שלום, אשמח לעזרה.

אני מגיעה פעם בחודש למאמן כושר (חילוני) שמסייע לי בטיפול בבעיות רגליים, אליו הופניתי מאיש מקצוע אחר. מאז שהגעתי למאמן מצבי השתפר מאוד, ממש נס, ואני רואה אותו כשליח שהקב״ה שלח לי. במהלך האימון אין נגיעה בינינו, אך פעמים אחדות בודדות הוא נגע בי כדי להדגיש כיצד לבצע את הפעולה בצורה נכונה יותר. אני הייתי מעדיפה שלא ייגע בי כלל ויסביר לי את הדברים בעל פה. עם זאת, אני מחשיבה אותו כרופא. קראתי על נגיעה לצורך רפואה והיה כתוב שהיא מותרת.

בסוף המפגש האחרון הוא הושיט לי יד ל״כיף״ ואמר ״תני לי כיף״. אני לא רציתי לתת לו, והוא למעשה ״הכניס אותי לפינה״, לא הבנתי למה הוא עשה את זה. הרי הוא יודע שאני דתייה ובשאר הפעמים נפרדנו לשלום ללא מגע כששנינו עושים שלום באוויר או רק אומרים שלום. אדגיש שאני מגיעה לאימון עם אבא שלי ושהאימון מתבצע במקום פתוח בחצר בית, כלומר אני לא נמצאת לבד עם המאמן. אני לא מרגישה בנוח לדבר עם המאמן על שמירת נגיעה ולא הייתי רוצה לפתוח איתו את הנושא. חשבתי על דברים שאני יכולה לעשות כדי למנוע חזרה של המצב – בסוף האימון אני ואבא שלי מתקדמים באיטיות לכיוון היציאה אז במקום זאת אני יכולה לעשות את זה מהר. בנוסף, ליד דלת היציאה אני ברוב הפעמים בצד הקרוב למאמן והמלווה שלי בצד של הדלת, אז אני צריכה לדאוג להתמקם בצד הזה במקומו וככה אני אהיה רחוקה מהמאמן. אני בטוחה שאם המאמן היה יודע שהוא גרם לי חוסר נעימות וצער על המקרה הוא היה מאוד מצטער, לא נראה לי שהוא עשה את זה בכוונה רעה.

אשמח לתשובתך בנושא ולעזרה מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב, בעיקר מול ה׳. אני לא רוצה שהדבר יציק לי ויגרום לי מחשבות או עצבות. אשמח לעצתך ולעזרתך.

 

תשובה

שלום לך יקרה, 

משמח לשמוע שמצאת את הטיפול הנכון עבורך ושאת רואה ניסים במצבך הרפואי. 

מהדברים שאת כותבת אני רואה שאת יודעת הלכות ייחוד ומגע ואכן את צודקת שהמגע שקשור לעבודת האימון הוא כמו מגע של רופא והוא מותר. אך מגע מעבר לכך מטריד אותך וגורם לך חוסר נוחות. דעי, שכשנתת לו "כיף" חזרה לא עברת על ההלכה, ישנם פוסקים המתירים להושיט יד חזרה למי שמושיט ראשון כדי לא לגרום לו מבוכה ובכך גם הלבנת פנים. אל לך להרגיש אשמה או לא בסדר, פעלת מתוך אינטואיציה באותו רגע שלא איפשר לך זמן מחשבה וידעת שלא נכון להביך את המאמן. אני יכולה רק לנחש שבאמת הדבר נעשה מצד המאמן בתמימות, גם אם הוא יודע שאת דתיה, לא כל אדם שאינו דתי מבין לגמרי את הגבולות שנוהגים בהם נשים וגברים דתיים. 

תחושת האי-נוחות שלך עולה חזק בדברים שלך, לא רק ממה שקרה אלא ממה שאת חוששת ממנו בעתיד. את משקיעה הרבה מחשבה ברעיונות יצירתיים כדי להימנע מהסיטואציה הזאת בהמשך ואני רוצה לשים על כך סימן שאלה, על המאמץ שאת מתכוונת להשקיע כדי להתחמק מהבעיה. אני מבינה את הבחירה שלך שלא לדבר על זה באופן ישיר עם המאמן, אך רוצה להעלות נקודות נוספות למחשבה בעניין שאולי ישנו את החלטתך.  

הפוסקים שמתירים מגע כדי למנוע הלבנת פנים מתייחסים למקרים אקראיים שלא חוזרים על עצמם. מסכימים כולם שכאשר יש סיטואציה מול אדם שמכירים אותו ויכול לחזור על עצמו שיש למנוע את המגע, כיוון שהוא כבר לא מזדמן וחד פעמי. את מנסה לפתור את הבעיה הזאת על ידי ההתחמקות, אבל להתחמקות יש מחירים. כבר עכשיו ניתן לראות מהרעיונות שהעלית שהדבר ידרוש ממך מאמצים ונראה שגם מתח כדי לוודא כל פעם מחדש שאת עומדת במקום הנכון, יוצאת מהר ועוד. האם תרצי כל הזמן להיות במתח הזה? בנוסף, די ברור לי שהמאמן ירגיש במאמצים הללו ואת השינוי בהתנהגות שלך. יכול להיות שיפרש את זה כמשהו אישי, שהוא היה לא בסדר איתך ולכן את מתחמקת ממנו. דווקא הסבר פשוט וישיר יכול להניח את דעתו שהוא מאמן נהדר ואמין ופשוט לא הכיר את ההלכה שאת חיה על פיה. אני יכולה להניח שישמח לגלות שלא "הוא" הבעיה, אלא "את" הבעיה (לא באמת כמובן!) ושהוא רק צריך לדעת מה הכללים שלך. זה אולי יהיה טיפה מביך להגיד את הדברים אבל יקלו עליך ועליו מאד כאשר הגבולות שלך יהיו ברורים לו. את יכולה להתאמן על שיחה כזאת מראש עם אבא שלך, שנמצא איתך ממילא בסיטואציה, כדי לחשוב על המילים הנכונות. זה יהיה עבורך גם הזדמות טובה ללמוד איך להגיד את הדברים גם לעתיד כשתפגשי סיטואציות דומות שאנשים דתיים פוגשים לעיתים. 

הרצון שלך להרגיש יותר טוב בעיקר מול ה' כדברייך מרגשת ומראה על נאמנות גדולה לקב"ה ולהלכה. את יודעת שאת לא יוזמת מגע ושאת עושה מה שביכולתך לשמור על ההלכה. בטוחני שהקב"ה רואה אותך בעין יפה ושמח על המחוייבות שלך אליו. הקב"ה רואה את השאיפות שלנו להתקדמות ויודע שאנחנו לא מושלמים, אבל כן שואפים ליותר. 

הצלחה ובריאות, 

רחל

 

הרחבה

המקור ההלכתי לאיסור נגיעה וסוג המגע האסור

הדיון בנושא נגיעה של איש באישה (ולהיפך) מקורו בפסוק בפרשת אחרי מות "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו). בפשט הפסוק נראה שהאיסור הוא רק קרבה של יחסי אישות אך במדרש ההלכה ובגמרא לומדים שהאיסור כולל כל מגע מיני בין האסורים בעריות (ספרא אחרי מות יג, טו. ר' גם מסכת שבת יג,א מחלוקת אמוראים): 

"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" – אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "לא תקרב". אין לי אלא נדה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו בל תגלו? תלמוד לומר (ויקרא יח, ו) "לא תקרבו לגלות". 

התורה עצמה עשתה סייג לאיסורי עריות בכך שאסרה קרבה של מגע אינטימי בין גבר לאישה נידה (בימינו כל נערה או אישה לא נשואה היא אישה נידה), אשת איש או קרובי משפחה האסורים משום עריות (אבות דרבי נתן ב,א):   

איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב". יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר "לא תקרב". יכול יישן עמה בבגדיה על המטה, תלמוד לומר "לא תקרב". 

 

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם איסור הקירבה, דהיינו נגיעה, הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים. הרמב"ם (רמב"ם ספר המצות לא תעשה שנג) פוסק שהאיסור הוא מן התורה וכותב במפורש במספר מקומות שהאיסור מדאורייתא הוא במגע בעל אופי מיני "כגון חבוק ונישוק והדומה להם מפעולות הזנות" (שם), "דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר" (הלכות איסורי ביאה כא,א), "כדי ליהנות… והם כלולים בתוך תענוג". 

השולחן ערוך (ועוד) פסק כדעת הרמב"ם (אבן העזר כ, א): "הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחיבק ונישק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות". 

הרמב"ן לעומתו משיג עליו ופוסק שקירבה אינטימית כזו אסור מדרבנן ולא מדאורייתא (השגות שם): "אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות.. והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב".  וכמובן שבעקבותיו פוסקים נוספים. 

 

מגע שאינו אינטימי* (אינו "מגע של חיבה") – האם יש בו איסור ומהו תוקף האיסור?

(*אינטימי כוונתו למגע שיש בו משמעות אינטימית או מגע שהוא בהקשר המיני)

הדיון במגע שאינו אינטימי מתחיל מההלכה המתייחסת לטיפול של בעל באשתו חולה בזמן נידתה (שו"ת רשב"א קכז, בית יוסף יו"ד קצה). בשולחן ערוך (יורה דעה קצה) ישנה מחלוקת בין מרן לרמ"א: 

סעיף טז:  אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה.
רמ"א: וי"א  דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך. 

סעיף יז: אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדפק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ"ש דמותר  למשש לה הדפק אם  אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה, (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סימן קכ"ז)..

השו"ע פוסק על פי הבנתו את הרמב"ם, וכך הוא כותב ביחס לדעת הרמב"ם והרמב"ן בבית יוסף שם:

ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו [של הרמב"ן] דשרי משום פיקוח נפש, אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל, דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן. אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצ"ע".

אך יש פוסקים שמבינים שדעת הרמב"ם שמגע אסור מן התורה רק במקרה של דרך חיבה או באשתו נידה ולא באופן גורף גם במגע שאינו של חיבה. משום כך חולק הש"ך (שם ס"ק כ; יו"ד קנז, ס"ק י) על דעת השו"ע לגבי רופא שאשתו נידה ומציין שאפילו לרמב"ם האיסור "אינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה". כתב הנודע ביהודה (מהדורא תניינא , יו"ד סימן קכב) שפשט המנהג כדעת הש"ך שאין במגע שאינו אינטימי אלא איסור דרבנן.  

וכבר פשט המנהג כדבריו וא"כ נגיעת אשתו נדה כשאינו דרך חבה אינו אלא מדרבנן וא"כ הטעם משום שמא יבוא לידי הרגל דבר כדרך שאסרו שאר הרחקות. 

כל זאת כאמור עוסק בהלכה בין בני זוג בתקופת הנידה. מה לגבי נגיעה בין גבר ואישה שאינם בני זוג? נשים לב שבדיון הנ"ל העיסוק הוא דווקא באשתו נידה ששם יש מקום להחמיר יותר משום הקירבה וההרגל שבינו לבין אשתו (כמו שנאסר על בני זוג להעביר ביניהם חפצים בזמן נידה ולא נאסר כך בין גברים ונשים שאינם נשואים). 

פוסק המאירי שיש להיזהר בכל מקרה למרות שאין בכך איסור מפורש (בית הבחירה עבודה זרה יז, א): 

אף על פי שבאיסור קריבה פרשה תורה לא תקרבו לגלות ערוה שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גלוי ערוה שמותרת מ"מ צריך אדם להזהר על כל קריבה שבעולם לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב*:

[*ביאור שטיינזלץ: לך לך אומרים אנשים לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תתקרב" שלא תיכשל באכילת ענבים. ובאותו אופן צריך להתרחק מכל קירבה שיש בה צד ערוה.]

וכן בשו"ת חוות יאיר (סימן קפב): 

ואף על פי שאין כאן קריבה של חיבה דאסרה תורה מ"מ מכוער הדבר מאד ותחלתה פשיעה. 

והרב פלאג'י (שו"ת לב חיים, ב, ד): 

הגם שקריבה שאסרה תורה הוא קריבה של הנאה.. אבל נגיעה בעלמה לא שמענו, עם כל זה נראה דאיכא איסורא.

האגרות משה (יו"ד ב', קלז) משיב בנוגע לנשיקה של קרובות וכותב שהאיסור מדרבנן הוא במקרה שבו אינו ניכר שהמגע אינו של חיבה, גם אם בפועל אין שם מגע אינטימי. 

מ"מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א"א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה. 

מפוסקים אלו עולה בבירור שאין איסור תורה במגע שאינו אינטימי, של חיבה, ויתכן שאף איסור דרבנן לא. אלא שהדבר לא ראוי ויש בו צד של איסור ויש להתרחק מכך, אלא אם כן מדובר בבירור במגע שאינו של חיבה והוא לצורך מקצועי כלשהו. 

נוסיף על כך את פסיקת השולחן ערוך (אה"ע כא,ז) ביחס למגע שהוא בוודאות לא "חיבת ביאה" בין בני משפחה, שגם הוא אינו אסור במפורש אך מגונה. 

המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים, שאין קריבים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו והאם לבנה. כיצד? מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים..

לעומתם, הרב הנקין מפרש על פי הבנת הרמב"ם והפוסקים שכל עוד אין במגע מעשה אינטימי של תשמיש כגון חיבוק ונישוק, הוא אינו אסור מן התורה ואולי אף לא מדרבנן על פי בעל הפני יהושע (שו"ת בני בנים ח"א, לז): 

עוד כתב כבודו, שברקודים יש איסור נגיעה ביד של 'לא תקרבו'.. אבל איני יודע מנין לכותבים כן, כי הרמב"ם … לא הזכיר נגיעה ביד אלא חיבוק ונישוק, ועיין בשו"ת פני יהושע, רבו של הש"ך חלק ב' סימן מ"ד, שלדעת הרמב"ם בלא חיבוק ונישוק אלא בנגיעה בלבד אין בה איסור מן התורה, ואפילו בכוונת חיבה, ולפי זה ברקודי מעגל אין איסור מן התורה של 'לא תקרבו' אפילו אם לוחצים ידים דרך חיבה. ואם תאמר שרקודי מעגל דומים לחיבוק ונישוק ולא לנגיעה בעלמא, זה בודאי אינו, כי ענין חיבוק ונישוק הוא שהנם דברים הקשורים לתשמיש ..
עיין בשו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד שכתב שאפשר שנגיעה בלבד בשאר עריות שלא באשתו נדה אינה אסורה אפילו מדרבנן..

(בהמשך התשובה הוא מסביר שהאיסור הוא לא המגע שאינו דרך תאווה אלא הריקודים המעורבים עצמם, המביאים לידי הסתכלות והרהור). 

מעבר למגע אליו התייחסנו לעיל, מגע של הכרות אך לא אינטימיות, יש גם מגע שהוא סתמי. ניתן לחלק מגע מהסוג הזה בגדול לשני סוגים – מגע אקראי לחלוטין, כמו באוטובוס צפוף, ומגע מכוון אך מזדמן, הנובע מנימוס – כגון לחיצת יד בפגישת עבודה. לצד אלו יש גם מגע לצורך טיפולי ומקצועי שהוא המשך לש"ך שראינו לעיל וגם בו נדון בהמשך.  

מגע סתמי אקראי

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר חלק ב, יד) פוסק שאין איסור לעלות לאוטובוס צפוף ולשבת ליד אישה כאשר אין עוד מקום לשבת "מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה". כך פוסק גם המשנה הלכות (ד, קפו) "אם יכול ליסע בבאס או סאבוויי כמובן שאין בזה שום איסור כלל". 

 

דין נגיעה שאינה אינטימית אך אינה סתמית

ישנו דיון לגבי לחיצת יד של גבר אשר הושיט את ידו לאישה או להיפך, האם מותר ללחוץ את היד? מצד אחד מדובר באקט של נימוס, אשר בבירור אינו אינטימי, אך מצד שני יש בו ביטוי של חברות וקירבה מסויימת בין אנשים. פוסקים רבים אוסרים לחיצת יד והמתירים לרוב יתירו רק במקרים מסויימים אם יש חשש לפגיעה בכבוד הבריות,  כימי שהושיט את ידו יתבייש (ולא משום שמותר ללחוץ יד באופן שגרתי). 

הפוסקים המחמירים רואים בלחיצת יד מגע של קרבה ואוסרים אותו בכל מצב. למשל השדי חמד (מערכת חתן וכלה יב): 

"כיוצא לזה עינינו רואות וכלות מנהג רע ומר מתפשט והולך, וילמדו ממעשיהם, שכאשר יפגע איש את רעהו, שלח ידיו בשלומיו תוקעים כף אל כף דרך חיבה וריעות, ועושים כן עם נשי חבריהם.."

השדי חמד התייחס לתקיעת כף באופן של קבע עם אנשים מכרים. הוא כנראה מתנגד גם למקרים אקראיים עם נשים לא מוכרות אך יש אחרים שבמקרה כזה יקלו. האג"מ אוסר את המגע (אה"ע א, נו) "ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה, אבל למעשה קשה לסמוך על זה". אך במקום אחר (אה"ע ד, לב) מלמד זכות על המקלים להגיב להושטת יד של אישה אם נעשה שלא בדרך חיבה. 

בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם – ודאי הוא פשוט שאסור.. אבל כתבתי בח"א דאה"ע סוף סימן נ"ו לאחד שראה שיש גם יראי ה' שמקילין, שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע"ז. 

בשו"ת בני בנים (שם) מקל אם היא מושיטה את ידה: "ולהחזיר יד לנשים המושיטות תחילה קל יותר משום איבה…. ואיני מושיט יד לנשים, ואם מושיטות – מחזיר ביד רפה". 

הרב יובל שרלו מתיר להגיב להושטת יש של אישה במקרה שתהיה פגיעה בה אם לא יושיט חזרה (ולהיפך כמובן) משום איסור הלבנת פנים מול איסור דרבנן (או פחות) ומדגיש שיש להתאמץ מלהגיע למצבים כאלו. (פסק בשו"ת כיפה, הפסק השלם כבר לא נמצא ברשת אך יש התייחסויות רבות בתקשורת (למשל כאן) בגלל החידוש שכתב). ישנם פוסקים שהתנגדו לפסק של הרב שרלו שיצא ועורר סערה למשל הרב אליקים לבנון (באתר ערוץ 7)

בטווח סוגי הנגיעה שאינם אינטימיים עליהם חלקו הפוסקים אם איסורו דרבנן או אינו אסור כלל, קשה להגדיר מהו בדיוק הקו בין האסור והמותר. כמו כן ראינו שבתוך "המגע שאינו אינטימי" ישנם מנעד של סוגי מגע שונים – בין נגיעה סתמית ומקרית לבין נגיעה שיש בה ביטוי של קרבה (אפילו קלה) ואינה מקרית. 

הרב דוד סתו והרב אברהם סתיו מסכמים להלכה כך (אבוא ביתך חלק ב' עמ' 41)

לעיל ראינו כי הפוסקים נחלקו (בדעת הרמ"א והש"ך) בשאלה אם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מדרבנן או מותרת לגמרי. לאור האמור לעיל, נראה להכריע כי בנגיעה שבאופן אובייקטיבי אין בה ולו שמץ של חיבה והנאה, כגון סיוע טכני וטיפול רפואי, יש לסמוך על דעת הפוסקים שהתירו מגע כזה לכתחילה, ואילו במגע שיש בו פוטנציאל של הנאה וקרבה, ראוי להחמיר כדעת האוסרים מדרבנן מגע שאינו של חיבה, בצירוף עם דעת הפוסקים שמגע כזה נחשב כמגע של חיבה. נראה כי כך גם מנהג העולם (שומר ההלכה), שלא לחוש למגע טכני בעלמא (כגון בקבלת עודף ממוכר או במדידת לחץ דם), אך להימנע בנסיבות רגילות מלחיצת יד ושאר מיני מגע של קרבה". 

 

מכאן מתחדד לנו שיש תחום אפור שבין מגע סתמי אקראי לבין מגע שיש בו אינטימיות. אנחנו רואים שגם בתחום אפור זה רוב הפוסקים סייגו ואסרו את המגע. 

  

מגע לצורך רפואי או טיפולי

בגמרא ישנה סוגיה במסכת עבודה זרה (דף כ,עמ' א) העוסקת בהסתכלות והרהור ובה היתר עיסוק של בעל מקצוע במקום בו היה יש מקום לחשוש שתהיה הסתכלות אסור. הגמרא מתירה במקרה זה את ההסתכלות מכיוון ש"בעבידתיה טריד", כלומר הוא טרוד במלאכתו ולא מסתכל על האישה באופן מיני. רש"י מסביר את ההיתר: "ליבו על מלאכתו ושוכח בהרהור"

 

ראינו לעיל את הדיון בבית יוסף על רופא שאשתו נידה ואת המחלוקת של הש"ך. שם הוא מרחיב לגבי רופאים בכלל שצריכים לגעת באישה כחלק מהטיפול (יו"ד קצה, ס"ק כ):

ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה.

וכן כותב הכריתי ופליטי (שם סימן קטן טו): 

אבל מה שעושה עסוק במלאכתו מלאכת רפואות לדעת המיחוש, אין זה בכלל קרובה דגילוי עריות שיהי אסור מהתורה ובכלל יהרג ואל יעבור… וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה, וזהו ודאי בגדר גילוי עריות כמאמר הגמרא (סנהדרין עה, א) תמות ואל תעמוד ערומה, אלא ודאי הנכון כמו שכתב הש"ך דזהו [הרופא] במלאכתו עסוק.  

בשו"ת עשה לך רב (חלק א סימן סח) עולה שאלה של חובש צבאי שרוצה לדעת אם מותר לו להזריק לחיילות. הרב חיים דוד הלוי מקדים שעדיף שרופאה תטפל באישה וכן להיפך, אך במקרה הצורך ניתן לסמוך על ההיתר הנ"ל. 

… מן הראוי להקפיד שתמיד תהיינה במרפאות צה"ל אחיות או חובשות, כשם שגם בחיים האזרחיים יש להקפיד במדת האפשר שרופאות תטפלנה בנשים ולא רופאים. אלא שאם כבר נזדמן מקרה כזה שאין במרפאה אחיות או חובשות, ואם תסרב אתה להזריק לחיילת זריקה, הרי שהיא תפנה בהכרח לחובש לא – דתי נראה לי שטוב יותר שאתה תזריק לה הזריקה.

בראש וראשונה שבמקרה כזה חשש הרהור נדחה קצת, וכך נראה מאותה סוגיא בגמרא לגבי ענין אחר הקשור בהרהור, שאמרו שם "אומן בעבידתיה טריד" ופירש רש"י "לבו על מלאכתו ושוכח ההרהור". וגם בנדון שלנו הרי אתה עוסק במלאכתך והיא אחראית ביותר והרהור נדחה. זאת ועוד, נראה לי שעדיף שאדם דתי יעשה זאת מאשר לא דתי… 

נזכיר שבירושלמי (כתובות פרק יג, ה"א) נאמר "שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות" ויש שהביאו כלל זה כדי להתיר ללכת לרופא מן המין השני גם אם יש אחרים מצויים וזאת מכיוון שצריך למצוא את הרופא המתאים ביותר לטיפול בבעיה הספציפית. למשל בעל המשנה הלכות (שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב):

איברא [אמת] דאפילו להחולקים על הש"ך לא חלקו עליו אלא לענין בעל לאשתו אבל על עצם ההלכה שרופאים ישראלים עושים כל מיני רפואות.. אלא טעמא בעי אמאי באמת לא כתבו דוקא במקום שא"א ע"י רופא אחר כגון רופא אשה כיון שאפשר למעט בתיפלה עדיף. שוב נתיישבתי לפ"מ דמבואר בירושלמי נדרים… ולפ"ז יש לישב דכיון דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות וכיון שהדבר תלוי כמה פעמים בפק"נ ולכן לא חששו ז"ל.. 

שאם היתה האשה חולה וצריכה להתרפאות אין לאסור ואין להבחין אלא כל שנראה שהוא רופא היותר טוב מותר ללכת אליו להתרפאות ומצוה נמי איכא שהוא בכלל ושמרתם את נפשותיכם וכן מנהג מאז ומקדם ומי הוא אשר יקבל על עצמו ענין פק"נ של נשי ישראל ולאסור להם להתרפאות מהרופאים מה שהתירו רבותינו ונהגו כן מאז מעולם 

קריאה נוספת והרחבה

ישיבת הרב ברכה כאן 

ספרם של רבני סתיו "אבוא ביתך חלק ב"