

מאחר והשעה של שליחת המכתב ניתנת לנו, אין חוסר בהירות לגבי שליחת הדואר האלקטרוני, ולכן ראוי להיזהר יותר ולחכות בפתיחתו עד שעות העבודה ביום ראשון. גם אם אין בכך גדר הלכתי, ראוי למסור את המסר שאין שום דחיפות וצורך בשליחת החומרים במהלך השבת.  בתגובתך למכתב של המתנדבת את יכולה לציין במפורש שלא פתחת את המכתב כדי שהיא תדע להבא שאין לה סיבה למהר ולשלוח את החומרים בשבת. אפשר לחשוב על דרכים נוספות שימנעו מהמתנדבת את שליחת הדואר האלקטרוני בשבת ואולי אף את הכנת החומרים בשבת. לדוגמא:

  1. אם את יכולה לנהל שיחה על כך עם המתנדבת בלי לפגוע בכבודה, ביחסיכן וביחסה לשמירת המצוות ושומריהם, כדאי להבהיר לה את אי הנוחות שלך מעבודתה בשבת. 
  2. את יכולה לכתוב הבהרה כללית שמגיעה לכל מכותבייך או עמיתייך לעבודה, שאת לא פותחת מכתבים שנכתבים בשבת. 
  3. אפשר לנסות וליצור מצב שבו תעבדי עם המתנדבת במהלך השבוע על החומרים וכך לכל הפחות תבטיחי שחלק גדול מהעבודה ייעשה לפני שבת. 

אני מאחלת לך שתמשיכי לעסוק בצרכי ציבור באמונה

חנה השקס

 

הרחבה:

ההתלבטות האם להשתמש בפרסומים שמכינה המתנדבת נובעת מהאיסור ליהנות מ"מעשה שבת", כלומר, תוצר של מלאכה האסורה בשבת, שנעשתה על ידי יהודי. 

בשולחן ערוך (אורח חיים ש"יח) נפסק שכאשר יהודי עשה מלאכה האסורה בשבת במזיד, אסור לעובר העבירה אישי ליהנות מהמלאכה לעולם. לעומת זאת ליהודים אחרים מותר ליהנות מתוצר המלאכה במוצאי שבת. 

אך בעקבות השתנות הזמנים והמציאות שבה יהודים רבים אינם שומרי שבת, סייגו פוסקים מאוחרים היתר זה. נקבע, שכאשר היהודי עשה את המלאכה הוא מומר, כלומר, איננו מקיים מצוות כדרך חיים, אסור להשתמש במעשה השבת, כלומר בתוצר של המלאכה האסורה בשבת. מכאן נפסק שכל מלאכה שנעשתה על ידי יהודים בוודאות במהלך השבת באיסור,  כהיא נעשית עבורינו, והיא נעשית בקביעות וכדי להרוויח כסף, (פרי מגדים, כתב סופר), אסור להשתמש בה. לעניין זה ראי מובאות מתוך פרי מגדים וכתב סופר שכבר במאה השמונה עשרה והתשע עשרה נדרשו לבעייה זו. פוסקים בני דורנו מסתמכים על פסיקה זו, בהתייחסותם לבעיות המורכבות הכרוכות בחיים במדינה חילונית ובשיתוף עם ציבור יהודי חילוני. השאלות שעולות לעניין זה קשורות למסעדות שפתוחות בשבת, מפעלים שאינם שומרי שבת, אוטובוסים שמתחילים נסיעתם בשבת. בתשובות אלה נדרשים הפוסקים לגדרים הלכתיים של "לפני עיוור לא  תתן מכשול" "מסייע" (יהודי שמסייע ליהודי אחר בעשיית איסור), ופרישה מאיסור מלבד שאלת האיסור המפורש להנאה מ"מעשה שבת." לעניין זה ראוי לציין שהפוסקים מתמקדים בשאלת הסיוע לעובדי עבירה  במקרה שיש קביעות ורווח כספי בצד העבירה. בשל החשיבות שהם מייחסים לנושא זה ישנה פחות התייחסות להקלות שניתן ליחס לעשיית מלאכה מדרבנן או לעצם ההבחנה בין דאורייתא ודרבנן. מאחר שדין מעשה שבת הוא גזירה מדרבנן במקרה של ספקות לגבי המלאכות ניתן להקל 

ההתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו לעולם את החשמל, התקשורת האלקטרונית, והאינטרנט הוסיפו לבעיות אלה מורכבויות נוספות, הקשורות להפעלת מערכות טכנולוגיות מתוחכמות כתשתית הכרחית לקיום חיים במדינה מודרנית. לעניין זה ראי שו"ת הר צבי אשר נדרש לבעיית השימוש בחשמל המיוצר בארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926) בטבריה, ובעקבותיו פוסקים בני דורנו. יש האופי המיוחד של צריכת כלי תקשורת אלקטרוניים מעלה את ההבחנה בין צריכה פסיבית של דבר שאין בו ממש, כפי שקורא בהנאה מראייה או שמיעה, לבין שימוש בדבר עצמו שנוצר, באכילה. ולבסוף, לעניין  פתיחת דואר אלקטרוני, ראי בקישורים המצורפים התייחסותיהם של רבנים שונים, הרב יעקב אריאל, הרב שרלו, והרב ש. ב. גנוט כמענה לשאלות שהופנו אליהם באתרי אינטרנט בנושא קריאת עבודות, בלוגים ומכתבים שהועלו בשבת לכלי התקשורת האלקטרוניים.  

להלן אוסף נבחר של המקורות המרכזיים בפסיקה לגבי מצבים בהם יהודים עושים מלאכות אסורות בשבת והפוסקים נדרשים לשאלת ההנאה ממעשים אלה. להלן מובאות מדברי הפוסקים, מובן שמומלץ לראות את התשובה כולה. 

  • דין מעשה שבת: 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שי"ח סעיף א

המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ):

  • חשש שמא שימוש בנר שהדליק ישראל יעודד את חילול השבת

פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן רעו ס"ק ה

…גם אי מומר בעצמו לעבודת כוכבים הדליק נר או בישל בשבת, מהו הדין המבואר בסימן שי"ח. הנה בחדושי הרשב"א שבת קכ"ב א' ד"ה גמרא וכו', דטעם הוא דאם יהא מותר להנות יאמר לו להדליק, וכולה חדא גזירה… ומינה נמי, אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור וודאי שמא יאמר לו, אף דלפני עור דין תורה, הא לחד פירושא אמירה לעכו"ם גם כן דין תורה וחיישינן דקיל בעיניהם…

  • ההבדל בין שימוש בחילול שבת שנעשה על ידי יהודי באקראי לבין שימוש במעשה שבת שנעשה בקביעות ולמטרות רווח: 

שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן נ

… כי פונדק ישראל (טראקטער) מבשל בכל שבת ושבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול ויש בין האוכלים מזידים, שוגגים ומוטעים, וראה פר"מ נ"י מ"ש המג"א סי' שי"ח סס"ק ב' דלמי שנתבשל בשבילו דינו כמו הוא עצמו כמו במבטל איסור שאסור נמי לו שנתבטל בשבילו ונכנס ספק בלבו אם תליא במזיד המבשל או תליא במזיד ורצון מי שנתבשל בשבילו, לפע"ד פשוט כיון דלמד המג"א דלמי שנתבשל בשבילו אסור כמו למי שנתבטל בשבילו… 

… ולפום רהיטא נ"ל היכא דמבשל שוגג אומר מותר ומי שנתבשל בשבילו מזיד אסור לזה שנתבשל בשבילו כמו אם מבשל עצמו מזיד ומבשל לעצמו, כיון שהמבשל שוגג יש לחוש שיצוה לו פעם אחר שיבשל בשבילו והמבשל שוגג ואומר מותר יעמוד בשגגתו פ"א (פעם אחרת)…

…אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבשל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי' שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ"כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב"י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה"ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ"א דחל עליו קנס חכמים כנ"ל פשוט:


  • מעשה שבת כשיש ספק – דין דרבנן, והשימוש בו בדיעבד. 

משנה ברורה, אורח חיים שי"ח, ס"ק ב ד"ה בשבת: 

וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק


  • ההבחנה בין שמיעה, ראייה ואיסור דרבנן או דאורייתא במעשה שבת

שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן קז

בענין להעריך שעון מערב שבת שיפתח את זרם הרדיו בשבת לשמוע חדשות ע"ד שיש מעריכין שעון מע"ש, שיפתח את זרם הרדיו בשבת לשמוע חדשות, אי שפיר דמי למיעבד הכי. 

תשובה: הנה יש לחשוש בזה מטעמים דלהלן. 

(א) משום עיקר האיסור של להנות מהמלאכה הנעשה על יד עצם הדבור בהמיקרופון של הרדיו, דלפי החלטת גדולי התורה יש בזה אי' דאו' כמ"ש (בסי' ל"ז אות ח') וא"כ הרי נודע כמה כרכרו גדולי האחרונים, בהיתר של הנאה מהנר של אלקטרי בשבת, מטעם שחששו לעיקר המלאכה בבית התעשיה של האלקטרי ביום השבת לצורך ההדלקה, דנעשה גם לצורך ישראל, ואסור להשתמש לאורו כמבואר (באו"ח סי' רע"ו), …, מכל מקום י"ל דאינו נהנה מגוף המלאכה שעושה העכו"ם רק מגרמתו וכמ"ש בת' קרל"ד שם, וכ"ז אין שייך במה שנוגע לענין הדיבור ברדיו דהוי קביעות המלאכה ליום השבת דוקא, להשמיע חדשים לבקרים, וגם ההנאה הוי קרוב יותר לגוף המלאכה שעושה העכו"ם לצרכו, משם, ואין לחלק בין הנאת שמיעה לראי', דקול מראה וריח דמי להדדי, ועיין בת' מהרי"א (חאו"ח סי' ע"ד), וכה"ג איתא בפמ"ג (או"ח סי' רנ"ב מ"ז סק"ז), דכתב, דאם תיקן עכו"ם זייגר /שעון/ בשביל ישראל אפשר דאסור להנות לשמוע ולידע השעה, כמו נר שהדליק בשביל ישראל, אף על גב דלית בי' ממש בשמיעת קול עיין שם, וע"ע בכל זה בת' תשורת ש"י (סי' תקע"ז) ובת' מהרש"ג (חאו"ח סי' מ"ג), ובת' אמרי יושר (ח"ב סי' נ"ב) ושו"ר בת' ארץ צבי (סי' ס"ד) דהעיר בזה ומ"מ כתב להתיר דס"ל דל"ה רק איסור דרבנן בעצם הדיבור במיקרופון אבל לפימ"ש דהוא איסור דאורייתא כנז' אין היתר. 

… אמנם לא נתברר לי אם לדמות להנאה מהנולד עצמו, כמו להשתמש לאורה, או רק כמו הנאה מדבר שנתבשל בו כנ"ל, כיון שגם ברדיו הנאה היא מהקול הנשמע אצלינו, אחרי שגלי החשמל נהפכו שוב לגלי קול, ולא נשאר רק מה שיש לדון לדעת הראב"ד, וסתימת הפוסקים להלכה דמותר להשתמש מאור הנולד ביום טוב, וכ"ש בשבת, דכ"פ לית להו נולד בשבת (עי' או"ח סי' תצ"ה), וגם נודע סתירת המ"א בענין אה"נ במוקצה (מסי' תק"א לסי' תק"ז וסוס"י תק"ט), ועי' א"ר ומהש"ק שם, ועוד עי' במג"א (סי' שכ"ה סק"ט) ובמהש"ק שם, וכתבתי רק להעיר. 


  • וודאות לגבי עשיית מלאכה בשבת, קביעות עשיית המלאכה, וצורך הרבים

ילקוט יוסף שבת ג הנאה בימות החול מדברים שנעשו בשבת סעיפים ע"א, ע"ג, ע"ו

עא. מאפייה של ישראלים שאופים שם בשבת כמו בימי החול, ראוי ונכון לכל יראי ה' שלא לקנות ממאפייה זו בימות החול, אם הדבר יאלץ את בעליו היהודים לשמור את השבת. [ובפרט אחר שהפת נאפתה לצורך הרבים]. ומכל מקום כל שאין הדבר ברור שפת זו אכן נאפתה בשבת, מעיקר הדין אם אין שם אלא פת זו מותר לאוכלה ביום ראשון, ואין לאוסרה מצד הנאה ממעשה שבת. [באופן שידוע שמאפייה זו מקפידה בעניני כשרות]. אבל אם ברור לו שהפת נאפתה בשבת, והמאפייה עושה כן בקביעות לצורך הרבים, אסור לאכול מפת זו כדין המבשל בשבת במזיד לעצמו.

עג. פירות וירקות שהובאו לשוק ביום ראשון, ונודע לנו שנתלשו באיסור בשבת, אם עושים כן בקביעות לצורך מכירתם לאחרים, פירות וירקות אלה אסורים אף לאחרים לעולם. אבל אם עושים כן בדרך עראי, מותר לאחרים לאכול מפירות וירקות אלה, אף שהפירות נתלשו לצורך אחרים. ואם אין אנו יודעים אם הפירות נתלשו באיסור ביום השבת, או שנתלשו קודם השבת ונשתמרו בהקפאה, ואין אפשרות לברר את הדבר, מעיקר הדין מותר לקנותם. ומכל מקום אם על – ידי שיימנעו מלקנותם הדבר ייאלץ את בעלי החנות להמנע מזה בעתיד, נכון לנהוג שלא לקנות מפירות וירקות אלה. 

עו. אוטובוסים ציבוריים ומוניות המגיעים עם צאת השבת לתחנה כדי לאסוף נוסעים, ואין באפשרותם להגיע לתחנה אלא אם כן יצאו מביתם קודם צאת השבת, יש אומרים שאסור להצטרף לנסיעה זו, שהרי נהנים ממלאכה שנעשית בשבת עבור אחרים. ויש אומרים דמאחר שעצם מלאכת ההבערה בנסיעה שעשה הישראל בשבת כבר אינה קיימת, וההנאה במוצאי – שבת אינה אלא גרם – הנאה, אין זה בכלל נהנה ממלאכת שבת. ואף – על – פי שהעיקר לדינא כדבריהם, מכל מקום משום מיגדר מילתא, אשרי המחמיר, ובפרט בשכונות שרוב התושבים בהם הם יראי ה'.


  • תשובות באינטרנט לגבי קריאת דוא"ל ושימוש בחומרים שנכתבו בשבת
  1. האם מותר לקרוא מיילים שנשלחו בשבת? הרב ש. ב. גנוט כאן
  2. קריאת בלוג שנכתב בשבת,  הרב יובל שרלו כאן
  3. האם מותר לקרוא חומר שנכתב בשבת? הרב יעקב אריאל כאן
  4. קריאת מייל שנשלח בשבת, הרב יעקב אריאל כאן

 

מותר לי לשנות מנהג אחרי גירושי הורי?

 

שאלה

ההורים שלי גרושים, אבא שומר שש שעות בין בשר לחלב ואמא עכשיו שומרת שלוש שעות כבבית אביה…אני גרה עם אמא רוב הזמן, ואצלה קשה לי לשמור שש שעות. אמא כועסת עלי אם אני מביעה רצון לנהוג לפי המנהגים של אבא בבית שלה.  

כמה שעות אני צריכה לשמור בין בשר לחלב?

תודה רבה !!!

 

תשובה

שלום רב, לא פשוט לחיות במשפחה שיש לה מנהגים שונים.

ישנם כמה עקרונות הלכתיים בנושא זה:

  1. אין לשנות מנהגך הרגיל וממנהג משפחתך. מנהגך הוא זה שהתחלת לנהוג בו בהיותך בת מצוה.
  2. לבית צריך להיות מנהג אחד, כדי למנוע קטטה (=קונפליקט) וטעויות.
  3. אישה גרושה יכולה לחזור למנהגי בית אביה, אלא אם כן יש ילדים – כי הם צריכים כאמור להמשיך מנהגיהם, ואז גם האם צריכה להמשיך איתם על מנת לאפשר זאת.
  4. במקרי צורך מיוחדים ניתן לשנות מנהג, באמצעות התרת נדרים.
  5. את חייבת בכבוד אמך, אסור לך להתבטא באופן מזלזל או לגרום לה לצער במכוון.

מכלל העקרונות הללו עולה שיש סדר עדיפויות לפיו את צריכה להתנהל:

אם אפשר לשוחח עם אמך באופן מכבד, ולהגיע להבנה שהדרך ההלכתית הנכונה דורשת ממך להמשיך לשמור על מנהגך ולנהל את הבית בהתאם – מה טוב. יתכן שהקושי של אמך עם רצונך לשמור שש שעות נובע לא מגופו של ענין אלא מהקונפליקט והרגשות השליליים כלפי אביך, ודוקא אם היא תבין שמדובר ברצונך-שלך היא תקבל אותו. זוהי הדרך הטובה ביותר, כי היא שומרת על כל העקרונות. 

אפשרות שניה היא שתמשיכי להקפיד על שש שעות בין בשר לחלב, בלי שאמך תצטרך להסכים לשנות את מנהגיה שלה או לטרוח במיוחד לשם כך – למשל, אם אתן אוכלות בשרי דווקא בערב, זה פותר את הבעיה כולה. 

אם שתי הדרכים הנ"ל אינן אפשריות – מסיבות טכניות או רגשיות – אז את יכולה לעבור לנהוג כמנהגי בית אמך, היות וזה ביתך העיקרי וזה המנהג בו. כבת הסמוכה על שולחן אמה את גם חייבת להמנע מלצערה וגם זקוקה לקשר בריא ביניכן, וגם מנהג הבית תקף עליך כבת בית.

איך את עוברת ממנהג למנהג?

כאן זה תלוי מה היה המנהג שהתחלת לנהוג בו כשנכנסת למצוות בגיל 12. אם באותו שלב הורייך עוד היו נשואים וחייתם לפי מנהג אביך – אז זהו מנהגך, ועל מנת לשנותו עליך לעשות התרת נדרים בפני שלושה בוגרים (בסוף התשובה נפרט כיצד). 

אם כבר בהיותך בת 12 ההורים היו גרושים והיית בת בית אצל אמך – אז מנהגה הוא מנהגך ואת יכולה להמשיך בו.

באופן כללי, העדיפות הראשונה היא המשך מנהג בית האב שהיה המנהג המשפחתי עד הגירושין, וניתן להתפשר על כך רק מתוך הקושי מול האם ורק כאשר בית האם הוא ביתה העיקרי של הבת. אם אין הדבר כן – כלומר במקרה של משמורת משותפת או משמורת האב – אזי אין אפשרות לשנות את מנהג הבת.

לשאלה זו יש גם פן רגשי משמעותי. המנהג שאנו נוהגים בו בביתנו הוא חלק מזהות הבית, מקשר אותנו לשושלת המשפחתית שלנו ומכיל בתוכו את תחושת השייכות וההמשכיות. הקונפליקט עם אמך על מנהג הבית קשור לשאלה מי את ומהי זהותך המשפחתית – ובעצם זוהי זירה נוספת בה באים לידי ביטוי הקרע בין הורייך וכאב שבתהליך הגירושין. מבחינה זו, ברור שיש קושי לדון עם אמך בהלכות בשר וחלב כאילו שאין לסוגייה זו מטענים נוספים.

יחד עם זאת, אולי באופן זה ההלכה מזמנת לך ולאמך הזדמנות לדבר על שאלת השייכות המשפחתית וזהות הבית בו אתן חיות יחד כעת. מתוך בירור העניין יכולה להיווצר ביניכן שיחה משמעותית והבנה טובה יותר זו את זו.

נסביר: 

א. בין בשר לחלב

הגמרא  בחולין (ק"ה א) מלמדת אותנו שיש להפריד בין בשר לחלב. רבי יוסף קארו  בשולחן ערוך (יו"ד צ"ט א) פוסק על פי הרמב"ם שהפרדה זו משמעה לחכות שש שעות. הרמ"א פוסק שמעיקר הדין מספיק להדיח את הפה ולנקות היטב את השיניים ולברך ברכת המזון, אך במדינות אשכנז  לא נהגו כך אלא נהגו לשמור שעה אחת ולברך ברכת המזון. הרמ"א מציין  שיש מנהג לשמור שש שעות וכך ראוי לעשות. 

מכל זה ניתן ללמוד שרצוי לשמור שש שעות בין בשר וחלב, וכך נהגו גם בביתך עד שהורייך התגרשו. לאמך יש על מה לסמוך שחזרה לנהוג כמו בית אביה, כי מבחינתה מנהג בית אביה הוא מנהגה הקבוע והיא קיבלה את מנהג בית אביך רק כחלק מנישואין שכבר אינם קיימים. יחד עם זאת, לכתחילה היה עליה להמשיך להנהיג את הבית אחרי הגירושים לפי מנהג אביך כיוון שהוא כעת מנהגך (אלא אם כן עדיין לא הגעת אז למצוות כאמור).

כך כתב התשב"ץ (הרב שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר מאה 14): 

"והשאלה אינה אלא אם נתאלמנה האישה אם היא חוזרת לבית אביה כאשר היתה קודם שנשאת. או תשאר עם בית בעל' כאשר היתה קודם שנתאלמנה. ונראה שאם יש לה זרע ממנו תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע ממנו תשוב לבית אביה… לכל הדברים דינה עם בניה כדינה עם בעלה ודינה אם נתגרשה כדינה אם נתאלמנה" (ח"ג סקע"ט, מובא בהרחבה)

הרב יגאל אריאל פוסק לפי דין זה, אולם הציע לחלק בין מקרה בו האב ממשיך להות הורה משמעותי לבין מקרה בו האם היא האחראית על הילדים בחומר וברוח. אולם, הוא מעלה זאת רק כהשערה ואינו פוסק כך:

"נראה לעניות דעתי שאם יש לזוג ילדים והם נמצאים במשמורת אצל האישה עליה לחנכם לפי מנהגי בעלה לשעבר ולכן עליה להישאר במנהגי בית בעלה. … אם הבעל מזניח את ילדיו ואיננו דואג לחינוכם והאישה היא המגדלת אותם לתורה יתכן שמנהג האם הוא הקובע וגם היא יכולה לשוב למנהג בית אבותיה. וצריך עיון." (מאמר מאתר "ישיבה", מובא בהרחבה)

 

ב. האם מותר  לך כבת לשנות את המנהג של בית אביך?

הגמרא במסכת פסחים (דף נ, ב) קובעת שאין לשנות מנהגים ולומדים זאת מהפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). בתלמוד הירושלמי (פסחים פרק ד הלכה א)  חולקים על עמדה הזו וקובעים שמותר לעשות התרת נדרים על מנהגים.

הגרי"ש אלישיב בהערותיו על הסוגיה בבבלי פסחים  אומר שלגבי מנהגי אבות לא נחלקו הבבלי והירושלמי, ומוסכם שלא ניתן להתירם. הגרי"ש מציע שני הסברים לכך:

א. המנהגים אינם נדר שאדם נדר בעצמו אלא הם נדר שנדרו אבותיו ולכן התרת נדרים לא תועיל.

ב. יתכן שנדר כזה שעובר מאב לבן התקבל כדבר איסור ולכן אי אפשר לבטלו.

הנוהג המקובל בציבור הוא להחמיר ולא לשנות מנהגים כלל ללא סיבה. אולם בדברי הפוסקים רואים שישנם סיבות שמאפשרות לשנות  את זמן ההמתנה בגלל מצב של חולי או חולשה (ילקוט יוסף פט, כב – מובא בהרחבה, ועוד פוסקים).

מכאן שאם לאדם יש סיבה רפואית (ויש לברר האם גם סיבה פסיכולוגית) שמונעת ממנו לשמור את מנהג אבותיו יוכל לעשות התרת נדרים ולשנות את מנהגו. לדוגמא אדם הסובל מהפרעות אכילה שבגינם אינו שם לב לשעה ומרגיש שהוא "פושע" כי אינו שומר מספיק שעות ישאל שאלת רב ואולי יתאפשר לו ולעשות התרת נדרים (ראי הרחבה). כך פוסק הרב יצחק יוסף (בילקוט יוסף כה) כשמתיר לאשכנזי לשנות את מנהגו תמידית עקב מחלה או חולשה על ידי התרת נדרים.

 

ג. כיצד מתירים נדר?

כדי להתיר נדר צריך לכנס "בית דין" של שלשה אנשים שצריכים לבדוק את הסיבה להתרת הנדר, רצוי שאנשים אלו יהיו אנשים שיש להם ידע בהתרת נדרים, אם יש לך רב שאת מתייעצת איתו כדאי לבקש ממנו להוביל את התהליך (שו"ע יו"ד רע"ח).

 

 

כל טוב,

בתיה

 

הרחבות

מקורות נוספים על המתנה בין בשר לחלב

בגמרא (חולין קה א) או מוצאים שלא אכלו בשר וחלב באותו ארוחה. או בגלל שטעם הבשר נשאר ביו השניים

(רש"י במקום )או בגלל שהבשר נשאר בין השנים ואי אפשר להוציא אותו. (הרמב"ם מאכלות אסורות פרק ט).

 

יש כמה דעות לגבי הזמן שצריך להמתין בין בשר לחלב-

הרמב"ם(שם) פסק שצריך לשמור כשש שעות

התו"ס (חולין דף קה א) פוסק שלא צריך  להמתין בין סעודת שחרית לסעודת ערבית אלא כל עוד שסיים לאכול, פינה את השולחן וברך ברכת המזון יהיה מותר לו לאכול גבינה.

הגהות מיימוניות (על הרמב"ם שם) מוסיף שאם נוהגים שלא להמתין צריך לנקות את השניים היטב ורק אז יוכל לאכול גבינה,

השולחן ערוך (יו"ד פ"ט א) קובע שצריך לשמור שש שעות בין בשר וחלב.

הרמ"א פוסק שמעיקר הדין מספיק להדיח ולנקר את השיניים ולברך ברכת המזון. במדינות אשכנז נהגו לשמור שעה אחת ולברך ברכת המזון אך יש מנהג לשמור שש שעות וכך ראוי לעשות לדעת הרמ"א.

הפרי חדש מביא פירוש חדשני כשאומר שלא צריך לשמור בהכרח שש שעות, אלא מספר השעות שנהוגות בין ארוחה לארוחה לדוגמא בחורף יש ארבע שעות בין ארוחת צהרים לארוחת ערב ולכן יש לשמור ארבע שעות. הוא לומד זאת מהגמרא שמציינת שצריך להמתין בין סעודה לסעודה.

המנהג לשמור שלוש שעות יכול לנבוע   א. מהשתלשלות המנהג, של הפסק של שעה, שהפך במרוצת הזמן להיות הפסק של שלש שעות.  ב. הבדל בין ארוחה אחת לשניה היה שלוש שעות.

ברור מכאן שיש אסמכתא לכל הדעות הנהוגות במשפחתך. אך להלכה יש העדפה לשמירת שש שעות.

 

מקורות בנושא שינוי המנהג בהמתנה בין בשר וחלב

פתחי תשובה (בסימן פט סעיף ג) מביא דעת החת"ס שאדם שאינו בריא יכול לשנות מנהגו וכך פסק גם ערוך השולחן (קפ"ט סעיף ז). הם לא הכריחו התרת נדרים. אך מדברי הילקוט יוסף נראה שהדעות הללו מתיחסות רק שיש שינוי זמני במנהג.

 

סעיפי הילקוט יוסף יורה דעה פט כב שהופיעו בתשובה

כב חולה קצת, [אפילו אין בו סכנה] מותר לו לאכול גבינה ומאכלי חלב לאחר שעה אחת מאכילת בשר, ואין צריך להמתין שש שעות. וכן חולה אולקוס שצריך לאכול כל איזה זמן, ואין לו מה לאכול אלא מאכלי חלב, אינו צריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב. ואם יכול יחצוץ את שיניו, כדי שלא יהיה בשר בין שיניו. [ילקוט יוסף חלק ח' איסור והיתר כרך ג' עמוד שצח. יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה סימן יד אות יג]

כה אשכנזי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב שש שעות, ועכשיו מפני חולשתו או מחלתו רוצה לנהוג תמיד כהמקילין להמתין רק איזה שעות, כיון שרוצה לבטל מנהגו לגמרי צריך שיעשה התרה. ומועיל לעשות לזה התרה, כיון שאצלו אינו חיוב מן הדין. אבל במקום שכולם נהגו להמתין שש שעות, אין מועיל לזה התרה לאשכנזי, עד שיתירו כולם. וספרדי שצריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב מעיקר הדין, ואחד רוצה לנהוג להקל תמיד, [ולא מפני מחלתו באופן חד פעמי], אין מועילה לו התרה על כך. [ילקו"י איסור והיתר כרך ג' עמ' שצט. יבי"א ח"ב חיו"ד סי' ל' אות ו'. וח"ו סי' ז אות ה'. שו"ת יחוה דעת ח"א סימן נ']

 

כיצד תנהג אם אחרי גירושיה במצב בו מנהג בית אביה שונה ממנהג הגרוש?

ספר התשב"ץ חלק ג' סימן קע"ט:

במקומות שיש קהלו' חלוקו' בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה דלית ביה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודו' אגודו' כדאיתא בפ"ק דיבמו' (י"ד ע"א). ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת אין ספק שהאש' היא נכללת עם בעל' בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטר' מקהלת בית אביה. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה ואם היו הקהלו' מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהם.

והשאל' אינה אלא אם נתאלמנ' האש' אם היא חוזרת לבית אביה כאשר הית' קודם שנשאת. או תשאר עם בית בעל' כאשר הית' קודם שנתאלמנ' ונראה. שאם יש לה זרע ממנו תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע ממנו תשוב לבית אביה.

ודבר זה נלמד מן התור' ומדברי חז"ל מן התור' בת כהן שנשאת לישראל נפסל' מן התרומ' נתאלמנ' אם יש לה זרע נפסל'. אם אין לה זרע חוזר' לבית אביה. וכן בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומ' שנא' כל טהור בביתך יאכל אותו. או מן הכתוב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו נתאלמנ' אם יש לה זרע אוכלת בתרומ' בשביל זרעה. אם אין לה זרע אינ' אוכלת אפי' יש לה עובר שנא' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ופי' בפ' הערל (ס"ז ע"א) שאינו ילוד אינו מאכיל הרי למדנו מה"ת שהאלמנ' הולכת אחר זרעה בין זכר בין נקב'.

מדברי חז"ל מה ששנו במס' שמחות (פי"ד) אביה אומר תקבר אצלי ובעל' אומר תקבר אצלי קוברין אות' אצל אביה. ואם יש לה בנים ואמר' קברוני אצל בני קוברין אות' אצל בניה ואע"פ שירא' מזה דמסתמא קוברין אות' אצל אביה אפילו יש לה בנים אין ללמוד מזה לנדון שלפנינו שבענין קבור' יש טעם לקבר' אצל אביה מן הסתם ממה שאמרו בירושלמי (מ"ק פ"ב ה"ד) שמותר לפנות המת בתוך שלו אפי' מהמכובד לבזוי משום דערב לאדם בשעה שהוא מונח אצל אבותיו. ולפי זה אפי' אמר בעל' תקבר אצלי תקבר אצל אביה. אע"פ שבחייה היא נמשכ' אחר בעלה.

אבל בנדון הזה יש ללמוד כיון דאם אמר' קברוני אצל בני. היא נקברת אצל בניה. הוא הדין שהיא נשארת עם בניה בחיוב שהית' כשהי' בעלה קיים. כיון שקרובי אביה יכולין לכוף לבניה שתהא נקברת עמהם כדמוכחא ההיא ברייתא דבכפיה איירי מדתניא שיכולין קרובי האב לכוף לבעל לקבר' אצלו מפני שהוא חייב בקבורת' כדאיתא התם (שם). וה"ה שאם בניה אינם רוצים שתקבר אצלם והוא רוצ' להקבר אצלם שכופין אותם ותקבר אצלם שהיא נמשכת אחריהם כמו שהית' נמשכת אחר בעל' וכיון שדינה בקבורת' עם בניה כדינה עם בעלה ה"ה לכל הדברים דינה עם בניה כדינה עם בעל' ודינה אם נתגרש' כדינה אם נתאלמנ':

 

הרב יגאל אריאל, "מבנה המשפחה המודרנית" – מאמר באתר "ישיבה" בכתובת https://www.yeshiva.org.il/midrash/848

ונשאלתי, מה דינה של אישה שביטלה את מנהגיה בגלל נישואיה והתגרשה, האם היא יכולה או חייבת לחזור למנהגי בית אביה או שמכיון ששינתה את מנהגיה שוב אינה חוזרת בה? נראה לעניות דעתי שאם יש לזוג ילדים והם נמצאים במשמורת אצל האישה עליה לחנכם לפי מנהגי בעלה לשעבר ולכן עליה להישאר במנהגי בית בעלה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר דבר, בת ישראל שנישאה לכהן והתאלמנה שאם יש לה זרע מבעלה היא ממשיכה לאכול בתרומה. אך אם אין לה זרע ושבה לבית אביה. ואה"נ אם הבעל מזניח את ילדיו ואיננו דואג לחינוכם והאישה היא המגדלת אותם לתורה יתכן שמנהג האם הוא הקובע וגם היא יכולה לשוב למנהג בית אבותיה. וצריך עיון.


הרבנית בתיה קראוס היא  יועצת הלכה, בוגרת קרן אריאל, המכון התלמודי עיוני במתן ולומדת בתוכנית 'הלכתא' במתן מזה שש שנים. מלמדת הלכה במתן בתכנית מורות הלכה ובשיעורים השנתיים, בהתמקדות בממשק בין הלכה וחברה, משפחה ורווחה. עו"ס בכירה בתחומי זיקנה, נכות, וקהילה.

איפה אני חייבת לקיים את מצוות הפורים?

 עד כמה שידוע לי, הכלל הקובע את זמן קיום מצוות הפורים הוא היכן ישנתי. כלומר, אם אני ירושלמית וישנתי בליל יד באדר בתל אביב, אז אני מחויבת גם בקריאת מגילה בבוקר ובסעודה ומתנות לאביונים וכו'. כנ"ל הכלל לגבי אם אני תל אביבית וישנתי בירושלים בטו' באדר.

השאלה שלי היא כזו – השנה שיש פורים משולש, האם החיוב הוא על היכן אישן בליל טו' או בליל טז' (שביום שלו יש סעודה וכו')? ואחדד – אם אהיה בשבת במרכז ואחזור לירושלים במוצ"ש – האם אני מחויבת גם במצוות של פורים של ירושלים?

 

תשובה:

שלום וברכה,

אפתח בשורה התחתונה: אם אינך ישנה בירושלים לא בליל י"ד ולא בליל ט"ו אינך מתחייבת בפורים בירושלים . לכן, אם תהיי בימים שישי ושבת בתל אביב ותסעי לירושלים במוצאי שבת – לא תתחייבי בסעודה ומשלוח מנות ביום א' כמו הירושלמים.  

 

הרחבה:

כפי שכתבת בשאלתך, השנה פורים משולש ואכן המצוות של פורים של ירושלים מפוצלות על פני שלושה ימים (שו"ע תרפח סעיף ו). אולם יש לדון האם המצוות שמקיימים אותן ביום ראשון אינן אלא תוצאה של חלוקה של מצוות הפורים שאינן נעשות בשבת והעברתן ליום ראשון מכוחו של פורים שחל ביום ט"ו. או שפורים עצמו הופך להיות פורים בן שלושה ימים.

הפוסקים התלבטו בשאלה אם כל החיוב הוקדם ליום שישי או שמא הוא חל כמו במקורו בשבת ורק מצוות מגילה ומתנות לאביונים הוקדמו ליום שישי מכוחו. אולם, בשום שלב לא העלתה האפשרות שפורים עצמו חל שלושה ימים. בפועל לדעת כל הפוסקים עיקר הפורים הוא בשישי ובשבת (י"ד וט"ו בלבד) וביום ט"ז רק מקיימים מצוות פורים שנדחו. הסיבה לכך היא שביום שישי ובשבת מקיימים את המצוות שהן עיקר היום. המצוות שמועברות ליום ראשון הועברו ליום זה משום היכר- כדי שלא יבלעו בתוך קדושת השבת.

משום כך, אין לליל ט"ז וליום ט"ז עצמו שום משמעות לגבי קביעת החובה של קיום מצוות הפורים. ועל כן, יש משמעות ללינה בירושלים רק אם היו בליל י"ד או בליל ט"ו. 

לכן, אם את "בן כרך" וישנת בירושלים ביום חמישי – יש מקום להסתפק האם התחייבת במצוות  בשבת וביום א'. במקרה כזה נוצרות כמה בעיות הלכתיות, ולכתחילה עליך להשאר לשבות בשבת בירושלים.

בשאלתך לא ציינת היכן תהיי ביום שישי. אם בעלות השחר של יום שישי תהיי בירושלים אז תשוב ותתעורר שאלתך, וכאמור – לכתחילה עליך לשבות בירושלים. אם יש אילוצים ולא ניתן לשבות בירושלים, אז את עדיין חייבת במצוות פורים, ויש לומר על הניסים בתפילה ובברכת המזון וכן את חייבת במצוות סעודה ומשלוח מנות ביום א.

אולם המצב שאת מתארת – לינה במוצאי שבת בירושלים – לא יחייב אותך במצוות הפורים. 

 

נעיין בסיבות והאופנים בהם חלקו חכמים את מצוות הפורים. מה קורה באיזה יום בפורים משולש?

כשיום הפורים דמוקפים, הוא יום ט"ו, נופל בשבת – חכמים הקדימו את קריאת המגילה ליום שישי, גזרה שמא אדם יטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים בשבת במקום שאין בו ערוב (גמרא מגילה ה ע"א, דעת רבה).

מאחר וקריאת המגילה הוקדמה – גם חובת מתנות לאביונים הוקדמה. הגמרא מציינת שהסיבה לכך היא שהעניים מצפים למתנות אלו בזמן הקריאה, ולכן יש להצמיד את המצוות הללו. 

יום פורים עצמו חל בשבת – ובו אומרים על הניסים בתפילה ובברכת המזון. כמו כן יש קריאה מיוחדת בתורה בשבת זו בגלל פורים שחל בה – "ויבוא עמלק" (שמות יז, ח – טז). בנוסף, הגמרא במגילה דף ד ע"א מציינת שיש לדרוש בשבת זו בענייני נס פורים, וכך פסק המשנה ברורה (תרפח ס"ק טז). יש מהאחרונים שמוסיפים בשבת מנה מיוחדת כדי לעשות בה מעין סעודת פורים. 

את מצוות סעודת פורים עם משתה ומשלוח מנות מקיימים ביום ראשון. לכך יש כמה סיבות ונזכיר שתים מהן: הראשונה, שסעודת פורים בשבת לא ניכרת מספיק (כי היא דומה לסעודת שבת שגרתית). השנייה, שסעודת הפורים והשכרות שבה עלולות לפגוע באווירת השבת. 

לגבי משלוח המנות, יש מחלוקת בפוסקים האם לצרפו למתנות לאביונים ביום שישי (חזון איש) כיוון שמשלוח המנות הוא קשור למתנות לאביונים; או שיש להביאו בשבת, כיוון שמטרתו היא הוספת אחווה ואהבה ואין מניעה מלקיימה בשבת; או שמצווה זו קשורה לסעודה (כלומר – ביום ראשון) וגם עליה להיות ניכרת.  

העיקר להלכה – להביא משלוח מנות ביום ראשון, ויש שהוסיפו להביא בשבת ויש שהוסיפו גם בשישי כאמור. 

כאמור, במקרה שלך את פטורה מפורים "משולש" כזה, וכל מצוות הפורים חלות עליך רק בי"ד כפרזים.

פורים שמח וישר כח על השאלה.

יעל

 

 

הרבנית יעל שמעוני היא רמי"ת וסגנית בישיבת דרישה בראש צורים וחברת צוות הניהול של שו"ת משיבת נפש

 

 

מקורות:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרפח

סעיף ו

יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין  המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום; וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין: ויבא עמלק;  ואומרים: על הנסים; ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת.

משנה ברורה סימן תרפח ס"ק טז

ושואלין[כד] ודורשין בו ביום בהלכות פורים כדי שיזכרו ענין היום וכשחל בחול יוצאין ע"י קריאת מגילה

להרחבה נוספת, ניתן לעיין בספרו של הרב יוסף צבי רימון "ערב פסח שחל בשבת".

 

חלמתי שאחי שנפטר מבשר לי בשורות רעות, מה זה אומר?

התעוררתי ב5 בבוקר מחלום על אחי הבכור שנפטר לפני כעשור. לפני השינה שוחחתי עם חברה על חרדותיה וחרדותיי ממחלת הסרטן.
בחלום, אחי מבשר לי שיש לי סרטן ושנותרו לי כמה שנים לחיות, כשאני שואלת כמה שנים הוא עונה שלא יכול לענות על זה ורק אחרי בכי ותחנונים מצידי הוא אומר שאזרוק מספרים והוא יגיד כן או לא, כך יוצא שתשובתו הנה 15 שנים.
אמרתי לו בחלום שאלך לרופאים טובים ופרטיים אם צריך, הוא ענה שזה משמיים ואין דרך לשנות את זה .מבעית ומלחיץ. אודה לעזרתכם במתן עזרה לפתירת החלום

 

תשובה

שלום יקרה,

חלומות בכוחם לטלטל אותנו, כפי שנשמע מדברייך שאכן חלומך טלטל אותך.

ישנם בחז"ל מספר אמירות בנוגע לחלומות.

חז"ל מסבירים שאנו חולמים על מה שמעסיק אותנו, "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו" (מסכת ברכות נ"ה עמוד ב).

כך את מספרת, שאכן החלום הופיע לאחר ששוחחת עם חברה על מחלת הסרטן ועל מוות.

אך האם יש לחלום משמעות? האם הוא מספר לנו משהו?

ומה יעשה אדם שחולם חלום מטריד או מפחיד?

בהמשך הדף הגמרא מציעה מספר דרכים להתייחס לחלום כזה. תחילה הגמרא מסבירה ש"כל החלומות הולכים אחר הפה". את החלום ניתן לפרש בצורות שונות, אין לחלום פתרון אחד. הפירוש אותו מקבל החולם, הוא הפירוש שיש לו משמעות עבורו.

את יכולה לחשוב כיצד היית רוצה לפרש את החלום, מה בחלום נגע בך ואולי העיר בך משהו חיובי ומצמיח.

הגמרא מציעה הצעה נוספת – שאפשר לעתים להתעלם מחלום, חלום שמתעלמים ממנו הוא כמו איגרת שלא נקראה ועל כן אין לה משמעות עבור החולם כלל.

הגמרא מוסיפה שאם אדם חולם חלום שמטריד את מנוחתו, הוא יכול להיטיב את החלום.

הטבת חלום היא טקס שבו אפשר לאסוף שלושה גברים שיוצרים מעין בית דין הקובעים כי החלום הוא חלום טוב.

אם תרצי לעשות הטבת חלום, הנוסח מופיע בסידורים וכן מצורף כאן בקישור.

 

מקווה שהדברים מתיישבים על ליבך,

בתקווה שחלומותייך בעתיד יהיו טובים,

 

רחל וינשטיין

 

האם לומר תחנון במנחה כשאני מתפללת לבד?

שלום, ברוך ה' מתפללת תפילת מנחה יחיד כל יום ועד היום דילגתי על חלקי וידוי ותחנון.

רציתי לשאול אם ואיך מותר לי להגיד בתפילת יחיד את החלקים האלו בתפילה.

(במקרים בהם מתפללת עם הציבור משתתפת בחלקי תפילה אלו)

תודה רבה!

 

תשובה:

 

ניצן יקרה

שאלתך משמחת במיוחד מאחר שהקפדה על תפילות היא  מאתגרת מאד לנשים – הן משום שבחינוך הבנות לא מדגישים חיוב זה, והן משום הקושי האובייקטיבי הנובע מסדר יומן העמוס והתובעני של נשים רבות. 

לשאלתך, התשובה הקצרה היא שאת רשאית לומר תחנון בתפילת מנחה ביחידה, אלא אם כן את נוהגת כמנהג קהילה שבה לא אומרים תחנון במנחה כלל, או שאת נוהגת כמנהג נשים במשפחתך או בקהילתך שאינן נוהגות לומר תחנון. לא כאן המקום לפרט את דיני אמירת התחנון בציבור וביחיד, אך ראוי כמובן לכל מי שנוהגת לומר תפילה זו לדעת את פרטי הדינים.[1]

על פי אחדים מהפוסקים בדורנו נשים נהגו שלא לומר תחנון. בספר הליכות בת ישראל אומר  הרב יצחק יעקב פוקס בשם שו"ת מחזה אליהו,[2] שנשים לא נהגו לומר תחנון, וכך מביא גם בעל הפסקי תשובות.[3] אך על פי קול אחר, אפשר להסיק שיש נשים שנהגו לומר תחנון.  בספרו "כף החיים" פוסק הרב יעקב חיים סופר שגם נשים מקבלות שכר על תפילה. מסיבה זו הן רשאיות להוסיף את כל חלקי תפילת הרשות, ועל כן, הוא אומר, "נוהגות הנשים שיודעות ללמוד להתפלל כל סדר התפלה כמו האנשים אין פחות מפרשת העקידה עד סוף עלינו לשבח". מכך שהוא לא השמיט את התחנון מסתבר שבניגוד לרב פוקס, הוא הכיר מנהג על פיו נשים נוהגות לומר גם תחנון. ואכן גם הרב עובדיה  יוסף פוסק שיש לנשים רשות לומר תפילה זו, למרות שאינן מחויבות בכך[4] (ראי הרחבה).

שאלת המנהג היא משמעותית ביותר לעניין אמירת תחנון בשל אופיו הייחודי של חלק זה בתפילה. התחנון מורכב מוידוי, י"ג מידות, פיוטי סליחות, נפילת אפיים ותפילת סיום. אמירת י"ג מידות היא תפילת ציבור הנאמרת בקדושה, ולכן בניגוד לשאר חלקי התחנון אין היא נאמרת ביחיד כלל. אבל שאר חלקי התחנון נחשבים לתפילת רשות (ראי הרחבה), והם אינם תלויים בציבור ובמניין. אמנם כבר בגמרא אנו שומעים על מנהג חכמים ליפול על פניהם כחלק מהתפילה (ראי הרחבה), אך לא נקבעו נוסח וסדר קבועים במובן שנקבעו לקריאת שמע וברכותיה ולתפילת העמידה. מכיוון שכך אומר הרמ"א ב"דרכי משה" שדיני התחנון תלויים במנהג.[5]

מצד שני נפילת האפיים נחשבת לחלק מחלקי התפילה עד כדי כך שנאמר עליה ש"תפילה אריכא היא".[6] לפיכך אומר השולחן ערוך, שאין להפסיק בין תפילת העמידה לבין נפילת אפיים (ראי הרחבה). כאשר כף החיים והילקוט יוסף פוסקים שנשים אומרות את כל התפילה, הם מסתמכים על כך שחלקי התחנון שנאמרים ביחיד כלולים במסכת התפילה הרגילה. ואכן התחנון נאמר בשתי תפילות החובה, שחרית ומנחה.[7]

אופי התחנון, ומרכיב הרשות בתחנון באים לידי ביטוי בכך שלא אומרים תחנון במועדים וכשיש סיבות מקומיות לימי שמחה. בחסידויות מסוימות אף נמנעים מלומר תחנון במנחה כדי להתרחק ממסורת הקבלה שמחמירה מאד לגבי האיסור לומר נפילת אפיים בשעות הלילה (ראי הרחבה).

לכאורה התשובה לשאלתך צריכה להיות תלויה במנהג, וכל שעלייך לעשות הוא לברר מה המנהג במשפחתך. אולם, מסיבות שקשורות להיסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים, במשפחות רבות נקטעו מסורות שעברו מאם לבתה לגבי מנהגי התפילה האישיים. אם חשוב לך לפעול כפי מנהג משפחתך את יכולה לנסות ולבדוק האם היה מנהג כזה בידי קרובות משפחה או במקום שממנו מגיעה משפחתך. באין מנהג כזה, עלייך להחליט מהו הנוהג שאת מעוניינת לאמץ. לשם כך ייתכן שכדאי לך לשאול את עצמך מהי משמעות אמירת התחנון לגבייך?

על פי מסורת אבותינו אנו עומדים בזמן התפילה, כאדם העומד לפני המלך. העמידה לפני הקב"ה כמלך, מדגישה גם את זקיפות הקומה האנושית למול הקב"ה. עמידתו של היחיד כישות חד פעמית בעולמו של הקב"ה הוא חלק חשוב מהתנהגותנו כיהודים, אולם יש להיזהר שהיא איננה הופכת לגאווה במובן השלילי של המילה.

לכן קיים התחנון. ייתכן לומר שבתחינה אנו מבטאים בגופינו את הכרת אפסותנו למול הקב"ה. בנוסף, התחינה מבטאת את צרכינו האישיים ולכן קל יותר להרגיש את הקירבה הנפשית לקב"ה בתחנון מאשר בחלקי תפילה אחרים. ואכן, בדיני נפילת אפיים מסביר הטור שיש חשיבות בכך שהתפילה כולה נעשית בשלושת המצבים, עמידה, ישיבה, ונפילת אפיים. הוא מסביר שבסוף סדר התחנון כבר "…התפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה'…" גם אם נפילת אפיים ממש לא תמיד נכללת באמירת התחנון, הרי עצם אמירת התפילה בסגנון של תחנונים, תורמת להשלמת עבודת ה' היומית. ואכן אמר הרב סולובייצ'יק לגבי הוידוי שהוא תורם ל"חיסול הגאות והשחצנות של נפש נושאת-עין, חיסול המביא לידי הסגר-טהרה והעלאה מתהום של חלאה."[8]  על פי דעתו של כף החיים שהוזכרה לעיל, שנשים נוהגות לומר את כל חלקי התפילה, ייתכן ואפשר לומר שהן גם לוקחות חלק בכל מצבי התפילה, ותפילתן לא תהיה שלמה אם לא יתפללו גם בתחנונים.

אם את לא יכולה להישען על מנהג קודם, אך לעומת זאת את מרגישה שתפילת התחנון תורמת לסדר יומך אותו מרכיב שמעמיק עבודת ה' שלך, הרי, בהיעדר מניעה אחרת, יש בידייך סיבה חשובה לומר סדר תחנון גם בתפילת המנחה ביחידה.

 

                                                                                      בברכה שתמצאי תמיד חפץ בתפילתך

                                                                                                                                 הרבנית חנה השקס

הרחבה:

  1. מבנה התחנון:

בשאלתך את מזכירה את אמירת "וידוי" ו"תחנון" ולכן יש להאיר שחלק התפילה שאנו מכנים "תחנון" מורכב מכמה חלקים. התחנון מתחיל בוידוי ("אשמנו, בגדנו…") ממשיך באמירת י"ג מידות, "נפילת אפיים", פיוטי סליחות, וקטע סיום ("ואנחנו לא נדע"). סדר הדברים משתנה בנוסחי התפילה של העדות השונות. אמירת י"ג המידות נחשבת דבר שבקדושה, ולכן כמו בסליחות, לא אומרים אותה במקום שאין מניין. לגבי "נפילת אפיים" ישנם מנהגים שונים. בתפילה זו מניחים את הראש על הזרוע כשהוא מופנה בהטייה, ואומרים פרק תהילים ו' לפי מנהג האשכנזים, ותהילים כ"ה, לפי עדות המזרח. מקובל שלא לומר "נפילת אפיים" במקום שאין ספר תורה או לפחות בתפילת יחיד שאיננה מכוונת לזמן תפילת ציבור במקום קרוב. בימים שני וחמישי מוסיפים פיוטי סליחות על פי מנהג העדות השונות.

  1. מקור המנהג:

בדברי חז"ל מוזכרת "נפילת אפיים" מספר פעמים. במסכת מגילה דף מגילה כב ע"ב. במסגרת הדיון בסדרי הקריאה בתורה במעגל השנה מסופר על רב שהגיע לבבל ביום של תענית ציבור, קרא בתורה, ולא נפל על אפיו. אחת ההסברים למנהגו הוא החשש ממראית עין של עבודה זרה. נפילת אפיים בפישוט ידיים ורגליים, או על רצפת אבנים מחוץ לבית המקדש עלולה להיראות כהשתחוויה, או סוג מסוים של עבודה זרה. בסוף הסוגיה נאמר על אביי ורבא שהם נפלו על צידיהם ולא על פניהם. אפשרות נוספת של הסבר להימנעות של רב היא מדין בשם רבי אלעזר שלא מתיר לאדם חשוב ליפול על אפיו אלא אם כן ייענה כמו יהושע בן נון שנפל על אפיו אחרי המפלה בעי (יהושע ז). הסבר זה מראה את החשיבות שייחסו חז"ל לתפילה של תחנונים, ולחשש למעמדו של אדם חשוב אם תפילתו לא תיענה. חיזוק להבנה זו אפשר ללמוד ממסכת בבא מציעא דף נ"ט שם מסופר על רבי אליעזר בן הורקנוס שהחרימוהו חכמים. אשתו, אמא שלום מנעה ממנו ליפול על אפיו, או להתכוון בעת נפילת אפיים משום החשש שכוחה של תפילה זו עלולה לגרום למותו של אחיה, רבן גמליאל. פרטים שונים בשני סיפורים אלה מהווים בסיס להבנת מנהג נפילת האפיים ולפסיקה ההלכתית לגבי גדריה.

הרמב"ם אומר בהלכות תפילה וברכת כהנים פרק  ט' הלכה ה, שלאחר סיום חזרת הש"ץ של תפילת העמידה שליח הציבור "ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש…" בפרק ה, בהלכה ט"ו מלמד הרמב"ם שאין "נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום."

הטור מקדיש את סימן קל"א בחלק אורח חיים להלכות נפילת אפיים ומצטט את הרמב"ם ורב נטרונאי גאון המפרטים את ההלכות שכבר הזכרנו על פי התלמוד. הטור גם מוסיף בשם רב נטרונאי ש"נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפילה רשות היא." עובדה זו, שנפילת אפיים היא רשות היא בעלת השלכות לכאורה סותרות. הרב יצחק גיאת מוכיח מכך שאמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה מבטלתו מלומר תחנונים אחר התפילה, כדי שלא יזיק לאחיה, שנפילת אפיים היא רשות, שהרי היא לא היתה מצליחה בכך אם זו הייתה תפילת חובה.[9]  לעומת זאת בבית יוסף בסימן קל"א מובאים דברי תלמידי הרשב"א הלומדים מהסיפור של רבי אליעזר בן הורקנוס שאין לדבר בין תפילה לתחינה. מכאן מסיק ארחות חיים בשם הגאונים, ומהר"י אבוהב שאין לדבר בין תפילה לתחינה "דכולה כעין תפילה אריכא היא". המשמעות היא שנפילת אפיים מחוברת וקשורה לתפילת העמידה. כלומר, מצד אחד אמירת התחנון ונפילת אפיים הם רשות, ולכן מכריעים להקל בזמן שיש חתן בבית, למרות שלא מדובר באחד מימי השמחה הקבועים בהלכה. אבל מצד שני ישנה הקפדה משמעותית על כך שלא תהיה הפסקה בין התפילה שנקבעה בהלכה כתפילה שמחויבים בה יום יום, לבין אמירת התחנון.

  1. תחנון כתפילת רשות:

להלן אוסף מקורות שמהם עולה הגדר של התחנון כתפילת רשות והמשמעויות ההלכתיות שלל הדבר:

  • טור אורח חיים סימן קל"א, בסוף:

ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפילה רשות היא

  • בית יוסף, שם

על דברי הטור, "ואין נופלין בבית החתן":  משום דרשות הוא אין נופלים בבית החתן.

  • דרכי משה שם ס"ק ה:

וכן האריך בתשובת בר ששת דנפילת אפיים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא מילתא.

  • ברכי יוסף, אורח חיים סימן קלא ס"ק י"ג:

כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול, דנפילת אפים רשות, ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' קמ"ה.

 

  1. תחנון בתפילת מנחה:

תפילת מנחה היא תפילת חובה כמו תפילת שחרית ואחריה, כמו אחרי שחרית, אומרים תחנון. על פי המובא לעיל מבית יוסף סימן קל"א מדברי ארחות חיים בשם הגאונים, בספר אוהל מועד, התחינה היא חלק מהתפילה, ולכן יכול להיחשב כהמשך ישיר לתפילת המנחה. אין כאן המקום להיכנס לדיני תפילת נשים וחיובן, אך נשים שמתפללות שתי תפילות ביום, וביכולתן לומר יותר מהחיוב הבסיסי (ברכות השחר, קבלת עול מלכות שמים, ותפילת העמידה), רשאיות להוסיף גם את תפילת התחנון כאחד מחלקי התפילה הרגילים.

 

 

 

חנה השקס היא עמיתה בשנה החמישית בתכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום (אור תורה סטון). היא בעלת דוקטורט בפילוסופיה כללית מטעם האוניברסיטה העברית בתחום הפרגמטיזם האמריקאי. ספרה Rabbinic Discourse as a System of knowledge, "The Story of Torah is Equal to the All" דן בתלמוד התורה ובדרכי פסיקת ההלכה הרבנית תוך כדי שימוש בעקרונות הפילוסופיה הפרגמטיסטית בת ימינו. חנה עסקה במשך שנים רבות בהוראת תנ"ך וספרות בתיכונים שונים, וכן שמשה כמרצה ליהדות, תנ"ך, מחשבת ישראל ולימודי נשים במכללה לחינוך יהודי בקליבלנד אוהיו. היא שמשה כמרצה בתחומים שונים באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה העברית וכיום מלמדת קורסים במחשבת ישראל, תנ"ך, הלכה, וגמרא במסגרות השכלה גבוהה שונות. חנה מתגוררת בירושלים עם בעלה, פרופסור פנחס השקס, ולהם ארבעה ילדים.

 

[1] לנוחותך, מצורפם קישורים לדינים אלו, על פי מנהגי העדות מפסקי הרב עובדיה יוסף, ומפסקי הרב אליעזר מלמד: https://bit.ly/2NyYXJG; https://www.yeshiva.org.il/midrash/2779.

[2] הרב פסח אליהו פאלק (תש"ד-תש"ף), פוסק בן זמנינו מאנגליה.

[3] בעל פסקי תשובות הוא הרב בן ימינו שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, המכהן כרב קהילה ברמת שלמה. הוא מתבסס על "הליכות בת ישראל", וגם מפנה להסבריו של הרב פוקס (פסקי תשובות, אורח חיים סימן קל"א, סעיף א, הערות 3, ו-4 שם).

[4] ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קלא הערה א עמ' שפד

[5]  טור אורח חיים סימן קל"א בשם רב נטרונאי גאון, בית יוסף ודרכי משה הקצר שם.

[6] בית יוסף אורח חיים סימן קל"א בשם הגאונים, אורחות חיים, ומהר"י אבוהב.

[7][7] תחנון לא נאמרת בתפילת ערבית, תפילת הרשות, גם משום שאין נוהגים להתפלל מתוך נפילת אפיים בשעות הלילה.

[8] http://www.daat.ac.il/daat/tfila/raayonot-2.htm, נדלה 11/2/21.

 

[9] מובא אצל הרב אליעזר מלמד, דיני נפילת אפיים ותחנונים בהערה הראשונה. https://www.yeshiva.org.il/midrash/2779

 

למה ה' בחר את עם ישראל?

מדוע הקדוש ברוך הוא בחר אותנו מכל העמים

 

תשובה

שלום לך,

שאלת שאלה כל כך טובה וגם לא פשוטה. 

אכן אנו אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים" ו/או 'אתה בחרתנו מכל העמים' בכל בוקר בברכות התורה, בכל ברכה של עליה לתורה, בתפילת השבת ובקידוש של ימים טובים ולכאורה הדברים אמורים להיות פשוטים. 

אולם, ישנן שאלות ביהדות ובאמונה שניתן לומר עליהן שהשאלות טובות מהתשובות. וכן, לעתים יש שאלות שהתשובה הכנה ביותר שניתן לענות היא – אין אנו יודעים. 

כזו, למשל, היא השאלה 'מדוע ברא הקב"ה את העולם'? מי באמת יכול לתת תשובה לשאלה עצומה זו?? שאלתך 'מדוע בחר הקב"ה דווקא בעם ישראל', גם היא שאלה כזו, שלעולם לא נוכל לתת עליה תשובה מדויקת. האם בחר בנו בשל אבינו אברהם? ייתכן. האם זו תשובה מספקת? לא, משום שאברהם כפי שכתוב בספר בראשית היה ל'אב המון גויים'. וכמו כן, את התורה בסופו של דבר נותן א-להים לעם ישראל ולא ליחיד כזה או אחר. 

כאמור, אני סבורה שכמעט בלתי אפשרי לענות על שאלה זו ולכן עדיף בעיני לשאול: 

מה זה אומר? מה עלינו לעשות בתור העם שהקב"ה בחר לתת לו את התורה? במה זה כרוך?

אציע בפנייך מספר אפשרויות הקיימות במחשבה היהודית. וזה שלך לבחור מי מהתשובות מתיישבת בליבך יותר.

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כותב בספרו 'התורה הגואלת' (קי, יג) שהתורה קדמה לעולם והיה צריך להכין כתובת בעולם כדי לשלוח דרכה את התורה שהיא 'מכתב מאלוקים'. להבנתו אין העולם יכול להתקיים ללא ישראל וללא התורה. העולם נברא למען תת את התורה לעם ישראל. 

מבלי שהדברים כתובים במפורש, אני שומעת בדבריו שיש לעם ישראל אחריות גדולה בקיום התורה על מנת לקיים את העולם. מה בדיוק פשר אחריות זו? 

א. לצורך נתינת התורה לעולם

אחד ההסברים נעוץ בעובדה שהמכנה המשותף לכל נוסחי התפילות והברכות הללו הוא שבחירת עם ישראל קשורה קשר הדוק עם מתן התורה והמצוות

בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו." 

בברכת אהבה: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת" וכו'. 

התיאור של עם ישראל כעם נבחר מופיע תמיד כבסיס לקבלת המצוות וקיום התורה. אם כך, ניתן לומר שבחירת עם ישראל מכל העמים מצומצמת רק לעניין התורה והמצוות, אך בכל שאר הנושאים של חיי האדם והמציאות האנושית בני האדם שווים כברואים בצלם א-להים. 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפירושו לסידור "עולת ראיה" (חלק א' עמ' ס') מבאר את ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" וזו לשונו: "הבחירה האלוקית בישראל, זאת היא סגולתה המיוחדת של כנסת ישראל, שהוא דבר העומד ממעל מכל למוד, למעלה מכל הבנה ומכל הסתגלות מעשית".

כלומר, לאומות יש סגולות שכליות, מוסריות, תרבותיות וכו', אך יחודם של ישראל הוא בסגולתם האלוקית, תפקידם של ישראל הוא השכנת האלוקות בעולם. האומות יכולות לפתח את העולם מבחינה מדעית, טכנולוגית וכו', ותפקידנו לתת את "היעד האלוקי" המוסר הגבוה למעשי האדם.

ובמילים של הרב זצ"ל (עולת ראי"ה שם):

"הסגולה הזאת היא היא הבסיס לכל הלמוד ולכל הקיום הפעולתי של תורה, והיא היא המשלימה את כל העולם האנושי של כל העמים, שרק אז יש לכל התכסיסים של סגולת האדם אחרית ואחיזה אידיאלית אמתית אלוקית במציאות, ע"י מה שמתוך כללם נבחרה אומה קדושה זו, המופיעה באצילות קדושתה של תורה, להאיר את כל המחשכים ולהגיה אור יקרות על כל האורות הרוחנים והמעשיים אשר לכל העמים תחת כל השמים".

ב. מתוך אהבת ה'

דגש שונה נותן הרב חיים בן עטר (אור החיים הקדוש). בפירוש לפרשת יתרו (שמות יח', כא') הוא שואל, כיצד זכה יתרו לקבל פרשה כל כך חשובה שבמרכזה קבלת התורה, שתקרא על שמו? ועונה: 

"ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל, לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו, הא למדת – כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות …"

והבחנה זו נמצאת גם בפירושו של ה"כלי יקר" בדברים ז', ז' (פרשת ואתחנן) על הפסוק "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם" שמבאר – שבחירת ישראל לא נובעת בגלל ריבוי זכויותיהם אלא "כי מאהבת ה' אתכם".

מדוע ה' אוהב אותנו? שוב נראה לי שהתשובה המדויקת לכך היא – שאין ביכולתנו לענות על כך באמת. אולם הפסוקים הרלוונטים בספר דברים פרק ז הם חשובים מאד להעמקה בנושא – 

 ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם:  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים.  ח כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם, בְּיָד חֲזָקָה; וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם.  ט וְיָדַעְתָּ, כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים:  הָאֵל, הַנֶּאֱמָן–שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו, לְאֶלֶף דּוֹר.  י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו, לְהַאֲבִידוֹ:  לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל-פָּנָיו יְשַׁלֶּם-לוֹ.  יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לַעֲשׂוֹתָם.

הפסוקים מעלים שני פנים לעם ישראל, עם קדוש ועם סגולה. 

לאור זאת, מבחין המלבי"ם בין הכינויים השונים לעם ישראל. (שמות יט ה ד"ה והייתם לי): "יש הבדל בין עם סגולה ובין עם קדוש. שסגולה היא דבר שחשוב מצד הבחירה, דבר שיקר בעיני בעליו מצד החן והיופי וישים אותו באוצר מיוחד כמו סגולת מלכים והמדינות, ונקראו עם סגולה מצד שבחר ה' בהם אף שאינם עבדי ה' וגוי קדוש.

אבל עם קדוש נקראו בעת יתקדשו ויתרוממו מצד קדושת מעשיהם … שעם קדוש מציין מעלתם מצד קדושת מעשיהם, ועם סגולה מציין מה שבחרם ה' בלא שום הכנה מצדם (דברים כו', יח')".

דברים דומים ונוקבים יותר אומר פרופ' ישעיהו ליבוביץ בדבריו לפרשת קדושים ומדגיש שהבחירה בעם ישראל היא לא משום שהוא טוב יותר מאחרים, אלא כי קיבל תפקיד מהא-ל. זו אחריות מאד גדולה ומשימה לא פשוטה שאם לא עומדים בה, נענשים. ולכן אסור לחשוב שהעובדה שה' בחר בנו הופכת אותנו לחסינים. להיפך, לקב"ה יש הרבה ציפיות מאיתנו. 

ג. להמחיש את ערך השוני

ועוד גישה אחת אחרונה וחביבה עלי מאד, אני מבקשת להכיר לך, זו של הרב הלורד פרופ' יונתן זקס זצ"ל. הרב זקס הרבה לדבר על כך שבשונה מהנצרות והאסלאם שהן דתות מסיונריות, דהיינו המבקשות להפוך את כל העולם להאמין בדרכם, היהדות לא מבקשת מהעולם להיות יהודי, אלא דוגלת בכך שאלוקים הוא אוניברסלי והתורה היא פרטיקולרית. כלומר, עם ישראל קיבל תורה שהיא עבורו, שהיא המכשיר של עם ישראל לעזור לו להשמיע קול מסוים בעולם. אחת המשימות היא להביא את העולם להאמין בבורא עולם, לא בתורה. ולכן אין לנו בעיה עם קיומן של דתות אחרות העובדות את אלוקים בדרכים שונות. 

בספרו (המאד מומלץ) 'רדיקלית אז רדיקלית עכשיו, מורשת הדת העתיקה בעולם' מציין הרב את העובדה ההיסטורית שבמשך דורות רבים היה הרעיון של 'עם סגולה' מקור לגאווה יהודית, זכות שמימית אשר ליכדה את היהודים סביב זהותם הייחודית. אלא שבחברה בת ימינו מתפרש רעיון זה כגזעני ומתנשא והוא מעורר אי־נוחות. השונות כבר איננה אידאל, להפך. וכאן, מחדש הרב זקס רעיון מהפכני ומרתק ומתרגם את מושג הנבחרּות היהודית לשפת הדמוקרטיה הליברלית, בדרך שאינה מביעה עליונות כלשהי על פני שאר התרבויות והעמים. 

אמונת ישראל מצהירה על אחדות האל ועל רבגוניותו של האדם. עם ישראל נבחר להיות שונה כדי לדאוג לשונות האנושית ולהפגין את חשיבותה בעיני א-לוהים. רעיון זה יסודו באמונה כי כל אדם נברא בצלם א-לוהים ויש לכבד את השונות וההבדל ביו בני אדם. ושכולם, כולל אלה שהעולם מפנה להם עורף וגורם להם עוול – יקרים לליבו של א-לוהים. וכדי להמחיש את האמת הזאת, הוא בוחר בישראל, העם הנקרא להיות שונה מן האחרים, כדי להוכיח שהשוני חשוב. האחיזה בזהות היהודית ובייחודה טעונה אפוא מטען של שליחות — לכבד את האחר, (על כך הרחיב בספרו 'לכבוד השוני: כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?)

בקישור כאן תוכלי לשמוע את הרב מדבר על הנושא.

לסיכום, אמנם לא עניתי ישירות על שאלתך וזאת רק משום שאני מאמינה שאין לנו אפשרות אמיתית לענות על שאלה זו. מה שניתן לנו לעשות הוא להבין מה משמעות הדברים עבורנו, כיצד זה אמור להשפיע על איך שאנו חיים את חיינו באחריות, כלפי עצמנו, עמנו ואף על כל העולם. 

מברכת אותך שתמשיכי לשאול שאלות קשות, ושתדעי למצוא תשובות טובות וגם לגלות שאין תשובות לכל השאלות(:

בהערכה רבה

יפית

 

התשובה ניתנה מאת הרבנית יפית קליימר

אני לא רוצה ילדים. האם מותר לי להתחתן?

אני ובן זוגי נמצאים בתהליכי אירוסין וקידושין.
המהות העיקרית של הנישואין היא קיום מצוות פרו ורבו. אני יודעת שיהיה לי קושי נפשי וקיומי להביא ילדים לעולם. בעיקרון, כרגע, אני לא רוצה ילדים. אין פה טראומה פיזית או נפשית, יש פה מחשבה על האדם שאני ועל העולם שאנחנו חיים בו, ואין לי רצון להביא ילד.ה שהיא חלק מבשרי לעולם ולאישה שאני לא ככ הייתי רוצה להגיע אליו אם הייתה לי בחירה.
ברור שכרגע ברוך ה' אני מאושרת ושמחה בחלקי, ויחד עם זאת אני מבינה את הקשיים שקיימים בעולם הזה, ואני שואלת את עצמי למה להביא לעולם ילדים? חוץ מזה אני יודעת שאני אהיה אמא לא טובה, וכבר עכשיו, לפני שהיא או הוא קיימים אני יודעת שזה לא מה שאני מאחלת לילדים שלי.
בקיצור, האם יש לי בכלל סיבה להתחתן או שככה אני בעצם מכשילה את בן זוגי ומונעת ממנו אץ קיום המצווה.
יש לציין שהוא יודע את הההסתייגות שלי מהבאת ילדים, ועדיין אני לא רוצה לחיות בכל מערכת היחסים הזאת בתחושה שאני מכשילה אותו.
תודה רבה.

 

תשובה:

שלום לך, אני מעריכה מאוד את הפניה שלך אלינו ואשתדל לענות כמיטב יכולתי למה ששאלת. שאלתך גדולה וחשובה ולכן התשובה תהיה ארוכה. אני חשה בתשובה זו חסרון גדול בכך שאני לא מכירה אותך ולא יודעת אפילו את גילך, אולם אעשה כמיטב יכולתי לענות ולתת מידע וניתוח גם בפלטפורמה האנונימית שלנו. בסוף התשובה אסכם את הדברים ואת כמובן מוזמנת אם תרצי להמשך שיח בעל פה או בכתב.

כאשר פנית אלינו נתת כותרת לשאלתך – "האם אני אצליח להקים משפחה?" אולם בשאלתך דברת דווקא על אי רצונך בילדים. בדרך כלל כשמדברים על משפחה בהקשר הלכתי הכוונה היא לילדים. אולם את מתכוונת למשהו אחר – לזוגיות.  ברור שאת כמהה לזוגיות ורוצה בה ואף עומדת בפני אפשרות לממש את רצונך.

בתיאור היחס שלך להבאת ילדים לעולם כתבת כמה נקודות שמכל אחת מהן עולה צליל מעט שונה. כתבת שיש לך קושי נפשי וקיומי, הבנוי גם מהמבט שלך על העולם וגם מהמבט שלך על עצמך כאדם. לצד תיאור הקושי כתבת שאין לך רצון. ובסוף השאלה כתבת שיש לך הסתייגות. אולם כשניסחת את שאלתך כתבת באופן מוחלט יותר – שנישואין איתך יגרמו להכשלת בן זוגך ומניעה שלו בקיום המצווה. בנוסף כתבת בסוף שבן זוגך "יודע את ההסתייגות שלי". 

שלוש הנקודות הללו: האם יש משמעות לנישואין ללא ילדים, היחס שלך להבאת ילדים לעולם, והידיעה של בן זוגך את מחשבותיך הן משמעותיות מאוד במענה לשאלתך. לכן אתייחס לכל נקודה בנפרד וכיצד היא מקרינה על השאלה שלך, ובסוף אשוב ואסכם את כל הנקודות יחד ואתייחס לרבדים נוספים בשאלתך.

  • מצוות "פריה ורביה", ומצוות "שֶׁבֶת" – מי חייב בהן, האם רק גברים או גם נשים.

לגבי מצוות פריה ורביה ישנה מחלוקת ראשונים חשובה: האם ישנן שתי מצוות שונות או שמא היא מצווה אחת. בגמרא מובאים שני פסוקים שונים ביחס לפריה ורביה:

"פרו ורבו ומלאו את הארץ" – הצווי לאדם וחווה בפרשת בראשית; והפסוק "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" מישעיהו, שמשמעותו שהקב"ה ברא את העולם כדי שיהיה מיושב ולא שישב שומם.  נחלקו הפוסקים האם החיוב במצוות אלו הוא רק על הגבר או גם על האישה. פוסקים רבים הבינו שזוהי בעצם מצווה אחת ושהגבר בלבד מצווה בה (כפשט דברי הרמב"ם בהלכות אישות, וערוך השולחן מדגיש זאת אבה"ע א). אולם יש פוסקים שהבינו שיש כאן שתי מצוות – פריה ורביה ושֶׁבֶת. ממצוות פריה ורביה האישה פטורה ובמצוות שֶׁבֶת היא חייבת (בראשונים הדברים עולים בספר המקנה ובתוספות, ובפוסקים  בבית שמואל והמגן אברהם, פירוט בהרחבה).  ויש פוסקים שהציעו ששֶׁבֶת היא מצווה המוטלת על כלל הנשים ולא על אישה ספציפית (אגרות משה אה"ע ד, כט). מבחינת הגבר, מצוות שֶׁבֶת ממשיכה להתקיים גם אם הוא כבר קיים את מצות פרו ורבו. לכן גבר שקים מצוות פריה ורביה עדיין מוטלת עליו מצווה נוספת להמשיך לעסוק בלידת ילדים. מצווה זו קבלה ניסוח נוסף בסוגיות ובפוסקים מהפסוק: "ולערב אל תנח ידך" מספר קהלת.

בין אם מדובר בשתי מצוות או במצווה אחת – הן מוטלת על הגבר ובן זוגך חייב בהן. לפני חרם דרבינו גרשום היה מותר לשאת יותר מאישה אחת במקביל, ואז הגבר לא היה תלוי דווקא באישה ספציפית לקיום מצווה זו. אחרי חרם דרבינו גרשום האוסר על נישואין ליותר מאישה אחת במקביל, הגבר תלוי לחלוטין באישתו בקיום המצווה, ולכן אם אישה מונעת מגבר בין ברצון ובין באונס ללדת ילדים זוהי עילה לגירושין מצידו. בהמשך נתייחס בקצרה האם מכריחים אותו לגרש במצב זה.

למצוות אלו יש סיוג אחד מפורסם לגבי מי שחשקה נפשו בתורה, ונביא את דברי השולחן ערוך:

ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. (שו"ע אבן העזר א,ד)

ומה מוטל עליך? כפי שאת רואה, לגבי חיובך במצוות שֶׁבֶת יש מחלוקת. ולגבי האחריות שלך לבן זוגך את אכן נושאת באחריות ישירה לקיום המצווה שלו.

מצוות ההולדה היא מצוות עשה, ולכן מי שמסוגל להביא ילדים לעולם ולא עושה זאת עובר בעשה. מצוות עשה זו גם הוגדרה כחשובה במיוחד וכדוחה מצוות אחרות בתורה (תוספות פסחים נט ע"א) ולכן ביטול שלה הוא חמור במיוחד. כאמור הלכה זו נוגעת לא רק לגברים אלא גם לנשים. חשוב לציין שיש הבדל גדול בין לא להביא ילדים כלל לבין ללדת ילד אחד או שנים. רק הימנעות מוחלטת מהולדה נחשבת לביטול המצווה, ולכן חשוב להדגיש שהיחס ההלכתי משתנה ברגע שבני זוג מביאים אפילו ילד אחד לעולם (יש מה להאריך כאן בנושא תכנון משפחה ואם תרצי עוד מידע נשמח להרחיב).

מה קורה כאשר גבר או אישה לא רוצים להביא ילדים לעולם? האם מבחינת התורה מכריחים להביא ילדים לעולם? זה נשמע אבסורדי כי הולדת ילד צריכה להיות מתוך רצון, אחרת זהו נזק ברור לילד ולהוריו. אולם, הקו ההלכתי התובעני בתחום זה פונה אל מנעד העמדות כלפי הולדה ומבקש לאזן אותו. במקורות רבים מתמודדים חכמים עם חששות מפני הולדת ילדים: הקב"ה ברא את העולם על מנת שהוא ייושב – "לא תוהו בראה לשבת יצרה", וכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם. יש משמעות רוחנית גדולה בכל נשמה המגיעה לעולם, ואי הולדה עלולה למנוע טוב גדול (רש"י יבמות סב ב). התפיסה התורנית שיש ביכולת הדור הבא לתקן ולקדם את העולם למקום טוב, מושמעת בקול צלול  במקורות רבים. הטיעונים הרבים מצביעים על כך שהחששות אכן קיימים. השאלות שהעלית הן לא פשוטות ולא קלות ולכן התורה וחכמים התיחסו אליהן ברוחב ובעומק.

כפי שאת רואה התורה היא בוויכוח אתך, אין בה שלילה של החששות אלא כניסה לשיח איתם. יתכן שיש בדברים אלו גם השלכה מעשית, ואשוב לדברים בהמשך.

  • האם כופין על מצוות פריה ורביה?

בהלכה יש כלל שכופין על מצוות עשה. כלומר אם אדם לא קיים מצוות עשה היתה סמכות ביד בית הדין להכריח אותו לעשות זאת בתנאים מסוימים. היום לבתי הדין אין סמכות כזו ואנו כמעט ולא נתקלים בכפיה. יוצא דופן הוא מצב של כפית גט על סרבני גט, שיש גם היום סמכות לבתי הדין להטיל סנקציות על סרבנים עד שיתנו גט. ומה לגבי פרו ורבו? כפי שכתבתי ברור שלא ניתן לכפות אדם להוליד ילדים, אולם יש דיונים על כפיה עקיפה בכמה רמות:

  • כפיה של גבר שלא קיים פריה ורביה להתחתן.
  • כפיה של גבר לגרש את אישתו במקרה שלא נולדו להם ילדים אחרי עשר שנים.
  • מצב בו גבר רוצה ילדים ואשתו מסרבת יכול להוות עילה לגירושין ללא כתובה.
  • מצב בו גבר בוחר להתחתן עם אישה שידוע שהיא לא יכולה ללדת כגון עקרה או זקנה, הדיון ההלכתי הוא האם ימנעו במצב כזה מהזוג להתחתן או לא.

בדברים הבאים נתעכב על השינוי בהלכות אלו שחל במשך הדורות. לפני השינוי נתבונן בפסיקה המרכזית בתקופת הראשונים.

  1. הפסיקה המרכזית בתקופת הראשונים בעניין כפיה על פרו ורבו

נפתח בדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו

לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא, ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין להן אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד.

ראשונים מאוחרים לרמב"ם מדייקים מדבריו שכופין בשני מצבים  – הראשון, אם גבר רוצה להנשא עם אישה שאינה יכולה ללדת, והשני, אם נשא אישה שלא היה ידוע לה מראש שאינה יכולה ללדת, אבל מתברר שאין לזוג ילדים לאחר עשר שנים. (כך למשל הבין הריב"ש בתשובה חשובה שנצטט בהמשך), וזוהי שיטת הראשונים בפשטות (היו אחרונים שטענו אחרת ברמב"ם, למשל פירוש בני האהובה על ההלכה הנ"ל). הפסק בשו"ע כולל גם כפיה על רווק שלא מעוניין להתחתן:

שו"ע אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א: מי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה.

כלומר, מהרמב"ם עולה שיש אחריות לחברה למנוע מצב של אי קיום פריה ורביה.

  1. שינויים בכפיה במצוות פרו ורבו בראשונים ובפסיקה

הריב"ש, מגדולי הראשונים, עוסק בתשובה יסודית בכפייה על זיווגים (שו"ת ריב"ש שימן טו). הריב"ש נשאל על איש צעיר רווק שרצה להתחתן עם אישה זקנה ועשירה, דיין הקהילה פנה לריב"ש בשאלה האם מחובתו לעצור את הנישואין. הוא מאריך לבאר שאכן יש כפיה שלא לשאת אישה עקרה ואיילונית אולם מתאר שחל שינוי בכפייה בנושאים אלו במהלך הדורות.

הריב"ש מביא דוגמאות למצבים בהם למרות פסיקת הרמב"ם לכפות על נישואין, בימיו כבר לא כופים בהם, ואחריהן הוא מביא אמירה כללית:

ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם היו צריכין לכפות את כלם ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנשואין ההם לא משום ערוה ולא משום אסור קדושה. ודי להם לדונם ע"פ הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה.

הריב"ש אומר שחכמי הדורות העלימו את עיניהם במודע מהרבה חריגות בתחום הנישואין והחליטו להצטמצם רק לכפיה במצב בו זוג האסור באיסור ערוה או קדושה, כיוון שיש רבים שנושאים נשים שנמצאות בקטגוריות עליהן דובר וכפיה כאן תיצור קטטה ומריבה. בהמשך דבריו מסייג הריב"ש את דבריו ואומר שבוודאי בחור צעיר הרוצה להתחתן עם זקנה אין לכפות עליו (כלומר למנוע ממנו) כיוון שהוא יכול לסייע לה בזיקנותה. סיוג נוסף בסוף דבריו הוא באפשרות לישא אישה נוספת שהיה מקובל ואפשרי בזמנו ומקומו.

תשובה זו של הריב"ש היוותה יסוד לפסק של הרמ"א בשו"ע שהרחיב את ההימנעות מכפיה על אדם שנושא אישה שאינה בת בנים (כלומר, לא תלד). הריב"ש נשאר מסוייג בסוף  דבריו ותלה את ההיתר בכך שאולי ישא אישה אחרת. אולם פסיקת הרמ"א היא בהגדרה במצב בו לא ניתן לישא אישה נוספת אחרי חרם דרבינו גרשום, ואף על פי כן הוא פוסק שאין להתערב בזיווג מסוג זה למונעו:

הגהות הרמ"א שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א

 ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים. (ריב"ש סימן ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

לאור פסיקת הרמ"א שהתקבלה, לא מונעים נישואין של גבר עם אישה שאינה בת בנים.  פסיקת הרמ"א מתייחסת למצב בו ידוע באופן ברור לחלוטין לגבר שהוא מתחתן עם אישה שלא תלד, ואף על פי כן הוא רוצה להתחתן.

ההשלכות של פסיקת הרמ"א לשאלתך חשובות מאוד. אם היית עקרה ובן זוגך היה מודע לכך ובוחר להתחתן איתך, אז היה צורך להדגיש בפניו את ההשלכות של בחירתו אולם אם היה מתעקש, לא היה צריך למנוע את הנישואין. אולם את במצב אחר לגמרי – כתבת שאת מסתייגת מהבאת ילדים וכתבת שהוא יודע על ההסתייגות שלך. לא ברור לי עד כמה את מסתייגת ועד כמה הוא מודע. כחלק מתהליך הזוגי שלכם ישנו תהליך של בירור שצריך לעבור גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה אנושית פסיכולוגית זוגית.

כדי שלא תווצר הונאה בניכם חשוב שתלבנו יחד – מה רמת ההסתייגות שלך מהבאת ילדים, האם הוא מבין אותה לעומק, האם הוא מקבל אותה בלב שלם ומוכן להתחתן בהנתן ההסתייגות הזו? כל נישואין הם חוזה, חוזה מיוחד כיוון שהוא חוזה פתוח בו הרבה דברים יכולים להשתנות. עמדתך יכולה להשתנות וגם עמדתו, שינויים כאלו יכולים אף להביא לפירוק החבילה. אולם נקודת הכניסה למערכת היחסים צריכה להיות כזו שנקודות קריטיות מובנות היטב. לאור רמת ההסתייגות שתארת, עליך לעשות מהלך של בירור עם בן זוגך – מהלך שממילא יוביל גם לבירור עצמי: מה עמדתך, מה עמדתו והאם באמת אתם מוכנים להכנס למערכת יחסים זוגית. הצורך במהלך כזה הוא גם הלכתי וגם מעבר להלכה. הצורך הלכתי, כיוון שאכן יש כאן השלכה הלכתית גדולה עליך ועליו. השלכה שאם הוא לא מודע לה, יש בה מימד של הונאה והיא עלולה לגרום לפירוק הנישואין גם אם לא התכוונת לכך. הצורך הוא גם מעבר להלכה – צורך זוגי ואנושי, כיוון שכל זוגיות היא בעצם חוזה שאתם צריכים לכתוב יחד, והשאלות שלך נוגעות לחלק מהותי בו.

  • היחס של התורה לנישואין ללא ילדים

האם בכלל יש משמעות לזוגיות ללא ילדים או שכל מטרת זוגיות היא הבאת ילדים לעולם? שאלה זו מקבלת ניסוח חשוב בפרשנים ובפוסקים. כאשר כתוב בספר בראשית  "על כן יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" נחלקו רש"י ורמב"ן. האם "בשר אחד" הכוונה בילד משותף  שהוא הבשר אחד (כשיטת רש"י) או שעצם הקשר והזוגיות בין גבר לאישה הם בשר אחד (כשיטת הרמב"ן). גם השולחן ערוך והרמ"א מדגישים קולות שונים בתחילת אבן העזר בשאלה למה מתחתנים –

שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א סעיף א

חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.

הגהת הרמ"א שם : וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה כו'  ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקפקים, שנאמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה' (משלי יח, כב).

השו"ע כותב שהמטרה היחידה  הנישואין היא לצורך הולדה, וקיום מצות פרו ורבו. הרמ"א לעומתו מדגיש גם את הערך שיש בזוגיות עצמה. דברי הרמ"א מבארים יותר את עמדתו שלא כופין על אדם לא להנשא או להתגרש כאשר הוא רוצה לחיות עם אשה אפילו אם לא יהיו להם ילדים.

אולם כפי שראית במקורות שהבאתי, למרות שהשורה התחתונה היא שלא כופין זוג שהחליט להתחתן להביא ילדים לעולם, העמדה של התורה וההלכה היא מאוד שלילית למהלך כזה. זהו מקרה מובהק בו יש פער בין הפסיקה בשורה התחתונה, לבין ההנחיה הערכית והעקרונית העולה מכל שורה ושורה של דיון הלכתי בנושא.

למרות ההתנגדות החזקה מצאתי ארבעה מקורות בהם יש הבנה לרצון לבטל מצוות פריה ורביה:

  1. ההיתר למי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי – ממנו עולה שיש ערך אחר המאפשר דחייה של ערך הפריה והרביה – תלמוד תורה.
  2. דברי הריב"ש שהתיחס לכך שאישה זקנה תרצה להנשא לצעיר ממנה, כדי שהוא יהיה למענה משענת בזיקנותה. דברים אלו נאמרו בגמרא בהקשר לכך שנשים שלא חייבות בפריה ורביה עדיין יכולות לכפות גירושין אם בן זוגן עקר. זאת כיוון שבדרך כלל ילדים הם משענת להורים בגיל המבוגר. כאן הריב"ש משתמש בטיעון זה כדי להסביר מדוע יש לאפשר נישואין של גבר צעיר עם זקנה. בדברים אלו רואים שהצורך בזוגיות יכול להחליף את הצורך בילדים אפילו במובן התמיכה בשנות הזיקנה.
  3. אחד מהפוסקים המאוחרים לרמ"א, הבית שמואל – התקשה בהיתר שלו וטען שאולי היתר זה נכון רק כאשר עם ישראל נמצא בגלות, הוא מזכיר שניים מראשוני אשכנז, המרדכי והאגודה, שאמרו כך בעקבות גמרא נוקבת במסכת בבא בתרא :

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב

תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות ….דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

רבי ישמעאל התנא טוען שבזמן הגלות והגזרות הבאות למנוע מעם ישראל קיום תורה ומצוות, שורת הדין היתה להמנע מנישואין כדי לא להביא ילדים לעולם, אלא שזו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

בדברי רבי ישמעאל שמעתי הד לדבריך – לתחושתך שהעולם בו אנו חיים הוא עולם שאולי לא ראוי להביא לתוכו ילדים. למרות הד זה ברור שרבי ישמעאל לא היה אומר דברים אלו על מצבך היום.

 

  1. המקורות האחרונים מתייחסים לרצון להיות הורים טובים לילדים שלנו. במספר תשובות של הרב הנקין ז"ל בשו"ת בני בנים, הוא מתייחס לכך שמצוות פרו ורבו אינה רק ילודה אלא גם גידול של ילד. הרב הנקין מתייחס לנושא זה בכמה הקשרים, בניהם לגבי ההיתר לדחות הריון אחרי שנולד ילד אחד כדי שיהיה אפשר לגדלו. (שו"ת בני בנים חלק ב סימן לח). האחריות על גידול ילדים היא מרכזית מאוד בספרות התורנית. תשובות אלו הן מקור בו ניתן לראות שהאחריות יכולה להפוך לאתגר שיש לחשוב עליו ולקבל סיוע כדי לעמוד בו. מקורות אלו הם חשובים כדי לחדד שהשאלה "האם אהיה הורה טוב" היא שאלה חשובה ובהחלט יש לה מקום. כפי שאת כותבת, יש לנו אחריות כלפי הילדים שלנו ויש לאחריות זו מקום חשוב מאוד בשיח התורני. כמובן שהמתח בין האחריות לבין היכולת לעמוד בה הוא נושא רחב שאנשים רבים שותפים לו.  

ההשלכה של חלק זה על שאלתך – לכמיהה שלך למשפחה וזוגיות יש ערך בתורה! וגם לחששות שלך יש מקום ויש מילים. נקודות אלו הן חשובות כדי שתרגישי שאת יכולה לנהל שיח של בירור עצמי גם בהקשר תורני רוחני. אין בעולם התורה זרות לטיעונים שלך ולקשיים שעולים בך, ואין זרות לכמיהה שלך לזוגיות.

 תשובה לשאלתך

אחרי כל מה שכתבתי אני רוצה לנסות לענות על שאלתך. פתחת בשאלות גדולות שיש לך לגבי עצמך בשאלת הבאת ילדים לעולם. החששות היו גם כלפי העולם וגם כלפי עצמך כאדם. ניסחת שאלות אלו כחששות, כהסתייגות וגם כהחלטה.

גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה זוגית אנושית נקודה זו צריכה בירור יותר מעמיק.

הלכתית – כיוון שגם לך יש חלק במצוות עשה זאת, ויש לך השפעה ישירה על מצוות העשה של בן זוגך. חשוב להדגיש ששאלות אלו אינן שאלות כן או לא, יש מנעד רחב גם במצד ההלכתי של קיום מצוות פרו ורבו וגם בהסתייגויות ובחששות שאת מתארת.  לימוד הנושא ובירור עמדתך שיעשו בעומק ובנחת יעזרו לך למצוא את מקומך בתוך מנעד זה. בנוסף, מבחינה הלכתית יש לך חובה שלא להונות את בן זוגך. בן זוגך צריך להיות מודע באופן הכי ישיר ברור ומפורש ללבטיך בנושא זה, על מנת שתכנסו לקשר מתוך גילוי לב ואמון.

אנושית –  כיוון שכניסה למערכת זוגית היא כניסה לחוזה של ברית בין שניכם ונושא הילודה הוא חלק מהותי בחוזה, גם אם אי אפשר לקבל החלטות עכשיו ולא נכון לקבל אותן עכשיו כי הרבה דברים יכולים להשתנות – צריך להבין יותר היכן את נמצאת בשאלה זו. בנוסף, שתי השאלות שלך על העולם בו את חיה ועליך כאדם – גם דורשות  עיבוד יותר מעמיק הבירור הוא גם בינך לבין עצמך וגם עם בן זוגך, אך אפשר בהחלט להעזר גם במורה רוחני/ת או בגורם טיפולי כחלק מבניה וחיזוק של קשר כחלק מהפיתוח שלו להבשלה. אם תרצו בכך נוכל לנסות להציע כתובות לליווי כתובות רבניות או טיפוליות. כאמור אין כאן הכרח אלא המלצה.

נקודה חברתית פסיכולוגית נוספת – שיח זוגי בנושא הילודה מלווה את הזוג לאורך שנים רבות. עכשיו את מתחילה את השיח ומכינה את הדרך להמשך, השאלה הזו תשוב ותעלה פעמים רבות במהלך חייכם המשותפים. ביניכם ואל מול המשפחות שלכם והסביבה בה אתם חיים. כמו כן, היחס לשאלה עשוי להשתנות עם הגיל ועם חוויות החיים אותן תעברו. כפי שכתבת, את כרגע בעמדה מסתייגת ולא שוללת. עמדתך עשויה להשתנות במהלך השנים, במיוחד חשוב לקחת בחשבון את השיקול שחלון הפוריות שלך מוגבל ולכן יגיע שלב בו החלטתכם תשפיע לאורך כל חייכם עד זקנה ושיבה.  

לכן, למרות שבמבט ראשון עלתה משאלתך תמונה שמציגה את הנתונים המוחלטים, במבט שני נראה שיש הרבה בירור פנימי וזוגי שצריך לעשות.

בסיום אשוב לכותרת בדבריך– האם תזכי לבנות בית בישראל. בע"ה כן! אולם השאלות הכבדות שהעלית ימשיכו ללוות אותך גם בעתיד, ואני ממליצה לך למצוא מערכת תומכת לאפשר לך להכיל ולהתמודד עם החיים המורכבים שלנו ולמצוא בהם את אושרך בדרך התורה, המצווה והשלום כפי כוחך.

יעל

הרבנית יעל שמעוני היא רמ"ית וסגנית בישיבת דרישה וחברת צוות הניהול של שו"ת משיבת נפש

 הרחבה:

בשאלה עלו כמה נושאים שדורשים לימוד ובירור מעמיק יותר– נשים בפרו ורבו ושבת, תכנון משפחה, כפיה על מצוות עשה, כפיה על רצון ועוד. בע"ה לפי כוחנו נוסיף כאן. אם יש נושא ספציפי שתרצי לשאול ולעסוק בו בהקדם את מוזמנת לשוב ולפנות.

אני מרגישה מבולבלת בעקבות מגע של חברה

שלום וברכה.
אני ממש מבולבלת.
יש לי חברה שהכרתי השנה כשותפה בדירת סטודנטיות. 
אף פעם לא הייתי מהבנות שמתות על מגע, שכל היום מחבקות אחת את השניה ויושבות אחת על השניה. גם באולפנא, גם בשירות הלאומי… תמיד זה היה לי מוזר ומרוחק.
בכל אופן, כשהתחלנו לבלות הרבה זמן בדירה ביחד כשהתחיל הסגר היא נתנה לי חיבוק וזה היה כיף בלי קשר לשבור קצת את המרחק שהקורונה יצרה.
ואז החברה התחילה ממש להתקרב ולגעת בצורה שאני לא רגילה בכלל. זה בהתחלה היה לי מוזר, אבל זה היה לי גם ממש נעים.
החברה הזו גם הייתה ככה עם עוד חברה מהדריה אז לא חשבתי שזה בעייתי ומוזר. ואז נכנסתי לתסבוכת עם עצמי, מה זה אומר עלי אם זה נעים לי, אם זה מרגש אותי. ואם זה מותר ונכון.
היו לי 3 ימים ממש קשים, תחושות אשמה, בושה, התרגשות, פחד, סקרנות, בכי. תפילה… עד שפתחתי את זה ונרגעתי קצת ואנחנו ממשיכות להיות חברות ולגעת.

אני לא חושבת שהיא לסבית או שאני לסבית. אני גם לא חושבת שזה אסור, אבל תוהה אם זה רצוי. אם הקב"ה אוהב את מה שאני עושה.
כמה שאני יודעת זה מותר. אבל מה הגבול? כמה זה טוב בכלל? כמה זה לא טהור, מרחיק מהקב"ה? רוצה להתקרב, נעים לי, זו חוויה ראשונית ומרגשת בשבילי, ואני לא בעד סגפנות ובריחה מהנאה. אבל בכל זאת מבולבלת. אשמח ממש לקצת סדר.
תודה רבה

 

תשובה:

שלום לך שואלת יקרה.

השאלה שלך נפלאה. שאלה כל כך רגישה וחשובה.

כמו הרבה דברים שאנחנו עומדים על טיבם וחשיבותם עבורנו דווקא כשהם חסרים, גם המגע החברי הפך להיות כזה בעקבות הקורונה. הקורונה כפתה עלינו "שמירת נגיעה", לא רק מבני המין השני אלא גם מחברות, ופתאום אנחנו מבינות את העוצמה והשמחה שיש במגע החברי, האפלטוני.

אני חושבת שמגע חברי ונעים בין שתי חברות, הוא לא רק אסור אלא אפילו חשוב. למגע בין חברות יש יכולת לחזק את הנפש, לשמח, לשדר אמפתיה, להרגיע, להקל על תחושות קשות. מי שמוצאת את המגע החברי נעים ומשמח, יכולה בהחלט לאפשר לעצמה לקחת בו חלק. אמנם, יש בנות שיעידו שהן לא מחוברות למגע חברי אפלטוני, ונוח להן לשמור על ריחוק פיזי גם מחברותיהן, לא רק בתקופת הקורונה. עבור בנות אלו, לא הייתי ממליצה להן לשכנע את עצמן לקחת חלק בחיבוקים עם חברותיהן, אלא להקשיב למה שהגוף שלהן מספר להן על הצורך שלהן במרחק פיזי ובשמירה על גבולות.

ומה לגבי תחושות מבלבלות, של התרגשות ממגע של חברה טובה?
אני יכולה להבין מהיכן נובע הבלבול שחשת. שאלות של זהות מינית נמצאות כיום ברקע של קשר עם חברים מאותו מין, אולי יותר מבעבר. עצם השאלה שעולה "אולי אני לסבית", יכולה להכניס למגע אלמנטים של מתח שלא בהכרח נמצאים בו מלכתחילה. לכן, ההמלצה שלי עבור בנות, היא קודם כל להניח את השאלה הזו בצד. מגע בין נשים יכול להיות מרגש גם מבלי שזה יעיד על משיכה מינית או רגשית. אפשר להתחבק וללטף זו את זו באופן חברי, וגם להיות כמהות למגע של חברה טובה, ואפילו לחוש התרגשות מהמגע, ואין צורך להסיק מכך שיש כאן משיכה רומנטית. במילים אחרות, אני ממליצה לבנות "לשחרר" את השאלה הזו.

אמנם, ייתכן שהבלבול שלך נובע מכך שהיתה כאן תחושה של חציית גבול, גם ללא רומנטיקה מינית. יכול להיות שהמגע עם חברתך היה פולשני מדי עבורך. זה יכול לקרות משתי סיבות: או שאת באופן אישי זקוקה למגע מסוג אחר, פחות אינטנסיבי, או שהיא זו שמתנהלת מבחינה פיזית ורגשית באופן של חציית הגבולות של האחר. בכל אופן, בין אם המקור לתחושה הזו הוא אצלך או אצלה, זה לגיטימי מאוד להציב גבול. במקרה כזה, אני ממליצה לך במפגש עם החברה, לומר לה, במילים עדינות ובחיוך, או לשדר לה בשפת הגוף, היכן המגע פחות מתאים לך.    

למגע האנושי יש תפקידים רבים. הוא יכול להזכיר לנו מגע אימהי, הוא יכול להיות נעים ומשחרר כמו מסאז' טוב. הוא יכול להעביר בנו צמרמורת נעימה שמקורה הוא פיזי ונוירולוגי, ולא בהכרח רומנטי ומיני. במגע אפלטוני עם חברה טובה אין שום דבר שמנוגד לטוהר המידות או לעבודת ה', ואולי אפילו להיפך: אם הוא מחזק את נפשך ומשמח אותך, אפשר לרתום את הכוח שאת מקבלת ממנו, לעבודה היומיומית שלנו בלימוד תורה, בהארת פנים לזולת, בתפילה מכוונת יותר.

נתפלל שהקב"ה יסלק את הנגף, נוכל בקרוב לחבק את יקירינו ואהובנו, גם לא מהמשפחה הגרעינית.

 שלך,

אוריה

האם אפשר להתחתן בימי בין המיצרים?

האם מותר להתחתן בתקופת בין המיצרים?

בכ"ד בתמוז עד ל' בתמוז?

 

תשובה

שלום לך,

מזל טוב לך או למי שאת שואלת עבורם על החתונה הממשמשת ובאה. זוהי תקופה מרגשת וההכנות כוללות הרבה צדדים. מקווה שבדברי אצליח לסייע מעט בהתארגנות.

לנוהגים במנהגי אשכנז ויוצאי עדות המזרח כגון יוצאי תוניס, טורקיה, מרוקו ותימן, אינם עורכים חופה ונישואין בכל התקופה החל מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. אולם חלק מעדות המזרח נהגו להנשא עד סוף חודש תמוז, אך לא בליל ר"ח אב. על פי תקנות הרבנות הראשית, מותר לכל בני עדות המזרח להירשם לנישואין עד סוף חודש תמוז על פי פסיקתו של הרב עובדיה יוסף. לאור זאת, אני ממליצה לך לברר מהו המנהג האישי של העדה שלך כדי לנהוג לפי מנהגי משפחתך.

המון שמחה וטוב

       שירה ספיר

 

הרחבה:

המשנה במסכת תענית קובעת: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" וההסבר לכך הוא שאלו ימים של צרה וסימן רע לישראל. על בסיס ההבנה הזאת התפתחו במהלך השנים מנהגי אבלות במהלך חודש אב. הגמרא עצמה לא מפרטת בצורה מסודרת את מנהגי האבלות לימים אלו או בכל שלושת הרגלים. המקורות לאיסור להנשא מובאים בשני מקורות במסכת תענית ומגילה שם נקבע שבמקרה שהבצורת מתמשכת ממעטים בעשייה של שמחה, ואחד הדברים שמוזכרים במשנה הוא שמחת הנישואין. במסכת יבמות מוזכרת ברייתא המציינת למנהג שלא לשאת נשים החל מראש חודש אב.

הבית יוסף מציין את המקורות האלו כבסיס למנהג מיעוט השמחה בתקופה זו. להלכה, על בסיס זה השולחן ערוך קובע שהאיסור להתחתן הוא רק בתשעת הימים, אך הרמ"א מעיר שנהגו להחמיר ולא להתחתן החל מי"ז בתמוז.

למעשה, יש מקהילות עדות המזרח והספרדים שנוהגים כפי שמובא ברמ"א להחמיר ולא לערוך נישואין החל מי"ז תמוז כך מובא בפסיקותיהם של הבן איש חי, הכנסת הגדולה, הרב משאש ועוד. עם כניסתו לתפקיד הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, שפוסק שעלינו לנהוג כשו"ע בארץ ישראל, טוען שמנהג ירושלים הוא כפי שמובא בשו"ע והנהיג בתקנות הרבנות הראשית שכל בני עדות המזרח יוכלו להרשם לנישואין עד סוף חודש תמוז כפי שפסק השו"ע. הוא הורה אף למי שמנהג אבותיו שונה לשנות למנהג ארץ ישראל. חשוב לציין שרבני מרוקו, תוניסיה, תימן ונוספים התנגדו לפסיקה הזאת שנוגדת את המנהג המקובל אצלם. ולכן חשוב שתבררי מהו מנהג אבותיך ועל בסיס זה תקבלי החלטה לגבי מועד קביעת הנישואין.

בשולי הדברים אציין שמועצת הרבנות הראשית קובעת מדי שנה את טווח התאריכים שבהם אסור להתחתן על פי ההלכה בנוגע לאשכנזים ולספרדים. ניתן למצוא את הרשימה באתר האינטרנט של הרבנות הראשית – להלן לינק למועדים שאינם מורשים לעריכת נישואין לשנת התשפ"א 2021:

https://www.gov.il/BlobFolder/policy/nohal_kidushin/he/Deadlines%20not%20allowed%20for%20marriage2.pdf

 

מקורות

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד ב

משנכנס אב ממעטין בשמחה

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד ב

כדתנן עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין ותנא עלה בנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו איזו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מג עמוד ב

דתניא מראש חדש ועד התענית העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע ומליארס ומלישא שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס (ואסור ליארס) וי"א כל החדש אסור.

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"א  – מר"ח עד תענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור ובנטיע' של שמחה כגון אבורנקי של מלכי' שנוטעים לצל להסתופף בצילו או מיני הדס ומיני אהלי' ואם היה כותלו נוטה ליפול אע"פ שהוא של שמחה מותר לבנות (ולצורך מצוה הכל שרי) (ר"ן ספ"ק דתענית) ואין נושאין נשים ואין עושין סעוד' אירוסין אבל ליארס בלא סעודה מותר ואפי' בתשעה באב עצמו מותר ליארס שלא יקדמנו אחר: הגה: ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב: (מנהגים):

בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים סעיף ד

ד. אף על גב דמדינא אין אסור בנשואין אלא מר"ח עד ט"ב, עכ"ז נהגו לאסור מן י"ז בתמוז, אבל אירוסין ושדוכין מותר, ופה עירנו בגדא"ד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר י"ז בתמוז, אבל מר"ח עד ט"ב אין עושין אירוסין ושדוכין, ועיין שיורי כנה"ג תקנ"א הגה"ט אות ה' שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן י"ז בתמוז וכן ראוי לנהוג:

שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לו (הדברים מובאים בהרחבה רבה בשו"ת יבי"א חלק ו או"ח סימן מג)

מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סימן תקנ"א סעיף ב') פסק, שאין נושאים נשים מיום ראש חודש אב עד לאחר תשעה באב, ומקור לדבריו מהמשנה בתענית (דף כ"ו ע"ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה… נהגו העולם שבכל אופן אין נושאים נשים לאחר ראש חודש אב, שאין זה סימן טוב לישא אשה בימים אלה. והרמ"א בהגה"ה הביא מנהג מדינות אשכנז שנוהגים להחמיר שאין נושאים נשים החל מיום י"ז בתמוז והלאה עד לאחר תשעה באב. והמקור לדברי הרמ"א מספר מנהגים, וכן כתב רבינו מאיר המעילי בספר המאורות, תענית (עמוד ש"י), ואמנם אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א נוהגים כן להחמיר שלא לערוך חופה וקידושין מיום י"ז בתמוז עד לאחר ט' באב, אולם מנהג הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל להתיר עריכת נישואין גם לאחר י"ז בתמוז עד ליל ראש חודש אב, ולא עד בכלל, כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, וכמו שכתב כן הגאון הראשון לציון ר' מיוחס בכר שמואל בספר פרי האדמה חלק ד' (דף ח' עמוד ד')… ואף על פי שישנם עדות יוצאי ארצות המזרח שנהגו להחמיר כדברי הרמ"א, כמו שכתב בכנסת הגדולה (סימן תקנ"א) שכן מנהג עירו, מכל מקום בניהם הנמצאים בארץ, רשאים להקל בזה, ואין מנהג הוריהם שבחוץ לארץ מחייבם, וגדולה מזו כתב להקל הגאון ר' יוסף שטיינהארט בשו"ת זכרון יוסף (חלק יורה דעה סימן י"ד), וכן הסכים בשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סימן רמ"ט), ורב פעלים חלק ב' (חלק יורה דעה סימן כ"ג).

ילקוט יוסף מועדים ממנהגי ימי בין המצרים סעיף א

א. יש נוהגים שלא לערוך נישואין כלל מיום י"ז בתמוז עד תשעה באב, שהם ימי בין המצרים, וכן המנהג במדינות אשכנז, ומנהג הספרדים ועדות המזרח לערוך נישואין מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב, אבל בליל ראש חודש יש להמנע מעריכת נישואין, וכן המנהג בירושלים, והוא מנהג נכון וישר וכדעת מרן משלחן ערוך, שלא אסר נישואין אלא מראש חודש אב עד התענית, וכשיש צורך אפשר להקל אף לאחינו האשכנזים בכהאי גוונא, אבל לאחר ראש חודש אב עד תשעה באב אסור לערוך נישואין, וראש חודש עצמו מכלל האיסור, ומכל מקום אם הוא בחור שעדיין לא קיים פריה ורביה מותר מעיקר הדין לשאת אשה, אלא שהמנהג להמנע משום דלא מסמנא מילתא, שאין סימן טוב בדבר לערוך הנישואין בימי אבל לעם ישראל על חורבן בית המקדש.

ספר דברי שלום ואמת, כרך ד, מנהג המערב בארץ ישראל

  • איסור נישואין בין המצרים – מרן הרב עובדיה יוסף זצוקלה"ה התיר לספרדים לשאת נשים מי"ז בתמוז ועד ר"ח אב ולא עד בכלל (ראה שו"ת יביע אומר, חלק ו, או"ח סימן מג). אולם מנהג צפון אפריקה שלא לשאת נשים מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. וכן היה מנהגם של רוב קהילות ספרד, לרבות בבל ותוגרמה (עיראק ותורכיה)

בהערת השוליים הוא פורס את מנהגי ספרד (את הפירוט אפשר לקרוא בספרו "דברי שלום ואמת" כרך ד', מנהג המערב בארץ ישראל, מאת הרב שלמה טולידאנו עמ' 18-19):  ומציין בתחילה למסורת מפרובנס במאה ה-13 וטוען שזוהי עדות שקדומה יותר מהעדויות על המנהג באשכנז! שיורי כנסת הגדולה, בעל "מעם לועז" ורבי חיים פלאג'י חכמי תורכיה . בג'רבה ובתימן, הבן איש חי מבגדאד, הרב משאש מצפון אפריקה הרב רפאל ברוך טולידאנו ממכנאס, הרב יצחק דלויה ממרוק

 

הרבנית שירה ספיר בוגרת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ע"ש סוזי ברדפילד, מורה ורכזת ב'עמי אולפני גיור'. שותפה בהקמת מיזם "השמיעיני- מאגר נשים מרצות" וממקימות מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה".