האם נכון להתחסן נגד נגיף הפפילומה? עם הרבנית ד"ר חנה אדלר-לזרוביץ'
האם להתחסן נגד נגיף הפפילומה בכיתה ח' באולפנות?
תשובה
שלום לך ותודה על שאלתך, שאלה שמעידה על אכפתיות וחשיבה על החלטותייך בחיים. אכן, כדאי מאוד להחליט על צעדינו מתוך חשיבה רצינית ובחינת העובדות, ולברר מה עמדת ההלכה בכל נושא שיש לו גם נגיעה הלכתית.
ההלכה מצווה אותנו לשמור על בריאותנו, ולכן נכון לעשות כל תהליך רפואי שיוביל לתועלת הגוף וישמור עלינו ממחלות. מסיבה זו מקובל להתחסן בגיל צעיר כנגד מחלות העלולות לגרום לנזק בהמשך החיים, להתחסנות יש משמעות בפן האישי אך גם בפן הציבורי – ככל שיותר אנשים מתחסנים כך יורדת שכיחות המחלה באוכלוסיה כולה, בצורה שמגנה גם על מי שאינו יכול להתחסן מסיבות רפואיות.
איך קובעים מה מועיל ומה חשוב? בנושאים רפואיים ההלכה העניקה נאמנות לרופאים. רוב מניין ובניין של העולם הרפואי תומך בהתחסנות נגד נגיף הפפילומה, כדי למנוע ממך לחלות בסרטן חלילה וכן כדי שאחרים לא יידבקו ויחלו.
ומה לגבי תופעות הלוואי של החיסון? גם בעניין זה ההלכה נקבעת לפי הדעה הרפואית המקובלת. מחקרים בנושא הראו כי תופעות הלוואי הן לא מסוכנות (כמו עליית חום ורגישות באזור ההזרקה בדומה לחיסונים אחרים). במקרים נדירים יכולה להתפתח אלרגיה למרכיבי החיסון ולכן הוא תמיד ניתן בהשגחה. לפיכך אין איסור בקבלת החיסון בהיותו בטוח לשימוש.
האם נגיף הפפילומה פוגע רק במי שלא מקפידה על ההלכה בענייני אישות? נגיף הפפילומה מועבר בעיקר דרך מגע באזורים מוצנעים, אך במקרים נדירים תיתכן העברה באמצעים אחרים שעדיין אינם נהירים לעולם המדעי די הצורך. יש טוענים לפעמים כי נגיף זה פוגע רק במי שחיה חיים מופקרים או נמצאת ביחסים אסורים עם גברים. אמירה זו היא, בפשטות, לא נכונה.
בנוסף, ישנם אנשים שעוברים שלבים בחיים בהם הם פחות מקפידים על שמירת ההלכה ואחר כך מחליטים לתקן, ומקימים בתים נאמנים בישראל; יש מקרים רבים של זוגיות שנייה; ויש לצערנו מצבים שבהם נכפה על נשים או גברים מגע אינטימי לא רצוי. בכל אחד מהתסריטים הללו, כל אחד ואחת עלולים להיות חשופים להדבקה בנגיף הפפילומה מבלי שעברו על איסור כלשהו במזיד. לכן, הבחירה להתחסן לא קשורה לחוסר הקפדה על הלכה, כי אם להיפך.
חשוב שרבנים ורבניות ישיבו על שאלות בתחום המומחיות שלהם, שהוא ההלכה, ויזהרו מעיסוק בתחומים שאינם תחום המומחיות שלהם. לכן, אנחנו במשיבת נפש מקפידות לא לחרוג מהתחום בו אנו מוסמכות להשיב. כל מה שביכולתנו לומר על החיסון לפפילומה הוא שלפי ההלכה יש להישמע לעצת הרופאים. אם את נשמעת להמלצות משרד הבריאות את מקיימת את ההלכה – וההמלצה היא להתחסן.
הנה קישור לאתר עם מידע אמין שיוכל לעזור לך להבין את התמונה המלאה.
אנחנו מאחלות לך מכל הלב המשך צמיחה בריאה ושמחה, ואת מוזמנת להוסיף ולפנות אלינו בכל עניין.
הרבנית ד"ר חנה אדלר, גניקילוגית והרבנית שלומית פיאמנטה
הרחבה ומקורות:
חובת שמירת הבריאות
התורה מצווה אותנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד), כפי שמסביר בעל ה"קיצור שולחן ערוך"
(ל״ב, א׳):
הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגוּף בָּרִיא וְֹשָלֵם מִדַּרְכֵי הַֹשֵם הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפשַׁר שֶׁיָבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגוּף, וּלְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַבְרִין וְהַמַחֲלִימִים אֶת הַגוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְנִֹשְמַרְתֶּם מְאִד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם.
התורה מחייבת אותנו לפעול בצורה אקטיבית לשמירת החיים:
שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז פרק ו:
"כי בעצם הבעלות על חיי האדם הוא של הקב"ה, והקב"ה נתן לאדם בעלות על עצמו כל עוד שמנצל בעלותו לקיום חיותו ושלמותו"
עקרון זה משתקף גם בכך שמשום מצוות 'וחי בהם' נדחות כמעט כל מצוות התורה בפני פיקוח נפש. חובה אפוא להיעזר בכלים שמעניקה לנו הרפואה המודרנית להגן על עצמנו בפני מגפות ומחלות.
אחריות ציבורית בבחירה להתחסן
כלל נקוט בהלכה כי 'יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק' (תוס בבא קמא כג. ד"ה "וליחייב"). כלומר, על כל אדם מוטלת החובה להיזהר שלא יגרום נזק לאחרים, אף יותר ממה שהוא נזהר לא לגרום נזק לעצמו.
כלל זה רלוונטי לעניין חיסון, שכן מניעת הדבקה היא גם צמצום התחלואה באוכלוסיה כולה. לכן, ההתחסנות מבטאת את המאמץ שעל כל אחד לעשות כדי שאחרים לא יחלו.
נאמנות רופאים
רפואת האדם ובריאות חייו נתונים בידי ה', כמאמר הפסוק "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך" (שמות ט"ו). עקרון זה חוזר במקומות רבים בתנ"ך.
אולם, מהפסוק "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כ"א) למדו חז"ל ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס., בבא קמא פה.). לחלק מהפוסקים זוהי אף מצוה שנלמדת מהפסוק העוסק בהשבת אבידה "והשבותו לו", כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (נדרים ד', ד'):
שהוא מצוה, רוצה לומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב) והשבותו לו – לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו
והיו שלמדו את חובת הרופא לרפא מפסוקים אחרים, כגון "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"א) ועוד.
האם דעה רפואית משפיעה על ההלכה?
במספר ממקומות בגמרא נזכרת התייעצות עם רופאים לצורך בירור הלכה במצבים מסוימים. למשל במשנה ביומא (ח', ה'):
חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְקִיאִין.
ופירש הרמב"ם:
בקיאים מן הרופאים… ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול [ביום הכיפורים] והוא [החולה] אומר איני צריך, מאכילים אותו על פי רופא ואין שומעים לחולה.
כך פסק גם השו"ע (אורח חיים סימן תרי"ח).
התייעצות עם רופאים נזכרת גם בהלכות שבת, וכך נאמר בשולחן ערוך (אורח חיים שכ"ח, י'):
כל חולי שהרופאים אומרים שהיא סכנה אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת.
מכאן שבעניינים הקשורים לפיקוח נפש – יש נאמנות לרופאים להגדיר מהו מצב סכנה ומה נדרש כדי להמנע ממנו או להנצל, ובעניינים אלה יש לשמוע להם.
במסכת עבודה זרה דף קז מוזכר עניין נאמנותו של רופא מומחה לקביעה הלכתית ורש"י מנסח שם את הנימוק: "לא מרע אמנותיה" – כלומר רופא לא רוצה לפגוע באמינותו ובשם המקצועי שלו, ולכן ניתן לסמוך עליו שיתן חוות דעת מדויקת ואמיתית וממילא ניתן להסתמך על דבריו לקביעת הלכה.
בענייני נידה מוזכר כי ניתן לסמוך על דעת רופא להגדיר את מצבה ההלכתי של אישה הסובלת מתסמיני דימום חריגים (נידה כב:), אולם מוזכרת שם גם בדיקה מציאותית שנועדה לבחון את התופעה ממנה סובלת האשה כדי להכריע מה ההלכה. לכן, עלתה השאלה מהו מעמד דעת הרופא בהקשר זה. הרי לו נאמנות הרופאים היתה חד משמעית, לא היה צורך בבדיקה; ולו לא היתה נאמנות רופאים, למה דעתם מובאת בגמרא.
הפוסקים שהסיקו שהרופאים נאמנים הסבירו שהבדיקה המציאותית נועדה להסיר ספק רפואי, ואינה סותרת את נאמנותם (שו"ת עבודת הגרשוני סימן כב), או שהיא שייכת למקרה אחר בגמרא. אחרים הוכיחו ממעשה זה שאין נאמנות לרופאים, אלא אם כן עמדתם הוכחה מעשית (רמ"א בדרכי משה יו"ד סי' קצא אות ד; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קיא; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב). ויש שהסיקו שנאמנות רופאים קיימת ברובד העקרוני והכללי, ולא בפסיקה לגבי אדם ספציפי מסוים (שו"ת חתם סופר חיו"ד סימן קנח, וסימן קע"ה).
אולם, כל ההסתייגויות והחילוקים הללו אינן נוגעים למצבי סכנה – בהם כאמור שומעים לרופאים.
גם לדעת המצמצמים את נאמנות הרופאים בנושאים הלכתיים, ניתן לסמוך על מדע הרפואה הכללי לגבי עקרונות וחוקי הרפואה.
כך כתב החתם-סופר (בסימן קנ"ח):
האמת יורה דרכו דאין לסמוך על הרופאים על גוף פרטי מה שהם שפטו בשכלם על גוף זה, אבל המה נאמנים בדברים כלליים שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם.
ובהמשך:
היות כל דברי הרופאים אינו אלא אומד הדעת, שהם עצמם אומרים כי חכמתם הוא רק עיונית, ע"כ המה נאמנים על הכלל ולא על הפרט.
את התמונה ההלכתית סיכם פרופ' אברהם שטיינברג באנציקלופדיה רפואית הלכתית (ערך נאמנות רופאים):
מצינו בחז"ל ובפוסקים שפנו לרופאים כדי לברר את עמדתם במציאות הרפואית הנוגעת לשאלות הלכתיות, וכן זירזו את השואלים להיוועץ בדעת רופאים ולשמוע לדעתם… וכן המקובל בימינו שגדולי הפוסקים מתייעצים עם רופאים בשאלות רפואיות-הלכתיות מעשיות, ומבררים עמהם את המציאות של החולה השואל, ונוהגים להפנות שואלים בענייני הלכה הנוגעים לרפואה להתייעץ עם רופאים, וכן סומכים בתי הדין הרבניים על עדויותיהם של רופאים מומחים בשאלות העומדות על הפרק בענייני קידושין, גירושין, עגונה, מזונות וכיו"ב.
יחד עם זאת מצינו מחלוקת בפוסקים אם לסמוך על נאמנותם של הרופאים בתנאים ובמצבים שונים, ורבים הם הפוסקים שדנו בשאלה זו בהקשרים הלכתיים שונים.. גם אם מדע הרפואה נאמן בוודאי, עדיין יש שאלה אם הרופא עצמו נאמן בוודאי או בספק, ומאיזה דין הוא נאמן — מדין עדות, או מדין רוב, או מדין חזקה שאומן לא מרע אומנותו.
יש הסבורים, שנאמנות הרופאים היא וודאית, כי עליהם אנו סומכים באיסורי כרת ומיתות בית דין, לפי שהם יודעים בטיב החולאים והמיתות, או שכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, נתנה לו התורה נאמנות בכל מה שיאמר. לפיכך, נאמנות הרופאים היא גם באיסורי תורה, וגם בדברים שאינם נוגעים לפיקוח נפש; ויש הסוברים, שנאמנותם היא מדין ספק, וכפי שמוכח בעליל מהעובדה שהם משנים דעתם מזמן לזמן, וביניהם אין הסכמה בהרבה דברים, ולפעמים יש שהם מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, ואחר כך בא דור אחר וסותר מה שנאמר. לפיכך, נאמנות הרופאים היא רק באיסורי דרבנן, או במצבים של פיקוח נפש, שבשניהם סומכים על הספק.
אכן גם לשיטות שאין הרופאים נאמנים, לא יעלה על הדעת שאין אמירת הרופאים נחשבת לכלום, כי בקיאים הם באומנותם, אלא שלעניין איסורים אין מחשיבים דבריהם כוודאי.
לעניין ההתחסנות, ניתן להגדיר את שאלה יעילות החיסונים ונחיצותם כשאלה כללית, בה ראינו שההלכה מעניקה נאמנות לרופאים; כמו כן, מדובר בנושא שנוגע לפיקוח נפש, כי המחלות שאותן בא החיסון מנוע הן מחלות מסוכנות. זוהי סיבה נוספת לקבוע שיש לשמוע לרופאים לעניין זה.