האם לברך "שהחיינו" על חידושי תורה?

שלום רציתי לשאול אני כותב חידושי תורה האם צריך לברך ברכת שהחיינו? והאם שם ומלכות או בלי

 

תשובה

שואל יקר!

שאלתך מורה על השמחה הגדולה שיש לך בלימוד התורה ועל כך תבוא על הברכה.

האפשרות לברך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות תלויה בהתאמת הסיטואציה של חידושי תורה לתנאים שחז"ל קבעו לברכת "שהחיינו."  העולה מתוך בחינה זו היא שלא נראה לברך ברכה זו בשם ומלכות על חידושי תורה בכל פעם. אך ישנן דרכים אחרות לבטא את השמחה בלימוד התורה ובחידושיה. 

ברכת "שהחיינו" נקראת בפי חז"ל "ברכת הזמן" ומכאן הקשר שלה לזמן המשתנה ולמחזוריות בזמן המאפיינים את חיי האדם. המשנה במסכת ברכות פרק ט' אומרת "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." הגמרא במקומות שונים (ברכות נח ע"ב – נט ע"ב; סוכה מו ע"א; עירובין מ ע"ב; מנחות עה ע"ב) מביאה כמה מצבים נוספים שבהם נאמרת ברכת שהחיינו,

       1. אדם הרואה את חבירו לאחר שלושים יום מברך "שהחיינו."

       2. ברגלים וכן בראש השנה ויום הכיפורים נאמרת ברכת "זמן", כלומר ברכת שהחיינו.

       3. מברכים ברכת "שהחיינו" גם על עשייה המאפשרת לקיים את  מצוות החג, עשיית סוכה, ועשיית הלולב. והתוספתא מוסיפה על פעולות אלה, גם את העושה ציצית ותפילין לעצמו.

       4. ברייתא נוספת מחייבת ברכת שהחיינו בזמן הקרבת מנחות בירושלים (ראה רש"י בהרחבה).

בהקשרים אלה נזכרת בגמרא (ברכות נט, ע"ב) גם ברכת "הטוב והמיטיב" הנאמרת במצבים דומים, כבזמן לידת בן, כאשר השמחה משותפת לעוד אנשים בסביבת האדם השמח.

מפירוט זה עולה שברכת שהחיינו נאמרת בכמה הקשרים.

ההקשר הראשון הוא קיום מצוות, והרמב"ם מפרט שמדובר במצוות שאנו מקיימים "מזמן לזמן", כלומר החוזרות מדי שנה, וכן מצוות שיש בהן קניין, חפץ שהאדם עושהו, כגון סוכה וציצית. לבסוף מובא ברמב"ם שברכת שהחיינו נוהגת גם על מצוות שמקיימים בפעם הראשונה, כגון הנחת תפילין לראשונה (ראה הרחבה) או מצווה שנדיר לזכות ולקיימה כגון כהן המקריב מנחה לראשונה, או כהן המקריב את מנחת העומר (ראה רש"י בהרחבה).  הבית יוסף והרמ"א מביאים משני מקורות מהראשונים (אורח חיים סימן כח, ראה הרחבה) שאדם ששוחט בעל חיים לראשונה בחייו מברך ברכת שהחיינו על מצוות כיסוי הדם, אשר נועדה לתקן את מה שהשחיטה קילקלה.

ההקשר השני של ברכת שהחיינו היא כאשר מגיע לרשותנו דבר חדש שאנו שמחים בו מאד, כגון בגד חדש, או בית חדש. ר' חיים בן עטר מבין גם את הברכות על דברים שנהנים מהם כשייכות לקבוצת ברכת הזמן על המצוות. למשל, הוא  מזהה את אכילת הפרי שמתחדש מדי שנה עם מצוות הבאות מזמן לזמן, ואת הכלים החדשים או הבית החדש עם מצוות שמקיימים בפעם הראשונה (ראה הרחבה).

ההקשר השלישי הוא שמחה בראיית אדם לאחר תקופה ארוכה (ראה בהרחבה תשובת הרב י"צ רימון לגבי  מפגש מחודש לאחר הסגרים בקורונה).

בחלק הברכות השולחן ערוך מסכם (אורח חיים סימן רכג) את המצבים שבהם מברכים "שהחיינו" או "הטוב והמיטיב" בנוסף למסגרת קיום מצוות מחזוריות או חדשות. אלה הם  כאשר יש דבר חדש וקונקרטי שנוסף בעולמנו וגורם לשמחה: הולדת בן זכר, ירושת ממון, וקניית בית חדש או כלים חדשים. השולחן ערוך קובע תנאים שונים למה שראוי לברכה, ומציין שהברכה על דברים חדשים צריכה להיות בזמן הקניין ולא בזמן השימוש. זאת משום שהקריטריון הוא עד כמה מייצרת הקנייה שמחה, שהרי "אין הברכה אלא על שמחת הלב." אמירה זו  מעלה את השאלה עד כמה ברכת "שהחיינו" נתונה להרגשתו האישית של כל אדם ואדם. הרב י"צ רימון מכנה רעיון זה "מדד השמחה" (ראה הרחבה). ביסוס לכך מצאנו בדברי רב יהודה במסכת עירובין המעיד על עצמו שהוא מברך ברכת שהחיינו על כל דבר שמשמח, כגון דלעת חדשה.  אולם להלכה ישנה מחלוקת האם ברכת שהחיינו הינה ברכת רשות מסוג כזה שהיא תלויה לגמרי ב"מדד השמחה" האישי של כל אדם.

ואכן, הב"ח בפירושו על הטור או"ח סימן כט  קובע מפורשות שברכת שהחיינו נאמרת על שמחה, ולכן אם אדם שמח הוא לא מברך ברכה לבטלה גם אם יש לו ספק לגבי תוקף הברכה במצב ספציפי.  זאת בניגוד לברכת המצוות אשר לגביה, אם האדם לא מצווה, אסור לו לברך כי הוא נושא את שם ה' לשווא, ולכן יש להימנע מלברך.

השאלה אם "מדד השמחה" האישי מספק לצורך ברכת "שהחיינו" התעוררה בדברי האחרונים לאור פסיקת המגן אברהם (סימן רכג ס"ק ה) שלא מברכים "שהחיינו" על ספרים חדשים. המגן אברהם מבין את רכישת הספרים כחלק ממצוות לימוד תורה, ולכן אין היא חלק מהברכה על כלים חדשים. ברכה זו נועדה לכלים שמשמשים אותנו ביומיום ולא לקיום מצווה אשר לא באה "מזמן לזמן". אפשר להבין זאת גם על רקע פסיקתו של המגן אברהם בסימן תרצ"ב (ס"ק א) שאין אומרים "שהחיינו" על סעודת פורים ומשלוח מנות. מצוות אלה לא זכו שנתקנה להן ברכת המצוות, ולכן גם לא מברכים עליהן "שהחיינו." (האחרונים נחלקו ביניהם לגבי הברכה על ספרים חדשים מכמה טעמים. המתירים, דוגמת החתם סופר בהקשר דומה, מתבססים בין היתר על דברי הב"ח שהובאו לעיל (ראה הרחבה). המשנה ברורה גם הוא מתבסס על השמחה שבקנייה ולא על השימוש, וכך נשמע מדברי הגרשז"א בהליכות עולם. והרב עובדיה יוסף אומר בנושא זה ש"לא נהגו כן" ולכן נראה שלא סובר שיש לומר שהחיינו לכתחילה, אך למברך יש על מי לסמוך (ראה הרחבה). מחלוקת זו לגבי ספרים, למרות היותם כלי, היא משום שהם קשורים למצוות לימוד תורה ומשום שאין השימוש בהם דומה לשימוש של הכלים שחז"ל כיוונו אליהם. אבל ההיתר של פוסקים רבים משקף את העובדה שבכל המצבים שבהם אין מדובר במצווה "מזמן לזמן" או שהיא מקויימת בפעם הראשונה בחיי אדם, ברכת שהחיינו מחייבת חפץ קונקרטי שעליו אפשר לברך. מחלוקת דומה מתקיימת לגבי ברכת שהחיינו על ידי חתן. למרות השמחה הגדולה והראשוניות שבמעמד זה, נהוג שהברכה היא על חפץ חדש כגון טלית החתן, ולא על המעמד עצמו (ראה הרחבה).

העולה מכל אלה לגבי שאלתך היא שאין לברך ברכת שהחיינו על חידושי תורה שאדם מחדש באופן רגיל משתי סיבות. הראשונה היא שאם מדובר בחידושים שנאמרים ולא נכתבים אין "כלי חדש" קונקרטי שעליו אפשר לברך. הסיבה השנייה היא שהחידושים שאתה מחדש הם חלק ממצוות לימוד התורה, שעליה אנחנו מברכים יום יום, ולמרות העובדה שאתה שמח בהם, קשה להפריד בין עצם החידוש לבין קיום מצוות תלמוד התורה.

לעומת זאת אם ישנו מצב של ראשוניות בדבר, ואם ישנו דבר קונקרטי שניתן לראותו ככלי חדש שאפשר להצביע עליו, הרי אפשר להיתלות בהזדמנות ראשונה לדבר שיש בו משום שמחה. למשל, אם זכית ואתה מחזיק בידך פרסום ראשון של חידושי תורה שלך,[1] יש כאן שמחה גדולה על דבר קונקרטי חדש. אם דבריך פורסמו בספר, או הוצאת ספר בעצמך, אמנם נפסק בילקוט יוסף לאסור (ראה הרחבה), אך לדברי המתירים שהזכרנו לעיל בשמחת קניית ספרים, נראה שייתכן להתירברכת "שהחיינו" כדי להודות ברגע השמחה הגדולה שרבים מרגישים כאשר הם מחזיקים בידם לראשונה ספר מודפס מפרי עטם.  במקרים שאין דבר כזה, ובכל זאת חידשת חידוש שהוא משמעותי בעיניך, ויתכן שגם שיתפת אותו בסביבתך, אתה יכול לברך שהחיינו על פרי חדש או דבר אחר שנפסק שיש  לברך עליו. לחילופין, אפשר להביע את השמחה על ידי אמירת "מזמור לתודה. " (תהילים ק')  פתרונות אלה הוצעו על ידי הרב דוד סתיו והרב י"צ רימון כאשר נשאלו על ברכת "שהחיינו" עם קבלת החיסון הראשון נגד הקורונה. כזכור, חיסון זה היה בגדר חידוש גדול ופריצת דרך לאנושות כולה, ותחושת השמחה וההודייה לקב"ה על פיתוחה הייתה עצומה. הרב דוד סתיו סבר שאפשר להסתמך על המתירים, אך למי שרצה לצאת ידי חובת כל הדעות הציע לקחת איתו לחיסון פרי חדש, והרב י"צ רימון הציע גם לומר "מזמור לתודה." ואכן, כך בחרו רבים לנהוג (ראה הרחבה) . אפשרות נוספת הקשורה ישירות לעניינך היא הקדשת דבר תורה לאמירת תודה לקב"ה על שזיכנו בתורה ובלימודה, ועל כך שחנן אותך בבינה להבין ולהשכיל בה, 

 אני מאחלת לך שתזכה לחדש עוד חידושים רבים, ותמצא שמחה ונחת בלימוד התורה ובהוראתה

 חנה

 

[1] ייתכן שבימינו, בעקבות המעבר למדיום האינטרנטי של רבים מכתבי העת, אפשר יהיה להחשיב פרסום ראשון בכתב-עת אינטרנטי כפרסום קונקרטי לצורך ברכת שהחיינו, וצריך עיון. 

 

הרחבה

1. על מה מברכים ברכת "שהחיינו"? 

רש"י, מנחות עה ע"ב

היה עומד ומקריב מנחות בירושלים – כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו:

בית יוסף יורה דעה סימן כח

מרדכי הארוך מי שלא שחט מעולם ושחט חיה או עוף מברך שהחיינו על הכסוי ולא על השחיטה דהויא מצוה דרמיא עליה כדאמר בפ' כיסוי הדם בזכות שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר סוטה ואפר פרה וליחשב נמי עפר כסוי התם מצוה איכא הנאה ליכא וכיון דקרי ליה מצוה הוה כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפורש בה' שחיטה של רבינו ידידיה משפירא דמברך על הכסוי משום דהשוחט מקלקל הוא בריה אבל מכסה מתקן הוא שמכסיהו ואין לקלקולו נראה ע"כ וכן פסק מהר"ם איסרל"ש ז"ל:

הגהת הרמ"א, שו"ע יורה דעה סימן כ"ח סעיף ב

הגה: מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה (במנהגים ישנים בשם רבי ידידיה משפירא).

ר' חיים בן עטר (בעל אור החיים על התורה), פרי תאר, יורה דעה כח סעיף ב, ס"ק ד

העיקר בזה הוא ג' חלוקות בדין שהחיינו. הא' הוא מצוה הבאה מזמן לזמן… ובכלל זה גם כן הנאה וטובה המתחדשת מזמן לזמן כמו פרי המתחדש משנה לשנה… ב, מצוות הבאות לזמנים רחוקים הגם שאין להם זמן קבוע  כגון נולד לו בן ומלו או בכור לפדותו ובכלל זה קנה כלים חדשים או בנה בית חדש או כסות חדשה ושמח בהם ה"ז מברך שהחיינו. ג, מצווה שנתחנך לעשותה.. שלא היה ראוי לעשותה מקודם זמן זה…

ב"ח, אורח חיים יורה דעה סימן כט

לפע"ד דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי דחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה אבל כאן דמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' פשיטא דכיון דאיכא ספק אינו יכול לברך ולומר וצונו דהויא ספק ברכה …

אבל בברכת רמ"מ כתב לברך על ספרים:

 

2. האם אומרים ברכת "שהחיינו" על קניית ספרים?

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן נה

והנה הב"ח א"ח סי' כ"ט כ' מסברא דכיון דברכת שהחיינו אקרא חדתא רשות ש"מ דמספק מברכים שהחיינו, וצ"ע דהרשב"א בת' סי' רמ"ה כ' וז"ל, ולפי טעם זה כל אותן שבפ' הרואה בקנה כלים חדשים וכו' י"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ומשום פלוגתא דאית בהון בקנה כיוצא בהן או בהיו לו כיוצא בהן ברכות ס' ע"א שאין אומרים ואם בא לומר מונעים אותו עכ"ל, משמע דלא כהב"ח הנ"ל, ובאלי' רבה סימן כ"ב הקשה בברכות ס' הנ"ל קאמר כח דהתירא עדיף והרי רש"י ריש ביצה מפרש הטעם משום דכל המסופק מחמיר ע"ש והכא לא שייך להחמיר בספק לא תשא, ועיין רשב"ם פסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר"י י"ל זה, והנלע"ד מ"ש חז"ל בברכת שהחיינו רשות איננו רשות לברך ברכה לבטלה אלא כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עליו אסור ליהנות בלא ברכה, אך לזה צריך שיעור וגבול ויש דברים שאפילו יאמר אני נהנה בטלה דעתי' אצל כל אדם ואסור לו לברך, ויש דברים כגון קרא חדתא ולהרשב"א כל הני דפרק הרואה שתולה בדעת כל אדם לפי דעתו, אם נהנה לא בטלה דעתו ואם אינו נהנה לא יברך והיינו רשות, ומ"מ מי שיודע בעצמו שנהנה אין ברכתו רשות אלא חובה ואם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא, ולפי"ז כל דברים שיש ספק בברכת שהחיינו שוב א"א לומר מי שיודע בעצמו שנהנה א"א לומר עליו בטלה דעתו אצל כל אדם, ז"א דהרי קמן דבלא"ה ספיקא או פלוגתא הוא ואם כן לא בטלה דעתו וכיון שנהנה יברך לא מספק אלא מודאי כיון שהוא נהנה וביטול דעתו ליכא כנ"ל: 

משנה ברורה אורח חיים סימן רכג ס"ק

ובקניית ספרים יש דעות בין האחרונים אם יברך עליהם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובח"א מצדד דאם היה מהדר אחר זה הספר ושמח בקנייתו דמברך שהרי ברכה זו נתקנה על השמחה ולא על התשמיש וכדלקמיה בסעיף ד וכ"כ במור וקציעה וע"כ אין למחות ביד המברך:

 

ילקוט יוסף, ברהמ”ז וברכות עמוד תקצח

י. הקונה ספר תורה חדש לעצמו, אין לו לברך שהחיינו בעת שקורא בספר לראשונה, אף שיש לו בזה שמחה גדולה. וכל שכן מי שקונה ספרי קודש חדשים ושמח בהם, שאין לו לברך על זה שהחיינו. ואם רוצה לברך שהחיינו על בגד חדש בעת שעולה לקרוא בספר תורה החדש שרכש, או שתרם לבית הכנסת, רשאי לברך שהחיינו על הבגד חדש, אך יקדים לברך שהחיינו קודם ברכות התורה, בעת שילבש את הבגד החדש סמוך לקריאת התורה, ולא יברך שהחיינו אחר ברכת התורה

ילקוט יוסף, ח”ג על הלכות ברהמ”ז וברכות עמוד תקצט

יא. מי שזכה להדפסת ספרו בחידושי תורה והלכה, אין לו לברך ברכת שהחיינו עם הוצאת הספר, וכל שכן עם סיום כתיבת הספר. ואם ירצה ילבש בגד חדש ויברך עליו שהחיינו

חזון עובדיה ברכות (עמוד שצח) כתב, הקונה ספרים חדשים ושמח בהם, יש אומרים שצריך לברך עליהם שהחיינו, ולא נהגו כן. ומכל מקום המברך, יש לו על מה שיסמוך (ובהערה ג שם הביא מספר הליכות שלמה חלק א' עמוד רפג בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל,…

ראה בילקוט יוסף חלק ג' (מהדורת תשס"ד, סימן רכג סעיף ו) שכתב, שגם אם קונה ספרי קודש חדשים ושמח בהם, שאין לו לברך שהחיינו, אולם בשולי הגליון שם הביא מה שכתב בחזון עובדיה הנ"ל שהמברך יש לו על מה שיסמוך.

 הרב זלמן ברוך מלמד, שמחה גדולה על כתיבת ספר והדפסתו האם לברך שהחיינו? בקישור כאן

שהחיינו על קניית ספרי קודש אתר הידברות, כאן

 

3. ברכת שהחיינו על ידי חתן בזמן הנישואין

הרב יועזר אריאל,  האם צריך החתן לברך 'שהחיינו' בשעת הנישואין? | אמונת עתיך 110 (תשע"ו), עמ' 70-74 כאן

 

 4. שאלות על ברכת שהחיינו בעקבות הקורונה

הרב יוסף צבי רימון, "שהחיינו"? כאן

ומסתבר עוד, שעיקר התקנה היא לברך על ראייה של אדם שלא ראה שלושים יום. הדיונים סביב השאלה של המכתבים, הטלפון, שידור ישיר וגם זום, אינם תנאי לברכה, אלא רק מדד לשמחה, דהיינו: אם היה קשר כזה במהלך התקופה, הרי שהשמחה שבמפגש קטנה יותר ולכן לא מברכים. ממילא, אם הקשר שהיה במהלך התקופה לא המעיט בשמחה (כגון בתקופה שבה אנו מצויים, שהמפגשים דרך הטלפון והזום רק הדגישו את הקושי והמרחק) – בוודאי אפשר לברך על הראייה הפיזית שאחרי שלושים יום.

ראיה לדברים אלו: נפסק להלכה שמי שרואה בפעם הראשונה אדם (ולא ראהו מעולם), לא יברך שהחיינו על ראייה זו על אף שהוא שמח מאוד בראייתו, כיוון שאין זו שמחה גדולה כמו על אדם שכבר נפגשנו איתו פנים אל פנים (שו"ע רכ"ה, ב, ומשנ"ב ס"ק ה). למרות זאת, אדם צריך לברך שהחיינו בלידת בתו כיוון ששמח בראייתה בפעם הראשונה (משנ"ב רכ"ג, ס"ק ב).

מדוע? מסתבר שהטעם הוא כפי שכתבנו, שעיקר הדין הוא לברך על אדם שלא ראה שלושים יום, וכל הפרטים האחרים אינם תנאי לברכה אלא רק מדד לשמחה. ממילא כאשר יש שמחה גדולה מאוד, כגון בלידת בתו, אפשר לברך למרות שלא מתקיימים כל הפרטים.

הרב דוד סתיו, פסק הלכה: האם לברך על חיסון קורונה כאן

הרב י"צ רימון, שהחיינו או הטוב והמטיב על חיסון קורונה כאן

 

 

 

איך צריך לחלק את כספי הצדקה שלנו?

אנחנו משתדלים לתת כל שנה צדקה. צדקה לעמותות חסד, צדקה למוסדות תורה, צדקה לארגונים דתיים שקרובים לדעותינו, צדקה למטרות חשובות – נכים, זקנים. חלק מהתרומות ביוזמתנו וחלק לאחר פנייה של המוסדות. השאלה היא אם נכון לחשוב באופן מסודר על אופן חלוקת הסכום השנתי הנתרם והאם יש הנחיה הלכתית ביחס לאופן החלוקה?

 

תשובה

שלום,

ראשית עלי לציין שהשאלה מרגשת אותי.

מקסים שאתם כך משתדלים לתרום ומעיינים בפרטי מצווה זו.

התשובה לשאלתכם קשורה לשאלה האם מעשר כספים היא חובה.

אמנם פשוט שמצוות צדקה היא חובה:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.  כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. 

אנו מצווים לדאוג לצרכי העניים. אך האם יש ציווי לתת דווקא עשירית מכספנו?

בפשטות משמע מן הרמב"ם שאין חובה כזו. חובת תרומות מעשרות חלה דווקא על גידולי קרקע, אלא שיש מושג של מעשר גם בעניין צדקה. כפי שנאמר, מצוות צדקה עצמה היא חובה, והיא מצווה חשובה, וראוי לתת בעין יפה. כך כותב הרמב"ם:

בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.

(רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז)

מכאן שלפי הרמב"ם אין חובה לתת מעשר כספים אך ראוי לתת מעשר.

האם ראוי לחשב באופן מסודר את הסכום?

 הרב רבינוביץ' מתייחס לדברי ערוך השולחן המדגיש שראוי לחשב חישוב שנתי או אפילו חצי שנתי של ההכנסות על מנת לחשב כמה צדקה ראוי להפריש. הרב רבינוביץ' מוסיף שכיום, שמקובל לעשות חישוב שנתי של ההכנסות, ראוי גם גן לעשות חישוב לעניין צדקה (שיח נחום יו"ד ס"ה עמ' 221).

הרב רבינוביץ' מוסיף שיש לחשב את סכומי הצקה מתוך ההכנסות נטו – כלומר לאחר הורדת המיסים, וכן לאחר הפחתת ההוצאות השוטפות. 

לגבי המיסים מציין הרב רבינוביץ' שלדעתו המיסים נחשבים בעצמם כצדקה כי חלק ניכר מכספים אלו מחולקים לנזקקים על ידי המדינה. לדעתו דומה הדבר לגבאי הצדקה המחלקים צדקה לנזקקי הקהילה.

לגבי בחירת הנמען לקבלת הצדקה – יש לנו את הכלל עניי עירך קודמים. עניים המתגוררים בקרבת מקום קודמים למרוחקים, בני משפחה קודמים מבחינה הלכתית לזרים.

נראה שאף אפשר לומר שקרבה הינה פיזית וגם נפשית/אידיאולוגית – כלומר אפשר לכלול בתוך הגדרה זו גם מוסדות או ארגונים שאדם מזדהה איתם ועם מטרותיהם. הרב רבינוביץ' מעיר שחשוב גם לתת סכום מסוים ל"עניי עירך" במובן הקלאסי, אפשר לתת סכום נוסף לעניים רחוקים פיזית אך לא להתעלם מעניי העיר. (שיח נחום שם עמ' 222)

 

מאחלת שתראו ברכה בכל מעשה ידיכם,

שתמשיכו להיות מהנותנים.

מוזמנים לפנות בכל שאלה,

רחל וינשטיין