שאלות ותשובות
נשות תורה עונות כהלכה
הרבנית ד"ר רות אלסטר
מרצה לגמרא במת"ן ובבית המדרש 'כולנה'
הרבנית רות אלסטר סיימה דוקטורט במחלקה לתלמוד של אונ' בר-אילן.
מרצה לגמרא במת"ן ובבית מדרש כלנה, ומנחה סטודנטים בכתיבת עבודות סמינריוניות.
עקדת יצחק: השאלות נראות לי זועקות מתוך התורה, איך יכול להיות שהקב"ה מבקש מאברהם לעשות מעשה כל כך לא מוסרי?
עקדת יצחק
שלום, אני תלמידה בכיתה יא, וחזרתי לאחרונה על פרשת עקדת יצחק. הפעם, השאלות נראות לי זועקות מתוך התורה: איך יכול להיות שהקב"ה מבקש מאברהם לעשות מעשה כל כך לא מוסרי? ואם נניח, שהוא רק התכוון לנסות אותו, איך יכול להיות שאברהם שיתף אתו פעולה, והיה מוכן להקריב את בנו? למה הוא לא התווכח עם הקב"ה כפי שידע לעשות היטב בקשר לסדום ועמורה? האם באמת עלה על דעתו להרוג את יצחק? איך אנחנו יכולים לחיות בשלום עם המחשבה הזו?
התשובה התקבלה מהרבנית ד"ר רות אלסטר
את שואלת שאלה מצוינת, שאלה שהעסיקה רבים וטובים.
לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כד), מטרת הניסיון היא שנלמד מאברהם על מידת אהבת ה' ויראתו. מטרה נוספת להמחיש לנו "עד כמה אמתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון". שתי תובנות אלה אינן עונות לשאלה המוסרית שהעלית, והן גורמות לאי-נוחות מסוימת, כי לא ברור איך אפשר להאמין בא-ל שאיננו מוסרי, והדרישה לכבות את המצפון כדי להקשיב לצו הנבואי נראית מסוכנת למדי ואף לא לגיטימית (כפי שאמר הרס"ג בצורה מפורשת בספר אמונות ודעות, מאמר שלישי, אות ח).
אין לי פתרון מושלם, אבל אני רוצה להציע לך שלושה כיווני חשיבה שלדעתי עונים על שאלת המוסר האלוקי בתוך פרשה זו.
ההצעה הראשונה: כדי להבין הצעה זו, עלייך לחזור (בדמיון שלך) 3500 שנה אחורה. באותה תקופה, רצח נחשב דבר אסור ומתועב, אך הקרבת ילדים לכבוד הא-ל הייתה לגיטימית ואף נחשבה מעשה אצילי של נאמנות ומסירות נפש. זה קהל היעד של הסיפור, ואברהם אף הוא שייך לתקופה זו. במקום להטיף ישירות נגד הקרבת ילדים, פונה הקב"ה לאברהם ומבקש ממנו להקריב את יצחק. לשמע הסיפור, הקהל עומד במתח: הא-ל ביקש ממנו להקריב את היקר לו מכל, האם אברהם יעמוד בניסיון זה? כאשר אברהם מעלה את יצחק על המזבח, המתח עולה ועולה, אך פתאום, המלאך מתגלה לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער", הקב"ה אומר: "זה בכלל לא מה שאני רוצה, וזה לא מה שרציתי ולו לרגע אחד".
לפי הצעה זו, סיפור העקדה משתמש בגורם ההפתעה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי: הקב"ה אינו רוצה בקרבנות אדם. מסר זה אמנם אינו נדרש לתקופתנו, אך היה נדרש מאוד בתקופת אברהם, ואף בתקופת בית ראשון היו שחטאו בעניין זה בהשפעת עמים אחרים (ראי למשל: ר' ירמיהו ז לא-לב, יחזקאל כ לא).
הצעה השנייה: לפי הצעה זו, הקב"ה לא באמת התכוון שאברהם יקריב את יצחק, וגם אברהם לא באמת התכוון להקריב את יצחק. אברהם היה בטוח שה' לעולם לא ירשה את שחיטתו של ילד תמים (וישנם סימנים לכך לאורך הפסוקים). כאן את מן הסתם שואלת את עצמך: האם זה סיפור "בכאילו"? מה המשמעות שלו אם כל הדמויות משחקות תפקיד שהן לא מתכוונות אליו באמת? איפה הניסיון, אם סוף הסיפור ידוע מראש?
הביטחון שאברהם נדרש להוכיח דומה לניסיון שבו מבקש אדם מאהובו ליפול לתוך זרועותיו. אם הוא בוטח בחברו שיתפוס אותו, הוא ייפול עליו ברצון. משל זה מסביר למה סיפור עקידה מכיל ממד של ניסיון, גם אם סופו ידוע מראש. הוא גם מסביר לשם מה אברהם היה צריך לעבור ניסיון מדומה זה: כאשר בני אדם מתרגלים ליפול זה לזרועותיו של זה, הם לומדים לסמוך זה על זה ומחזקים את הקשר ביניהם. סיפור העקדה מלמד את עם ישראל לסמוך על הקב"ה, גם אם הוא מעביר אותנו בדרכים לא מובנות, מסוכנות או כואבות. יחד עם זאת, הסיפור מלמדנו שהקב"ה אף פעם לא יבקש מאתנו לעשות מעשה לא מוסרי (מתוך מאמרו של פרופ' דרשוביץ, "צדק, מוסר ומשפט – הרהורים בעקבות מעשה העקדה").
הצעה שלישית: בהצעה זו, אני מבקשת לא לפתור את הקונפליקט, אלא דווקא להעצים אותו: באמת, הציווי של הקב"ה להקריב את בנו מעמיד את אברהם במצב בלתי אפשרי, של דרישות סותרות ובלתי מובנות. הקונפליקט קשה במיוחד כיון שהוא דורש מאברהם לעשות מעשה שלא יוכל לחיות איתו בשלום. אולי הסיפור בא ללמד אותנו שגם כאשר נמצא את עצמנו בקונפליקט מוסרי בלתי אפשרי, במקום ליפול לייאוש, נישאר תחת כנפיו של הקב"ה, לא נעזוב את הברית ואת המחויבות שלנו, נמשיך להתייסר ולברר מה נדרש מאתנו – עד שנמצא פתרון. התורה אם כן מפנה את מסריה גם למי שחווה קונפליקט מולה, ומלמדת שגם במצב זה, יש להישאר בקשר עם הקב"ה, כחלק מהברית בינו לבין עם ישראל.
אשמח לשמוע איזו הצעה דיברה אל ליבך.
רותי אלסטר
תפילה אישית - מאיפה להתחיל??? הרבנית רותי אלסטר
השאלה:
שלום
אני לומדת במדרשה השנה וב"ה ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר מאמינה ביהדות ובאמת רוצה את זה (שנה שעברתי כפרתי לגמרי. לא בגלל המאמץ, כי התנהגתי כאילו הכל מושלם אלא מתוך חוסר הבנה מוחלט וכפירה)
אבל הבעיה שלי היא שאני מרגישה שאני רק מתקדמת באופן שכלי ולא ברגש.
במיוחד כשזה מגיע לתפילה – אני סוף סוף התחלתי להתפלל ואני לומדת על משמעות המילים- אבל אני מרגישה שהכוונה שלי נשארת שם. יש קצת רגש, ואני באמת באמת יודעת שאני רוצה את זה. באמת.
אבל זה פשוט מרגיש לי קצת חוסר יעילות להתפלל.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, כי אני יודעת שלהתפלל זה בעצם לעשות פעולה על עצמי- שאני ארגיש את זה.
אבל אז איפה בא התפילה האישית??
כשאני מתפללת בסידור אני באמת מבינה את חלק גדול מהמילים (אחרי למידה) ולפעמים גם מרגישה.
אבל בתפילה אישית אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל!
אפשר עזרה?
התשובה:
שלום לך,
התיאור שלך מראה שאת מכוונת מטרה, רוצה להתעלות מבחינה רוחנית ומאד מודעות לעצמך, לכוחות שלך וגם לחולשות שלך. על כך, ניתן לומר בלב שלם: אשרייך! ואין לי ספק שבזכות החיפוש והכנות שלך, תצליחי.
אבל בינתיים את מרגישה קושי: קושי לחבר בין השכל לרגש ובין הלימוד התיאורטי לתחושות הקיומיות. מבחינתך קושי זה מתבטא במיוחד, כשאת היית רוצה או כשאת מצפה מעצמך להתפלל תפילה אישית.
יש לציין שבתנ"ך כולו, דמויות רבות מתפללות, וכולן מתפללות תפילות אישיות, בהן הם מבטאים את התחושות שלהם באותו רגע, את הבקשות ואת השאיפות שלהן. התפילה המקורית, וכנראה הטבעית יותר, אם כן היא דווקא התפילה האישית.
אני יכולה להעיד על סבתא שלי שהתקשתה מאד להתפלל שמונה-עשרה, אך לא הפסיקה להתפלל תפילות אישיות, למרות שלא היתה מלומדת ובקושי ידעה לקרוא בעברית.
איך התהפכו היוצרות ודווקא התפילה האישית, שלפי המתואר בתנ"ך אמורה להיות כל כך טבעית הפכה להיות משימה קשה? אני חושבת שהשינוי נובע משני דברים, שהמודעת אליהם תאפשר לך לסלול לעצמך את הדרך לתפילה אישית משמעותית: הראשון הוא שהתרגלנו להתפלל מהסידור, ולא התאמנו מספיק לנסח תפילות אישיות. זה "שריר" שאף פעם לא עבדנו עליו, ולכן בתחילת הדרך, קשה לשחרר אותו ולהשתמש בו. אבל ככל שתתאמני יותר בנושא, זה יבוא לך יותר בקלות. ניתן להשוות זאת לאלתור במוזיקה, שדורש מהנגן להשתחרר מהתלות בתווים כתובים והוראות ברורות, כדי לתת ביטוי חופשי יותר לנפשו. תתפלאי אולי לשמוע, אבל גם יכולת אלתור דורשת אימון, ואימון משפר את יכולת האלתור. כך גם באמירת תפילות אישיות.
הדבר השני המקשה על אמירת תפילה אישית הוא שתפילה אישית דורשת ממך להכיר בצרכים שלך עצמך, בנקודות החוזק והחולשה. תפילה אישית אמורה להיות מראה, לשקף את מצבך ואת שאיפותייך, אבל לא תמיד יש לנו אומץ לעמוד מול מראה זו. תפילה אישית גם דורשת להכיר בעובדה שלא הכל נמצא תחת שליטתנו. היא נובעת לרוב מתחושת חוסר, מצורך, שמלווים בתחושת חוסר אונים. העולם המודרני מעריץ הצלחה ושליטה, והוא מקשה עלינו להכיר בחולשות שלנו, אפילו "ביני לבין בוראי". אנחנו מעדיפות לחיות באשליה של שליטה מאשר להודות שיש לנו מעט שליטה על מסלול החיים שלנו. אמירת תפילה אישית דורשת מאיתנו לצאת מהאשליה הזו, להכיר בתלותנו בבורא עולם, להשלים איתה, להפוך תחושת חוסר אונים למקור של שלווה וביטחון כי יש מי שמנהל את העולם ולא הכל תלוי בנו.
בצורה מעשית, אני מציעה שתתחילי בקטן ובצורה לא שיפוטית. כל תפילה אישית היא הזדמנות לבירור עצמי והיא טובה ורצויה לפני הבורא.
רותי
הרבנית ד"ר רותי אלסטר היא מרצה ומנחת קבוצות לימוד בגמרא, מלווה ומנחה כתיבת עבודות סמינריוניות.
אם הגבר ואישה ירדו לעולם כנשמה שהופרדה, איך זה אפשרי שאחרי שהאישה מתה, הגבר ינשא לאחותה?
שלום רב,
אם לפי הזוהר הקדוש -להבנתי- גבר ואישה ירדו לעולם כנשמה שהופרדה, איך זה אפשרי שבקהילה החרדית, אחרי שהאישה מתה נאמר כמו בסרט "למלא את החלל", הגבר יכול להינשא לאחותה? זה לא עלול ליצור לפגיעה במידה ומדובר בזיווג מתאים?
התשובה התקבלה מהרבנית ד"ר רות אלסטר מלמדת במכללה ובית ספר פלך קרית עקרון, מקימה בימים אלה את סניף מתן השומרון בקרני שומרון.
שלום לך,
בשאלתך את מתייחסת לכך שבני זוג הם מפגש של נשמה אחת שהופרדה ונראה שמטרידה אותך האפשרות של נישואין שניים. העלית בפרט את הדוגמא של התסריט "למלא את החלל", בו גבר מתחתן עם אחות אשתו. בזוגיות זו ברור שהאישה שנפטרה תמשיך ללוות את הזוג החדש, בתור אחות ובתור אם התינוק שהתייתם.
בשאלתך, את רומזת לאמירה שניתן למצוא לה מקבילה בגמרא (מסכת סוטה ב ע"א) "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!"
תפיסה זו של זוגיות מעלה סימני שאלה בכל מקרה שמשהו משתבש: כאשר הזוגיות לא עולה יפה או כאשר אחד מבני הזוג נפטר. אמירה זו קשה במיוחד אם מפרשים אותה כביטוי לקשר מיסטי בין שתי נשמות שנועדו זו לזו. אבל נראה לי שהגמרא באה ללמד שזוגיות היא קשר מהותי וטבוע, שאינו ניתן לפרק בקלות. אין באמירה זו כדי לטעון שזיווג שני הוא בהכרח זיווג מסוג ב', ושלא ניתן לבנות קשר אמתי ועמוק בזיווג שני.
האם על בן הזוג שהתאלמן נגזר להיוותר בודד כל חייו? התשובה היא, לא. היהדות מוקירה את החיים על פני המוות. לאחר תקופת האבל, מותר ואף רצוי להמשיך בחיים, ללא הסתייגות וללא שום הסתכלות שלילית על הקשר השני שעתיד להתרקם. תפיסות קבליות אמנם משפיעות על חיינו, אך אין נהוג לפסוק לפיהן, ובודאי שאין להימנע מזיווג שני בעקבותיהן. הדבר מקובל על פני כל קשת התפיסות ההלכתיות, חרדיות ואחרות.
לגבי הדוגמה שהבאת לנישואין שניים – נישואין עם אחות הנפטרת, הדבר מותר על פי כל התפיסות. על פי ההלכה (עייני במקורות בסוף), אסור לגבר להתחתן עם אחות אשתו, כל עוד אשתו בחיים, אך מותר לו להתחתן איתה אחרי שאשתו נפטרה. למרות שאין בכך מצוה או אף המלצה אלא היתר בלבד, הדבר מקובל. לעיתים, האחות עשויה אפילו להיות בחירה טבעית, בפרט כאשר ישנם יתומים צעירים. יש לציין שבצדק רב את רומזת לכך שזוגיות זו עלולה להיות מורכבת.
אני נזכרת בלפחות שתי נשים מפורסמות שהצליחו לבנות זוגיות חדשה ומשמחת, לאחר מות בעליהם: מאיה מורנו (אלמנתו של סג"א עמנואל מורנו) וחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. שתיהן בחרו לשמור על שם הנישואין הראשון שלהן, אינן נמנעות מלהזכיר את בן זוגם הראשון, ואינן נבוכות לומר בציבור שהן עדיין מתגעגעות אליו.
באותה נשימה הן מודות על הזוגיות השניה שנקרתה לדרכם בחסדי הא-ל. הן מחויבות לחלוטין לזוגיות החדשה שלהן, אך גם מחויבות לשמר את הזיכרון של הבעל הראשון. הדבר איננו אפשרי בלבד, הוא מתבקש.
כאשר מוותרים על הרעיון של נפש תאומה אחת ויחידה, ניתן להשקיע בבניית זוגיות איתנה, המבוססת על שיקולים מהותיים, וליצור חיבור בל יינתק, מבלי לחשוש מהאפשרות שבחירה בבן זוג אחד מנעה מפגש עם תאום הנפש המיועד. תפיסה זו עשויה לסייע ולהרגיע גם בבחירת זיווג ראשון.
אני מאחלת לך שתזכי לבנות זוגיות איתנה ומאושרת לאורך ימים ושנים.
רות אלסטר
מקורות להרחבה
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א
א"ר שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, …אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.
בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף ב עמוד א
והעמידוה בזווג שני ר"ל שהוא בזמן ראוי לענש וגמול אבל בזמן שאינו ראוי לכך והוא הנקרא זווג ראשון מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה ועל זה אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני בנדוניתו ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש ודברו חכמים בהווה:
שו"ת יביע אומר חלק עשירי יורה דעה סימן יב
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טו סעיף כו: "אחות אשתו אסורה לו מן התורה, כל זמן שאשתו קיימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפילו גירש את אשתו. אבל לאחר מיתתה, מותר באחותה."
חלום על סבא שנפטר - האם הוא מעביר לי מסר?
סבא שלי שמאוד הייתי קשורה אליו נפטר לפני חודש ומאז אני בעצבות. לפני מספר לילות חלמתי עליו שהיינו בבית מלון ואמרו לי שהוא מחפש אותי נכנסתי והתחלתי לחפש אותו וכשמצאתי אותו הוא נתן לי מבט בצחוק איפה את? ואז נתן לי נשיקה וחיבוק ואני סידרתי את המגש אוכל שלו שהיה מחובר לכיסא גלגלים שלו. האם החלום הזה אומר משהו חיובי/ שלילי ? האם מעביר איזה מסר
התשובה ניתנה על ידי הרבנית ד"ר רות אלסטר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום רב,
קודם כל, אני משתתפת בצערך ורוצה לציין שלמרות שאין דיני אבילות על סבא, מאד לגיטימי ונורמלי להיות עצובה לאחר אובדן של אדם קרוב ויקר. הזמן בדרך מכלל מרפא את הכאב הזה.
חכמינו חלוקים בקשר למשמעות שיש להעניק לחלום וסוגיה ארוכה במסכת ברכות מוקדשת לנושא (מסכת ברכות פרק תשיעי).אך במקרה שלך, נראה לי שנכון לומר ש"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נה ע"ב): זאת אומרת שהחלום אינו מסר המועבר מלמעלה, אלא דרך של האדם לעבד את המציאות שהוא חווה. ברור לנו שלפחות לפעמים, מחשבות המעסיקות אותנו במשך היום, ממשיכות להעסיק אותנו תוך כדי שינה באמצעות חלומות. יתכן שהחלום שלך משקף את מה שליבך מרגיש ומחזק את המודעות שלך לכך שאת מאד מתגעגעת לסבתך.
לפי חכמינו, אין למהר ולתת לחלום משמעות גדולה מדי, אלא לזכור "שכל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב). לומדים מהגמרא הזאת שיש כוח בנפשו של אדם לפעול בדבורו ולהשפיע על האופן אשר בו יתגשם החלום (המהרש"א). האדם יוצר את משמעות החלום.
החלום הביא אותך להודות בעצבות ובגעגוע שלך, אבל יש בו גם צחוק, שמחה, הזמנה לקרבה. אלו צדדים תרצי להדגיש וללכת איתם למשך היום? זה כבר תלוי בך, וחשוב למצוא את הדרכים להתרחק מן העצבות. ואולי שיחה גלויה עם הורה, אח או בת דודה שגם מתגעגעים לאותו סבא תאפשר לך להעריך יותר את היחס הקרוב שהיה לך עם סבתך ואת תכונותיו ומתוך כך תמצאי את הכוח להמשיך בחיים שמחים ומלאי השראה.
רות
הרבנית רות אלסטר מלמדת במכללה, מדרשת באר אשדוד ובית ספר פלך קרית עקרון, מקימה בימים אלה את סניף מתן השומרון בקרני שומרון.
הרחבה
ניתן למצוא 3 גישות עיקריות ביחס לחלום אצל חכמינו:
לפי גישה אחת, "חלומות שווא ידברו" (ברכות נה ע"ב) ואין לתת להם שום משמעות מעשית או רעיונית. "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (גיטין נב ע"א).
ישנו גם "חלום נבואי", או החלום המביא מסר לחולם והדורש פתרון. אך חז"ל סבורים שחלומות נבואה אמתיים באים רק ליחידי סגולה מופלאים הזוכים להתגלות (ברכות נה ע"א).
כאמור, חז"ל הכירו גם את הגישה הפסיכולוגית לפיה החלום משקף את הרהורי ליבו של האדם, הרהורים מודעים יותר או פחות.
מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף נה עמוד ב: " וכן הוא הדבר הזה שניתן כח לפה להוליך את החלום כפי פתרונו אם הוא מעין החלום".
הרבנית תמר ביטון
ראש מדרשת אמי"ת באר – מדרשה קהילתית לבנות בירוחם ובאשדוד
הרבנית תמר ביטון היא ראש מדרשת אמי"ת באר – מדרשה קהילתית לבנות בירוחם ובאשדוד,
מייסדת- שותפה של בית המדרש במדבר והמדרשייה התיכונית אמי"ת קמה. בעלת תואר שני בלימודי מדרש ואגדה מהאוניברסיטה העברית. חברת המועצה הרוחנית של רשת אמי"ת.
אני אשכנזייה העומדת להינשא לבחור ספרדי. האם בשביל אחדות הבית המשותף עלי לאמץ אוטומטית את המנהגים שלו ?
אני אשכנזייה העומדת להינשא לבחור ספרדי. בעקרון אני אוהבת את המנהגים והנוסחים שלו, אך מרגישה מחוברת לבית הורי ולא רוצה לאבד את המסורות שעליהן גדלתי. שאלתי היא האם בשביל אחדות הבית המשותף עלי לאמץ אוטומטית את המנהגים שלו ולוותר על שלי, ומה לגבי המקרים בהם יש לכאורה ירידה רוחנית (לדוגמא, אם נהגתי להדליק חנוכייה או ליטול ארבעת המינים, האם כבר לא אוכל לעשות זאת אחרי הנישואין?)
התשובה ניתנה מהרבנית תמר ביטון, כחלק ממיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
אפתח בכך ששאלתך משמחת ואופטימית. יש ברכה גדולה במציאות ש"הותרו שבטים לבוא זה בזה" – קיבוץ גלויות בו עם ישראל חוזר לארצו והמנהגים השונים שהתפתחו בגלויות נפגשים להם תחת אותה קורת גג משפחתית. היהדות הארץ-ישראלית הנוצרת כאן מבוססת על מפגש של שפות דתיות והרחבת המכנה המשותף.
בעבר, הנחת המוצא הייתה שאשה עוברת לחיות בקהילה של הגבר לו היא נישאת, וכי צעד זה מבחינתה הוא מעבר לעולם חדש מכל הבחינות. לפיכך התייחסו פוסקים לשאלת המנהגים שהיא מביאה מבית הוריה כדין מי שהולך למדינה אחרת ואין בדעתו לחזור ולכן היה עליה לקבל את מנהג מקומה החדש. כיום, העולם דינמי יותר ומקומו של אדם משתנה במהלך חייו. המנהג כבר לא מוגדר רק לפי הגיאוגרפיה אלא לפי המוצא והעדה, ומנהגים שונים חיים בשכנות ובכפיפה זה לצד זה. לאור שינויים אלו פוסקים העלו שבני הזוג יכולים לקבוע מנהג משפחתי משותף שלא יהיה בהכרח מנהגו של האיש. (למשל הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח; הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז).
בשאלה זו אני מציעה להבחין בין סוגים שונים של מנהגים:
- מנהגי שולחן ואוכל –
נראה לי רצוי ואף הכרחי שיהיה מנהג אחיד למשפחה גרעינית שמבשלת יחד במטבח אחד ואוכלת יחד סביב שולחן אחד.
אבל באיזה מנהג לבחור עבור הבית החדש? האם בהכרח בזה של הגבר, אבי המשפחה? בנושא זה דן הרב נחום רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח) והעלה שישנם שיקולים נוספים. ההחלטה על המנהג המשפחתי מתחילה בברור טעמיהם של מנהגים והקפדות במשפחות מהן הגעתם, ובמקביל לתת מקום לתחושות, העדפות ואינטואיציות דתיות. אוסיף ואומר שמעבר למנהג עצמו, יש לקחת בחשבון מהי הקהילה בה אתם מתכננים להקים את ביתכם – האם היא מגוונת או הומוגנית במנהגיה? האם תגורו באופן מובהק ליד אחת ממשפחות המוצא? האם אחת המשפחות תמנע מלסעוד על שולחנכם אם תעדיפו מנהג אחר? במקרים כאלה, דווקא המנהג המחמיר הוא זה שמטיל שלום בית, בין אם מקורו בבית הורי האישה או האיש.
בכל מקרה יש לעשות טקס "התרת נדרים" למי שמשנה ממנהגו, מתוך הנחה שמה שנהגנו במהלך חיינו הופך לחלק מהזהות שלנו, ואם אנחנו עומדים לחולל שינוי, ראוי שנסמן נקודת התחלה חדשה.
לגבי שינוי של האישה למנהגי האיש, עייני אצל הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז, וודאי שכך גם לגבי השינוי של מנהגי האיש.
- נוסחי תפילות וברכות –
פוסקים רבים התייחסו לכך שהאישה אינה צריכה לשנות את נוסחי התפילה והברכות מאחר והם אינם משפיעים על המרחב המשפחתי המשותף (למשל הרב חיים דוד הלוי שהוזכר; הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב, ועוד).
אולם חלק מהפוסקים טענו כי גם אם האישה ממשיכה בשקט להתפלל במנהג ילדותה, עליה לחנך את ילדיה להתפלל כמנהג אביהם. הטענה היא כי אם הילדים ייחשפו לשני נוסחים – הם עלולים להתבלבל ותפילתם תצא משובשת, ללא אחיזה בשום נוסח.
אני סבורה (גם מניסיון חיי) כי ילדים לא מתבלבלים בקלות וכי הם יודעים לפתח "דו לשוניות" דתית ותרבותית. כשם שכאשר האם והאב דוברים איתם מגיל ינקות שתי שפות הם לא יצאו עילגים ומבולבלים, כמו שחשבו פעם, אלא אדרבא, ירוויחו עושר לשוני, כך כנראה גם בעניין נוסח התפילה. ילד שילמד להתפלל בשני בתי כנסת מגיל צעיר, ירגיש חוויה של קרבת א-להים ואותנטיות דתית בכל אחד מהם. ירגיש בן-בית בכל בית כנסת שאליו יגיע.
אפשרות אחרת (במידה וקיימת באזורכם) היא להצטרף כמשפחה למניין משלב, שבו כל חזן מתפלל בנוסח אבותיו. ניסיונות מעניינים ומשמעותיים נעשים למשל בתחום של סליחות משולבות, המשתדלות לקחת את המיטב מכל נוסח.
לגבי הברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן, כידוע יש מחלוקת בין האשכנזים לחלק מהספרדים (ובעיקר לשיטת הרב עובדיה יוסף) אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן – אמירת הלל, ספירת העומר, הדלקת נר חנוכה, נטילת לולב וכדומה, כפי שציינת בשאלתך. נראה כי נשים שנפשן חשקה במצוות, ובוודאי מי שגדלה בבית הוריה על שותפות אקטיבית בהן, לא נכון שיסוגו אחור, דווקא כשהן מקימות בית משלהן. לעניות דעתי נדמה כי ברוח הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין" נכון להיות מוסיפות והולכות בקדושה ובברכות ולכך גם לחנך את הבנות.
- חגיגת חגים וטקסים –
הרבה מרגעי השיא של חיינו במעגל החיים ובמעגל השנה עוצבו בצורות שונות בתפוצות ישראל (לדוגמא: מנהגי חתונה – שבת חתן, מקווה, חינה, חדר ייחוד, סיבובים בחופה ולהבדיל מנהגי שבעה ואזכרות, כמו גם איך נראה ליל הסדר, מה לומדים בשבועות וכך הלאה)
לקראת חתונתכם, זו הזדמנות נפלאה ללמוד ביחד על טקס החופה ומנהגי החתונה, לחשוב על המשמעויות ולפתח טקס שלכם – שלוקח את המכנה המשותף הגבוה מכל אחת מה"שפות" של הבתים שלכם.
לטעמי, ניתן גם לאמץ מנהגים שמצאו חן בעיניכם מעדות אחרות, אך מעבר לעושר יש חשיבות מהותית לרצף ולהמשכיות, כלומר שתציינו את הרגעים המשמעותיים בחייכם בדומה לצורה בה ציינו אותם אבותיכם ואימהותיכם.
לסיכום בקצרה העקרונות שאני מציעה לכם לראות מול עיניכם:
- רצוי מנהג אחד לכל המשפחה
- זה לא בהכרח צריך להיות מנהגו של האיש
- יש לשאוף לשלום-בית ולשמחה, גם בין שניכם וגם כלפי משפחות המוצא שלכם
- רצוי לברר וללמוד על מקור המנהגים ולחתור למכנה המשותף הגבוה
- מי שמשנה ממנהגו עושה 'התרת נדרים'
אסיים במשאלה שנצמיח כאן חברה דתית רב-תרבותית עשירה ושוויונית, המצליחה ליצור שילובים מתוך בקשת אמת, חתירה לגבוה, זיכוך והטבה של כל השפע שהבאנו עמנו מהתפוצות השונות. מזל טוב לכם ובהצלחה!
תמר
הרבנית תמר ביטון, מיסדת וראש מדרשת אמי"ת באר
—
מקורות לעיון ולהרחבה:
- …אבל בציבור של קיבוץ גלויות, וכל שכן באיש ואשתו, אם כל אחד יקפיד על המנהג שלו דווקא – אין לך גורם פירוד יותר מזה. נמצא שכל התועלת של המנהגים מתבטלת והנזק מרובה, כי המחלוקת הורסת כל חלקה טובה. לפיכך צריך לנהוג בחכמה יתֵרה להבטיח שלא יבואו לזלזל במנהג הקודם, ומצד שני להתאימו בצורה נוחה ומועילה לתנאים המשתנים.
בעניין המנהגים, יש להבחין בין מנהגים המיוסדים בהלכה או בפסיקה שונה בהלכה, לבין מנהגים שאין להם מקור ברור אלא שנהגו כך בקהילות שונות, משום סייג או משום דבר טוב וכיוצא בזה. ברור שגם מנהגים מן הסוג השני – אין לזלזל בהם, אולם לפענ"ד במנהגים מסוג זה, שהם עניינם של האשה בלבד, כגון נוסח התפילה – אין לבעל לכפות עליה לשנות את מנהגה, שהרי מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בכל הנוסחים, וההבדלים ביניהם אינם מעכבים (ראה לעיל סי' פז). ואף במנהגים שיש להם השלכה גם לבעל, יכולים שניהם להסכים על מנהג אחיד, כפי שירצו.
… לפי עניות דעתי, יש מקום להקל בדבר זה, כיון שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות ויצירת קהילות חדשות, ועדיין לא גובשו מנהגי המקום, ולפיכך ניתן לקבוע מנהגים מחדש. וכל מנהגי ישראל מכל העדות – יש להם על מה שיסמוכו. (הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח)
- …מכל האמור תורת יוצאת שמנהג נשים בזה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ברצון חכמים הוא גם בקרב עדות אחינו הספרדים, ובמיוחד על לולב, ואין בשום אופן לבטל מנהגם [ומי שרוצה לשנות יעשה כן בביתו בלבד כפי שעשו כמה מגדולי הדורות] וגם אין כל מקום להוכיחן אפילו ברכות על כך, כי אם להיפך, יש לחזק בידיהם מנהגם בזה וכפי שקיבלו מתורת אמם, ולתת להם ברצון לברך, ולעודדן על כך, וכבר הזכרנו שיכולות אפי' גם ליקח של אחרים שלא מדעתן ולברך. …ואשריהן בנות ישראל כשירות הן שמחזרין אחר המצוות לקבל עליהן לקיימן ומברכות לד' על כך כפי מה שהרשום, ומודים לו בברכת שהחיינו וקיימנו. (הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב)
- גדרי חובת האשה לנהוג כמנהגי בית בעלה
בראש וראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין…
ברור שדין האורז שהבאנו לעיל לא על עצמו בא ללמד אלא על כלל דין אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת, שכל דבר שאינו מפריע לשלום הבית, אין שום צד יכול לכוף את זולתו לבטל ולנטוש מנהגי אבותיו, ואף לא הבעל את אשתו, אא"כ גורם הדבר למחלוקת, אז חזר דינו כדין ההולך ממקום למקום שאל ישנה אדם מפני המחלוקת, וחייבת האשה לנהוג כמנהג בעלה בכל עניני הבית בין להקל בין להחמיר.
…אשר על כן נראה לי שיש חילוק בין דין הולך ממקום למקום לבין נישואי עדות. בהולך ממקום למקום החמירו חכמים מאד מפני המחלוקת, שכן במקום זה נהגו כפלוני ובמקום זה כפלוני, וההולך ממקום למקום ונוהג בגלוי בהיפך מהמקובל במקום זה הרי פוגע הוא במאריה דאתרא, ובודאי שיגרום למחלוקת קשה… אבל עתה כאשר ידוע לכל שיש עדות שונות ופסיקות הלכה שונות ומנהגים שונים, וכל עדה בישראל נוהגת כמנהגיה פשוט שלא שייך כלל חשש מחלוקת.
מעתה, מה שאמרו לגבי נישואין בינעדתיים שאשה הולכת אחרי בעלה כדי למנוע מחלוקת, אין הכונה מעין אותה מחלוקת שנזכרה בש"ס, אלא הפרת שלום הבית, כאשר כל אחד מבני הזוג ינהג אחרת בדברים המשותפים לשניהם. ולכן תבנא לדיננא, שכל דבר שאין בו משום הפרעת שלום הבית יכולה האשה להמשיך ולנהוג כמנהג בית אבותיה, ואין הוא יכול לכפותה לשנות מנהגיה. אך כאמור אם היא תרצה לשנות למנהג בית בעלה תשאל על מנהגה ויתירו לה. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז)
- ולפי זה נראה לכאורה בפשיטות שנשים אשכנזיות, הנוהגות לברך על מצות – עשה שהזמן גרמה כשיטת רבינו תם, יכולות לברך ללא ספק על ספירת העומר, ואילו נשים ספרדיות, כיון שמרן החיד"א תלה ברכת ספירת העומר בדין נטילת לולב, נראה שגם הן יכולות לברך על ספירת העומר, כיון שכבר נהגו לברך על נטילת לולב, וכמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו (יוסף אומץ סי' פ"ב) שכך הוא מנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיה"ק ירושלים לברך על הלולב, וגם הרב שדי – חמד (בכללים מערכת מ"ם כלל קל"ו) העתיק דברי מרן החיד"א הנ"ל, והביא אחר – כך דעת החולקים עליו, וסיים בלשון זו: "ואנו אין לנו אלא דברי מרן החיד"א הנ"ל וכבר פשט המנהג כן ואין להרהר בדבר". וגם הרב "נתיבי עם" (בסימן תקפ"ט) שהיה בקי עצום במנהגי ירושלים כתב: "והמנהג הזה הוא פשוט בין הספרדים הקדמונים יושבי הארץ". וגם אנכי עיני חזו גדולי הרבנים הספרדים בירושלים שנתנו לנשותיהם לולב ובירכו, ופשוט שכך המנהג. ולפי זה אפשר גם לנשים הספרדיות לברך על ספירת העומר כדין לולב, ואין לנו כח למחות בנשים הרוצות לברך. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ב', סימן לג)
הוספת שם עברי - אליה
שלום רב, אני מעוניינת להוסיף לשמי שם עברי, רצוי מהתנך, משהו שיהיה בעל משמעות של אור,חופש, תקווה, גאולה.
אציין שאני כרגע בתקופה מאתגרת עם עצמי. מטבעי נוטה לנתינה ועזרה. בנאדם רוחני מאוד. חשבתי על השם אליה. אני יודעת שמצד אחד לא נהוג לתת שמות של בנים לבנות אבל מצד שני היום זה יותר מקובל ואני גם מרגישה אותו קליל כזה זורם על הלשון, האם בכל זאת אוכל לעשות בו שימוש? תודה ושנה טובה.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית תמר ביטון במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
תוספת שם יכולה להיות נקודת פתיחה ואחיזה משמעותית על מנת לחולל שינוי בחיים, בתקווה שמעשה סמלי חיצוני זה ימשוך אחריו גם שינוי פנימי מהותי. בנוסף, מאחר והשם המקורי שלך אינו עברי, אני מבינה את רצון להוסיף אליו שם עברי שיהיה עבורך מקור השראה.
בעיני בחרת שם נפלא, שמתאים לתיאור שלך כמי שמחפשת רוחניות, תקווה וקרבת א-לוהים. זהו שם שיש בו קריאת כיוון, כמיהה והפניית מבט כלפי מעלה – אל ה'. (גילוי נאות – זה השם שאנו בחרנו לקרוא לבתנו הבכורה מתוך תחושות דומות)
לגבי החשש שזהו שם של בנים – הכל שאלה של ניקוד.
השם אֵלִיָּה הוא הופעה מקוצרת של השם הזכרי אליהו ("הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא…")
ואילו השם אֶלְיָה הוא שם של בת המסתיים בה' כמו הרבה שמות של בנות – טליה, אוריה, צופיה, הודיה ועוד רבים, הכוללים בתוכם את שם ה' כנוכחות א-ל תמידית.
בעיני מאד מרגש שאשה בוגרת בוחרת להוסיף לעצמה שם עברי שכולו תפילה ושאיפה אֶלְ-יָה, אל ה'. מאחלת שתעברי את האתגרים בחייך בצורה מיטיבה ומצמיחה ויתקיים בך מה שהיו שרים בתהלוכת שמחת בית השואבה – "אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ".
תמר ביטון
הרבנית תמר היא ראש מדרשת אמי"ת באר
אני מעדות אשכנז ובן זוגי מעדות המזרח, ברוב מנהגי הבית אנחנו נוהגים כמנהג עדות המזרח, האם אפשר לשנות את המנהג בהדלקת נר חנוכה כך שכל אחד מהילדים יוכל להדליק בפני עצמו?
שאלה:
שלום רב,
אנו נשואים כבר כמעט 13 שנים. בן זוגי מעדות המזרח ואנוכי מעדות אשכנז. ברוב מנהגי הבית אנו הולכים כמקובל לפי מנהג האיש כעדות המזרח.
בחנוכה הדבר קשה לי במיוחד. ככל שהילדים גדלים אני מוצאת שיותר חשוב לי לשוב למנהג אבותי ושכל אחד מבני הבית ידליק בברכה חנוכיה משלו (כאשר אני ואישי חולקים חנוכיה)
עד היום לא ממש הכרענו בנושא ובכל פעם אנו נוהגים אחרת.
שאלתנו היא- האם אפשרי להחליט שבנושא זה אנו כמשפחה הולכים אחר מנהג האשכנזים?
או שיש בעיית ברכה לבטלה במיוחד לאור כך שהם יגדלו ויעברו את גיל המצווה?
תודה מראש.
תשובה:
שלום לך,
הדלקת נרות חנוכה היא מצווה מאד חביבה ובמהותה יש רצון להידור בבחינת "מוסיף והולך". במקביל זוהי מצווה מאד משפחתית וביתית. משילוב שני הכוחות הללו נולדה השאלה המעידה על רצונך לחשוב ולדייק בשפת קיום המצוות המשותפת שלכם.
שימו לב שלכל אחת ממסורות ההדלקה שלכם יש כוח אחר והיא מהדרת בדגש אחר –
המנהג האשכנזי שכל אחד מדליק לעצמו – מדגיש את המקום האישי של כל אחד מבני הבית ונותן מענה לחינוך אקטיבי של הילדים למצוות.
לעומתו, המנהג הספרדי להדליק חנוכייה אחת, נעוץ בהבנת "נר איש וביתו" כמצווה משפחתית וזוגית משותפת ומחברת – כאשר החנוכייה היא מצווה של הבית כשם שקובעים מזוזה אחת בפתח הבית. בנוסף, יש הידור "פרסום הנס" דווקא בהדלקת חנוכייה אחת, בכך שיש היכר ברור למספר הנרות באותו יום.
על כל פנים, בשני המנהגים האישה יכולה להיות שותפה מלאה ולהוציא ידי חובה את האיש – "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס". (שבת כג, ע"א), כלומר גם לפי המנהג הספרדי אתם יכולים להחליט שבכל יום מישהו אחר משניכם ידליק את החנוכייה המשותפת ויוציא ידי חובה את שאר בני הבית.
לגבי שינוי המנהג שנהגתם עד כה –
אני מפנה אותך לתשובה מפורטת שכתבתי בשאלת מנהגים של בני זוג ממסורות שונות, ממנה עולה שבמציאות שלנו, בחברת של קיבוץ גלויות, יש פתח לאמץ יחד אף את מנהג משפחתה של האישה, ולא בהכרח את מנהג האיש. ראי פירוט בתוספת מקורות להרחבה https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-5
אמנם תשובה זו מתייחסת לראשית החיים המשותפים, כאשר בני הזוג מחליטים יחד על מנהג הבית החדש שהם מקימים, אך ברי לי שבמהלך החיים יש לכולנו עוד נקודות מפנה המעוררות לבחינה מחודשת של הדקויות בשפה הדתית שלנו (כמו אצלכם בשעה שהילדים גדלים, או להבדיל חלילה בשלבים שלאחר פטירת ההורים…)
אם שניכם מרגישים שנכון לאמץ מעתה דווקא את המנהג שלך, יש מקום לעשות זאת בניחותא ומתוך מחשבה לקראת חנוכה בשנה הבאה, תוך שימת לב לדגשים הבאים:
- חשיבה ולימוד משותף של טעמי המנהגים השונים ומקורם, כפי שרמזתי למעלה, והבנה מה אתם מרוויחים ועל מה מוותרים בבחירה זו.
- העיקרון המוביל צריך להיות שלום-ביתו שמחה במצווה. חשוב לקחת בחשבון את השלכת השינוי על המשפחה, כולל משפחות המוצא שלכם.
- במקרה שאכן החלטתם לשנות את המנהג יש לעשות התרת נדרים בפני "בית דין" של שלושה, כדי לציין את נקודת ההתחלה החדשה.
בברכת ריבוי אור ושלום בבית,
תמר
הרבנית תמר ביטון היא מיסדת וראש מדרשת אמי"ת באר
הרבנית עידית ברטוב
עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים', ובתנועת "נשים למען המקדש"
הרבנית עידית היא מוסמכת לרבנות והיתר הוראה ממדרשת לינדנבאום ודוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן. היא עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית ב"מכון עתים" ובתנועת נשים למען המקדש, ומלמדת תורה במסגרות שונות.
מה הדין לגבי כתיבת סת"ם של נשים? אני די רוצה ללמוד כתיבת סת"ם אבל לא מעוניינת אם מה שאכתוב יהיה פסול או לא ניתן לשימוש. הרבנית עידית ברטוב
השאלה:
שלום,
מה הדין לגבי כתיבת סת"ם של נשים? האם יש הבדל בין סת"ם שנשים חייבות בו (מגילת אסתר, מזוזות) וכזה שנשים אינן חייבות (תפילין ואולי ספר תורה). אני די רוצה ללמוד כתיבת סת"ם אבל לא מעוניינת אם מה שאכתוב יהיה פסול או לא ניתן לשימוש.
תשובה:
שלום,
שמחתי לקרוא בדברייך הן את ההתלהבות והרצון להוסיף עוד מצוות, והן את הרצון לשמור על מסגרת ההלכה.
מן הדיון בגמרא ניתן ללמוד כי, שאדם אשר מחוייב במצווה מסויימת, שייך אליה בדרגה גבוהה יותר מאשר מי שפטור ממנה, ומכיוון שכך, תפילין שנכתבו ע"י אשה, קטן, או גוי פסולים, זאת על פי הכלל: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (מנחות מב, ע"ב, וגטין מה, ע"ב), שהרי כל אלה אינם מחויבים במצוות תפילין.
פטור הנשים מתפילין הוא מטעם מצוות עשה שהזמן גרמה, שהרי זמן הנחתן הוא רק ביום, ובימות החול בלבד, ורש"י (במס' מנחות) מסביר את הפסול בכך, שגמר עשיית התפילין אינו בכתיבתן, אלא בקשירתן (הנחת תפילין), כלומר מדובר בשני חלקים של מצווה אחת. בעקבות הלימוד על איסור הכתיבה בתפילין, נלמד בהיקש גם האיסור על כתיבת מזוזות, שהרי נאמר בהם: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ וּכְתַבְתָּ֛םעַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ (דברים ו, ח-ט).ומשם נלמד גם על ספר תורה. על-פי דברי הריטב"אוהר"ן (במס' גטין), הדבר נלמד בקל וחומר, שכן ספר תורה קדוש יותר מאשר ארבע פרשיות מתוכו. (לגבי גויים ומומרים ישנו גם הטעם שאינם כותבים את הסת"ם כתיבה לשמה).
גם הרמב"ם הביא זאת להלכה (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"אה"יג), וכן השו"ע (אורח חיים סימן לט, ס"א, יורה דעה סימן רפא, ס"ג).
אמנם, יש מי שחילק, ולא הקיש מתפילין לאסור גם כתיבת ספרי תורה ע"י נשים, למשל הרי"ףוכן הרא"ש (ראי בהרחבה) ויתכן שסברו כך, על-פי פירוש רש"י לעיל, שנלמד מן הפסוק, כי כתיבת התפילין וקשירתן מהוות ביחד את המצווה בשלמותה, מה שאין כן בכתיבת ספר תורה, שאין בו קשירה. אף הטור השמיט את הנשים מרשימת הפסולים לכתיבת ספר תורה (טור יורה דעה סימן רפא), וזאת בשונה מדבריו בהלכות תפילין, שם אסר כתיבת נשים (טור אורח חיים סימן לט).
בשורה התחתונה, מקובל על רוב ככל הפוסקים, כי נשים אינן כותבות ספרי תורה, ואם כתבו, אין לקרוא בספר זה בציבור. לכן אני מציעה לך, עם כל הצער שבדבר, לוותר על משאלה זו, או לחילופין להמיר אותה בכתיבת כתובות, מזמורי תהלים וכד' ואף מגילת אסתר לשיטת המתירים (ראי בהרחבה).
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'
להרחבה:
– בעניין מי שחילק, ולא הקיש מתפילין לאסור גם כתיבת ספרי תורה ע"י נשים, ניתן למנות את הרי"ף (גטיןכג, ע"ב, בשונה מדבריו בהלכות תפילין(הלכות קטנות לרי"ף (מנחות) דף ז עמוד א), וכן הרא"ש בהלכות ספר תורה (קיצור פסקי הרא"ש הלכות קטנות (מנחות) סימן כ), בשונה מדבריו בהלכות תפילין (קיצור פסקי הרא"ש הלכות קטנות (מנחות) סימן ג). אולם, לפירוש הבית-יוסף, אף הרי"ף והרא"ש אוסרים כתיבת ספרי תורה ע"י נשים, על פי מה שכתבו בהלכות תפילין (ב"י יורה דעה סימן רפא, ס"ג).
– על דברי הטור שהובאו לעיל תמה בעל הדרישה על השמטה זו, והוא סבור שהיא מכוונת, שכן לא ניתן להשוות ספר שנכתב ע"י כופר או גוי, לספר שנכתב ע"י אשה, שם לכל היותר אין יוצאים בקריאה בציבור, אך ניתן ללמוד מתוכו, וודאי שאין לשרפו או לגנזו.
– בעניין החילוק בטור בין ספרי תורה ובין תפילין, יש לציין, כי אף בדין נוסף מפריד הטור בהלכותיהם: ספר תורה שכתבו מין יישרף, אך תפילין שכתבן מין ייגנזו. ויתכן שיש בהבדל זה כדי להצביע על הפרדה בין ספרי תורה ובין תפילין בעניינים נוספים. אמנם ישנן גרסאות שונות בנוסח הטור בהלכות תפילין ונושאי הכלים נותנים לכך הסברים שונים, ראו: דרישה, ב"ח ושיירי כנסת גדולה. בנוסח שבידינו הגירסה מתוקנת.
– יש לציין, שבמסגרת הדיון אודות כתיבת סת"ם, מדגישים רוב הפוסקים, כי מדובר בדין ייחודי, ואילו במצוות אחרות, שנשים פטורות מהן (כגון ישיבה בסוכה, נטילת לולב ולבישת ציצית), הן רשאיות להכין את המצווה, כלומר, לבנות סוכה, לאגוד ארבעה מינים ולטוות ציצית, כולל הטלת ארבע כנפות (אמנם הרמ"א כותב בעניין ציצית, שאין כן המנהג לכתחילה), בבגד זה. (כך כתבו למשל בפירושיהם למס' גטין מה, ע"ב: התוס' בניגוד לדעת ר"ת,הריטב"א בשם רמב"ן, הר"ן בשם הרמב"ם, ומהר"ם מלובלין, וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סימן יד, ס"א).
– עוד עניין הקשור לדיוננו כאן, הוא האם חל חיוב לאשה במצוות כתיבה או רכישת ספר תורה לעצמה, כחיוב האיש (שו"ע יורה דעה סימן רע). על-פי ספר החינוך (תרי"ג) מצווה זו אינה חלה על נשים מעצם הפטור הגורף ממצוות תלמוד תורה, וכן דעת הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם סיום מצוות עשה על מצווה י"ח) גם אגרו"מ סבור שנשים פטורות ממצווה זו, אך יש להן שכר עליה כמי שאינו מצווה ועושה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קסד).
אולם יש מי שסבור שאף נשים כלולות במצווה זו, שכן אין תלות בין שתי המצוות, מה עוד שנשים מברכות בבוקר את ברכות התורה, ואדרבה, אין אדם מישראל המקיים את כל תרי"ג המצוות, שהרי חלקן מיועדות לכהנים, חלקן למלך וכד'. כך שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן לה, וערוך השולחן בפירוש דברי הרמב"ם (ערוך השולחן יורה דעה סימן רע סעיף ו). הסבר אחר לשייכות נשים בקניית ספר תורה, הוא משום שאף הן מחוייבות בשמיעת קריאת התורה בבית הכנסת כפסיקת מגן אברהם (יורה דעה סימן רפו ס"ו)(ר' חיים נתנזון דברי חן הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה א סימן כג). מעניין לראות, שאף כאן שינה הטור מנוסח הגמ', הרמב"ם והשו"ע, ובמקום הכתוב: מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה, הוא כותב: מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת.
בדברי שאגת אריה הוא מתייחס גם לשאלתנו בעניין כתיבת ספר תורה ע"י אשה, ומבדיל זאת במפורש מכתיבת תפילין: מנלן דפסולין לכתיבה?דאין לנו ללמוד מתפילין שפסולין לכתוב, דשאני תפילין שאינן במצות הנחתן, אבל במצות ס"ת הא מצווין עליה. והוא מקיש את כתיבת ס"ת מכתיבת מזוזה.
– יוצא דופן נוסף, הוא כתיבת מגילת אסתר ע"י אשה. זאת מכיוון שבדומה לגברים, גם נשים חייבות במקרא מגילה, משום שאף הן היו באותו הנס (כלומר, גם הן היו באותה הסכנה וניצלו, לפירוש רש"י במס' מגילה ד, ע"א, או שהנס נעשה ע"י אשה– אסתר המלכה, לשיטת רש"י במס' פסחים קח, ע"ב, והרשב"ם, כפי שמובא בתוס' מגילה ד, ע"א). חיובן של הנשים במקרא מגילה, מכשיר גם את כתיבתן, על פי הכלל: כל המוציא את הרבים ידי חובתן אף כתבו מוציא את הרבים ידי חובתן (מסכת סופרים פרק א הלכה ד),ואכן הגמרא אינה אוסרת כתיבת מגילה ע"י אשה.
אולם בכמה מקומות כתיבת מגילה נלמדת מכתיבת ס"ת, למשל הדרישה לשרטוט (מסכת מגילה דף טז, ע"ב), או לתפירה בגידים כספר תורה, ולא בפשתן (מגילה יט, ע"א), אך באותו המקום היא נקראת גם 'ספר' (כספר תורה) וגם 'איגרת', ונשאלת השאלה מה מעמדה של המגילה ביחס לס"ת. על פי הרמב"ם (מגילה פ"ב, ה"ט), והשו"ע בדעת הסתם (אורח חיים סימן תרצא ס"א) וערוך השולחן (אורח חיים סימן תרצא ס"ג) אין הקלף נדרש עיבוד לשמה, ובזה המגילה שונה מספר תורה, כך משמע גם מסעיף ב', בו פוסל השו"ע מגילה שנכתבה ע"י גוי או כופר, אך לא מזכיר אשה. גם הר' עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן נה אות ד) סבור כי מגילה אינה כס"ת, מלבד במה שנדרש באופן ברור, מכך נוכל להסיק, שאף נשים כשרות בכתיבתה.
אך לדעת ר' תם (מובאת בטור אורח חיים סימן תרצ"א), וכן בשו"ע ביש אומרים ובדברי ר' עקיבא איגר שם, גם במגילה נדרש עיבוד לשמה, והיא כס"ת, למעט מה שאינו נדרש, ויש מחלקים, שאף אם אין נדרש עיבוד לשמה, כתיבה לשמה צריך כמו בספר תורה (אבני נזר סימן תקטז אות ג), אף על פי שאין במגילה שמות הקודש. לפיכך כתיבת אשה פסולה גם במגילה. כך נפסק להלכה גם ביביע אומר לעיל (חלק ח, אורח חיים סימן נה), שלכתחילה עדיף לקרוא במגילה שאין עליה מחלוקת, ובדיעבד כשרה.
מה זה "אסרו חג"?
אסרו חג
שלום, אני מורה בבית ספר יסודי כל שנה מתעוררת שאלה ביחס ל"איסרו חג".
מה זה "איסרו חג"? מה להסביר לילדים? האם יש לו דינים והלכות מיוחדות.
תשובה:
שלום לך,
משמח אותי לשמוע, שישנה התעניינות כנה מצד התלמידים ורצון ללמוד (במקום להסתפק בידיעה שמדובר ביום חופש במערכת החינוך).
'אסרו חג' הוא כינוי לתאריך, שחל שלוש פעמים בשנה, לאחר כל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). זהו איננו יום חג, אך גם לא ממש יום חול, והוא מהווה מעין יום ליווי ופרידה מן המועד שהסתיים.
מקור השם 'אסרו חג' הנו בפסוק: אִסְרוּ־חַ֥ג בעבתים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ (תהלים קיח, כז), המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שאלה הם דברי הכהנים לישראל: החזיקו וקשרו את הכבשים המיועדים לקרבנות, עד שיובאו אל העזרה ויוקרבו על המזבח (המילה 'חג' משמעה – קרבן החג).
חז"ל במסכת סוכה דרשו את הפסוק באופן סמלי, וראו בו רמז לקושי הפרידה, וקריאה ל'קשירת' החג, כלומר – המשכת החג כביכול יום נוסף:
אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח
(סוכה דף מה עמוד ב).
במקום אחר (ירושלמי עבודה זרה פרק יא הלכה א) אסרו חג נלמד מאירוע שמתואר בספר נחמיה. על-פי הפסוקים, התאספו בני ישראל לכינוס של תשובה ותענית ביום השני שלאחר חג הסוכות, מה שמלמד, שביום הסמוך למועד (- אסרו חג) ישנו איסור צום ותענית.
מנהגי היום:
נוהגים להרבות קצת באכילה ובשתייה (מובא בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך אורח חיים סימן תכט), מנהג זה נובע מהמדרש במסכת סוכה.
נוהגים שלא להספיד ולא להתענות באסרו חג, למרות שמעיקר הדין אין בזה איסור (שולחן ערוך הרב תכט, יז, כף החיים תצד, מח), ושלא לאמר בו תחנון, וידוי וצידוק הדין. מקור מנהג זה מהפירןש של הירושלמי לתיאור בספר נחמיה.
יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, כאשר חג השבועות יצא בשבת, או כאשר היו אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום (שולחן ערוך אורח חיים תצד, ג). מציאות כזו לא רווחה פסח וסוכות כיון שאחרי יום החג הראשון יש את ימי חול המועד שבהם ניתן להשלים ולהקריב.
אני מאחלת לך המשך הוראה פוריה ומהנה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'
הרחבה:
- בירושלמי מסכת עבודה זרה פרק יא הלכה א נקרא איסרו חג בשם אחר – בנו של המועד (בריה דמועדא), והוא נלמד מאירוע שמתואר בספר נחמיה. על-פי הפסוקים (נחמיה ט, א) התאספו בני ישראל לכינוס של תשובה ותענית ביום השני שלאחר חג הסוכות: וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם, והירושלמי לומד מכך שביום הסמוך למועד (- אסרו חג) ישנו איסור צום ותענית, ולכן אלה נדחו ליום המחרת.
- הפוסקים נתנו כמה סיבות לשמחת היום:
- זכר למקדש, כחלק משמחת החג הוקרבו בשמיני עצרת , שביעי של פסח ושבועות קורנות שלמים, אכילת קרבן השלמים, נמשכה לשני ימים, ביום-טוב עצמו ובאסרו חג שלמחרת (ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט ס"ה).
- הזדהות בני א"י עם בני חו"ל החוגגים יו"ט שני, כדי שלא יאמרו הגויים שישראל נעשים אגודות אגודות (שדי חמד חלק א כללים, מערכת האל"ף), כדי שלא ייראה כאלו אנו מואסים במועד (מנורת המאור פרק ח), וכן הארה שיש ביום זה מקדושת החג, כפי שנרמז מהכינוי בירושלמי – בן החג (תורה לשמה סימן קמ בשם האר"י).
- טעמים נוספים שניתנו לשמחה, מדברים באופן פרטי על אסרו חג של שבועות בלבד, שממנו הועברו המנהגים גם לסוכות ולפסח. יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, והוא נקרא 'יום טבוח. המשנה למלך מאריך ללמוד, כי ביום הבאת קרבן ישנו איסור מלאכה, וכן איסור הספד ותענית, ומאסרו חג שבועות, הוא לומד אף על ערב פסח (משנה למלך הלכות כלי המקדש פ"ו ה"ט).
למהותם של האיסורים הללו הובאו כמה הסברים:
- על-פי בית שמאי (חגיגה דף יז ע"א), אין להקריב בחג עצמו עולות ראיה ושלמי חגיגה, שכן אין בהם צורך אוכל נפש, ולכן הם הוקרבו באסרו חג, ובעצם בכל שבעת הימים שלאחר החג. כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדברי ב"ש, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן לאחר יום טוב, נעשה יום זה כמו יום טוב עצמו, וזה ממשיך אף בימינו, שאין לנו מקדש (שו"ע הרב אורח חיים סימן תצדסי"ט). אף רבי טרפון שחי לאחר החורבן אסר להספיד ביום זה (מסכת חגיגה דף יח ע"א).
- אחרים סבורים שאמנם נהגו כבית הלל, אך כאשר היו"ט יצא בשבת, קרבנות הראיה אינם דוחים את השבת, או כאשר היו אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום, הקריבו ביום שלאחר החג (מגן אברהם אורח חיים תצד, ג, תוספות רי"ד חגיגה דף יח ע"א). מציאות כזו לא רווחה ביתר הרגלים, מכיוון שימי התשלומים שלהם נמשכו בחול המועד.
אמנם ביום טבוח שלאחר שבת חששו להנהיג יום טוב מחשש לטעות הצדוקים שהחג עצמו חל בשבת, אך בימינו החשש התבטל, שכן אין ביננו צדוקים, ולכן לעולם ישנו איסור תענית ביום זה, בין כשהחג חל בשבת, ובין שחל ביום חול (לבוש אורח חיים סימן תצד ס"ג)
האם שימוש בסידור עם כריכת עור הינו ‘צער בעלי חיים’?
שימוש בעור וצער בעלי חיים
שלום
האם שימוש בסידור בכריכת עור הינו בעיה בשל צער בעלי חיים?
תודה רבה,
התשובה ניתנה על ידי הרבנית עידית ברטוב במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום וברכה,
עצם שאלתך מלמדת על רגישות ורחמנות בנפש, ואני מברכת אותך על כך. אכן התורה מזהירה אותנו מפני צער בעלי חיים הן בגרימת הצער, והן בהימנעות מסיוע לבעלי החיים בסבלם, למשל בציווי: שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ (שמות כג, יב), או בציווי: כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ (שמות כג, ה), ומן הגמרא ניתן ללמוד שזוהי מצווה מן התורה (בבא מציעא לב, ע"ב).
גם ההיתר לאכילת בשר מבטא הדרדרות מוסרית באנושות, כאשר בבריאת העולם אכלו כל הברואים מזון מן הצומח בלבד, וביניהם גם בני האדם: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־ הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה (בראשית א, כט). האיסור לאכול בעלי חיים מנומק בכך שיש במעשה זה אכזריות בעצם ההריגה, ושאכילת הבשר מעוררת בנפש אטימות וגסות (ספר העיקרים ג, טו).
אולם הקלקול המוסרי שהביא בסופו של דבר את המבול, שינה את מצב העולם, והותר לאדם לאכול בשר: כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל (בראשית ט, ג. וראי על כך במס' סנהדרין נט, ע"ב).
באופן דומה לאחר קבלת התורה, מוגבלת אכילת הבשר ושחיטתו לזמן הקרבת הקרבנות במשכן (ראי למשל פירוש הרמב"ן והספורנו ל-ויקרא יז, ג-ד), אך עם הכניסה לארץ היא מותרת בכל מקום (דברים יב, כ-כב). אמנם, כשישוב העולם למצבו המתוקן, ישובו גם בני האדם לקבל את מזונם מן הצומח בלבד (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב).
מתוך הדברים הללו מובן שבמצבנו הנוכחי בעלי חיים עדיין נשחטים לצורך אכילה. ומתוך כך גם צרכים ושימושים אחרים מותרים (קידושין פב, ע"א), למשל שימוש בכח עבודתם, או ניסויים רפואיים להצלת חיים. ככלל ככל שהצורך האנושי חיוני יותר, וככל שהסבל הנגרם הוא קל יותר, כך נתיר ביתר קלות לצער את בעל החיים, כך נכתב בשו"ע: כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה [=אין בו] משום איסור צער בעלי חיים, (אבן העזר סי' ה, סי"ד בהגהות הרמ"א). מתוך כך הותר לתלוש נוצות מאווזים חיים, למרות הסבל הנגרם להם, אך מומלץ להימנע מכך בשל האכזריות שבמעשה (מסיבה זו אסר ה'נודע ביהודה' להשתתף בצייד חיות לשם שעשוע, נוד"ב תניינא יו"ד י).
ולכן שימוש בעורות בעלי חיים, שנשחטו ממילא לצורך אכילת בשרם, יהיה מותר, שכן מדובר בשימוש משני לאחר שחיטתם. גם שימוש בעורות בעלי חיים שלא נשחטו כהלכה, ובשל כך סבלו יותר, מותר מהסיבה שהם נשחטו בלאו הכי.
יחד עם זאת, אני חשה את חוסר הנחת שלך משימוש בעור ככריכה לסידור התפילה, שכן מדובר בספר קודש, ובו תחינות ובקשות לרחמים מצד בורא העולם, ויתכן שיש בכך טעם לפגם. גם בשולחן-ערוך עולה האפשרות שלא לברך ברכת 'שהחיינו' על בגד חדש, העשוי מעור של בעל-חיים, כי טוֹב־ה֥' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו (אורח חיים רכו, ס"ו), אם כך, את יכולה ללכת אחר נטיית לבך, ולנהוג מידת חסידות ע"י שימוש בתחליף עור.
יום העצמאות הוא יום דתי - חג? או יום חילוני?
שלום רב,
השאלה שהעלית בקשר לאופיו של יום העצמאות, נוגעת בכמה שאלות עומק ביחס לתחיית עם ישראל בארצו. אני מודה לך על השאלה, שמהווה הזדמנות להתבוננות ביום הנסי הזה, הקרב ובא. ואפרט בדברי מדוע יום העצמאות הוא יום דתי .
אפתח במבט על ההיבט הדתי של הקמת מדינת ישראל: ביום ה' באייר תש"ח זכינו להכרזה על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מאורע זה הינו בעל כמה משמעויות ונידון מהיבטים שונים. במאמרו "קול דודי דופק" מפרט הרב סולובייצ'יק מספר תרומות חשובות שהביאה הקמת המדינה, ואביא את חלקם:
בראש ובראשונה זכינו לקיבוץ גלויות, ולמרות שחלק נכבד מבני עמנו עדיין מצוי בגלות, מכל מקום הקיבוץ היהודי המשמעותי ביותר נמצא בארץ ישראל. מלבד זאת, ישנו תפקיד חשוב ביותר לעצם קיומה של מדינת היהודים בהפחתת ההתבוללות ונישואי התערובת באופן ניכר.
מקומו של עם ישראל הוכר בין העמים כבעל זכות קיום מדינית עצמאית, ונודע באומות, כי דם יהודי אינו הפקר עוד, כמעט אלפיים שנים של השפלות, רדיפות ורציחות באו אל קצן.
גם לאחר הקמת המדינה, אנו ממשיכים ורואים את יד ההשגחה, המלווה אותנו, מלחמות ישראל הנסיות, הסתיימו בניצחוננו המפתיע, ובכיבוש אזורים נרחבים מנחלת אבותינו . מעבר להחזרת כבוד ישראל, היה בכל אלה כמובן גם ממד של קידוש השם כנגד חילולו בזמן הגלות הקשה והממושכת.
גם הצלחתה של מדינת ישראל בתחומים השונים (כלכלה ומדע, צבא ורפואה, חקלאות ותעשיה) חריגה ומיוחדת בכל קנה מידה, ומהווה גם היא סימן לתהליך הגאולה בו אנו מצויים (ראי סנהדרין צח ע"א).
על כל מה שהזכרנו ישנה חובה להכיר תודה ולקבוע יום-טוב, כשם שאנו נוהגים בימי הפורים והחנוכה, שם ניצלנו מגזירות המן ואנטיוכוס. דבר זה נלמד במסכת מגילה (יד, ע"א): "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן?"כלומר, אם ביציאת מצרים, אז נגאלנו מעבדות בלבד, אמרנו שירה והלל, קל וחומר, שבשעת הצלת חיינו ממש, יש להודות ולומר שירה על הנס.
ואף כאשר אין מדובר בהצלה מושלמת, קיימת חובה זו של הכרת הטוב, כפי שכתב הרמב"ם על חג החנוכה, שאמנם העצמאות הדתית והמדינית התקיימה במשך מאתיים שנה בלבד, אך בכל זאת התקבע חג החנוכה כהודיה לדורות (הלכות מגילה וחנוכה ה"א-ה"ג).
החיוב להודות ולהלל הנו מרכזי בעבודת ה', הן ברמה הפרטית וכל שכן ברמה הלאומית, ועלינו למלא פינו שירה כלפי ריבונו של עולם, שגמלנו את כל הטובה הזו. היו פוסקים שראו בכך חיוב מן התורה, למשל החת"ם סופר (בתשובותיו: יורה דעה רל"ג, אורח חיים קס"א, קצ"א, ר"ח).
מלבד נס הקמת המדינה וקיומה, ישנן מצוות חשובות ויקרות, שהמדינה מאפשרת לנו לקיים, מצד מצוות יישוב הארץ, אשר חלה על כל פרט מאתנו (עד שנאמר, כי מותר לקנות בה בית אפילו בשבת), ועל עם ישראל כגוף לאומי וממלכתי, כפי שנצטווינו: וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץוִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ (במדבר לג, נג), והכוונה לכיבוש הארץ, התיישבות בה וריבונות עליה, כפי שפירש הרמב"ן:"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה" (השגות לספר המצוות, מצווה רביעית).
נתפלל שהמדינה תמשיך ותתפתח מבחינה חמרית ומבחינה רוחנית, להיות אור לגויים מצד המוסר והקדושה.
עידית ברטוב
הרבנית עידית ברטוב, עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים', ובתנועת "נשים למען המקדש".
OCD בנושא דת
שלום כבוד הרב…אני 29…אני לא דתי אך מאמין ומניח תפילין…אני אחד שסובל מהפרעה בשם אוסידי אם אתה מכיר…זו הפרעה של מחשבות וטקסים טורדניים…ההפרעה הזו באה לידי ביטוי אצלי בנושא הדת…דבר שנורא מקשה לי את החיים…אני מטופל בכדורים של פסיכיאטר וגם עושה כרגע טיפול פסיכולוגי בשם cbt עם מטפל חרדי…מה שבעצם מפריע לי זה דבר אחד…היה יום מסויים שכתבתי בחיפוש של גוגל קללה על בורא עולם ומאז אני מרגיש שאם אני לא אמחק את היסטוריית החיפוש של הדפדפן בורא עולם יעניש אותי על זה קשות…אני כמובן לא באמת חושב את מה שכתבתי על בורא עולם ולא התכוונתי לזה בכלל…ואם זה היה מחיקת היסטורייה ממקום אחד לא הייתה לי בעיה כלל וכלל…פשוט הבעיה היא שאני חייב להתחיל בתהליך של מחיקות מכל מקום קטן בפלאפון שלי…דיברתי על זה עם המטפל שלי והוא אמר שזה דבר שטותי ושבורא עולם לא מתעסק בשטויות כאלה של מה שחיפשתי בגוגל…ועוד הוא אוסיף ואמר שזה לא שאני הלכתי וריססתי בגרפיטי בחוץ ברחוב קללה על בורא עולם או שפירסמתי את הקללה באתר לעיני כולם…אלא סך הכל רשמתי את זה בחיפוש בגוגל ואין לכך חשיבות…אך בגלל שאני מרגיש מחוייב לשאול את זה רב…אז אני שולח לך את השאלה הזו…האם אני חייב למחוק את היסטוריית החיפוש במידה ובעבר כתבתי בחיפוש של גוגל קללה על בורא עולם אפילו אם לא התכוונתי אליה ושאני לא חושב כך?…או שזה באמת דבר שטותי ואין צורך למחוק את היסטוריית החיפוש?…אוסיף ואומר ששאלתי גם רב אחר שהשיב לי שאין לי צורך למחוק כי התורה היא תורת החיים ורוצה שהאדם יהיה בריא…הוא אמר לי שאדם בריא לא צריך למחוק ושלאדם חולה כמוני באוסידי אפילו אסור למחוק כי על פי ההלכה אדם שסובל מאוסידי פטור מכל החששות האלה כי הוא צריך קודם להיות בריא…אני כמובן מאמין לו והסתפקתי בתשובה שלו אך מעוניין בעוד תשובה אחת מעוד רב אם זה בסדר…תודה.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית עידית ברטוב במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
אני מבינה את הקושי שמטריד אותך, ומקווה שאצליח להפחית ממנו, ולהקל עליך. אך לפני כן אומר, שחשוב מאד להמשיך בטיפול, ולתת אמון במטפל, שהוא שליח הקב"ה לעזור לך, כמו כל רופא. התרשמתי מדבריך הכנים, אשר מעידים על מודעות ובגרות, ולכן כדאי לעשות צעד נוסף, ולסמוך על מי שסייע בידך – הן המטפל והן הרב. גם פניה לרבנים נוספים הינה סימפטום של אותה ההפרעה, וחשוב שתיעשה תוך התייעצות והכוונה מהמטפל.
לפני שניגע בשאלה שבגללה פנית, חשוב לי לומר כמה מילים, שאני אומרת לאנשים רבים, גם ללא או.סי.די. חשוב שתדע, חשוב שתדע שיש אנשים שטועים וחושבים על הקב"ה כאילו מדובר בזקן קפדן ואכזרי אשר אורב לנו וממתין לטעויות שלנו על מנת לפגוע ולהעניש. ה' מכיר את החולשה שלך, כמו שהוא מכיר את החולשות של כל בני האדם, והשמחה הכי גדולה שלו, היא שתאמין בו מתוך אמונה בעצמך, בטחון בטוב שבו ובך, ותקווה לחיים של שלימות ונחת.
האם הורים זוכרים מעשי שטות שעשו ילדיהם הקטנים? ואפילו אם הכעיסו אותם? לא. מהסיבה הפשוטה שהם אוהבים אותם, ומבינים שהתנהגות כזו אופיינית לילד קטן. כל אדם נידון כפי מצבו וחוויותיו באותו הרגע, ואפילו אדם בריא נקלע לרגעי חולשה ומשבר, שבהם הוא מתנהג באופן שאינו ראוי, אך לאחר מכן מתעשת וחוזר בו. אצל הקב"ה הכל נלקח בחשבון.
אחד החידושים הגדולים של היהדות נקרא 'תשובה', אשר פירושה ממש מחיקת כל ההיסטוריה של החטאים, ועריכת הפעלה מחדש (ריסטארט), כאילו כלום לא קרה. ה' אוהב אותנו ורוצה את טובתנו, וגם אם חטאנו בעבירות ממש חמורות, הוא מוכן לקבל את החרטה שלנו, ולסלוח, כאילו שלא עשינו את אותה העבירה. איפה תמצא עוד מנגנון מחיקה שכזה? דווקא ההיסטוריה של הגלישה במחשב מלמדת אותנו שבניגוד לכך, במציאות הרוחנית יש מחיקה מוחלטת, וזה לא חשוב מה נשאר כתוב במציאות הגשמית.
אנו נמצאים בתקופה של עשרת ימי תשובה, בהם ההזדמנות לתקן גדולה עוד יותר. מן הדברים שלך ברור, שאתה מתחרט ושלא תחזור על כך, אם כן עברת תהליך של תשובה באופן מעולה. ובשמים הכל נמחק כבר מזמן. אל תשכח, ה' אוהב אותך.
בהצלחה רבה ! חד שמח וגמר חתימה טובה.
עידית
הרבנית עידית ברטוב, עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים', ובתנועת "נשים למען המקדש".
למה לא צנוע לנשים ללבוש מכנסים?
שאלה:
למה לנשים לא צנוע ללבוש מכנסיים?
תשובה:
שלום לך,
התורה ציוותה אותנו: לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה (דברים כב, ה). הגמרא במסכת נזיר דנה בהיקפו של האיסור (נזיר נח-נט). רוב הפוסקים הסיקו להלכה, שהאיסור חל רק כאשר לובש אדם את בגדי בני המין השני ויושב ביניהם, לשם פריצות, במטרה שייווצר בלבול בין המינים. כאשר האדם מתכוון למטרה אחרת, ולא להידמות לבני המין השני, למשל כשנגרם לו צער או בושה מחמת מראהו, וכן במקרים של תועלת מעשית, כגון: התעמלות, הגנה מפני גשם ורוח פוסקים רבים נוטים להתיר. מסיבה זו פוסקים שונים הקלו בניתוחים פלסטיים לגברים, אף שמקובל שזהו מנהג נשים.
לשאלתך בעניין לבישת מכנסים, ניתן להוסיף כי הנורמה החברתית המקובלת בציבור משפיעה באופן ניכר על הגדרת האיסור, ולכן לא תמיד הקריטריונים הינם חד-משמעיים, ומנהג המקום יכריע, אם מדובר בלבוש מותר או אסור. בימינו לבישת מכנסיים מאפיינת את שני המינים, ולכן אין מדובר ב'כלי גבר'. במקרה כזה, יש מקום להתיר (הרב עובדיה יוסף, יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד). כמובן שהאמור לעיל נוגע אך ורק ללבישת מכנסיים צנועים וארוכים שאינם צמודים.
בסיום דבריי ברצוני להעיר בקצרה, כי מבחינה פורמלית אין איסור על לבישת מכנסיים לנשים (בתנאים שפירטתי), אולם מעבר לכך ישנה גם הנורמה החברתית הקיימת בחברה הדתית, וכאן התקבל המנהג לפיו נשים נמנעות מלבישת מכנסיים על אף ההיתר, מעשה זה מבטא הצהרה על מחויבות למצוות, והשתייכות לדת משה ויהודית. למרות שבימינו גדל מספרן של הנשים הלובשות מכנסיים, עדיין אין מדובר במנהג המקום, ולכן כאשר אין צורך מובהק הייתי שוקלת שנית, אם ברצוני לעשות זאת.
עידית ברטוב
הרבנית עידית עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'.
התשובה בהרחבה:
על גדרו של האיסור לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔הוְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה (דברים כב, ה), נחלקו בגמרא (נזיר נח-נט), ר' אליעזר בן יעקב וחכמים. לשיטת חכמים, האיסור המכונה בתורה 'תועבה', חל רק כאשר לובש אדם את בגדי בני המין השני ויושב ביניהם, לשם פריצות, במטרה שייווצר בלבול בין המינים. ואילו לשיטת ר"א בן יעקב נאסר על גברים להתקשט ולהתייפות כדרך הנשים באופן גורף (וכן להיפך). רוב הפוסקים נקטו בשיטת חכמים, והחילו את האיסור במקרים של חוסר צניעות בלבד, (למשל בית יוסף יורה דעה סימן קפב, סעיף ה, יביע אומר חלק ח, אורח חיים סימן נד(.
לרוב הדעות, כאשר האדם מתכוון למטרה אחרת, ולא להידמות לבני המין השני, למשל כשנגרם לו צער או בושה מחמת מראהו, וכן במקרים של תועלת מעשית, כגון: שידוך, התעמלות, קבלה לעבודה, הגנה מפני גשם ורוח (ט"ז יורה דעה סימן קפב, אות ד), או התחפשות בפורים (רמ"א אורח חיים סימן תרצו, סעיף ח) , כאשר אין חריגות במראה, פוסקים רבים נוטים להתיר, ראו למשל תוספות שבת נ ע"ב: שמתבייש לילך בין בני אדם שרי =מותר דאין לך צער גדול מזה, יתר על כן, כתב המאירי שם בפירושו, שאפילו אם הכוונה במעשים ליפות עצמו אין כאן משום לבישת שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר, שכן מעשהו נועד להיראות מכובד בין הבריות שלא יתגנה, ויתחלל שם שמים על ידי מראהו. מסיבה זו פוסקים שונים הקלו בניתוחים פלסטיים, ובהסרת שיער או צביעתו לגברים, אף שמקובל שזהו מנהג נשים(שרידי אש חלק ב סימן מא, אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סא, ציץ אליעזר חלק כב, סימן יד, מנחת שלמה תנינא (ב-ג), סימן פו, מנחת יצחק, חלק ו, סימן קה, משנה הלכות חלק ד, סימן רמז). אם כי ישנן גם דעות אוסרות (ב"ח יורה דעה סימן קפב, שבט הלוי חלק ו סימן קיח).
יש להוסיף כי הנורמה החברתית המקובלת בציבור משפיעה באופן ניכר על הגדרת האיסור, ולכן לא תמיד הקריטריונים הינם חד-משמעיים, ומנהג המקום יכריע, אם מדובר בלבוש מותר או אסור (רמב"ם עבודה זרה פרק יב הלכה ט, שולחן ערוך יורה דעה סימן קנו סעיף ב וסימן קפב סעיף א). בימינו לבישת מכנסיים מאפיינת את שני המינים, ולכן אין מדובר ב'כלי גבר'. במקרה כזה, יש מקום להתיר לנשיםלבישת מכנסיים ארוכים שאינם צמודים (רמב"ם ספר המצוות לא תעשה לט-מ, יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד, הרב יצחק עראמה הי"ד, תחומין כג).
הוכחת אמת התורה
שלום רב. אחת השאלות החשובות לטעמי ביהדות היא השאלה הנוגעת להוכחה שהתורה שלנו היא אכן תורת אמת שניתנה לנו מבורא עולם, שהרי אם כולנו היינו מבינים שהתורה היא תורת אמת– הרי שכל האמונה היהודית הייתה מוכחת באופן זה וסביר להניח שבכך גם כמות שומרי המצוות הייתה גדלה באופן משמעותי משום שבתורה נמצאים כל אותם דברים בהם אנו (היהודים) מאמינים וכל מאפייני היהדות ולכן אם התורה היא תורת אמת– כל היהדות היא אמת וכך ניתן להוכיח את הנכונות והאמת שביהדות, אך השאלה היא בעצם- כיצד ניתן באמת להוכיח שהתורה היא תורת אמת? שמעתי טיעונים כמו- התורה ניתנה בפני כל העם, אך זה היה עוזר אם היינו חיים עכשיו בדור של אותם אנשים ושואלים אותם, אך כעת הם לא איתנו ואני לא יכול להסתמך על כך שהתורה ניתנה בפני כל העם כי אף איש מאותם אנשים לא פה איתי כדי לשאול אותו. לכן הייתי רוצה עזרה בשאלה זו של הוכחת האמת שבתורה. תודה.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית עידית ברטוב במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
אני מודה לך על הכנות שבדבריך, וחשה הבנה גדולה לשאלות שהעלית, שאולי משקפות גם מצוקה אמונית – מחשבתית, ולא שלך בלבד.
בפתח דבריי אני חייבת לסייג אותם, ולומר מראש שאני לא "אספק את הסחורה", כי להבנתי, אין אדם בעולם שיכול לתת מענה רציונלי לשאלה משדה האמונה, שכן מדובר בפרמטרים שונים ובתחומים נפרדים, שהטעות הבסיסית היא הערבוב ביניהם. אנסה להציע את הבנתי (האנושית והמוגבלת כמובן), ואני מקווה שיהיה בה מענה, ולו במעט.
עם בריאת האדם נעשה צירוף בלתי אפשרי בין חומר ובין רוח, בין חולין ובין קדושה, וכאן גם מגיע האתגר הגדול מכל – למשוך את הגוף אחר הנשמה (ראה פירוש הרמב"ן לבראשית ב, יז). אתגר זה עומד לנסיון כבר בשיחה הראשונה שבין הקב"ה ובין האדם. בשונה מן הזכור לרובנו, המצווה הראשונה עליה נצטווה האדם היתה האכילה, ורק לאחר מכן בא הצמצום והאיסור לאכול:
וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל, וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת (בראשית ב, טז-יז).
ההוראה לאכול מכל עץ הגן, אינה גורעת את פרי עץ החיים, אלא כוללת גם אותו, ומקובל שעץ החיים מייצג את האמונה. ללא 'אכילה' זו לא ניתן לאכול מפרי הדעת, ואילו היפוך הסדר טומן בחובו אסון. שמו המלא של עץ הדעת הוא 'עץ הדעת טוב ורע', מה שמרמז על מהותו האמביוולנטית וההפכפכה, אשר ערכה רב, אך כך גם מחירה, שכן האמת והשקר, הטוב והרע משמשים בה בערבוביה.
אמנם גישה פשטנית עלולה לראות בחיי אמונה בריחה מפני חשיבה והימנעות מהתמודדות עם קשיים ואתגרים, אך ההיפך הוא הנכון, מכיוון שנבראנו בצלם אלוקים, קיבלנו ממנו 'כלי עבודה' רבים ומגוונים, וביניהם גם יכולת חשיבה. תהיה זו כפיות טובה לזלזל במתנה זו כביכול בשם המצווה.
יחד עם זאת, הן הרמב"ם הפילוסוף הרציונליסט (מורה נבוכים חלק א פרק לא), והן רבי נחמן החסיד (ליקוטי מוהר"ן תורה סב) מחלקים בין הדברים ששכל האדם מסוגל להבינם, אז "מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו", ובין "נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל [=אלא] שערי השגתם נעולים בפניו". אנו מוגבלים לחושינו וליכולותינו הטבעיות, וסבורים בטעות, כי זו הדרך היחידה לפירוש המציאות ולהסקת מסקנות, אך מדובר באשליה. גם העובדות המדעיות משתנות חדשות לבקרים, ואמת מוחלטת של יום האתמול, הנה שטות והבל של היום, יתר על כן, דווקא המדע המודרני מתרחק מן העובדות הוודאיות, ובהיותו פונה אל התיאורטי הוא מתקרב אל עולם האמונה.
ומכאן שהוכחה מדעית שהתורה ניתנה בסיני, או שהכתוב בה מחייב כאמתי וכמוסרי, אינה רלוונטית. הרי אילו היה מדובר בעובדות מדעיות, לא היתה זו אמונה, בדיוק כשם שאין זה נכון לומר: "אני מאמינה שכעת בוקר", הרי אין מדובר באמונה, אלא בידיעה, וכפי שכתבתי, אלו שני תחומים מקבילים, שאין ביניהם נקודת השקה. במשפט קצר וממצה אמר זאת ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר ב פרק ל): "אילו ידעתיו – הייתיו", כלומר, אילו הבנתי בשכלי את תכונות הבורא, הייתי אני בעצמי – הוא.
ניתן לסכם ולומר, שלא השבתי, ולא סיפקתי הוכחה מדעית / רציונלית לאמיתות התורה, או למוסריותה, וכל דבריי היו הסבר מדוע להבנתי, בקשה זו אינה אפשרית. אני מקווה שדברים אלה יהוו פתח ללימוד והסתכלות מחודשת.
למה אנחנו מתפללים ומתפללות את תפילת "יקום פורקן" בשבת, אם אין לנו ראש גלות ונשיא או מלך? זו לא תפילה לבטלה באופן כלשהו?
השאלה:
שלום הרבנית,
דבר ראשון, תודה על האתר. פשוט תודה.
עכשיו לשאלתי- למה אנחנו מתפללים ומתפללות את תפילת "יקום פורקן" בשבת, אם אין לנו ראש גלות ונשיא או מלך? זו לא תפילה לבטלה באופן כלשהו? תודה מראש
תשובה:
תפילה זו נזכרת לראשונה באירופה בסוף המאות האחת עשרה (חלקה הראשון) והשתים עשרה (חלקה השני), והיא כוללת ברכה לתלמידי החכמים, הדיינים וראשי הישיבות וברכה לקהל המתפללים. ישנן דעות שונות מתי והיכן חובר כל חלק, אם בבבל ואם בארץ ישראל, ולמרות שהיא מיוחסת לגאונים, היא אינה מופיעה בסידורי ר' עמרם גאון ור' סעדיה גאון, ולא בסידורי הספרדים (שם קיימת תפילת 'מי שברך' לקהל).
כאשר החלה לפעול תנועת הרפורמה, הושמטה התפילה מן הסידורים הן בשל השפה הארמית בה הן כתובות, והן בשל התוכן – 'רישי גלותא ורישי כלה' (אם כי גם אדמו"רי מונקאטשוצאנז-קלויזנבורג נמנעו מלאמרה מסיבות אחרות, וכך נוהגים בחסידויות אלה).
באופן כללי, אנו נוהגים בזהירות כלפי מנהגים שהתקבלו במסורת, ולא בקלות מבטלים נוסח תפילה כזה או אחר. גם חלקי תפילה אחרים שנאמרים בארמית, למשל הקדיש, נשארים במתכונתם המקובלת, ובטח שיש ערך גם במילות התפילה עצמן. אמנם אין לנו ראשי כלה וראש גלות, אך בהחלט יש לנו ראשי ישיבות ומדרשות, מורי הוראה ותלמידי (ותלמידות) חכמים. לשלומם אנו מתפללים, ומבקשים עבורם ועבורנו שלא יפסיקו מעיסוקם בתורה, לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, יתר על כן, ישנה אפשרות שהתפילה יועדה לדרשני בית הכנסת, שנהגו לדרוש לאחר תפילות השבת (הרב שלמה טל במאמרו 'יקום פורקן' בתוך כתב העת: מעיינות –י') .
לכאורה אם נמשיך בקו המוביל את שאלתך, נוותר גם על ברכת המינים, שבברכה המקורית היו ראשוני הנוצרים שיצאו מתוך עם ישראל, או שנמחק את שאילת גשמים, הרי אנו מתפילים מים… והרי אין לדבר סוף. ודווקא הדוגמה מן הרפורמים, שערכו "תיקונים" בתפילה, ממחישה עד כמה מעשה זה טומן בחובו סכנה וחסר אחריות.
אני מקווה שהצלחתי לספק מענה שיתיישב על לבך, ושתצליחי להתכוון בתפילתך גם על שלום לומדי התורה שבדורנו, וגם על הקהל כולו.
עידית
הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'
אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן, אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן?
השאלה:
שלום הרבנית,
בבית המדרש בו אני לומדת, אנו לומדות את מסכת סוכה בבקיאות בסדר ערב. באחת הסוגיות שנתקלנו בהן השבוע (י"א ע"א), אני והחברותא שלי התגלגלנו לרמב"ם ולשולחן ערוך, ושם למדנו שלנשים מותר ללבוש ציצית בלי לברך עליה, בגלל שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. אני מבינה שיש עניין של מראית עין, או של שיוך מגזרי,
אבל השאלה היא יותר עקרונית– אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן (שלוש תפילות, שופר, נטילת לולב) אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן? או לפחות שהנשים הספציפיות שכן מקבלות על עצמן את כל המצוות? תודה רבה, וחורף נעים!
התשובה:
שלום לך.
משמח אותי לשמוע על הלימוד שלכן, ועל ההשלכה לחיי המעשה. חיילכן לאוריתא.
אפתח בשאלתך העקרונית בעניין מצוות עשה שהזמן גרמן, ומשם אעבור גם ללבישת הציצית. למרות הכלל הידוע, לפיו נשים פטורות ממצוות אלה באופן גורף, ישנן יוצאות דופן רבות:
– כאשר ישנו על כך חיוב מפורש בתורה (שמחה ברגל, הקהל, שלמי חגיגה, קרבן פסח).
– מצוות עשה מן התורה הנלמדות מלא תעשה (שמור וזכור בשבת, איסור חמץ וחובת מצה).
– כאשר חכמים חייבו, משום שאף הן היו באותו הנס (מקרא מגילה, נרות חנוכה, ארבע כוסות).
– כאשר נשים קבלו על עצמן במהלך הדורות (שופר, לולב, תפילות).
ועדיין, כמו שציינת, יש אחרות שאנו פטורות מהן. פטורות, אך לא אסורות.
כאשר ניגשים לסיבת הפטור, חשוב להדגיש לפני הכל, שמדובר בגזרת הכתוב, המחייבת אותנו גם מבלי שנבין את טעמה. אם ננסה בכל זאת לנסות ולרדת לשורש העניין, ישנן לפנינו שתי גישות עקרוניות:
גישה אחת רואה בנשים יתרון רוחני על פני הגברים, מה שמייתר את הצורך בהיצמדות פורמלית למצווה מסויימת בכל רגע נתון (למשל רש"ר הירש בפירושו לויקרא כג, מג). יתכן שבעינייך זה יישמע אפולוגטי או מהותני, אך כדאי לנסות ולחשוב על הכיוון הזה.
גישה השניה נובעת מהשקפה כמעט הפוכה, והיא תולה את הפטור בשעבוד האשה לצרכי הבית (ולעתים אף לבעלה). כך כתבו בין היתר האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), וספר חסידים (מהדורת ויסטינעצקי סימן תתריא).
ישנה גם גישה שלישית, שקרובה יותר לעולם הסוד, ולפיה כל השפע, הן הגשמי והן הרוחני, היורד משמים בעקבות קיום המצוות בארץ, מגיע בתחילה אל האנשים, ודרכם עובר אל הנשים. יוצא מכך, שהנשים מקבלות את השפע בדיחוי, ומחמיצות את השעה המדויקת של חיוב המצווה (ר' יוסף ענגיל לקח טוב כלל ז).
למה הבאתי את כל ההסברים הללו? (קודם כל, כי את למדנית, ואולי זה יעניין אותך), אבל הסיבה העיקרית היא, כי באמת אין הסבר אחד ממצה ומספק, וכל פרשן מנסה להשיב כפי נטיית לבו. ויותר מכך, לשני ההסברים האחרונים, לא מובן גם מדוע אין חילוק בין רווקה לבין נשואה (מה שקיים במקומות מסוימים, שם אין מחילים את הכלל של 'לא פלוג').
ובקשר להצעתך, שמחתי והתרגשתי מאד לשמוע על ההתקדמות שלך בעבודת ה' ובקיום מצוות, זה ממש לא מובן מאליו, אפילו לא בקרב לומדי תורה, אשרייך שזכית לקיים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אבל חשוב לי לומר בקשר לכך שני דברים:
בהתבוננות פנימה, כדאי להיזהר בהתקדמות הזו, ולקיים אותה באופן הדרגתי ומחושב, לעתים ההתלהבות הראשונית מפתה אותנו "ללכת על כל הקופה", אנחנו נמצאות ב"אורות גבוהים" שמסנוורים אותנו, ומושכים אותנו כלפי מעלה באופן חד ומיידי, אנו מקבלות על עצמנו בהתלהבות עצומה (ואמתית !!!) קבלות שונות, שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. וכאשר הכישלון מגיע, ישנה נפילה, ומתפתחים ויתור ויאוש (מה שעלול להביא אותנו לצד השני של "הכל או לא כלום").בדומה לנסיון העושר בגשמיות, כך העליה הרוחנית דורשת תהליך והדרגה , כלומר, קבלה אחת (=קפיצה), התבססות בה עד שהיא הופכת לחלק מאתנו ומשגרת חיינו (=עצירה), ורק אז קבלה – קפיצה נוספת (מה שרבי נחמן מכנה – 'רצוא ושוב'). דרך זו ארוכה יותר וקצת יותר אפורה, אך היא יותר בטוחה מנפילה ומבטיחה הצלחה.
והנושא השני הוא התבוננות החוצה, אשרייך שזכית לשבת באהלה של תורה, וליהנות משפע אורה, מי ייתן וכל בנות ישראל (וגם בניו) יגיעו לכך. אפילו בתוך החברה הדתית, את שייכת למיעוט מבורך ויקר, שרבות לא שייכות אליו, ולצערי, אפילו לא משתוקקות להשתייך אליו. ישנן צעירות בנות גילך, שעובדות לפרנסתן, שרחוקות מעולם המצוות ומקשר יומיומי עם הקב"ה, שמסייעות בבית בכל מיני קשיים, שלומדות מקצוע מתוך לחץ ודוחק, ואולי אף נשואות שמתמודדות עם גידול ילדים, אחזקת בית, לימודים, צרכים כלכליים ותמרון בין כל התפקידים השונים. האם זה אפשרי להוסיף על העומס בחייהן (הן רגשי והן אובייקטיבי) חובות הלכתיות נוספות? ואם כן, האם את הכל?
נדמה לי, שהסוד הוא בגמישות. כשם שהגוף הנשי הוא דינאמי ומשתנה, כך חיינו דינאמיים ומשתנים. ישנן תקופות בהן אנו בקושי מספיקות להגיד את ברכות השחר (התינוק רעב ברגע זה!), וישנן תקופות, שבהן אנו אומרות גם הלל ומוסף (ולמהדרות – אף בבית הכנסת), ישנם זמנים שבהם בן הזוג נוטל חלק משמעותי, ומהווה שותף להתמודדויות היומיומיות, וישנם זמנים, שבהם הוא עמוס יותר (תקופת מבחנים, הגשת פרוייקט). עמדת מוצא רוחנית-נפשית, השואפת גבוה, כמו שלך, תסייע לכל אשה להבין מהם התנאים הנוכחיים בכל שלב בחייה, ולהרחיב או לצמצם את המצוות שהיא מוסיפה, כל זאת ללא רגשות אשם על מה שהוספנו, וללא תסכול על מה שהפסדנו.
ובכל זאת, אני רוצה לעודד אותך, שבעצם ההצעה שלך אינה מופרכת, וכשם שנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות מצוות מסוימות, כך זה ילך ויתפתח לפי הקצב הנכון לציבור. למשל, כיום נשים באות לשמוע תקיעת שופר, ואין מי ששואל על כך. עד כדי כך, שאם אשה לא הצליחה לשמוע שופר, היא עושה על כך התרת נדרים, כי קבלת הדורות מחייבת גם אותה באופן אישי (בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים, ולרב עובדיה, בעלה יתכוון עליה, יביע אומר חלק ב – אורח חיים סימן ל ). אלה תהליכים משמעותיים ביותר, ולכן קבלת העם נדרשת לשם כינונם, ויחידים אינם יכולים לפרוץ את הדרך לבדם. שימי לב ליופי שבדבר, קבלה מלמטה חזקה וקבועה עשרות מונים מאשר נתינה או הנחתה מלמעלה, גם כאשר הנותן הוא ריבונו של עולם. כמובן, שבאופן אישי, את או כל אשה אחרת יכולה להוסיף ולקבל על עצמה (בלי נדר) מצוות נוספות, הכל בהתאם לנסיבות ולתנאי החיים. תוספת כזו היא רצויה ומבורכת.
ואסיים בעניין ציצית, שממנו פתחת. הגמרא מציינת את פטור הנשים מציצית, מכיוון שזו מצווה הנוהגת ביום בלבד, ולא בלילה (קידושין לג ע"ב – לד ע"א), כפי שביררת בעצמך, מצד ההלכה אין איסור על נשים ללבוש ציצית, ככל יתר המצוות, שהן פטורות מהן, ויש להן שכר על כך, כמי שאינו מצווה ועושה (רמב"ם ציצית פ"ג, ה"ט, שו"ע או"ח סי' יז, ס"ב, כף החיים על או"ח סימן תקפט, יביע אומר ח"א – או"ח סימן לט). אולם ישנה גם גישה אחרת באופן ספיציפי למצווה זו, וכתב הרמ"א, שהתעטפות אשה בציצית, נראית כמעשה של יהירות, שכן אף לגברים זו אינה חובה, כאשר אין הם לבושים בבגד של ארבע כנפות (מעין 'פונצ'ו' מקסיקני), ומנהגם כיום ללבוש ציצית, הוא חומרא בלבד. ביטוי זה ('מיחזי כיוהרא') נאמר על מצוות שונות, שאדם נוהג בהן מנהג חסידות בפומבי: "דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו" (לשון המאירי ב"ק פא, ע"ב), והכל תלוי כמובן במנהג המקום.
אך מעבר לעניין ההלכתי, ישנו גם הפן הציבורי. לצערי, המציאות מזמנת לנו לא פעם ביטוי לחששות רחוקים מעין זה, ואנו עדים לנשים המתעטרות בתפילין בפרהסיא, אך מזלזלות במצוות אחרות, בהן הן מחויבות מדאוריתא. בחירה כזו אינה מדוייקת, ומעלה תחושה של התרסה ומרד כלפי ההלכה, ולא של חיפוש אחר קרבת אלקים (ראי על כך באגרות משה אורח חיים ד, מט). לכן נראה לי, שלבישת ציצית בינך לבינך, כשהיא מוצנעת תחת הבגדים, ואף חברותייך לא יידעו על כך, תהיה מותרת, כשהיא נעשית לשם שמים.
עידית
הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'.
הרחבה – ציצית לנשים
בשונה מרוב מצוות העשה שהזמן גרמן, נדמה כי מצוות הציצית "זכתה" ליחס שונה ומיוחד, והיא שימשה כר נרחב להתנצחויות ולמאבקים, ואף לתהפוכות במהלך הדורות.
כבר בקרב התנאים אין הסכמה מוחלטת בנוגע למעמד המצווה, ואמנם מוכרת יותר המשנה:כל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות (קידושין פ"א, מ"ז), והביאור בגמ': איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית,ותפילין (קידושין לג, ע"ב-לד, ע"א), אולם לא ברור כי ציצית אכן שייכת לכלל המדובר, ועוד, הכלל אינו מוסכם על כל התנאים, יתרה מזאת, מדובר בדעת מיעוט של ר' שמעון בלבד.
בכמה מקומות מובאת המחלוקת בנושא. למשל: אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ותפלין אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (תוספתא קידושין פ"א, ה"י), וכן גם בירושלמי (ברכות פ"ג, ה"ג, קידושין פ"א, ה"ז), ואף בבבלי עצמו: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות… ר"ש פוטר בנשים (מנחות דף מג, ע"א). מכאן משמע שהכלל הפוטר נשים הוא חידושו של ר"ש, וכך גם בספרי: ועשו להם ציצית, אף הנשים במשמע. רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שזה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים בכשרים ולא בפסולים (ספרי במדבר פרשת שלח פיסקאקטו).
בשני מקומות מציינת הגמ' אמוראים שהטילו ציצית בסינרי נשותיהם (רב עמרם חסידא בסוכה יא, ע"א, ורב יהודה במנחות מג, ע"א), אך בסופו של תהליך נפסקה ההלכה, הפוטרת נשים מן הציצית, כדעת ר' שמעון.
הסבר ייחודי להפקעת נשים מחיוב בציצית מצוי בתרגום יונתן, הסבור שציצית נחשבת "כלי גבר", שאסור בלבישת אשה (תרגי"ו דברים כב, ה). סקירה בנושא זה תוכלי לראות בתשובתי בנושא לבישת מכנסיים ע"י נשים.
הראשונים כולם ללא יוצא מן הכלל פטרו נשים מציצית, אך התירו לנשים להתעטף בה, ונחלקו רק בנוגע לברכה על המצווה. נציגי השיטות המרכזיים הם: הרמב"ם האוסר לברך משום ברכה שאינה צריכה (ציצית פ"ג, ה"ט), ור"ת המתיר לברך (תוס' עירובין צו, ע"א, ברכות יד, ע"א). יתר על כן, בימי הביניים הכינו נשים באשכנז ציציות (ראי תוס' גטין מה, ע"ב, שו"ת רש"י סימן פג עמ' 111), על אף הכלל: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גטין מה, ע"ב), כלומר, רק מי שמחוייב במצווה, כשר להכין את אביזריה, ואכן ר"ת לא הכשיר ציצית שנעשתה בידי אשה (הגה"מ על הל' ציצית א, אות ט).
רק במאה ה-15 נשמעה מחאה כלפי נשים שנהגו ללבוש ציצית, ע"י המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז, הוא נרתע מלמחות כלפיהן באופן ישיר, מחשש שלא יצייתו לו (ומוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות), אך רואה במעשיהן: דאינו אלא מן המתמיהין, ויוהראחשיבנא להו, ומקרו הדיוטות (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ציצית ותפילין, שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז), הרמ"א מביא גישה זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ב), ומאז ועד ימינו זו ההלכה המחייבת. הנימוק של 'מחזי כיוהרא' הוא הנימוק העיקרי לאסור, אף כאשר מדובר בבגד נשי, ואליו מצטרפים נימוקים כגון: לא שמענו, לא נאה לנשים, וכן המנהג, ואין לשנות (ערוך השולחן אורח חיים סימן יזסעיף ג). בדורנו נדרש הר"מפינשטיין לשאלה, לנוכח תהליכי המודרנה העוברים עלינו, והוא מתיר ברמה העקרונית, אך מסתייג מכך ברמה הציבורית, בשל מוטיבציה של פרובוקציה והתרסה: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור".
הרחבה – מחזי כיוהרא
מושג זה הוא מעט חמקמק, ולא תמיד ניתן להגדירו באופן מוחלט, ובכל זאת אנסה להסבירו ככל שניתן. ביחס להחמרה ולהידור במצוות מצאנו שקיים מתח בין שתי גישות, האחת משבחת את מידת החסידות, ואת הדרישה העצמית הגבוהה של האדם כלפי המצוות מעבר לרף המינימלי הנדרש, והאחרת חוששת מניראות חיצונית, ואפילו התחסדות, כאשר אין תוכו של האדם כברו (ולעתים האדם מתחזה אף כלפי עצמו, ובתוך תוכו חש עצמו כחסיד, אף שאינו כזה) .
שתי סוגיות מרכזיות בגמ' (ברכות יז, ע"ב, פסחים נד, ע"ב-נה, ע"א) עוסקות בנושא זה, ומביאות מחלוקת בגדרי האיסור בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים. ההלכות הנידונות הן: הפטור של חתן מקריאת שמע, והביטול ממלאכה בתשעה באב, בשני המקרים ההנחיה להמוני העם היא, להקל ולא להחמיר על עצמם כתלמידי חכמים: רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ביסודה של המחלוקת ישנן תפיסות שונות כלפי מה שנחשב כיוהרה, בעוד שרשב"ג מתמקד בכוונה (חתן לא יצליח לכוון דעתו בעת קריאת שמע, ומראה עצמו כאילו יכול), הרי שחכמים מדגישים את הנוהג המקובל בחברה (רבים עובדים בתשעה באב, מלבד תלמידי חכמים שמרוכזים בצער האבלות). דרך אגב, בשני העניינים הללו השתנתה המציאות, ומקובל שחתן קורא ק"ש, מכיוון שממילא איננו מכוונים כראוי, ואילו לא יקרא, הרי מחזי כיוהרא, כביכול מתכוון תמיד (מרדכי מסכת ברכות פרק היה קורא רמז נ) ושהעם בטל ממלאכתו בתשעה באב (האגודה מסכת ברכות פרק ב – היה קוראמח).
השיקול של 'מחזי כיוהרא' מופיע בעניינים שונים, שרבים בהם קשורים לענייני תפילה ופרהסיה, ורבים מכוונים לגברים בלבד, כלומר, זהו אינו טיעון כנגד הנשים. מהמקרים שנדונו בגמ' ובפוסקים, ניתן לגזור כמה כללים, למקרים שבהם מחילים את החשש המדובר, להלן אגע בהם:
ראינו התחזות לתלמיד חכם, או התחסדות מעושה, במעשים שבהם נהוג להקל, למשל, כאשר חתן קורא ק"ש, או אדם מתבטל ממלאכה, כאשר רוב העם עובד. דוגמאות לחשש זה מופיעות בשאלות שהופנו לחכמים, אף בנוגע למצוות שבהן רבים זלזלו: האם הנחת תפילין במקום שרוב האנשים אינם מניחים (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קסא אות עו), או קביעת מזוזות בכל הפתחים, כאשר הרוב מסתפקים בדלת הכניסה (מהרי"ל הלכות מזוזה סעיף א, עמוד תקצא), האם גם כאן התנהגות על פי ההלכה נחשבות כיוהרה, אף על פי, שזהו עיקר הדין? במקרים הללו, קיום המצווה המחייבת אינו נחשב כיוהרה, אף שיחידים בלבד עשו כך.
במקרה נוסף של שאלה, האם להחמיר על מנהג הציבור, או לנהוג כפי שמקובל, ישנה מחלוקת האם מדובר בעיקר הדין, ואז ישנה חובה להחמיר, או שניתן לסמוך על הדעה המקלה, ואז המחמיר נראה כמתגאה על הציבור. כאשר מתפללים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים, יש שאסרו לקרוא ק"ש שנית מאוחר יותר, "המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מיחזיכיוהרא שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים" (מרדכי מסכת ברכות פרק מאימתי רמז א), ויש מי שחייב לעשות כן: "אפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיוןדלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזיכיוהרא" (בית יוסף אורח חיים סימן רלה).
הדוגמה האחרונה שאביא, היא הנחת תפילין של רבנו תם בנוסף לתפילין של רש"י. כאן נפסק בשו"ע (אורח חיים הלכות תפילין סימן לד): ירא שמים יצא ידי שניהם (סעיף ב), אך בהמשך נכתב: לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (סעיף ג).במשנה ברורה (סימן לד ס"קטז) נוסף עוד תנאי: אם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן… ודאי מיחזיכיוהרא. אולם עם שינוי המציאות משתנה גם הגדרת המקרים, שנחשבים לגאווה, ובילקוט יוסף נפסק להיתר גמור: "מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם" (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לד – מהלכות תפילין דרבינו תם סעיף ג).
ברצוני להוסיף קריטריון נוסף להגדרת היוהרה, והוא העשיהבפרהסיא. מהדברים שהובאו לעיל משתמע, כי אצל אדם שאינו ידוע כחסיד ומדקדק, דווקא התנהגות חריגה ברבים מעלה את החשש להתנשאות, ולתחושת חשיבות עצמית ביחס לאחרים, ואילו ביחידות בינו לבין עצמו אין בכך יהירות, כאשר עושה כן לשם שמים ובהצנע לכת (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לז אות ה, ובהערה שם). אולם ישנם פוסקים, האוסרים מעשים אלה אף בחדרי חדרים (ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מא).
מכל האמור יוצא, שכאשר ישנם יחידים ראשונים, שנוהגים בעצמם הידורים שונים, אף שמעשים אלה נראים כיהירות, הם עשויים בדיעבד לשנות את המציאות, ולהפוך מנהג חסידות לנחלת הרבים. במצב כזה תשתנה גם ההלכה המחייבת, והאיסור יהפוך לא רק להיתר, אלא אף לחיוב.
הרבנית זיוית ברלינר
יועצת הלכה מדריכת כלות וראשת בית המדרש צהל"י בשלוחת משואות יצחק
הרבנית זיוית ברלינר היא בוגרת מגדל עוז ונשמ"ת. היא יועצת הלכה המשיבה בקו של נשמת, מלמדת קורסי רענון הלכתיים לנשים, מלמדת תנ"ך וגמרא בבית מדרש לוותיקי שדות נגב, ומשמשת ראש בית המדרש של מכינת צהל"י במשואות יצחק.
מיגרנה וצום
שלום,
בני הוא נער אחרי בר מצוה והוא סובל ממיגרנות מדי פעם, שעלולות לבוא לידי ביטוי בהתקפים של כאבי ראש חזקים מאוד, ועד הקאות.
שתיה מועטה לדברי הרופאים היא אחד הגורמים להתקף.
כיצד להורות לו לנהוג בי"ז בתמוז ובצומות 'קטנים' אחרים?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית זיוית ברלינר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום רב,
אני מבינה מדברייך שאת חוששת שצום עלול לגרום לנער להתקף של מגרנה. בשאלתך את מתייחסת לצומות הקלים- צום גדליה עשרה בטבת וי"ז בתמוז.
מכיוון שאנו אחרי תענית י"ז בתמוז ולקראת תשעה באב, שבאם לא נזכה לביאת גואל, אנו חייבים לצום בו, אתייחס בדבריי גם לת"ב וגם לצומות ה"קטנים" ואני מקוה שהדברים יהיו לעזר לך ולבנך.
הרמב"ן כתב שבמקרה של חולה בתשעה באב אין צורך לבדוק האם נשקפת לו סכנה אלא שאם הוא חולה אוכל מיד. בכך שונה דין החולה בתשעה באב מדין החולה ביום הכיפורים. ביום הכיפורים נידרש לשקול האם יש סכנה או ספק סכנה לחולה ומתוך כך להכריע האם יתענה או לא. לגבי תשעה באב כותב הרמב"ן ש"במקום חולי לא גזרו רבנן" ודבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך.
אמנם, הרמ"א כותב שנהגו להתענות אם אין צער גדול.
מהתיאור שבשאלה קשה לדעת עד כמה קרוב החשש להתקף בשל הצום, והאם שתיה מרובה לפני הצום ומנוחה במהלכו יכולים לסייע והאם הבן מסוגל לצום ללא שיגרם לו צער גדול ונראה לי שצריך לתת גם לו להעריך את כוחותיו.
לעתים ניתן להתחיל בצום ולהעריך את הכוחות במהלך היום. פתרון זה אינו מתאים לכל מקרה ויש להזהר ממצב בו בשלב בו הוא חש שהצום משפיע עליו לרעה כבר לא ניתן לעצור את ההתקף.
עם זאת אין מנוס מלומר כי כל עוד הוא בגדר בריא הוא חייב לצום ולבטא את צערו על חורבן בית מקדשנו וכדאי הוא בית אלוהינו שנצטער בשבילו אחת בשנה.
בצום י"ז בתמוז, ובשאר הצומות הקטנים הדין שונה.
הגמרא במסכת ראש השנה דנה במעמדם של ג הצומות שנקבעו על החורבן ומכריעה כי בזמן שאין ישראל תחת שלטון שמד אך עדיין אין שלום בעולם (ויתכן שהכוונה שטרם נבנה בית המקדש) קיום היום כיום צום תלוי ברצונם של ישראל. אמנם, כבר נהגו ישראל בימינו לקבוע כי עדיין עלינו לצום בימים אלו ,להתאבל בהם על חורבן המקדש ועל צערם של ישראל ולכן נקבע בשולחן ערוך כי "הכל חייבים להתענות".
השולחן ערוך מוסיף שאין לפרוץ גדר בענין זה ומסביר המגן אברהם כי השימוש בלשון זו "לפרוץ גדר" מדגיש כי מכיוון שהוכרע הדין לנהוג ביום זה איסור אסור לזלזל בו.
עם זאת, מכיוון שצומות אלו תלויים בקבלתם של ישראל, נהגו להקל בהם בכמה דברים. במקור נתקנו התעניות כדין תענית יום הכיפורים שאנו מתענים בה יממה מלאה. בתעניות אלו הצום מתחיל רק בבוקר בדומה לתעניות היחידים שמתענים על עצירת גשמים .כמו כן לא נהגו בהם להתענות בכל חמשת העינויים של יום הכיפורים ובניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים נשים מניקות ומעוברות אינן מחויבות להשלים את הצום.
גם בדין חולה המתקשה לצום יש מקום להקל עוד יותר מאשר בתשעה באב וגם מי שיש לו מיחוש מסוים יכול להימנע מן הצום. לכן במקרה של בנך ניתן לומר כי אם הוא חושש שהצום עלול לגרום לו להתקף של מגרנה אינו חייב לצום בצומות הקטנים.
לקראת יום הכיפורים אני ממליצה לברר את הדין שנית לפי המצב של הבן
מאחלת לכם בריאות איתנה כח ושלווה ושנזכה שיהיו לנו צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי לששון ולשמחה.
זיוית
הרבנית זיוית היא יועצת הלכה וראש שלוחת צהלי משואות יצחק
מקורות לעיון:
זכריה א:
תלמוד בבלי ראש השנה י"ח:
תלמוד בבלי תענית י"א :
בית יוסף או"ח תקנ"ד
שולחן ערוך או"ח תק"ן א
מגן אברהם שם.
שולחן ערוך תקנ"ד סעיף ו ורמ"א שם
ערוך השולחן או"ח תקנ"
מובא בכה"ח תק"נ, ו, תקנד, לא
נדרים : נדר שנדרתי ביסודי, ונדר שנדרתי בבגרותי
שלום וברכה,
שאלותיי הן בנושא נדרים.
בהיותי ביסודי נדרתי נדר.. אני לא ממש זוכרת אם זה היה לפני או אחרי בת מצווה וגם את הנוסח המדויק לא. אבל אני חושבת שלא קיימתי אותו השאלה היא אם צריך להתיר את הנדר הזה בנסיבות העניין.
שאלה נוספת היא על נדר שנדרת בהיותי בגירה. נדרתי להימנע מדבר מסוים במשך 40 יום והפרתי אותו. 40 היום חלפו השאלה היא אם אני צריכה להתיר אותו רטרואקטיבית. כאמור, אני מודעת לחומרה שבנדירת נדרים. ואני מנסה לעשות על זה תשובה שלימה. ראיתי בתשובות רבות תוכחה עלעצםנדירתהנדריםאנימתחרטתעלשניהםורוצהלדעתהאםישמשהומעשילעשותעלמנת לתקן אתזה.
שאלה נוספת היא מה קורה במקרה ומביך אותי לפרט את הנדר בפורום של שלושה גברים גם בפורום של גבר אחד. יש מוצא למקרים כאלו?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית זיוית ברלינר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
ישר כוחך על הרצון לתיקון הדיבור.
לעיתים מתעורר בנו צורך לקחת על עצמנו עשייה שלא התחייבנו בה על ידי הדין. הנדרים נותנים מענה ליצירת המחויבות האישית באותו עניין. לפעמים אנו מנסים להיגמל מהרגל רע, ולפעמים אנו רוצים להוסיף טוב או לבטא רגשות תודה. ניתן לתעל את הכוחות החיוביים האלה גם להתקדמות פשוטה במידות וביראת שמיים ללא נדר.
ככלל, וכפי שכתבת בעצמך, יש להימנע מלנדור נדרים דווקא בשל הערך הגדול שניתן ליוצא מפינו!!! וכבר כתב שלמה המלך בקהלת "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם" (קהלת ד, ה).
הדיבור הוא הכח המייחד את האדם ונצטווינו ליקרו ולשמרו.
לגבי אפשרויות לתיקון-
כתבת כי את מתחרטת על הנדר ולכן נראה כי כבר קיימת את השלב הראשון של התשובה והתיקון המעשי אותו את מבקשת והוא חרטה על העבר.
כעת ניתן להתמקד בקבלה לעתיד- לתת תשומת לב ומשקל לדברים היוצאים מפינו ולהימנע מנדרים. תהליך התרת הנדרים עצמו יסייע לך בעזרת ה' בתיקון זה.
בנוגע לשאלתך על הנדר הראשון:
אמנם יש ספק לגבי גילך (שולחן ערוך יורה דעה רל"ג סעיף א) ואין בשאלה מספיק פרטים על מנת לדעת בוודאות אם הנדר עדיין חל עלייך. מכל מקום במצב ספק יש להתיר.
בנוגע לשאלתך על הנדר השני ועל המבוכה המלווה את פירוט הנדר.
אף על פי שזמנו של הנדר השני חלף, עדיף להתירו (שולחן ערוך יורה דעה רל"ח כ).
בעת התרת הנדר יש לפרט מה נכלל בנדר. (שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד).
ההתרה, כפי שאנו מבצעים אותה כיום, צריכה להיות בפני שלושה אנשים. כל שלושה אנשים מישראל כשרים להתרת נדרים אך מאחר והם נתפסים כמעין בית דין המתירים הם גברים.
כתבת שעשוי להיות מצב בו מביך אותך לפרט את הנדר בפני פורום של שלושה גברים. אכן, זוהי סיטואציה שעלולה להיות מביכה ולא נעימה. פירוט הנדר נועד למנוע מצבים בהם מתירים נדר שהתרתו עלולה להוות מכשול לנודר/ת. לכן, כתבו הפוסקים שאין הכרח ליידע את כל המתירים בטיב הנדר ודי לפרט את תכנו בפני אחד מהמתירים.(שו"ת הרשבא ח"ד ס"ב).
במצב בו גם פירוט בפני אחד מן גורם קושי גדול ניתן להתיר את הנדר על ידי שליח או שליחה. עליך לפרט בפני השליחה והיא תפרט את הנדר בפני אחד מן המתירים (פתחי תשובה "על נדרו" על שו"ע יו"ד רכח טז).
אני מקווה שהאפשרות לפעול כך מהווה פתרון לקושי שתיארת.
כל טוב והיי ברוכה.
זיוית ברלינר.
מקורות לעיון ולהרחבה:
קהלת פרק ה' פסוק ד'
רש"ר הירש לבראשית פרק כ"ח פסוק כ
משנה מסכת נידה פרק ה משנה ו
משנה מסכת חגיגה פרק י משנה א
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ע"ז
ר"ן על הגמרא בנדרים דף ע"ז עמוד ב
תלמוד בבלי גיטין לה"ה עמוד ב
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר"ג סעיף א
שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד
שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ס"ב
באור הגר"א לשולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד , אות כ"ה , ד"ה "ומיהו"
שולחן ערוך יורה דעה סימן רל"ג סעיף א
רמב"ם שבועות פרק ו הלכה ד
שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח ט"ז
פתחי תשובה ט "על נדרו" על שו"ע יו"ד רכ"ח ט"ז
רשימות שיעורים הרב סולובייצ'יק מסכת נדרים דף עז עמוד א
רבי עקיבא איגר מסכת נדרים דף עז עמוד ב
אני עובדת במקצוע טיפולי ומעוניינת להתחיל לקבל מטופלים באופן פרטי בקליניקה משלי. אשמח לקבל תשובה לגבי דיני ייחוד? האם אפשרי לטפל בגברים באופן כזה?
השאלה:
שלום רב,
אני עובדת במקצוע טיפולי ומעוניינת להתחיל לקבל מטופלים (גברים ונשים- אבל כרגע יש מטופלים גברים על הפרק) באופן פרטי בקליניקה משלי.
יש לי שתי אופציות לקליניקה:
א. בתוך הבית שלי (כניסה פרטית, לא בבניין) בחדר פנימי, כאשר הבית ריק (באופן מכוון).
ב. בבניין משרדים- כאשר יש אפשרות להיכנס לכל קומה, אבל הקומה שלי תהיה ריקה בזמן הטיפולים.
אני באופן אישי מעדיפה את החדר שבבית שלי.
אשמח לקבל תשובה לגבי דיני ייחוד? האם אפשרי לטפל בגברים באופן כזה? האם שניהם אפשריים או שיש אחד עדיף? אני מטפלת הרבה בגברים, תמיד בחדרים סגורים אבל תמיד כשהקומה מלאה באנשים.
הטיפול לא כרוך במגע כלל. וייערך תמיד בשעות הבוקר.
השאלה דחופה מכיוון שיש לי פניות על הפרק ואני צריכה לתת תשובה בימים הקרובים.
תודה רבה ויישר כוח גדול על פועלכן
התשובה:
שלום לך,
תודה על שאלתך.
דיני ייחוד, להבנתי, מחנכים אותנו לחיים שיש בהם רגישות. במבט ראשון נראה שדין זה הוא סייג בפני מציאות בה עלול להתקיים קשר אינטימי בין איש ואשה שאינם נשואים זה לזו.
ואכן, פרטי הדינים מוגדרים לפי בחינת הסבירות לקשר אינטימי בין המתייחדים.
עם זאת, איסור זה עומד בפני עצמו וזאת למרות ההבנה הברורה שגבר ואשה עשויים לעסוק בכל מיני עיסוקים שאין להם כל קשר למתח המיני הקיים בין גברים ונשים, הייחוד הוא קו גבול ברור אותו מציבה ההלכה, שמשמעותו שכאשר מדובר בגבר ואשה שאינם נשואים זה לזו, עצם ההימצאות במרחב אינטימי, ונפרד מהסביבה הכללית היא מצב בעייתי.
(טעם נוסף לאיסור ייחוד הוא הרחקה ממצב בו תתכן לזות שפתיים מצד החברה ביחס למתייחדים)
לאור הנחה זו אני מבקשת לבחון את פרטי שאלתך.
יחוד בין גבר אחד לאשה אחת נחשב לאסור מדאוריתא אם האישה נשואה ואסור מדרבנן במידה והאישה רווקה[1].
יחוד הוא מצב בו גבר ואשה שאינם נשואים נמצאים לבד במקום בו לא סביר שיכנסו אליו אנשים אחרים.
ניתן היה לומר כי מכיוון ומדובר על מפגש בהקשר מקצועי בלבד הטירדה במלאכה מסיחה את הדעת מאפשרויות של קשר אינטימי. אולם אני סבורה כי במקרה שהצגת לא יהיה נכון להקל כך. הן מפני העובדה כי את אמנם טרודה במלאכה אך המטופל אינו טרוד והן מפני אופי המפגש הטיפולי שגם כאשר אין בו מגע יש בו משום יצירת קרבה נפשית.
אם את נשואה המצב פשוט יותר בהנחה שאישך בעיר. ההנחה היא שאצל בני זוג נשואים הידיעה שבן הזוג עשוי להגיע מונעת את האפשרות לעברה.[2] (מובן שבקשר זוגי בריא אין צורך בתחושה זו כדי להמנע חלילה מקשר אסור, וזו אפשרות שאינה עולה על הדעת).
במצב זה יש יתרון לעבודה מהבית, אך גם בבניין המשרדים הדבר אפשרי.
אם אינך נשואה המצב מורכב יותר וצריך לייצר מצב בו המרחב יוכל להיות מופרע על ידי אנשים נוספים, זאת ללא הפרעה לטיפול ולמקצועיותו כמובן.
ניתן לתת מפתח של הבית או של חדר הטיפול בבניין לאדם נוסף ולתת לו אישור עקרוני להגיע.
פתרון זה ניתן ליישום בביתך הפרטי או בבניין המשרדים, וכדאי להעדיף את המקום בו הימצאותו לעתים של אדם נוסף תהיה אפשרית וסבירה יותר.
(לדעת חלק מהפוסקים ניתן להשתמש במצלמת אבטחה, במידה וזו קיימת, ולאפשר לאדם נוסף לצפות בה מעת לעת. פתרון זה אינו מתאים לכל סוג טיפול ומקצוע).
אני מאחלת לך הצלחה במקצועך ומקווה שתצליחי להוסיף טוב ולראות ברכה במעשייך.
אם תרצי לשוחח על פתרונות ספציפיים יותר תוכלי לשוב להיות בקשר דרך האתר .
זיוית
הרבנית זיוית ברלינר היא יועצת הלכה, , וראשת מדרשת רוני- מדרשה בצהלי.
[1]תלמוד בבלי קידושין פ:, סנהדרין כ"א:, מחלוקת הראשונים ועייני רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב שכתב שהאיסור מדברי קבלה.
[2]שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ב, ט"ז שם בהבנת דעת רש"י בקידושין פ"א:
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
ראש הישיבה בראש צורים
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
בוגרת בית המדרש במגדל עז, המכון התלמודי ב'מת"ן' ולמדה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. היא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. בשנת הלימודים תשע"ח עמדה בראש תכנית 'מתיבתא' ב'מת"ן' ירושלים ומלמדת שיעור הגמרא – עיון של התכנית. לימדה גמרא והלכה ושמשה כרבנית בית הספר של תיכון פלך ירושלים במשך שמונה שנים. עמדה בראש בית המדרש ב'מדרשת לינדנבאום' במשך חמש שנים. בשנת תשע"ט הקימה והתחילה לעמוד בראש הישיבה בראש צורים.
האם מבחינה הלכתית זה אפשרי לשכב לפני החתונה? או לקיים איזשהו מגע מיני? ואם אעשה זאת אז אני כבר לא אחשב דתייה?
השאלה:
שלום
אבקש להישאר באנונימיות
אני בת 27 בקרוב 28.
אף פעם לא הייתי בזוגיות וזהו דבר שאני מאוד רוצה לחוות.
אני לא שומרת נגיעה אבל לא שכבתי עם אף אחד או עשיתי פעולות דומות. הקושי כבר גדול מאוד ובגלל שבכל מקרה אתחתן בגיל מאוחר לא יודעת על עצמי אם אצליח להחזיק מעמד עד אחרי החתונה.
האם מבחינה הלכתית זה אפשרי לשכב לפני החתונה? או לקיים איזשהו מגע מיני? ואם אעשה זאת אז אני כבר לא אחשב דתייה?
כמו כן, בחלק מהפגישות יותר ויותר גברים שמגדירים את עצמם דתיים סיפרו שהם כבר שכבו עם נשים אחרות וחשוב להם לשכב דווקא לפני החתונה. כדי להכיר עוד פן בזוגיות.
אם הם כבר ויתרו, והם אלה החייבים בחיוב של איסור שפיכת זרע לבטלה, אז האם אני חייבת לא לשכב גם? האם זה רק איסור על הגבר ואישה כן יכולה?
מקווה שהסברתי את עצמי.
תודה לכן,
אתר חשוב כל כך
תשובה:
שלום לך.
קראתי בכאב את מילותייך הכנות שמשמיעות את הקושי, הרצון והתשוקה שעומדות מאחורי השאלה ההלכתית שאת מבקשת עליה תשובה.
אם אני שומעת נכון, הקושי שאת מעלה בדברייך נוגע לשתי סוגיות: האחת היא הרצון להיות בקשר זוגי: לקבל ולהעניק אהבה, והשנייה היא התשוקה לחוות כבר אינטימיות ומגע פיזיים. שני הקשיים הללו קשורים האחד בשני ולפעמים נראה לנו שאם נשחרר משהו בהתנהגות שלנו במרחב הפיזי נפתח את הדלת למצוא קשר זוגי. האמת היא שהמחשבה הזו היא בדרך כלל מצגת שווא דמיונית וכדאי לבדוק את עצמנו טוב יותר מה קורה לנו כאשר אנחנו משחררים את ההתנהגות שלנו בתחום המכונה "איסור נגיעה".
את צודקת שהאתגר איתו את מתמודדת הוא קשה. השינויים של מציאות העולם המודרני (העלאת גיל הנישואין, הכתרת הבחירה והאהבה כתשתית קריטית לנישואין, פיתוח המודעות של נשים למיניות שבתוכן ועוד..)מכניסה א/נשים בוגרים שטרם נישאו לתוך תיבה עמוסה ומתוחה שקשה עד מאד להצליח להתנהל מדויק ונקי בתוכה. זכרי: את לא לבד שם בתוך התיבה והקושי איתו את מתמודדת, בהצלחה יותר או פחות, משותף לעוד רבים וטובים שכמוך. אינני כותבת זאת על מנת להרפות ידייך, אלא על מנת שלא תחושי בודדה ואשמה במחשבות וברצונות שאת מוצאת בתוכך פתאום.
ובכל זאת בחזרה לשאלתך: ההלכה אוסרת על קיום יחסים בין איש לאשה שאינם בתוך מסגרת של ברית נישואים: האיסור הזה מכיל בתוכו מקבץ של בעיות:
- איסור מגע עם אשה נידה שלא טבלה ונטהרה כהלכה – אחד מאיסורי כרת המפורשים בפרשיית העריות הוא קיום יחסים עם אשה שלא נטהרה: "אל אִשָּׁהבְּנִדַּתטֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט). לגבי מגע שאיננו קיום יחסים, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם גם הוא כלול באיסור הכרת או שהוא איסור דרבנן. איסורים אלו חלים על אשה כמו על איש.
- איסור לקיים יחסים מזדמנים או קבועים עם אשה פנויה – איסור נוסף המפורש בפסוקים הוא מה שמכונה בתורה: איסור קדשה "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברם, פרק כ"ג, פסוק י"ח). הרמב"ם הגדיר את האיסור כאיסור לקיים יחסים שאינם במסגרת של קידושין ונישואים. הראב"ד חלק עליו והגדיר את האיסור רק על קיום יחסים מזדמנים שאינם בתוך מסגרת של קשר קבוע בין איש לאשה ספציפיים. גם איסור זה חל על האשה כמו על האיש.
- תקנה האוסרת על נשים רווקות לטבול ולהיטהר לשם קיום יחסי אישות – בשו"תהריב"ש (סימן תכ"ה) מוזכרת תקנה האוסרת על נשים פנויות לטבול ולהיטהר.מקורה וזמנה של התקנה אינם ברורים, אך הגיונה ברור ומפורש: על מנת למנוע מכשלה מאלו שיסברו שללא איסור הכרת של הנידות הדרך לקיום יחסים בין רווקים סלולה. תקנה זו מתייחסת כמובן רק לנשים.
- הבעיה שאת מזכירה בשפיכת זרע לבטלה – קיום יחסים בין רווק ורווקה הם אסורים הלכתית אך אינם נכללים תחת הגדרת הוצאת זרע לבטלה, ובכל זאת ישנן סיטואציות של מגע מיני העשויות להוביל לכדי הוצאת זרע לבטלה. מקורו של איסור זה מעורפל, ובכל זאת ההתייחסות אליו פזורה על פני מימרות שונות אצל חז"ל (לדוגמא מסכת נידה דף יג ע"א). איסור זה חל כמובן רק על האיש.
ניסיונות למצוא פתחים והיתרים הלכתיים לאפשר לאנשים שטרם נישאו לקיים יחסים הם בעייתיים הלכתית ונדמה לי שפשוט הוא שלא עולים בקנה אחד עם רוחה והגיונה של ההלכה.
דומני שבהתמודדות בה את נמצאת לא נכון יהיה לחתום את הדברים באיסור ההלכתי, אלא לחזור ולהיזכר בנקיות וביופי שיש במפגש גופים שנעשה מתוך מחויבות וברית שמהוות משקל מאזן ומשלים ליצריות ולתאווה החזקים (הנמצאים, משמחים ומאתגרים את כולנו ב"ה..). המציאות שאת מתארת, בה גברים שאת פוגשת מספרים שכבר קיימו יחסים ובכך אולי גם משדלים אותך לנהוג כך – היא מציאות זולה שלא נותנת כבוד לאינטימיות וליחסי אישות המפגישים איש ואשה הקשורים ואוהבים זה את זה.
את עומדת באתגר קשה, שכן כמו שאת מתארת סימני השאלה על האופן בו את בוחרת להתנהג מצויים גם בתוכך וגם מהאנשים איתם את נפגשת. אני מאמינה שאם תצליחי להיות קשובה לעצמך, תחושי לצד הקושי, גם ברווח גדול שביכולת לעמוד ולנהוג על פי מערכת האמונות וההלכה. לא תמיד קל למצוא מי שידבר אל ליבך, אבל אני מציעה לך לנסות ולחפש בסביבת המגורים שלך דמויות, שיעורים או כל דבר שימלא אותך בכוחות של חיים והתחזקות שיסייעו לך לחיות ולעמוד בתוך המציאות המורכבת של חייך.
לצד אמירות אלו חשוב לי להתייחס לקול נוסף שאת משמיעה בדברייך. בני אדם, באשר הם (אפילו בני אדם דתיים..) מורכבים מכוחות וצרכים שונים המסתובבים בתוכם. ראוי הוא שכל אדם יציב לעצמו את הציור של העולם המוסרי והערכי שעל פיו הוא רוצה להתנהל, אך העובדה שלא תמיד אנחנו מצליחים לעמוד באותו רף רצוי שהצבנו לעצמנו, איננה קובעת שאנחנו כבר לא בסיפור.. או כמו שאת כותבת: "ואם אעשה זאת אז אני כבר לא אחשב דתייה.." הקב"ה נתן לנו בתוך התורה את האפשרות לעשות תשובה ובכך הוא סימן את ההכרה שבני אדם הם יצורים שנופלים ושוב קמים. צריך להיזהר לא לעשות אידיאל מהנפילות שלנו ולהיות בתודעה של נפילה כשאנחנו שם וגם בהשתדלות להיות שם כמה שפחות – אבל העובדה שאנחנו נופלים איננה מגדירה אותנו כ"לא דתיים"..
אני מתפללת איתך שהקב"ה שהוא "רופא שבורי לב" יתן לך כוחות להתמודד עם האתגרים שבהווה וימציא לך במהרה את בן זוגך וביחד תבנו בית נאמן ושמח.
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
לפני שבועיים עברתי תאונת דרכים ואני רוצה לברך ברכת הגומל. האם אוכל לברך את הברכה בנוכחות עשר חברות שלי?
התשובה התקבלה מהרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
ב"ה שגמלך כל טוב ויצאת בשלום מתאונת הדרכים.
החובה ההלכתית לברך את ברכת הגומל מבקשת לעזור לנו לנתב את השמחה וההודיה הטבעיים שעולים בנו בעת הצלה מצרה לפני בורא עולם ולאומרם בפורום ציבורי.
בדרך כלל כאשר ההלכה מורה לנו לעשות דבר בפורום ציבורי כוונתה לפורום של עשרה גברים. ואכן גם בהקשר ברכת הגומל נראה מהפוסקים שזהו הפורום הטבעי לברכה, ואם כך עלייך לברך דווקא בפני גברים.
ובכל זאת, הפוסקים מתייחסים למקרה של אדם שהתחייב בברכת הגומל, ובירך את הברכה בפורום אחר, ומכריעים שבדיעבד יצא ידי חובה גם בברכה כזו (כך מכריע הטור), ובכל מקרה אסור לו לחזור ולברך את הברכה שנית במניין כי זו עשויה להיות "ברכה לבטלה" (כך כותב השולחן ערוך).
דבר פשוט הוא שגם נשים מחויבות להודות לקב"ה על הנסים שאירעו להם. ובכל זאת הפוסקים מזכירים שנשים לא נהגו לברך ברכת הגומל, ומסבירים זאת בתחושה פנימית של נשים של חוסר צניעות לעמוד ולברך בפני עשרה גברים.
כשמנסים לדייק מה יחסם של הפוסקים לתחושה הזו – אפשר לראות שיש מהפוסקים שדוחים את הבסיס ההלכתי שלה וקוראים לנשים להקפיד לברך את ברכת הגומל בפורום ההלכתי הרגיל, דהיינו בפני עשרה גברים (כך מזכיר הכנסת גדולה), אך יש מהפוסקים שדווקא מזדהים עם הבעייתיות שעשויה להיות בברכה בפני פורום גברי.
הלכה למעשה, כפי שהקדמנו, בדיעבד ניתן לצאת ידי חובת הברכה גם שלא בפני פורום גברי. כיוון שכך כל הפוסקים מכריעים שבמקרה שאישה חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפני גברים – היא יכולה לברך את הברכה גם בפני נשים ולצאת כך ידי חובת ההודאה לקב"ה.
נדמה לי שאת תחושת חוסר הצניעות ניתן לתרגם או להרחיב גם לתחושת המבוכה שאותה את מתארת, ואף לרצון לברך את הברכה ולהודות לקב"ה בפורום נשי שבו את מרגישה בנוח ובנעימות.על כן על אף שכאמור מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיעשות בפני עשרה גברים – תוכלי לבחור, ואולי גם ישנה עדיפות בבחירה זו – לברך את הברכה בפורום נשי שהוא טבעי יותר עבורך.
בברכה,
חנה
————————————————————————————-
לעיון נוסף
תשובה מורחבת:
מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיאמר בנוכחות עשרה גברים.להסבר הדין לכתחילה נראה את מחלוקת הטור והשולחן ערוך בעניין זה. במסכת ברכות עוסקת הגמרא בשלל מצבים בהם חל חיוב על האדם לברך ולהודות לקב"ה. בדף נד ע"ב מובאת אמירה משמו של האמורא אביי שלומד מהפסוק "וירוממוהו בקהל עם" שהברכה שעניינה הוא לתת שבח והודאה לקב"ה, צריכה להיאמר בפני עשרה. בפשטות כאשר ההלכה דורשת פורום של עשרה לעניין כל שהוא, ההתייחסות היא לפורום של עשרה גברים שמוגדרים בלשון הפסוק: "עדה" או "קהל" כלומר עשרה גברים. האם הדרישה של אביי בגמרא היא הכרחית לברכת הגומל? בכך נחלקו הטור והשולחן ערוך. רבי יעקב בעל הטורים פוסק בסימן רי"ט: "ואם בירך אפילו בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך", כלומר הטור פוסק שניתן לצאת ידי חובה גם אם לא עומדים בדרישתו של אביי לעשרה ולכן אין צורך לחזור ולברך שנית את הברכה. רבי יוסף קארו כותב בשולחן ערוך: "ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא" אמנם הוא מזכיר את שתי השיטות, אך כאשר כותב מרן השולחן ערוך "יש אומרים ויש אומרים", בדרך כלל הוא מתכוון לפסוק הלכה כדעה המובאת ב"יש אומרים" האחרון. בהקשר שלנו: עקרונית פוסק רבי יוסף קארו, שלא יוצאים ידי חובה בברכת הגומל שנאמרת בפני פחות מעשרה. ובכל זאת בסוף ההלכה מוסיף השולחן ערוך: "וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות", תוספת זו מלמדת שגם לדעתו של השולחן ערוך, שחושב שעקרונית חובה לברך את ברכת הגומל דווקא בפני עשרה, עדיין כנראה יוצאים ידי חובה גם בפורום אחר, וממילא כיוון שיש כאן ספק ו"ספק ברכות להקל" – אל לנו לברך שנית בשם ומלכות.
עד כאן ראינו שלכתחילה אין לברך אלא במניין של גברים, אולם יוצאים ידי חובה גם אם הברכה נאמרת בפני פורום אחר. לגבי נשים הפוסקים דנו דיון נוסף.
הדיון מתחיל ממנהג שמוזכר בפוסקים שנשים לא בירכו הגומל. הכנסת הגדולה (אחד מנושאי הכלים על הטור) מביא את המנהג ויוצא נגדו. הוא רואה בעיה גדולה בכך שנשים לא מברכות ברכה זו שהן חייבות בה. לדעת הכנסת הגדולה אין בעיה שאישה תברך במניין גברים כשהיא עושה זאת בצניעות מעזרת הנשים. לאחר מכן הוא מוסיף שאישה שבכל זאת אינה יכולה לברך בפני אנשים, תברך שלא בפני עשרה, אך ראוי שתקפיד לעשות זאת "בפני איש אחד או נשים". בדברים אלו מגדיר הכנסת הגדולה שיש משמעות הלכתית לפורום של נשים שבפניו מברכת אישה את ברכת הגומל, הגם שלדידו טוב יותר שאישה תברך בפני עשרה גברים. האליה רבה מזכיר אף הוא את מנהג הנשים שלא לברך הגומל, אך מעדיף את הפתרון שמזכירים גם פוסקים אחרים כמנהג נפוץ, והוא שהבעל יברך עבור אשתו את ברכת הגומל בבית הכנסת.
בספרי הפסיקה האחרונים המשנה ברורה וערוך השולחן מובא דיון זה להלכה. המשנה ברורה (רי"ט, סעיף קטן ג') מזכיר את המנהג שלא לברך מטעמי 'דרך ארץ' ומביא את ההצעה של הכנסת הגדולה בנוסח קצת אחר: "ויש שכתבו שמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד". הכנסת הגדולה כתב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד או בפני נשים, ואילו המשנה ברורה כותב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד והשאר נשים. גם ערוך השולחן מזכיר את מנהג הנשים שלא לברך את ברכת הגומל, ועל אף שהוא קובל עליו, הוא חותם את הדברים בהצדקת המנהג מטעם הצניעות: "ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ ולכן נמנעו מזה" ונראה שמוצא היגיון בטעם זה.
העולה מדברי המשנה ברורה וערוך השלחן הוא שאולי יש צד לצדד ולהעדיף שברכת הגומל של נשים תיעשה בפני נשים וזאת מטעמי צניעות ודרך ארץ. האם גם ללא קשר לעניין הצניעות יש צד להעדיף שאישה תברך לפני נשים?
לדעתי כן, ומחשבה זו קשורה למהותה של ברכת הגומל, המיועדת לבטא רגש של תודה, התרגשות ושמחה לקב"ה על הצלה שחווינו בחיינו. במובן זה, ברכה הנעשית בבית הכנסת ונאמרת מאחורי מחיצה, כאשר הציבור העונה לברכה איננו זה שבאופן טבעי אנחנו מרגישות חלק אינטגרלי ממנו – עשויה לעתים להחמיץ את האפשרות לרומם את הברכה מרמת החובה ולתת לה את 'המנגינה' המתאימה לה. הרצון של אישה לברך את הברכה במעמד בו היא מרגישה בנוחות וממילא יכולה לתת למילים מצע והקשר של הודאה משמעותית לקב"ה – יכול להיות גם הוא מניע לצדד ולהעדיף שאישה תברך את הברכה בפני נשים.
לכן נראה שבמידה ואישה חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפורום גברי בבית כנסת או במקום אחר, תוכל לברך את הברכה ולהודות לקב"ה על הנס שקרה לה בנוכחות חברותיה.
בשולי הדברים, ייתכן שניתן לדון בשאלה זו בהיבט נוסף. האם נשים יכולות להיחשב מניין במצבים מסוימים? ישנם שני צרכים שונים להם נדרשת נוכחות של עשרה: לדבר שבקדושה, וליצירת ציבוריות. בפסיקת ההלכה אנו מוצאות מספר הקשרים שבהם ניתן תוקף הלכתי למניין נשים. הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סימן ט), פוסק שעשר נשים הן ציבור לעניין קידוש ה'. הבן איש חי מכריע למעשה שלעניין הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת שנעשית מדין "פרסום הנס", ניתן להדליק בברכה גם כאשר יש בבית כנסת רק עשר נשים (שו"ת רב פעלים, ח"ב, שאלה ס"ב). וכן לעניין ברכת "הרב את ריבנו" שנאמרת רק בקריאת מגילה בציבור, העיר המהדיר על "מקראי קודש" לרב פסח צבי פרנק (סימן ל"ה, הערה 3), שכיוון שהצורך בעשרה הוא מטעם פרסום הנס, אף נשים בכלל זה, ועל כן גם מניין נשים הקוראות מגילה יכולות לברך את ברכת "הרב את ריבנו". ניתן להציע שמאחר שברכת הגומל קשורה גם היא להודאה על נס, אולי גם בה הצורך בעשרה הוא מצד ציבור, ואם כן ברכה בפני עשר נשים תהיה מותרת אף לכתחילה.
מקורות:
- ברכות דף נד ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא… מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב "וירוממוהו בקהל עם" וגו' מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן? מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן? קשיא. רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן.
- שערי אפרים, פתחי שערים שער ד' סעיף כ"ח
שדעת רוב הפוסקים שאשה צריכה לברך או שיאמר לה בעלה "ברוך אשר גמלך.." ותענה "אמן". ונראה שכן יש לעשות גם אם אינה יולדת רק היתה חולה ונתרפאת יש לעשות כן שמעיקר הדין חובה זו על הנשים כאנשים. וקיצרתי אחרי שאין נוהגין כן מחמת הדעת קלה מזלזלין ומקילין בה כמו שמקילין בכמה עניינים וכיוון שקרוב שלא ישמעו מאמר שלא הורגלו בכך מוטב יהיו שוגגין וכו'.
- ערוך השולחן או"ח סימן רי"ט סעיף ו
קטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב: "בקהל עם", ונשים לא מקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה.
- משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן י"ז
וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב.
- מגן אברהם על אורח חיים סימן רי"ט הקדמה לסימן
בכנסת הגדולה תמה "למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי עשרה הא בדיעבד סגי בלא עשרה ולכן תברך בפני איש אחד או בפני נשים" עכ"ל. ואפשר שמנהגן מפני שסבירא ליה שברכות אלו רשות.
- משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן ג'
עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד.
- שולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ט סעיף ג
צריך לברך ברכה זו בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.
- ביאור הלכה ד"ה "לא יצא"
עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל ברי"ש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אע"ג דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]:
השתתפות בהפרשת חלה בשנת אבל
שלום וברכה לכב' הרב.
גיסתי מעוניינת לעשות הפרשת חלה לרגל לידה בע"ה.
אני בשנת אבל. האם מותר לי להשתתף ולאכול מהארוחה?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום רב,
החיים מזמנים לנו סיטואציות רבות בהן ההרגשות מתערבבות ומתבלבלות: בעוד הלב שרוי בכאב ובצער על אובדן של חיים מהעולם, מתקרבת גם שמחה וברכה שעומדת להביא חיים חדשים אל אותו עולם עצמו..
מבחינה הלכתית, שנת אבל על הורים מוגדרת כי"ב חודש וכדאי לדעת שהסיבה שהאבלות על הורים ארוכה מכל אבלות אחרת קשורה למצוות כיבוד הורים. כלומר, ההלכה הגדירה שכיוון שאנחנו חייבם בכבוד הורינו, הדרך לתת להם כבוד, ובמובן פנימי לבנות את היחס המכבד והמקשר אותנו אליהם – יכול להתקיים גם לאחר המיתה. ההלכות שאת מחויבת בהן במהלך שנה זו, הן למעשה הזדמנות להתעסק עוד בקשר שלך אל ההורה המת ולתת לו את הכבוד והמקום בחייך, וזה מתרחש גם דרך הימנעות מהשתתפות בשגרת החיים הברוכה שמזמנים לנו החיים באופן טבעי.
ההלכה הגדירה שהסיטואציה בה נאסר על אבל להיות חלק ממנה היא "סעודת מרעים", כלומר מפגש של מספר חברים שנפגשים לשם הכיף או השמחה ולא סביב עיסוק ענייני/מקצועי. בסעודה שמוגדרת "סעודת מצווה" יש מבני עדות המזרח שהקלו למעשה במידה ואין במקום מוזיקה או שמחה מתפרצת.
דומני שסעודת חברות של הפרשת חלה לא נכללת בהגדרת "סעודת מצווה" והיא בפשטות, הגם שנעשית לצורך עניין בעל משמעות, מוגדרת כסעודת מרעים. אני מציעה שתקפצי לומר שלום ולהביע בכך את השתתפותך בשמחה המתרגשת לבא בע"ה ואולי אפילו תגידי איזה דבר תורה או ברכה שמתאים לסיטואציה – ולאחר מכן תשובי לביתך ולאבלך.
מניסיוני שלי, אני חשה שבנקודות הכרעה כאלו, מעבר לעובדה שכך ההלכה מורה לנו לנהוג – יש הזדמנות לעסוק באופן פנימי באבלות, בחיבור ובכבוד שיש בתוכנו להורה שנפטר ובתודעה החדשה שהמפגש עם מוות קרוב מעניק לנו לכל מפגש עם מציאות החיים הברוכה והמורכבת.
בברכת המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים
חנה
הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.
מהו מקור האיסור על נשים לברך בחופה?
מהו מקור האיסור על נשים לברך בחופה?
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום רב,
כאשר לומדים את הסוגיה במסכת כתובות, ניתן להעלות כיוונים שיאפשרו לנשים לברך את ברכות השבע ברכות בחופה, אך להלכה נפסק שהן אינן יכולות לעשות זאת.
אסביר דברי: הגמרא במסכת כתובות מצטטת ברייתא האומרת: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה" ובהמשך כתשובה לשאלה: "מאי מברך?" מביא רב יהודה את שבע הברכות שאנחנו מברכים בחופה. כאשר מנסים לחשוב מה תפקידן של הברכות בתוך מעמד החופה וממילא מי הוא זה שאמור לברך אותן, עולים שני כיוונים מרכזיים:
א. מפירושו של רש"י לסוגיה נשמע שהברכות הן מעין איחול ותפילה שמברך הקהל את הזוג הצעיר, כלומר הברכות הללו הן חובתו של הציבור,
ב. לעומת זאת ממקור מקביל במסכת כלה נשמע שתפקיד הברכה הוא דרמטי הרבה יותר והוא המתיר לחתן ולכלה לחיות זה עם זו, כלומר הברכות הללו הן חובתו של החתן.
לכאורה, אם נבין את תפקיד ומשמעות הברכות כמו העולה ממסכת כלה, מי שאמור היה לברך אותן הוא החתן עצמו.. זו מציאות שאני מניחה שגם לך לא יצא להיתקל בה מעולם.. זאת בגלל שהמברכים יכולים לברך את הברכה עבור החתן מדין "ערבות" שמאפשר לי לברך ברכה לאדם אחר אף על פי שאני לא מחויבת בה כרגע (מה שמוכר בביטוי: "כל ישראל ערבים זה לזה" שהוא למעשה יסוד הלכתי חשוב), ממש כמו שעושה הרב המסדר את החופה בברכת האירוסין ("שאסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו..") שהיא בוודאי חובתו של החתן.
האם אשה יכולה גם היא לברך את הברכה עבור החתן ולהוציאו ידי חובה? לחלק מהשיטות אין דין ערבות בין נשים לגברים (שיטת הרא"ש במסכת ברכות) ועל כן בברכה קריטית כל כך, שעל פי העולה ממסכת כלה, אם היא לא נאמרת כהלכה החתן והכלה נשארים אסורים זה לזו כמו בזמן איסור נידה, חששו לשיטתו של הרא"ש שאשה לא יכולה להוציא גבר מדין ערבות, ואזי אם היא תברך את הברכות הללו החתן לא יצא ידי חובתו.
כאמור, בסוגיה עולה גם אפשרות אחרת להבנת תפקיד ומשמעות הברכות: רש"י סובר שהברכות הן חובתו של הציבור ותפקידן הוא לאחל ולהתפלל שחיי הזוג החדש יעלו יפה – אם כך, נצטרך לדון האם נשים הן בכלל הציבור או לא..
בעניינים המוגדרים הלכתית כדבר שבקדושה (כמו נשיאת כפיים, קדושה וקדיש, אמירת "ברכו" וכדומה) פשוט הלכה למעשה שנשים לא נכללות בהגדרת ציבור, לעומת זאת בעניינים הלכתיים בהם הצורך בעשרה נובע מעניינים אחרים כמו פרסום הדבר או "ברוב עם הדרת מלך" יש שהגדירו שאף נשים נספרות ונכללות בהגדרת הציבור (על כך ביתר פירוט בהרחבה).
האם ברכת שבע ברכות בחופה מוגדרת כדבר שבקדושה וממילא נשים לא נכללות בהגדרת הציבור שצריך ויכול לברך אותן? צריך לומר ביושר שברכה זו לא אוזכרה במפורש במשנת מגילה שמנתה את ענייני "דבר שבקדושה" ושגם מדברי ערוך השלחן (אבן העזר, סימן ס"ב, סעיף י"א) עולה שהצורך בעשרה בברכה זו נובע מ"דרך כבוד" ואזי יש מקום להכליל גם נשים בהגדרת ציבור. ובכל זאת המנהג המקובל וגם דרך המלך במקורות ובפסיקה גם ברכת חתנים – הצורך בעשרה נובע גם הוא מהדרישה לקהל שהיא ככלל קשורה להגדרת דבר שבקדושה וממילא לא מכלילה נשים בתוכה
שאלתך התייחסה לאפשרות נשים לברך את שבע הברכות של החופה ולכך התייחסתי בתשובתי, ובכל זאת כדאי להזכיר שביחס לאותן ברכות עצמן, כאשר הן נאמרות בהמשך שבעת ימי המשתה – הדיון ההלכתי פשוט הרבה יותר. לגבי הברכה האחרונה: "אשר ברא ששון ושמחה" שיכולה להיאמר גם ללא עשרה, אלא רק בנוכחות שלושה – נראה לי פשוט שאין צורך בנוכחות גברים דווקא על מנת לאומרם וברור שגם אשה יכולה לברך אותן (כך כתבו פוסקים רבים נוספים בני זמנינו), וגם לגבי שאר הברכות פסק הרב יהודה גרשוני שהיה תלמידו של הרב קוק, שכאשר נוכחים במקום עשרה גברים – אשה יכולה לברכם. (הפנייה לדבריו בהרחבה)
בשולי הדברים אני מבקשת להוסיף הרהור: הדיון ההלכתי כמו גם מסורת המנהג לא מאפשרים לנשים לקחת חלק פעיל במעמד החופה. נקודת מוצא זו יכולה להותיר אותנו מתוסכלות וכועסות שהרצון לשתף נשים יקרות ומשמעותיות בחיינו ברגע המיוחד הזה – לא יכול לקבל ביטוי. מתוך הזדהות עם התסכול הזה, אני מציעה לחפש דרכים אחרות שפשוטות יותר מבחינה הלכתית (ויש לדון בכל הצעה כשלעצמה) אך מאפשרות לרצון הכנה והבריא הזה לבא לידי ביטוי. כמדומני, שכאשר החידוש נעשה מתוך שדה של קדושה ויראת שמיים – על אף החידוש שבו – הוא יכול להתקבל בברכה.
בברכה
חנה
הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.
מקורות להרחבה:
1. כתובות דף ז ע"ב – ח ע"א
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה
2. רש"י ד"ה "משמח חתן וכלה"
ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:
3. מסכת כלה פ"א ה"א
כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר: 'ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו"
4. ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ס"ב סעיף י"א
אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג ב] וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב ויקח עשרה אנשים וגו'
5. שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סב סעיף ד'
אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון; אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת אשר ברא, אינו צריך עשרה. ומ"מ ג' בעינן.
6. רמב"ם הלכות ברכות פ"ב ה"ט
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים
7. הכללת נשים כחלק מציבור
כך לדוגמא דן הרב צבי פסח פרנק לעניין ברכת "הרב את ריבנו" בקריאת מגילה לנשים שלמרות שזו ברכה הנאמרת רק בציבור, גם נשים מוגדרות כציצבור לעניין זה. וכן לדוגמא: הרב עובדיה ביחס להגדרת פרהסיא בחילול ה' והבן איש חי לעניין הגדרת עשרה לבקשת מחילה או הדלקת חנוכיה בבית כנסת. ועייני בקישור המצורף בתשובתי בעניין ברכת הגומל לפני עשר נשים שם הרחבתי יותר בנקודה זו:
https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/
8. חכמת גרשון, עמודים קסה-קסז
הנה בשאלת זוג צעיר העומדים להתחתן וחברים יקרים שלהם יערכו סעודת מצווה לכבודם כמה ימים אחרי החופה, והם רוצים לכבד אחת מהבנות שהיא ידידה של החתן והכלה באחת משבע ברכות.. ותגרם שמחה גדולה אם יכבדו אותה בחורה באמירת אחת מהברכות. ובאמת ידעוע שמדוקדקים מאד דברי הרמב,ם והשו"ע ואם כן יש להתייחס לשה ששניהם פסקו שעבדים וקטנים אינם מברכים ברכה זו והשמיטו נשים למרות שתמיד מזכירים נשים עבדים וקטנים בחדא מחתא.. אבל נשים לא רק שיש להם ערבות במצוות קידושין ושמחת חתן וכלה אלא שהן מחויבות כהאנשים באמירת השבע ברכות שהסביר הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח אות נ"ו) שברכת חתנים קשור לברכת הזימון שאי אפשר לברך אחת בלי השנייה, הן לברכת "אשר ברא" בזימון של ג' וכן לשבע ברכות בזימון של י', וידוע שנשים הסועדות עם האנשים חייבות בברכת הזימון ואם כן הן חייבות בברכת החתנים כמו האנשים, יוצא שמעיקר הדין הן יכולות לברך… אך באמת יש כמה עובדות הלכתיות המעכבות אשה מלהיות המזמנת שאינן שייכות לכיבוד האשה באחת משבע ברכות: (1) מעיקר הדין המזמן בנוסף לזה שהוא מברך ברכת הזימון צריך להוציא יתר האוכלים ידי חובתם בברכת המזון ואנשים חייבים מדאורייתא בברכת המזון ונשים ספק אם חיובןן מן התורה או מדרבנן… אבל בשבע ברכות דווקא משתמשים בשתי כוסות לחלק את שתי הקדושות ווברכת שבע הברכות שעכשיו נפרדו מברכת המזון יש לנשים אותו חיוב שיש לאנשים (2) וגם אין לחוש לזה שאנשים ירגישו גנאי בזה שהם יוצאים ידי חובתם ע,י אשה כי מעיקר הדין אפילו אין צריך לכוונה בין הנוכחים והמברך . (3) ועוד אין להשוות את המברך למזמן שהוא מייצג את המציאות שהסועדים קבעו לעצמם לאכול בחבורה אחת ולטעון שאין קביעות לנשים לאכול אצל אנשים ואם כן כמוש היא לא תזמן להם היא לא תברך שקביעות בסעודה אינה מעכבת ברכת שבע ברכות שמעיקר הדין אפילו מי שלא טעם כלל בסעודה יכול לברך (4) וגם אין לחוש שהרשות שאשה תברך יביא לידי פריצות שהרי היא יכולה להיכנס יחד עם הכלה בין האנשים אחר הסעודה כשמברכים ברכת המזון והמצב לא יותר פרוצה ממסיבה שעושים להולדת בן או בת שהאם יכולה להיכנס בין האנשים ולברך ברכת הגומל.. כמובן אם העובדה שאשה מברכת תעורר מחלוקת ואי נעימות בין הסועדים יותר טוב שהיא לא תברך שלא נגרם שפעולה שצריכה להביע השמחה של הילולא תביא לידי מחלוקת אבל היות שכל הנוכחים מחויבים בשמחת חתן וכלה והחתן והכלה בוחרים לכבד במי שישמח ליבם קשה להאמין שמישהו יתנגד שיכבדו באמירת אחת מהברכות בחורה שמותר לה לברך, ואין לחוש שברכת הבחורה תפתח פתח לאלו שפורצים גדר ומצטרפים נשים ל"מנין" כנגד ההלכה שבגלל שהם מתירים את האסור אין לנו לאסור את המותר.. ויש להוסיף שכל זה נאמר אך ורק לשבע הברכות שמברכים אחרי הסעודה שבאלו הברכות דקדקו הרמב"ם והשו"ע לא להוציא נשים מאלו שמברכים וכמובן אין יכולים לצרף נשים למניין העשרה שצריכים לברך ברכת חתנים ואשה אע"פ שהיא חשובה אינה נחשבת לפנים חדשות וגם לא תזמן
קושי עם שבת - ילדה חכמה ומיוחדת בת שש, וקשה לה עם השבת, איך לענות?
הבת שלי, ילדה בת 6, עדיין בגן , חכמה מאוד ועם נפש מיוחדת (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה מאוד) מתלוננת שנמאס לה לשמור שבת , היא יודעת שההורים שלי והאחים שלי נוסעים בשבת, להורים שלי יש שכנים שילדיהם חברים שלה והיא שומעת שהם נוסעים לטייל ולבלות, והיא כועסת על כך. שבת אחת היא אפילו המציאה שיר (היא ילדה משוררת… ) על זה שנמאס לה לשמור שבת.
קשה לי עם זה, אני לא יודעת מה לענות לה, פעם אחרונה עניתי לה בנוסח שישר התחרטתי עליו : " עכשיו אמא ואבא מחליטים שאת שומרת שבת כי את ילדה, וכשתהיי מבוגרת את תחליטי מה שאת רוצה" ישר התחרטתי על התשובה הזו, כי אני אמורה לחנך אותה לשמירת מצוות כל החיים…
אנחנו חיים ביישוב דתי אבל זו לא בועה והיא חשופה לכל מיני אורחות חיים שונים (ודווקא אני כן שמחה על כך )
איך אני אמורה לענות לה על דיבורים כמו "נמאס לי לשמור שבת, אני לא רוצה להיות דתיה" ציטוט שלה.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
אכן מאתגר לגדל ילדה פיקחת, סקרנית ודעתנית כמו בתך..
שאלות והרגשות מסוג זה טבעי שהתעוררו במהלך תהליך ההתבגרות וגיבוש הזהות של מי שמתחנך בעולם הדתי וההתמודדות איתן מצריכה קשת של מחשבה, מענה ולימוד
אך בגיל צעיר כמו בתך, בדרך כלל שאלות לא נובעות מהשדה הפילוסופי העמוק אלא מתחושה קיומית פשוטה. ממילא נראה לי שניסיון לתת הסברים או תשובות איננו הנושא, אלא גם המענה צריך להגיע מהשדה הקיומי.
נראה לי נכון שתשקיעו מחשבה כיצד להפוך את חווית השבת של בתכם המתוקה למשהו חי, שמח שמחכים לו כל השבוע. זה יכול להיות בשדר הפשוט שמספר כמה אתם אוהבים ושמחים בשבת, זה יכול להיות במנהג קבוע לספר בשלחן השבת סיפור מסקרן ומעניין, לחלק ממתק של שבת בזמן הדלקת נרות, לקנות בגדים שכיף ללבוש או כל רעיון אחר שמתאים לאופיה של בתך.
ציינת בשאלתך שבתך נמצאת על הרצף האוטיסטי ועל כן, בהתייעצות עם אנשי מקצוע, אני גם מציינת שלעיתים לילדים אוטיסטיים יש קושי בשבירת שגרה ומשהו ביום יום הקבוע מארגן ונותן להם שקט. כיוון שכך, לצד המחשבה כיצד השבת הופכת להיות יום מיוחד, כדאי לחשוב איך גם השגרה נכנסת לתוך מבנה היום: זמן הקימה והארוחות ובכלל קצב ההתנהלות משמרים בתוכם גם משהו משגרת השבוע.
בכל מקרה, אני מציעה לך לנסות כמה שפחות להתרגש ולהיבהל מההצהרות של בתך, ולהשקיע את הכוחות בחיות ובשמחה שיכולה להתלוות לחיים של קיום מצוות
מניסיון, שימת המוקד שם – יכולה להעניק ולהצמיח גם את החיים הדתיים שלך
בברכה
הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.
שמעתי שאסור להתפלל עם תינוק על הידיים.. אני עם כמה ילדים קטנים וקשה לי להצליח למצוא זמן בו יש לי למי לתת את התינוק הקטן ולהצליח להתפלל בשקט בלעדיו. מה עלי לעשות?
שאלה:
שמעתי שאסור להתפלל עם תינוק על הידיים.. אני עם כמה ילדים קטנים וקשה לי להצליח למצוא זמן בו יש לי למי לתת את התינוק הקטן ולהצליח להתפלל בשקט בלעדיו. מה עלי לעשות?
תשובה:
היכולת להצליח להתפלל גם בתקופת החיים בה אנחנו מטופלות בילדים קטנים היא מאתגרת. מאתגרת מבחינה מעשית איך למצוא כמה דקות של שקט בתוך התארגנות הבוקר ומאתגרת מבחינה פנימית כשהמחשבות מתרוצצות בין אינספור המשימות שהחיים מטילים על שכמנו.
לפני שאתייחס לשאלת אחזקת ילד בזמן התפילה חשוב לזכור: נשים חייבות בתפילה. יש שביקשו להסביר דרך מנגנונים הלכתיים שונים למה בתקופה המאתגרת של גידול ילדים נשים פטורות מקיום מצווה זו, ובכל זאת כיוון שתפילה, כמו גם שאר המצוות, איננה רק אתגר אלא היא גם מתנהשל רגעים נפלאים ביום שנותנים לנו שקט לעמוד לפני הקב"ה – לא תמיד אנחנו מעוניינות להשתמש בפטורים אלו. הבחירה הזו היא ראויה וטובה: היא מספרת על ההתעקשות של אמא לילדים קטנים להרים ראש משגרת היום המתישה והתובענית, היא מאפשרת קצת שקט וזמן להתבוננותשלנו פנימה והיא מזמינה להכניס את הקב"ה והתפילה לתוך טרדות ודאגות שבגידול ילדים.
אני מבקשת לחזק אותך בבחירה החשובה והלא מובנת מאליה הזו, לא לוותרולחפש את הדרך המפותלת להצליח לעשות זאת למרות כל המשימות והרעשים (המתוקים..) שמסביבנו.
ולשאלתך: השולחן ערוך פסק בסימן צ"ו באורח חיים שכאשר מתפללים אין לאחוז בידיים תפילין, ספרים, קערה מלאה, סכין מעות וכיכר. לאחר הרשימה הזו מביא השולחן ערוך את טעמו של הדין (על פי דברי רש"י בברכות דף כג ע"ב): "מפני שליבו עליהם שלא יפלו", כלומר כאשר אנחנו מחזיקים משהו בעת התפילה, חלק מהקשב שלנו מופנה לדאגה שהחפץ שבידינו לא יפול. אחזקת תינוק לא מוזכרת ברשימה שציין השולחן ערוך ובכל זאת בסעיף קודם הביא המשנה ברורה בשם הברכי יוסף שמסיבה קרובה אסור להושיב תינוק לפנינו בשעת התפילה.
כלומר מתוך הדברים נשמע שבעייתי להתפלל עם תינוק על הידיים כיוון שתשומת הלב עשויה להיות מופנית אל התינוק ולשמירה לכך שלא יפול וכדומה…
בפסקי תשובות דן במקרה של חייל האוחז נשק ושואל האם הוא יכול להתפלל בזמן שהנשק בידיו. למסקנה מסיק הפסקי תשובות שבמקרה שאין לחייל מקום שמור להניח בו את הנשק, הרי שבמידה ויניחנולצידו בשעת התפילה הוא יהיה טרוד כל העת שאף אחד לא לוקח את הנשק ממנו. מציאות זו מתאימה להלכה הקובעת שאין לאחוז בידיו חפצים בשעת התפילה אלא שהיא לא מתאימה לטעמה של ההלכה שמבקשת בהוראה זו לפנות את מחשבתו של האדם המתפלל לתפילה עצמה. נראה שפער זה הוא שהוביל את הפסקי תשובות להכריע שחייל שאין לו היכן להניח את נשקו באופן שיהיה בטוח ושמור – יכול להתפלל גם תפילת שמונה עשרה כאשר הנשק בידיו.
אני חושבת שמהלך הלכתי זה ניתן להכיל גם על מקרה של אשה (או איש) המבקש/ת להתפלל עם תינוק בידו/ה. במקום בו יש אפשרות להניח את התינוק באופן שלא יטריד את המחשבה היכן הוא ומה הוא עושה כעת, נכון לנהוג כך, אך במקרה בו אין אפשרות כזו–עדיף שהתינוק יהיה בידיו של ההורה ודווקא כך הוא יוכל לפנות את המחשבה והריכוז כמידת האפשר לתפילה עצמה. בחירה זו טובה ונפלאה מהבחירה לא להתפלל, וראוי הוא לחזק אשה הבוחרת להתאמץ בתוך סדר היום (והלילה..) העמוס הקיים בתקופת גידול ילדים קטנים – למצוא זמן ומקום (גם אם לא שקט) לתפילה.
על גבי היתר זה, צריך ללמוד ולהכיר את המגבלות שמגדירה ההלכה ביחס ליכולת להתפלל ליד תינוק עם חיתול מלא, מציאות שאני מניחה שאת נתקלת בה מידי פעם… אני מזכירה כאן רק את עיקרי הדברים: לעניין היכולת לומר דברי קדושה סמוך לצרכים של קטן – הכלל הקובע הוא הריח הרע שיוצא מהחיתול. הנגזרות מעקרון זה הם: 1. שתן של תינוק או ילד קטן בדר"כ לא מהווים בעיה ואפשר להתפלל על ידם 2. צואה של תינוק קטן שרק יונק היא בדרך כלל בלי ריח רע שאסור להתפלל על ידו. אם תינוק גדול יותר עשה את צרכיו בזמן שאת מתפללת – עלייך להפסיק את התפילה, להחליף לו את החיתול, ליטול ידיים ולחזור להתפלל.
מעבר לדיון ההלכתי עצמו, כאמא לילדים קטנים בעצמי אני מציעה נקודת מבט נוספת על המציאות אותה את מתארת. הסימן בשלחן ערוך ממנו נלמדה הלכה זו ממשיך ודן בשאלת אחזקת לולב או סידור תפילה בשעת התפילה. שני חפצים אלו מותרים באחזקה שכן הם צורך התפילה עצמה. ומעיר על כך הבית יוסף (בעקבות פירושו של רש"י לסוגיה במסכת סוכה) "ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד", כלומר יש דברים, כמו לולב בסוכות, שאחזקתם איננה טרדה אלא הם שמחה וחביבות גדולה שמעשירה את חווית התפילה עצמה. לפעמים הילדים שלנו נחווים אצלנו כמעמסה וכאתגר בדרך לקיום מצוות, אך לפעמים התיאור הזה יכול להתאים גם לתמונה של אמא או אבא המתפללים כאשר תינוקם, פרי בטנם, אחוז בידם. ברגעים כאלו אין באחזקתם הפרעה לכוונת התפילה אלא דווקא העצמה וחיזוק של הקשר שלנו עם הקב"ה והבאת העולמות עליהם אנחנו מודים ומבקשים ממנו אל מעשה התפילה עצמו.
ברוח הדברים הללו דרש הבעל שם טוב באחת מתורותיו על פרשת נח את הפסוק "בא אל התיבה אתה ואשתך ובניך". הבעל שם טוב דרש את ה"תיבה" המוזכרת בפסוק במשמעות של מילה, כאשר המילה המשמעותית ביותר בחיים של אדם עובד ה' היא התפילה. מתוך דרשנות זו הסביר הבעל שם טוב את הפסוק שקורא לנח להיכנס אל התיבה עם אשתו ובניו כהנחיה המלמדת את האדם לבא אל התפילה עם מה שיש בחיים שלנו: האשה, הילדים, טרדות הפרנסה והחיים.. התיבה, כלומר התפילה, איננה אי שקט שאנחנו נכנסים אליו תוך כדי ניתוק מהעובר עלינו, אלא דווקא תיבה עם צהר, תפילה שפתוחה ומכניסה לתוכה את כל העובד והמטריד אותנו.
מתפללת שתצליחי ליהנות מהתקופה המתוקה של גידול ילדים קטנים ולהצליח גם לצמוח מהאתגרים שהיא מביאה אלינו.
חנה
מקורות להרחבה:
אבודרהם שער ג' ברכת המצוות:
והטעם שנפטרו נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמן, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו, שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צו סעיף א
כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו, מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צו סעיף א
וכתב בברכ"ידה"הדאסור להושיב תינוק לפניו בשעת תפלה
פסקי תשובות סימן צ"ו אות א
צריך אדם להסיר מעל כתפיו וצווארו כל תיק ושקית מצלמה וכדומה בשעה שעומד להתפלל שמונה עשרה. ואם חושש ומתיירא שמא יגנב או ינזק אם יסלקנו מעליו, מוטב שיחזיקנו בידו או על כתפיו וכוונתו תהיה מיושבת יותר מאשר שינחינו מעליו ויהיה טרוד כל התפילה עקב חשש גניבה. וכמו כן נשיאת נשק אין איסור אם תפקידו מחייב זאת עתה וחושש לנזק או גניבה או ינחינו לצדו
בית יוסף אורח חיים סימן צו
אמרינן בסוף פרק לולב הגזול דאמימרהוה מצלי ולולב בידו ואותיבנא מהא דתניא לא יאחז בידו תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ופירש רש"י לאו מצוה לאוחזןוהויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם הכא נטילתו ולקיחתו מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד
חיברנו תפילה אישית לפני לימוד בחברותא ורצינו לדעת האם מותר לנו להגיד את שם ה’ בתפילה?
השאלה:
בעזרת ה'
השאלה: שלומות,
רצינו לבקש עצה לגבי שאלה שהתעוררה אצלנו–
חיברנו תפילה אישית לפני לימוד בחברותא ורצינו לדעת האם מותר לנו להגיד את שם ה' בתפילה (יהי רצון מלפניך ה'…).
תודה מראש ויישר כוח🙂
תשובה:
אפתח בהערכה ובהתפעלות על הרעיון לכתוב תפילה אישית לפני לימוד תורה. היכולת לתת מילים אישיות לדיבור עם הקב"ה כמו גם הרצון להתפלל על לימוד התורה הן שתי דרכים נפלאות להנכיח את הקב"ה בתוך המעשים שלנו ולא להסתפק בהנחה שאם אנחנו לומדות תורה אז ברור שתודעת אלוקים מצויה בתוכנו.
בנוסף, בדרך כלל התשובות הניתנות באינטרנט הן תשובות קצרות המתייחסות בעיקר להביט המעשי של השאלה, כאשר בסוף אנחנו מוסיפות מקורות להרחבה והעמקה. מאחר שאתן מגיעות מעולם בית המדרש ועסוקות בלימוד תורה – בחרתי להעמיק קצת יותר ביסודות הדברים כבר בגוף התשובה עצמה. אני מציעה לכן למצוא זמן להיכנס לעובי הקורה של סוגיה זו ואם תרצו אשמח לעזור לכן בהפניות (אם אתן מעוניינות בכך – כתבו שוב לאתר)
ומכאן לסוגיה ההלכתית: ישנו איסור לומר את שם ה' לשווא. הרמב"ם סובר שמקורו של איסור זה נעוץ בפסוק "את ה' אלוקיך תירא", לעומתו מציע הרמב"ן למצוא את המקור לאיסור בדיבר השלישי בעשרת הדיברות : "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא". גם הרמב"ן מסביר שטעמו של האיסור קשור לחיוב המוטל על האדם לתת כבוד ולירא מהקב"ה.
כמו שאתן יכולות לראות מהגדרת האיסור ברמב"ם (הלכות שבועות פרק י"ב הלכה י"א), הבעיה מתחילה רק כאשר אזכרת שם ה' נעשית "לבטלה". ממילא השאלה שצריך לברר היא מה נכנס תחת הקטגוריה של "שווא" ו"בטלה" שעליה יחול האיסור. שני מקורות עיקריים אני מכירה מדברי הפוסקים שיכולים לתת לנו תשתית לדון בשאלה שלכן:
- השלחן ערוך דן בחלק או"ח סימן רט"ו באדם שבירך ברכת המזון בראש חודש ושכח להוסיף "יעלה ויבוא". פסיקתו של השולחן ערוך היא שכיוון שלא חלה חובת אכילת פת בראש חודש, אין צריך המברך לחזור על ברכתו. הרמ"א מציע שאם נזכרנו לאחר חתימת ברכת "הטוב והמיטיב" אמנם אין לחזור על הברכה כולה, אבל ניתן להוסיף את נוסח "יעלה ויבוא" באמירת "הרחמן" בדיוק כפי שהוא כותב בסימן הקודם (קפ"ז סעיף ד) במקרה בו שכחנו בחנוכה או פורים להוסיף את "על הניסים". לאחר שמביא הרמ"א את ההצעה הזו, הוא דוחה אותה ומחלק בין אמירת "על הניסים" שאין בה שם שמיים בנוסח הברכה לבין אמירת "יעלה ויבוא" המכילה בתוכה את שם ה'. מהערה זו של השלחן ערוך נשמע שיש בעיה בהוצאת שם שמיים במקרה בו אין בטחון שאנחנו מחויבים באזכרת שמו. על סעיף זה מובא במגן אברהם שהרבה מהתפילה שלנו מכילה בקשות ותחינות בהם אנחנו מבטאים את שם ה'. דוגמא זו מביאה את המגן אברהם לחלוק על פסק הרמ"א ולאפשר אמירת "יעלה ויבוא" בתוך נוסח ה"רחמנים" המצורפים לסוף ברכת המזון.
- סימן ה' בשולחן ערוך עוסק בדיני כוונה בברכות. בהקשר זה שואל המשנה ברורה מה יעשה אדם שהתחיל לספר באריכות משהו טוב שאירע לו בחייו והוא אף מזכיר שם ה' תוך כדי הסיפור – מורה המשנה ברורה שעל אדם זה להקפיד לסיים את הסיפור בו התחיל. הסיבה להקפדה זו איננה סיפוק הסקרנות של השומעים (…) אלא הימנעות וזהירות מלהגיע לכדי מצב בו נזכיר את שמו של ה' אך ללא סיפור המסגרת המלא וממילא יצא שהזכרנו את שמו לשווא.
העולה משני הפסקים הללו הוא שיש צורך בזהירות בהוצאת שם ה' בפינו: לא רק שאין להזכירו לבטלה במובן החריף של המילה, אלא עלינו גם להיזהר ולדאוג שהמשמעות לשמה הזכרנו את שמו של הקב"ה תהיה בהירה לשומעים. כמו כן נראה שבכל אמירה שתקבל את הכותרת "ברכה" נדרשת מאיתנו גם זהירות גדולה כדי להימנע מאיסור מקביל של ברכה לבטלה.
ובכל זאת הפסקים הללו מתארים מציאות תקינה הלכתית: יש תחינות ובקשות אישיות שבהם נזכר שם ה' וכפי שעולה מהמשנה ברורה אין בעיה בדבר וגם אזכרת שם שמים תוך כדי סיפור חיים איננה בעייתית. נראה שהסיבה בגינה מצבים אלו לא מוגדרים כמציאות של אזכרת שם ה' לבטלה היא שההקשר והמוטיבציה של הדובר אותם היא לשם שמיים.
דוגמא קרובה לשאלתכן נידונה בפוסקים ביחס לשאלה האם ניתן בזמירות שבת להזכיר את שם ה' (ואני מציעה לכן לעיין בזמירון ולראות שיש לא מעט זמירות שבת שהחריזה מספרת שהמחבר התכוון שנשיר אותם עם אמירת שם ה') – גם בהקשר זה הפסיקה המקובלת היא שניתן לשיר את שם ה' בתוך הזמירות שחלקן חוברו על ידי ענקי רוח של עם ישראל (כגון רבי יהודה הלוי, אבן עזרא ואחרים..) וגם בהם ההקשר של האדם השר אותם מעיד על הכוונה הנקייה שבלבו ובפיו.
לסיכומו של עניין: זהירות באזכור שם ה' היא מעלה טובה שראוי לנו להרגיל את עצמנו בה, אך נראה שכאשר ההקשר של הדיבור מעיד על כובד ראש ובקשה לחפש את נוכחות הקב"ה בחיינו – אין בכך איסור או בעיה.
בשולי הדברים אני מוסיפה שכאשר הגמרא בנדרים עוסקת בחומרת עוון הוצאת שם שמיים לבטלה היא מביאה שם מימראשיש לנדות אדם העובר על איסור זה שכן "כל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה", כלומר אזכרת שם שמיים לשווא יוצרת מצב של עוני ומניעת שפע.על פי פירוש אחד מבעלי התוספות בנדרים המקור למימרא זו נמצא בפסוק מספר שמות: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". מציאת מקור לאיסור ולחומרתו בפסוק זה יכולה ללמד אותנו שכאשר אנחנו מזכירות שם שמיים בהקשר הראוי: בתפילה ובברכות, בסיפור שבחו של הקב"ה, בזמירות שבת או בתפילה אישית שכתבנו – לא רק שאין בכך איסור או בעיה אלא שיש בכך ברכה גדולה של הנכחת שם שמיים עלינו ומשיכת שפע של ברכה ממנו אלינו
בתפילה שהתפילה שלכן תשא פירות והלימוד שלכן יהיה משמעותי וטוב
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יב הלכה יא
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ב, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.
רמב"ן שמות פרק כ פסוק ז
בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג ב). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו':
וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יטיב).
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפח סעיף ז'
אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח, בין ביום בין בלילה, אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז; וחוה"מ דינו כר"ח.
הגה: ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים סי' קפ"ז; ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין
מגן אברהם סימן קפח ס"ק יא
ואין לאמרו לבטלה. צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:
משנה ברורה סימן ה ס"ק ג
אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא
החיד"א, שו"ת חיים שאל, ח"ב סימן ל"ב
ואחר זה ראיתי בספר כף ונקי כ"י להחכם השלם החסיד כמה"ר כליפה מלכה זלה"ה שהיה מחלקת בין חכמי מערב כשמשוררים אם לשורר ג"כ בתיבת ה' ות"ח זקן עשה שאלת חלום ע"ז והשיבו לו רננו צדיקים בה' עכ"ד
תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף ז ע"ב
אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם [ביאור: מי שמוציא שם שמיים לבטלה] מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים
תוספות על נדרים ד"ה "שכל מקום"
פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות. ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר
אני בחופשת לידה ונמצאת בבית עם תינוק בן חודשיים וילד בן שנתיים. קורה לפעמים שבמהלך התפילה שלי מישהו מהם עושה את צרכיו בחיתול. האם אני יכולה להמשיך להתפלל במצב כזה?
שאלה:
אני קצת נבוכה לשאול אבל הבנתי פתאום שאני לא יודעת מה ההלכה בנושא מסוים שאני נתקלת בו הרבה… אני בחופשת לידה ונמצאת בבית עם תינוק בן חודשיים וילד בן שנתיים. קורה לפעמים שבמהלך התפילה שלי מישהו מהם עושה את צרכיו בחיתול. האם אני יכולה להמשיך להתפלל במצב כזה? תודה רבה
תשובה:
לפני שאענה על השאלה עצמה, אני רוצה להביע את ההתפעלות שלי מכך שאת מצליחה למצוא זמן לתפילה גם כשאת נמצאת עם שני קטנטנים בבית.. אני בטוחה שגם הקטנים שלך יקבלו לא מעט מלראות את אמא שלהם מתעקשת בתוך היום יום למצוא רגע של שקט לקיים את מצוות תפילה ולעמוד בדיבור לפני הקב"ה.
ולשאלתך, אני מבינה את המבוכה, אך שמחה שבחרת לשאול. דעי שרבי יוסף קארו בשלחן ערוך בחר להקדיש מעל עשרה סימנים לשאלות הלכתיות הקרובות לזו שאת שואלת.. אריכות גדולה זו יכולה ללמד אותנו שההלכה עוסקת ומכירה במגבלות שלנו כבני אדם, אך לצד זה היא גם מנחה אותנו להתכונן ולהתחבר לצדדים העליונים שלנו בזמנים בהם אנחנו עומדים לפני ה' בתפילה.
אסור להתפלל או לומר דברים של קדושה במקום שבו יש ריח רע. איסור זה נלמד מפסוק בספר דברים המחייב אדם לכסות את צואתו ונותן לכך טעם בנוכחות הקב"ה במחנה ישראל: "וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ:כִּי֩ ה' אלוקיךָ מִתְהַלֵּ֣ךְבְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ" (דברים, כג). עקרונית, אם אדם נמצא במקום בו מצוי מקור ריח רע (צואה, נבלה, ביוב בעייתי, אוכל מקולקל שמסריח מאד וכדומה) והוא רוצה להתפלל, לברך או לומר דברי קדושה, הוא צריך להתרחק ממקור הריח הרע. ההלכה מגדירה שהמרחק מלפנים צריך להיות כך שלא יוכל לראות את מקור הריח והמרחק מאחור צריך להיות ארבע אמות (שני מטר) מהנקודה בה כבר לא מריחים את הריח הרע..
ממה שאני מכירה מהילדים שלי, צואה של הבן הגדול שלך, בוודאי עונה להגדרה של מקור ריח רע. לכן אם הבן הגדול שלך עשה צואה בזמן שאת מתפללת, לא תוכלי להמשיך ולהתפלל בסמוך אליו.
אז מה עושים? אם את כבר לקראת סיום התפילה ואת יכולה לעבור לחדר אחר או לבקש ממישהו לטפל בילד במרחק ממך ולסיים את התפילה, זו האפשרות הטובה ביותר. אם נותר לך עוד זמן עד שתסיימי את התפילה או שאין לך אפשרות ללכת לחדר אחר או לבקש ממישהו שיקח אחריות על הילד– תצטרכי להפסיק את התפילה ולהחליף לו את החיתול. שימי לב שאת זורקת את החיתול המלוכלך במקום רחוק, מהיכןשאת מתכוונת להמשיך בתפילה. לפני שתחזרי להתפלל עלייך ליטול ידיים כהכנה מחודשת לקראת התפילה ולהמשיך במקום בו הפסקת. במידה והפסקת באמצע תפילת שמונה עשרה, זכרי להקפיד לא לדבר בזמן ההחלפה. כמו כן כדאי שתזדרזי בהחלפת החיתול, כיוון שאם משך ההפסקה היתה כזו שהיית יכולה להערכתך לסיים לומר בה את כל התפילת העמידה – תצטרכי לחזור ולומר את תפילת שמונה עשרה מהתחלה.
אם החיתול גדוש בשתן ולא בצואה, גם אם החיתול מריח לא טוב, בדרך כלל זה לא עד כדי שיהא אסור להתפלל בסמוך אליו, ולכן אם זה המצב – את יכולה להמשיך ולהתפלל בנחת ולחכות עם החלפת החיתול עד לסיום התפילה (אלא אם יש סיבה טובה אחרת להזדרז בהחלפה, לדוגמא: רגישות בישבן וכדומה.. ואז עלייך לנהוג כפי שהסברתי במקרה בו את מחליפה חיתול עם צואה) .
לגבי התינוק החדש. במידה ואת מניקה הנקה מלאה, בדרך כלל ריח הצואה של התינוקות איננו ריח רע ולכן את לא חייבת להפסיק את התפילה ולהחליף את החיתול. המשנה ברורה מביא בשם המגן אברהם ש"טוב וישר להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים", כלומר טוב להחמיר ולא להתפלל גם בסמוך לצואה של תינוק יונק, אך מעיקר הדין את יכולה להמשיך את התפילה בנחת. בתינוק המתקרב לגיל שנה, גם אם הוא עדיין יונק באופן מלא הכריעו הפוסקים שיש להתרחק מהצואה שלו כמו מצואה של ילד גדול יותר וכפי שהסברתי בראשית התשובה.
את עשיית הצרכים של הילדים שלנו קשה לנו לתזמן, אבל כדאי לבדוק לפני שאת מתחילה את התפילה האם יש למישהו מהם חיתול מלא, ובכך להכין את המרחב לעמידה שלך לפני הקב"ה.
תפילות טובות
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט
היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו, דינו כמלאחריו
משנה ברורה סימן עט ס"ק ב
דכתיב והיה מחניך קדוש וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פא
קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו.
פסקי תשובות אורח חיים סימן פא
שם: מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו. ואפילו הצואה מוסתרת ומכוסה בתוך החיתול החד פעמי צריך5 לחשוש שכל החיתול נאסר באמירת דברי קדושה נגדו מדין 'גרף של רעי', ויש לכסות באיזה בגד מעל החיתול או להצניע החיתול בתוך שקית או מיכל האשפה.
וכל זמן שהתינוק לבוש בחיתול שמטונף בצואה אסור לומר נגדו ועמו ברכות ודברים שבקדושה, ואין לענות אמן אחר ברכותיו, אבל כשהתינוק נקי ואין ריח רע נודף ממנו, נהגינן6 להתיר ולא חיישינן שמא נתלכלך בצואה.
וכל זה כשמלוכלך בצואה, אבל אם רק רטוב משתן אין7 דינו כעביט של מי רגליים ואין איסור מלומר כנגדו דברי קדושה ולומר עמו ברכות ושאר דברי קדושה.
משנה ברורה סימן פא ס"ק ג
וכ"ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' ימים. כתב המ"א בשם הרש"לדאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמןמטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סה סעיף א
קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס.
הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והכי נהוג, ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (רשב"אס"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד.
ברצוני לשאול מה רמת החיוב של תפילת "קבלת שבת "במניין לגבר?האם רמת החיוב כמו שחרית ומנחה?כמו כן מה רמת החיוב של הקריאה בתורה בשבת לגבר?ומה רמת החיוב לאשה?(הכוונה במניין).
השאלה:
ברצוני לשאול מה רמת החיוב של תפילת "קבלת שבת "במניין לגבר?האם רמת החיוב כמו שחרית ומנחה?כמו כן מה רמת החיוב של הקריאה בתורה בשבת לגבר?ומה רמת החיוב לאשה?(הכוונה במניין).תודה.
תשובה:
אפתח בפסק השולחן ערוך שבחר לנסח בצורה ייחודית את ההלכה העוסקת בחיוב להתפלל במניין: "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור". לשון הדברים מלמדת שיש משמעות וחשיבות בתפילה במניין, אך לא חיוב גמור (וכך הבינו רבים מהפוסקים את הלשון המיוחדת הזו. אמנם הרב משה פיינשטיין ביקש להסביר שגם לדעתו של השולחן ערוך יש חיוב גמור בתפילה במניין, וראי בהרחבות הפניות לתשובות בהם עסק בעניין זה). ניסוח זה מעלה שקצת קשה לדבר בשפה של חיובים על תפילה במניין.
ובכל זאת, גם אם לא חיוב, בוודאי שיש משמעות לתפילה במניין ונראה שהיא קשורה לשלושה יסודות:
- הגמרא מזכירה בכמה מקומות שתפילת רבים היא תפילה המתקבלת יותר שכן השכינה שורה בקרב עשרה יהודים שמתפללים והקב"ה לא מואס תפילת רבים.
- ישנם חלקים בתפילה שלא ניתן לומר ללא נוכחות של עשרה גברים: קדיש, קדושה, ברכת כהנים "ברכו" ועוד.
- יצירת מסגרת השומרת ומסייעת לאדם להקפיד על קיום מצוות תפילה, ולעיתים אף מסייעת לו בכוונה..
לאחר קביעת היסודות הללו, אתייחס לשאלות הספציפיות שאת מזכירה.
קבלת שבת בשונה מתפילת שחרית ומנחה איננה מכילה חלקים שלא ניתן לומר כאשר מתפללים ביחידות. כמו כן התוכן שלה בשונה מתפילת שמונה עשרה, איננו בקשת רחמים מהקב"ה שבה יש משמעות נוספת לתפילה בציבור. הבדל זה מקבל ניסוח נוסף במשנה ברורה הקובע שעיקר החיוב להתפלל במניין הוא להתפלל את תפילת שמונה עשרה עם הציבור. בקביעה זו מבקש המשנה ברורה לצאת כנגד אלו הסוברים שדי להיות בבית הכנסת בזמן אמירת החלקים שאי אפשר לומר כאשר מתפללים ביחידות. בכל מקרה עולה מדבריו במפורש שיש הבדל בין תפילה המכילה בתוכה את תפילת עמידה לבין תפילה כמו קבלת שבת שאיננה כוללת את תפילת עמידה (בהנחה שאת לא שואלת גם על תפילת ערבית הצמודה לקבלת שבת).
קריאה בתורה הפוסקים התלבטו האם תקנת קריאת התורה היא חובה המוטלת על הציבור או שהיא חובה שמוטל על כל יחיד ויחיד אלא שהיא מתקיימת במסגרת הציבור. לשאלה זו יש מספר השלכות כמו השאלה האם כל יחיד צריך להקשיב לכל מילה בזמן קריאת התורה, עד כמה צריך להתאמץ להיות במקום בו יש ספר תורה וגם עד כמה צריך להשתדל להגיע לתפילה בבית הכנסת שם מתרחשת קריאת התורה. נראה לי שגם אם אין הכרעה חד משמעית בשאלה זו, בוודאי שיש משמעות וחשיבות לשמוע קריאת התורה בכל שבוע. במכילתא מוזכר שתקנת קריאת התורה נתקנה כדי שלא יעברו שלושה ימים ללא מפגש עם תורת ה' שנותנים לאדם אנרגיה רוחנית להתמודד עם אתגרי החיים. במובן זה, כמו גם בחיבור לציבור ולקצב קריאת הפרשיות בכל שבוע – יש משמעות בהימצאות בבית הכנסת בזמן קריאת התורה – גם אם אין בה חיוב גמור.
המגן אברהם כותב כדבר פשוט שנשים גם הן חייבות בקריאת התורה כיוון שמקורה הוא במצוות הקהל בה גם נשים מחויבות. לאור קביעה זו תמה המגן אברהם למה נשים בתקופתו נוהגות לצאת אל מוץ לבית הכנסת בזמן הקריאה. לעומתו כתב ערוך השלחן שנשים לא חייבות בקריאת התורה כיוון שהיא חלק ממצוות תלמוד תורה ממנה נשים פטורות והיא גם מצוות עשה שהזמן גרמא שככלל נשים פטורות ממנה.
תפילה במניין לאשה. נשים לא נספרות למניין, וממילא קצת קשה לומר שהן יהיו חייבות להתפלל במניין. המשנה הלכות דן בתשובה ארוכה למה לא נהגו הנשים לבא לבית הכנסת והוא מעלה שם שתפילת אשה יראת שמיים נשמעת תמיד ולכן אין לה צורך להתפלל בציבור כיוון שהקב"ה לא מואס תפילתה לעולם. אני מודה שיש בי חוסר נחת למקרא הדברים הללו, ובכ"ז אם נושא זה מעניין אותך כדאי להכיר את התשובה הזו ואת העולה ממנה. להלכה אני חושבת שלמעט ההגעה לקריאה בתורה קשה לדבר על חיוב בתפילה של נשים במניין. העולם הדתי שלנו לא מורכב רק משפה של חובות, ועל כן נראה לי שנשים המרגישות שתפילתן טובה יותר בתוך מקום וזמן המוגדרים ומיועדים לכך והרוצות גם לשמוע ברכת כהנים, חזרת הש"ץ ושאר חלקים בתפילה שלא ניתן לומר בתפילת יחיד – ראוי הוא שבמידת האפשר, יקפידו על הגעה לתפילה במניין ויזכו להדר במצוות תפילה שעליה אמרו חז"ל: "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה" .
אך טוב
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ט
ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים
תשובות הרב פיינשטיין בהתייחסות לעניין
אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן כ"ז
אגרות משה אורח חיים ח"ג סימן ז'
גמרא מסכת ברכות דף כא ע"ב
מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר: 'נקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה… אתיא 'תוך' – 'תוך'. כתיב הכא: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה הזאת' – מה להלן עשרה, אף כאן עשרה
גמרא מסכת בברכות דף ח ע"ב
מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר: 'הן אל כביר לא ימאס', וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי'
משנה ברורה סימן צ ס"קכח
עם הצבור – מפני שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הצבור ואפילו[יט] היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ"נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה"ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ"נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ"ה תפלת צבור עדיף [פמ"ג]. ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א]. מי שהולך בשבת ויו"ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב צבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ויש זמן אח"כ לילך לבהכ"נ יותר טוב לילך להתפלל מוסף עם הצבור בבהכ"נ דברוב עם הדרת מלך כ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"ב ודוקא אם מקום מיוחד לתפלתו הוא בבהכ"נ אבל אם אין מקומו מיוחד להתפלל בבהכ"נ[כ] טוב יותר שיתפלל כל התפלה במקום אחד. כתב בתשובת רדב"ז תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין איזה יום שירצה יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים ועיין בח"א כלל ס"ח ובנשמת אדם שהאריך בכמה פרטים שיש בענין זה:
מגן אברהם סימן רפבס"ק ו
משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ספי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן רפב
ודע דנמצא במס' סופרים [פי"חה"ד] שנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכו' ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה עכ"ל ונ"ל דלאו חיוב גמור קאמר אלא דומיאדתינוקות שהרי פטורה מתלמוד תורה ועוד דאין לך זמן גרמא יותר מזו ומה שאשה עולה למניין ז' כבר כתבו התוס' בר"ה [ל"ג. סד"ה הא] דזהו כמו שמברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא או דמיירי בזמן המשנה שלא כל העולים היו מברכים ועוד דברכות אלו אינם משום תלמוד תורה ע"ש ואין לדמות למצות הקהל שצותה התורה הקהל את העם האנשים והנשים והטף שזו היא מצוה מיוחדת פעם לשבע שנים שהיה המלך בעצמו קורא ספר משנה תורה שהם דברי כבושין אבל שנאמר שמחוייבות בכל שבת בקריאת התורה וודאי הוא מילתא דתמיה ומעשים בכל יום יוכיחו וע"פ רוב א"א להן לשמוע אלא המסכת סופרים אומר על דרך המוסר בזמן שהיו מתרגמין שנכון לתרגם לפניהם ולפני התינוקות להשריש בלבן יראת ד' ואהבתו ית' [עמג"אסק"ו שמסתפק בזה ולענ"ד ברור כמ"ש דומיאדתינוקות וכ"כ הפרישה ע"ש]:
שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן כו
בענין תפלה במנין של נשים
א' לסדר וחמשים עלו בני ישראל התשמ"ובנ"ייצו"א מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג כו' כש"ת הרב יששכר דב פרימערשליט"א
אחדשכ"ת, יקרת מכתבו עם המשלחת אתמול קבלתי ואכתוב למע"כ איזה הערות על מכתבו באור המזרח אשר הרחיב מאד בדברים נכונים בענין תפלה בציבור לאשה. באות א) כ' דנשים אף על פי שחייבות בתפילה ביחיד פטורות מתפילה בציבור וציין לשו"תשבו"יא"חח"ג סי' נ"ד תשובה מאהבה סי' רכ"ט ח"ב וכן משמע מאגרת הגר"א ז"ל שלא תלכנה בנותיו לביהכ"נ ותורת חסד סי' ד' אות ו' ועוד כמה אחרונים, ומזה יצאו דמה"ט אין האשה מצטרפת לעשרה כיון שאינה בחיוב כגון קדיש וקדושה וברכו וברכת כהנים וציין לזה לשו"ת אורח לצדיק סי' ג' (להרא"חרודריגיס) ולבוש סי' נ"ה ס"ד ומרגה"י סנהדרין ע"ד ב' סכ"ז ובהגהות אות (מג) תמה כיון שהטעם לחיוב תפלה בציבור כתב הרמב"ם שאין תפלתו של יחיד נשמעת תמיד אלא בציבור למה לא תהיינה חייבות בתפלה בציבור שתהא תפלתן נשמעת. ויותר מזה תמה שהרי בזמן חז"ל רוב נשים לא היו בקיאות בתפלה ואי אפשר להוציא מי שאינו בקי אלא בעשרה, וא"כ יותר יש טעם לחייבן להתפלל עם הציבור, והביא מידידי במועדים וזמנים ח"א סי' ט' שעורר בזה, ומעכ"ת תירץ דחז"ל לא רצו לחייבה בתפלה בציבור מפני שלא תצטרך להניח צרכי ביתה והו"ל כאונס בדבר זה דומה לטעמים שפטרוהו במ"ע שהזמן גרמא.
ולפענ"ד הגם שדבר נכונה אבל צריך קצת תיקון, דאי כמצות שהז"ג א"כ אדרבה הרי התורה פטרתן ממ"עשהז"ג וא"כ הכ"נ בתפלה היה לן לפוטרן ולא לחייבן במה שלא יוכלו לקיים, והרי עיקר הפטור היתהבמ"עשהז"ג מפני שאין יכולין לקיים היאך כאן עשו היפוך לחייבה ולפוטרה מתפלה בציבור, ועיין תוס' ברכות דף כ' ע"ב ד"ה בתפלה פשיטא ודו"ק.
ומה שנלפענ"ד בתרי אנפי, חדאדהנה הטעם דתפלה בציבור לעולם נשמעת ולא ביחיד משום דכל בי עשרה שכינתא שרי' והן אל כביר לא ימאס, דבשלמא יחיד בעי למשרתי אל שיביאו תפלתו לפני כסא כבודו והם מלאכים פועלי תפלות מה שא"כ בתפלת צבור שהוא במקום שכינה, ולכן אמרו דתפלתו של חולה קרובה להתקבל יותר משאר תפילות משום שאמרו שכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת י"ב ע"ב) והנה אמרו ז"ל סוטה י"ז איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם לא זכו אש אוכלתן, אמר רבא ודאשהעדיפאמדאיש מ"ט האי מצרף והאי לא מצרף ופרש"י שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש וכו' ע"ש ובגמ' דף ג' ע"ב סוטה הנ"ל א"רחסדאזנותא בביתא כי קריא לשומשמאוא"רחסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמיאידיואידיבאיתתא אבל בגברא לית לן בה, ואמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר כי ה' אלקיךמתהללך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריךופרש"יאידיואידיבאיתתאכשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה וכו' עם כל אחד ואחד בביתו נסתלקה מהם מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו ע"כ.
ומבואר מיהו דאםהאשה נוהגת בצדקתה שכינה שרויה בביתה, וא"כ ממילא תפלתה נשמעת ביחיד כמו בציבור, וכיון דדאיתתא קשה מדבעל לא תקנו להם תפילה בציבור כלל כדי שינהגו בקדושה ובטהרה בביתם ותהי' שכינה שרויה בתוך ביתם ויתפללו לה' ותשמע תפלתם דבמקום שכינה לא צריך ציבור ולעולם תפלתם נשמעת, ואולי בזה נרמז מה שאמרו בגמ' (ברכות ה' ע"ב) תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו' ומסיק סמוך למטתי, ועיין רש"י ותוס' שם ועל שני הפירושים יש לעיין למה אמר לפני מטתיהיל"ל מיד כשאקום, וכ"ש לפ"משרגילין החסידים הראשונים לעמוד מחצות לילה וא"כ אין התפילה סמוך למיטתו כלל ואטו אבא בנימין לעולם לא קם קודם, ולפמ"ש אתי שפיר דרמז בזה שיתפלל ממש סמוך למיטתו כלומר בביתו שיש שם השראת שכינה, ורמז למטתו כמ"ש יעקב שמא ח"ו פסול יש במטתידזה גורם לשכינה שתסתלק ח"ו ומטה כשרה גורם לשכינה שרוי' ביניהם.
ובמה שכתבנו מבואר נמי מה שאמרו ברכות ח' אמר אביי מריש הוהגריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד לא הוי מצלינא אלא היכאדגריסנא, ר"א ורב אסי אף על גב דהוו להו תריסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכי דהוה גרסי ע"כ. ולכאורה צ"ע דהרי בביהכ"נ נמי שכינה מצוי' אבל כיון דאמר אוהב ה' שערי ציון וכו' והתם מצוי' שכינה יותר מתפלל בה, ועיין אבות פ"ג מ"ג שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרוי' ביניהם וכיון ששכינה שרוי' שם מתפלל שם ותפלתו מתקבלת, ומה"ט כתב הרא"ש ז"ל הובא ברמ"אא"ח סי' צ' אמה דקיי"לדבה"מ קבוע י"א אפילו בלא י' עדיף להתפלל בבה"מ הקבוע לו לתורה מלילך לביה"מ, וכתב הרא"ש בתשובה דאפ"ה לא ירגיל עצמו לעשות כן שלא ילמדו ע"ה ממנו ויבטלו מביהכ"נ (תשו' הרא"ש כלל ד' והטור) ולכאורה כיון דבעי עשרה ואין התפלה נשמעת למה לא ילך לביהכ"נ שיש שם עשרה אבל כיון דעיקר הוא השראת השכינה ובמקום שקובע לתורה יש שם השראת השכינה כל שעה שפיר דמיי להתפלל אפילו ביחיד כל שתורתו אומנתו רק מפני ע"ה שלא יתרגלו. ועיין מ"ב.
אלא דלפ"זהדרינן לדידן דבנשיםנמי כיון דעיקר תפלה בצבור נתקנה רק בשביל השראת השכינה א"כ במקום שאיש ואשה נוהגין בדרך התורה וזכו שכינה שרוי' בבית, וא"כ שפיר תפלתה נשמעת ולא צריכה לתקן תפלה בצבור כלל וכלל, ואתי שפיר דלא תקנו לאשה תפלה בצבור.
ובמה שכתבנו אתי שפיר נמי דלא תקנו תפלה בצבור מיד אלא לאחר זמן וכנראה מדברי הרמב"ם דהיתה תקנה מאוחרת ומאנשי כנה"ג ועד התם היה כל אחד מתפלל בצחות לשונו דכנראה לא תקנו תפלה בציבור רק בשביל ע"ה וסוחרים שאין תורתם אומנתם ולא יושבים לא בביהכ"נ ולא בית שיש שם השראת השכינה אלא עוברי דרך להביא טרף ביתם וכזבולין לחוף ימים ישכון וצריך לתפלה ולהם דוקא התקינו תפלה בצבור דלת"חהיכאדגריסנא עדיף טפי ואפילו נימאדלת"חנמי אבל רק משום קדושת והשראת השכינה, ועכ"פ א"ש דלא תקנו תפלה בציבור לאשה ותפלתן נשמעת מאד בביתם שהוא בקדושה ויש שם השראת השכינה.
ובזה נראה לפענ"דלישבנמי קושיא אחרת והוא גדולה דבתמים דעים להראב"ד ז"ל סי' קפ"ד הביא דברי ר' יהודה בר יקר מה שאמרו ז"ל שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי הביא כמה פירושים וכתב ועוד יש לפרש שאין מלאכי השרת מכירים שום לשון בעולם כי אם לשון הקודש שזהו לשון המלאכים, והכי פי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ר"ל אפילו בלשון ארמי ואפי' הוא קרוב ללה"ק, ולכך כל תפלה קבועה השוה ליחיד ולציבור הותקנה בלה"ק כדי שיהא היחיד נשמע כשיתפלל, ולפי הפי' הזה אין הנשים נשמעות כשהן מתפללות בלשון לעז בלא צבור שאין המלאכים מביאין לפני הקדוש ברוך הוא שום לשון בעולם כי אם לשון הקודש שהם מבינים אבל בצבור ששם השכינה שורה יכולות הנשים להתפלל בכל לשון כדמשני בגמ' סוטה לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור, והיינו דאמרינן בגמ' בפ"קדשבת שני חולה דשכינה עמו פי' ומתפללין עליו אפילו בלשון ארמי והוא הדין בלשון אחר וכו' ע"ש, וכבר הארכתי בדברי הראב"ד אלו ובפירושו עיין משנ"הח"בסוע"אוח"ג סי' פ"ג, ולפירושו באמת צ"ע למה לא תקנו לאשה תפלה בצבור עכ"פ, ובאמת קושיא זו כוללת גם קושית האחרונים שהביא מעכ"ת וגדולה מזו.
אמנם לפמ"ש לא קשה מידי דבאמת טעם זה ליתא רק בנשים שמתפללות שלא בביתם ומתפללות בלשון לע"ז אין תפלתן נשמעת ואם הם במקום שיש צבור נשמעת אבל בבית בעליהן ששם שכינה שורה ליכאגריעותא ויכולות להתפלל בכל לשון וכנ"ל, ומיושב הכל וכיון דכל כבודה בת מלך פנימה לא תקנו לה בשביל שתצא פעם אחת וכמ"ש הרמב"ם דאשה לא תצא רק פעם בחודש וכיוצא בו ואם יוצאת יותר מפעמים בחודש נקראת יצאנית ולכמותה לא תקנו תפלה בצבור והבן.
ומובן נמי מה שלא תקנו קודם תפלה בצבור שהרי אמרו בגמ' סוטה הנ"ל בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שורה שכינה עם כל אחד ואחד וכו' כיון שחטאו נסתלקה שכינה וכו', וא"כ מתחלה לא תקנו תפלה בצבור בכלל לא שהרי היתה שכינה שורה על כל אחד אבל לאחר שחטאו תקנו תפלה בצבור, ומיהו לא תקנו רק לאנשים מדקאמראידיואידיבאיתתא, לכן עליה להזהר יותר הגם כי ח"ו גם לאיש גדול עונו מנשא אבל עכ"פ תקנו לו תפלה בצבור שהרי עכ"פ אינו בביתו אבל לאשה לא תקנו ולא תזנה ותשמע תפלתה.
אלא דכיוןדהבאנו דברי הראב"ד ז"ל מעתה נראה להוסיף דכיוןדנשים לא תקנו להם תפלה בצבור א"כ אם עושין לעצמן מנין ומתפללים לא זה שאין מקבלין אותם כתפלת צבור אלא כתפלת יחיד נמי לא מקבלין אם מתפללין בכל לשון (שע"פ רוב הני מנינים רוצין להתפלל) אלא אפילו בלה"ק לא הוי אלא כתפלת יחיד שאין תפלתן נשמעת בכל עת וכמ"ש, נמצא אדרבה קהלותם מחוץ לבית להתפלל, זו גריעותא להם שנעשה תפלת יחיד וליכא שם שכינה, ובשלמאכשמתפללין בבית הכנסת ויש שם צבור מתפללין אז גם תפלתם נשמעת דשכינה שרוי' בבית הכנסת ואז גם תפלתם נכללת בין שאומרין בלה"ק או בשאר לעז, אבל אם הם מקהילים צבור לעצמן ליכא כאן השראת השכינה ותפלתם לא נשמעת וזה לבד האיסור שאסור להם לומר דבר שבקדושה וכיוצא בו שכתבתי בספרי ח"ד סי' ע"ח.
ודע דזה לא דמי כלל לענין של קריאת המגילה וקרה"ת שדברו בו אם הם עכ"פ מצטרפיןדהתם ענין לצאת חוב שלהם אבל תפלה הוא ענין של השראת השכינה ולא לצאת חיוב התפלה אלא ענין של הרצאה שתהא התפלה נשמעת ולזה בעי דוקא השראת השכינה דלצאת ידי חובת התפלה ושיהא התפלה נשמעת הם שני דברים, דודאי יוצא ידי תפלה אפילו מתפלל ביחיד ואפילו אינה נשמעת מ"מ שתהא נשמעת צריך השראת השכינה, והבן כי קצרתי.
והנה כבר כתבתי בספרי משנה הלכות ח"ד סי' ע"ח ועוד בכמה מקומות דנשים כשעושים מנין לעצמן בעשרה נשים כתרי דמי ואין השכינה שורה שם כדרך בי עשרה שכינתא שרי' דכל כבודה בת מלך פנימה ולא לקבץ ביחד, וא"כ הם עושים היפוך רצון הבורא, ועיין רמב"ם פי"ג מה"א הי"א וז"ל אבל גנאי הוא לאשה שתהי' יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש לפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישבבזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה ועיין ה"ה במדרש שהאיש דרכו לכבש את האשה שלא תהא יצאנית ע"כ, והיאך תבא השכינה גם כי לאו מדרך כבוד הוא, וקצת יש לדייק מלשון הגמ' ברכות ו' ע"ב אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה יד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, ולכאורה היל"ל מדוע באתי ואין עשרה מאי ואין איש או היל"ל מדוע באתי ואין אדם דבאדם נכלל אשה, אבל איש מורה על האיש ובתורה איש ואשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש בכמה מקומות בש"ס, אבל אי נימאדאשה לא מהני אתי שפיר, וגם שיש לדחוק קצת שלהם אין חיוב ממילא אינו כועס, ועיין לעיל מיניה כל הרגיל לבא בכל יום, ומשמע לכאורה דעל הרגיל הוא קאי דגם באיש ליכא חיוב לבא אלא הרגיל. ויש לישב בזה הרבה מ"מ דמות ראי' יש כאן דעשרה הם איש ולא אשה ומדוע באתי על איש נאמר ולא בא לנשים כלל אפילו היו עשרה בבהכנ"ס.
ובזוה"ק פ' תרומה ציין עליהן הגרע"א שם זכאה עמא קדישא דמאריהון בעי עלון וקרא לון לקרבא לון לגביה וכל מאן דאקדיםבקדמיתא אתחבר בשכינתאבחבורא דא תא חזי ההוא קדמאהדאשתכח בבי כנישתא (ואוריך בבי כנישתא) זכאהחולקיהדאיהו קיימא בדרגאדצדיק בהדי שכינתא ודא הוא רזאומשחרי ימצאני דא סליק בסליקו עלאה, ואי תימא הא תנינן בשעתאדקב"ה אתא לבי כנישתא ולא אשכח תמן עשרה מיד כועס ואת אמרת האי חד דאקדים וכו' ואי חד לא אקדים מה כתיב מדוע באתי ואין איש ואין עשרה לא כתיב אלא ואין איש לאיתחבראבהדאי וכו' ע"ש ולא עוד אלא דאישתמודע בהדיה ושאיל עלוי אי יומא חד לא אתי וכמה דאוקימנאדכתיב מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וכו' ע"ש.
ומבואר מזוה"קדכבר הקשה קושיתינודלמה כתיב מדוע באתי ואין איש והזוה"ק תירץ לפי שיטתו דקאי אין איש שבא אחד ראשון, אבל לפי הש"ס שלנו לכאורה נראה דקאי על האחרון שחסר מעשה, ועיין שו"ת רשב"א ז"ל סי' נ' ושאר פוסקים, א"כ למה אמר איש אלא ע"כ דס"לדאישדוקא ולא אשה וכמ"ש בס"ד.
ומיהו המעיין בזוה"קנמי יראה דהכלקאי על זכר ולא על נקבה, ועיין ב"ב ע"ד ע"ב התם נמיליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה ור"י כיון דכתיב וכו' בהדי נקבה לאו אורח ארעא, וא"כ הכ"נ לפי' הזוהר איש לאיתחבראבהדאי לאו אורח ארעא, וק"ל. וכ"ש לפי מה שרצה מעכ"ת לומר דבזמןהש"ס בימי חז"ל רוב הנשים לא היו בקיאות לקרוא ולהתפלל וא"א להוציא מי שאינו בקי אלא בעשרה (הגם שלא ידעתי מנ"ל הא ואולי כוונתו על נשי ע"ה ת"ח לא תנשא לע"ה) עכ"פ לפמ"ש אתי שפיר הכל בס"ד.
ובמ"ש יתיישב נמי דברי רבינו המג"א סי' ק"ו ס"ב אמ"ש המחבר דנשים אף על פי שפטורים מק"ש חייבים בתפלה, ותמה המג"אבסק"ב שם למה נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות שהרי להרמב"ם חייבות בתפלה מדאורייתא, ותי' משם דאומרים מיד בבוקר סמך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא סגי בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבים יותר, ולכאורה אכתי תקשה שהרי טעם התפילה אמרו ז"ל גברא בעי חיי ונשי לא בעי חיי, וכיון דהאיפורטא לא הוי לכ"ע אלא תפלת יחיד ואכתי לא הוי וחי בהם דעכ"פתיבעיא צבור, ולהנ"ל אתי שפיר כיון שבבוקר מיד מתפללת בביתה אתי שפיר הכל, והבן כי קצרתי מאד.
ולא אמנע מלהביא מה שכבר כתבתי ליישב קושיתהמג"א באופן אחר וקנה מקומו במשנה הלכות ח"ה סי' כ"ג, דהנה לפי תקנת עזרא מי שלא טבל לקריו בין אנשים ובין נשים אסורין להתפלל, ונחלקו הראשונים ז"ל אי בטלוהו לטבילת עזרא לתפלה נמי או רק לתורה משום ביטול תורה ולא לתפלה, והרי"ףוהרא"שוהר"ן והובא בר"י ובאחרות חיים להרא"ש אות ע"א שלא יתפלל בלי טהרה כי תפלתך לא תהא נשמעת, וז"ל הרא"ש ברכות כ"ב איכא למ"ד בטלוה לטבילותא בין לד"ת ובין לתפלה ואיכא מ"ד ה"מ לתורה אבל לתפילה בעי טבילה ולא טבילה דוקא אלא רחיצאבט"ק, וכתב רב האי גאון ז"ל כיון דבגמ' ליכא האי מילתא נקוט מנהגאדכל ישראל בידך שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו ע"ש, והארכתי קצת בזה בספרי דרך ישרה על ארחות חיים להרא"ש סי' ע"א.
ולפ"זי"לדאפילו החולקים דלתפילהנמי בטלוה לטבילותאדבע"ק מ"מ דוקא בזכרים כיון דהי' טעם לבטל משום ביטול תורה נתבטלה לגמרי אבל בנשים דפטורות מלימוד התורה נשארה התקנה דלא יתפללו עד שיטבלו, ולפי שרוב נשים בילדותן עכ"פ הם לאחר תשמיש ובעלי קריין ואסורין לתפילה, ולכן לא נהגו כלל להתפלל רק לומר איזה בקשות וכדעת המג"א, ומיושבת קושיתהמג"א שכנראה כן היו נוהגין גם הנשים החשובות והצדקניות דמרוב היה מדבר, והגם שמדברי הרמב"ם בפיה"מ שם ובה"ו שם נראה לכאורה דגם לנשים בטלו ומ"מ משאר פוסקים לא משמע הכי, ועיין לח"מאמ"ש הרמב"ם מנהג פשוט בארץ שנער וספרד וכו' אבל חולה וכו' אינו מנהג כתב הלח"ממש"כדאין בהן מנהג ר"ל שלא נהגו כך אבל אי נהגו לא הוי מנהג בטל דמן הדין לרבנןדקיי"לכותיהו מעיקרא הוי צריך, וכיון דאחמיר אחר התקנה לא הוה מנהג בטל עכ"ל ע"ש.
וא"כ ממילא י"לדנידוןדידן כיון שכבר נהגו הנשים שלא להתפלל וקבלו עליהם כעיקר תקנה לא הוי בטל ופטורין מן התפילה רק נשים זקנות אינן בכלל וכבר פרשו או בתולות וכיוצא בזה והבן, ואולי מה"ט ג"כ אמרו דערב ר"ה ועיו"כ טבלו הנשים כיון דאז הלכו כולן לביהכ"נ ולהתפלל כדי לצאת מספק זה שלא טבלו לטבילת עזרא, ולכן צריכין לטבול, והבן כי קצרתי מאד.
ולפ"ז עלה לן טעם חדש שאין לתקן תפילות אלו כלל וכלל לא וכ"ש שלא תהי' אשה ש"צ וכיוצא בזה, ואין להאריך דבר יותר.
אלו דברי ידידות אשר ראיתי כעת להעיר בזה, והיות כי נתארכו הדברים ואין הז"ג אפילו לעבור עליהם מ"מ לפום ריהטא הם נראים דברים פשוטים וברורים ובפרט לחדש דבר חדש ח"ו שלא שערום אבותינו לא בזמן הבית ולא בזמן חז"ל ולא מהבאים אחריהם כלל וכלל לא, ולכן ודאי דיש בזה איסור גמור ומצוה לבטל מקהיל קהילות אלו, ובאמת הנשים הצדקניות אשר בזכותן נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן נעשה נס פורים ובזכותן נעשה נס חנוכה לא הם ולא זרעם הבאים אחריהם לא בקשו אחר החדשות אלו, וגם כהיום הנשים שאננות צדקניות שמחות לעשות רצון קונם ובמצות שעליהם הטיל הקדוש ברוך הוא ושמחים בשמחה לברך שעשני כרצונו, ויתן ה' שבזכותן נזכה להגאל מגלות המר הזה בביאת משיח צדקינו בן דוד ויגאלנו רוח אפינו משיח ה' וילמד תועים בינה, המצטער בצערן של ישראל ומצפה לראות בנחמתן בב"א.
דושה"ט וכאש"ל בלב ונפש, מנשה הקטן
האם אני צריכה להתפלל אחרי שאני עושה ספורט, כדי שיהיה אור בחוץ או האם עדיף להתפלל דבר ראשון שאני קמה, לפני שאני מתחילה בעיסוקי. בכלל אשמח לשמוע על חשיבות זמן התפילות אצל נשים, האם יותר גמיש מאשר אצל גברים.
שאלה:
יש בקרים שאני קמה ב5.00, מתפללת שחרית ב5.30 ואז מתעמלת, מתארגנת ויוצאת לעבודה. האם אני צריכה להתפלל אחרי שאני עושה ספורט, כדי שיהיה אור בחוץ או האם עדיף להתפלל דבר ראשון שאני קמה, לפני שאני מתחילה בעיסוקי. בכלל אשמח לשמוע על חשיבות זמן התפילות אצל נשים, האם יותר גמיש מאשר אצל גברים.
תשובה:
אפתח בהתפעלות מהאופן העירני והחי בו את פותחת את הבוקר ומהיכולת שלך לשלב בין האופן בו מעירים ושומרים על הגוף שלנו לאופן בו מעירים ושומרים על הצדדים הרוחניים שלנו.
באופן עקרוני הגדירה ההלכה שהדבר הראשון אותו צריך האדם לעשות בבוקר הוא להתפלל. ההיגיון מאחורי הלכה קשור ככל הנראה לשני יסודות: האחד האמירה העקרונית שאנחנו צריכות להקדים את הפנייה לקב"ה לצרכים האישיים שלנו כבני אדם והשני החשש שמא אם נתחיל להתעסק בעניין מסוים, נימשך אחרי ההתעסקות ונפספס את זמן התפילה. האיסור להתעסק בצרכי עצמנו קודם התפילה מתחיל רק משעה שהגיע זמן התפילה ואנחנו נמצאות בדילמה מה לעשות קודם. עוד דבר שכדאי לדעת שההלכה התירה לאדם לעשות לפני התפילה מה שנכנס תחת הכותרת של "צרכי מצווה" כיוון שאין בעשייתם הקדמת הצרכים האנושיים שלנו לעמידה לפני ה'.
זמן תפילה מתחיל עקרונית מהזמן המוגדר בהלכה: "נץ החמה", כלומר מרגע שהשמש עולה ונראית באופן וודאי בשמיים. הגדת הזמן מבחינת השעון שלנו משתנה בין החורף בו זו שעה מאוחרת בבוקר (השבוע לדוגמא זמן זה הינו אחרי 6:30 בבוקר..) לבין הקיץ ששעה זו יכולה להיות מוקדמת מאד.. יש כמה אתרי אינטרנט הכותבים באופן מסודר את זמני היום ההלכתיים ביחס לכל יום ויום ואת יכולה בקלות למצוא אותם כדי לדעת מתי חלה חובת תפילה וממילא כבר יש בעיה להתעסק בצרכים האנושיים שלנו לפני שהתפללנו (כאשר אני כותבת "חובת תפילה" אני מתכוונת לזמן הראשון בו ניתן לומר את תפילת שמונה עשרה שהיא עיקר התפילה).
אמנם בזמנים דחוקים בהם חייבים לצאת לדרך לפני שהגיע זמן נץ החמה, מתירה ההלכה להתפלל בזמן מוקדם יותר שנקרא בהלכה "עלות השחר" והוא הזמן בו מתחיל להאיר היום (לגבי חישוב זמן זה יש מחלוקת בין הפוסקים האם זמן זה מוקדם בשעתיים או רק ב72 דקות לזמן נץ החמה, ולכן את תמצאי בלוחות באתרי האינטרנט שני זמנים של עלות השחר בכל יום).
ממה שנראה מניסוח השאלה שלך את צריכה לצאת לעבודה לפני שמגיע זמן הנץ חמה בחורף ולכן את יכולה להתפלל גם מוקדם יותר: בזמן עלות השחר. (במידה ואני טועה בהבנה ויש לך אפשרות לדחות את התפילה לזמן מאוחר יותר – יש לזה עדיפות הלכתית). לשאלתך בעניין הקדמת תפילה להתעמלות, נראה לי שלפחות בתקופת החורף, שבו שעות הפעילות שלך הן לפני שהגיע זמן תפילה – אין בעיה להקדים את ההתעמלות לתפילה ואולי אפילו עדיף לעשות כך, כדי לאחר את הזמן בו את מתפללת מה שיותר. בתקופת הקיץ בה שעת הקימה שלך כבר תהיה בתוך זמן חיוב תפילה, עדיף להתפלל לפני עשיית התעמלות וכך לפתוח את הבוקר בפנייה אל הקב"ה ורק אח"כ לדאוג לבריאות הגוף (וכדאי לדעת שיש שרצו לראות בעשיית ספורט מעין "קיום מצווה" ולכן להתיר את עשייתה גם לפני התפילה – במידה ואת מעדיפה להתעמל ורק אח"כ להתפלל, יש לך על מי לסמוך. במקרה כזה, את צריכה לומר את ברכות השחר ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע בכל מקרה לפני התחלת ההתעמלות)
מה שאת שואלת בעניין חיוב נשים בזמן תפילה: לפחות לגבי נשים אשכנזיות – נשים חייבות בתפילה בזמנה, כמו גברים. אמנם זו מצוות עשה שהזמן גרמא ממנה נשים בדרך כלל פטורות, אבל הגמרא במסכת ברכות אומרת שכיוון שעניין התפילה הוא בקשת רחמים מהקב"ה – וגם נשים זקוקות לרחמי שמיים, אנחנו חייבות בה. ההלכה מכירה בכך שלפעמים החיים מאתגרים וישנם צרכים דחופים שלא ניתן לדחות – כאשר אנחנו נתקלות במציאות כזו, נצטרך לבדוק מה עלינו לעשות? ישנה גמישות המאריכה את היכולת להתפלל תפילת שחרית עד חצות היום ולא רק עד ארבע שעות זמניות שהוא סוף זמן תפילה לכתחילה (ושוב, תוכלי למצוא בלוחות הזמנים את הזמנים המדויקים לשתי קטגוריות אלו ביחס לכל יום ויום) ולעיתים ניכנס להגדרת "אנוס" או "העוסק במצווה" שההלכה פוטרת אותם מקיום מצווה שצריך לעשות כעת. הגמישות הזו קיימת וכדאי להכיר אותה, אך היא נכונה לגברים ונשים כאחד..
בתפילה לשנים בריאות, ערניות ושמחות
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
לפני הצבא מאד הקפדתי לזמן כשאני אוכלת עם שתי חברות. אבל עכשיו בצבא כל פעם שאנחנו אוכלות יחד (עם החברות הדתיות) יש מבוכה באוויר ואפילו אני לא מעיזה לומר חברותי נברך.. זה מאד מתסכל אותי ואני לא יודעת מה נכון לעשות.
השאלה:
אני בצבא כבר כמה חודשים. לפני הצבא מאד הקפדתי לזמן כשאני אוכלת עם שתי חברות. גם בצבא יש לי חברות דתיות שנמצאות איתי אבל כל פעם שאנחנו אוכלות יחד (בבסיס או לפעמים כשיוצאים) יש מבוכה באוויר ואפילו אני לא מעיזה לומר חברותי נברך.. זה מאד מתסכל אותי ואני לא יודעת מה נכון לעשות וגם מה זה אומר עלי שאני מרגישה כל כך אחרת ממה שהייתי לפני התגייסתי.
אשמח לשמוע מה את חושבת. מה אני צריכה לעשות? תודה רבה רבה
תשובה:
אפתח בהערכה על כך שגם אחרי כמה חודשים של חיים בתוך מערכת אינטנסיבית ומאתגרת כמו השירות הצבאי, את מלאה ברצון לחיות על פי עולם הערכים והמחויבות שלך כבחורה דתיה. אני בטוחה שאם תתמידי להקשיב לקול הזה, במבט לאחור תוכלי לראות איך תקופת השירות הצבאי היתה עבורך לא רק תקופה חשובה של תרומה למדינה אלא גם תקופה חשובה של בירור זהות ובניית עמוד שדרה פנימי.
ממה שאני שומעת השאלה שלך מורכבת למעשה משתי שאלות נפרדות: האחת, האם שלוש נשים שאוכלות יחד חייבות לזמן והשנייה, מה עלינו לעשות כאשר אנחנו נמצאות במציאות בה קיום מצווה גורם לנו מבוכה חברתית.
נתחיל בשאלה הראשונה. המשנה במסכת ברכות קובעת ש "שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן", כלומר: שלושה אנשים האוכלים יחד חייבים לזמן ולברך את הקב"ה ביחד. בהמשך קובעת המשנה ש"נשים, עבדים וקטנים אין מזמנים עליהן", כלומר שעבד, אשה או קטן לא יכולים להצטרף לזימון. הגמרא מסבירה את הסיפא של המשנה כקביעה שלא ניתן לצרף נשים, עבדים או קטנים למניין שלושה הקובעים ברכת זימון לעצמם, משום שזו מציאות של פריצות (ישנה מחלוקת ראשונים איך להבין בדיוק את הצירוף הבעייתי: גברים לעבדים וגברים לנשים, או עבדים ונשים יחד). ביחס למציאות של שלוש נשים האוכלות יחד ציטטה הסוגיה ברייתא האומרת: "נשים מזמנות לעצמן" כל מקרה בפשט הסוגיה במסכת ברכות ברור שנשים יכולות לזמן כאשר הן לבדן. הסוגיה הפותחת את מסכת ערכין אומרת בצורה מפורשת מסקנה חריפה אף יותר: שלוש נשים האוכלות יחד חייבות בזימון. הלימוד במסכת ערכין נעשה דרך ברייתא המנוסחת בלשון: "הכל חייבים בזימון" ודרשה של הסוגיה שהמילה "הכל" נכתבה על מנת ללמוד שגם נשים חייבות בזימון (והסיבה בגללה לא ניתן לצרף נשים לגברים מוסברת בראשונים על הגמרא בערכין כבעיה בנוסח השונה שיש לברכת המזון של איש ושל אשה. מציאות שאנחנו לא מכירים כיום..).
העולה מפשט הסוגיות הוא שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות יחד והבעיה מתעוררת רק כאשר הן אוכלות עם גברים – כאשר ביחס למציאות זו שוללת הסוגיה את המחשבה שאפשר יהיה לצרף נשים וגברים למניין שלושה. הרא"ש ורבינו יונה אכן הבינו הלכה למעשה את מסקנת הסוגיות באופן הזה, אך בעלי התוספות שקראו גם הם כך את הגמרא מעלים תהייה מדוע נשים לא נוהגות כן? בעקבות תהייה זו, מציעים בעלי התוספות לקרוא את הסוגיה באופן אחר ולהניח שנשים לא חייבות לזמן אלא הן יכולות לזמן אם רוצות. הטור מביא את הפסיקה של אביו הרא"ש אך השלחן ערוך מכריע כשיטת בעלי התוספות שנשים יכולות לזמן אם רוצות אך לא חייבות לעשות כן.
למעשה: קשה לדבר על חיוב גמור של שלוש נשים לזמן כאשר הן אוכלות יחד. ובכל זאת נראה שיש משמעות לזימון של שלושה נשים: כך בשפה ההלכתית בפסיקה של הרא"ש וכך גם בשפה שמעבר להלכה הפסוקה, במהות שהזימון מכניס בתוכו: מעמד שמזכיר לנו לברך ברכת המזון ועושה זאת ברוב עם.
השאלה השנייה שאת שואלת היא כבר מורכבת יותר למענה. הקושי שלנו להיראות שונה מהעולם שאנחנו חיות בתוכו, הוא טבעי. רוב בני אדם אוהבים להרגיש שייכות למרחב בו הם חיים. הסימון של הקושי הזה כטבעי, עדיין לא מכריע את שאלת ההתייחסות שלנו אליו: לפעמים טבע מספר לנו משהו בריא שאנחנו צריכות להקשיב לו ולהתעקש לשמור עליו ולפעמים הטבע מספר לנו שזו נקודת המוצא שלנו אל החיים, אך כבני אדם יש לנו היכולת ולפעמים החובה – לעבוד עם נקודת המוצא ולהצליח לבחור אחרת.
יש מצוות שנעשות במרחב האינטימי שלנו מול הקב"ה ושם הקושי שאת מתארת כמעט לא קיים (ב"ה קיימים שם קשיים אחרים..), אך יש לא מעט מצוות המתרחשות מעצם הגדרתן במרחב הפרהסיא. במובן זה קיום של מצוות בתוך חברה חילונית מעמת אותנו בלי סוף עם הקושי שאת מעלה: הלכות צניעות המבקשות ממנו להתלבש באופן אחר, הלכות כשרות המבקשות ממנו לאכול במקומות אחרים, הלכות שבת המבקשות ממנו לנהוג באופן אחר שביעית מהחיים שלנו ועוד…
במצוות בהן החיוב הוא ברור וחד משמעי – ההזמנה של העולם ההלכתי אלינו היא להתגבר על הקושי, ולקיים את המצווה. כדאי לזכור שיש גם ברכה בהתגברות הזו: המזכירה לנו את המקום ממנו אנחנו שואבים את מעיין החיים שלנו. בשאלה שלך ביחס לזימון נשים, שכפי שהוצג בחלק הראשון של התשובה קשהלהגדיר כאן חיוב גמור – נראה לי שנכון להתנהל באופן רך יותר ולראות בכל פעם מחדש מה המחירים ומה הרווחים שיש מהמאמץ שאת מפעילה לעשות משהו שמציב אותך כשונה מהסביבה בה את חיה. עצה שאני יכולה לתת לך היא לנסות לדבר על הנושא עם החברות שיכולות להיות שותפות לך לזימון, שיחה כזו יכולה מאד להקל על הקושי של התנעת הזימון בכל פעם מחדש.
בשולי הדברים אני מוסיפה, שלפעמים הרבה מהמחשבות שלנו על האופן בו אנחנו נתפסים בעיני הזולת – הם דמיונות ופחדים שנמצאים בעיקר אצלנו בראש ובלב.. בפועל יש סיכוי טוב שאם תעשי לך הרגל קבוע לזמן – תגלי שהסביבה הרבה יותר סובלנית, מקבלת ואפילו מעריכה את ההתעקשות שלך לחיות על פי מערכת הערכים והאמונות שלך.
בתפילה לשירות טוב ומשמעותי ולהמשך התעקשות שלך על הזהות הפנימית שלך בתוכו
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
- משנה, מסכת ברכות, פרק ז, משניות א-ב
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן… נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם.
- תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה:
תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן – אין מזמנין" והא מאה נשי כתרי גברי דמיין – וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן"? שאני התם, דאיכא דעות. אי הכי אימא סיפא: "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" – אמאי לא? והא איכא דעות! שאני התם – משום פריצותא.
3.תלמוד בבלי, מסכת ערכין דף ג.
הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן
- רש"י מסכת ערכין דף ג. ד"ה "מזמנות לעצמן"
שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתנו:
- תוס', מסכת ערכין דף ג ע"א ד"ה "מזמנות"
מזמנות לעצמן – שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל שתי נשים אין מצטרפין (לשני) [עם] אנשים לפי שיש באנשים שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ועבדים אין אומרים על ארץ שהנחלת לאבותינו וצ"ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובאליכא ותדע מדקאמייתי מיניה סייעתא למ"ד בפ' שלשה שאכלו (ברכות מה:) דנשים אם רצו לזמן מזמנין משום דמאה נשים כתרי גברי ואם היו חייבות א"כ קשיא ליה דהא רצו לזמן קאמר ועל זה סמכו נשים שלנו שאינן מזמנות:
- רא"ש, מסכת ברכות, פרק שביעי, הלכה ד
ונ"ל ההיא דערכין על כורחך לחיובא הוא דמרבי להו מדקתני: "הכל חייבין" ועוד דומיאשכהנים, לווים וישראלים. ועוד כיוון דנשים חייבות בברכת המזון או מדאורייתא או מדרבנן למה לא יתחייבו בזימון כמו אנשים? ומה שהביא ראיה מסיפא דברייתא "רצו לזמן אין מזמנין" משמע דרישאנמי רשות קאמר לאו ראיה היא דלעולם רישא חובה קתני וסיפא אשמיענןדאפילו אם רצו מוחין בידם משום פריצותא והא דמדמי להו לתרי בתר דמסיק דעות שאני ויצא מכלל שני אנשים, חזרו נמי לעניין חובה כשלושה
- רבינו יונה, מסכת ברכות, דף לג. בדפי הרי"ף
ונראה למורי הרב שחייבות הן לזמן משום דבמסקנה מתרצים בגמרא "שאני התם דאיכא דעות" ונראה לומר שאע"פ שהן נשים כיוון שהן שלוש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות, אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא. וכיוון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלוש
- תוספות מסכת ברכות דף מה: ד"ה "שאני התם שאיכא דעות"
מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן. וקשה אמאי לא נהגו? מדקתני "מזמנות" משמע דקאמר חייבות לזמן? וי"ל ד"נשים מזמנות לעצמן" היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובהליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ) "הכלמחוייבין בזימון – לאתויי נשים" לענין רשות קאמר ולא לענין חובה.
- טור, אורח חיים, סימן קצ"ט סעיף ו
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ובאשכנז לא נהגו כן ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי' אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש"י וא"א הרא"ש ז"ל פי' דעלכרחך חייבות קאמרדתניאבערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמרהכללאתויי מאי לאתויי נשים והיינו על כרחךלחיובאמדקאמרהכל חייבין:
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ז) נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזמון שלנו: הגה אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י):
האם ניתן לחגוג זבד הבד בספירת העומר? האם יש הגבלות?
שאלה:
שלום לכן
בע"ה אני עומדת ללדת תינוקת בת בסוף ניסן.
האם ניתן לארגן זבד בת במשך ספירת העומר? האם יש צורך לצרף את האירוע לשמחה נוספת (יום העצמאות, ל"ג בעומר, סיום מסכת)?
מותר כלי נגינה?
תודה רבה
תשובה:
שלום לך
בתפילה ובברכה שהלידה תעבור (ואולי כבר עברה..) בשמחה ובבריאות.
ימי ספירת העומר ביסודם היו ימים של שמחה והכנה של עם ישראל מזמן יציאת מצרים לזמן קבלת התורה. הגמרא מתארת שבתקופה זו מתו רבים מתלמידו של רבי עקיבא ומאז נהוג בעם ישראל להקפיד על מנהגי אבלות בתקופה זו. האיסורים המוזכרים במפורש בשלחן ערוך (או"ח סימן תצ"ג) הם איסור נישואין ואיסור תספורת. המגן אברהם מוסיף שגם בשמחות המותרות על פי ההלכה בתקופה זו כמו: שמחת אירוסין, יש להימנע ממחולות וריקודים של רשות.
הגדרתו של המגן אברהם מוציאה מכלל האיסור סעודה שמוגדרת מבחינה הלכתית כסעודת מצווה. סעודה כזו מותר לקיים גם בתקופת האבלות של ספירת עומר, ומותר גם לשיר, לנגן ולרקוד בה. השאלה שיש לדון בה היא האם שמחת בת נכללת בהגדרה ההלכתית של "סעודת מצווה". ההלכה דורשת אקט מצוותי כדי להגדיר סעודה כסעודה של מצווה: כך מצוות המילה של סעודת ברית המילה המתקיימת לאחר לידת בן, כך העלייה לתורה של סעודת בר המצווה הנעשית ביום בו נולד הנער (בשונה מסעודת בר מצווה הנעשית ביום אחר שאז אין היא צמודה למעשה מצווה ספציפי) וכך סיום מסכת בסעודה הנעשית לכבוד הסיום.
אני מניחה שברמה הפרטית אתם חווים שמחה גדולה והודיה לקב"ה על פלא הלידה וייתכן והגדרת סעודת הודיה כזו כסעודת רשות יכולה להיחוות אצלכם כתמוהה. אם אכן כך, אני מציעה להתבונן עוד קצת במתח המתמצה ברגע הזה: עניינה של סעודת הודיה היא המקום בו אנחנו מבקשים לתת ביטוי ציבורי לשמחה הפרטית שלנו. האבלות שבתוך ימי הספירה הם ימים בהם אנחנו נדרשים להרגיש ולהיות שותפים לצער והכאב על אירועים ותקופות קשות שעברנו כעם. בתוך המתח הזה: כמובן שברמה הפרטית טוב ונפלא לשמוח על הלידה ולהודות לה' המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אך את השמחה הציבורית אומרת ההלכה שלא נכון לעשות כעת. נראה לי שעצם התמיהה וההתבוננות בה יכולה בעצמה להוסיף ולהעשיר את נקודת המבט דרכה אנחנו חווים את החיים שלנו ולתת לתינוק/ת החדש/הובכלל לקיום שלנו הקשר רחב יותר מהפריזמה הצרה והמשמעותית של הכאן ועכשיו שבו אנחנו חיים.
למעשה, מסיבת הודיה שאין בה מוזיקה המעוררת לריקודים בהחלט ניתן לקיים, כך עולה מפורשות לדוגמא מתשובתו של הרב עובדיה בנידון (מצורפת בהרחבה). במידה ואתם רוצים לבטא את השמחה הגדולה גם בשיר וריקוד נראה שיותר נכון לצרף את האירוע לאחת משתי אפשרויות: לאחד מהמועדים בהם לא חלים דיני אבלות בספירת העומר כפי שהזכרת בשאלתך או לסיום מסכת (שאני מניחה שקצת קשה להצליח לעשות בתקופה עמוסה רגשית ומעשית כמו לידה..) שיגדיר את הסעודה כסעודה של מצווה גם בקטגוריות ההלכתיות המוכרות. לחילופין, תוכלו לחכות לימים שאחרי ל"ג בעומר, אז חוזרים ימי הספירה להיות ימים של שמחה והתכווננות לקראת חג מתן תורה ותוכלו לחגוג ולשמוח ללא הגבלות.
שתזכו תמיד להודות ולשמוח על שפע של ברכה
חנה
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג
נוהגיםשלא לישאאשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואיןנמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).
נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת (מהרי"ל). ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגהות מנהגים).
מגן אברהם סימן תצגס"ק א
ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות:
ש"ך יורה דעה סימן רמו
שמסיים מסכתאכו'. וכתוב בסוף תשובת מהר"מ מינץ דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו' ולכך נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב"ב גם כן לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם וכו' ועיין שם גם מהרש"ל כתב בפ' מרובה סי' ל"ז דסיוםמסכתא סעודת מצוה היא ואסיק דמכל מקום אין לברך שהשמחה במעונו ובסוף הפרק כתב דאפי' מי שלא סיים מסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים ואפילו יחיד שסיים מחויבים אחרים לסיים עמו כו' עיין שם ובתשובות מהרי"ל סימן קע"ב דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור (כדלעיל סימן רי"ד ועיין שם):
הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן לד
ומכל מקום בשמחת מצוה מותר להשמיע שירים המלווים בכלי נגינה, אף בימים אלה, וכמו שכתב מרן החבי"ב בשיורי כנסת הגדולה (סימן תקנא, הגהות בית יוסף אות לג), שמותר להביא מנגנים בכלי שיר ביום המילה, כיון שהיא שמחת מצוה. ואף על פי שהגאון יעב"ץ בסידורו אוסר להשמיע כלי שיר אף בסעודת מילה, והובא בספר יפה ללב חלק ב' (סימן תקססק"ז), אין דבריו מוכרחים, וכבר פשט המנהג להקל בזה, כמבואר בדברי מרן החיד"אבשו"ת חיים שאל חלק א' (סימן כא). וכן כתב בעקרי הד"ט (חלק יורה דעה סימן לו אות כג). וכן כתב הגאון רבי אברהם נסים אשכנזי בשו"ת מעשה אברהם (חלק יורה דעה סימן מח). וכן הסכים הגאון רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בספר אות חיים ושלום (סימן רסה אות כט), והשיג על חומרת היעב"ץ בזה, ושכן המנהג להקל. ומכל מקום אחינו האשכנזים אינם נוהגים להביא מנגנים ביום המילה, וכמו שכתב האליה רבה (סימן תקנא אות כו). ע"ש. ונראה שהוא הדין לחתן בר מצוה ששלמו לו י"ג שנה בימים אלה, ונכנס לעול המצות, שמותר מן הדין לשמוח בשמחתו בשירה ובזמרה עם כלי נגינה. והוא הדין גם לחתן וכלה, לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח, שאינם נמנעים מנישואין אלא החל מיום ראש חודש אב והלאה, שמותר להם להשמיע כלי שיר ותזמורת בחופה ובשבעת ימי המשתה, לפי שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר, וכמו שכתב מהרי"ל (בהלכות עירובי חצרות). וכן כתב הכנסת הגדולה באבן העזר (סימן סה אות א'). וכן מתבאר מדברי התוספות (גיטין ז), והסמ"ג (הלכות תשעה באב דף קכג ע"ב), ובהגהות מיימוני (פרק ה' מהלכות תעניות), ובהגהות מרדכי (ריש גיטין). וכן עיקר. וראה עוד בשו"ת זקן אהרן (סימן ריג), ובשו"ת פעולת צדיק (סימן קסו). ע"ש.
אנחנו חבורה של חברים קרובים (בנים ובנות) שאוכלים לעיתים ארוחות משותפות בחלק מהפעמים נוצר מצב שבו יש בסעודה 3 בנות ושני בנים או שני בנים ושתי בנות והייתי מעוניין לדעת מה לעשות בנושא זימון במקרה זה?
ב"ה, י"ז סיוון תשע"ט
השאלה:
שלום, אנחנו חבורה של חברים קרובים (בנים ובנות) שאוכלים לעיתים ארוחות משותפות בחלק מהפעמים נוצר מצב שבו יש בסעודה 3 בנות ושני בנים או שני בנים ושתי בנות והייתי מעוניין לדעת מה לעשות בנושא זימון במקרה זה?
תשובה:
המקור לחיוב זימון נלמד במסכת ברכות מפסוקיםהמתארים מעמד של אנשים הנושאים שם שמיים יחד. כלומר המשמעות של הזימון היא צומת בה הופכים מפגש חברתי של ארוחה משותפת למקום בו שם ה' נוכח והופך להיות חלק מאופי המפגש. המשנה אומרת "שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן" ומגדירה את המספר המינימלי לחיוב זימון במספר שלוש.
שאלתך מורכבת מתיאור שני מצבים שונים: מצב בו יש שלוש נשים ושני גברים ומצב בו יש שתי נשים ושני גברים . המצבים הללו נוגעים בדילמות הלכתיות שונות ולכן אתייחס לכל אחד מהם בנפרד.
א. שלוש נשים ושני גברים: מצב זה מעלה שתי שאלות שונות:
- האם שלוש הנשים יכולות/חייבות לזמן
- האם שני הגברים יכולים/מחויבים לענות לזימון.
שלוש נשים שאוכלות יחד יכולות לזמן (שו"ע) ועל פי חלק מהפוסקים גם חייבות לעשות כן (גר"א ובן איש חי). הגברים הסועדים עם הנשים יכולים לענות לזימון כשם שהם יכולים לענות לכל ברכה אחרת שאשה אומרת (חזון איש), ובזימון יתכן ואף יהיו חייבים לעשות כן (כמו שנראה לקמן). שאלות אלו הן פשוטות יחסית ולכן פתחתי במסקנה ההלכתית, אך תוכל לעיין בהרחבות ולהבין איך נובעת ההכרעה הזו מתוך המקורות והדיונים בפוסקים.
ב. שתי נשים ושני גברים:המורכבות החדשה העולה במציאות כזו, היא שאין דרך להגיע למספר שלוש בלי לצרף נשים וגברים יחד. רוב הפוסקים הכריעו שאי אפשר לצרף נשים וגברים יחד כדי לזמן, אך במהלך הדורות היו גם פוסקים שסברו אחרת ואף נהגו למעשה אחרת. בסיוגים מסוימים שהעלו הפוסקים כפי שיפורט לקמן, אפשר ונכון לזמן גם במסגרת מעורבת כזו.
שיטת רבי יהודה הכהן:
המשנה במסכת ברכות קובעת: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם" והגמרא כתבה שיש בכך משום פריצותא: כלומר בעיה של צניעות בעירוב נשים וגברים יחד. למרות שכך הסבירו רוב הראשונים את הסוגיה, בכמה מקומות מזכירים הפוסקים את מנהגו של רבי יהודה הכהן שהיה מצרף את בנותיו לזימון (כך במסכת ברכות דף מה ע"ב תוד"ה "שאני", שלטי גיבורים אות ב דף לג ע"א בדפי הרי"ף והביאו גם הטור בסימן קצ"ט).
הוכחה לשיטת רבי יהודה הכהן מביא הטור מהסוגיה המתלבטת האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. בסוגיה זו מחפשת הגמרא נפקא מינא מעשית להתלבטות זו שהרי סופסוף גם אם חיוב הנשים בברכת המזון הוא מדרבנן הן צריכות לברך. הגמרא מציעה שההבדל בין האפשרות שנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא לאפשרות שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן יהיה בשאלה האם יכולות להוציא גברים ידי חובה. רבי יהודה הכהן הבין שלהוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון פירושו לזמן עבורם, ומכאן מוכיח שלסוגיה היה פשוט שנשים יכולות להצטרף וליצור יחד עם עוד גבר או שניים את חובת הזימון. הוכחה זו כשלעצמה איננה חזקה, אך עצם העדות על אחד מגדולי הראשונים שסבר כך ואף נהג כן הלכה למעשה היא בעלת משמעות גדולה וכאמור גם הטור שלמעשה חולק עליו, הביאו בפסקיו.
שיטת השואל ומשיב:
במאה ה-19 פסק השואל ומשיב, הרב יוסף שאול נתנזון, מי שהיה אחד מגדולי הפוסקים באירופה בתקופה זו שניתן לצרף נשים וגברים לשלושה החייבים בזימון. את המשנה הקובעת שאין לצרף "נשים ועבדים וקטנים" לזימון הוא הסביר כמתייחסת לאפשרות לצרף נשים ועבדים יחד שבסיטואציה כזו עשויה להיווצר פריצות, ולא בצירוף נשים עם גברים. (ניתן לבסס את הקריאה הזו לאור משנה במסכת פסחים שבעניין קביעות חבורה לקרבן פסח אומרת במפורש: "ואין עושין חבורת נשים, עבדים וקטנים". הבנת האיסור ההלכתי הזו יכולה להתבהר לאור מה שעולה ממספר ציוריםהמתארים סעודה בעולם העתיק, שם רואים שהגברים אוכלים בהסבה בחדר המרכזי ואילו העבדים והנשים אוכלים יחד במטבח).
על גבי ההצעה לקרוא את המשנה אחרת, מוסיף השואל ומשיב את הקושי להבין את הגמרא שמגדירה סעודה של נשים וגברים כפריצותא שכן אם מדובר על איש הסועד עם אשתו ובנותיו – באיזה מובן נכון יהיה להגדיר מציאות כזו כפריצות? קריאה זו במשנה ובסוגיה מביאה את השואל ומשיב להכריע למעשה כמו רבי יהודה הכהן ולאפשר לצרף נשים וגברים לזימון אחד.
הסיוגים שמציעים הט"זוהפרי מגדים
בניגוד לשואל ומשיב נושאי כלים על השלחן ערוך שביקשו להבין את מנהגו של רבי יהודה הכהן צמצמו אותו באחת משתי דרכים: הט"ז הבין שרבי יהודה הכהן היה מצרף אשה לזימון בתנאי שיש שני גברים, כלומר רוב המניין הנדרש לזימון הוא גברים ובתנאי שמי שמזמן בפועל הוא אחד מהגברים. הפרי מגדים הסביר שרבי יהודה הכהן היה מצרף נשים וגברים לזימון רק בתוך חוג המשפחה: עם אשתו ובנותיו ששם קשה להלום את סברת הפריצותא המוזכרת בסוגיה כבסיס לבעיה לצרף נשים וגברים יחד. המשנה ברורה כותב במפורש לא כן ואוסר לצרף נשים וגברים יחד גם באותם דרכים שהזכירו הפוסקים כשביקשו להבין את שיטתו של רבי יהודה הכהן.
למעשה: שני פוסקים במסורת הפסיקה סוברים שאפשר לצרף נשים וגברים לזימון אחד: רבי יהודה הכהן בתחילת תקופת הראשונים והשואל ומשיב בסוף תקופת האחרונים. לצד זה נכון שדרך הפסיקה והמנהג במהלך כל הדורות לא צרף נשים לזימון, וגם השלחן ערוך לא פוסק כך למעשה.
סיכום:
כאשר באים לשקלל את הנתונים הללו ולהגיע לכדי הכרעה אני חושבת שיש להוסיף שני נתונים לחשבון: הראשון הוא הידיעה ששני הפוסקים הללו נחשבו כל אחד בדורו כאחד מהגדולים המשמעותיים ביותר: רבי יהודה הכהן היה מורו הגדול של רבינו גרשום מאור הגולה וכנראה גם של רש"י והשואל ומשיב שהיה אחד מגדולי רבני גליציה אך קיבל שאלות מכל רחבי אירופה.תובנה נוספת שיש לחדד היא שיישום החשש של פריצותא בסעודה משותפת של נשים וגברים רק לשאלת הזימון ולא לשאלת רוח הסעודה כולה – חוטאת למטרתה של הסוגיה. הסוגיה איננה מבקשת להזהיר מזימון משותף אלא מסעודה משותפת כאשר זו עשויה להוביל לפריצות. ממילא במידה והארוחה המשותפת שאתה מתאר היא כזו שקיים בה חשש פריצותא נכון להימנע ממנה ללא קשר לשאלת הזימון וזה למעשה כוונתה של הסוגיה (ומשהו מעין זה בניתוח ההשלכות החריפות של תפיסה זו על היחס שלנו למערכת ההלכתית, העלתה ד"ר ורד נעם במאמר שפירסמה לפני כמה שנים במוסף שבת של מקור ראשון). במידה והסעודה נעשית מתוך רוח עדינה ומתוקנת אני חושבת שנכון לזמן יחד ואפשר לנהוג כמו אחד מהסייגים שהציעו נושאי הכלים בהבנת שיטתו של רבי יהדוה הכהן: לזמן רק כאשר יש רוב של גברים, להקפיד שמי שמזמן בפועל הוא איש או לעשות כן רק כאשר הארוחה היא במסגרת משפחתית.
כל טוב
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
הרחבה לשאלה א
ישנן שתי סוגיות המתייחסות לנושא זהבמסכת ברכות ובמסכת ערכין. המשנה במסכת ברכות ( דף מה ע"א) קובעת "נשים עבדים וקטנים אין מזמנין עליהן" בפשטות: נשים לא מצטרפות לזימון הגברים. כך מבינה הסוגיה בגמרא שמוצאת את הטעם לדין בחשש מפני "פריצותא" של ארוחה משותפת של נשים וגברים או של גברים ועבדים. לשאלה האם נשים צריכות לזמן כאשר הן אוכלות יחד אין אמירה חד משמעית בסוגיה: הסוגיה מצטטת ברייתא הקובעת: "נשים מזמנות לעצמן" אך מהסוגיה נשמע שהקביעה מתייחסת לאפשרות של נשים לזמן ולא בהכרח לחובה שלהן.
במסכת ערכין בתחילת המסכת (דף ג ע"א) ישנה סוגיה המתייחסת באופן מפורש יותר לשאלת חיוב נשים בזימון ושם הסוגיה לומדת באופן חד משמעי שנשים חייבות לזמן. דין זה נלמד בסוגיה מהמילה "הכל" הפותחת את הברייתא המגדירה באופן גורף: "הכל חייבים בזימון".
לכאורה יש סתירה בין הסוגיות. הסוגיה בערכין מחייבת והסוגיה בברכות לא הזכירה חיוב. אולםניתן לטעון שאין סתירה חזיתית בין הסוגיות והיה אפשר לומר שגם הסוגיה במסכת ברכות סוברת שנשים חייבות לזמן, ובכל זאת הראשונים נחלקו בשאלה זו: בעלי התוספות הכריעו שנשים אינן חייבות בזימון והסוגיה רק מאפשרת להן לזמן במידה והן רוצות, לעומתם הסבירו הרא"ש ורבינו יונה כפשטות הסוגיה במסכת ערכין שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות בחבורה.
להלכה הכריעו השלחן ערוך והרמ"א כדעת בעלי התוספות שנשים אינן חייבות בזימון אך יכולות לזמן במידה ורוצות. את ההכרעה הזו מסייג השלחן ערוך שבמידה ונשים אוכלות בחברת שלושה גברים הן מחויבות בזימון וצריכות להישאר ולענות לזימון (וממילא גם הגברים צריכים לבדוק שהאשה שאכלה איתם נמצאת בשלחן ולא הלכה למטבח או משהו מעין זה, כפי שמציינים הרב פיינשטיין ושבט הלוי בפסיקותיהם..). הביאור הלכה מביא את שיטת הגר"א שהכריע בשונה מהשולחן ערוך, כמו הרא"ש ורבינו יונה ופסק שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות יחד וכך גם מובא בבן איש חי. אם כך במצב הראשון עליו אתה שואל בו יש שלוש נשים ושני גברים, הנשים יכולות לזמן. אך עדיין יש לברר האם הגברים האוכלים יחד עם שלוש הנשים יכולים לענות לזימון?
ניתן להתייחס לזימון של הנשים כמו כל ברכה אחרת שאשה מברכת שכמובן אין מניעה שגבר השומע אותה יענה אחריה "אמן", אך נראה לי שבהתייחסות הספציפית לזימון אפשר להגיד יותר מכך:את הגמרא האוסרת על נשים וגברים להצטרף יחד לזימון הסבירו הראשונים כקשורה לכך שכאשר הצירוף עצמו הוא שיוצר הגדרה חדשה של חיוב יש בכך משום "פריצותא" שכן יש היכר משמעותי לחבורה המעורבת שרק הצירוף של הנשים והגברים שבה יוצר את החיוב לזמן. הבנה זו תהיה בעלת משמעות לשאלה שלנו שכן כאשר הצירוף איננו יוצר את החיוב לזמן, שכן גם ללא הגברים יש סביב השלחן שלוש נשים מזמנות – אין בעיה שהגברים יענו ונראה לי אולי לומר שהם גם חייבים לעשות כן (ונראה לי שכך עולה גם מדבריו של הרב אליעזר מלמד בהלכות זימון נשים שלו, ראה הפנייה במקורות) .
מקורות להרחבה
- משנה, מסכת ברכות, פרק ז, משניות א-ב
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן… נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם.
- תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה:
תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן – אין מזמנין"והא מאה נשי כתרי גברי דמיין – וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן"? שאני התם, דאיכא דעות. אי הכי אימא סיפא: "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" – אמאי לא? והא איכא דעות! שאני התם – משום פריצותא.
- 3. תוספות מסכת ברכות דף מה: ד"ה "שאני התם שאיכא דעות"
מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהןומיהו לא נהגו העולם כן. וקשה אמאי לא נהגו? מדקתני "מזמנות" משמע דקאמר חייבות לזמן? וי"ל ד"נשים מזמנות לעצמן" היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובהליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ) "הכלמחוייבין בזימון – לאתויי נשים" לענין רשות קאמר ולא לענין חובה.
- תלמוד בבלי, מסכת ערכין דף ג.
הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן
- רבינו יונה, מסכת ברכות, דף לג. בדפי הרי"ף
ונראה למורי הרב שחייבות הן לזמן משום דבמסקנה מתרצים בגמרא "שאני התם דאיכא דעות" ונראה לומר שאע"פ שהן נשים כיוון שהן שלוש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות, אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא. וכיוון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלוש
- בית יוסף על סימן קצ"ט
ואומר ר"י דלעצמן דווקא רשות, אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ז) נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזמון שלנו: הגה אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י):
- משנה ברורה על סימן קצ"ט
(טז) רשות – י"ל הטעם דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון:
(יז) חייבות וכו' – ואע"ג דנתבארבסקי"בדאיןמזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:
- שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן ט
בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון, כמפורש בסימן קצ"ט סעיף ז'. אבל בחול, שליכא ברוב המקומות סעודה קבועה לאכול כולן ביחד, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן להשלחן לכל אחד, אין כוונתה לישב לאכול ביחד. וכ"ש כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין אותה, ואין לה פנאי לקבוע אכילתה אפילו בפני עצמה, וכ"ש שלא עם אחרים, בחול שכל אחד ממהר באכילתו, שא"כ הא לא שייכא כלל לאכילתן. ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה כאשר היא חייבת, ולא להניח להאינשי לברך קודם שהיא באה להשלחן לברך יחד בזימון, או לכה"פ שתשיב ברוך שאכלנו, ותחכה עד שיגמור המברך ברכת הזן. ובשבת שהכלאוכלין יחד, ואין לשום אחד למהר לברך, מוכרחין לקרוא לה לברך יחד בברכת הזימון. ולא שייך לבקש זכות על הנשים, כי מה יש לה לעשות אם האנשים זימנו בלעדיה, ולא חיכו עליה. אבל האנשים בשבת כשממהרין לברך בזימון, ואין רוצין לחכות על הנשים, וגם אין קוראין להנשים, זה וודאי אסור בשבת, וגם בימי החול הרבה פעמים.
- שו"ת שבט הלוי חלק א סימן לח
כבוד קרובי ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה צדיק במעשיו ר' מאיר יהודה הלוי ואזנר הי"ו.
ואשר שאלת, שאלת חכם, דכיוןדקיי"ל בסי' קצ"ט דנשים עם האנשים חייבות בזימון ויוצאות ע"י האנשים, וא"כ היאך נתרץ מנהג חסידים ואנשי מעשה, שהולכים בסוף סעודת הבית אל שולחן רבם ומפקיעים בזה חיוב זימון הנשים שחל עליהם כבר, אלו דבריך. ואשיב הנלענ"ד לפי מועט זמני, ואסדר קודם השיטות בקצור ונבא לדינא אי"ה.
הנה דעת התוס' ברכות מ"ה ע"ב דנשים מזמנות רשות, ונראה מדבריהם בין לעצמם, בין עם אנשים, ואפילו עם בעליהם, וכן יראה דעת רש"י שם, אמנם הרא"ש חולק עליהם דמשמעותהסוגיאעירוכין ג' ע"א דחייבות ממש, ומשמע לדידי' אין חילוק בין עם האנשים שנתחייבו ע"ג האנשים בין לעצמן כדמשמעבעירוכין שם מדהביאהגמ' הבריית' דנשיםמזמנין לעצמן לראי' על הא דמרבינןמהכל חייבין בזימון ואפילו נשים, וזה כוונת הגר"אבאו"ח שם, ודברי הב"ח בהשגתו על הרא"ש דחוקים בזה. אמנם להלכה פסק המחבר כדעה שלישית, דעת הסמ"ג עשין כ"ז, דנשים מזמנות לעצמן רשות, ואם אוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון האנשים, ובש"ע הרב בעל התניא הוסיף חדושדבכה"גדנתחייבו הנשים עם האנשים הרשות ביד הנשים להחלק לעצמן ולברך לעצמן, ור"לדכיוןדנתחייבו דינם כאנשים דששה נחלקים, ובזה שוב אינם בכלל הדין דנשים מזמנות לעצמן רק רשות, ועכשיו אין נוהגין כן, דזהדוקא כשכל הזימון שלהם רשות בזה לא נהגו נשים עכשיו, אבל כשנתחייבו עם האנשים כבר חל חיוב זימון, ומזמנות לעצמן מן הדין, (ולשון רשות בש"ע הרב בזה קאי על רשות לחלק לא רשות של בהמ"ז), ואם כן היה הדין נותן כשאוכלים ג' אנשים וג' נשים כולם גדולים בסעודה אחת והאנשים הולכים לשלחן רבם, שהנשים יזמנו לעצמן מן הדין, והגאון משנה ברורה בשער ציון הסכים לדעת הגר"ז ע"ש, איברא היות אין עושין כן, וגם כשלא נשארו ג' נשים, א"כ מפקע לגמרי הזימון מן הנשארות כשאלת כבודו נ"י.
מזה נראה לי שסומכים עצמם על דעת הב"חשבמג"א סימן ר' ס"ק ב', שכתב בשיטת רב האי גאון, דקודם גמר הסעודה אפילו היו יחד בתחלת הסעודה עדיין רשאי לצאת, והאי דסי' קצ"ג ס"ד מיירי שגמרו סעודתן כאן, ע"ש, וא"כ הכא בנ"ד, שיוצאים קודם גמר סעודה, דהא גומרים סעודתן על שלחן רבם, הרי יש לנו עמודי ברזל הב"חוהמג"א לסמוך עליהם. ונהי דלהלכהלענין אנשים, גדולי פוסקי האחרונים דחו דברי הב"ח מהלכה, וגם קביעות תחלת הסעודה אוסר הפקעת הזימון, מ"מ הכא לענין נשים דבלא"ה איכא דעות דגם עם האנשים אינן חייבות מן הדין כנזכר לעיל, בודאי כדאי הם גדולי הפוסקים הב"חוהמג"א לסמוך עליהם, בפרט שהב"ח מעיד דהכינהיגי עלמא, ועיין במ"ב שכתב דלצורך גדול יש לסמוך על הב"ח, וכנראה דאנשי מעשה האלה, מחשבים זה לצורך גדול.
ואם היינו אומרים דדינאדסימן קצ"ג סעיף ד' דקביעותדתחלת סעודה מחייב הוא דוקא באנשים דיש להם כל דיני זימון בין לעצמן בין עם אחרים, משא"כ בנשים דקילידעכ"פ לעצמן אינן חייבין, ולא מתחייבי רק מגו דאנשים כלשון הלבוש סימן קצ"ט, בכה"גלכ"ע רק סוף סעודה קובע, וכיון שהלכו האנשים קודם סוף הסעודה, אין כאן הפקעת חיוב הנשים, אם כנים הדברים היינו מרויחיםלישב המנהג גם לדעת החולקים על הב"ח הנ"ל, אמנם הפרט הזה עדיין צל"ע, אבל מש"כ למעלה נראה פשוט. ידידך קרובך דוש"תבלונ"ח מצפה לחסדי ה'.
- ביאור הלכה
נשים מזמנות לעצמן רשות – ודעת הגר"א בביאורו שהעיקר כהרא"שותר"י שנשים מזמנות לעצמן חו
- בן איש חי (פרשת קרח, אות יג
נשים אע"ג דאיןמזמנין עליהם לכו"ע, מכל מקום יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן ויש אומרים שהו רשות אם רצו מזמנות לעצמן. הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלשה, אבל לא יזמנו בשם אפלו הם מאה
- הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ו עמוד ב
דשאני הכא דע"י צירוף אין שנוי במטבע ברכה אבל זמון דהוי שנוי במטבע ברהמ"ז וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחשלפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאתה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר דדכותיהנמיבבהמ"זהיכאדאיכאתלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהן משום דהשתא אין צירופן של נשים ניכר עמהם כלל:
- הרב אויערבך, הליכות ביתה פרק י"ב הלכה ז
שלוש נשים שאכלו ביחד עם איש אחד או שניים, נכון שאחת מהן תברך ברכת הזימון ולא האיש, אבלודאי רשאי האיש לענות אחריהן
- הרב אליעזר מלמד, זימון נשים (בעיקר סוף הערה 12)
https://ph.yhb.org.il/10-05-07/
- שלטי גיבורים אות ב דף לג ע"א בדפי הרי"ף
ר"ת ורבינו שמחה כתבו דאשה ועבד מצטרפין לזימון עשרה, ורוב הפוסקים נחלקו עליהם, ולדברי רבינו יהודה מצטרפין בג', ואי חמיר עשרה יותר מג' כמו שכתב ר"י נמצא דמאןדאמרדמצטרפין לשלושה… ונשים יש אומרים שהרשות בידן לזמן בג' אם ירצו והרא"ש הוכיח דעם אנשים חובה ומיימוני כתב סתם "דמזמנות לעצמן אבל לא יזמנו בשם" והרא"ש כתב שמצטרפות עם האנשים לזימון בשם ור"י הכהן היה עושה הלכה למעשה להצטרף נשים לזימון ומהר"ם פליג עליו. מיהו לכולי עלמא יוצאות בזימון האנשים אלא דפליגי אם צריכות שיבינו לשון הקודש או לאו
- טור, אורח חיים, סימן קצ"ט סעיפים ו-ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ובאשכנז לא נהגו כן ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי' אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש"י וא"א הרא"ש ז"ל פי' דעלכרחך חייבות קאמרדתניאבערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמרהכללאתויי מאי לאתויי נשים והיינו על כרחךלחיובאמדקאמרהכל חייבין:
וה"ר יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מדבעי שמתו נשים בברה"מ דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא תבעי ליה אם מצטרפות והר"ממרונטבורג השיב על דבריו וכת' שאין מצטרפות והרמב"ם ז"ל כתב נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמם ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנות יחד אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן וקטנים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים וטומטום אינו מזמן כלל:
- שו"ת שואל ומשיב
דהאדאמרו משום פריצותא הוא דוקא בחבורת נשים עם עבדים… ולכך אין חבורתם נאה. אבל נשים עם אנשים… לא שייך פריצותא. ובמסיבה איש עם בני ביתו הם יושבים עם נשותיהם ועבדיהם ואיך שייך פריצותא ח"ו?
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ו) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותאדעבדים אלא נשים לעצמם ועבדים לעצמם ובלבד שלא יזמנו בשם:
- ט"ז על שולחן ערוך סימן קצ"ט
נשים ועבדים כו'. זהו משנה ריש פ"ג שאכלו ובטור כתוב והר"י הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מהגמרא פרק מי שמתו נשים חייבות בב"ה דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפותדאם לא תמצי הכי תבעי ליה אם מצטרפות והר"מ השיב על דבריו שאין מצטרפות כו'. וקשה היאך מפרש המשנה דנשים ועבדים אין מזמנין עליהם ובמרדכי כתוב שרבינו שמחה עשה כן מעשה להצטרף אשה לזימון אלא דשם מסיק דהיינו להזכרת השם לחוד ולא לשאר זימון אבל דברי ר"י בטור לא משמע לפרושי כן מסידור דבריו והפלוגתא שמביא על זה. ונראה דיש לומר המשנה דאיןמזמנין על הנשים פירושו שיתן להם לברך בכוס הזימון דומיאדעד כמה מזמניןפירש"ידקאי על המברך בזימון וא"כ בצירוף שיברך איש עמהם אפשר דשרי ואע"ג דכלל התנא עמהם עבדים וקטנים והני אפי' לצירוף אסור מכל מקום בהאי מילתא שוין שלא יברכו בזימון, וזה מוכח בפרק מי שמתו דשם לא קאי על זימון אלא בלא זימון דהיינו אשה עם בעלה ובעלה אינו יודע ברכת המזון והיא יודעת דעל זה קאי שם הסוגיא אח"כ. ועל זה מספקא לן שם ודייק רבינו יהודאאמאי לא מספקא ליה אם תצטרף לזימון בג' מכלל דפשיטאדמצטרפת לזימון בג' אלא שהיא לא תברך והר"מסבירא ליה דלזימון חמור טפי ופשיטא דאפי' לצירוף אסירא אלא להוציא בברכה את בעלה קיל טפי כיון שהוא אינו יודע מספקא לן דוקא כנ"ל. וכאן הביא דעת הרמב"ם ולשונו דאפילו לצירוף אסירי. ועוד י"ללמ"ש ב"י אחר זה בסי' זה בשם הכלבולענין קטן שמצרפין אותו לג' דוקא אחד דרובאדגדולים בעינן ה"נ בנשים דמתני' היינו אם הם הרוב לא יזמן להם איש אחר. אבל לצירוף ב' אנשים והיא השלישית שפיר תצטרף כ"ה דעת ר"י הכהן:
- פרי מגדים, שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ"ט
נשים. עי' ט"ז. הר"ר יהודה הכהן צירף אשה לזימון, ומשנה ברכות דף מ"ה ע"א קשה, ואין לומר דבזימון עשרה צירף ומשנה בזימון שלשה דמשמע בטור שהר"ר יהודה הכהן אף לשלשה צירף, ותירץ הט"זדמשנה אין מזמן שתברך היא ברכת הזימון, דומיאדעד כמה מזמנין שפירש רש"י נפקא מינה להוציא אחרים (אפשר דקשיא ליה דלצירוף אף ירק כזית די וכאן משמע פת לכן פירש כן) הוא הדין אשה כהאי גוונא אבל לצירוף שלשה י"ל מצטרפות דאי ספק הוא אמאי לא מבעיא לן בדף כ' זה שמע מינה (דמצרט') [דמצטרפין]. והר"מ סובר לצירוף וודאי לא כו', ועי' א"ר. ובחדושינו הארכנו די"לאשה עם אנשים לא מצטרפות דאין חברתן נאה או פריצותא, והר"ר יהודה הכהן מיירי באשה עם בעלה ובנה דלא שייך הנך טעמי, ועי' לבוש סעי' ז' דאיןמזמנין על אשה עם בעלה יע"ש. חצי עבד וחצי בן חורין אפשר מזמנין עליו, ולעצמו עי' סי' תקפ"ט וסי' תרפ"ט עי' א"ר אות ה', ואי"ה שם יבואר:
- 22. משנה ברורה על סימן קצ"ט
(יב) אין מזמנין עליהן – ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיהבס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:
- קישור למאמרה של ורד נעם
- קישורים למאמרים נוספים שעסקו בסוגיה זו:
יונתן גרשון באקדמות כ"ו, ותגובות: הרב מידן, הרב מלמד והרבנית טיקוצ'ינסקי
https://www.bmj.org.il/akdamot_content/34
הרבנית מירב טובול כהנא, טללי אורות טו
https://orot.ac.il/sites/default/files/tallelei-orot/15-03.PDF
האם יש בעייתיות בהצטרפות למניין מאולתר של סטודנטים, ע"י עמידה במרחק כמה מטרים מהם (באופן ברור שלא איתם ממש)? האם צריך לחשוש ליוהרה? אני הבת היחידה וזה די בולט...
שאלה:
מהי ההגדרה ההלכתית של 'יוהרה'? באילו מקרים יש לחשוש משום יוהרה?
אני סטודנטית, רציתי לשאול האם יש בעייתיות בהצטרפות למניין מאולתר של סטודנטים, ע"י עמידה במרחק כמה מטרים מהם (באופן ברור שלא איתם ממש)? לא קיבלתי הערה מתנגדת כלשהי מהם, אך תהיתי אם יש בעייתיות בכך, אני הבת היחידה וזה דיי בולט.
תשובה:
שלום לך.
שמחתי לחשוב על שאלתך. לפעמים יש פער בין המניעים הנקיים המובילים אותנו לנהוג באופן מסוים לבין הפרשנות הביקורתית הניתנת להם על ידי הסובבים אותנו. אם אני שומעת נכון את שואלת האם יש הכרעה הלכתית כיצד לנהוג בדילמות כאלו.
המקור למושג "יוהרה" נמצא במשנה החותמת את פרק שני במסכת ברכות. המשנה קובעת שחתן לא חייב לקרוא קריאת שמע בלילה הראשון לחתונתו שכן הוא טרוד ויתקשה להתכוון. לאחר קביעה זו אומרת המשנה שאם יש חתן שרוצה בכל זאת להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע הוא רשאי לעשות זאת. רבן שמעון בן גמליאל חולק על ההיתר הזה וקובע: "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". הקביעה של רבן גמליאל מסמנת שכאשר אדם נוהג באופן שאיננו מותאם למידתו יש במעשהו בעיה. הסוגיה בגמרא על המשנה הזו מקשה על הנחת המוצא של רבן שמעון בן גמליאל ממשנה במסכת פסחים העוסקת בעשיית מלאכה בתשעה באב. המשנה שם קובעת שתלמידי חכמים בכל מקום צריכים להיות בטלים ממלאכה בתשעה באב. על הקביעה הזו מובאים דברי רבן שמעון בן גמליאל האומר: "לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם" הקביעה של רבן שמעון בן גמליאל במשנה זו דווקא רואה מעלה בכך שאדם מחמיר על עצמו ונוהג באופן שאיננו תואם את מעלתו כעת. הסוגיה בגמרא מיישבת את הסתירה בהבנה שכל השיטות חוששות ליוהרה וסוברת שהיא בעייתית כאשר היא נראית כמציאות חריגה בעיני המתבונן. רבן שמעון בן גמליאל סובר שכיוון שיש אנשים מובטלים רבים – לא יהיה ניכר אם אדם מסוים לא עובד בתשעה באב למרות שאיננו תלמיד חכם ואילו חכמים סוברים שכיוון שכל בני האדם מחויבים לומר קריאת שמע בכל ערב – לא יהיה ניכר אם חתן יבחר לומר גם את קריאת שמע למרות שאיננו במעלה לכוון בליל חתונתו.
שימי לב שהסוגיה מבינה את המושג יוהרה בדומה קצת למושג "מראית עין": לא כבעיה פנימית של דמיונות וגאווה שעשויים להיות אצל אדם שנוהג מעל מידתו, אלא כבעיה חיצונית של שיפוט העולם את המחמיר על עצמו.
החשש ליוהרה נפסק להלכה בכמה עניינים (ראי לדוגמא: משנ"ב על שו"ע תקע"ה ס"קג) ועל כן השאלה שאת שואלת היא שאלה טובה. כדי להכריע האם בסיטואציה שאת מתארת יש בעיית יוהרה כדאי לבחון פסקים הלכתיים ששאלו שאלות קרובות לזו שאת שואלת.
המהרי"ל מביא בספר המנהגים שלו (הלכות מזוזה) שנשאל על ידי אדם מסוים האם לשים מזוזה בכל פתחי הבית זה מעשה יוהרה שכן רוב העולם לא נוהג כך. הוא ענה שאין במעשה זה יוהרה שכן זו מצווה דאורייתא והעובדה שהעולם לא מקיים אותה לא הופכת את המקיים אותה לבעל יוהרה. יתרה מכך, מוסיף המהרי"ל ההקפדה של יחיד על המצווה יכולה להוות תמריץ גם לשאר העולם להקפיד על כך. תשובה חשובה נוספת בהקשר זה מצויהבשו"תהמהר"יברונא(סימן צו) שנשאל האם ללכת עם ציצית מעל הבגדים זה מעשה של יוהרה. המהר"יברונא פותח את התשובה שלו במשפט "הכל לפי המנהג והזמן והאדם" כלומר הוא קובע שאין גדרים מוחלטים וברורים לאיסור יוהרה אלא הוא תלוי בנהוג בכל מקום. עקרון זה קשור לכך שהיוהרה מוגדרת בהיותה חריגה מובהקת ביחס לנורמה וזו באופן טבעי משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.
בחזרה לשאלתך, כיוון שנשים חייבות בתפילה וכיוון שנראה לי שגם אם את עומדת לבדך לצד מניין הגברים, אין בכך חריגה מובהקת ביחס לנורמה המקובלת היום – אין במעשה זה יוהרה, ואדרבה כמו שכותב המהרי"ל הנוכחות שלך יכולה לאפשר לנשים נוספות להצטרף אלייך.
במידה ואת בכל זאת מרגישה בתוכך אי נוחות עם הסיטואציה כדאי לחשוב על האופן בו תוכלי להתפלל בכל זאת לצד המניין אך בצורה שתאפשר להתרכז בתפילה ולא להיות עסוקה בשאלה מה חושבת הסביבה עלייך.
כל טוב,
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעה סעיף א
סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא: הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים, מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות ב' וה' וב', וכל התלמידים א ראוים לכך; ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד.
משנה ברורה סימן תקעה
כל התלמידים וכו' – היינו שחיוב הוא[ג] על כל תלמיד ואין יכול להפקיע עצמו לומר פטור אני[ד] ודוקא כששואלים אותו דבר הלכה בתלמודו ואומרה דאז הוא בכלל ת"ח וחייב להתחיל להתענות אבל אם לא הגיע לכלל כך איננו מחוייב להתענות אלא שאם רצה מתענה ואין בו משום יוהרא אבל כל שאר אדם אינו רשאי[ה] דהרואה שמתענה מוכחא מילתא שעושה מפני הגשמים והוי משום יוהרא:
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מזוזה
נשאל למהר"י סג"ל אם מיתחזי יוהרא למאן דמרבה מזוזות בפתחי ביתו, כיון דרובאדעלמא לא נהיגי להרבות וגם הוא לא נהג ע"כ. והשיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה ה' כל הימים להסיר מכשול זאת מדרך עמי, כי המכשול הזאת תחת ידי יושבי הארץ הזאת ועוברים אדאורייתא ואדרבנן.
שו"ת מהר"ימ ברונא סימן צו
נשאלתי על הבחורים שלובשים בטלית קטן על בגדיהם בפרהסיא ואומרים דניחא להו לקייומי מצוה בפרהסייא מי חיישינןליוהרא או לא:
והשבתי הכל לפי המנהג והזמן והאדם ולפוםריהטא נ"ל דאיכאלמיחש, וראיה מר"תדכת' (ברכות יח א) דיש להסיר ציצית מטליתות של מתים משום דציצית נר' כמעיד שקיים כל המצוות שהציצית שקולה כנגד כל המצוות כדאיתא במנחות (מ"ג א) ובפ"ק (דיבמות) [נדרים כה א] ועכשיו אין הדורות כשרים ונר' כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ואמרו במדרש על כנפי בגדיהם לדורותם לדור שכלו תם. ועוד דבימיהם היו לכולם בחייהם טלית בת ד' כנפות אבל עכשיו דאפילו בחייו אין לו הוי לועג לרש לכן אפי' מי שקיים לא יקבר בציצית שלא לבייש שאר מתים. וא"ת מה"נ שיתביישו משום דלא קיימו הא ליתאדבימי חכמים שהיה לכלם טלית בת ד' כנפות יש להעניש כדאמרינן (מנחות מא א) בעידן ריתחאענשינן, אבל עתה כשלובש הטלית בת ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין לא מיענשי, ומקשה עוד א"ז בה' שמחות וז"ל מיהו לא נהירא לי טעם זה בבה"כ וגם אפי' כל היום תחת סרבלו אינו כלל מן המתמיהין עכ"ל:
ועכשיו שאין רגילים ללבוש בפרהסייא אי הם רבנים והוא לבוש שניכר בין רב לבחור כ"ש דהוי מן המתמיהין ואסור כמ"ש ר"ת, וכל הלובש שאינו סמוך מן הגדולים נר' כמעיד עדות שקר בעצמו.
מאמר של הרב שמואל דוד בכתב העת מעין כ"ח: "לא כלהרוצה ליטול את השם יטול: בחשש יוהרא"
הרבנית ד"ר חנה השקס
עמיתה בתכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, מורה, מרצה וכותבת בתחום המחשבה הדתית
הרבנית ד"ר חנה השקס היא עמיתה בתכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, וכן חברה בוועד המנהל של ארגון הרבניות והרבנים 'בית הלל'. היא בעלת דוקטורט בפילוסופיה בנושא הפרגמטיזם האמריקאי והיא מורה ומרצה במחשבת ישראל, פילוסופיה, תנ"ך וספרות. ספרה "השיח הרבני כמערכת ידע" הוא ספר הגות מקורי בשפה האנגלית הדן בתלמוד התורה ובהלכה במושגים של הפילוסופיה בת ימינו.
אולי יש לך תשובה לשאלה האם יש בחירה חופשית?
בחירה חופשית
שלום אנחנו בנות שלומדות בתיכון ועושות עבודה בנושא אמונה וחשבנו שאולי יש לך תשובה לשאלה האם יש בחירה חופשית?
ברוב המקרים יש לך בחירה לעשות מה שאתה רוצה אבל בסוף אתה חוטף על זה עונש למרות שבחרת לעשות מה שאתה רוצה לטוב ולרע.
למשל אדם בא לרצוח מישהו זה מה שהוא בחר לעשות אבל אם הוא יעשה זאת יהיה לזה של השלכות (כניסה לכלא) זה סותר כי בעצם אין לא בחירה חופשית.
לסיכום אנחנו נשמח שתענה לנו על השאלה הזאת כי לדעתנו זה מאוד חשוב לדעת מתי יש לך בחירה חופשית ואם אין לך אז למה?
נודה על תשובתך
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה השקס במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שאלתכן מעידה על סקרנות ומחשבה, וכיוונתן בה לדעת רבים וגדולים.
רבי עקיבא, במסכת אבות (ג:טו) שאל שאלה מעט שונה: מקובל לחשוב שא יש חופש גמור לבחור העתיד פתוח לגמרי. הרי אי אפשר לדעת מה כל אדם יבחר לעשות, וכל פעולה שלנו משנה את העתיד. אך על פי התורה הקדוש ברוך יודע מה צופן העתיד ושהוא העניק לנו בחירה חופשית! זוהי תגובתו של רבי עקיבא לקושי הזה: "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה". ההתנהגות שלנו אכן צפויה מראש על ידי ה', ולמרות זאת הרשות נתונה! רבי עקיבא לא פותר את הקושי אלא מצביע עליו, בדיוק כפי שאתן עשיתן, והוא מקבל באמונתו את האמת של שניהם.
גם הרמב"ם מעלה את השאלה כי בימיו האמינו רבים שהעולם הוא 'דטרמיניסטי', כלומר מתקדם בהכרח לכיוון מסוים וקבוע מראש. אם כך גם מעשיו של כל אדם ואדם הכרחיים ולא נתונים לבחירה. אבל, הוא אומר, "לא תחשוב שבהיותו (של ה') יודע המעשים … האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין הענין כן! אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה." גם לא מסביר איך הדבר ייתכן אך קובע שיש בחירה חופשית.
המדע בימינו מסבך עוד את השאלה: אמנם אנחנו מרגישים שאנחנו בוחרים את מעשינו אך לאמיתו של דבר הגנים שלנו והסביבה בה גדלנו קובעים את הבחירות. ובכל זאת החברה המודרנית שופטת פושעים על פשעיהם, כלומר היא מייחסת לכל אדם אחריות למעשיו וחופש בחירה.
עתה שאלו את עצמכן: האם העובדה שצפוי לכן עונש אם, למשל, תאחרו לשיעור או תשקרו תמיד מנעה מכן לבחור במעשה "הרע"? אם זה היה נכון גם הרוצח מהשאלה שלכן לעולם לא היה בוחר ברע. והרי, לצערנו הרב, ישנם בעולם רוצחים.
העונשים בתורה, והעונשים בחוק המדינה מסמנים גבולות של טוב ורע. אנו מבינים עד כמה מעשה הוא רע על פי חומרת העונש. אך, התורה לא מסתירה שלמרות העונשים והתוצאות רבים בוחרים לעשות את הרע, ועובדה זו דווקא מוכיחה שיש בחירה.
אני מאחלת לכולנו שנדע להשתמש בבחירה החופשית שניתנה לנו ונשמור על החופש שלנו מכל משמר. ושנדע לבחור בטוב.
חנה
הרבנית חנה השקס היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום. כותבת ומלמדת בנושאי מחשבה וספרות.
הרבנית רחל וינשטיין
עמיתה בפרוייקט הילכתא במתן, יועצת הלכה ומדריכת כלות
הרבנית רחל וינשטיין היא בוגרת בית המדרש הגבוה לנשים במגדל עוז, בעלת תואר BED במכללת הרצוג, יועצת הלכה ועמיתה בפרוייקט הילכתא במתן. מדריכת כלות ומכשירה מדריכות כלות. מלמדת במדרשות ומרצה בתחומים שונים.
לעבוד את ה’ מתוך אהבה ולא מתוך יראה
לאהוב את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה
שלום כבוד הרב, אני בת 17 ותמיד היו לי פחדים שהתבטאו באמונה ושפחדתי שאם לא אעשה ככה וככה אז יהיה לי עונש או שארגיש רע…
אני בזמן האחרון הולכת לפסיכולוגית כי חשבתי שעשיתי נדר חס וחלילה ולא עשיתי וגם עשיתי התרת נדרים.
עכשיו היו לי כמה פחדים שאם חס וחלילה מישהו מת בגללי(לא עלינו חס וחלילה בלי עין הרע) ואני חושבת שאולי אני צריכה לשנות את כל הגישה שלי לגביי ה׳ ולהתחיל לאהוב אותו מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך פחד ומתוך חשש של עונש כי זה באמת מפריע ואני לא רוה לחיות ככה.
מה שפחדתי על נדר זה שהתחייבתי לעשות מצוות שאיני עושה(למשל שמירת נגיעה וצניעות ועכשיו בלי נדר אני מנסה לשמור נגיעה אבל אני לא יכולה בבום לעשות הכל).
אני ממש מקווה שבעזרת ה׳ אני אוכל להתמודד עם הפחדים והם ילכו אמן! אך אני לא יודעת מה לעשות מבחינה של אמונה איך אני משנה את הגישה שלי? תודה מראש!
התשובה ניתנה על ידי הרבנית רחל וינשטיין במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום יקרה,
את מציגה שאלה אמתית ומורכבת. היהדות מנחה להתייחס לקב"ה ביראה ובאהבה גם יחד, זה לא דבר פשוט ואכן דורש מאתנו לאחוז בתחושות שונות ואולי אף מנוגדות.
אך יחד עם זאת חשוב לי להעיר שהיראה שאותה אנו נדרשים לחוות כלפי הקב"ה לא אמורה להיות יראה משתקת או מעוררת חרדות. בהקשר הזה אני שמחה לשמוע שאת בטיפול כי פחדים וחרדות יכולים להיות מזיקים ביותר ואני מקווה מאד שתצליחי להתגבר עליהם במהרה.
נראה לי שחשוב להבין מה זו יראה רצויה, ולא אוכל להקיף את הנושא אלא לגעת בקצה קצהו. זהו נושא רחב ועמוק מאד. אבל בקצרה ממש נראה לי שאפשר לומר שיראה היא יחס בריא ומכבד כלפי הקב"ה, יחס המאופיין גם כן בשמירת המצוות. אך אין צורך שיראה זו תהיה מלווה בפחד. (לעיון נוסף אפשר לעיין בליקוטי אמרים תניא פרק ג, מומלץ לעיין גם בפירוש הרב שטיינזלץ במקום)
אכן אני מחזקת את ידייך, ומעודדת אותך להתחזק באהבת ה'. אני מאד ממליצה לך למצוא דרכים בעבודת ה' שמשמחים אותך. מצוות שאת אוהבת, אולי ללמוד קטעים משמחים שעוסקים בשמחה, אולי מוזיקה משמחת. נראה שכל אלו יכולים לחזק אצלך את העבודה שבדרך האהבה. (לעיון בנושא עבודת ה' בשמחה ממליצה לעיין גם כן בליקוטי אמרים תניא פרקים כ"ט, ל"א, ל"ב. וכן בליקוטי מוהר"ן תנינא י', ל"ד ועוד)
לגבי שינוי הגישה, נראה שחשוב לזכור שחשוב לשמור על איזון. איזון בין אהבה ליראה בחיי הרוח שלנו הם הדבר הרצוי. ולזכור תמיד שעם כל המצוות שהקב"ה רוצה שנקיים, הוא רוצה שנקיים אותן בשמחה ונחיה חיים שמחים.
מקווה שקצת סייעתי לך בשאלותייך,
רחל וינשטיין
הרבנית רחל וינשטיין היא יועצת הלכה, מדריכת כלות ועמיתה בתוכנית מתיבתא במתן ירושלים
חינוך לצניעות מאיזה גיל?
שלום,
אני אמא לילדה בת 3, מתלבטת מתי כדאי להתחיל להרגיל אותה ללבוש חולצות 3/4.
בכללי אשמח לדעת מהו השלב שיש לעמוד על הצניעות מבחינת לבוש.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית רחל וינשטיין במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום!
שאלת החינוך לצניעות פוגשת אימהות רבות בשלבים שונים בחיי הילדים, וגם אני עמדתי מול שאלות דומות. אפתח בפן ההלכתית לנושא ואחר כך אתייחס למרכיבים נוספים בהתלבטות, שהיא מעצם טיבה אישית ודינמית.
הרב מלמד בפניני הלכה (תוכלי למצוא קישור לדבריו למטה) פוסק שחינוך לצניעות ראוי מגיל חינוך, שהוא לשיטתו גיל שש. לדבריו השיטה המקובלת להלכה היא שיטתו של החזון איש (או"ח ט"ז, ח'), שסובר שחובת לבוש בצניעות קיימת רק כאשר ילדה כבר נראית "גדולה" והיא סמוכה לגיל ההתבגרות, כבת עשר או אחת עשרה, ולא כשיטת המשנה ברורה שמקדים את החיוב לגיל שלוש (או"ח ע"ה באור הלכה ד"ה טפח).
לצד ההתייחסות ההלכתית, שגם היא כפי שראית אינה טכנית בלבד, יש לתת את הדעת על רבדים נוספים. חינוך לצניעות הוא דבר מורכב ורגיש, כך גם ההחלטה באיזה גיל להתחיל להקפיד על לבוש צנוע. אעלה כמה נקודות שחשוב להתייחס אליהן:
מצד אחד יש לנו רצון להתחיל לחנך לצניעות מגיל כמה שיותר צעיר, על מנת שהלבוש הצנוע ירגיש טבעי ורגיל. כמה שנחכה יותר, נתקרב יותר לגיל מורכב שיש בו התנגדות ואולי אף מרדנות. מצד שני, בגיל צעיר מאד לבוש צנוע הוא מסרבל ואפילו קצת מסוכן לעיתים. ילדות קטנות עם חצאית שמטפסות על סולמות בגן שעשועים, או רוכבות על אופנים, ועדיין לא גדולות מספיק כדי לדעת איך להיזהר, עלולות להסתכן.
בנוסף לכך יש היום מודעות הולכת וגוברת לחשיבות של היחס שלנו לגוף. אין סתירה בין צניעות לדימוי גוף חיובי, אך לפעמים חינוך לצניעות, עלול להביא ליחס פחות מאידיאלי לגוף בלשון המעטה. חשוב אם כן לשים לב לכך שהחינוך לצניעות נעשה במקביל לחיזוק החיבור של הבת לגופה ולא באופן שיגרום לנתק או לרגשות שליליים ביחס לגוף שהקב"ה חנן אותה בו.
צריך לקחת בחשבון גם את הגורם הסביבתי – מה מקובל בסביבה שלכם? והאם מה שמקובל בסביבה שלכם מתאים גם לכם?
ילדה שהופכת מפעוטה לילדה של ממש אכן בוגרת מבחינות רבות, אבל חשוב לשים לב שכשהיא תגדל ודאי במבט לאחור גיל שלוש יראה צעיר מאוד.
נראה לי שאת הבת שלי הבכורה הלבשתי בבגדים צנועים בגיל הרבה יותר מוקדם מאשר הבנות שהגיעו אחריה, כי היא הייתה נראית לי כל כך גדולה, ואחר כך הבנתי כמה היא הייתה קטנה.
מקווה שעזרתי בהצלחה רבה!
רחל
מקורת לעיון נוסף: הרב מלמד http://www.yeshiva.org.il/midrash/1830
הקישור הבא הוא למאמר על חינוך לצניעות למתבגרים אך לדעתי עדיין שייך בחלקו לשאלה זו.
האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת בבגד ים "צנוע" - בצורת שמלה, עם שרוולים וטייץ?
השאלה:
מטעמי בריאות ורצון להוריד במשקל, אני צריכה ורוצה להתחיל פעילות ספורט, אף כי זה לא דבר שא י אוהבת…
הספורט היחיד שאני נהנית ממנו, ומקווה שאצליח להתמיד בו, הוא שחיה, אבל ההגבלה לשעות נפרדות בבריכה הופכת זאת למאוד לא מעשי. יש מעט מאוד שעות נשים בבריכות השונות, בזמנים לא מתאימים ליתר המחויבויות שלי.
האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת בבגד ים "צנוע" – בצורת שמלה, עם שרוולים וטייץ?
התשובה:
יקרה שלום,
ראשית אני מחזקת את ידייך. התעמלות זה דבר חשוב מאד, לא פשוט להתחיל. וגם להתמיד לא פשוט.
בהצלחה!!
לגבי שחיה מעורבת, נראה שבפשטות אין איסור על האישה לשחות בשעות מעורבות כאשר היא לבושה באופן הולם. נראה לי שאם בגד הים שאת מתארת מתאים לרמת הצניעות שאת דורשת מעצמך ביום יום, גם כאשר הבגד ים רטוב, הדבר לכאורה מותר.
עלי להסתייג ולהוסיף שהרב עובדיה יוסף בתשובותיו מתייחס באופן חריף מאד לאיסור שחייה מעורבת. (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סג) לעומת זאת רב משה פיינשטיין כותב שכאשר אדם נצרך לים לרפואה הוא יכול להגיע גם בשעות שישנן שם נשים אם אין בריריה אחרת.(אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו). נראה לי בפשטות שהם התכוונו לאיסור על האיש להיחשף לנשים שאינם לבושות באופן צנוע, אך חשוב להכיר את דברים.
בנוסף, נראה לי שישנם שיקולים נוספים שחשוב לתת עליהם את הדעת. שיקולים אלו אינם הלכתיים במובן הפשוט של המילה אך נראה לי שחשוב לקחת אותם בחשבון.
- מראית עין
ישנו חשש מסוים שהרואים אותך נכנסת לבריכה ויוצאת מן הבריכה בשעות מעורבות לא ידעו שהשחייה מתבצעת בבגד ים צנוע, הדבר יכול להביא לידי טעויות.
- מצביעים עם הרגליים
ישנן בריכות שהחישוב של שעות הנשים, הגברים והמעורב מתבססים בין השאר על ספירת השוחים. איני יודעת אם כך הוא הדבר בבריכה שבה תשחי, אך אם כן יש עניין לחזק את השעות הנפרדות בכדי שמפעילי הבריכה יבינו "שיש קונים" למוצר זה.
לסיכום נראה לי שכמובן שעדיף לעשות מאמץ ולשחות בשעות הנפרדות. אך אם הדבר לא מתאפשר, מותר לאישה לשחות בבגד ים צנוע בשעות מעורבות כאשר מדובר בשחייה לצרכים בריאותיים. כדאי להשתדל להגיע בשעות פחות עמוסות של הבריכה בהן יש פחות גברים ובהם השחייה אינה מפגש חברתי.
רחל
הרבנית רחל וינשטיין היא יועצת הלכה, מדריכת כלות ועמיתה בתוכנית הילכתא במתן ירושלים
האם יש בעיה להתפלל שחרית בתוך חדר השינה אם השותפות שלי עדיין ישנות בו?
השאלה:
אני מתגוררת עם חברות בדירה בעלת שני חדרים- חדר השינה, המחומם, וסלון שבו אין חימום. לאחרונה קר מאוד בסלון בבקרים, האם יש בעיה להתפלל שחרית בתוך חדר השינה (כששאר החברות עדיין ישנות בו, אך לבושות ומכוסות)?
תודה רבה!
תשובה:
שלום יקרה,
שאלתך מטרידה עוד רבים כמותך. לימדו אותנו לא להתפלל במקום שבו ישנים, אך האם יש לכך מקור הלכתי?
השולחן ערוך מדבר על הצורך לקבוע מקום קבוע לתפילה (שולחן ערוך סימן צ' סעיף י"ט).
חשוב שהמקום יהיה נקי ולא יהיו בו ריחות רעים (שולחן ערוך סימן ע"ט, ושולחן ערוך סימן צ' סעיף כ"ו).
לא מצאתי מקור לאיסור התפילה במקום שישנים בו ולכן נראה שהדבר מותר.
נראה לי שמעבר להגדרות הללו המופיעות בהלכה, יש צורך למצוא מקום שתומך בכוונה בתפילה. בנוסף על כך התמדה בתפילות היא אתגר לא קטן וחשוב לתת את הדעת איך מאפשרים אותה בצורה מיטבית. לפי התיאור שאת מתארת, בסלון יהיה מאד קשה לכוון בתפילה בגלל הקור. במצב בנתון נראה שעדיף להתפלל בחדר השינה כל הוא נקי ומסודר ואין בו ריחות רעים.
בעז"ה שיתקבלו כל תפילותייך לטובה,
רחל
הרבנית רחל וינשטיין היא יועצת הלכה, מדריכת כלות ועמיתה בתוכנית הילכתא במתן ירושלים
הגביעונית היא תחליף אקולוגי ובריאותי לטמפון, בשימוש בה יש סיכוי לקריעת קרום הבתולין. האם יש בעיה לקחת סיכון שקרום הבתולין ייקרע לפני חתונה?
השאלה:
השאלה: שלום, אשמח לדעת לגבי הגביעונית.
זהו תחליף אקולוגי ובריאותי לטמפון.
יש חשש לקריעת קרום הבתולין ולשינויים בזמן המחזור.
כרגע לפני נישואים אשמח לדעת אם יש בעיה לקחת סיכון שקרום הבתולין ייקרע לפני חתונה?
תודה
תשובה:
שלום יקרה!
הגביעונית היא המצאה נפלאה שמאד מתאימה לכל אישה שמעוניינת בהגנה טבעית, וגם מעוניינת להכיר טוב יותר את גופה. אכן, יש סיכוי מסוים שתהיה מתיחה של קרום הבתולין, אבל אין בדבר בעייתיות מצד ההלכה. הגמרא אף מספרת על נשים שהיו בכוונה "ממעכות" את קרום הבתולין לפני הנישואין.(יבמות ל"ד ע"ב)
בימינו יש המון מתח סביב נושא הבתולין ויש נשים שמאד לחוצות מהאפשרות ש קרום הבתולין יקרע.
ביחס למתח זה רציתי להדגיש שתי נקודות
- חשוב לדעת שהיום ישנן נשים רבות שקרום הבתולין שלהן פתוח או מתוח בצורה כזו שאין להן דימום בליל הכלולות בלי שום קשר לשימוש בגבעונית. שינוי בגיל הנישואין וכן שינויים באורח החיים הם בין השאר אשמים בכך.
- מבחינה הלכתית הבתולין תלויים בקיום יחסים ולא בקרום הבתולין. לכן אישה שלא קיימה יחסים תהיה בתולה גם אם הקרום נמתח או נקרע
שמחה לשמוע שתפוצת הגביעונית מתרחבת,
מוזמנת תמיד לפנות בכל שאלה,
רחל
הרבנית רחל וינשטיין היא עמיתה בפרוייקט הילכתא במת"ן, יועצת הלכה ומדריכת כלות
הרחבה:
תשובה נוספת בנושא הגביעונית והלכות טהרת המשפחה של הרבנית נועה לאו נמצאת באתר בקישור הבא:
הרבנית רחל ריינפלד – וכטפוגל
מורת הלכה ורבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרבנית רחל ריינפלד – וכטפוגל היא מורת הלכה, עברה הכשרה לכך בבית מורשה ולמדה בעבר גם במתן ובמדרשת נשמת. לאורך השנים לימדה ומלמדת במדרשות, בקהילה ובתיכונים. היא אחת המקימות והמנהלות של מדרשת אפיקים, מדרשה לתיכוניסטיות. כיום הרבנית רחל מכהנת בתפקיד רבנית בית ספר במדרשת אור תורה רמות.
אני רוצה להבין למה עושים כזה עניין משמירת נגיעה? זה מרגיש לי ממש סנובי לא להחזיר כיף לחבר מהשבט שמושיט לי יד.
שאלה:
אני רוצה להבין למה עושים כזה עניין משמירת נגיעה. כשאנחנו נפגשים עם החברה' אנחנו נותנים כיפים ולא נזהרים שלא לגעת אחד בשני, אבל הכל ברוח טובה וחברית פשוטה, אין לזה שום משמעות רומנטית. למה זה כל כך נורא?? זה מרגיש לי ממש סנובי לא להחזיר כיף לחבר מהשבט שמושיט לי יד.
האם תוכלי להסביר לי את כל העניין הזה???
תשובה:
שלום,
את שואלת שאלה חשובה שאכן מעסיקה הרבה בני נוער וטוב שאת פונה לברר את הנושא.
למרות ששאלתך היא יותר מהותית ופחות הלכתית נטו, אתייחס לשאלה הזאת גם מהפן ההלכתי וגם מהפן המהותי והקשר שביניהם בעיניי. הרחבה עם פירוט מקורות ניתן למצוא בסוף התשובה (מומלץ מאד לקרוא גם את ההרחבה).
הפן ההלכתי – מה אסור ומה מותר
המגע שאסרו עליו חז"ל הוא מגע שהוא ממקום של קשר אינטימי בין גבר ואישה (ויש אומרים שזה אף אסור דאורייתא). לעומת זאת, נגיעה שהיא "סתמית" כלומר אקראית וקצרה ושאין עמה חיבה כלל אינו אסור. למשל, מגע לא מכוון שנוצר כתוצאה מעומס באוטובוס, או רופאה אישה שמטפלת במטופל גבר או להיפך. (למקורות והרחבה בעניין מתי מגע אסור ומתי הוא אינו אסור ראי בסוף התשובה).
השאלה הגדולה מתעוררת ביחס ל"שטח האפור" שבין מגע של חיבה לבן מגע שהוא נטול קשר. זהו מגע בין אנשים שמכירים זה את זו והמפגש אינו אקראי אלא נפגשים מידי פעם והמגע יכול להיות בעל משמעות. כגון, בלחיצת יד ביניהם, שכביכול הוא סתמי, אך מצד שני גם מבטא ידידות והיכרות. זה בעצם במצב שאת מתארת עם החברה' – מגע שמבטא ידידות ונוחות זה עם זו. הפוסקים אוסרים גם על מגע מסוג זה וכעת אסביר את הטעם כפי שאני מבינה אותו.
הפן המהותי– טעם האיסור
ב"ה האדם נברא עם משיכה לבן המין השני, וזהו הכח המניע נשים וגברים להתחבר לקשרי זוגיות ולהקים משפחה. המשיכה היא טבעית ולא צפויה ולכן קשה לדעת אצל מי ומתי היא תתעורר. אנחנו מעוניינים לשמור על עצמנו באופן זה שהמשיכה תקבל ביטוי מעשי רק בתוך קשר של מחוייבות בין בת ובן. כשאנשים נוגעים "סתם" כדוגמת ה'כיפים' שאת מתארת, קשה לדעת איך מרגיש הבן שאת נותנת לו את 'כיף', האם זה בעל משמעות המעוררת משיכה עבורו או לו. גם על עצמך קשה לך לדעת מתי זה יעבור מפסים ידודיתיים לפסים יותר משמעותיים המלווים במשיכה ורצון להמשיך את הקשר והמגע. וזה בדיוק המקום ממנו אנחנו רוצים להישמר, כי כשמגיעים למקום הזה קשה מאד פתאום להחליט להפסיק לגעת, כדי שלא נגיע למצב אינטימי אף יותר ולא ראוי לפני נישואין. כפי שאמרו חז"ל "אין אופוטרופוס לעריות" – הכלל הזה אומר שלמרות שלא כולם נופלים, לכל אחד יש את הפוטנציאל ליפול בתחום היחסים בגלל כח המשיכה החזק הטבוע בנו, "ואל תאמן עצמך עד יום מותך".
לסיכום, זאת הסיבה שאנחנו מעוניינים ליצור חברה מכבדת וצנועה אשר שומרת על הגבולות שבין נשים וגברים כפי שלומדים בהלכות ייחוד ונגיעה.
חזקי ואמצי
אם ההתנהלות כרגע בסניף היא כזו שהבנים והבנות נוגעים זה בזה, ניצבת בפנייך שאלה לא פשוטה – האם את מסוגלת לגייס את האומץ להיות הראשונה שתגיד שהיא נמנעת ממגע מעכשיו והלאה. אני מקווה שהחברה' יכבדו אותך על ההחלטה. ברור שזה לא יהיה קל, אבל אם תצליחי לקבל את הדברים שכתבתי אולי תשתכנעי שזה הדבר הנכון לעשות.
בהצלחה לך, אני מקווה שדברים אלו עזרו לך.
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרחבה
המקור ההלכתי לאיסור נגיעה וסוג המגע האסור
הדיון בנושא נגיעה של איש באישה (ולהיפך) מקורו במדרש ההלכה (ספרא אחרי מות יג) ובגמרא (מסכת שבת, יג,א) כאשר הדיון נסוב סביב הפסוק בפרשת אחרי מות "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו). חז"ל לומדים במדרש שהתורה עשתה סייג לאיסורי עריות בכך שאסרה קרבה כלשהי בין גבר לאישה נידה (בימינו כל נערה או אישה לא נשואה היא אישה נידה), אשת איש או קרובי משפחה האסורים משום עריות.
ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם איסור הקירבה, דהיינו נגיעה, הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים (רמב"ם ספר המצות לא תעשה שנג ורמב"ן בהשגותיו שם). בכל אופן, גם הרמב"ם, אשר פוסק שהאיסור הוא מן התורה, כותב במפורש שמדובר במגע שהוא "דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר", כלומר מתוך הקשר אינטימי. מכך יוצא שלכל הדעות נגיעה "סתמית" שאין עמה חיבה כלל או חשש שיביא את השניים למצב אינטימי יותר, אינו אסור על פי פסיקת הראשונים.
לסיכום, יוצא שמן הצד האחד ברור שמגע של חיבה ותאווה אסורים. אך מן הצד השני יש גם מגע שהוא מקרי או קצר שאין עימו שום חברות וחיבה כלל, שהיא מותרת. למשל, באוטובוס כאשר אנשים רבים נדחפים ונשים וגברים באים במגע "סתמי" (אג"מ אב"ע ב, יד)או טיפול מקצועי של רופא גבר באישה או להיפך (ש"ך יו"ד קצה סק"כ ואג"מ שם).אך יש גם מצב ביניים עליו צריך לתת את הדעת.
דין נגיעה שאינה אינטימית אך אינה סתמית
ישנו דיון לגבי לחיצת יד של גבר אשר הושיט את ידו לאישה אולהיפך, האם מותר ללחוץ את ידו/ה? מצד אחד מדובר באקט של נימוס, אשר אינו ממקום אינטימי, אך מצד שני יש בו ביטוי של חברות וקירבה מסויימת בין אנשים.פוסקים רבים אוסרים לחיצת יד והמתירים לרוב יתירו רק במקים מסויימים אם יש חשש לפגיעה בכבוד הבריות, בכך שיביישו את מי שהושיט את ידו (ולא משום שמותר ללחוץ יד באופן שגרתי) (אג"מ אה"ע א,נו, מים חיים ח"ב עב ועוד). לא נתייחס בהרחבה לדיון ספציפי זה כרגע כיוון שזאת לא היתה שאלתך, אך מתוך נקודה זומתחדד לנו שיש תחום אפור שבין מגע סתמי נטול רגשות לבין מגע שיש בו תחושת קירבה. אנחנו רואים שגם בתחום אפור זה רוב הפוסקים סייגו ואסרו את המגע.
טעם איסור נגיעה
לאור דברים אלו אשתדל להסביר מהי המחשבה שמאחורי הלכות נגיעה לפי עניות דעתי.
ב"ה האדם נברא עם משיכה לבן המין השני, שהיא זו המניעה אנשים להתחבר לקשרי זוגיות בריאים וקדושים ויצירת משפחה. ולכן, בזכות משיכה זו, קשה מאד בפועל לדעת מהם תחושותיהם של האחרים המתנהגים באותה צורה כמוך. לא קשה להעלות על הדעת שמתוך קבוצת החברים יש כמה ביניכם שלמגע עם מישהו או מישהי אחר מתוך הקבוצה יש משמעות עבורו. ואפילו על עצמך, למרות תחושותייך כרגע, לא תוכלי לדעת מתי פתאום גם לך יהיה לזה משמעות מעבר ל"סתם כִיף". כאשר עוברים לשלב זה כבר מגיעים בדיוק למקום שחכמים רצו לסייג אותנו ממנו מפני האיסור לקשר אינטימי לפני נישואין, כי משם היכולת לעצור את המהלך ופתאום להחליט שלא נוגעים זה קשה מאד.
למה לא לגעת בקשר קרוב
גם כאן בני נוער שואלים מדוע חכמים אסרו לגעת, גם כאשר יש לזה משמעות לשני הצדדים. ועל זה אמרו חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות" (פירוש, אין שמירה שיש בה כדי לערוב ולהבטיח מפני איסורי עריות) –הכלל הזה אומר שלמרות שלא כולם נופלים,לכל אחד יש את הפוטנציאל ליפול בתחום היחסים, "ואל תאמן עצמך עד יום מותך" (פרקי אבות ב, ד). המשיכה שבין נשים וגברים הוא דבר מאד חזק וגם האנשים הכי חזקים ותורניים יכולים ליפול בקלות. כמו שידוע על שלמה המלך החכם מכל אדם שהרשה לעצמו לעבור על איסור תורה להרבות נשים כיוון שאמר "ארבה ולא אסור [מדרכה של תורה]" (סנהדרין כא,ב), הרי אני צדיק! וסופו של הסיפור ידוע–שאפילו הוא נכשל.
חברה קדושה ומכבדת
ולכן כדי למנוע את כל הנושא אנחנו משתדלים ליצור מראש חברה מכבדת וצנועה אשר שומרת על הגבולות שבין נשים וגברים כפי שלומדים בהלכות ייחוד ונגיעה. ב"ה יש יותר מודעות לנושא הזה בחברה הכללית (ולא רק הדתית) בתקופה האחרונה, אך לצערנו המודעות עלתה דווקא בגלל פרסום מקרי הטרדה ופגיעה רבים. זאת הסיבה שלפי תיקון החוק למניעת הטרדות מיניות כל מעביד ומוסד חייב לפרסם תקנון המתייחס להתנהגות ראויה ולא ראויה בין גברים ונשים במוסד. כך גם בצבא יש את פקודת "השילוב הראוי" המתייחס בין השאר ליחסים תקינים בין חיילים וחיילות ואוסר "קרבה יתירה" שהיא כל קרבה שאינה כרוכה במילוי התפקיד בצבא ומתייחס גם לנושא של מגורים נפרדים ועוד.
אני ממליצה על קריאת נייר עמדה שהוציאו "בית מדרש רבני" על צניעות במקום העבודה. הנייר מתייחס ברגישות ובתבונה להתנהלות תקינה ובריאה בין נשים וגברים ואת הדברים אפשר להשליך בקלות על התנהלות של בני נוער בסניף.
לקריאה נוספת:
נייר עמדה "בית מדרש רבני" בנושא צניעות במקום העבודה
http://www.betmidrash.org/maagar/2013-06-24-07-04-55/232-2011-02-21-13-31-38.html
אני מדריכה כיתות ז בסניף מעורב שיש בו הרבה חניכים מסורתיים. הם מכירים את ההלכה באופן כללי, אבל לא את הפרטים. איך נכון לחנך לכך? בלי לפגוע ולגרום לאהבת ה’ שלהם ולא לרתיעה מהקפדה על ההלכה?
השאלה:
אני מדריכה כיתות ז בסניף בני עקיבא מעורב שיש בו הרבה חניכים מסורתיים. במשפחות ובסביבה החברתית של החניכים שלי לא שומרים נגיעה, הם מכירים את המונח, וחלק מההגדרה שלו, אבל אין להם שום מושג על למה ואיך ועם מי שומרים.
איך נכון לחנך לכך? בלי לגרום להם להרגיש רע שבמשפחה שלהם לא מקפידים על ההלכה הזו, בלי לפגוע בתחושת הקרבה והקשר האישי הטוב שיש לי איתם, ולגרום לאהבת ה שלהם ולא לרתיעה מהקפדה על ההלכה?
התשובה:
שלום לך,
השאלה שלך מלאה רגישות ומסירות הן לחניכים שלך והן להלכה. אנסה להציע כמה כיוונים אפשריים אך לפני כן אתייחס לתפקידך כמדריכה.
תפקיד המדריכה בחינוך החניכים
בתור מדריכה, חשוב שתדעי שמצד אחד את בעמדה מאד חשובה וקריטית עבור החניכים שלך. את יותר קרובה אליהם בגיל ובמנטליות משאר אנשי החינוך שבחייהם כגון הורים ומורים. את גם בעמדה יותר חברית ו"זורמת" לעומת האחרים. לכן יש לך יכולת השפעה גבוהה עליהם כיווןשהם רוצים להיות בקרבתך וחשים שאת מודל עבורם. מצד שני, גם חשוב שתדעי שאין זה מחובתך ואחריותך לחנך אותם במובן הנוקשה של המילה. ולכן, בנושאים הלכתיים את יכולה לדבר, להסביר, להיות שגרירה לקיום ההלכה – אך לא יהיה זה נכון להורות (או להטיף) לכך.
משום כך את יכולה להוריד מעצמך את כובד המשקל שבשאלה שלך "איך לחנך לכך". עדיף שתראי את עצמך כמודל, שמדבררת את מה שאת עושה ומאמינה בו ומראה את היופי שבדבר בעינייך. (שימי לב להבדל בין "לחנך" לבין "להוות מודל" "לדברר", "להראות").
נקודה נוספת למחשבה-תשקלי היטב מה החניכים שלך מסוגלים לשמוע ומה לא. על פסוק "הוכח תוכיח את עמיתך" (דברים יט,יז) מלמדים חזל "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע". בעל התורה תמימה (שם) מלמד שהכוונה היא גם לאמירת דברי מוסר. הוא לומד זאת מהפסוק (ועל פי המדרש בריש רות רבה) "שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי" (תהילים פא,ט), כלומר – שמעה עמי ואדברה, מתי? – אם תשמע לי. רק אם החניכים יכולים לשמוע יהיה נכון לדבר איתם בנושא.
אפשרויות שונות כיצד לגשת לנושא
ביחס לפתיחת הנושא עם החניכים, את יכולה לחכות לעיתוי הנכון כאשר אחד מהם שואל אותך על שמירת נגיעה ולמה את מקפידה על זה (בהנחה שזה בולט להם לעין). שיח בנושא כמענה לשאלה שעולה מהם זה תמיד הכי משמעותי. אם את מרגישה שזה לא יעלה מהם, או שאת לא רוצה לחכות לרגע כזה, את יכולה ליזום פעולה או שיח סביב הנושא. אחרי שתראי איך הנושא מתקבל על ליבם ובאיזו רמה את מצליחה לעורר בהם חשיבה על הנושא תוכלי להחליט אם מתאים להיכנס לפרטי ההלכות.
יש הרבה אפשרויות כיצד אפשר לגשת לנושא של "שמירת נגיעה", אפרט מעט מהם ותוכלי לקרוא עוד בהרחבה (הכוללת בין היתר מקורות מפורטים) על הנושא בשו"תים המצורפים למטה.
ניתן להתייחס לכח המגע, שהוא כח מאד חזק כפי שאנחנו פוגשים אותו גם במגע בין חברים (ללא קשר אינטימי בין המינים) כאשר אחד מניח יד על כתפו של השני ברגעים של תמיכה. הכח הזה מחבר בין אנשים ולכן אנחנו רוצים לוודא שאנחנו משתמשים במגע באופן הראוי, ועם האנשים הנכונים, ולא מפעילים את הכח במכוון או שלא במכוון עם אנשים שזה עלול לבלבל אותם, יגרום להם מבוכה או יצור קשר פיזי עמוק יתור שאינו מתאים.
אם את מרגישה שזה מתאים לגיל ולקבוצה (וההתאמה הזאת חשובה מאד לנושא הזה), את יכולה לדבר איתם על כח המשיכה שבין גברים לנשים, בנים ובנות, ככח שהוא יפה וחשוב, אך נכון לממשו רק בין בני זוג נשואים. מכיוון ש"אין אופוטרופוס לעריות" אנחנו נזהרים שלא לתת למשיכה ביטוי פיזי לפני נישואין. אדם לא יודע למי ומתי הוא יימשך לבן המין השני ולכן אנחנו שומרים תמיד על מרחק מה כדי שלא נגיע למקום זה מבלי משים לב.
ניתן לדבר עם החניכים על ההלכה באופן כללי (בין היתר גם) כשומרת עלינו מפני היצרים שלנו, ולבקש מהם לחשוב על דוגמאות לכך שהרגש (או היצר) שולט עלינו, גם כשאנחנו יודעים בראש שזה לא נכון לפעול על פיו. אילו רגשות הם חזקים עד כדי כך שהם משתלטים עלינו? (לדוגמא כעס, קנאה, תאוות האכילה). כשלב שני, אפשר לשאול אותם מה עוזר להם לעמוד בפיתויים או ברגעים בהם יש פרץ רגשות שמתחיל לנהל אותם אבל הם לא רוצים להיגרר אחריו? ולבסוף דברי על שמירת נגיעה וכיצד הלכה זו עוזרת לנו לשמור על עצמנו.
מכיוון שהחניכים שלך עוד צעירים יחסית ויתכן שהם עוד לא מודעים מספיק ליצריות הקיימת בין בנים ובנות, יכול להיות שההתייחסויות שלך לנושא יישמעו להם רחוקות ויגחכו. דעי שבחינוך אנחנו זורעים זרעים ומטפטים טיפות מים בטפטפת לאורך זמן, ואולי בהמשך הדברים שלך ייכנסו אליהם ללב, גם אם אין לזה השפעה מיידית.
תשקלי אם את רוצה להגיד להם שבזמן הפעולות את מבקשת מהם לכבד את ההלכה ולהימנע ממגע בין הבנים והבנות. או לכל הפחות שאת מבקשת מהם לכבד אותך ולא לגעת בך.
יחס הקרבה שלהם אליך לא ייפגע כל עוד את משדרת שאת כתובת בשבילם ויש לך אוזן קשבת לכל דבר. כל עוד תביעי את החיבה שלך כלפיהם באופנים אחרים הם יבינו זאת, גם בלי המגע.
בתים שונים, חינוך שונה
השאלה שאת מעלה ביחס לבתים בהם גדלים ומתחנכים החניכים היא שאלה חשובה ואכן דורשת הרבה רגישות. תוכלי לדבר על זה שאת משתפת מהעולם שלך, בתור מי שההלכה חשובה לה, ואת ממשיכה לגדול וללמוד ואת מזמינה את החניכים ללמוד ביחד איתך. יחד עם זאת לומר שכל משפחה בוחרת את הדגשים שלה ואיפה היא משקיעה ולכן אין בכוונתך להיות שיפוטית לגבי צורת החיים של אף אחד וכמובן אין זה מתפקידם של החיניכים לחנך או להיות שיפוטיים כלפי התנהלות ההורים שלהם. המקום שלך הוא של רצון לשתף את החניכים בדגשים שאת בחרת בהם.
עלי והצליחי במלאכת הקודש שבהדרכה,
בברכה,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
להרחבה
- מצורף לינק למאמר של הרב יוני לביא עם רשימת טעמים לשמירת נגיעה.
- באתר מצויה תשובה נוספת שלי המרחביה ביסודות איסור נגיעה, תוכלי להעזר גם בה
האם מותר לי לשים בגדים בכביסה אם המכונה תסיים את הפעולה שלה בשבת?
שלום,
שאלתך היא שאלה מעניינת, כיוון שלכאורה הציווי לשבות בשבת הוא עלינו ולא על הכלים (והמכשירים) שלנו, אך בפועל נוהגים כרמ"א בשולחן ערוך שלא להפעיל בערב שבת מכשירים שיעשו רעש בשבת משום כבוד השבת. (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ"ב, סעיף ה'). אך, הרמ"א שם מסייג שכאשר יש צורך מיוחד בהפעלת המכשיר – מותר, כגון מכונת כביסה או ייבוש עבור חייל שהגיע הביתה קרוב לשבת ויוצא קרוב לצאת השבת. (שו"ת שיח נחום אורח חיים ט"ו, שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן יח והתייחסות לפסק הרב עובדיה יוסף בעניין מנהג הספרדים באתר הלכה יומית)
במקרה של צורך שבו תפעיל את המכונה יש לשים לב שעם סיום הכיבוס יהיה אסור לגעת בבגדים הרטובים בשבת שהם בגדר מוקצה. זאת מכיוון שבכניסת השבת הם היו רטובים מאד ולא ראויים ללבישה (שולחן ערוך שם סימן ש"ח משנה ברורה סעיף קטן ס"ג).
בהפעלת מכונת ייבוש הסיפור הוא שונה ואם הפעלת אותה לפני כניסת השבת לצורך יהיה מותר ללבוש את הבגדים בשבת כאשר יתייבשו. זאת מכיוון שרק בגדים רטובים ממש הם מוקצה ואילו לחים (פירוש שאם נוגע בהם ידו לא תירטב במידה כזו שיוכל להרטיב בה גם דבר אחר) אינם מוקצה (בהנחה שמדובר בבגד שיצא מכביסה רגילה עם סחיטה ואינו נוטף מים).
אך נסייג שאם נדלקת נורה או מופעלת זרם חשמלי כלשהו בעת פתיחת הדלת כמובן יהיה אסור לפתוח אותה.
בברכה,
רחל
לקריאה נוספת:
הטיפול בבגדים בשבת – שמירת שבת כהלכתה פרק טו
מוקצה בין השמשות – פניני הלכה הלכות שבת פרק כג, סעיף י
הלכה יומית על בסיס פסיקת הרב עובדיה – http://halachayomit.co.il/he/ReadHalacha.aspx?HalachaID=743
האם ניתן להשתמש בתבנית פיירקס לחילופין פעם להכנת מאפים בשריים ופעם להכנת מאפים חלביים
שלום לך,
לפי הפסיקה הספרדית יש פוסקים המתירים ויש האוסרים את השימוש בכלי זכוכית לבישול בשרי וחלבי על ידי שטיפה יסודית בלבד ביניהם. על כן, ראוי לבדוק מהו מנהג המשפחה ולנהוג על פיו.
בהיעדר מנהג, הנטייה של הפוסקים הספרדים היא להחמיר ולא להשתמש בכלי זכוכית לחלבי ובשרי אלא אם כן הגעילו את הכלי בין השימושים.
במצב של צורך מיוחד, או שלא באופן תמידי יש מקום להקל אך יש להשתדל לא להגיע למצב זה. (ראי הרחבה בהמשך).
הפסיקה האשכנזית היא שאין להשתמש בתבנית אפיה מזכוכית/ פיירקס למאפה חלבי ובשרי, אפילו על ידי הגעלה ביניהם. (הדין בכלי לבישול הוא שונה מכלי לאפיה)
בברכה,
רחל
הרבנית רחל היא רכזת חט"ע ומלמדת לגמרא והלכה באולפנת אמי"ת נגה.
הרחבה:
בכדי להדגים את הפסיקות השונות בתוך הפסיקה הספרדית: הרב עובדיה הוא מן המתירים את השימוש הנ"ל על ידי שטיפה יסודית (יביע אומר חלק ד' אורח חיים סימן מא), ואילו הרב חיים דוד הלוי מחמיר (מקור חיים קפו, מ-מא). למרות שמן הדין על פי השולחן ערוך (אורח חיים סימן תנא) מותר להסתפק בשתיפה, הפוסקים נוטים להחמיר מכיוון שכלי זכוכית היום אינם יקרים ואפילו עניים היו מקפידים להחמיר וקונים כלים נפרדים. הסיבה להחמיר הוא בכדי להרגיל להפרדת כלים באופן כללי – זכוכית כמו כל שאר סוגי הכלים המצריכים הפרדה. ולכן, לסיכום, לפי הספרדים עם יש צורך בכך ומדובר בשימוש לא קבוע של כלי אחד לשני המינים, ניתן להתיר את השימוש על ידי שטיפה יסודית בין בשר לחלב. אך כנוהג קבוע ראוי להחמיר.
על פי הרמ"א (בשולחן ערוך שם), על פי הדין לא ניתן להכשיר זכוכית בשום אופן.
אך היום בגלל שתעשיית כלי הזכוכית השתכללה וניתן להגעיל כלי זכוכית מבלי שייהרסו, רוב הפוסקים מתירים החלפת השימוש בכלי זכוכית על ידי הגעלה (שו"ת ציץ אליעזר ט,כו), ורבים החמירו שיש להגעיל שלש פעמים. אך, תבניות אפיה הם סיפור שונה מכיוון שהמגע שלהם הוא ישיר עם החום (שלא כמו בתבשיל שיש נוזלים), וכדי להכשירם דרוש ליבון. ליבון אינו אפשרי בכלי זכוכית ולכן אין להעביר בשום דרך תבנית אפיה מזכוכית משימוש למין אחד לשימוש למין השני.
לקריאה נוספת:
"ואכלת ושבעת" מאת הרב אלישיב קנוהל יחד עם הרב שמואל אריאל
פלאפונים שאינם כשרים
לכבוד הרבנית היקרה שלום וברכה!
במשפחתי המורחבת והמצומצמת יש בעיה של פלאפונים לא כשרים ללא הגנה. אך לי יש פלאפון לא כשר עם הגנה. בהגנה יש אפשרות להוריד דברים שעובדים עם אינטרנט ללא אינטרנט כגון: וואצפ.
וזאת הדרך שלי לתקשר עם המשפחה.
האם אני יכולה להשתמש בוואצפ או לא?
ואם אפשר לקחת בחשבון שיש לי בבית אמא חולה במחלה כבר המון שנים והיא במצב קשה.
ויש לי אח עם תסמונת דאון…
וגם אני עברתי חיים נורא לא פשוטים:
בגיל 4 ניכוותי ברמה 3 עמוק!!! הכי קשה שיש ועד היום אני סובלת…
אם אפשר להתפלל על כל הבית לאחרונה כי המצה של אמא שלי מחמיר אז הבית כל הזמן במתח ויש פה עצבים מתיחות וחוסר נעימות לחיות אחד עם השני!!!
תתפללו עלינו
התשובה ניתנה העל ידי הרבנית רחל וכטפוגל במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
יקרה,
אני מבינה מדברייך שאת מתמודדת עם נסיונות לא פשוטים. יחד עם זאת אני מזהה אצלך אמונה חזקה וחוסן. יהי רצון ותכונות אלו יעזרו לך להתמודד על הצד הטוב והנכון ביותר ושה' ישלח לך כוחות.
תקשורת שותפת עם משפחתך נשמע בשלב הזה דבר חיוני עבורך. לעניות דעתי השאלה אינה האם וואצאפ או אמצעי תקשורת אחרים הינם "מותרים" או לא, אלא כיצד את בוחרת לעשות שימוש באמצעים אלו. לדוגמא, במקום לשאול האם "מותר" להשתמש באינטרנט, יותר נכון לשאול "מה ואיך" משתמשים באינטרנט? האם נעיין באתרים שיש בהם חומרים תורניים? (כמו שאלתך זו שנשאלה בפורום שמעניק עזרה הלכתית לאלפי אנשים). או לקבלת מידע שימושי יומיומי? או שמא לעיון באתרים לא ראויים או לא צנועים? האם התקנו מערכת הגנה נגד אתרים לא מתאימים? וכדומה. לדוגמא מתוך חז"ל ראי בהרחבה.
וכך גם לגבי השימוש בוואצאפ, הבחירה בידייך לעשות בו שימוש "כשר" או שימוש "לא כשר". בחרי בתבונה לאילו קבוצות בוואצאפ נכון להישאר חברה בהן. אין צורך להישאר מחוברת לכל קבוצה אליה צירפו אותך אם התכנים של הקבוצה אינם הולמים את השקפת עולמך.
מכיוון שיש אנשים שמרגישים שהם צריכים עזרה בשימוש נכון באמצעי התקשורת, יש אפשרות להיעזר במידת הצורך באדם קרוב. למשל, לתת לאדם קרוב גישה לפלאפון שלך לראות מה את עושה בו. וכך האדם יודע ש"מפקחים" עליו וזה יכול לעזור לו לשמור על עצמו יותר (כך לדוגמא יש הורים שכאשר נותנים לילדים שלהם פלאפון הם אומרים לילד שהם צריכים לתת להורה גישה חופשית לפלאפון).
בעניין המתח בבית, יתכן וכדאי לך לבדוק עם מישהו קרוב שמכיר את המשפחה כיצד ניתן לשפר את האווירה ואיך אפשר להגיע לשיח פתוח בנושא ואולי תצליחו למצוא את הדרך להחזיר את אווירת השלום לבית.
בברכת שלום ואחוה,
רחל וכטפוגל
הרבנית רחל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרחבה:
במדרש תנחומא (פרשת מצורע סימן ה) מסופר על רבי ינאי ששמע שרוכל מסתובב ומוכר את "סם החיים". ביקש רבי ינאי מהרוכל ללמוד ממנו מהו סם זה. התפעל הרוכל (וכן תלמידיו של רבי ינאי) שהוא לא הכיר מהו סם החיים. הראה לו הרוכל את הפסוק בתהילים (לד, יג-יד) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". לאחר שהלך הסביר רבי ינאי לתלמידיו שהכיר את הפסוק אך הרוכל ביררו בידו.
מסביר הרב אשר וייס במנחת אשר (ויקרא עמ' תעח) שההתפעלות של רבי ינאי היא מכך שדווקא רוכל הוא זה ש"לימד" אותו ששמירת הלשון היא סם החיים. שהרי רוכל הוא בד"כ אדם העובר בעיירות ושומע, ואוסף ומשתתף ברכילות. (רכילות מלשון רוכל). והחידוש הוא שאין זה מחוייב המציאות שאדם שנמצא במקום שבו מתאפשר לו לחטוא, אכן יחטא.
את הסיפור הזה הבאתי כאן כדי להדגים שהשימוש באמצעי התקשורת אכן יכול להיות פתח לשימוש לא הולם ואף לחטוא. אך הבחירה הינה ביד האדם כיצד הוא משתמש בהם לטוב ולא לרע.
האם לפתוח ערוץ יוטוב?
שלום לקורא/ת שאלה,
מאז שאני זוכרת את עצמי אני ילדה שמשתפת ומתעדת כמעט הכל. אם לא הכל .. אז זה החלק הראשון של השאלה , האם זה בסדר? זאת אומרת, בעבר היה לי פייסבוק והייתי רושמת ומעלה לפות 10 פרסומים ביום אבל כבר מחקתי את הפייסבוק והיום אני פשוט משתפת דברים שקורים לי ברשת חברתית אחרת ואת הדברים הפרטיים יותר עם החברה הכי טובה שלי וגם ביומן שלי כי אין, אני פשוט לא יכולה מבלי לתעד.
החלק השני של השאלה הוא שבשנים האחרונות התפתחה תעשיית היוטיוב ורציתי לשאול האם מותר לי לפתוח "ערוץ" שבו אצלם סרטונים של עצמי אשתף דברים למשל דברים שלמדתי או תובנות מהחיים שהגעתי אליהן או סרטונים בהם אדגים כיצד ליצור דברים של "עשה זאת בעצמך" כאלה , או טיפים למטבח שאבא לימד אותי וכו´ .. אני מתלבשת צנוע והאמת שאחת הסיבות שאני רוצה לעשות את זה הם כדי דווקא לקרב אנשים אל הדת, זאת אומרת, כבר יצא לי שכמה חברות אמרו שהן התחזקו בגלל התמונות שאני מעלה לאותה רשת חברתית שאני משתמשת היום, אני פשוט רוצה להראות לעולם שלא רק שהיהדות לא מונעת מימנך את ההנאה בחיים אלא היא מכפילה אותה כי אז ההנאות הן איכותיות יותר.
אז בעיקרון כבר 4 שנים בערך שאני רוצה לפתוח ערוץ אבל לא עשיתי את זה בעקבות פרפקטציוניזם , ובשנה האחרונה התחזקתי די הרבה אז זה הוסיף לי התלטויות של האם זה מותר בכלל, האם אין בעיה הלכתית עם זה .. כי אם יש אז כמובן שאמנע מעצמי לעשות זאת. מה דעתך?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית רחל ריינפלד – ווכטפוגל, במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
משאלתך ברור שאת אדם שופע וחושב ולכן הפנית אלינו את השאלה החשובה והמורכבת שלך. היא מורכבת מכיוון שמצד אחד פנית אלינו ל"משיבת נפש" כדי לקבל הנחייה הלכתית, אך יחד עם זאת ברור שיש כאן שאלה נוספת אישית יותר. תיארת מצב שבעבר פירסמת הרבה פוסטים. את עצמך הרגשת שחשיפה ברמה כזו אינה חיובית, ויזמת תהליך של צימצום הפרסום. רקע זה חשוב מאוד בקבלת ההחלטה על פתיחת ערוץ. אלו שאלות חשובות מאוד אבל לא רק הלכתיות. לשאלה אם נכון לך לתעד ולפרסם ברשת כל כך הרבה, כדאי שתתייעצי עם אדם בוגר וקרוב שמכיר אותך היטב (הורה, קרוב/ת משפחה, מורה, מדריכה) להבין מהו השורש לצורך שלך לפרסם דברים והאם זה נכון לך לפעול כך.
במקביל לבירור הנושא הראשון, יש להתייחס לכמה נקודות נוספות בפרסום –
- צניעות– מעבר ללבוש צנוע יש להתייחס לאופן הצגת הדברים: תנועות, שפה ובעיקר לתכנים עצמם.
גם ביחס לשיתוף עצמו, חשבי עבור כל סרטון שאת מעלה, האם זה פורץ את גבול הפרטיות האישית שלך ולא ראוי לשיתוף ההמונים.
- הרגלים נכונים וניצול זמן–היי כנה עם עצמך ותבדקי האם את מבלה זמן רב מידי בתיעוד וברשת אשר בא על חשבון דברים חשובים אחרים כגון התפתחות אישית, התחזקות, משפחה?
- מזיקים– עלייך להיות מודעת לאנשים שאין כוונתיהם טהורות כשלך, שיכולים לגרום לך עוול על ידי שימוש לא נכון בסרטונים שאת מעלה או בפועל להזיק לך. ודאי שאת שומרת על פרטיות ולא משתפת פרטים אישיים. גם בנושא הזה תוכלי להתייעץ עם אדם בוגר הקרוב לך.
באופן כללי חשוב לדעת שהמרחב האינטרנטי הוא מורכב. גם אנשים בוגרים נעזרים בייעוץ בתכנים אותם הם משתפים, בעיקר אם מדובר על פתיחת ערוץ או פעילות דומה. עצה וליווי חשובים ביותר וחשובים כפליים כמדובר באישה צעירה בתחילת דרכה.
עלי והצליחי, שתזכי להמשיך להתחזק בתורה ובאופן אישי,
רחל
אני יודעת שזכוכית יכולה להיות גם עם בשר וגם עם חלב, האם כוסות זכוכית שאני מעטרת עם הילדים עם צבעי זכוכית עדיין יכולים לשמש גם וגם או שזה הופך אותם להשקיע/חלבי לבד?
השאלה:
הי,
אני יודעת שזכוכית יכולה להיות גם עם בשר וגם עם חלב,
האם כוסות זכוכית שאני מעטרת עם הילדים עם צבעי זכוכית עדיין יכולים לשמש גם וגם או שזה הופך אותם להשקיע/חלבי לבד?
תודה רבה רבה
התשובה:
שלום וברכה,
תודה על פנייתך.
לפי הפסיקה הספרדית על סמך השולחן ערוך אכן מותר להשתמש בכלי זכוכית למאכלים בשריים וחלביים כאשר מקפידים על שטיפה יסודית בין שימוש לשימוש. וכך פסק הרב עובדיה יוסף. למרות פסיקת השו"ע ישנם לא מעט פוסקים ספרדים המחמירים בעניין זה, כך שזה תלוי במנהג המשפחה ועל פי מי אתם פוסקים. (ראי בלינק הרחבות בתשובה אחרת שכתבתי בעניין זה: ( https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-33 ).
אני מבינה משאלתך שאתם נוהגים להשתמש בכלי זכוכית לבשרי וחלבי. גם למי שאינו נוהג כך, השימוש בכוסות זכוכית קל יותר, כיוון שנדיר מאד ששמים משקים חמים בכלל, ומשקים חמים בשריים או חלביים בפרט בתוך כוסות זכוכית (שאינם מאגים המיועדים לשתייה חמה). העיטור לא אמור לשנות דבר לעניין זה ועל כן תוכלי להמשיך כמנהגך.
מנגד, למי שאינו נוהג להשתמש בכלי זכוכית לשני סוגי המאכלים, למרות שדין כוסות קל יותר, עדיין יש מקום להחמיר שלא במקום צורך לנהוג לפי היתר זה. זאת מכיון שכלי זכוכית וכוסות זכוכית הינם זולים מאד בימינו ולרוב מתאפשר לאדם לקנות סטים נפרדים, ובכך לשמור על הפרדת כלים ברורה כדי שלא להתרגל לשימוש כפול בכלים.
בברכה,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד – וכטפוגל היא מורת הלכה ורבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
אמור להגיע אלי בעל מקצוע לבצע תיקונים. בעלי נוסע לעבודה במרחק שעה וחצי ולא יהיה באיזור.יישאר איתי בבית בני בן ה 4.5 השאלה היא אם יש בעיה של ייחוד או שהבן שלי נחשב "שומר"?
שלום רב,
אמור להגיע אלי בעל מקצוע לבצע תיקונים בבית (נזילות, קירות, התקנת כיור וכו') בעלי נוסע לעבודה במרחק שעה וחצי ולא יהיה באיזור.
יישאר איתי בבית בני בן ה 4.5 (שהיה לו חום)
השאלה היא אם יש בעיה של ייחוד או שהבן שלי נחשב "שומר" (זכור לי משהו שבנות מגיל 3 אבל בנים רק מגיל 9)
הבן שלי די "נצמד" אלי בד"כ, השאלה אם זה עוזר.
אם עדיין יש בעיה של ייחוד – מה צריך לעשות?
(אני גרה בעיר בבית פרטי, ובו 2 קומות ועלית גג. נניח שאשאיר את שער הכניסה ודלת הכניסה פתוחות (למרות שסתם ככה אנשים בעיר לא נכנסים. אבל אולי גנבים…) – האם זה מועיל אם אני/הוא בקומות העליונות? השכנים גם עובדים כך שלא שייך לבקש מאף אחד שייכנס) מה עלי לעשות?
תודה מראש!
תשובה
שלום וברכה,
את שואלת שאלה טובה שאינה נדירה כלל, פעמים רבות מגיע איש מקצוע או שליח וכד' לבית בזמן שרק האישה נמצאת והבעל אינו נמצא.
הצבעת על שלש אפשרויות המתירות את שהות הגבר בביתך: (1) "פתח פתוח לרשות הרבים" (שולחן ערוך אה"ע כב, סעיף ט') (2) ילד כ"שומר" (שם סעיף י) (3) היתר "בעלה בעיר" (שם סעיף ח').
ביחס לאפשרות השלישית כתבת שזה לא רלוונטי מכיוון שבעלך נמצא במרחק גדול ולכן לא נוכל לסמוך על כך שיוכל "לקפוץ" לביקור. ביחס לשתי האפשרויות האחרות את שואלת אם במקרה הספציפי שלך ניתן להגדיר את הילד הקטן כ"שומר" ואת הדלת הפתוחה במקום המגורים שלך כ"פתח פתוח לרשות הרבים".
יש מספר אפשרויות לפניך:
אפשרות אחת היא לוודא שיש חלון בקומה בו תהיו אשר יהווה "פתח פתוח לרשות הרבים". על החלון לפנות למקום שרואים לתוכו (בין אם לרחוב, לבית ממול, או למקום שיש על מה לטפס כדי לראות פנימה). חלון זה מועיל לענין ייחוד אף אם דלת הבית נעולה.
אם אין חלון כזה, מכיוון שבמקרה שלך בנך צעיר מעט מהגיל המקובל על רוב הפוסקים, וכן אין אנשים נכנסים סתם כך לתוך הבית, רצוי להשתדל כמה שיותר לקבוע עבודות של אנשי מקצוע בזמנים שבעלך נמצא בבית, או כשהוא נמצא בקרבת מקום ויכול להגיע בכל עת הביתה, או כשיש שכנים שאפשר לבקש מהם להגיע לביתך לביקור.
אך, לא תמידמתאפשר לקבוע את שעות העבודה של בעלי המקצוע לפי רצוננו, ועל כן בשעת הצורך ניתן לסמוך על דעת המקילים בגיל הילד וגם בדלת פתוחה (ואפילו סגורה) במקום שלא נהוג להיכנס ללא רשות (ראי פירוט בהמשך). כדאי גם להסתמך על דעת הפוסקים שאומרים שאין ייחוד כאשר שמים פתק על דלת הבית המזמין אנשים להיכנס.
לסיכום, עדיף לקבוע עבודה בזמן שבעלך נמצא באזור, או שיש חלון העומד בדרישות שפרטתי.
בעדיפות שניה, אפשר לצרף מספר דעות מקלות: הדעה שילד יכול להיות שומר גם מגיל שלוש, והדעה הסומכת על דלת לא נעולה גם במקום בו לא רגילים להכנס, ולהוסיף פתק על הדלת שכתוב בו שמותר להכנס.יש יותר מקום לסמוך על דעות אלו בצרופם יחד.
בברכה,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרחבות
גיל הילד השומר
גיל ילד הנחשב שומר הינו הגיל שעדיין לא מתעוררת בו היצר ואין הוא נמשך לאיסורי עריות אך הוא כבר מספיק בוגר בשביל להבין כשהוא רואה קשר אסור. לרוב גיל זה הוא בין 5-9. (שבט הלוי ח"ה רד, תשובות והנהגות ח"ב ס' תרנח). בשעת הדחק אפשר לסמוך על ילד או ילדה עד שנה לפני גיל מצוות (תשובות והנהגות שם) ויש אפילו מקילים עד גיל מצוות (ציץ אליעזר ח"ו, מ, קונטרס איסור ייחוד פרק טז)
וכן אפשר גם בגיל קטן יותר מחמש, אם מכיר בילד שהוא מבין שהמעשה אסור (מובא בציץ אליעזר ח"ו, מ, קונטרס איסור ייחוד פרק טז סע' ג') או על סמך דעת המקילים מגיל 3 (וכך פוסק הציץ אליעזר שם על פי המקנה).
מגיל 9 (או מגיל מצוות בשעת הדחק) הילד (או ילדה) אינו נחשב כשומר ונספר כגבר (או אישה) לעניין ייחוד, זאת כיוון שאחרי גיל זה שיש לו כבר יש לילד משיכה מינית משל עצמו הוא כבר לא נחשב כשומר והוא בעצמו "נספר" כבוגר לעניין ייחוד.
לפי הספרדים כאשר יש גבר אחד עם הרבה נשים או אישה אחת עם הרבה גברים, הרי זה ייחוד. (כך למשל אישה, גבר וילד מעל גיל 9 יהיו אסורים בייחוד).
לפי האשכנזים רק במקרה של אישה עם שני גברים ומעלה או גבר אחד עם שלש נשים ומעלה אין זה ייחוד. (כך למשל אישה, גבר וילד אינו נחשב כייחוד, אך גבר, אישה וילדה יהיו אסורים בייחוד). (שולחן ערוך שם סעיף ה')
(יש להעיר שגם בילדה הצעירה מגיל 9, כאשר היא לבדה עם גבר, יש איסור ייחוד, על אף שאם תימצא שם אישה בוגרת אחרת הילדה יכולה להיחשב כשומרת המצילה מן הייחוד (שם סעיף יא)).
פתח פתוח לרשות הרבים
יש מחמירים שמדובר בפתח פתוח ממש (תשובות והנהגות ח"ה שלא). אך יש פוסקים הכותבים שפירושו של דבר- דלת סגורה שאינה נעולהבמקרה שאנשים נכנסים גם ללא רשות (שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רנא, ספר היראים, ועוד פוסקים המוזכרים בתשובות והנהגות שם). אך מוסיף ספר היראים, "וטוב ליזהר אפילו בפתח פתוח לרשות-הרבים משבת עם אישה אחת".גם במקרה שלא נכנסים ללא רשות, ה"חזון איש" התיר בדעת מיעוט, אפילו במקום שאין איש עובר או נכנס, וגם אם הם נמצאים בקומה רחוקה מהכניסה, כיוון שטבעו של אדם שאימת רבים עליו. וכן, למרות שאנשים דופקים לפני שנכנסים, "תמיד יש איזה פרא אדם שנכנס בלי לדפוק" כלשונו. (מובא בדבר הלכה ס' ג סע' ב ס"ק ו). ועל כן עדיין נחשב "פתח פתוח".
כמו כן, מועיל לכתוב פתק על הדלת שניתן להיכנס ללא רשות (תשובות והנהגות ח"ה סימן שלא, גן נעול ח, ט).
חלון כפתח פתוח
חלון פתוח לרשות הרבים וניתן לראות דרכו לתוך הבית (מהרחוב, מבית ממול או על ידי טיפוס על דבר מצוי או הגבהת הגוף) נחשב כפתח פתוח (ציץ אליעזר שם סעיף ח בהנת דברי המרש"ם). חלון כזה מועיל להתיר גם כשפתח הבית נעול, והעיקר שיש אפשרות לראותם. וכך פוסק הרב משה פיינשטיין, ואפילו אם יכנסו לחדר סמוך שרואים לתוכו רק מעט או שמורגש מה קורה בחדרים (כגון צילי אדם, קולות), אך מדייק שאם אי אפשר להרגיש בנוכחות האנשים שבחדר הסמוך החלון לא מועיל והרי זה ייחוד (אגרות משה אה"ע ח"ד סימן סה, ב). לכן אם גבר ואישה נמצאים באזור בבית שמהחלונות לא רואים לשם וגם לא מורגש מהחלון תנועה או קולות מהאזור המכוסה, אז זה ייחשב ייחוד. אך אם הם נמצאים מול החלון ממש, או אם הם לא נראים לעין, אך נוכחותם מורגשת, אז זה מותר.
* בתשובתי זו נעזרתי מאד בספר "גן נעול" מאת הרב יעקב לוי ס"ט, אשר יש בו פירוט של דיני ייחוד והמתעניין להתעמק בנושא זה טוב יעשה אם ילמד מספר זה. וכן הספר דבר הלכה, מאת הרב אברהם הורוביץ מומלץ מאד להרחבה בנושא.
האם בכור שהוא איש כוחות ביטחון ובפעילות מבצעית בשטח פטור מצום בתענית בכורות?
שאלה:
האם בכור שהוא איש כוחות ביטחון ובפעילות מבצעית בשטח פטור מצום בתענית בכורות?
תשובה:
מהמשנה ברורה לומדים שלתענית בכורות מעמד דומה לזה של תענית אסתר אשר היא אינו חובה כתעניות האחרות ולכן בעת הצורך יש להקל – כגון לנשים בהריון ומניקות ולמי שלא מרגיש טוב (אפילו לא חולה ממש) (משנה ברורה סימן ת"ע, ס"ק ב; ושם, סימן תרפ"ו ברמ"א).
מדין קל וחומר, אם מי שלא חש בטוב פטור מן הצום, בוודאי שמי שעוסק בפעילות מבצעית ועירנותו ותפקודו באופן מיטבי קריטיים לבטחונו ובטחון המדינה פטור גם הוא מן הצום. שהרי שאפילו מצוות דאורייתא נידחות מפני פיקוח נפש ואף ספק פיקוח נפש (חוץ משלש מצוות). (שולחן ערוך אורח חיים תחילת סימן שכח).
זכינו שאנשים כמוך, יראי שמים ונאמנים להלכה, מגינים עלינו ודואגים לבטחוננו. שתזכה לחג של חירות וגאולה מכל המיצרים האישיים והלאומים,
חג שמח,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
לקריאה נוספת: משמעות תענית בכורות ומדוע נחשבת לצום קל – פניני הלכה פסח י"ג, ג' – http://ph.yhb.org.il/04-13-03/
הסיבות להקל בתענית בכורות – שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן
האם אפשר להדליק נר צבעוני לצדיק או לסגולות שונות וכו’?
שאלה:
שלום,
יש ברשותי נרות חנוכה צבעוניים (אינני משתמשת בנרות בחנוכה, אלא בשמן)
האם אפשר להדליק נר צבעוני לצדיק או לסגולות שונות וכו'?
האם חייב שיהיה נר לבן.
תודה.
תשובה:
שלום,
אין עיכוב בהדלקת נר חנוכה לזכרו של צדיק.
נשמת האדם משולה לנר על פי הפסוק במשלי (כ, כז) "נר ה' נשמת אדם". יש הנוהגים להדליק נרות נשמה לא רק לזכר הוריהם אלא גם לזכר צדיקים ביום פטירתם, ויש אף המדליקים שלא ביום הפטירה, בתפילה שזכותו של הצדיק יגן עליהם. בעניין הדלקת נרות עבור סגולות שונות, לא ידוע לי על מנהג כזה או מקור לכך.
הרב עובדיה פסק שניתן להדליק נורת חשמל ביום הפטירה של הורה במקום בנר ומביא דעות שזו רק אם אין לו נר שעווה. מכאן שבוודאי ניתן להדליק נר של חנוכה לזכרם של צדיקים.
לעניות דעתי יש עניין בהדלקה דווקא על פי מה שנהוג בקהילות ישראל, שהוא בנר רגיל (לבן) ולרוב שגם דולק במשך 24 שעות, גם בגלל המנהג וגם כדי שיהיה ברור שזה לכבודו של הצדיק ולא לקישוט. אך בוודאי שאין עיכוב בהדלקת נר חנוכה בעת הצורך ואם מעדיף בכך.
כל טוב,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרחבה:
מקורו של המנהג להדליק נר נשמה אינו ברור, אך יש רמז למנהג זה במסכת ברכות (דף נא, ע"ב ועיין רש"י שם), למרות ששם ניתן להבין שמדובר בנר שהדליקו לכבודו של נפטר בעת פטירתו. השולחן ערוך מתייחס לנר של מתים (או"ח סימן רחצ סעיף יב) שמדליקים אותו לכבודו של המת וכן במשנה ברורה על שולחן ערוך (או"ח סימן תרי סעיף ד) שהדלקת הנר על אביו ואמו היא בכדי לכפר על המת. בנוסף, מדמים את נשמת האדם לנר על פי הפסוק במשלי (כ, כז) "נר ה' נשמת אדם". יש הנוהגים להדליק נרות נשמה לא רק לזכר הוריהם אלא גם לזכר צדיקים ביום פטירתם ויש אף המדליקים שלא ביום הפטירה, בתפילה שזכותו של הצדיק יגן עליהם. בעניין הדלקת נרות עבור סגולות שונות, לא ידוע לי על מנהג כזה או מקור לכך.
הרב עובדיה פסק שניתן להדליק נורת חשמל ביום הפטירה של הורה במקום בנר ומביא דעות שזו רק אם אין לו נר שעווה. מכאן שבוודאי ניתן להדליק נר של חנוכה לזכרם של צדיקים.
חלום מבלבל
שאלה:
אחותי התאומה בהריון, חודש 5
בעת ששהתה אצל אימי מספר ימים, החלקתי מהצפה, ופחדתי שתגיע אלי שמא תחליק גם היא.
לאחר כמה שעות ישנתי צהריים וחלמתי שהיא מתקלחת ואני נכנסת להתפנות, השירותים מלוכלכים מווסת שלה ואני מתלוננת בפניה שתשים לב אך זו אומרת שככה זה בווסת בזמן ההריון.
כל השיחה התנהלה ברוח טובה ובידיעה שזה הגיוני לחלוטין שהיא גם במחזור וגם בהריון – כאילו מאין משהו מיוחד שקורה בהריון אך לגיטימי ולא מסוכן.
כשתעוררתי לקח לי כמה זמן להבין שזה היה חלום.
יודעת שחלום על מחזור / הריון אלו חלומות טובים, השאלה אם החלום נובע מהפחד שלי שתיפול או תפגע בבטן, או שיש פירוש אחר/נוסף
תודה
שנה טובה
תשובה:
שלום וברכה,
בשעה טובה על הריון אחותך. ניכר שאת דואגת לשלומה ולשלום העובר.
חז"ל התייחסו לחלומות באופן שאנחנו מוצאים גם בפסיכולוגיה, שמאורעות ומחשבות היום משפיעים על מה שאנחנו חולמים עליו בשינה – "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (מסכת ברכות, נה עמ' ב). משאלתך ניכר שאת בעצמך מקשרת בין ההצפה לחלום ולכן הגיוני בהחלט לומר שהחלום משקף את החשש שלך.
מהמשך הגמרא (שם) אנחנו לומדים שאפשר להתייחס לחלום בשני אופנים. אפשרות אחת היא לפי דברי חז"ל "כל החלומות הולכים אחר הפה", כלומר שאנחנו יכולים לכוון לאן לקחת את החלום, מה הפירוש עבורנו ובאופן פסיכולוגי זה משפיע עלינו ועל מה שקורה לנו. בהמשך הגמרא שם מביאים חז"ל רשימה ארוכה של דברים ומקרים שאדם רואה בחלום ומה פשרם כאשר הם בעצם מדגימים לנו כיצד ניתן לפרש כל דבר בחלום כדבר טוב. את יכולה להתייעץ עם מישהו קרוב אליך כיצד לפרש את החלום הספציפי שלך לטובה.
אפשרות שניה היא להתעלם מן החלום, שכל עוד אנחנו לא מפרשים אותו אין לו משמעות, כפי שלומדים שחלום שלא מפורש הוא כאגרת שלא קראו אותה. (מסכת ברכות שם). כלומר, שאין לבשורה שבתוך האגרת השפעה עלינו כל עוד לא פתחנו אותה.
אם את מרגישה שהחלום בכל זאת מטריד את מנוחתך והעצות הנ"ל לא מספיקות, תוכלי לעשות "הטבת חלום". יש לאסוף שלשה גברים שמכירים ואוהבים אותך (שיהיו לך כבית דין) ואת אומרת בפניהם את נוסח ההטבה. (שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ, סעיף א). ההטבה מופיעה בחלק מן הסידורים וכן תוכלי לראות אותו בקישור למטה.
והעיקר לשמוח על ההריון, להתפלל שאחותך והעובר יהיו בריאים ושהכל יעבור בע"ה בטוב ובשלום.
בשורות טובות ושנה טובה,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
קישור להטבת חלום:
לצערי עדיין לא הבנתי - מה היא המעלה האמיתית של המקווה? זו שאלה שמטרידה אותי כל פעם מחדש ואף פעם לא קיבלתי תשובה מספקת..אודה אם תענו לי..
שאלה:
אני נשואה 16 שנה באושר ב"ה אך לצערי עדיין לא הבנתי מה היא המעלה האמיתית של המקווה חוץ מיזה שזה מטהר ובריא לקשר וכו…ברוך ה שומרים כדת וכדין אך מאד מפריעה לי שאם לא טובלים אני לא אהיה מותרת כאילו הוקוס פוקוס שאתה ניכנס למים ויוצא משם ופתאום אפשר שבעלי יחזיק לי יד ורגע לפני אסור?? זה שאלה שמטרידה אותי כל פעם מחדש ואף פעם לא קיבלתי תשובה מספקת..אודה אם תענו לי..
תודה מראש
תשובה:
שלום יקרה,
טוב שגם לאחר 16 שנות נישואין עדיין חשוב לך להעמיק ולברר, כאשר בקלות אפשר היה להישאב לשגרה חסרת משמעות. צר לי שהבירור מתארך לך ועדיין לא הגעת לשלווה בנושא. אשתדל לענות כפי שאני רואה את הדברים, אך דעי שלא לכל אישה אותו הסבר מניח את הדעת וחשוב שתמשיכי לחפש עד שתרגישי שהדברים מדברים אליך.
אקדים ואומר שהטבילה במקווה היא אחת המצוות הנקראות "חוקים", שהן מצוות שטעמן לא ידוע לנו ואינו לפי ההיגיון הפשוט. ראי את המקור ברמב"ם בהרחבה בהמשך ואת הסיפור מחז"ל הממחיש זאת. קיום מצוות אלו ללא הבנתן מבטא את קבלתינו את עול מלכות שמים בצורה הנעלה ביותר, שכן אנו מוכנים לקיים מצוות המלך גם מבלי להבין את התועלת או ההיגיון שבהן– אלא רק לשם שמים.
יחד עם זאת, הרמב"ם בעצמו ועוד הוגים רבים דוגלים בחיפוש אחר הטעם כדי שנוכל לקיים את המצוות מתוך שמחה. על כן אציע הסבר למצוות הטבילה.
יש סמליות רבה במים. המים מופיעים עוד בשלב ה"תוהו ובוהו" של העולם ועוברים תהליך של הפרדה (ביום השני לבריאה) ואיסוף ל"מקווה המים" הנקרא ים (ביום השלישי). גם בלידה יש סמליות למים, כאשר העובר נמצא ברחם אימו מוקף מים תשעה חודשים עד שהוא נפרד מהמים ויוצאלעולם. בשני אלו המים מסמלים בריאה חדשה. כאשר אישה מסירה כל כיסוי וחציצה, וחוזרת למצב הטבעי שלה כיום היוולדה, היא מתגלה אך רק בצלם האלוקים שבה. בטבילתה במים היא חוזרת לימי בראשית, ללידה מחדש. נבראת מציאות חדשה של טהרה, המחלפיה את הטומאה, המתירה אותה ואת בעלה זה לזו.
אין זה מקרה ששלשה קשרי זוגיות בתנ"ך התחילו דווקא בבאר –כאשר המים יוצרים מציאות חדשה, ממוות לחיים, מבדידות לזוגיות.
"אמר רבי יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים" (מסכת תענית ב, עמ' א). שימי לב למשותף למפתחות השמורים רק לקב"ה – כולם קשורים לחיות מחודשת. בטבילה במים חיים, שלא היה מעורב כח האדם באיסופו, אנחנו נותנות לקב"ה לברוא אותנו מחדש ולהעביר אותנו ממצב של טומאה לטהרה.
יהי רצון שתזכי לקיים מצווה זו מתוך אהבה, שמחה וחיבור,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרחבה
- הרמב"ם מסביר שהטבילה במקווה הינה "חוק". הוא שולל מכל וכל את הרעיון שהמים מנקים את הגוף מלכלוך ושזה הסיבה שהמים מטהרים.
רמב"ם הלכות מקוואות פרק י"א הלכה טו
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים; וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב; ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל. ואף על פי כן, רמז יש בדבר: כשם שהמכוון ליבו ליטהר–כיון שטבל–טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר; כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות–כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות–טהר. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם: מכול טומאותיכם ומכל גילוליכם, אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה)
- סיפור הממחיש את הרעיון של "חוק" שטעמו אינו ידוע
במדבר רבה פרשה יט ד"ה שאל עובד
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין [הדברים האלה שאתם עושים] נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת.
אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמרלו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. א"ל ומה אתם עושין לו? אמר לו:מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך! הרוח הזו טומאה דכתיב (זכריה יג) "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"- מזין עליו מי נדה והוא בורח!
לאחר שיצא [העובד כוכבים] אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר? אמר להם:חייכם לא המתמטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב "זאת חוקת התורה"
- הרמב"ם מלמד שחוקים הם גזירות המלך שטעמם לא נגלה לנו, אך ראוי לחפש להם טעם
רמב"ם הלכות תמורה פרק ד, יד
אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם
לקריאה נוספת בנושא והתייחסות קבלית:
"מימי גן עדן – המסתורין של המקוה" מאת הרב אריה קפלן
שתי שאלות על עגילי טראגוס: מותר לעשות עגיל כזה? אם מותר, האם יש בעיה שגבר יעשה את העגיל, יש בעיה של נגיעה? (רוב בעלי המקצוע הם גברים.....)
השאלה:
שלום
אני מתלבטת לגבי עגיל טראגוס באוזן.
אני ממש רוצה לעשות, אבל לא יודעת אם זה בעייתי הלכתית- יש בזה יותר סיכון רפואי מאשר עגיל רגיל בתנוך ואולי זה נחשב חבלה אסורה…
בנוסף, זה עגיל שנעשה כמעט רק במקומות של קעקועים ואולי גם זה בעייתי… וגם- רוב בעלי המקצוע בתחום הזה הם גברים- יש בעיה של נגיעה?
תודה רבה רבה!!
תשובה:
שלום ותודה על פנייתך.
אפתח בתשובה קצרה:
מותר לעשות עגילים במקומות שונים בגוף שאינם נחשבים לסיכון, לצורך יופי.
ביחס לבעל מקצוע, רצוי לחפש אישה שתעשה לך את החור, אך אם את מתקשה למצוא אישה בתחום, ניתן להסתמך על כך שבעל המקצוע "טרוד במלאכתו" ולכן המגע מותר.
כדאי להתייחס גם לשאלה המהותית והחברתית שבעגיל טראגוס – האם יש בכך אמירה חברתית מסויימת אליו את מרגישה שייכת. זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה מההכרות שלך עם עצמך והסביבה בה את נמצאת.
תשובה בהרחבה:
האם עשיית עגיל היא חבלה אסורה?
אסור לאדם לחבול בעצמו (שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ, לא). איסור זה נלמד מפסוקים שונים מן התורה כגון וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (דברים ו, יא) או "פֶּן־יֹסיף לְהַכֹּת֤וֹ" (שם כה, ג). ישנם פוסקים שהאיסור הינו מדרבנן ולא מן התורה. הפוסקים מדייקים שהאיסור הוא כאשר החבלה נעשית לביזיון (רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה, א) אך לא כאשר היא נעשית לצורך מסויים כגון לצורך רפואה או צורך של נוי. במקרה שלך מדובר ברצון להתנאות ולכן יש היתר לכך. (משנה הלכות חלק יב סימן תנו, יביע אומר חלק ח' חושן משפט יב).
יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את הסיכון הכרוך בפגיעה בגוף לצורך נוי – האם המעשה מביא לידי סכנה ועל כן יהיה אסור? הכוונה היא לסיכון מצוי או ריאלי ולא לסיכון רחוק. כך שאם הדבר מקובל וברוב המוחלט של המקרים אין פגיעה או סיכון ממשי לאיבר בגוף ניתן להסתמך על כך שמותר (משנה הלכות חלק ד סימן רמו, יביע אומר שם). במקרה שלך יש להתייעץ עם רופא או גורם מקצועי אחר לגבי עגיל טארגוס באופן ספציפי אם יש בו חשש ריאלי לסיכון (עליו את מעידה שיש יותר סיכון מאשר בעגיל רגיל).
האם יש בעיה של נגיעה בעשיית עגיל כאשר בעל המקצוע הוא גבר?
לגבי מגע של בעל המקצוע, נפסק שמותר לאשה להיבדק אצל רופא גבר כיוון שהוא עסוק במלאכתו ואין במגע קרבה וחיבה (ש"ך יו"ד סימן קצה ס"ק כ ברופא שאשתו נידה, שו"ת עשה לך רב חלק א סימן סח). אך יש לשים לב שפסיקה זו היא כאשר יש חולי ואף צורך במומחה מסויים לעומת המקרה שלך אשר לא מדובר בחולי ב"ה. גם במקרים שאינם של בריאות, יש מקום להתיר מכיוון שבעל המקצוע טרוד במלאכתו וכן מהסיבה שלא מדובר במגע של חיבה (דעות המובאות שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב, אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד) ולמעשה אפשר לסמוך על כך. יחד עם זאת, יש האומרים שהמנהג הראוי ("מידת חסידות") כאשר לא מדובר בצורך או ברפואה, הוא להתאמץ למצוא אישה בעלת מקצוע (שו"ת משנה הלכות שם)וכך נראה לענ"ד שיש לנהוג מלכתחילה ורק במקרה שלא תימצא אישה, אפשר לסמוך על ההיתר.
לסיום, נושא נוסף שכדאי שתתני עליו את הדעת הוא לא הלכתי נטו אלא שאלה של השתייכות חברתית דתית. כדאי לחשוב האם ומה האמירה בעגיל (ובמיקומו) שאת מעוניינת לעשות- בחברה בה את חייה. האם יש בכך אמירה של דחיה וחוסר השתייכות לחברה הדתית? יתכן ולא. ואם כן, תשאלי את עצמך האם זו אמירה נכונה עבורך מבחינה דתית ומדוע את רוצה לומר אותה. להיות דתי אינו מסתכם בדקדקנות הלכתית אלא גם בא לידי ביטוי בהשתייכות החברתית של האדם, למי הוא מחובר ובאיזו סביבה הוא נמצא, אשר יש בה את הערכים אותם הוא בוחר לחיות על פיהם. השאלה שלך מדגימה יפה חיבור חלקים שונים של מי שאנחנו, והצורך לבדוק את עצמנו מהפן ההלכתי, מהפן הבריאותי ומהפן החברתי.
בברכה,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
מקורות:
איסור חבלה בעצמו
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א
אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [ביזיון] הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כ"ה ג') לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ
החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, (פטור); {לט} אחרים שחבלו בו, חייבים.
ההיתר לעשות חבלה (חור לעגילים) לצורך נוי
שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תנו
בדבר שאלתו במשנה (שבת פ"ו מ"ו) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, ופרש"י שמנקבות אזניהן שיהא לנזמים. ותמה מהו ההיתר לעבור ולחבול בעצמו בשביל נוי. הנה דין זה מבואר ברמב"ם וטוש"ע (או"ח סי' ש"ג סע' כ' וח"מ סי' ת"כ) וההיתר בזה דכל שהוא משום נוי ליכא בזה משום חובל בעצמו, דהו"ל כמו ברפואה לחולה דלית ביה משום חובל כיון דעושה כן לצורך הגוף. ועיין כתובות (ע"ב ע"ב) המקדש אשהוכו', ובגמ' (שם ע"ד) הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותו כו', הרי דמומי יופי קרי לה רפואה אצל רופא וריפא אותה ומותרת לרפאות עצמה ממומי יופי, דכל לצורך לא הוי בכלל חובל, ועיין ספרי משנ"ה ח"ד סי' רמ"ו.
שו"ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן יב
ופוק חזי מאי עמא דבר, שנוהגים לנקוב באליה שבאוזני הנערות, כדי שיוכלו להתקשט בעגילים שבאזניהן. ולית דחש לאיסור חובל בעצמו או בחבירו, כיון שזוהי טובתן ויופין
סיכון לצורך נוי
שו"ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן יב
ותבט עיני בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' יח) שכתב, שאדם שיש לו איזה מום של יופי, והוא נמאס בעיני הבריות, ואפשר להסיר מעליו את המום ע"י ניתוח, אך יש חשש שיסתכן בניתוח, אפילו אם הוא חשש רחוק, אסור למסור עצמו לניתוח, וגם אסור לרופא ישראל לנתח אותו, אפי' אם החולה בעל המום דורש בכל אופן לעשות לו הניתוח, ואינו חושש על האיסור שהוא מסכן את עצמו בזה. ע"ש. ואמנם דבריו צודקים כשיש חשש סכנה בדבר, ובפרט בימים ההם שכמעט בכל ניתוח היה חשש סכנה. וכמ"ש בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שכא אות ג), שכל ניתוח הוא בחזקת סכנה
…..באמת שי"ל שמאחר שעינינו הרואות שמעשים בכל יום שעושים הניתוח הזה, ורובאדרובא מהם אחר הניתוח חוזרים לבריאותם השלמה, אפי' אם יקרה אסון ח"ו לאחד מרבבה, הרי זה בגדר דבר שאינו מתכוין, שמותר הוא לכתחלה בכל איסורי תורה, (וע' שבת כט: מו ב), ואין כאן פסיק רישיה כלל ועיקר. וכ"כ האדמו"ר מגור בספר מכתבי תורה (סי' מח), הילכך כשגם הרופא מאשר במיוחד לאותה נערה, שאין חשש סכנה בניתוח זה, יש לסמוך ע"ז להתיר לעשותו, להסיר הצער והבושה מעליה.
שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן רמו
אשה שיש לה בפניה מום של יופי אי מותרת לעשות ניתוח פלאסטי
ודאי אם אומר רופא שבאיזה מום שצריך לתקן יש בו משום סכנה או אפילו ספק סכנה דאז אסור לעשות ניתוח כזה דאסור לסכן עצמו אבל בכל מקום שאין בו משום סכנה ע"פ חוות דעת הרופאים וגם באמת כי עינינו רואות כהאי גוונא [באופן הזה] נראה לפענ"דדאין בזה שום איסור.
בעל מלאכה גבר הנוגע באישה
שו"ת עשה לך רב חלק א סימן סח
הנני חובש בצה"ל, וחלק מתפקידי הוא להזריק זריקות. במקרה שאין חובשות או אחיות אשר הן נותנות זריקות לבנות, ויש צורך בהזרקת זריקה לבת (שלא לצורך פיקוח נפש) במקומות המכוסים, והיא פונה אלי בבקשה להזריק לה. האם צריך אני להפנותה לחובש אשר איננו דתי.
… מן הראוי להקפיד שתמיד תהיינה במרפאות צה"ל אחיות או חובשות, כשם שגם בחיים האזרחיים יש להקפיד במדת האפשר שרופאות תטפלנה בנשים ולא רופאים. אלא שאם כבר נזדמן מקרה כזה שאין במרפאה אחיות או חובשות, ואם תסרב אתה להזריק לחיילת זריקה, הרי שהיא תפנה בהכרח לחובש לא – דתי נראה לי שטוב יותר שאתה תזריק לה הזריקה.
בראש וראשונה שבמקרה כזה חשש הרהור נדחה קצת, וכך נראה מאותה סוגיא בגמרא לגבי ענין אחר הקשור בהרהור, שאמרו שם "אומן בעבידתיהטריד" ופירש רש"י "לבו על מלאכתו ושוכח ההרהור". וגם בנדון שלנו הרי אתה עוסק במלאכתך והיא אחראית ביותר והרהור נדחה. זאת ועוד, נראה לי שעדיף שאדם דתי יעשה זאת מאשר לא דתי… מעתה, אדם הפרוץ בהרהורי עבירה, אף כאשר עוסק בהגשת עזרה רפואית, אם יהרהר בעבירה, לאיסור תחשב לו. לכן עדיף שאתה כאדם דתי תזריק לה הזריקה.
שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב
ומיהו מה שאינו לצורך רפואות ולזה כבר ליכא טעמא דירושלמידלאו מכל אדם זוכה להתרפאות א"כ בזה כבר כיון דאיכא אחר אסור לילך לזה שיש בו איסור מצד נגיעה וחשש הרהור.
ראה בשו"ת ודרשת וחקרת חלק ה' (חלק יורה דעה סימן סז אות ג) שהביא ששאל את גאב"ד העדה החרדית הגר"י וייס בעל המנחת יצחק זצ"ל מהו ההיתר להביא צלם לחתונות, שמצלם הנשים וצריך להסתכל עליהן ולהתבונן בהם כדי שיצאו תמונות יפות, והרי מכשילים אותו בראיות אסורות. והשיב לו, שההיתר הוא משום שהצלם טרוד בעבודתו, וממילא לא חוששים שיבוא לידי הרהור, ע"שוכן הובא בספר מעין אומר חלק יב' (עמוד רלד) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל להתיר לאיש לצלם נשים לא רוקדות, ע"ש..
וכן כתב בשו"ת עולת יצחק חלק ב' (סימן רלה) שמעיקר הדין מותר לאיש לצלם נשים, כיון שהוא טרוד בעבודתו שצריך הוא לכוין כראוי את מראה התמונה וזמן הראוי לצילום וכיוצא בזה דברים הידועים לבעלי המלאכה, ע"ש.
ומכל מקום גם בשו"ת עולת יצחק שם סיים: שמכוער הדבר ושומר נפשו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"שוואזנר זצ"ל (קובץ אור ישראל, גליוןכג, עמוד רכט) שכתב, שדבר זה שמזמינים צלם גבר לצלם את הנשים במקום שאפשר לעשות זה על ידי צלמת אישה, לית דין דין ולית דיין שזה בגדר פרצה, ושומר נפשו ונפש בניו ובנותיו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"י ליברמן שליט"א בקובץ הנ"ל (גליוןכא, עמודים קיג-קיז), ובשו"ת מקור נאמן חלק א' (סימן תשפא) ובשו"ת אור יצחק חלק ב' (ענינים שונים סימן י) ובשו"ת אשר חנן חלק ח' (סימן קסז), ע"ש. ולכן בודאי שיש יותר ממידת חסידות לשכור צלמת אישה שתצלם את הנשים.
שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד
בענין הליכה בסאבווייובבאסעס בשעה שא"א ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק י' מנ"א תש"כ. מע"כ ידידי מו"ה יעקב שאטטעןשליט"א.
בדבר הליכה בסאבווייובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"םשסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"אמאי"ב, ומשמע שבלא דרך תאוהליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י…
ומוכרח זה שם גופיה דהרי כתב שם שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או נכרית, ואם היה איסור קריבה אף בלא דרך תאוה אף רק מדרבנן היה אסור להם שלא במקום סכנה, ואף שמצינו דברים שאסרו רבנן והתירו במקום חולי אף בלא סכנה… מ"מ לא כל איסור דרבנן שוין ויש שאסרו אף לחולה כשליכא סכנה… ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה והאיסור נאמר לא תקרבו לגלות ערוה שפירושו כתב הרמב"ם כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן.
… עכ"פ לדינא בנשים אחרות אף בא"א ונדות ונכריותליכא איסור שלא בדרך תאוהלכו"ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבווייובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה…וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשהכשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה. ועם אשתו נדה כשצריכיןלישב דחוקים יש אולי לאסור להב"י, אבל כיון שרוב האחרונים משמע שסברי כהש"ך, וגם להב"י אין ברור לאיסור דאפשר שאף בישיבה סמוכים אין לחוש לכוונת הנאה לכן אין לאסור.
אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג"כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הי"ט וע"ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה וה"ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך.
יש לי חברה שהיא בכורה, ומקפידה כבר כמה שנים, מאז לימודיה במדרשה, לקיים סיום מסכת גמרא בתענית בכורות. השנה היא כנראה לא תספיק לסיים מסכת בזמן. בעקבות כך, מספר שאלות...
השאלה:
יש לי חברה שהיא בכורה, ומקפידה כבר 6 שנים, מאז לימודיה במדרשה, לקיים סיום מסכת גמרא בתענית בכורות. השנה היא כנראה לא תספיק לסיים מסכת בזמן. בעקבות כך, מספר שאלות:
- האם היא יכולה לפטור את עצמה דרך שמיעה בטלפון של סיום מסכת שאני אמורה לקיים בערב פסח?
- אם לא, האם עדיף שתלך לשמוע סיום מסכת של מישהו אחר במקום מגוריה (אנחנו גרות רחוק אחת מהשנייה), או שתסיים בעצמה מסכת משניות וכדומה? האם זה שהיא מקפידה כבר כמה שנים לסיים מסכת מחייבת אותה כמעין נדר והיא חייבת לסיים מסכת גמרא בעצמה?
- באופן כללי – מה המעמד של אישה ביחס לתענית בכורות? האם נכון שאישה תחייב את עצמה בתענית או בפטור דרך סיום מסכת? אציין שחברה שלי היא מעדות המזרח (מנהג פרסי), ובמשפחתה אין לפני כן מנהג של בכורות שמתענות.
- מה המקום של פטור סיום מסכת בתענית בכורות? מה נחשב סיום מסכת שסעודת המצווה שלו פוטרת מתענית (גמרא/משניות/ספרים אחרים)? עד כמה זה ראוי להשתתף בסיום שאחרים מקיימים ולהיפטר דרך כך?
תודה!
תשובה:
שלום לך,
יישר כח על ההשקעה השנתית להגיע לערב פסח עם סיום מסכת! מדובר במאמץ לא קטן ואני מניחה שזה נותן משמעות נוספת לאופן הכניסה שלך לחג.
שאלת מספר שאלות ואני מקווה לתת את המענה לכולן תוך כדי הדברים הבאים (שלאו דווקא על סדר השאלות שלך)
אפתח בתשובה מעשית קצרה:
במצב שאת מתארת, יש כמה אפשרויות העומדות בפני חברתך (לאו דווקא לפי סדר עדיפות חוץ מן האפשרות האחרונה) –
- להשתתף בסעודת מצווה של מישהי או מישהו אחר, גם אם היא אינה מכירה אותו.
- לעשות סיום על מסכת משניות עם פירוש או ספר תנ"ך בעיון (זוהי קולא מיוחדת לסיום מסכת בתענית בכורות)
- להחליט שלא להתענות כדעת הפוסקים שנשים לא מתענות או לעשות התרת נדרים שלא להתענות.
- כעדיפות אחרונה בשעת הצורך, ניתן להשתתף בסיום שלך דרך הטלפון.
כעת אפנה להרחבה בשאלות המהותיות ששאלת וכן בהבאת המקורות:
מקור המנהג של תענית בכורות ערב פסח
המנהג של תענית בכורות מקורו ממסכת סופרים (פרק כא) "ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח", אלא שיש מחלוקת ראשונים בהבנת הירושלמי (במסכת פסחים פרק עשירי הלכה א') האם המנהג הזה אכן היה נהוג בימי האמוראים. להלכה, הרמב"ם לא מזכיר מנהג זה והשולחן ערוך פוסק שהבכורות מתענים(שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תע סעיף א). יחד עם זאת, הסיקו באחרונים שמכיוון שתענית בכורות הינה מנהג ולא גזירת חכמים ועוד שהמנהג נתון במחלוקת ראשונים- שיש מקום להקל בתענית זו. סיבות נוספות להקל הן "חלישות הדור", טורח ההכנות הרבות בערב פסח והחשיבות להיות במיטב בליל הסדר (ערוך השולחן אורח חיים סימן תע, א; שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כה).
פטור מן התענית על ידי השתתפות בסיום מסכת
האופן בו מקילים הוא בכך שאדם יכול לפטור עצמו מן התענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה כגון ברית מילה או סיום מסכת – אפילו אם אינו מכיר את המסיים. יש חולקים על מנהג זה אך הרב עובדיה יוסף נסמך על המשנה ברורה ועוד פוסקים בכדי להתיר וכך אנו רואים שנוהגים הרוב כיום (משנה ברורה סימן תע ס"ק י, שו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן כו). כותב הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק ג פרק יב) שאם לא קשה לא להתענות ואין זה משפיע על עריכת ליל הסדר, טוב שלא יקל לכתחילה לפטור עצמו על ידי סיום מסכת.
המקור לסעודת מצווה בסיום מסכת הוא במסכת שבת (דף קיח, עמ' ב) כאשר אביי מצהיר "תבוא עלי הברכה שכאשר ראיתי תלמיד חכם שהשלים לגרוס מסכתו עשיתי יום טוב לחכמים" (תרגום). ופוסק הרמ"א שבנוסף לסעודת ברית מילה ופדיון הבן, גם על סיום מסכת מקיימים סעודת מצווה ואף אוכלים בשר ויין לאחר ר"ח אב (שולחן ערוך שם סימן תקנא, י). הרב עובדיה פוסק שנשים יכולות להקל ולא להיות נוכחות בסיום עצמו, אלא שיביאו להן מאכלים מן הסעודה ותאכלנה ובזה יפטרו עצמן מן התענית (שלא כגברים שצריכים להיות בזמן הסיום ולפחות כשמדברים דברי תורה) (שו"ת יביע אומר חלק ד אורח חיים סימן מב). אך במקרה של חברתך שהרגילה עצמה לא רק לנכוח בסיום אלא אף לקיים סיום בעצמה, הדעה המקלה הזאת נראית לא שייכת אליה וראוי שתשתתף בסיום בפועל.
כאמור, בתענית בכורות נוהגים להקל ולכן ניתן לקיים סעודת מצווה אפילו על סיום מסכת משניות(למרות שבזמנים אחרים לא נוהגים כן),בין קצרה ובין ארוכה, אשר נלמדה עם פירוש (ולא גריסה ללא הבנה). מסייג הרב עובדיה שבסיום כזה יפטור רק את עצמו מן התענית ולא אחרים(יביע אומר שם). לדעת הרב משה פיינשטיין יש שמחה גם בסיום לימוד ספר מתורה שבכתב בעיון ולכן גם סיום זה יכול להוות סעודת מצווה לענין פטור מתענית בכורות (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנז).
דין נשים בתענית בכורות
כותב בעל השולחן ערוך: "…. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה" ומוסיף הרמ"א (הפוסק האשכנזי) לגבי הנשים "ואין המנהג כן" (שולחן ערוך שם). מסביר המשנה ברורה (שם) שהדעה שנשים מתענות היא משום שמכת בכורות היתה גם עליהן, כפי שנלמד מן המדרשלפיו בתיה היתה בכורה וניצלה רק בזכות תפילתו של משה (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ז – ויהי בחצי הלילה). אך הסיבה שלא נוהגין כן היא שהתורה לא נתנה קדושה בבכורות (הנקבות). יש גם פוסקים בראשונים שנשים מתענות (שו"ת מהרי"ל סימן יד).
הרב עובדיה מזכיר פוסקים אשר פסקו שנשים מתענות אך בפועל פוסק על פי החיד"א (ועוד) שנשים לא מתענות, אך כותב שאם אישה יכולה להשתתף בסעודת מצווה ללא טרחה, "נכון וראוי לעשות כן"(שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כה). וכתב מחבר ספר הלכות חג בחג (פסח, פרק יג הערה 9) שאם האישה רוצה להתענות ודאי מותר לה, למרות שניסן נקבע כחודש שאין מתענים בו.
לסיכום, נראה שהפסיקה הרווחת היא שנשים לא צריכות להתענות, אך בהחלט יש על מי לסמוך אם אישה רוצה להתענות או לפטור עצמה בסעודת מצווהובכך להנכיח את נס הצלת הבכורות היהודיות. וכפי שפסק הרב עובדיה יוסף, אף ראוי לעשות כן אם ניתן להשתתף בסעודה בלי טורח גדול.
השתתפות בסיום דרך הטלפון
מובא בשם הרב שלמה זלמן אוירבךשבשעת הדחק אפשר להצטרף לסיום על דרך הטלפון (הגדה עם פסקי הלכה ומנהגים של הרב שלמה זלמן אוירבךעמ' 52). הרב שטרנבוך חולק עליו (תשובות והנהגות כרך ה סימן קכו) ועל כן כדאי שהשתתפות באופן הזה יהיה רק כאופציה אחרונה. לעומת זאת, נודע לי על קיום סיום אינטרנטי ב"לייב", ולעניות דעתי יש מקום להקל בכך יותר מאשר בטלפון מכיוון שבידיעה שיש שידור לרבים בו זמנית וכן בכך שאפשר לראות את מי שעורך את הסיום יש יותר תחושת שותפות וחגיגיות מאשר בטלפון.
ביטול נדר של תענית בכורות
אישה שנהגה שלש פעמים כדעת חלק מן הפוסקים שאישה חייבת בתענית בכורות (ואף השתתפה בסיום מסכת כדי להיפטר מחיוב זה) למרות הדעות שאינה מחוייבת, מנהג זה עבורה הוא כנדר. אם היא תרצה להפסיק מנהג זה תצטרך לעשות התרת נדרים בפני בין דין (שלשה גברים) (שולחן ערוך יורה דעה סימן ריד, א). יש פוסקים שניתן לסמוך על התרת הנדרים שעושים בערב ראש השנה ותפילת כל נדרי בערב יום כיפור בהם מצהירים באופן ברור שכל "מנהג של מצווה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר… בכולהוןאתחרטנא בהון מעקרא" (מנחת שלמה חלק א סימן צא אות כ; יביע אומר ח"ד יורה דעה סי'יא). יש מי שאומר שיש חשש ש"כל נדרי" נאמר ללא הבנה וכתפילה בעלמא ולכן אין זה מועיל להתרת הנדר (חבל נחלתו סימן כח). אך ניתן לסמוך על הדעות שלא להצריך התרת נדרים מעבר לנאמר בערב ראש השנה וערב יום כיפור, אך יש מקום לכך אם אישה תרצה לעשות התרה. מי שתרצה לקבל על עצמה הנהגה טובה נכון שתתנה שהיא עושה זאת בלי נדר וכך לא תתעורר שאלה או חשש למחוייבות בעתיד.
אני מקווה שנגעתי בכל השאלות שהעלית. חזקי ואמצי בלימוד התורה וה' יברך אותך ואת חברתך שכשם שעזר לכן וזכיתן לסיים מסכתות כן יהיה בעזרכן ויזכה אתכן להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה.
בברכת חג כשר ושמח,
רחל
הרבנית רחל ריינפלד – ווכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצינסקי
ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית הלכה במגדל עוז
הרבנית מיכל טיקוצינסקי היא עורכת דין ובעלת תואר שני במשפטים. כתבה דוקטורט בתלמוד בנושא יסודות השיטה הלמדנית בספר מנחת חינוך. היא משמשת ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית הלכה במגדל עוז ומרצה במרכז האקדמי שלם.
אחרי לידה - האם לצום בט’ באב?
ילדתי לפני חודש ואני מיניקה ועדיין חלשה מן הלידה, האם אני צריכה לצום בתשעה באב?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך ומזל טוב,
בשולחן ערוך נפסק שמעוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ומשמעות הדבר שמעיקר הדין נשים צריכות לצום את מלוא הצום בתשעה באב שהוא החמור מצומות החורבן (שו"ע או"ח, תקנד, ה).
יחד עם זאת, צום זה הוא מדרבנן. והוא קל יותר מיום כיפור למשל. וכשחכמים קבעו את הצום לא החילו אותו על חולים. בהתאמה, בשולחן ערוך נאמר במפורש שיולדות תוך 30 יום נחשבות כחולה ואין צריך אפילו לבחון את מידת חוסנן הגופני וגם אם הן מרגישות חזקות נפסק שלא תצומנה. (שו"ע או"ח תקנד, ו). אמנם הרמ"א פסק שבמקום שאין לאישה צער גדול מותר לה להתענות. אין זה המקרה שלך.
דין זה שאישה סמוך ללידה לא תצום, נכון גם אם עבר יותר מחודש כשהאישה טוענת שהיא עדיין חלשה מן הלידה. שכן היא עדיין בגדר חולה.
(במקרים אחרים יש לדון גם במעמדה של מיניקה בגלל המידע שיש לנו על נחיצותה של ההנקה. והנזקים שנגרמים לה מצומות, אבל לא כאן המקום לדון בכך).
יוער רק שבתשעה באב אין עניין של אכילה לשיעורים, ומי שפטור מן הצום פטור ממנו לגמרי. על כן, תוכלי לאכול ולשתות כרגיל. ובכל זאת מומלץ שלא לעשות חגיגות ומסיבות. אלא לאכול ולשתות כראוי אוכל ושתיה שמזינים את הגוף.
בתפילה לישועות
מיכל
הרבנית מיכל ראשת בתי המדרש במכללת הרצוג
נדרתי לא לעשן, האם אני יכול להתיר את הנדר?
שלום רב,
לפני כשבועיים נדרתי נדר בקול בו אמרתי "אני נודר בחיים שלי ובחיי אח שלי הקטן שאני לא מעשן יותר בחודשיים הקרובים".
שאלה ראשונה, האם הדרך בה אמרתי את הנדר נחשבת מבחינה הלכתית כנדר לכל דבר?
שאלה שניה, אני די בטוח שיהיה לי קשה מאוד לעמוד בנדר, אני רוצה לחסוך חס וחלילה הפרת נדר וכו´ כי בלי קשר אני לא מעשן באופן קבוע אלא רק כמה פעמים בחודש שאני עם חברים. האם ניתן להתיר את הנדר אם הוא תקף מבחינה הלכתית?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי במסגר מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום וברכה
אנו מצויים בערב חג הפסח בעת שאנשים מנקים את בתיהם בדקדקנות רבה, העיון בחדרי הבית מחייב עיון ובחינה גם בחדרי הלב ובנקיות הלשון והדיבור. שאלתך היא הזדמנות טובה לברר כיצד להשתמש בלשוננו ליצור עולם חיובי ומדויק יותר.
מן התורה הנדר מחייב את האדם ואסור לו לעבור על הנדר. שנאמר: "לא יחל דברו". להלכה, נדר תופס ומחייב בכל לשון שבו הוא נאמר ובודאי אם אמרת מפורשות שאתה "נודר". לכן, הנדר חל ואתה מחויב בו.
אוסיף כי השימוש בנדר הוא דבר שאיננו מומלץ, בודאי אם מגייסים לכך חיים של אנשים יקרים (לדבריך נדרת בחיי אחיך הקטן).
יחד עם זאת, יש נדרים שהם מומלצים. מדובר בנדרים שנועדו לסייע לאדם ולזרז אותו לקיים מצוות או להגן עליו מפני איסורים. במקרה שלך, נדרת שלא לעשן. העישון אסור כיוון שהוא מזיק לאדם המעשן. והתורה מחייבת אותנו לשמור על הפקדון שה' נתן לנו, להגן על גופנו ונשמתנו. שנאמר: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". לכן, כיוון שנדרת להימנע מדבר שהוא אסור ממילא, גם בלי הנדר, לא ניתן להתיר את הנדר. ואתה חייב להתאמץ ולעמוד בו.
משיפוג הנדר, בעוד חודשים, אני ממליצה מאוד לנסות שיטה לגמילה מן העישון שנזקיו לטווח הארוך קשים מאוד.
להרחבה:
לעניין התרת נדרים שנועדו להגן על האדם מפני איסורים: בבלי גיטין לה עמוד ב, רש"י ותוספות שם. טור יורה דעה סימן רכח ושולחן ערוך שם, סעיף טו.
לעניין עישון וחובת השמירה על הבריאות: שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן כה; תשובות והנהגות כרך ג סימן שנד.
האם יש עניין לקחת הפסקה מהלימודים ולהביא ילד לבד כקיום מצוות כיבוד אב ואם?
שאלה:
שלום רב,
אני בת 32 גרושה ללא ילדים וסטודנטית. ההורים שלי,כדרכם של הורים,מאוד מודאגים שהשנים חולפות ועדיין אין לי ילדים. אני הבכורה והם מאוד מאוד רוצים נכדים. השאלה שלי היא כזאת. ישועת ד' כהרף עין,אבל אני כרגע לא בזוגיות. האם יש עניין לקחת הפסקה מהלימודים ולהביא ילד לבד כקיום מצוות כיבוד אב ואם?
תודה
תשובה:
שלום לך,
שאלתך חשובה והיא נוגעת בשני נושאים הלכתיים "כבדים" לפחות. אנסה לתת לך תשובה הולמת לשאלה.
אפתח בכך שאיני בטוחה שהלחץ של ההורים שלך לראות נכדים ממך ובקרוב, משמעה שהם חפצים בנכדים "ויהי מה". כלומר, בעיני צריך לשים לב מה עומד מאחורי המילים, האם הם מדברים על נכדים אך למעשה, חפצים לראות אותך נשואה ואם. ואני מעזה לשאול אם הרצון והכמיהה לילד הם גם שלך. השאלה הזו חשובה וקריטית לתשובה ההלכתית. אני מעלה את הנקודות הללו כיוון שכדאי לברר אותן בינך לבין עצמך או בסיוע אחרים.
על כל פנים, אני אתייחס לשאלתך כפי שהוצגה על ידך, ואניח שאכן יש לחץ כזה מצד ההורים ושהם משדרים לך שאולי כדאי ללדת גם אם את לא נשואה כרגע.
אתחיל מהקל אל הכבד: לגבי מצוות כיבוד הורים וגדריה (הדברים שאני כותבת כאן מבוססים גם על מאמרו של הרב ברנדס בספרו "על פי דרכו"), חובת הבנים והבנות להוריהם מיוסדת על שתי מצוות בתורה: כיבוד אב ואם ומוראם. מצות כיבוד מכילה עשיה חיובית שעניינה לפי חז"ל היא: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". זו מצוה שבדרך כלל מוטלת על מבוגרים, הנדרשים לטפל בהורים זקנים.
מצות מורא היא מצוה של לא-תעשה: "לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו" (בבלי קידושין לא, ב; שו"ע יו"ד ר"מ, ד). מצוה זו שכיחה יותר בגיל הנעורים, כאשר הצעירים עסוקים בבניית האישיות העצמאית שלהם, ולעתים קרובות הדבר גורר חיכוכים עם ההורים.
הלכה פסוקה היא, שבמקום שמצוות כיבוד ומורא אב ואם מתנגשות במצות התורה האחרות, נדחית מצות כבוד אב ואם מפני מצות התורה. "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" – כולכם חייבים בכבודי (יו"ד, רמ, ב). ההתנגשות בין רצון ההורים לבין מצות התורה יכולה להתרחש באופנים שונים. האופן האחד הוא כאשר האב דורש מן הבן לקיים מצות כיבוד תוך כדי עשיית עבירה. לדוגמה, הוא דורש מבנו לבוא לנסוע לבקרו ולסעדו בשבת. במקרה כזה, חידשה התורה שמצות כיבוד אינה דוחה את העבירה או ביטול המצוה האחרת.
יתר על כן, רבים מן הפוסקים סבורים שבמקרה כמו שתארת בשאלתך אין בכלל התנגשות עם מצות כיבוד אב ואם, מכיון שאין כל מצות כיבוד אב ואם במצבים אלו: הבת או הבן אינם חייבים כלל לשמוע להוריהם בדבר שאינו נוגע ל'מעשה של כיבוד'.
כלומר, לדעת פוסקים לא מועטים מצוות כיבוד הורים איננה דווקא לגרום להורים נחת, או לציית להם. אלא רק כפי שנאמר כאן – להלביש להאכיל וכדומה.
ובכל מקרה, מוסכם על הפוסקים, שאין להורים סמכות להתערב בשאלות שלהלכה יש עמדה לגביהם. והם גם אינם רשאים לייצר "מניפולציה רגשית" שבה יטענו כלפיו, שהם יחלו מצער אם ינהג בניגוד לדעתם. ואם יעשו כן – אינו חייב לשמוע להם. הנטיה הכוללת בפסיקה היא שלהורים אין זכות להתערב בעיצוב חייהם של ילדיהם הבוגרים, במיוחד בדברים שיש להם משמעות לבנין האישיות והעולם הרוחני של ילדיהם (יחווה דעת חלק ג סי' סט ;וחלק ד סי' מט).
כיוון שכך, איני רואה סיבה להניח שעליך ללדת שלא במסגרת משפחה כדי לרצות את הוריך או לשמחם בנכדים. קל וחומר שאינך צריכה להפסיק ממסע חייך על מנת לעשות כן, לפגוע בפרנסתך וכדומה. לידת ילד שלא במסגרת נישואין הוא עניין שראוי לשקול אותו בכובד ראש ולא להגיע להכרעה מתוך לחצים מן החוץ.
אמנם, אם רצונם של ההורים בנכדים עולה בקנה אחד עם רצונך, ואולי אפילו עם מצוקה שאת חשה, אנו מגיעים לשאלה השניה, ה"כבדה" יותר. האם רצוי ללדת מחוץ לנישואין בהינתן גילך ומעמדך המשפחתי. לידה מחוץ לנישואין במובן החברתי נתפסת כהצבת אפשרות אלטרנטיבית לבניית משפחה על אדני זוגיות יציבה. על כן, יש פוסקים שאינם רואים את הצעד הזה בעין יפה, ואף אוסרים זאת. על ההיבט ההלכתי המסתייג נוספים היבטים אחרים שיש להכיר, למשל, הטענה של אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה שמדברים על כך שלידה באמצעות הפריה מתרומת זרע אנונימית יוצרת בעיות זהות אצל ילדים שאינם יודעים מי הוא אביהם (בעיה שניתנת לפתרון אם תרומת הזרע מגיעה מיהודי ידוע שגם לוקח אחריות כהורה על הילד). אך גם בנפרד משאלת הזהות של הילד יש שאלות נוספות אישיות שחשוב לברר: האם את מוכנה להתמודד עם הקושי שבגידול ילד ללא בן זוג והאם את מסוגלת לשאת בנטל הכלכלי הכרוך בכך. על כל אלו יש שאלה נוספת שקשורה אליך, שאלה שכמדומני אין עליה עדיין תשובה (סטטיסטית) נחרצת- האם לידה מחוץ לנישואין מקטינה את הסיכויים להינשא בעתיד? כל השאלות האלו שאני מציפה בנוסף על השאלה ההלכתית, נועדו כדי לסייע לך לברר עם עצמך קודם כל אם ועד כמה את באמת רוצה ומוכנה לשאת באחריות למהלך כזה.
לי נדמה, שעדיין מוקדם מלהתייאש מלמצוא בן זוג כלבבך וללדת איתו בע"ה אפילו כמה ילדים. ואני הייתי ממליצה מאוד בגלל מכלול האתגרים ואף השאלה ההלכתית הסבוכה לעשות כל מאמץ ולהשקיע באפיק הזה ובמציאת בן זוג ואם הדבר מצריך הרפיה והתפנות, הייתי משקיעה בכך. איני קובעת בנחרצות באיזה גיל כדאי כבר לחשוב ביתר רצינות על האלטרנטיבה של ילודה מחוץ לנישואין, שבעיני בנתונים מסוימים יש להתיר. ויתכן שכדאי להיוועץ גם ברופאה שתוכל לתת אינדיקציה למידת הפוריות שלך כחלק מן ההכרעה גם בעניין הזה (לפעמים, מומלץ למשל על הקפאת ביציות בשלב הראשון וכדומה).
במידה שתחליטי ללדת בכל זאת, תחזרי לשאול על היתר לכך, כשבידך מידע רפואי ובירור אישי. במצב זה תוכלי לפנות אלינו שוב ולקבל מענה על הדרך המומלצת לכך מבחינה הלכתית.
מאחלת לך מקרב ליבי שתמצאי את עצמך בזוגיות בקרוב, וראוי ותזכי לצאצאים ולהרוות נחת להוריך
מיכל
הרבנית מיכל ראשת בתי המדרש במכללת הרצוג.
שמעתי שאם תינוק מעל גיל שנתיים לא יונק 72 שעות אז אסור לו להמשיך לינוק. הבן שלי גדול יותר ונוצרה לי התלבטות.....
שאלה:
שלום,
הבן שלי כמעט בן 4.5 ויונק.
לפני כמה שבועות היה נראה לי שכמה מההנקות היו קצרות מידי, ולכן ניסיתי אח"כ לסחוט חלב מהשד ולא יצא לי כלום. אז החלטתי שגם לו כבר לא יוצא כלום ושבעצם אפשר לסיים עם ההנקה. כמה ימים כשהוא ביקש לינוק אמרתי לו לא, והצעתי חיבוק או משהו אחר.
אחרי כמה ימים היו כמה פעמים שהוא ביקש וממש התעקש ובכה (או שבא אלי בלילה למיטה וביקש) ולא היה לי כוח להתנגד ונתתי לו
לפני זמן מה שמעתי שאם תינוק מעל גיל שנתיים לא יונק 72 שעות אז אסור לו להמשיך לינוק. אבל אמרתי לעצמי שהרי ממילא לא יוצא לו כלום אז מה זה משנה.
ואז ראיתי שבצד אחד כן יצא לו קצת חלב (לא יודעת כמה אבל כן היה לבן). בצד השני נראה לי שלא אם כי הוא כן ינק שם זמן מה.
מאז הוא ממשיך לבקש. לפעמים אני מסרבת לו ואם הוא מאוד מתעקש או בא בלילה – אני נותנת לו.
האם מותר לי להמשיך לתת לו לינוק?
תשובה:
המודעות לחשיבות של ההנקה הולכת וגוברת ובשנים האחרונות נשים רבות עושות מאמצים גדולים על מנת להיניק במשך תקופות ארוכות את ילדיהם. נשים היוצאות לעבוד נתקלות באתגרים לא קלים בניסיון לתמרן ולהמשיך להיניק אך גם להיות מסורות למקום העבודה ולמלא את תפקידן כראוי. המחוקק הלך לקראת נשים מיניקות בהורדת מספר שעות העבודה שהיא חייבת בהן בתקופה זו, אולם לא די בכך והמתח הכרוך בניסיונות הכלליים לספק לתינוק את צרכיו נתקל לעיתים בצורך להכריע בין העבודה ובין ההנקה. לדילמה הזו מצטרפת ההנחה שכשהתינוק נגמל אין לחזור ולהיניקו. כך קורה למשל שאישה שנוסעת לכנס של שלושה ימים או טסה לחו"ל לרגל ענייני עבודה ומתנתקת למספר ימים מן התינוק שואלת את עצמה אם מותר לה לשוב להיניק למרות פסק הזמן שנכפה עליה ועל תינוקה.
על מנת לברר את העניין כדאי לחזור אל המקורות הראשוניים. יש מחלוקת תנאים בין ר' אליעזר ור' יהושע לגבי משך ההנקה המותר (כתובות ס). ר' אליעזר מתיר להיניק במשך כ"ד חודש (כשנתיים), ואילו ר' יהושע מתיר עד ארבע וחמש שנים. להלכה נלקחו שתי הדעות בחשבון. הבחינו בין תינוק גדול וחזק שיונק עד ארבע שנים ובין תינוק חלש וחולה שיונק עד חמש שנים, ואילו הגיל של שנתיים נקבע כקו הגבול שלגביו אנו אומרים שאם התינוק כבר בן שנתיים, והוא נגמל מן היניקה, אסור לחזור ולהיניק אותו. משך ההפסקה המגדירה תינוק כמי שנגמל אף הוא נדון ובירושלמי מובא:
פירש- אין מחזירין אותו
עד איכן?
רבי יעקב בר אחא רבי חייה בשם רבי יוחנן עד מעת לעת
רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש עד שלשה ימים מעת לעת (ירושלמי נידה, פרק א הלכה ד)
הדיון בירושלמי מתייחס לתינוק שפירש מן ההנקה ונקבע שאין מחזירים אותו. משך הפרישה נתון במחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן סובר שדי ב24 שעות של הפסקה על מנת שהתינוק ייחשב כגמול. ואילו ריש לקיש סבור שמדובר ב72 שעות של הפסקה עד שהתינוק נחשב לגמול. להלכה פוסקים כריש לקיש, ותינוק שנמנע מיניקה במשך זמן קצר מ 72 שעות עדיין נחשב ליונק ברציפות. אולם הדיון בירושלמי לא תם והוא ממשיך בבירור נסיבות הפרישה או הגמילה:
במה דברים אמורים? בזמן שפירש מתוך בורייו
אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד
ובתינוק שאינו של סכנה
אבל בתינוק שהוא של סכנה אפילו לאחר כמה מחזירין אותו מיד (שם)
מקטע זה בירושלמי עולה שהנסיבות של ההפסקה חשובות ומשפיעות על ההכרזה על תינוק כגמול. אם התינוק נמנע מן ההנקה למרות שהוא בריא אזי הוא גמול. אך אם התינוק נאלץ להפסיק לינוק כיוון שהוא חולה (אולי אין לו תיאבון, אולי הוא מתקשה לינוק בגלל שהוא מצונן וכיו"ב) אז גם אם ההפסקה היתה ממושכת מ 72 שעות עדין הוא יוגדר כתינוק יונק. מכאן שההכרזה על תינוק כגמול תלויה בבחירה שלו להפסיק לינוק. אם היה אנוס ועל כן לא ינק אפשר לומר שהוא עדיין נזקק ליניקה ועל כן יהיה מותר בה. לפי זה, אישה שיצאה לרגל עבודתה למספר ימים מן הבית והשאירה תינוק מעל גיל שנתיים שיונק, אם כשתחזור לביתה התינוק ימשיך לינוק, נראה שהדבר יהיה מותר (יורה דעה סימן פא).
במקרה המיוחד שאת מתארת, מצד אחד ברור שהילד לא נגמל. הוא לא הפסיק מעולם להתעקש על היניקה, ורק מצידך החלטת להפסיק. ומכאן שהתינוק אינו גמול ויכול להמשיך לינוק. מצד שני, מדובר בתינוק באמת גדול מאוד ועל סף הגבול הקיצוני שקבעו חכמים לסוף תקופת ההנקה לתינוק חלש. איני מכירה את בנך, ואת חוסנו הבריאותי. אבל בקרוב מאוד תצטרכי לגמול אותו בכל מקרה. מניסיוני האישי אני יודעת שתקופות הנקה ממושכות בדרך כלל מסתיימות בקושי מסוים מצד הילד והתיאור שלך של ילד שבא ומתחנן ולא מרפה, אינה חריגה. בסופו של דבר, אם הגעת למסקנה החינוכית וההתפתחותית שהילד יכול להסתדר ללא הנקה אולי בכל זאת שווה להתעקש על גמילה. בסוף, הוא ימצא תחליפים לחסך הזה, ואולי הדבר הנכון אינו להמתין ואינו להסס אלא להכריע, ודווקא כעת כשאת כבר נשמעת חצויה ושאינך שלמה עם ההנקה כמו בעבר.
בברכה,
מיכל
הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז.
חבר שלי מתחתן, והוא ביקש ממני להיות עד, ואני מפחד, בכל קשר זוגי שהייתי בו לא שמרתי נגיעה. מה אני צריך לעשות? מצד אחד אני רוצה להיות עד, מצד שני אני ממש לא רוצה לפסול להם את הקידושין.
השאלה:
שלום, וברכות
חבר שלי מתחתן, והוא ביקש ממני להיות עד, ואני מפחד . בכל קשר זוגי שהייתי בו לא שמרתי נגיעה, וגם עכשיו גם חברה שלי אני לא שומר. [בלי להיכנס יותר מידי לפרטים].
מה אני צריך לעשות? מצד אחד אני רוצה להיות עד, מצד שני אני ממש לא רוצה לפסול להם את הקידושין.
התשובה:
שלום וברכה
אני מבינה מאוד את המתח הפנימי בו אתה מצוי, כמי שמאוד רוצה לקבל את ההצעה להיות עד, ולזכות להיות שותף לרגעים הגדולים של חברך הטוב. וגם כמי שבכלליות משתדל ללכת בדרך ההלכה ולהיות מקושר ומחובר לדרך של תורה אך מתמודד עם אתגרים לא קלים בתחום שבינו לבינה. כל זה אל מול ההלכה המבקשת לייקר את מעמד העדות וגם לוודא שהעדים יהיו אמינים ונאמנים. שאלתך תיענה בשלבים, מאחר שחסרים בשאלתך פרטים הנחוצים לצורך הכרעה בעניין:
האם נפסלת להעיד?
לגבי פסולי עדות נאמר בתורה "אל תשת ידך עם רשע" (שמות כג, א). מפסוק זה למדו את פסולו של מי שעובר עבירות -לעדות.
דא עקא, כלל נקוט בידינו ש"אין אדם משים עצמו רשע". על כן, אם העבירות המתוארות על ידך נעשות בצנעה ובהסתר, הרי שאינך נפסל במעשים המתוארים לעדות. וכפי שכתב הטור (חושן משפט סימן לד):
"אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו
הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או לוהברבית…
וכן אם אמר שאכל נבילה
או שבעל בעילה האסורה לו
אינו נפסל
עד שיהיו שם עדים שאין אדם משים עצמו רשע".
לפי דברי ר' שלמה זלמן אוירבך בתשובה שכתב גם לא מוטלת על אדם כזה (שאין עדות שעבר עבירות) החובה להימנע מלהעיד, על אף שהוא יודע בעצמו שעשה עבירות כאלה שאילו הייתה עדות לגביהם היה נפסל מלהעיד, ואלו דבריו:
ונראה לפי זה במי שיודע בעצמו שהוא רגיל בעבירה
אשר אילו בי"ד היה יודע מזה היו פוסלים אותו מלהיות עד,
דאין זה דומה למי שיודע בעצמו שהוא קרוב שצריך ודאי להימנע מעדות …
דשאני הכא דכל זמן שלא פסלוהו באמת כשר הוא
ויכול שפיר להיות עד גם על גיטין וקידושין,
אך אם הוא יודע שגם אחרים יודעים מזה צריך ודאי להימנע מעדות כיון שאם יבואו אח"כ עדים הרי יתברר שהוא פסול למפרע, (שו"ת מנחת שלמה חלק א סי' פב)
לגבי אופי העבירה לפי דבריך, האם פוסלת לעדות?
אם מדובר בעבירות מפורסמות וידועות הנעשות בגלוי, אזי יש לדון אם העבירות הללו פוסלות אותך לעדות.העקרון הוא שאם אדם עובר על איסורי תורה (אם עונשן מלקות) אין צורך בהליך מיוחד של פסילה בבית דין, והאדם פסול לעדות גם ללא הכרזה. ואילו אם עבר על איסורי חכמים אזי לא נפסל עד שיכריזו עליו בבית דין שהוא פסול לעדות. במקרה שלך, מדובר לכאורה, בכמה איסורים: ייחוד עם פנויה (איסור חכמים, אבן העזר כב,ב),[1] וקירבה לעריות (חיבוק נישוק וכיו"ב אם היא נידה, איסור תורה) על כן, חשוב גם להבחין בין העבירות השונות ומה מהן נעשה בגלוי.
אמנם, גם אם מדובר בעבירות מן התורה שאינן נצרכות להכרזה והן גוררות פסול לעדות באופן אוטומטי, יש לברר אם המדובר בכל עבירה שהיא או דווקא בעבירות מסוימות.
השאלה שבה דנו האחרונים בעקבות הסוגיה הדנה בנושא זה במסכת סנהדרין היא האם הסיבה לפסולו של רשע היא משום החשש שהוא ישקר בעדותו, וכך סובר למשל, נתיבות המשפט (סימן מו, ביאורים , יז) ובכך מצמצם את רשימת המוגדרים כ"רשע" לעניין פסול עדות. שכן, החשש לשקר בעדות אינו קיים במי שהוא אדם ישר, כמו כן כשמדובר בעדות לקידושין שאינה מצריכה "הגדת עדות" ועל כן, אין בה עצמה אפשרות לשקר יתכן וניתן להקל בעניין זה. אם כן, ניתן היה לבוא ולטעון שהעבירות שאתה מתאר אינן כאלו המעמידות בסימן שאלה את יושרך, ובפרט שהעדות העומדת על הפרק שונה מעדות בכל תחום אחר.
כמובן, עמדתו של נתיבות המשפט אינה יחידה, ולעומתו היו מי שחלקו. לענייננו, שורש הדבר במחלוקת רב ששת ורב נחמן בסנהדרין דף כו לגבי החשוד על העריות. וכך למשל מסכם ערוך השולחן את הנושא של דין "החשוד על העריות" ופסולו להלכה:
ודע דלעניות דעתי היה נראה מתוך סוגית הש"סדזה שבארנו אינו אלא בבא להעיד על הקדושין או על הגירושין דלכן אין אנו מאמינים לו מפני שחשוד לשקר מפני תאותו המזוהמת
אבל כשהיה עד בשעת הקדושין וודאי החשוד כשר מן התורה (אבן העזר, סי' מב, נ)
בשלב הראשון בעל ערוך השולחן מציין שלהבנתו בענייני קידושין וגירושין כשאינו חשוד לשקר הוא כשר לעדות. אך תיכף מוסיף:
אבל גדולי האחרונים לא הבינו כן [עי' חמ"חסקט"ו וב"ש סקכ"א]
והדבר פשוט שיש לילך הכללחומרא והרבה יש לדקדק בזמן הזה בעידי גיטין וקדושין
דהפרוצים באיזה עבירה אפילו עבירה קלה הלא הם פסולים לעדות(שם).
ויתכן גם שיש מקום להחמיר בזה בבחינת "מומר לדבר אחד" גם אם לתאבון, פסול לעדות.[2]
ולעניין פסילת הקידושין, במידה והנך נחשב עד פסול:
הרמ"א (על פי תשובת הריב"ש) כתב שאפילו אם אדם יייחד עדים לקידושין, ויש שם אחרים שראו את המעשה, יוכלו הם להעיד על הקידושין (אבן העזר, מב, ד). בנוסף, כתב החתם סופר שעדות קידושין היא בבחינת "אנן סהדי", שאמנם מעמידים שני עדים, אך הם אינם בודקים שהכלה היא האישה המדוברת וכו'. ואם כן, ממילא ברור לכל שסומכים באופן כללי על הידיעה שנעשו הקידושין. שהכל יודעים שהיו קידושין, והעדות היא בעיקר טקסית.וכדבריו:
"מיהו בלאו הכי נמי נראה לי כל עדות שהוא ע"י אנן סהדי אין צריך דין עדות
ולא יופסל ע"י צירוף פסולים וקרובים
דהרי כל אנן סהדי פסולין וכשרים מצורפים
אלא כל אנן סהדי לא צריך כלל" (שו"ת חתם סופר, ח"ג אבן העזר א, ק).[3]
ועולה מדברי שניהם שהקידושין בני תוקף גם אם אחד העדים התברר כפסול, בין אם זה מפני שיש בודאי בקהל עדים כשרים שניתן לסמוך עליהם. ובין אם מפני שהעדות על הקידושין היא עדות רופפת שכן הכל רואים שהאישה התקדשה.
לסיכום: נראה שאם העבירות שתיארת נעשות בצנעה ובסתר, אתה יכול להעיד לחברך. אך אם הם נעשות בריש גליה ולעיני אחרים אזי יש מקום להמנע מעדות, הגם שיש על מי לסמוך שלא להמנע מעדות זו. וכך או כך, אין הקידושין נפסלים בשל צירופך כעד.
יחד עם זאת, למרות הניתוח ההלכתי המאפשר, חשוב לי להדגיש שאין בתשובה זו מימד סלחני. וכי הרבה יותר מראוי לראות בהלכה כמציבה מראה לא נוחה מול עיניך.
מספרים על הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהיה נוהג לומר לעדי הקידושין שכעת, לפני החופה זהו הזמן המתאים ביותר לעשות תשובה, כדי שיהיו כשרים לעדות בלי פקפוקים. מכאן נלמד שאין לקחת את המצב של החטא כמובן מאליו. להיפך, קח את ההזדמנות שנקרה על דרכך ושוב בתשובה. כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.והלואי שתתמיד בתשובתך גם בהמשך. ושכרך הרבה מאוד.
הערה נוספת וחשובה לא פחות: מגיעים לאוזניי עדויותוסיפורים אישיים רבים על הלחצים שבהם נתונות נשים פנויות שלא להקפיד על קלה כחמורה (בלשון המעטה) בענייני נגיעה. עד כדי כך שהיענותן ולחילופין סירובן עשויים לגזור דינן לשבט או לחסד. ועל אף שברור לי לחלוטין שיש סוגי קשרים וחברויות ארוכי טווח שבהם שני הצדדים נופלים לתהומות כאלה ואחרים ובהסכמה. ואף שבידוע שאין חדש תחת השמש, בכל זאת, הרגישות מחייבת להבחין בכך שבחלק מן המקרים אין מדובר אלא בניצול. כמובן שהלכתית הדבר פסול מעיקרו. אך גם חברתית, פסיכולוגית ואנושית מדובר בתופעה חמורה וקשה. שהרי ידוע לכל מי משלם את המחיר הגבוה בתוך קשר שכזה שיש בו מימד לא מבוטל של ניצול מזן השתמש וזרוק. שאלתך עוררה אותי להבנת העומק של הצורך בתיקון חברתי דחוף.
מיכל
הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז.
[1]לדעת הר"ן אף ייחוד עם העריות שהוא איסור דאורייתא, אינו פוסל לעדות. ראה: ר"ן סנהדרין כו, ב, ד"ה אמר רב נחמן. וראה הט"ז, אבן עזר סי' כב, אות א, שסבר שייחוד עם פנויה שהוא מדרבנן, היינו כשהיא נידה.
[2]ראה ר"ן שם בהמשך.
[3]פסיקת החת"ם סופר בעניין זה אינה יחידאית. הרמ"א באבן העזר סימן מב, סע' ד מביא את תשובת הריב"ש לפיה אפילו ייחד עדים יכולים אחרים לבוא ולהעיד. ובתשובת עין יצחק ח"ב סי' סד, (אות ה) טוען המחבר שדעתו של המקדש אישה על הכשרים גם אם מייחד עדים. ובשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' מו כתב לגבי זוג שנישא על ידי רב קונסרבטיבי ובעדים פסולים שאין זה סוף פסוק. וכי ייחוד העדים אין משמעו שכל הנוכחים האחרים אינם עדים. ייחוד העדים מועיל דווקא להיפך, שאחרים לא מצטרפים עמם. ועל כן אם יש עדים כשרים בקהל סומכים עליהם לקיים את הקידושין גם אם העדים שיוחדו היו פסולים (רק אם יודעים בוודאות שהיו עדים כשרים בקהל).ואמנם העין יצחק שדן במקרה של יבמה שנישאה ללא חליצה ורצתה להישאר עם בעלה לאחר שתעבור חליצה כדין פסק בשאלתה להקל ולומר שהקידושין לבעלה לא תפסו, מחמת העדים הפסולים שהעידו בקידושין שלהם. זאת על מנת להכשיר את נישואיה מחדש לבעלה לאחר החליצה וכפי שהוא כותב בעצמו שמדובר בשעת הדחק וכדומה. גם הרב עובדיה יוסף דן בענייני קידושין של אישה שהתברר שבעלה הורשע עוד לפני הנישואין בגניבה ונדון למאסר ממושך והיא לא ידעה על כך. גם במקרה שלהם העדים לקידושין לא היו כשרים (בעיקר בני משפחה). הרב עובדיה הכריע בדינה שהקידושין לא תפסו והוא מעלה שם כמה וכמה טענות נגד הפסיקה של החת"ם סופר שהזכרתי (ראו: יביע אומר, ח"ח אבן העזר, סי' ג) כפי שנעשה גם בפסק הדין בעניין עודד גז שניתן לאחרונה. אם כן, עינינו הרואות שהמורכבות של כל שאלה באופן פרטני עשויה להשפיע על פסיקת ההלכה בפועל והשיקולים לכאן ולכאן משתנים ממקרה למקרה.
האם מותר לי להחמיא לחברה באולפנא על בגד לא הלכתי שהולם אותה?
השאלה:
לפעמים אני הולכת לקניות בגדים יחד עם חברות שאינן מקפידות בצניעות, או שאינן דתיות. האם מותר לי להחמיא להן על בגד שהן מתלבטות אם לקנותו, או להסב את תשומת לבן לבגד שהן יאהבו, אם הבגד איננו צנוע?
האם מותר לי להחמיא לחברה באולפנא על בגד לא הלכתי שהולם אותה?
התשובה:
שלום וברכה, אני מבינה מאוד את המתח שנוצר בבילוי המשותף שלקנית בגדים. כמו כן אני מזדהה עם המצוקה שאת מתארת (ואני יוצאת מהנחה שחברותיך קונות בגדים שאינם עומדי בקני המידה של צניעות על פי ההלכה, ואיני נכנסת לדון בגדרי צניעות בכוונה תחילה). שאלתך שאלה קשה וחשובה.
נתחיל בבירור השאלה היסודית: האם כשאת מחמיאה על בגד לא הלכתי וגורמת לחברתך לקנות אותו, את עוברת על איסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול".
הרמב"ם כותב:
…וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת
או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו
הרי זה עובר בלא תעשה
שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. (רמב"ם הלכות רוצח יב, יד)
לפי דברי הרמב"ם הללו האיסור של "לפני עיור לא תתן מכשול" הוא רחב וחל גם על מי שמחזק ידי עוברי עבירה, ובכלל זה מחמאה המחזקת את חברתך לקנות בגד לא צנוע .
אולם, בפרטי ההלכה של "לפני עיוור" רואים שלא בכל מעורבות עוברים על איסור דאורייתא של לפני עיוור לא תתן מכשול. נציין שלוש נקודות:
- רק סיוע הכרחי נאסר ב'לפני עיוור'
איזו התערבות נאסרה ואיזו לא? נדגים דרך דיני נזיר:
נזיר אסור בשתיית יין. ובכל זאת אם אדם מושיט כוס יין לנזיר, אנו אומרים שהנזיר היה יכול לקחת את הכוס ולשתות יין גם ללא סיוע. ועל כן, מי שהושיט את היין אינו עובר על "לפני עיוור". (עבודה זרה ו, ב).
העיקרון העולה מכאן שצריך שיהיה קשר הכרחי בין מעשה ההכשלה ובין הכשלון. כלומר שמי שעובר את העבירה לא יוכל לעבור אותה ללא סיוע (בלשון ההלכה עקרון זה נקרא "תרי עברי נהרא"– שני עברי הנהר, כגון שדבר העבירה נמצא בצידו השני של הנהר והמכשיל מביא לו אותו. סיוע ברמה כזו אסור).
נחזור לשאלתך: במקרה שאותה חברה לא תקנה בגדים מבלי שתקבל את התמיכה והעידוד שלך, יש כאן בעיה ויש איסור של לפני עיוור. במקרה שאותה חברה תלך ותקנה בעצמה את הבגדים גם בלעדיך כיוון שהן הם מוצאים חן בעיניה. אין איסור לתמוך בה מטעם זה של 'לפני עיוור'.
- כאשר החוטא מודע לחטא ואין בסיוע איסור 'לפני עיוור'
סייג נוסף קיים בהלכות אלו: כאשר אדם עובר את העבירה תוך הכרה בכך שיש איסור ואף על פי כן הוא חפץ לעבור עליו במודע ובכוונה תחילה. במקרה כזה, התמיכה שלך לא משפיעה על ההחלטה שלו. לכן אם חברתך מודעת לאיסור והיא חפצה לעבור עליו, גם אם היא קונה את הבגד בזכות המחמאה שנתת, אין בזה "לפני עיור" כיוון שהיא אינה עיוורת… היא מודעת לחטא שבדבר. שימי לב, לא ברור אם ניתן לומר שחברה חילונית היא בגדר של מזידה. אף שלגבי חברות דתיות סביר להניח שזה המצב.
- יש שסברו שרק סיוע ממוני נאסר מדין 'לפני עיוור'
בנוסף, היו מהאחרונים שסברו שכל עוד אין סיוע ממוני מוחשי אין זה נחשב לסיוע שעוברים עליו ב"לפני עיור" (מה שיבחין בין מצב בו את מממנת את הרכישה- מקרה שיכול לקרות בין אמא ובתה ופחות קורה בין חברות שבאות רק לשם נתינת עצה וחיווי דעה).
אחר כל הדיון ההלכתי שיש לעשותו בדקדקנות בהתאמה לפרטיו של כל מקרה, צריך לבחון גם את ההקשר הכללי. מהו המחיר החברתי ומתי מוטב להרחיק ומתי לקרב.
ר' אהרון ליכטנשטיין תיאר במאמרו דילמה מן החיים שאמורה לשקף את היחס הכללי שלנו לשאלות בענייני "לפני עיור".[1] הדילמה אותה הוא מביא מתייחסת למקרה של אדם שבא להתייעץ אם לגדוע אצבע מידו, אם הסיטואציה היא שאלמלא יכרות את אצבעו יאבד את כל היד, כמובן שאין בעצה ה"רעה" לכרות את האצבע משום "לפני עיור". שהרי בראייה הכוללת יש כאן עצה טובה. על פי זה, יש להכניס לתוך הדיון גם את השיקול הכללי העקרוני של רווח מול הפסד. מה יהיה המחיר של הימנעות מהליכה משותפת, האם תוכלי גם להועיל ולא רק להזיק, האם תוכלי למזער את הנזק ולכוון לקניה פחות גרועה. והאם קירוב באופן כללי יועיל בטווח הארוך (ראי גם שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סי' לה).
באותה מידה של היגיון ומחשבה תחילה יש לנקוט בבואך להגיב על בגדים חדשים של חברתך במחשבה כיצד נכון להגיב צריך גם להתייחס לחובה להוכיח והחובה להפריש מאיסור.[2]
לכן אם יש אפשרות מוטב להגיב בצורה שלא תשתמע כחיזוק חיובי. אפשר לומר "איזה כיף לך שקנית בגדים חדשים" או "איפה מצאת?" וכדומה. ואם ניתן להוסיף "אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות כזה, את מבינה…." אולי יהיה כאן אפילו מוצא הלכתי יפה.
כמובן, תגובה פושרת באה בחשבון כשהמחיר אינו מריבה ומתח אלא נעשית ברוח טובה ובהבנה מלאה. מאחלת לך שתוכלי לנתב בשבילים הצרים הללו ולבחור נכון במשעולי החיים המורכבים והמפותלים.
מיכל טיקוצ'ינסקי
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה, וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז
[1]https://etzion.org.il/he/%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%AA%D7%9F-%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%9C
[2]ויקרא, יט, יז; ספר המצוות מצוה קעו; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה א.
האם קיום יחסים בין נשים מותר?
שאלה:
האם קיום יחסים בין נשים הוא מותר?
תשובה:
שלום וברכה,
אני מקבלת פניות לא מעטות בנושא הזה. חלק מן השאלות נובעות ממצוקה אישית ובדרך כלל הן מורכבות ומתארות נסיבות ספציפיות. לשאלות אלו אני מגיבה במענה מורכב המתייחס למצב בו נמצאות הפונות. מהאופן בו ניסחת את שאלתך התרשמתי שהשאלה היא תאורטית, לכן התשובה תתמקד במתן המידע ההלכתי בנושא.
נדמה לי שאנשים רבים סבורים בטעות שקיום יחסים כאלו מותרים. אולם, מבחינה הלכתית התמונה שונה.
שאלת קיום יחסים בין שתי נשים נדונה במדרש התנאים בספרא. המעיין בספרא ייווכח שהמדרש עוסק בנישואין בין שתי נשים ואינו עוסק במעשה קיום היחסים עצמו:
או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו…
ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה… (ספרא אחרי מות, פרשה ח, סוף פרק יב, ח).
על פי הספרא יש איסור חיתון בין שתי נשים. איסור הנגזר מן הלאו הכללי של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". בספר המצוות לרמב"ם נזכר איסור חיתון כזה מדין "ובחוקותיהם לא תלכו":
ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם.
ושם אמרו מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאה אשה
ואשה נשאת לשני אנשים (ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שנג)
לעניין קשר נישואין בין שתי נשים אם כן, יש מקורות מפורשים לאסור מן התורה.
לגבי קיום יחסים כאלה כשלעצמם, העניין נדון בשתי סוגיות בגמרא, האחת במסכת יבמות והשניה במסכת שבת. בשתי הסוגיות לא מתקיים דיון ישיר בשאלת ההיתר או האיסור של יחסים אלו ונדונה רק ההשלכה של קיום יחסים כאלה על פסול כהונה.
בגמרא ביבמות נדחית דעת רב הונא שנשים המסוללות פסולות לכהונה וזאת, מן הנימוק שאין מדובר בזנות אלא בפריצות בעלמא:
דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו – פסולות לכהונה;
ואפילו לרבי אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה,
ה"מ איש, אבל אשה – פריצותא בעלמא (יבמות עו, א)
בגמרא במסכת שבת מסופר ששמואל מנע מבנותיו לישון אלו עם אלו במיטה אחת. בתחילה הגמרא קשרה בין ההימנעות הזו ובין החשש שתיפסלנה לכהונה המוכר לנו מעמדת רב הונא הדחויה שנשים המסוללות פסולות לכהונה. אולם, למסקנה הגמרא מציעה ששמואל חשש שעל ידי המגע בין האחיות יתעורר יצרן של בנותיו ליחסי אישות עם גברים. ואלו דברי הגמרא:
אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין,
ולא שביק להו גניאן גבי הדדי, … לא שביק להו גניאן גבי הדדי,
לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו -פסולות לכהונה:
לא, סבר: כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה (שבת סה, א)
שתי הסוגיות הללו הן קצה החוט לעיון בשאלת היחס ההלכתי ליחסים כאלו. הקושי עם שתי הסוגיות הללו הוא רב. ראשית, אין בהן הסבר וביאור למושג של "מסוללות" הנזכר בו. מה בדיוק מעשיהן של הנשים. וכן, בסוגיה ביבמות לא התבאר מאיזה מעשה של בנותיו שמואל חשש והאם חששו הוא שהן תקיימנה יחסים ביניהן וזה מה שיעורר אותן להתאוות לתשמיש? או שחשש למעשה פחות מזה כגון, מישוש? כמו כן, בסוגיות הללו לא התבאר מפורשות שיש איסור עצמי על יחסים כאלה, אלא רק נדון האיסור המשני של נשים אלו לכהונה, וגם בעניין איסור משני זה לא התבאר מהו "סעיף הפסול" לכהונה.
לעניין המעשה עליו מדובר אין לנו אלא דברי רש"י המבאר: "המסוללות- דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו…" פירושו זה מוסכם על כלל הראשונים. מכאן שהדיון בגמרא הוא על נשים המקיימות יחסים המכונים לסביים ונראה על פניו שהגמרא מכנה מעשה זה כפריצות בעלמא ולא כאיסור.
וניתן לכאורה להסיק שלכל היותר יש בקיום יחסים בין נשים איסור דרבנן של פריצות, או כפי שנזכר בדברי התוספות "דבר מכוער".
להלכה
למרות הקריאה בסוגיה ובראשונים להלכה כותב הרמב"ם:
נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו,
אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו,
שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל,
לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות,
וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור,
ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן (רמב"ם, איסורי ביאה, כא, ח).
הרמב"ם סבור שאמנם אין פסול כהונה וכמסקנת הגמרא. אולם, הוא כותב שיש איסור עצמי מדאורייתא על קיום יחסים אלו משום "וכמעשה ארץ מצרים" וכלשון שראינו בספרא. אמנם, אין דין מלקות בלאו שבכללות ועל כן אין לוקים על כך. עדיין יש מקום לדון בדבריו של הרמב"ם אם האיסור הוא על "נשים המסוללות" באופן כללי כמשפט הפותח את דבריו או שהוא חל על נישואין בין נשים כמקור עליו הוא נסמך "אמרו חכמים…" (שכפי שהראינו, מקורו בספרא).
דברי הרמב"ם הללו נפסקו להלכה גם בטור ובשולחן ערוך:
נשים המסוללות זו בזו פי' מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור
וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו
שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו
ואמרו חכמים ז"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואישה נישאת לשני אנשים (טור, אבן העזר, כ ושו"ע שם, ב).
אולם חלק מן האחרונים סייגו את האיסור הזה. הפרישה סבור שמעשי הגויים היה בהימנעות מפריה ורביה כשהדגישו את התאווה ולא את צרכי העולם:
מה היו עושין איש נושא איש כו' ואשה ניסת לשני אנשים.
נראה דרצה לומר דכל מעשיהם שלא לקיים פריה ורביה היו עושים
אך כל אח' למלאות תאותם שכמו שהאיש הנושא איש ואשה אשה אינו מוליד כן אשה אחת ניסת לשני אנשים לא לפריה ורביה היו עושים
כי מי שיודע שלא על שמו יקרא הזרע אינו מוליד כמעשה ער ואונן
ובודאי היו משחיתים את זרעם דש מבפנים וזורה מבחוץ לכך נקטינהו בהדדי (פרישה, אבה"ע כ, יב).
ובהמשך דבריו נראה שהוא קובע שאין איסור דאורייתא, אלא "איסור בעלמא" על קיום יחסים בין נשים. ולדבריו יש לומר שהפסוק של כמעשה ארץ מצרים" מתייחס לשאר האיסורים שנזכרו בהלכה (איש נושא איש ואישה שנושאת שני אנשים):
והיותר נראה משום דכתב דנשים המסוללות זו בזו אסור דמשמע איסור בעלמא
וקשה ליה כיון דנפקא מקרא הוה ליה למימר שהוא דאורייתא
לכך סתם וכתב דיש לומר דהקרא איירי במה שהיו עושין עוד שאשה אחת נשאת לשני אנשים דהוא ערוה גמורה לישראל.
וכן כתב הקרית ספר ודייק מהרמב"ם עצמו שמה שנאסר מן התורה הוא רק מיסוד הקשר ולא עצם מעשה ה"ביאה":
דמעשה ארץ מצרים היה בדרך נשואין אשה נושא אשה בדרך קביעות כדרך איש שנושא אשה
וכהאי גוונא אסור מן התורה משום דהוי כמעשה ארץ מצרים ממש
ולא בעי רחמנא שיעשו כמעשיהם
אבל שלא כדרך נשואין באקראי בעלמא דרך זנות
אינו אסור דאין זה כמעשה ארץ מצרים ממש…
כפי שניתן לראות, הקרית ספר אף הרחיק עוד וכתב ש"אינו אסור". אם כי אין להסיק מדבריו שאין בזה איסור כלל. שמא כוונתו שאין כאן איסור דאורייתא של כמעשה ארץ מצרים.
לסיכום: פסק השו"ע, הטור והרמב"ם להבנת רבים הוא שיש איסור מן התורה בעצם קיום יחסים בין נשים. אך הפרישה והקרית ספר הבינו בדרך מצומצמת יותר את דבריהם וקבעו שאיסור תורה זה של "כמעשה ארץ מצרים" נוגע למיסוד הקשר בין שתי הנשים, כעולה מדברי הספרא ואף מתאים למסקנת הגמרא שכינתה את המעשה עצמו כ"פריצותא בעלמא". לדעות אלו מדובר באיסור דרבנן.
בברכה,
מיכל
הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז.
הרבנית ד"ר רחל לבמור
טוענת רבנית, מנהלת פרויקט למניעת עגונות וסירוב-גט 'ישראל הצעיר' בישראל
ד"ר רחל לבמור, היא טוענת רבנית ומנהלת הפרויקט למניעת עגונות וסירוב-גט: יצירת והפצת פתרונות הלכתיים מניעתיים כגון ה"הסכם לכבוד הדדי" ו"הסכם החוט המשולש"; ייעוץ לעגונות. מחברת הספר "מנעי עינייך מדמעה: הסכמי קדם נישואין למניעת סירוב-גט, וממחברי ה"הסכם לכבוד הדדי".
האם בגט לחומרא חייב עדים כמו בגט רגיל?
שלום רב לך,
לא פרטת בשאלתך מה הרקע לשאלה, האם זוהי שאלה לימודית תיאורטית, או שאלה מעשית שקשורה אליך או לאישה אחרת שאת בקשר איתה.
אם מדובר במקרה מסוים צר לי לשמוע שהגעת למצב של צורך בסידור גט כלשהו, אבל טוב שאת יודעת שאפשר להתייעץ.
לגופה של שאלה:
אין הבדל בטקס סידור גט לחומרא לבין גט רגיל, וכך גם בצורך בעדים. ישנם שני סוגים של עדים– העדים למסירת הגט שהם באים מתוך עובדי בית הדין הרבני; וה"עדים" לשמות של האיש והאישה בתהליך בירור השמות שיהיו רשומים בגט עצמו.
הגט נכתב עבור האישה באופן אישי ולכן כל השמות והכינויים שלה חייבים להיות רשומים בגט. כאשר הדיינים מתכוננים לסידור הגט הם מבררים מה הם כל הכינויים. יש להביא רק "עד" אחד שמכיר או מכירה את האישה היטב ומכיר/ה את כל כינוייה. אותו "עד" לצורך בירור השמות, יכול להיות איש, אישה וגם קרוב משפחה. הדיינים ישאלו איך אנשים קוראים לה וגם את שם אביה. לדוגמה, אישה ששמה "שרה בת שמעון" אבל קוראים לה גם שרהלה או שרי, תספר זאת לדיינים. לאחר מכן יקראו לעד/ה שלה להיכנס לאולם וישאלו אותו או אותה אותן השאלות.
התהליך הוא זהה לאיש המתגרש. גם עליו להביא עד אחד ל"בירור השמות". אותו בן אדם, אם הוא מכיר הן את האיש והן את האישה היטב, יוכל לשמש עד עבור שניהם.
סידור גט לחומרא בא להגן על האישה בזאת שהוא קובע את המעמד האישי בבירור. לאחר סידור הגט אף אחד לא יוכל לערער על מעמדה של המתגרשת ולטעון שהיא אינה אישה פנויה.
אם אכן את מלווה אישה בתהליך זה אני מאחלת לך כוח וחוסן נפשי שיחזקו אותך בליווי ואותה בבניית חייה מחדש.
בהצלחה!
רחל לבמור
הלכות כתיבת גט וסידורו נמצאות בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנ"ד סדר הגט;
והן עי' בשולחן ערוך אבן העזר קלא סע' א': "צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. ואם לא נכתב לשמה, אינו גט ";
ולגבי התהליך בבית הדין הרבני הממלכתי עי' תקנות הדיון, פרק טז: סידור הגט, http://rbc.gov.il/SittingRegulations/Chapter16.pdf
האם חיבים להגיע לבית הדין עם עדים? אני רוצה שהגרושין יהיו דיסקרטיים, מה אפשר לעשות?
שאלה:
שלום אני לפני גרושין של פרק ב בחיי,לבית הדין צריך להגיע עם עדים למתן הגט,שאלתי כמה זה חשוב והאים אפשרי בלי עדים ,כל הענין די דסקרטי ואיני מעונינת שאף אחד ידע או יבוא איתי ???תודה מראש על התשובה
תשובה:
שלום לך,
צר לי לשמוע. תהליך הגרושין הוא קשה ומורכב, והצורך שלך בפרטיות טבעי ומובן.
התהליך שאליו את מתייחסת נקרא "בירור שמות" שנועד לוודא כי כל השמות והכינויים של המתגרשים נכתבים באופן מדוייק בגט. שלב זה חיוני לתוקף ההלכתי של הגט והוא נעשה בדרך כלל נעשה על ידי חקירת כל אחד מהמתגרשים ואז שמיעת עד או עדה לגבי כל אחד מן המתגרשים שמכיר אותו ואת שמותיו וכינוייו.
אפשר שאיש או אישה, אפילו בן משפחה, ישמש כעד או עדה כדי לברר את השמות, גם הורה או אח. לפעמים במקרים שאין אף עד שיכול להגיע לבית הדין הדיינים מבקשים לשוחח עם עד טלפונית. אם אין אף אחד מבין מכרייך וקרובייך שעליו תוכלי לסמוך שיהיה דיסקרטי מספיק, נסי להפנות בקשה לבית הדין ולהסביר את המצב. אם התגרשת מהבעל הראשון שלך, אולי תוכלי להציע לבית הדין לבדוק את השמות מהגט הראשון כדי שיתבססו עליו לעניין בירור השם שלך עבור הגט השני.
אם תזדדקי לסיוע נוסף את מוזמנת לשוב אלינו דרך האתר.
מאחלת לך רוגע ושלוה בהמשך חייך,
רחל לבמור
הרבנית ד"ר רחל לבמור היא טוענת רבנית, מנהלת פרוייקט למניעת עגונות וסירוב – גט 'ישראל הצעיר' ישראל.
אחת הבעיות המטרידות אותי היא בעית העגינות וסרבנות הגט אשמח לעזרתכן בהבנת מרחב הפעולה ההלכתי להתמודדות עם סוגיה זו, וכיצד ניתן לקיים נישואין כהלכה באופן שיתן לה מענה?
השאלה:
שבוע טוב,
אני דתיה אורתודוכסית וחשוב לי מאוד להינשא על פי כללי ההלכה. מאידך, אני מוטרדת עמוקות מסוגיית מקומה של האישה במעמד זה ובמערכת הזוגית המיוסדת במסגרתו.
אחת הבעיות המטרידות אותי היא בעית העגינות וסרבנות הגט
אשמח לעזרתכן בהבנת מרחב הפעולה ההלכתי להתמודדות עם סוגיה זו, וכיצד ניתן לקיים נישואין כהלכה באופן שיתן לה מענה.
אקבל בברכה גם הפניות למקורות העוסקים בנושא.
תודה רבה
התשובה:
שואלת יקרה,
מתוך כמיהה לנישואין בקדושה, האחריות שאת מדגימה בעצם שאלתך ראויה להערכה.
שאלתך נכונה לכל זוג הנישא עלפי ההלכה – כדת משה וישראל. בעצם שני בני הזוג, דוקא מתוך אחריות לזוגיות בריאה שהינה מלאת אמון, אמורים להיות ערים לכך שבמקרה של גירושין עתידיים ח"ו (שמגיעים אליהם ללא כוונה תחילה),קיים פתח לפגיעה בבן/בת הזוג. כיון שבעת ההחלטה להינשא בני הזוג מאוהבים ומסורים לחלוטין לשמירה על בן/בת הזוג מכל רע – זה חלון ההזדמנות המתאים ביותר להם להצהיר בפה מלא ובהדדיות: "אני אוהב/ת אותך כל כך אני אשמור עליך מפני כל פגיעה, אשמור עליך אפילו בפני עצמי".[1]
הן איש והן אישה עלולים למצוא את עצמם במעמד של מסורב/ת גט. מדין תורה הסכמת האיש נדרשת לסידור הגט[2] ומדין חכמים האיש אינו יכול לגרש את האשה כנגד רצונה.[3] ההשלכות לאשה במיוחד עלולות להיות הרסניות ביותר – איבוד כל סיכוי לזוגיות; ילדיה שיוולדו לגבר אחר לא יותרו להתחתן בתוך קהל ישראל; היא לא תוכל להקים משפחה חדשה ובריאה. גם מסורב-גט עובר מסלול ייסורים אבל בסופו של דבר יוכל לקבל היתר להינשא בשנית בתנאי שמפקיד גט בבית הדין הרבני.
בעולמנו היום אנו נוהגים להתכונן לכל מיני צרות בפעולה מניעתית. לדוגמה: למרות שלא מצאנו דרך לרפא חולה במחלת הפוליו, הצלחנו למגר את המחלה הנוראית באמצעות חיסון מניעתי לכל אדם — כך שהיא כבר אינה פוגעת יותר, לא באותו מתחסן ולא באוכלוסייה הכללית. בצעד דומה אפשר לנקוט כדי למנוע היווצרות סירוב-גט: הזוג לפני הנישואין חותם על ה'הסכם לכבוד הדדי' למניעת סירוב-גט.[4]
ההסכם הוא הדדי וכך שומר הן על האשה והן על האיש. הוא מבוסס על עיקרון פשוט — "והכסף יענה את הכל".[5]הרעיון הוא שבמקרה ובן זוג אחד מבקש להתגרש ישנו תמריץ ממוני שלילי המונע מבן הזוג השני לסרב לגט. בעת חתימתם, כל אחד מבני הזוג מתחייב לשלם דמי מזונות חודשיים בגובה של 1500$ או מחצית מהכנסתו (הגבוה מביניהם) לבן הזוג השני בהתקיים שני תנאים: עברו מינימום של 180 יום מיום שליחת הודעה על מימוש ההסכם והן שהם עדין נשואים כדת משה וישראל — כאשר סרבן/ית הגט הוא זה שחייב למלא את התחייבותו הכספית. דרישה זו הגיונית ביותר אם חושבים על זה. ממילא הנוהג הוא שכאשר מתחתנים שני בני הזוג פותחים חשבון בנק משותף והכל מתחלק חצי-חצי; ואם את/ה רוצה להמשיך בנישואים כנגד רצון בן הזוג השני אז את/ה חייב/ת להמשיך להעביר אליו/ה דמי מזונות חודשיים כפי שעושים זוגות נשואים! ברור, שאם בני הזוג כבר אינם נשואים ביום ה-180 הם כבר התגרשו בגט ואף אחד אינו חייב לזון את האחר.
מעבר לכך, בתוך תקופת 180 היום ישנה אפשרות לדרוש טיפול זוגי אם מקבל ההודעה חפץ בכך. כתוצאה משני התהליכים הללו: מימוש החוב של דמי המזונות החודשיים ההולך ומתקרב והטיפול הזוגי (אם נדרש) בני הזוג מגיעים להידברות וכך להסכמה — או לשיקום הנישואין או להסכם גירושין וסידור הגט.
ההסכם חובר על ידי שלושה אנשי הלכה: הרב אלישיב קנוהל ז"ל, הרב ד"ר דוד בן זזון, ומחברת שורות אלו, טוענת הרבנית ד"ר רחל לבמור. הוא פורסם בציבור בשנת 2000. בהסכם מצויים מנגנונים הלכתיים רבים הדואגים לתוקף ההלכתי של ההסכם. אכן, לא זו בלבד שרבנים רבים מסכימים לתוקף ההסכם, אלא רבים מציעים אותו לזוגות המתחתנים.
הניסיון הוכיח לגבי ה'הסכם לכבוד הדד' (ההסכם היחידי שעמד במבחן המציאות עד כה, כפי שדווח לנו מהשטח), שבכל מקרה של סירוב-גט[6], לאחר תזכורת שהסרבן חתם על ה'הסכם לכבוד הדדי', הוא מיד הסכים לחתום על הסכם גירושין ולהתגרש. מעניין לציין שבמקרים אלו, שני בני הזוג, בשיתוף פעולה, פתחו תיק "בקשה משותפת לסידור גט" בבית הדין הרבני וכך התגרשו במספר שבועות בלבד. הם חסכו מעצמם, מילדיהם, ממשפחותיהם המורחבות ומהחברה כולה את הטלטלה של מאבק משפטי מכוער והרסני במשך שנים רבות. הם הצליחו למנוע מעצמם טראומה נוספת מעבר לכאב הטבעי של גירושין ולהתגרש בגירושין מכובדים ושקטים. כך יכלו שני בני הזוג לפנות לבניית חייהם מחדש.
כאמור, ה'הסכם לכבוד הדדי' בא למנוע מצב אפשרי ומצוי – סירוב גט. תשובה לבעיית העגונה כאשר בעלה נעלם, ברח לחו"ל או שוכב במצב של 'צמח', ח"ו –היא נושא לתשובה אחרת.
בתקוה שתתחתני עם בחיר לבך בזמן הנכון ומתוך אחריות לשניכם ולחברה היהודית כולה –
ד"ר רחל לבמור, טוענת רבנית
מקורות נוספים ללימוד:
- דברים כד, א
- משנה מסכת יבמות פרק יד משנה א
- משנה מסכת כתובות פרק ז משנה י
- כתו' עז ע"א
- תוס' כתו' ע ע"א ד"ה יוציא ויתן כתובה
- ספרהישר לרבינו תם חלק התשובות סימן עז
- רמב"ם הלכות גירושין פרק א
- שו"ת הרא"ש כלל מ"ג
- טור אה"ע קנד: בטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציאה כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה: אע"פ שהרמב"ם כתב כי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ר"ת ור"י כתבו שאין כופין אותו להוציא וראייתם ברורות וחזקות וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר א"א וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל…וכתב א"א ז"ל: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהא גט מעושה.
- ש"ך גבורת אנשים סי' מט
- ש"ך גבורת אנשים סי' כט: דאפילו במונע ממנה כל ענייני אישות אין לכוף בשוטים
- רחל לבמור, מנעי עיניך מדמעה: הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט, הוצ' אריאל-מפעלי תורה ומועצת רבני ישראל הצעיר, ירושלים תשס"ט, 274 עמ'.
[1]להדרכה בדרך הצגת הסכם קדם נישואין לזוג לפני הנישואין, ראו מאמרי: "הסכמי קדם נישואין מול הרומנטיקה: הדרכה מעשית להצגת הנושא",https://iyim.org.il/prenup/heb/
[2]משנה מסכת יבמות פרק יד משנה א: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. המשנה מבוססת על הפסוק בתורה בספר דברים (כד, א').
[3]שו"ת הרא"ש כלל מ"ב: רבינו גרשום "ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט,ותקן להשוות כחהאשהלכח האיש. כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה".
[4]לנוסח ה'הסכם לכבוד הדדי' בחמש שפות, להוראות חתימה, לוורסיה בינלאומית, לשאלות נפוצות, למאמרים בנושא ולמידע נוסף, ראו את האתר של תנועת 'ישראל הצעיר' בישראל: https://iyim.org.il/prenup/heb/
[5]קהלת (י', י"ט)
[6]דווחו מקרים של סרבנות גט של הבעל בלבד.
הרבנית ד"ר תמר מאיר
ראשת בית המדרש לנשים 'כלנה' בגבעת שמואל
הרבנית ד"ר תמר מאיר היא ראשת בית המדרש לנשים 'כלנה' בגבעת שמואל, חברת הנהלת ארגון רבני ורבניות בית הלל, חוקרת מדרש ואגדה וראשת החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון. למדה ולימדה בבתי מדרש שונים: נשמת, המדרשה בר-אילן ומת"ן. עוסקת באגדה ובקשר שלה לעולם ההלכה, חינוך, ספרות חסידית, תפילות ופיוטים. ספרה לילדים 'חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי' ראה אור בהוצאת כתר וזכה בפרס יד ושם ובפרס דבורה עומר, וספר העיון שלה 'נערה מואביה: על הלכה והתקבלות במדרש רות רבה' יראה אור בקרוב בהוצאת רסלינג.
תיקון המידות
שלום וברכה, כבר הרבה זמן אני סוחבת עם עצמי משא כבד ובעיה משמעותית. עם הזמן צברתי לעצמי תכונות שליליות כמו; לצחוק על חשבון אחרים (וגם כל מיני 'עקיצות' לחברים), בררנות, שתלטנות וכו'.
מאוד קשה לי עם עצמי ואני רוצה להתנקות מעצמי, לטהר את עצמי מהתכונות האלה. אני במצב שאני לא מרוצה מהאופי שלי ונפגעת ממנו אולי יותר מהסביבה. בנוסף, אני מרגישה מאוד לבד בתקופה האחרונה ולכן כל התהליך מאוד קשה לי. אני רוצה לדעת איך אפשר לתקן כל כך הרבה מידות? איך מתחילים? מה עושים?
אשמח מאוד לתשובה ולילה טוב!
התשובה ניתנה על ידי הרבנית ד"ר תמר מאיר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות ביות הלל"
שלום וברכה,
את מעלה שאלה חשובה וגדולה.
עבודת המידות היא עבודה חשובה, וגדולי ישראל בכל הדורות הקדישו לנושא מחשבה.
היא עבודה שדורשת מודעות עצמית גדולה, אך לא פחות חשוב – אמון ובטחון בעצמך.
נשמע שיש לך ביחס לעצמך כנות מעוררת הערכה, ועם זאת, כדאי לבחון האם אינך שופטת בחומרה יתירה?
הצעד הראשון על מנת להימנע משיפוטיות יתר כלפי אחרים, הוא להימנע משיפוטיות יתר כלפי עצמך. כולנו טועים לעיתים, וכולנו משתדלים להיות טובים יותר. שימי לב שלא להחמיר עם עצמך יתר על המידה.
אחרי שבדקת נקודה זו, אפשר להתחיל לראות מה ואיך משנים.
נדמה לי ששאלת המפתח היא זו שהעלית את עצמך בדברים: 'איך מתחילים'?
ראשית, עצם ההכרה שלך בבעיה, היא צעד חשוב. הרמב"ם מונה את 'הכרת החטא' כצעד הראשון לעשיית תשובה. אנשים רבים מקשים להתמודד עם צדדים לא שלמים באישיותם, ולפיכך מתכחשים בהם.
את ערה לצדדים אלו, וזה כלשעצמו מעלה גדולה.
תיקון יכול לבוא רק מתוך מודעות לבעיה, ורצון לשינוי. נשמע שאלו כבר קיימים אצלך. זוהי התחלה שאי אפשר בלעדיה.
העובדה שאת בעלת מודעות עצמית גבוהה כל-כך, היא פתח חשוב לתקווה ולשינוי.
איך בכל זאת ממשיכים מכאן?
בקטן.
קשה מאוד להשתנות. כל שינוי, ולו הקטן ביותר, מצריך מאמצים גדולים, ובפרט כשמדובר בהרגלים נושנים, ובשינוי אישיותי.
זוהי עבודת חיים.
ישנן עצות אפשריות שונות, ואף אנשי מקצוע העוסקים בשינוי התנהגות,
אני אנסה להציע דרך אחת: בחרי לך נקודה אחת שאיתה את רוצה להתחיל. התנהגות קונקרטית שאת מרגישה שאת צריכה לשנות. התחילי בהתבוננות, ואם צריך, אף רשמי לעצמך:
מתי זה קורה לך? באילו נסיבות? מה מוביל אותך לשם? באיזה רגש זה מלווה?
כך, תוכלי להתחיל להבין טוב יותר את דפוס ההתנהגות שלך, ואת 'גורמי הסיכון' הפנימיים והחיצוניים.
האם יש לך דרך לנטרל אותם? האם יש מחשבה חיובית שעשויה למנוע מראש את הסיטואציה?
נסי לתגמל את עצמך בכל פעם שבה הצלחת להימנע מן הטעות.
אל תתכעסי על עצמך אם נפלת שוב. זה קורה.
פשוט נסי שוב.
ולא פשוט חשוב – תפילה. אפשר להתפלל על זה. לבקש מהקב"ה שייתן לך כוחות להתמודדות, ושיעזור לך לתקן את אותה נקודה שבחרת בה, ובעתיד – נקודות נוספות.
לתפילה יש כוח לפעול גם כלפי מעלה, וגם בנפש פנימה.
אני מקווה שתמצאי בדברים תועלת, ומאחלת לך הצלחה רבה. יישר כוח על שאינך מוותרת אל עצמך, ושואפת גבוה.
יהי ה' בעזרך.
בברכה,
תמר מאיר
אני מפחדת לספר לאמא שלי שיש לי חבר מה לעשות? ואנחנו דתיים
אני מפחדת לספר לאמא שלי שיש לי חבר מה לעשות?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית תמר מאיר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך.
אנסה לענות על שאלתך, על אף שאיני יודעת פרטים נוספים, ולא את הרקע לחששות שאת מעלה.
אנסה לצייר מספר עקרונות הקשורים לקשר חברות בגיל צעיר, ולקשר עם ההורים.
ראשית, מכיוון שאת מעל גיל תיכון, הרי שאין כל רע בקשר רציני עם בחור בן גילך, שהוא בן זוג פוטנציאלי לקראת שלב של הקמת בית בישראל.
אני מבינה שאתם צעירים, וייתכן שזה לא יקרה מיד, אך כל עוד אפשרות כזו קיימת באופן תאורטי, הרי שאין בקשר כזה איסור, ובלבד שנשמרים גדרי ההלכה של צניעות, שמירת נגיעה, ודיני ייחוד (אם תרצי, תוכלי כמובן לשאול ולבקש פירוט נוסף בסוגיות חשובות אלו).
איני מכירה אותך או את הורייך, כך שאיני יודעת ממה נובע החשש שלך לספר להורים על הקשר, אך אני מניחה שאת חוששת שלא יראו זאת בעין יפה מפאת גילך או מסיבות אחרות.
מטבע הדברים הורים אוהבים את בתם, ולעיתים גם חוששים ודואגים לה.
האם את חוששת שלא יראו בעין יפה את עצם החברות? האם את חוששת שלא יקבלו באהבה את החבר הנוכחי שלך מסיבה כלשהי?
כך או כך, יש חשיבות גדולה לכך שהורייך יכירו את החבר שלך. החשש מפני הלא מוכר הוא תמיד גדול יותר מאשר מציאות שבה מכירים.
גם אם עצם המושג 'חבר' עשוי להרתיע אותם, הרי שזה שונה כאשר מדובר באדם שהם מכירים, ושיוכלו ללמוד להעריך ולכבד.
האם את חוששת שלא יעריכו ויכבדו אותו?
אם כן, נסי לחשוב מדוע. האם משהו בו מעורר גם בך חשש? אם כן, דווקא אז, חשוב שבעתיים שהורייך יכירו אותו. אמנם, עלול לקרות שהורים יתנגדו לקשר ללא כל סיבה, אך פעמים רבות, ההורים הם מקור של תמיכה, ליווי ושיתוף בחששות, בפרט כאשר אתם צעירים.
אני מקווה שמשהו מן הכיוונים שהעליתי כאן יהיה לך לתועלת, ומאחלת לך הצלחה רבה וקבלת החלטות נבונה.
בברכה,
תמר
רוצה להתחתן
שלום רב.
לפני שנה יצאתי עם מישהו וחשבנו על חתונה, אך היו דברים רבים שהפריעו לי בקשר הזה.. הרגשתי שאנחנו לא מתאימים ולכן נפרדנו.
שנה עברה מאז, ולא יצאתי עם אף אחד.. וגם לא מנסים להכיר לי.. אם כבר מנסים, זה או בחורים בני 28, או שאנשים שממש לא בסגנון שלי פונים אליי.. אבל זהו, נמאס לי. אני מרגישה שאני בשלה להתחתן, אני כל כך רוצה את זה כבר.. למה זה לא מגיע? לפחות פעם בשבוע יוצא שאני בוכה.. למה לא מנסים להכיר לי? אני ניראית טוב ב״ה, לומדת לתואר נחשב, אז למה הזוגיות לא באה? וגם אמא שלי ממש בלחץ.. תמיד שואלת ״נו מה עם זה? לא הכרת מישהו?״ וכל פעם אני אומרת שלא.. בבקשה ה׳ תכיר לי את החצי השני שלי! אני רוצה להתחתן!!
התשובה ניתנה על ידיד הרבנית תמר מאיר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
קראתי את דברייך, ואת הכאב העולה מהם.
אני לא בטוחה מהי השאלה המסויימת שרצית לשאול, והאם יש דוקא שאלה ספציפית,
אך אנסה לכתוב לך מעט מחשבות על הדרך לעד לבניית בית, מתוך תקווה ותפילה שהדברים יהיו לעזר.
א. אתייחס תחילה דוקא לשורה האחרונה שלך, שבה את פונה לקב"ה בבקשה.
אין ספק שתפילה היא אחת המתנות המופלאות ביותר שנתנה לנו התורה, למצבים שונים בחיינו. אין אנו יודעים חשבונו של מקום, ולא תמיד מובטח לנו שהדברים יתרחשו לפי התכנון שלנו, אך עצם הידיעה שיש לנו ערוץ לפנות בו אל בורא עולם, ולהשיח בפניו את ליבינו, בדיוק כפי שאת עושה, היא דבר גדול מאוד.
אני רוצה להציע שתצרי לך הרגל קבוע של תפילה למציאת בן זוג. זמן ביום שבו את שופכת את ליבך בפני הקב"ה. מתוך כך תתגבר אצלך תחושת הבטחון והמשענת שהדברים בעז"ה יקרו בעיתם ובזמנם, ואולי דרך הניסוח שבתפילה יתברר לך גם מקומו של הצורך והחסר בחייך, דבר שעשוי לכוון אותך טוב יותר למציאת מענה.
לא פעם, כשאנחנו יודעים להגדיר לעצמינו בצורה נכונה מה בדיוק אנחנו מבקשים, אנחנו מכינים לעצמינו כלים כדי לקבל את מה שנכון ומתאים עבורינו.
ב. מדברייך עולה שאת צעירה מאוד. תחושת הבשלות הפנימית שלך היא דבר חשוב, ואולם, ייתכן שהסביבה אינה רואה זאת כך. נשים רבות נישאות כיום בגילאים מאוחרים יותר, וייתכן שאנשים אינם מודעים לרצון החזק שלך להכיר בן זוג מתאים ולהינשא. אני מציעה שתספרי על כך לחברות ובנות/בני משפחה. ישנם כיום ארגונים רבים הפועלים בתחום ההיכרויות, מעגלי שדכנים מתנדבים, ואף אתרי היכרויות.
במוסדות לימוד דתיים רבים מתקיימים מפגשים יזומים עם רכזי היכרויות. גם אם אינך לומדת במוסד בעל שיוך דתי, כדאי לברר אצל חברות במכללות, מדרשות, ולבחון האם תוכלי להגיע ליום של מפגש כזה. (אם יש צורך בכך, כתבי לי, ואשתדל להפנות אותך באופן ספציפי יותר).
ג. כתבת שאת מקבלת פניות בנוגע לבחורים שהם מבוגרים בעינייך, או שסגנונם שונה משלך. איני יודעת כמובן למה בדיוק כוונתך, אבל מציעה לפתוח את הראש ואת הלב גם להיכרויות שאולי לא היית חושבת עליהן לכתחילה. לעולם אינך יכולה לדעת.
ד. למרות האמור בסעיפים ב וג, ישנו איזון מתמיד בעולמינו בין ההשתדלות שעלינו לעשות, לבין מידת הבטחון. לא פעם השתדלות יתירה שאינה מותירה מקום לבטחון בה' ובדרכי הנהגתו, יוצרת לחץ גדול. כדאי לזכור שלא הכל בידינו. אחרי שההשתדלות נעשתה, מידת הבטחון נכנסת לפעולה. הבטחון בה' אמור לאפשר לנו לשחרר את התחושת של 'כוחי ועוצם ידי', ומתך ההבנה שיש דברים שאינם בידינו, לחוות את המציאות באופן רגוע ושמח יותר. נחת ושמחה יכולים לאפשר לנו תהליכים נכונים ובריאים יותר.
אני מאחלת לך שתזכי בע"ה למצוא את זיווגך הנכון והראוי לך, בעיתו ובזמנו.
תמר
לא מסוגלת לצאת מהבית כי נמאס לי להיות הרווקה שאין לה גבר שאוהב אותה חזרה, ללא ילדים וללא השכלה ושלא עשתה כלום עם החיים שלה.
השאלה:
אני בת 37
לא עובדת
ללא השכלה גבוהה
לא התחתנתי
הבחור שאהבתי עזב אותי בסוף השנה הראשונה ללימודים שהתחלתי רק לפני שנה.
לא המשכתי לשנה שניה.
לא עבדתי במשהו רציני לתקופה ארוכה כך שגם אין לי קורות חיים שאפשר לעשות איתם משהו.
אני לא מסוגלת לעבוד.
לא מסוגלת לצאת מהבית כי נמאס לי להיות הרווקה שאין לה גבר שאוהב אותה חזרה, ללא ילדים וללא השכלה ושלא עשתה כלום עם החיים שלה. אני מתביישת.
אני גרה אצל ההורים ב5 שנים האחרונות!
לא יכולה לעזוב כי לא יכולה לעבוד וגם לא רוצה לגור שוב לבד, בלי בעל, בלי ילדים ובלי אף אחד.
הקשר עם ההורים גרוע ועדיין זה לא דוחף אותי לעזוב כי בכל מקרה אני לא מסוגלת נפשית.
התשובה:
שלום יקרה. אני קוראת את דברייך על הקושי הגדול שבהם, וחושבת איך אוכל לשלוח לך מכאן חיזוקים, ומה ממה שאומר יוכל לסייע לך?
ראשית, אני רוצה לחזק את ידייך על הבחירה לפנות ולכתוב. בעצם הדבר הזה יש צעד ראשון של נכונות לעמוד באומץ מול הקשיים ולחשוב איפה ואיך אפשר לשנות.
זה צעד חשוב.
אחד היסודות החשובים ביותר בתורה ובעולם היהודי הוא האמונה המתמדת ביכולת השינוי וההשתנות. אמונה שעומדת בעצם הבחירה לברוא את האדם, כיצור שמטבע בריאתו אינו מושלם.
נכון, האדם לא מושלם, אך הוא יכול להיות בתנועה תמידית של שינוי.
הצעד הראשון – הוא באמונה שזה אפשרי, האמונה ביכולות ובכוחות שלך.
ואני בטוחה שיש לך יכולות וחוזקות גם אם כרגע קשה לך לתת להם מקום.
הכוחות והיכולות שלך, כמו גם האפשרות שלך לחיים של משמעות, אינם תלויים באנשים אחרים, גם לא הקרובים ביותר, ואינם תלויים בתואר או באישור חיצוני של הסביבה.
מה משמח אותך? מה ייתן לך כוחות לעמוד מול עצמך ולאהוב את עצמך כפי שאת? האהבה והקבלה העצמית שלך את עצמך הן המפתח לכל השאר. לא תמיד זה קל. לפעמים יש נסיבות חיצוניות שעלולות להטעות אותנו ולגרום לנו להמעיט בערך עצמינו,
אבל הקב"ה לא חושב כך – הוא ברא אותך בצלמו ובדמותו עם יכולות וכוחות של שמחה ושל חיים. אם יכולת ליצור, לעשות, להיות משמעותית.
נכון, יש מי שמתארים אישה כשלמה רק כאשר היא מקימה משפחה ויש לה זוגיות וילדים. כדאי אולי להכיר את דבריו של ר' יצחק עראמה:
עקידת יצחק בראשית שער ט (פרשת בראשית)
"והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיורה עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות … והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא היתה אם כל חי. והנה תהיה האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההוא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד.
ר' יצחק עראמה רואה את הולדת הילדים כרק מרכיב אחד באישיותה של האישה, והוא אף קורא לו: התכלית הקטן. המרכיב המרכזי באישיותה הוא היותה אדם: חושב, פועל, לומד, יוצר. בעלת יכולות ומשמעות בלא תלות בהיות רעיה או אם.
האמונה ביכולות שלנו היא משהו טבעי ובריא. הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' מניח שהאדם אוהב את עצמו. ומתוך כך, יוכל לאהוב גם את זולתו.
אני מניחה בצער כי משהו השתבש בדרך, וגרם לך להמעיט בערך עצמך. אבל כשמשהו משתבש, אפשר לתקן אותו. לאט לאט ובצעדים קטנים. מה את אוהבת לעשות? אולי כדאי להירשם לחוג אמנות? אולי לחוג ספורט? משהו שייתן לך מוטיבציה לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לעסוק במשהו שאת אוהבת.
לעשיה פיזית יש כוח מרפא, והגוף מחובר לנפש. השינוי הגופני נותן תחושת מסוגלות כללית: תחומים כמו יוגה, פילאטיס, ואפילו הליכה או ריצה יומית, יכולים לשנות מאוד את התחושה.
אולי שיעור תורה קבוע במקום מגורייך יחבר אותך למשמעות ולרצון לעשיה?
האם יש מישהי קרובה, אולי חברה או אחות, איתה תוכלי לדבר? מישהי שתהיה לך משענת בתהליך שתנסי לעבור?
איני אשת מקצוע בתחום בריאות הנפש, אלא אשת חינוך. ניסיתי להשיב לך על פי מה שאני מאמינה בו, ועל פי הנסיון בסיוע לנערות ונשים הלומדות אצלי,
אבל קיימות היום נשות מקצוע נפלאות שאני בטוחה שתוכלי להיעזר בהן: לפעמים טיפול פסיכולוגי, אבל לפעמים גם אימון לנפש, ממש כמו אימון לגוף.
לפעמים, כדאי אפילו להתחיל בפניה פשוטה לרופאת משפחה. אולי יש סיבה פיזיולוגית שאפשר לטפל בה? אולי הרופאה תדע למי להפנות לסיוע?
אם תרצי, נשמח להפנות אותך לנשות מקצוע מתאימות או מרכזי סיוע בסביבת מגורייך. עשית צעד גדול, חשוב וראוי להערכה בכך שישבת וכתבת את אשר על ליבך, ושלחת את השאלה. יש לך יכולת לעשות את הצעד הבא! כל צעד, גם הקטן ביותר, הוא דרך במסע החשוב הזה. לאט לאט.
בהצלחה!
תמר
הרבנית תמר מאיר היא ראשת בית המדרש 'כולנא' בגבעת שמואל
הרבנית אוריה מבורך
יועצת הלכה מטעם מכון להכשרת מנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום.מלמדת במדרשת לינדנבאום, במכללת הרצוג ובמכון שכטר
הרבנית אוריה מבורך היא דוקטורנטית בתכנית למגדר באונ' בר אילן ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות החברה הדתית עם התרבות הפוסטמודרנית. היא יועצת הלכה מטעם מכון להכשרת מנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום.
מלמדת במדרשת לינדנבאום, במכללת הרצוג ובמכון שכטר.
מיניות ודתיות
שלום,
כל כתבה שאני קוראת על נישואין יהודיים הם על הקשר הנפשי שבין איש לאישתו ואני מבינה למה.. זה באמת מדהים.
אני יודעת מה אסור שיהיה בקשר הפיזי אבל באמת שאני כבר לא מבינה את המותר , התחזקתי ועד לפני שנתיים הייתי בעולם חילוני כך שעכשיו אני לא יודעת אם הדברים שאהבתי בזוגיות החילונית שהייתה לי מותרים גם בזוגיות הדתיה שתהיה לי בעזרת ה´ , אני יודעת שהיהדות כן מאוד מקדשת את יחסי האישות אבל מצד שני זה נשמע לי שעושים את זה בכמו קרירות או עדינות כזו .. בעיקר בשביל המצווה ואני שואלת – האם גם הם מפלרטטים , צוחקים , האם הבעל מרים אותה והיא צוחקת בקול, האם הוא מדגדג אותה והיא מחבקת אותו .. האם במהלך היחסים צריכים להיות כאלה .. רק אוהבים או שיש גם תשוקה , תעוזה וטירוף כזה ! כי מכל מה שאני קוראת זה נראה שהכל באהבה עדינה כזו ומחושבת… ולא יודעת, אני לא אדם כזה שקט .. אני אוהבת טירוף כזה, האם היחסים והדיבור צריכים להיות עדינים כאלה כל הזמן ונזהרים? כי אני רוצה להיות פתוחה איתו ב100% , בלי מסכות , להשים הכל על השולחן. ולא נראה לי שאני אישה עדינה כזו, אני קצת מטורפת ואוהבת את זה – אבל כאן אולי השאלה הגדולה – יכול להיות שזה בהשפעת העולם החילוני שהכרתי?
אני חייבת תשובה כדי לדעת האם אני אוהבת את כל הפלרטוטים , הצחוקים והדברים האלה בעקבות העולם החילוני *או* שזה טבעי ונמצא גם אצל הזוגות הכי דתיים.
תודה מראש , תשובה תביא לי הרבה נחת כי אני נורא מבולבלת.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית אוריה מבורך במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
לשואלת היקרה.
ראשית אני רוצה לברך אותך על תהליך ההתחזקות שלך. מאחלת לך שתרגישי איך ה' איתך בכל רגע ורגע. ולשאלתך: השאלה שלך נפלאה, והיא מעידה על חוש בריא מאוד בכל הנוגע לזוגיות ולמיניות. אני יכולה להבין מדוע קיבלת את הרושם, המוטעה, שהאווירה בין בני זוג דתיים היא אך ורק "כבדת ראש" ורצינית. הדיבור על מיניות בקרב הציבור הדתי נעשה פעמים רבות מתוך כובד ראש ועדינות רבה מתוך הרצון לדייק ולשמור על צניעות וכבוד. ייתכן שמשם כך נוצר הרושם שגם המיניות עצמה היא כזו, נטולת קלילות, תעוזה, שמחה וצחוק בריא. אבל למען האמת, אין כל סיבה, הלכתית או דתית, להכביד את האווירה הנלווית לאינטימיות וליחסים המיניים בין בני זוג.. כבר בתורה המילה שנבחרה כדי לבטא מגע מיני היא "לצחק" מלשון צחוק ושמחה: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. (בראשית, כ"ו, ח). "
שאלת התעוזה זוכה ליחס מורכב יותר. הגמרא מתחבטת בשאלה עד כמה מותר ראוי שיחסי האישות בין איש ואשתו יהיו נועזים. בגמרא מובאות דעות לכאן ולכאן, ויש לציין כי הסוברים שהתעוזה היא יתרון, הם רבים יותר מאלו הסוברים שאין לזה מקום. המתנגדים לתעוזה הם: ר' יוחנן בן דהבאי (נדרים כ' ע"ב ואמא שלום אשתו של ר' אליעזר (שם). התומכים בתעוזה הם: ר' יוחנן על שיטת חכמים (נדרים כ' ע"ב), מעשה באישה שבאה לפני רבי (שם) מעשה באישה שבאה לפני רבא (שם), עצת רב חסדא לבנותיו (שבת, קמ ע"ב) ואפשר גם לפרש כך את הסוגיה על המשיא בתו לתלמיד חכם (המימרא של ר' מאיר בפסחים מ"ט ע"ב). עמדת התומכים היא זו שהתקבלה להלכה (למשל : רמב"ם הלכות איסורי ביאה, כ"א, י').
לבסוף אני רוצה להתייחס לשאלתך, האם "זה טבעי ונמצא גם אצל הזוגות הכי דתיים". כלומר את לא רק שואלת שאלה הלכתית רוחנית, אלא גם שאלה סוציולוגית: "איך זה אצל הדתיים?" ובכן, בדרך כלל כאשר זוגות דתיים נמצאים בציבור, הם שומרים על צניעות וממעטים במגע. מאחר וקשה לראות בפועל איך הם נוהגים, אנחנו יכולות רק לשער. אני משערת שאצל זוגות רבים המגע מתאפיין בתכונות שאת מחפשת: קלילות, שובבות וצחוק בריא. מאחר ואין על כך כל איסור הלכתי, ומאחר ורבים מהאנשים הדתיים שאני מכירה הם אנשים מלאי הומור, שמחת חיים ושובבות, אני משערת שהמגע ביניהם איננו שונה בעניין הזה. אני מאחלת לך שתמשיכי לשלב בין יראת ה' לאהבת ה', ושתזכי לזוגיות שמחה ועוצמתית.
שואה - למה זה קרה?
שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי משום שאף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך", שכן ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך", ואני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?
אשמח לתשובה, תודה
התשובה ניתנה על ידי הרבנית אוריה מבורך במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום רב,
אתה שואל שאלה חזקה מאוד. הרשה לי להזמין אותך לתרגיל מחשבה קצר: דמיין לעצמך שאתה שואל את השאלה הזו, ומקבל תשובה שמניחה את דעתך ואתה מרוצה ומרגיש שנגולה אבן מלבך: "סופסוף הבנתי! הבנתי מדוע השואה התרחשה בעוצמות כה אדירות, מדוע היה הכרח בכל כך הרבה סבל!". ואכן, ברמה האישית זוהי חוויה חיובית. מרגיע לחשוב שיש לנו תשובה אמיתית לשאלה שמייסרת אותנו. אבל כשמדובר בנושא כמו השואה הבעיה מתעוררת לדעתי ברמה המוסרית והדתית ישנן התרחשויות שבהן הסבל הוא קיצוני ובלתי נתפס עד כדי כך שאין דרך להכיל את משמעותם בשכלנו.להבין אירועים מסוג זה פירושו לסגור אותם בתוך משבצת ובכך לא לתת מקום לממד הקטסטרופלי שהן נושאים בחובם. כאשר אנחנו "מבינים" קטסטרופה בסדר גודל כל כך קיצוני, אנחנו למעשה מקטינים אותה ומבטלים אותה.
האם קורה לך שאנשים בסביבתך התנהגו כאילו הם מבינים אותך אבל הרגשת מועקה גדולה כי אתה יודע שהם רחוקים מאד מהבנה ? זוהי דוגמא פשוטה לאופן שבו "הבנה" של משהו עלולה דווקא להחמיץ אותו. אבל למעשה, בנושא כמו השואה לא רק ההבנה השגויה היא הבעיה אלא אף "ההבנה הנכונה". אנסה להסביר: תורת התארים השליליים של הרמב"ם למשל ( מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ח ) שוללת את האפשרות לתאר את הקב"ה בשמות תואר, גם אם אלו תארים נכונים וטובים, מאחר וכל נסיון לתאר את הקב"ה, שהוא אינסופי, למעשה מקטין ומצמצם אותו. לדעתי, להבדיל, עלינו להתייחס אל השואה באותה מטבע. הממדים הבלתי נתפסים של השואה, על הסבל והאכזריות שבהם, הם אינסופיים, וכל יומרה להסביר אותם מצמצמת אותם.
בדבריך אתה עושה דבר מדוייק ונכון מאוד: אתה מזכיר את ניצול השואה, מעמיד מולו את כל התשובות שקיבלת עד היום, וטוען שבנוכחותו התשובות הללו לא מניחות את הדעת. אתה כמובן צודק. אני חושבת שהחובה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי ניצולי השואה היא לא להבין. להיפך, עלינו לדעת שאנחנו לא מבינים מה באמת עבר עליהם, איך עבר עליהם, ובוודאי שלא מבינים מדוע. יחד עם זאת, אנחנו מעוניינים לשמוע, לחבק, ובעיקר לכאוב ולשתוק. רק רק בהעדר תשובה אנו נותנים מקום לשואה, לקורבנותיה, ולמי ששרדו אותה.
בשנים האחרונות קרו מספר גילויים של התנהגות מינית לא ראוייה של רבנים מהשורה הראשונה. מה ניתן לעשות כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?
שאלה:
שלום,
בשנים האחרונות קרו מספר גילויים של התנהגות מינית לא ראוייה של רבנים מהשורה הראשונה. החל מרב מוטי אלון ורב עזרא שיינברג ועד לגילויים האחרונים על רב שמואל טל. חשבתי להציע לקבוע שכל רב שמקבל אדם לייעוץ בנושאים של זוגיות יעשה זאת בנוכחות של אשתו. אם לאשה יש מה להציע בייעוץ, אז זהו מצב אידאלי. וגם, אני חושב שצריך לדרוש מרבנים שחטאו להתוודות בפומבי על חטאיהם. ולהראות שמי שעוזב את החטא מתוודה, מטופל פסיכולוגית, ונוקט בצעדים שמראים שהוא לא יחזור לחטא יוכל בזהירות לחזור אל תוך הקהילה.
מה ניתן לעשות כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?
תשובה:
שלום לך, תודה רבה על דבריך החשובים.
בטרם אענה על שאלותיך, אתייחס לעצם התופעה של רבנים המטפלים באנשים. בעבר, לפני שהמדע התפתח, לפני שתחום הרפואה התפתח ולפני שתחום הטיפול הנפשי נוצר, רבנים עסקו לפעמים גם במתן עצות רפואיות או בטיפול נפשי. כיום, לאחר שיש לנו רופאים מוסמכים, לא יעלה על הדעת שרב יעניק הנחיות רפואיות, יבצע ניתוחים או ירשום תרופות. כך גם לגבי תחום הייעוץ הזוגי והטיפול הנפשי. ההכשרה שעוברים כיום רבנים על מנת לכהן בתפקידם, לא כוללת הכשרה מקצועית לטיפול בזוגות או באנשים הסובלים ממצוקה נפשית.
לכן, חובתו של רב שמקבל פניה מאנשים הזקוקים לטיפול או ייעוץ זוגי, היא לרכך את מצוקתם על ידי כך שיעודד אותם לגשת לטיפול אצל גורם מקצועי. כל רב שלוקח על עצמו את תפקיד המטפל הזוגי, כלומר- קובע פגישות נוספות עם בני הזוג ומציע להם לטפל בעצמו במצוקתם, מועל בתפקידו ויש להיזהר מפניו. לא משום שמדובר בהכרח באדם נצלן, אלא משום שמדובר באדם שעוסק בדיני נפשות, מבלי שיש לו כלים מתאימים לכך, וסופו שיביא לידי פגיעה, גם אם מתוך כוונות טובות.כאשר בני הזוג בשום פנים ואופן לא מוכן לפנות לטיפול מקצועי, יש לדון מהם מגבלות הסיוע שהרב יכול להציע להם. אך לרוב זה לא המקרה. לרוב בני זוג מקבלים את עצת הרב לפנות לייעוץ זוגי,וכל מה שהם צריכים זה עידוד לפעול בכיוון מקצועי, תוך הכוונה לאיש טיפול ראוי, המתאים להשקפת עולמם.
וכעת לשאלותיך. כדי למנוע מהתופעה של רבנים פוגעים לחזור על עצמה, אציע כאן שלוש נקודות:
הראשונה, להעלות למודעות הציבורית את חשיבות הטיפול המקצועי, ההפניה לאנשי טיפול בעלי השקפת עולם רלוונטית, והסכנות הכרוכות בפניה לרבנים או לאנשים שהם חסרי הכשרה בכל הנוגע לתחום המסוכן של בריאות הנפש או הייעוץ הזוגי. השנייה: להצטייד במכשיר הקלטה בעת פגישה שהיא גורלית עבורנו. זה דבר שהוא נכון עבור כל שיחה גורלית, לא רק לשיחה עם רב. אין עבירה פלילית בהקלטת אדם כאשר המקליט נוכח בשיחה. ניתן כמובן גם ליידע את הרב שהשיחה מוקלטת, אך לא חובה. השלישית, לקבוע קוד אתי שיטיל מגבלות על המפגש בין הרב לפונים אליו. רב שיפר את הקוד הזה יהיה כפוף לסנקציות.
תודה על דבריך, והלוואי שיהיו עוד אנשים כמוך שמוטרדים מהנושא ומבקשים לעשות שינוי.
אוריה
הרבנית אוריה היא יועצת הלכה ומקימת מכון אפרכסת
בעקבות פרסומי חשדות על רבנים בנושאים מיניים, האם לדון לכף זכות? ואיך להתמודד עם חילול ה’?
שאלה:
שלום רב,
בעקבות פרסום החשדות כלפי הרב טל,
אני מוטרד מהמחשבה שישנם רבנים שידעו את כל אשר נעשה ושמרו את הדבר כך שנוספו נפגעים. אני מודע לחזקת החפות אבל אני מתלבט מאוד! אולי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ובעצם זה לא נכון לפרסם חשדות כאלו. בנוסף להתלבטות הפנימית, אני לא בטוח כיצד להתמודד מול שאלותיהם של חילונים בנושא זה. יש כאן חילול השם בנוסף לחטאים האחרים.
בתודה.
תשובה:
שלום לך. שאלתך חשובה מאוד, משום שהיא עוסקת במתח שבין הרצון למנוע פגיעה בזולת, לבין חזקת החפות, והחובה לדון לכף זכות.
ובכן, אנשי ציבור שפרנסתם מבוססת על שמם הטוב, חייבים לספק לציבור הסברים בנוגע לכל חשד שעולה כלפיהם. כך עולה מדברי הרמב"ן בפירושו על פרשת שמות, י"ח, כ"א. הרמב"ן עוסק בקביעת הגמרא (בבא בתרא, נ"ח ע"ב), לפיה כל דיין שניתן להוציא ממנו ממון בדין, איננו דיין, וטוען שדיינים שיש כלפיהם חשד כלשהו שמטיל ספק ביושרם, עליהם להפריך את החשד מיוזמתם. כלומר, לפי הקוד האתי שמציע הרמב"ן, כאשר מדובר ברבנים, אין להם רשות להשתמש בחזקת החפות ולטעון לחפותם מבלי לפזר את החשדות כלפיהם.
מבחינה הלכתית, אם אדם פרטי נחשף לסיפורים מטרידים שמהם עולה חשש שרב כלשהו מנצל את סמכותו לפגיעה בזולת, האדם הפרטי חייב לדווח על כך לגורמים שמטפלים בנושאים כאלו, מדין "לא תעמוד על דם רעך". אם מדובר בחשד לעבירה פלילית, יש לפנות למשטרה. אם מדובר בתחום אפור יותר, שבו לא בטוח שיש עבירה פלילית אך ייתכן שיש פגיעה בזולת, יש לפנות לפורום תקנה, שפועל תמיד בחסות היועץ המשפטי לממשלה.
באשר לחשש לשון הרע: מבחינה הלכתית, כבר קבע החפץ חיים שמותר לספר על אדם אחר את כל האמת הידועה לך לגביו, כאשר הכוונה היא לתועלת, כמו למשל מניעת פגיעה בזולת. (התנאים להגדרת לשון הרע לתועלת מופיעים בהלכות לשון הרע, כלל י', לחפץ חיים). גיבוי לכך ניתן למצוא למשל גם אצל רבנו יונה, (שערי תשובה, שער שלישי, רכ"א).
לגבי שאלתך השלישית, כיצד נשיב לחברינו המתרעמים על חילול ה' הגדול. ראשית, ניתן להזדהות עם תחושת חילול ה'. אכן יש כאן חילול ה', והדבר כואב לכל מי שאוהב את ה' ותורתו ומאמין שתורתו אמת. למדנות תורנית איננה מהווה "חיסון" מפני חולשות אנושיות. האדם תמיד יכול לבחור להפר את כללי התורה, והראיה לכך היא שהקב"ה מכניס בתורתו את הציווי לבחור בחיים ולא בדרך המנוגדת לתורה. אילו התורה הייתה מהווה חיסון מפני בחירה ברע, היה מספיק לצוות עלינו ללמוד אותה, ולא היה צורך לצוות עלינו גם לבחור בה, "ובחרת בחיים".
לבסוף, בנוגע לחובתנו לדון לכף זכות כל אדם: יש המתבלבלים וחושבים שהחובה לדון לכף זכות מחייבת אותנו לפרש כל סיטואציה בעייתית ומחשידה, באופן שמתעלם מהחשד, ולהתאמץ לתת לו הסבר אחר שמנקה את האדם מהחשד. זוהי אי הבנה חמורה של המושג "לדון לכף זכות". כאשר מדובר בחשש לפגיעה בזולת או לפגיעה בך באופן אישי,לדון לכף זכות פירשה להכיר בכך שייתכן שהאדם חטא, אך לקוות שהסיבה לכך איננה נובעת מהיותו אדם רע. חובתנו היא להכיר בחולשה האנושית שעשויה להיות מנת חלקו של כל אדם, אפילו של אנשים גדולים. לאחר שנודע לנו שאדם חטא, נוכל לדון אותו לכף זכות בך שנחשוב על הגורמים שגרמו לו לחטוא: אולי הוא חלילה לוקה בנפשו, למשל, סבור שרוח הקודש מדברת אליו אך למעשה מדובר בהתפרצות מצערת ומסוכנת של מחלת נפש. או לחלופין, אולי הוא בעצמו היה קורבן להתעללות בילדותו. אבל כל הסיבות הללו, לא מפחיתות מהאחריות שלנו לזהות פגיעה בזולת, ולהזהיר את הציבור מפניה.
שנזכה למנוע חילול ה' ולהרבות בקידוש ה'.
אוריה
הרבנית אוריה היא יועצת הלכה ומקימת מכון אפרכסת
הרבנית נועה לאו
יועצת הלכה, מרכזת התוכנית להכשרת יועצות הלכה במדרשת נשמת וסגנית ראש המדרשה
הרבנית נועה לאו היא יועצת הלכה, מרכזת התוכנית להכשרת יועצות הלכה במדרשת נשמת וסגנית ראש המדרשה. היא בעלת תואר ראשון בתנ"ך ופילוסופיה יהודית, ותואר שני בתנ"ך מאונ' בר אילן. לימדה בבית ספר בקיבוץ סעד ובתיכון פלך בירושלים.
אמצעי מניעה
שלום רב,
לאישתי ולי יש 2 ילדים. עוד מוקדם לנו להביא עוד אחד לעולם מסיבות כאלה ואחרות.
אישתי, בהמלצת הרופאה שלה, החליטה משיקולים רפואיים/הורמונליים/גופניים להפסיק ליטול גלולה כאמצעי מניעה.
איזו עוד אופציה לאמצעי מניעה מותר לנו להשתמש?
חשוב לציין כי בעתיד הקרוב/רחוק נרצה להביא עוד ילד ולא מדובר על מניעה קבועה.
תודה
התשובה ניתנה על ידי הרבנית נועה לאו במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
תשובה זו לא תעסוק בעצם ההיתר למניעת הריון אלא רק בשאלה אילו אמצעי מניעה מותרים על פי ההלכה.
נפתח בתיאור כללי של אמצעי המניעה הקיימים בשוק: אמצעי המניעה מתחלקים לכמה קבוצות. ההבחנה העיקרית היא בין אמצעי מניעה הורמונליים לאמצעים שאינם הורמונליים. אמצעי המניעה ההורמונליים כוללים אפשריות רבות (כגלולות, מדבקה, טבעת ברחם (נוברינג), התקן הורמונלי (מירנה), זריקות ועוד), אך כיוון שהנכם מעונינים שלא להשתמש בהורמונים כלל, נראה שאינם רלבנטיים עבורכם.
אמצעי המניעה שאינם הורמונליים מתחלקים בין התקנים תוך רחמיים לבין אמצעים חוסמים שונים (דיאפרגמה, ספוגיות, קוטלי זרע למיניהם, קונדום נשי, קונדום גברי ועוד). דרך נוספת למניעת הריון היא השיטה הטבעית לזיהוי הימים הפוריים של האישה (שניתן לשלבה עם אחד מהאמצעים החוסמים).
לכל אחד מאמצעי המניעה יתרונות וחסרונות, הן מבחינה רפואית והן מבחינה הלכתית, ולא נוכל להאריך בהם כאן. הרחבה בנושא זה ניתן למצוא בקישור הבא לאתר יועצות ההלכה של נשמת:
http://www.yoatzot.org/hebrew/life-cycle/default.asp?id=3229
מבחינה הלכתית, שימוש באמצעי מניעה מכל סוג שהוא, כרוך מניה וביה בביטול או דחיית מצוות "פרו ורבו", ולכן גם כאשר ישנו היתר למניעת הריון, נטו הפוסקים להעדיף אמצעים הניטלים ע"י האישה מאשר פעולות הנעשות ע"י הגבר, שכן הגבר הוא המצווה הישיר במצווה זו.
בנוסף יש להזהר שלא לעבור על איסור השחתת זרע באופן ישיר. לכן מוסכם על כל הפוסקים ששימוש בקונדום אסור (חוץ ממצבים קיצוניים ביותר של פיקוח נפש, כגון כאשר הגבר הוא נשא של מחלה מסכנת חיים).
במצב שלכם, תוכלו להשתמש בהתקן תוך רחמי, בדיאפרגמה או בקוטלי זרע. אין העדפה הלכתית חד משמעית לאחד מאמצעים אלו. הדבר תלוי בכם, לאחר בחינת ההשלכות ההלכתיות (כגון: ריבוי כתמים בין וסתיים) וההשלכות הרפואיות והבריאותיות (כגון: יעילות המניעה, נוחות השימוש, הסיכון הבריאותי ועוד), ובהתאמה לנסיבות האישיות, המשפחתיות והרפואיות שלכם.
בברכה,
נועה לאו
הרחבות ומקורות:
1) יעילות המניעה היא אחד השיקולים המכריעים בבחירה במה להשתמש. למשל, לפי המחקרים יעילותו של התקן תוך רחמי מגיעה ליותר מ – 99% בעוד רוב קוטלי הזרע יעילים רק בכ – 70% מהמקרים. לגבי הדיאפרגמה הנתונים משתנים לפי איכות השימוש: בשימוש מושלם בתוספת קוטל זרע המניעה מגיעה ל 95%, אך בפועל הנתונים מראים הצלחה רק ב 82%.
2) יש לקחת בחשבון שאמצעי המניעה משתנים ומשתכללים כל הזמן, וכן משתנה הידע המחקרי על ההשפעות הבריאותיות ארוכות הטווח וקצרות הטווח של כל אחד מהם. לכן יש לעדכן גם את ההתיחסות ההלכתית אליהם.
3) הדיונים ההלכתיים סביב נושא זה קשורים למספר סוגיות הלכתיות. העיקריות שבהן: סוגית מצוות פרו ורבו (גמרא יבמות סה, כולל הדיון על שתיית כוס של עיקרין), סוגית השחתת זרע (בבלי נידה יג ויבמות לד), סוגית שלוש נשים משמשות במוך (יבמות יב ע"ב), והדיונים עליהם בספרות הפסיקה.
4) פוסקים שונים ניסו לדרג את אמצעי המניעה מבחינה הלכתית, אך רבו בזה המחלוקות. עיינו למשל:
א. הרב אליעזר וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט סי' נ"א פרק ב' (משנת תשכ"ז), וחלק י, סי' כה פרק י' (משנת תש"ל).
ב. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אה"ע ח"א סי' סג משנת תרצ"ה וח"ד סי' עד משנת תש"כ. אה"ע ח"ג סי' כא משנת תשכ"ה, אה"ע ח"א סי' יג, אבן העזר ח"ד סי' עב.
ג. הרב נחום ברקוביץ, שו"ת שיח נחום, סימן צה (העדפת הדיאפרגמה על פני אמצעים אחרים).
ד. הרב שלמה אבינר, מאמר באתר "דעת" http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/tihnun-2.htm
ה. הרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים כרך א סימן ל.
ו. הרב יואל קטן והרב מרדכי הלפרין, בויכוח על עמדתו של הרב אוירבעך:
הרב יואל קטן, השימוש בדיאפרגמה למניעת הריון, אסיא עז – עח, עמ' 124 – 135.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין, רפואה מציאות והלכה, סימן כ"ב.
הפרדת מיטות בחדר קטן
יש לנו מיטה זוגית והחדר קטן ואין מקום למיטה יהודית
האם אפשר בתקופת הרחקה להניח מזרון יחיד עבה מאוד על המזרון הזוגי וכך שאחד מבני הזוג יישן על המזרון היחיד הגבוה והבן זוג השני יישן כרגיל על המזרון הזוגי לשם הרחקה?
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית נועה לאו במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום רב,
בזמן שבני הזוג אסורים אין לישון במיטה אחת, גם אם מדובר במזרונים נפרדים ובהפרשי גובה.
הרווח בין המיטות לא צריך להיות גדול, מעיקר הדין מספיק שהן לא תגענה זו בזו.
אין חובה לקנות דוקא "מיטה יהודית". אפשר לרכוש שתי מיטות צרות ולהצמיד אותן זו לזו. או לרכוש ספה נפתחת, שתהיה סגורה במהלך היום.
אין מקום להקל בהפרדת המיטות בחדר השינה הקבוע בבית.
אומנם הרב דוד יוסף התיר לישון כל אחד על מיטתו גם אם הן נוגעות זו בזו, אם יש הפרשי גובה ביניהן (כמו בספה כפולה הנפתחת למיטה נמוכה ומיטה גבוהה) אך עדיין מדובר על שתי מיטות נפרדות, ונראה שהוא מתייחס להפרש גובה משמעותי יותר מאשר מזרון על גבי מזרון (ראה מקור 4).
בשעת הדחק ובאופן זמני, כגון כאשר מתארחים מחוץ לבית וישנה רק מיטה זוגית אחת, הפתרון שהצעתם יכול להתקבל.
(כמו גם פתרונות אחרים: למשל, לגלגל שמיכה ולשים באמצע המיטה וכד')
בשאלתך לא ברור לי האם אתה מתאר מצב קבוע או אם מדובר במצב זמני, של דירה שכורה לטווח קצר וצורך בהוצאה כספית נכרת על מנת לרכוש מיטה אחרת. אם זהו המצב אולי יש מקום להקל, כמו במצבים של שעת הדחק (ראה הערות 4 ו5(
נועה לאו
הרבנית נועה היא יועצת הלכה, מנהלת תוכנית קרן אריאל להכשרת יועצות הלכה וסגנית ראש מדרשת נשמת.
מקורות:
- מקור האיסור לישון במיטה אחת – גמרא שבת יג.
- נפסק להלכה בשו"ע יו"ד קצ"ה, סעיף ו, והגהת הרמ"א שם, המרחיבה שאין לישון במיטה אחת אפילו אם יש לכל אחד מצע בפני עצמו, ואפילו אם שוכבים בשתי מיטות והן נוגעות זו בזו.
- מחלוקות באחרונים לגבי מידת הריחוק הנדרשת בין המיטות. פת"ש סקי"א – מעיקר הדין "סגי בכלשהוא", אך רוב הפוסקים דרשו מרחק רב יותר (שלא יגעו השמיכות והכרים זה בזה, מעבר אדם, שלא יגעו בהושטת יד ועוד – עיינו שש"ה, סימן קצ"ה, סעיף ו, אות ב).
- תורת הטהרה (הרב דוד יוסף), הלכות הרחקות סעיף מט.
- רוב האחרונים לא התיחסו למצב של חדר קטן בבית. ההצעות להלן נוגעות למצב ארעי של שינה מחוץ לבית. הרב קנוהל, איש ואישה עמ' 166, כותב שיש לישון במיטות נפרדות, שהרווח ביניהן ניכר לעין. הוא מביא בשם הרב אריאל שאם הם מתארחים במקום שיש בו רק מיטה אחת – יגלגלו שמיכה לגובה 30 ס"מ וישימו לאורך כל המיטה כמחיצה. כך מציע גם הרב שלמה לוי, שערי אורה, עמ' 111. הצעה נוספת שלו היא שיורידו מזרון אחד לרצפה.
אשמח להתייחסות הלכתית לגבי השלכות שימוש בגביעונית (מונקאפ) על ענייני נידה. להרגשתי, יותר ויותר נשים מתחילות להיחשף ולהשתמש בגביעונית ואין עדיין הוראה מוכרת בציבור לגבי השלכות השימוש בגביעונית על הלכות נידה.
השאלה:
רבניות בית הלל שלום,
אשמח להתייחסות הלכתית לגבי השלכות שימוש בגביעונית (מונקאפ) על ענייני נידה.
רקע: הגביעונית היא כוס סיליקון קטנה ורב פעמית שאישה מכניסה לתוך הנרתיק בזמן וסת. הגביעונית אוגרת את הפרשות הוסת בתוכה. לאחר כמה שעות האשה מוציאה את הגביעונית מהנרתיק, מרוקנת אותה, שוטפת ויכולה להכניסה בשנית.
בדרך כלל אני מכניסה את הגביעונית לנרתיק עוד לפני תחילת הוסת (בימים שאני צופה שהוסת תתחיל) וגם משתמשת בה בסוף הוסת כאשר ההפרשות מצומצמות וכהות יותר. היות והגביעונית עשויה סיליקון רפואי אין מניעה שתשב בנרתיק גם בזמן שאין וסת, ככל הידוע לי (בניגוד לטמפונים). אציין שלשימוש בגביעונית יש יתרונות רבים מבחינתי, והוויתור על שימוש בה בימים מסויימים משיקולים הלכתיים יקשה עלי. יתרונות הגביעונית עבורי רבים, הן מבחינה אקולוגית, הן מבחינה כלכלית והכי חשוב – מבחינה בריאותית (השימוש באמצעי ספיגה כגון מגן תחתון ידוע כתורם להתפתחות פטריות בנרתיק).
השאלות שלי הן:
- האם ניתן להשתמש בגביעונית גם לאחר הפסק הטהרה? איך ניתן לדעת האם ההפרשות שהצטברו בימים אלו בגביעונית אוסרות?
2. לעיתים קרובות כאשר אני מוציאה את הגביעונית האצבעות שלי נכתמות בהפרשות. האם יש חילוק בין מקרה שראיתי את ההפרשה על האצבע למקרה בו ראיתי את ההפרשה על (או בתוך) הגביעונית?
3. כיצד יש להתייחס ל"כתמים" בגביעונית? כלומר הפרשות שאינן בזמן המרכזי של הוסת (לדוגמא כמה ימים לפני, כאשר לא מתחילה וסת בצמוד להפרשה). האם יש השלכה הלכתית לצבע הגביעונית (שלי סגולה, מכירה גם שקופות או בצבעים אחרים).?
אשמח להתייחסותכן לגבי התחום הזה. להרגשתי, יותר ויותר נשים מתחילות להיחשף ולהשתמש בגביעונית ואין עדיין הוראה מוכרת בציבור לגבי השלכות השימוש בגביעונית על הלכות נידה.
תודה רבה.
התשובה:
שלום רב לך,
לשימוש בגביעונית אכן ישנם יתרונות רבים, וברור שאין כל בעיה הלכתית להשתמש בה.
אפתח בהסבר כללי: אין הבדל הלכתי אם הגביעונית מוכנסת לנרתיק בזמן הוסת או שלא בזמן הוסת.
כיוון שהגביעונית מוכנסת לתוך הנרתיק, יש לה דין דומה לבדיקה פנימית בעד בדיקה (כמו לכל הכנסה של משהו פנימה, למשל דיאפרגמה, מכשור רפואי וכדומה). במצב כזה אין להפרשות הנראות על גביה דין של "כתמים", בהם ניתן להקל במצבים מסוימים, אלא של "ראיה בהרגשה". לכן אין משמעות לצבע הגביעונית, לכמות ההפרשה, ולכך שהגביעונית עשויה מדבר שאינו מקבל טומאה (=סיליקון). הדבר היחיד שיקבע האם את אסורה או מותרת הוא צבע ההפרשות.
תוכלי לקרוא על ההבדל בין "ראיה" ל"כתם" באתר יועצות ההלכה של נשמת, בקישורים הבאים:
http://www.yoatzot.org/hebrew/during-issur/?id=3254
http://www.yoatzot.org/hebrew/during-issur/?id=3159
לגבי שאלותייך:
- הפסק הטהרה עצמו חייב להתבצע כשהגביעונית מחוץ לנרתיק. לאחריו ניתן להכניסה, אבל אם הצטברו עליה הפרשות של דם אדום, הן אוסרות כדין בדיקה פנימית. (אם הצבע לא ברור בגלל צבע הגביעונית, ניתן לבחון אותו על ידי שפיכת ההפרשות על ניר לבן).
- אין חילוק בין ראיית ההפרשות על האצבע או על הגביעונית. בשני המקרים רק צבע ההפרשה יקבע את מצב האישה.
- הדין זהה גם במצב של הפרשות הקודמות לוסת. כיון שהמראה הוא פנימי – רק הצבע קובע את דינו.
כל הנאמר לעיל הוא במצב שההפרשות נראו בגביעונית. אולם בחלק מהמצבים (שיפורטו להלן) אין חובה להסתכל בהן, ואם ניתן להוציא את הגביעונית, לרוקן ולשטוף אותה בלי להסתכל בתכולתה – האישה אינה נאסרת.
יש חובת ההסתכלות:
א) בעונות הפרישה סמוך לוסת, או כשמופיעים סימנים גופניים המקדימים את הופעת הוסת.
ב) בימי המחזור עצמו.
אין חובת הסתכלות:
לאחר שנעשה הפסק טהרה, גם בתוך שבעת הימים הנקיים, וגם לאחריהם.
בנוסף, אם את מרגישה שפצעת את עצמך בזמן הכנסת או הוצאת הגביעונית, ויש מראה של דם טרי – ניתן במצבים מסוימים להקל, אם ברור שהדם הוא מהפצע ולא מהרחם (בכל מקרה יש לברר עם סמכות הלכתית אם אכן ניתן לתלות בפצע, כי צריך לברר היטב שאכן לא היתה כאן ראיה אוסרת).
לסיכום:
בגלל שהדם על הגביעונית נחשב כ"ראיה" ולא כ"כתם", כל דם בצבע אוסר שנראה עליה – יאסור את האישה. בימים המקדימים לווסת ובזמן הווסת עצמו ישנה חובת הסתכלות על ההפרשות שהצטברו על הגביעונית. לאחר הפסק טהרה אין חובה להסתכל על הגביעונית, אולם אם נראית עליה הפרשה אוסרת היא תאסור.
בברכה,
נועה לאו
הרבנית נועה לאו היא יועצת הלכה, מרכזת התוכנית להכשרת יועצות הלכה במדרשת נשמת וסגנית ראש המדרשה.
הרחבה:
- בתורה נאמר" דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא, טו,יט). מהמילה "בבשרה" דרשו חז"ל שדם היוצא מן הרחם מטמא את האישה עוד לפני יציאתו מחוץ לגוף (ספרא מצורע, פרשת זבים פרשה ד, וכן במשנה נדה פרק ב משנה ה, ובגמרא נדה כא ע"ב).
- בדיקה פנימית נחשבת כראיה בהרגשה משום שקיים כאן ספק, שמא הכנסת העד עמעמה את ההרגשה האוסרת מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרה. עיינו בגמרא נדה נז ע"ב, על שלושת המצבים המעמעמים הרגשה. וראו עוד בספר פועה, משפחה וטהרה, עמוד 124, סעיף ז, ובהערות 13-14.
- צבע הדם האוסר הוא אדום בלבד, או צבע שיש בו גוון אדום, ע"פ המשנה בנדה יט ע"א, שו"ע יו"ד קפ"ח סעיף א.
- האם הדם שנראה בגביעונית אוסר? הרב נחום רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום סימן נ"ו)) התיר דם שנמצא בצידה הפנימי של דיאפרגמה, מדין "שפופרת" (נדה כא ע"ב, ושו"ע יו"ד קפ"ח סעיף ג), אולם פוסקים רבים לא קבלו את דבריו (ראו בנשמת הבית, סימן ס – מציאת דם בדיאפרגמה), וגם נראה שדין הגביעונית שונה מדין הדיאפרגמה, בגלל אופן השימוש השונה, ובגלל ההבדל בין המטרה לאסוף את הדם וההפרשות שיצאו מהרחם בגביעונית, לבין המטרה למנוע את כניסת הזרע לרחם בדיארפגמה.
- חובת ההסתכלות בהפרשות שהצטברו בגביעונית: מרגע שהאישה עשתה הפסק טהרה היא מוחזקת בטהרה (למרות שעדיין אינה טהורה עד שתטבול במקווה), ולכן אין לה חובה להסתכל בכל דבר שהוכנס לגופה, מלבד בדיקות פנימיות בשבעה נקיים, שיקבעו את מצבה. כך פוסק הרב יעקב ורהפטיג.
מקורות: נשמת הבית סימן ס, עיינו במיוחד בהערה 16 בעמוד 292, לענין חובת ההסתכלות בדיאפרגמה; ושם בסימן ט"ז לגבי בדיקת רופא, שאין חובה לברר איתו מה ראה או לבדוק את המכשירים בהם השתמש. וכן בספר פוע"ה, כרך משפחה וטהרה, עמוד 266, סעיפים מג – מו, ביחס לבדיקת רופא (אמנם ישנן מחלוקות בשאלה זו, כמובא שם בהערות, אולם פוסקים רבים סוברים שאין חובת הסתכלות, גם בתוך שבעה נקיים, וכך נפסק שם במפורש).
כשהאישה אינה בחזקת טהרה, בגלל ימי פרישה או סימני הגוף המקדימים את המחזור, או כשהיא טמאה בשעת המחזור עצמו – לא ניתן להתעלם מההפרשות בגביעונית ויש לבחון היטב את צבען.
- תליה בדם פצע: על פי הגמרא בנדה סו ע"א, שו"ע יו"ד קפ"ז סעיף ה. מקורות נוספים בנשמת הבית, סימן כ"א, תליה בפצע בז' נקיים.
אני עומדת לעבור ניתוח קיסרי ורוצה לדעת אם הניתוח אוסר על מגע בין בני הזוג במהלכו או אחריו ואם יש הלכות נוספות שצריך לדעת בעניין הניתוח.
השאלה:
בוקר טוב.
אני עומדת לעבור ניתוח קיסרי ורוצה לדעת אם הניתוח אוסר על מגע בין בני הזוג במהלכו או אחריו ואם יש הלכות נוספות שצריך לדעת בעניין הניתוח.
תודה רבה
תשובה:
שלום לך,
אם הניתוח מתוכנן מראש, ואין כל תופעות המאפיינות מהלך של תחילת לידה – אינכם אסורים במהלך הניתוח.
במהלך לידה רגילה האישה נאסרת כאשר ישנו דימום מהרחם היוצא דרך הנרתיק, ו/או כאשר ישנה פתיחה מלאה והתינוק יוצא בדרך הרגילה. בניתוח קיסרי שני דברים אלה אינם מתקיימים, ולכן במהלך הניתוח עצמו אתם עדיין מותרים, והמגע ביניכם מותר.
בדרך כלל אחרי הניתוח מופיע (באופן די מיידי) דימום נרתיקי, והוא יאסור אתכם ככל דימום אחר (של נידה).
להרחבה תוכלי לקרוא כאן: http://www.yoatzot.org/hebrew/articles/?id=3227
אם לפני הניתוח התחילו תופעות שונות המאפיינות תחילת לידה (כגון: דימום, פתיחת צואר הרחם לגודל מסוים, ירידת מים, ירידת הפקק הרירי, ועוד) יש לבחון כל דבר לגופו כדי לדעת אם נאסרתם או לא.
תוכלי לקרוא על כך עוד כאן: http://www.yoatzot.org/hebrew/articles/?id=3226
בברכה,
נועה לאו
הרבנית נועה לאו היא יועצת הלכה, מרכזת התוכנית להכשרת יועצות הלכה במדרשת נשמת וסגנית ראש המדרשה
מקורות:
- ויקרא פרק י"ב
- שלחן ערוך יו"ד קצד, סעיף א וסעיף י"ד.
- נשמת הבית, סימנים ט – יב (לענין התחלת הטומאה בלידה רגילה, וסיוע הבעל בחדר הלידה), וסימן טו (לענין ניתוח קיסרי).
הרבנית שירה מרילי מרוויס
עמיתה במכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד. מלמדת תנ"ך והלכה במדרשת לינדנבאום
הרבנית שירה מרילי מרוויס היא עמיתה במכון למהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד, בוגרת תוכנית התנ"ך במתן, בעלת תואר ראשון בפסיכולגיה ומידענות מאוניברסיטת בר אילן ועמדה בראש בית המדרש של מדרשת "יעוד". מלמדת תנ"ך והלכה במדרשת לינדנבאום.
זוגיות: איך אני יודע אם אני חסום זיווג ? ומה התפילה להתפלל בשביל להכיר זוגיות ?
זוגיות
שלום, איך אני יודע אם אני חסום זיווג ? ומה התפילה להתפלל בשביל להכיר זוגיות ?
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית שירה מרילי-מירוויס במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
השלום והברכה.
ראשית- אני רוצה להתנצל על העיכוב במענה. קראתי את שאלתך, והיא עמדה לנגד עיני ימים רבים. חשבתי על השאלה ועל הכותב אותה, וחשבתי מהי התשובה אותה אתה רוצה לשמוע. אין לי אלא לענות לך מרחשי ליבי, בכנות ובפשטות.
חיפשתי להבין את המונח שהתמשת בו "חסום זיווג". לא מצאתי לכך מקורות. עם זאת, מהשאלה שלך אני שומעת מספר דברים:
הראשון – התחושה שלך כי אתה בשלב ללא יכולת התקדמות או תזוזה.
השני – הרצון שלך לצאת מהמצב הקיים.
והשלישי – האמונה השלמה שלך בכוחה של תפילה.
אני שומעת ממך כי אתה בשלב בחייך בו היית רוצה להתקדם ולהתפתח לשלב הבא אך לא מצליח בכוחך בלבד לעשות כן. אני מבינה שאתה במצב לא פשוט כלל מבחינה נפשית ורגשית, והייתי רוצה לחזק את יידיך ולהציע לך להמשיך בכוחך זה – להמשיך לרצות, להמשיך לקוות, להמשיך להאמין שהמצב בע"ה ישתנה, וכמובן להמשיך ולהתפלל.
עם זאת, אני מקווה שאתה גם פונה לאפיקים מעשיים בחייך – נרשם אצל שדכנים, בודק באתרים רלוונטים ומתאימים ויוצא לפגישות. בנוסף, הייתי מציעה לך לשתף ולדבר עם חברים, משפחה והקהילה הקרובה לך. ספר להם שאתה מחפש, שהיית שמח אם היו חושבים עליך ועוזרים לך למצוא זוגיות. בקש מהסביבה שלך שתתפלל עליך גם, ויצטרפו תפילותיך לתפילתם.
ישנם תפילות רבות ומנהגים שונים ביחס לתפילה על זוגיות. אני מצרפת קישור לאתר "תפילות", המציע פרקי תהילים ובקשות. אני מאמינה בכוחה של תפילה, בכוחה של השתדלות. אני מאמינה שהתחושה שאתה עושה משהו אקטיבי ומשקיע בהשתדלות שלך – בוודאי גם בה יש להועיל.
לצד כל מה שכתבתי חשוב להוסיף שלפעמים כשאדם מרגיש שהוא תקוע בתחום מסוים בחייו הדבר הנכון הוא לפנות לעזרה מקצועית. עזרה כזו יכולה לסייע להתקדם ולהשתחרר מהחסימה. חשוב להגיע לייעוץ כזה מתוך רצון וכוחות לעבוד עבודה רגשית. אם אתה מעוניין בכיוון זה תוכל לפנות דרך רופא המשפחה בקופת חולים שיוכלו, בעזרת ה', להפנות אותך לאדם המתאים.
לסיום, הייתי רוצה לחזק אותך ולהתפלל איתך יחד שבע"ה תמצא את אשר ליבך מבקש.
שירה מרילי-מירוויס
הרבנית שירה היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לנדנבאום.
הרחבה:
קישור לאתר "תפילות":
http://www.tfilot.org/%D7%A1%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9A/
סבתא שלי נפטרה, האם אפשרי הלכתית לקחת/ללבוש בגדים שלה?
השאלה:
סבתא שלי נפתרה בראש השנה והיא הייתה בערך המידה שלי, אפשרי הלכתית
1. ללבוש/לקחת בגדים שלה כמו מעיל חורף? (כי נעליים יודעת שבעייתי)
2. גרביונים שהיו שלה עוד סגורים בחבילה אפשר לקחת?
תשובה:
שלום יקרה,
תנוחמי מן השמיים. צר לי על האובדן שלך ושל משפחתך.
לגביי לבישת הבגדים של הסבתא ז"ל, אין איסור ללבוש בגדים או תכשיטים של הנפטרת. ההסתייגות ההלכתית היחידה היא ביחס לנעילת הנעליים, וגם כאן נראה שאפשר להקל. ישנו מנהג קבלי שלא לנעול נעליים שהנפטר לבש בשעת מיתתו.
חשוב לי לציין שבעולם ההלכתי של דיני אבלות ישנו משקל משמעותי למנהגים. במהלך הדורות התפתחו בקהילות השונות מנהגי אבלות, בנוסף לדינים הקבועים בהלכה, ויש עניין לענ"ד לשמר את המסורות והמנהגים הנ"ל. אולי כדאי לשאול במשפחה האם יש מנהגים לעניין לבישת הבגדים.
אוסיף בנימה אישית, שיכולה להיות משמעות רגשית ללבישת בגדי הסבתא. יש בכך מעין המשכיות, אפילו ברמה הפיזית הפשוטה, של להמשיך ולשאת את דמותה של הסבתא איתך בחיי היום יום.
אפרט את המקורות ההלכתיים:
ההתיחסות בהלכה להנאה מחפצי הנפטר מופיעהבגמרא במסכת עבודה זרה (דף כט ב.). הסוגיה לומדת מעגלה ערופה כי אסור להנות מהנפטר ומכל דבר שקשור לנפטר: " מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף מת וכל תכריכיו אסורים בהנאה" .
היה ניתן להבין מגמרא זו שיש איסור להנות מכל חפצי הנפטר, אך חכמים פרשו גמרא זו כמדברת רק על דברים הקשורים לגופו של הנפטר ממש (כגון שיניים תותבות) ולא על חפצים שהנפטר לובש או עונד.
השולחן ערוך (סימן שמט, סעיפים א וב), פוסק לפי פירוש גמרא זו כי אסור להנות מגופו של הנפטר ומכל הדברים שקשורים אליו ממש. אולם אם החפץ אינו קשור לגופו של הנפטר ממש – כגון טבעות, מותר להסירם ולהנות מהם. (רשי שם). גם הפתחי תשובה מביא בשם הבכור שור כי לא נאסרו אלא דברים שהם חלק מגופו כגון פאה ושן תותבת, אבל שאר קישוטים מותרים.
לכן לשאלתך את יכולה להשתמש בבגדים עליהם שאלת.
מכאן, שאין איסור להשתמש בבגדיו ובתכשיטיו של הנפטר, ובמיוחד שחלק מהראשונים [רמב"ם (אבלידכא), רש"יבערכין (ז' ב 'ל"ד)] התירו הנאה אפילו בשיער.
בשאלתך הזכרת שאת יודעת על בעיה בנעלים, אכן יש מנהג ביחס לנעליים אולם פוסקים גדולים פסקו שניתן להקל גם כאן. ביניהם הרב וואזנר והרב עובדיה יוסף. לפירוט בנושא מקור המנהג ובפסיקה להקל בו עייני בהרחבה.
בתפילה לבשורות טובות ישועות ונחמות,
שירה
הרבנית שירה מרוויס היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד. מלמדת תנ"ך והלכה במדרשת לינדנבאום.
הרחבה:
האם אסור להשתמש בנעלי נפטר, או לתת אותם לאחרים?
ר' יהודה החסיד בספר החסידים (תנד) כותב שאדם לא יעשה צדקה בדבר שיש בו סכנה לאחר, ומביא כדוגמא – נתינת נעלי המת לעני. הוא אוסר זאת משום "ואהבת לרעך כמוך" . מכאן שלדעת ר' יהודה החסיד אסור להשתמש בנעלי הנפטר וגם אסור לתת אותם לאחרים.
הרב ראובן מרגליות (מקור חסד לס' חסידים שם הע' ב) מביא טעמים אחדים לדעתו של ר' יהודה החסיד:
א. נעל כשאינה במידה הנכונה, יכולה להיות לוחצת ולגרום למחלות.
ב. המקור לאיסור נעילת נעלי הנפטר הוא קבלי. האיסור הוא דווקא בנעליים שנעל הנפטר בשעת מיתתו.
ג. החשש בנעילת נעלי הנפטר הוא בנעליים שנעשו מעור של בהמה שמתה ולא נשחטה. החשש הוא שאולי נחש הכיש את הבהמה, והארס עדיין מפעפע בעור ויכול חלילה לסכן את מי שנועל את הנעליים. כיום, חשש זה לא רלוונטי.
יוצא מכך, שמתוך שלושת הסיבות לאיסור נעילת נעלי הנפטר, אנו צריכים בעצם לחשוש רק לאיסור הקבלי, שמתייחס רק לנעליים שהנפטר נעל בשעת מיתתו.
הרב וואזנר זצל בספרו "שות שבט הלוי" (חלק ד' סימן קנ"ד) מתייחס לפסיקתו של ר' יהודה החסיד, ומעיד כי הוא אינו פוסק כך: "…וכך אני רגיל להורות שמנעלים של מת שהלך בחיים עכ"פ יתנו לעניים, א"כ אין מקום כלל לספיקו."
הרב עובדיה זצ"ל, בספרו "יביע אומר" (חלק ג' יורה דעה סימן ה') מתייחס גם הוא לאיסור של ר' יהודה החסיד. וכך הוא כותב: " נראה לומר דאף ר"י החסיד לא אסר משום ודאי סכנה, אלא ספיקא וחששא בעלמא היא." הרב עובדיה מעיד שיש מנהג בבגדאד לקרוע לחתיכות קטנות את הנעליים שנעל הנפטר בשעת מיתתו, על מנת שאיש לא יהנה מהם. הרב מסביר שכנגד האיסור, צריך גם לחשוש ל"בל תשחית", ולכן אין להרוס היום נעליים. הר' עובדיה פוסק שטעמו של ר' יהודה החסיד הוא חשש בעלמא היום, ואין להחמיר בזה.
מה בדיוק ההגבלות לטיול בחו"ל בתשעת הימים?
השאלה:
אהלן 🙂 רצית לשאול מה בדיוק ההגבלות לטיול בחול בתשעת הימים (אני בעזרת השם אהיה במהלכו בזמן זה). תודה רבה!!!
התשובה:
שלום יקרה!
אני מבינה שאת מטיילת בחול במהלך תשעת הימים. אין איסור בעצם השהות בחול בימים אלו, אך יש הנמנעים מטיסות לחול בגלל הסיכון שבטיסה, ומכיוון שחופשה בחול זה דבר משמח בדרך כלל ונוהגים למעט בשמחה. לעניות דעתי, ישנם מספר דברים שכדאי שתחשבי עליהם מראש כיצד את מעונינית לנהוג בימים מיוחדים אלו לעם ישראל:
ההתייחסות התודעתית לתשעת הימים מגיעה מהמימרא בגמרא, במסכת תענית: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (דף כו עב). ולכן להלכה נקבע שדברים שיש בהם משום עונג, יש צורך להמעיט בהם מי"ז בתמוז ועד לאחר ט' באב. מנהגי האבלות מתעצמים מראש חודש אב (לאשכנזים, ומשבוע שחל בו ט' באב לחלק מקהילות הספרדים) ועד לי' אב, כזכר לחורבן המקדש.
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקנא) מפרט את הדברים האסורים בימים אלו – משא ומתן של שמחה, נטיעה ובנייה, כיבוס ומרחץ לשם הנאה, קניית בגדים חדשים ונעלים שלא במקום צורך, אכילת בשר ושתיית יין בקהילות מסוימות.
למעשה:
- מכיוון שמי"ז בתמוז, נחשבים ימי בין המצרים לימי פורענות לעם ישראל, יש הנוהגים שלא לעשות דברים מסוכנים. הרב מלמד בספרו "פניני הלכה" כותב שהוא מאמין שבמהלך כל השנה יש להימנע מלעשות דברים מסוכנים, אבל למעשה, הייתי ממליצה להשתדל שלא לעשות טיולי אקסטרים או אטרקציות מסוכנות בימי בין המצרים בכלל ובתשעת הימים בפרט. נוהגים בימים אלו זהירות רבה יותר מאשר שאר ימות השנה.
- מי"ז בתמוז, אסור לנגן ולשמוע מוסיקה חיה, או לרקוד. איסור זה הוא מפני השמחה שבנגינה ובריקוד.
- המנהג הוא שלא לאכול בשר ולשתות יין במשך כל תשעת הימים. כך נוהגים האשכנזים. חלק מהספרדים נוהגים כך רק בשבוע שחל בו ט' באב. תימנים נוהגים שלא לאכול בשר או לשתות יין רק בסעודה המפסקת לפני תחילת צום ט' באב.
- יש להמנע משיחה לשם הנאה. אם זה לצורך רפואי מותר.
- יש למעט במשא ומתן שמביא לשמחה. זאת אומרת, נוהגים שלא לקנות בגדים או תכשיטים, וכל דבר הנחשב למותרות. אסור לקנות דברים שמברכים עליהם "שהחיינו". עם זאת, במקרה ואת נתקלת בדבר משמח שהיית רוצה לקנות, ואת חוששת שאם תחכי עד אחרי ט' באב תפספסי את זה, או שיגרם לך הפסד כלכלי אם לא תבצעי את הרכישה, ניתן לקנות במהלך תשעת הימים, אך עדיף שלא להשתמש בדבר עד אחרי ט' באב.
- אם אין לך נעלי גומי או בד לט' באב, את יכולה בדיעבד לקנות אותם בתשעת הימים.
- חכמים אסרו לכבס. אשכנזים נוהגים כך כל תשעת הימים, וספרדים נוהגים שלא לכבס בשבוע שחל בו ט' באב.האיסור כולל גם גיהוץ וגם 'ניקוי יבש'.
- כשם שאסור לכבס, האיסור הוא גם ללבוש בגדים מכובסים. ולכן יש הנוהגים לפני ראש חודש ללבוש כל בגד כשעה, כך שלא יחשב מכובס. בגדים תחתונים וגרביים מותר ללבוש מכובסים, ואם אין לך יותר, מותר לכבס, אבל עדיף לכבס אותם יחד עם בגדי ילדים (שאת בגדיהם מותר לכבס בתשעת הימים בשעת הצורך).
- בעבר היה איסור להתקלח כל תשעת הימים. היום מקובל שכולם מתקלחים בצורה יום יומית, ואין זה לשם תענוג אלא לניקיון והסרת ריח רע. ולכן מותר להתקלח ולחפוף בתשעת הימים. יש הנוהגים להתקלח במים פושרים, על מנת שזו תהיה מקלחת ללא תענוג אלא לניקיון גרידא.
- ממש כמו בהלכות אבלות, מנהגים אלו לא נוהגים בשבת. זאת אומרת, בשבת מותר לשתות יין ולאכול בשר וללבוש בגדים נקיים ומכובסים.
מאחלת לך טיול נעים ובטוח, ושבע"ה תחזרי לירושלים לחזות ולשמוח בבנינה:)
ברכה והצלחה,
שירה מרילי מירוויס
הרבנית שירה היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד. מלמדת תנ"ך והלכה במדרשת לינדנבאום.
להרחבה נוספת בדינים ומנהגים של ימי בין המצרים, תשעת הימים וט' באב, ממליצה לך לעיין בספר "פניני הלכה" של הרב מלמד, כרך "זמנים" פרק ח' והלאה.
הרבנית מיכל נגן
היא ראש מכינת צהלי ע"ש תמר אריאל.
היא בעלת תואר מ"א בהיסטוריה של יהדות זמננו, למדה במדרשת לנדנבאום 'ברוריה', ומחשבת ישראל וחסידות במסגרות שונות. מורה ומחנכת שנים רבות מאז שרותה כמשקית וקצינת הוראה ומפקדת קורס קצינות הוראה, ועד היום במסגרות רבות.
הרבנית מיכל עומדת בראש מכינת צהלי ומלמדת במכינה שיעורים וחוגים שונים בנושאי אמונה, חינוך (עצמי), זוגיות בקדושה ונשיות. מלווה את החניכות במציאת המסלול הראוי והמתאים בצבא ובחיים. ובנוסף היא תומכת לידה ('דולה').
שאלה
תשובה
הרבנית בת שבע סמט
רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
הרבנית בת שבע היא בוגרת המכון לטוענות בית דין במדרשת לינדנבאום והמדרשה בבר אילן. בעלת תואר ראשון בתושב"ע ותולדות עם ישראל מאוניברסיטת בר אילן ובעלת תואר שני בתלמוד גם הוא מאוניברסיטת בר אילן.
בוגרת תוכנית גמרא בבית המדרש לנשים בבית מורשה, ולומדת כעת זו השנה החמישית בתוכנית 'הלכתא' במתן. משמשת כר"מית במדרשת מגדל עז זו השנה החמישית.
הילדים בונים ‘אוהל’ בשבת - זה אסור?
שאלה:
שלום רב.
הילדים שלי לפעמים משחקים במשחק של בניית אוהל משמיכות בחדר שלהם בשבת אחר הצהריים.
בשבת אחת התארח אצלנו אורח שזרק לי הערה על כך שיש בעיה הלכתית עם זה.
האם זה נכון?
התשובה התקבלה מהרבנית בת שבע סמט, רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.
שלום רב.
בניית אוהל היא משחק נהדר שמפתח יצירה, דמיון, מוטוריקה ושיתוף פעולה, ובכל זאת היא דורשת דיוק ובירור לגבי שבת.
חכמים אסרו לבנות אוהל ארעי בשבת (שבת קכה עמוד ב) וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שטו).
אמנם, חכמים התירו להוסיף על אוהל ארעי, כל עוד חלק מגגו כבר קיים, ואפילו אם נבנה מגגו רק טפח, כלומר 8 ס"מ. הדוגמא המופיעה בגמרא למקרה כזה היא סככה שנפתחת ונסגרת: אם היא פתוחה לפחות טפח מותר להמשיך ולפתוח אותה בשבת.
לכן נראה שאם ילדייך מרחיבים "גג" אחר שכבר קיים – כגון מיטה גבוהה או שולחן – אפשר להתיר להם לבנות. (ראי משנה ברורה סימן שטו סעיף קטן יד)
במידה והם בונים אוהל שלם להיות בתוכו, כגון על גבי כיסאות, עליהם לשנות מסדר הבנייה הרגיל, כלומר למתוח את השמיכה תחילה ורק אחר כך להכניס את הכיסאות או המקלות תחתיה. באופן כזה מותר (ראי פניני הלכה, שבת כד סעיף ז).
באופן כללי, הייתי ממליצה לחשוב על הדרך הנכונה להעיר לילדים בשאלות של הלכה בכלל והלכות שבת בפרט. אם הילדים קטנים ואינם מבינים אין טעם להעיר להם, לילדים יותר גדולים כדאי להסביר בנועם ולהציע להם לשחק באופן המותר.
שבת שלום
בת שבע
————————————————————————————-
מקורות להרחבה:
הרב מלמד, פניני הלכה, שבת , פרק כד סעיף ז:
אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, אבל אם משנים את סדר הקמתו – מותר. לפיכך, אסור לילדים לפרוס שמיכה על כסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. אבל אם ימתחו תחילה את השמיכה באוויר ואח"כ יכניסו את הכסאות תחתיה – מותר. וכן אסור לבנות מאבני לגו בית או חנייה שיש בהם חלל של טפח על טפח, אבל אם יאחזו קודם את הגג ואח"כ יחברו תחתיו את הקירות – מותר(לעיל טו, ה).
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שטו סעיף א
אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי; (ב) ודוקא גג, אבל מחיצות (ג) מותר.
עוגה לשבת ברגע האחרון
לפעמים, מרוב לחץ ביום שישי קצר, קורה שרק ברגע שלפני האחרון אני נזכרת שאני רוצה לאפות עוד עוגה לשבת.
יש לי טיימר בתנור שגורם לכיבוי התנור אחרי זמן מתוכנן מראש.
האם יש לי אפשרות להכניס עוגה לתנור לפני שבת ולכוון שהתנור יכבה בזמן בו העוגה אמורה להיות אפויה?
התשובה התקבלה מהרבנית בת שבע סמט, רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.
שלום רב.
שאלתך טובה וודאי שעוגה חמה וטעימה בשבת זה דבר נפלא!
ראשית, יש לדעת שבשונה מעניינים אחרים שיכולים לפעול בשבת ע"י שעון שבת (כהדלקת אור למשל), בדיני בישול ואפייה הדין קצת שונה, ואין היתר שכל המלאכה תיעשה מעצמה בשבת. הטעם המרכזי לעניין הוא החשש "שמא יחתה בגחלים", כלומר: במאכל המתבשל במהלך השבת גם אם ההנחה על האש נעשתה ביום שישי, יש חשש שאני ארצה לזרז את מלאכת הבישול, ולשם כך אהפוך את הגחלים על מנת להגביר את האש, ובכך אעבור על מלאכת הבערה מדאורייתא.
עם זאת, במצב שבו התבשיל או המאפה מוכן בכניסת שבת, גם אם באופן חלקי – התירו חכמים, בתנאים מסוימים, להמשיך את אפייתו או בישולו בשבת עצמה.
לגבי אפייה בתנור:
המשנה במסכת שבת אומרת: "אין נותנים את הפת לתנור עם חשכה (כלומר לפני כניסת השבת)… אלא כדי שיקרמו פניה". הב"ח (אורח חיים סימן רנד) מלמד שדין זה רלוונטי לא רק לפת אלא גם לעוגה.
בגמרא (שבת דף יט עמוד ב) ובראשונים שם דנים מהי בדיוק קרימת הפנים.
לגבי פת, הרמ"א מסביר שהמדד לקרימת הפנים הוא שאם פורס את הפת אין החוטים נמשכים, כלומר – הבצק מספיק יציב ובפריסה לא נמשכים מעין חוטי בצק. נראה לי שדין זה אינו מתאים לעוגה, ובעוגה נראה שקרימת הפנים היא ההתקשות של החלק החיצוני של העוגה.
דיון נוסף הוא בשאלה האם יש צורך ששני צדדי הפת (שנראתה כנראה כפיתה של ימינו) צריכים לקרום או שדי בצד אחד. ביחס לעוגה, לכתחילה ראוי להחמיר ולדרוש שיקרמו פניה של העוגה משני הצדדים, כלומר – שהחלק החיצוני של העוגה יתקשה מלמעלה ומלמטה. למעשה, קשה לדעת מתי מתקשה החלק התחתון, אך במצב שבו העוגה נמצאת במרכז התנור אפשר להניח שכאשר התקשה חלקה העליון של העוגה גם החלק התחתון כבר התקשה.
דגשים נוספים:
- כל עוד התנור פועל, אין לפתוח את דלת התנור, כיוון שייתכן שהטרמוסטט כיבה את גוף החימום של התנור, ובשעת פתיחת הדלת יופעל התנור בחזרה.
- התנור נשאר חם גם לאחר שכבה, ולכן אם פתחת את התנור לפני שהתקרר והעוגה איננה אפויה דיה, אסור לסגור את התנור בחזרה כי בכך את מזרזת את פעולת האפייה.
לסיכום: אם ברגע כניסת השבת פני העוגה כבר נקרשו והתקשו, יש אפשרות להמשיך את האפייה עד שהעוגה תיאפה לחלוטין ע"י כיוון שעון (טיימר) שיכבה לחלוטין את התנור.
כמובן שיש לוודא שהתנור מכבה את עצמו לגמרי (ואין צורך לכבות את צפצוף הטיימר למשל), וכן שאין אור שנדלק ברגע פתיחת התנור. אין לפתוח את דלת התנור עד שכבה, ולאחר פתיחתה – אם העוגה עדיין אינה אפויה לגמרי והתנור הכבוי עדיין חם, אין לסגור אותה בחזרה כל עוד העוגה מונחת בתנור.
בתיאבון ושבת שלום
בת שבע
————————————————————————————-
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנד סעיף ה:
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא (כה) כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) טו פניה (כו) <ב> המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה (כז) ואין החוטין נמשכין, (כח) קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה (כט) טז למעלה ולמטה, (ל) ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני).
ב"ח אורח חיים סימן רנד:
ובפשטיד"א ופלאדי"ן צריך שמה שהוא בתוכה גם כן כמאכל בן דרוסאי דאם לא כן (ד)אכתי אתי לחתויי כדי שיתבשל מה שבתוכה אבל בעוגה כשאין בתוכה דבר סגי בקרימת פני העוגה שהוא סימן דכל העוגה נאפה כמאכל בן דרוסאי.
הערות:
- תשובתי זו נשענת על שיטות הפוסקים שפסקו שבהכנסת דבר לתנור אין בעיה של "הטמנה". היו מן הפוסקים שסברו שיש חשש להטמנה בתנור אך כבר הטור פסק :
טור אורח חיים הלכות שבת סימן רנז
אבל בתנור וכן בחפירה זו שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה לא דמי להטמנה ואין להחמיר בה יותר מבשהייה על גבי כירה
ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן רנג – שהיית תבשיל על כירה מערב שבת
ומותר לסגור את דלת התנור בשבת, ואין בזה איסור משום מטמין בשבת. ואין צריך להניח שם איזה חפץ כדי שדלת התנור לא תיסגר לגמרי. ואם התבשיל שבתנור אינו מבושל לגמרי, אסור לסגור את דלת התנור בשבת. [ילקו"י שם עמוד קא].
- תשובתי זו נשענת על שיטות הפוסקים שאף אם תנור נחשב לאש מגולה אין צורך במקרה כזה ב"גריפה וקטימה". (הרמ"א בסימן רנ"ג פסק כשיטת חנניה בסוגיא וגם השו"ע הביא את שתי השיטות ונחלקו האחרונים כמי פסק השו"ע. ובכל מקרה בפת מודים חכמים לחנניה!)
ומכל מקום, אולי ראוי להחמיר ולסמן על ידי סלוטייפ או מדבקה שאין לגעת בכפתורי התנור.
חברה מעורבת
שלום, אני בת 14 מיישוב דתי. אצלנו ביישוב יש הפרדה בין בנים לבנות. עד כיתה ט', הכל נפרד אבל בכיתה ט' יש פעילויות ודברים שהם גם לבנים וגם לבנות… ניסיתי להבין למה זה עם כמה אנשים ביישוב והם אמרו לי שזה בגלל שבכיתה ט', יותר מבינים דברים ויודעים יותר איך להתנהג בין בנים לבנות. אבל הבנתי שתמיד יהיה את הרושם הזה שהבנים ירצו לעשות על הבנות, ולהפך. אצלנו אני מרגישה שמנסים למנוע את זה, ואני רוצה לדעת, האם בכלל צריך למנוע את זה? הרי זה דבר די טבעי שרוצים לעשות רושם. אז האם צריך למנוע את זה? תודה רבה, אנונימית.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום רב.
תודה רבה על שאלתך המעניינת. אכן הנושא הזה מאד מורכב ומבלבל.
העלית בשאלתך שני עניינים.
עניין אחד הוא עצם ההפרדה דווקא בגיל צעיר לעומת עירוב בגיל מבוגר והעניין השני הוא שאלת הרושם בין בנים לבנות בגיל ההתבגרות ובכלל. שאלת האם זה יש למנוע רושם כזה והרי זה עניין טבעי.
לגבי שאלת ההפרדה והעירוב:באופן עקרוני חברה בריאה ושלמה היא חברה בה חיים גברים ונשים יחד, ויש להשתדל ולמצוא את הדרכים הראויות לקיים חברה בריאה וצנועה. הדרכים להגיע לכך משתנות מאד בין קהילה וקהילה ובין ישוב אחד למשנהו. טוב עשית שבררת את הנקודה עם אנשים מהישוב.
לגבי העניין השני: באופן טבעי, ובדרך בה הקב"ה ברא אותנו יש משיכה בין המינים המתחילה בגיל ההתבגרות וממשיכה משם הלאה. (זה מפתיע הרבה פעמים בגלל שלפעמים ילדים צעירים יותר מרגישים דווקא הפוך ופתאום זה משתנה…)
הרושם, שאת כותבת עליו, הוא חלק מאותו עניין, הוא הדרך ליצור קירבה, גם אם לעיתים לא במודע בכלל. המשיכה הזאת היא אמיתית והכרחית להמשך קיומו של העולם.
יחד עם זאת, כמו הרבה כוחות טבע שהקב"ה טבע בעולמו ובנו, הקב"ה נתן לנו כלים לנתב את הכוחות האלה למקומות נכונים שמקדמים ולא הורסים. הקפדה על צניעות היא אחד הכלים הללו.
ישנן הלכות שעוסקות בניתוב הזה,אחת ההלכות בנושא הוא איסור נגיעה בין איש לאישה שאינם נשואים, איסור נוסף הוא איסור יחוד ויש עוד, כגון שחיה מעורבת וכו'. ההלכות האלה מאפשרות לנו מצד אחד כן לחיות בחברה מעורבת, שבה פועלים במרחב נשים וגברים, ומצד שני לשמור על ערכי הצניעות.
לפני סיום אוסיף כי לעיתים ההשתלבות בחברה מעורבת צנועה, מאפשרת אח"כ ליצור קשרים בריאים ועמוקים גם בחיים הבוגרים.
בהצלחה רבה
בת שבע
מבחינה הלכתית, למיטב הבנתי, אסור להכניס כלב הביתה. האם בגלל שהכלב הוא בשביל טיפול ותרפיה מותר להכניס כלב מחמד?
שלום רב.
בני בן השנה וחצי סובל מלקות ראיה.
הוא בחצי שנה האחרונה עבר 4 ניתוחי עיניים.
ישתבח שמו והילד כן רואה עם אביזר ראיה.
אך בגלל כל התקופות שעבר ביהח ובדיקות וכו הביטחון שלו ירד ואנו רק רוצים לעשות דברים שישמחו את לבבו.
לשמחתינו הוא נפגש עם כמה כלבים שעשו לו שמח בלב ובנפש ועזרו לו לפקוח עיניים.
שאלתי כזו,
מבחינה הלכתית למיטב הבנתי אסור להכניס כלב הביתה.
האם בגלל שהכלב הוא בשביל טיפול ותרפיה מותר להכניס כלב מחמד (לא עבור שמירה)?
תודה מראש
תשובה:
שלום לך!
משמח לקרוא שטיפול רפואי ואביזרי ראיה משפרים את הראיה של בנך. אני מאחלת לך שראייתו תלך ותשתפר ויוכל להנות מזיו העולם. יישר כח על כל העמל וההשקעה בכך.
לשאלתך, ללא ספק, מותר לך להכניס כלב מחמד טוב הביתה בשביל טיפול והקלה על בנך.
האימרות של חז"ל בגמרא נגד גידול כלבים בבית, נאמרו דווקא על כלבים רעים (כלומר, מסוכנים) שמזיקים לבני האדם.
הגמרא במסכת שבת (דף ס"ג ע"א) אומרת:
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו – מונע חסד מתוך ביתו.
רש"י שם מסביר כי הוא מונע חסד – משום שאינו מניח העניים לבא לפתחו. אין אפשרות להכנס אליו הביתה לבקש צדקה.
גם הגמרא במסכת בבא קמא (דף טו עמוד ב) עוסקת בכלב רע המסכן את הציבור:
דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: לא תשים דמים בביתך.
כלומר, יש פה חשש לסכנת חיים בתוך הבית.
להלכה פסק השו"ע (חושן משפט סימן תט):
אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה.
כלומר, אפילו כלב רע, אם יש צורך- מותר לגדלו, רק יש לדאוג שיהיה קשור ולא יפגע בבני האדם.
הכלב שעליו את מדברת, שמתאים לתינוק בן שנה וחצי, ודאי שאינו כלב רע ואין שום מניעה לגדלו.
לסיכום: ודאי, לכל הדעות , שלמען מטרות טובות, מותר וראוי לגדל כלב טוב שיסייע ויקל על בנך.
כמובן, יש לדאוג שהכלב לא יהיה משוחרר בקרבת אנשים, במידה וחלילה הוא יכול לפגוע בהם בדרך כלשהי.
בשורות טובות!
בת שבע
מה עלה בגורלם של נשמות היהודים במצרים שלא זכו להיגאל?
שלום
לא ברור לי מה עלה בגורלם של נשמות היהודים במצרים שלא זכו להיגאל? האם הם לא חלק מניצוצות נשמתו של אדם ראשון? כיצד באו לידי תיקונן? בנוסף, עשיו מייצג את אדום את הנוצרים…כיצד?! הרי עשיו היה יהודי מאם יהודיה.
תודה רבה
תשובה:
שלום לך!
את שואלת שתי שאלות מחשבתיות. הראשונה, על נשמותיהם של יהודי מצריים שלא זכו להיגאל והשנייה על הנצרות המיוצגת על ידי עשיו. המקשר בין השאלות הוא הערבוב בין טוב לרע ומצוקה שערבוב זה יוצר.
לגבי ישראל שלא עלו למצרים:
המדרש [פסיקת אדר בכהנא, פיסקא יא; ומדרש תנחומא פרשת בשלח סימן א] דורש את הפסוק "וחמושים עלו מארץ מצרים", ואומר שרק אחד מחמישה מבני ישראל שהיו במצרים נגאלו ביציאת מצרים זהו מדרש ולא פשט הפסוק. רש"י מביא מדרש זה בפירושו לתורה כדרש בסוף פירושו אך מאריך בפירוש הפשט, "אין חמושים אלא מזויינים" כלומר, בני ישראל יצאו ממצרים והם נושאים עמם כלי מלחמה.
ישנן גם דרשות אחרות לפסוק זה אך ראוי לחשוב מהי משמעותו של מדרש זה. ייתכן שהוא בא ללמדנו שהייתה זכות גדולה ליוצאי מצרים, כלומר לא כולם נגאלו, ומי שנגאל נגאל בזכות.
בכתבי האר"י הקדוש אכן מתואר שניצוצותיו של אדם הראשון נתקנו על ידי דור מצרים. כלומר דור מצרים מתקן מבחינה רוחנית משהו מחטאו של אדם הראשון מזדכך, ויכול לקבל תורה. ומהמדרש עולה כי חלק מה"ניצוצות" נשארו במצרים. את תוהה בשאלתך מדוע לא זכו כל נשמות ישראל להיגאל ממצרים , כראוי לניצוצות בני האדם הראשון.
חשוב לזכור שהמושג "ניצוצות" הוא מושג שמקורו בקבלה, תורת הסוד, ואין לדון בה באופן מבודד משאר התורה הקבלית. נושא זה דורש לימוד מקיף ומעמיק ומטבע הדברים אינו יכול לקבל מענה בתכתובת שאלות ותשובות אינטרנטית. אומר רק שלדעתי אינך צריכה להיות מוטרדת מהשאלה ההיסטורית אלא לשאול אילו לקחים חינוכיים ונפשיים אפשר ללמוד מדרשת חז"ל. אוכל להציע, לדוגמא, הסבר כללי שיכול להתאים גם למי שאינו מצוי בתורת הסוד. רעיון כללי העולה ממושג ה"ניצוצות" הוא שגם בתוך דברים רעים יש ניצוצות של ממקור הטוב. האור הטוב מפוזר כניצוצות בכל מיני נקודות שאינן מאירות בעולם, אך יום אחד הניצוצות יידלקו מחדש ויאירו את העולם. תהליך של תיקון, שמאפשר את קבלת התורה כולל בתוכו גם ברירה שנועדה לבודד את החלק הטוב מתוך החלק הרע בנוסף, ייתכן שנשמות בני ישראל שנשארו במצרים נועדו למלא שם תפקיד של תיקון. והלקח לנו הוא שיש עבודה רבה וחשובה בעולם שלנו בו מעורב יחד הטוב והרע. לכל דבר יש משמעות גם אם אין אנו מבינים אותה. ולכן אין להתפלא כאשר אנו פוגשים בעולמנו רע מעורב בטוב.
לגבי השאלה השנייה:
כתבת נכון, שהנצרות מיוצגת על ידי אדום, והוא מצאצאיו של עשיו. אך אין בכך כדי לבטא עובדה היסטורית. הנצרות היא דת שהתפתחה רק בסוף תקופת בית שני על ידי תלמידי ישו, ואילו האדומים הם עם קדום יותר. רק עם חורבן ירושלים בימי בית שני בא השם "אדום" בספרות חז"ל לציין את רומי, ובזמנים מאוחרים יותר – את הממלכות הנוצריות.
בדומה לנושא הראשון, גם לעניין זה אני מציעה לשאול מדוע בחרו חז"ל בייצוג הזה, מדוע הנצרות מסומלת דווקא על ידי אדום. ראוי שנשאל אילו מאפיינים יש ליחסי עם ישראלים עם אדום ואילו מאפיינים יש לעשיו שמסמלים את היחס שלנו לנצרות.
שאלתך מעלה את האפשרות שבכינוי הנצרות כאדום אנו אומרים שגם לרוע יש לעיתים מקור טוב. ואכן, הנצרות צמחה דווקא בעם ישראל. אפשר להסביר שהבחירה ב"עשו" מעצימה את הרעיון שגם כשיוצאים ממקור טוב, אפשר להגיע חלילה למקום שונה בתכלית.
מקווה שהועלתי
כל טוב
בת שבע
שם לתינוק: האם יש בעיה עם השם ‘מתן’?
שלום! אני נמצאת כרגע בהריון ראשון ורצינו לקרוא לילד שיוולד בע"ה ´מתן´ מלשון מתנה שקיבלנו כדי להודות לשם אחרי שסוף סוף הצלחנו להיכנס להריון אחרי הרבה שנים של ניסיונות וגם כי הלידה צפויה להיות בחג מתן תורה אבל קראנו שיש כמה רבנים שאומרים שזה שם לא טוב ורציתי לשאול האם אפשר לקרוא כך לילד או לא?
תשובה:
ראשית, אפתח בהשתתפות בשמחה הגדולה ובהתרגשות הרבה.
בחירת שם הוא תהליך משמעותי וזכות גדולה להורים.
השם מתן אכן מסמל את המתנה הגדולה בה תזכו בעזרת ה' וגם מתאים מאד לביטוי "מתן תורה" ולחג השבועות.
באופן כללי, אין הלכות מובהקות בעניין בחירת שמות, והנושא נתון באופן עקרוני בידי ההורים.יש בכך בהחלט הנהגות ומנהגים המשתנים בין קהילה לקהילה.
לגבי מה שקראתם או שמעתם:
הגמרא במסכת יומא לח ע"ב מפרשת את הפסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" ומסבירה שאין קוראים בשמות של רשעים וכך הם נשכחים וכביכול נרקבים. רש"י במקום כותב: "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע".
אבל, מדברי התוספות שם (וכן בכתובות קד ע"ב), משמע שכאשר מוזכר שיש מישהו אחר שאינו רשע, הנקרא גם הוא באותו השם, ניתן לתת את השם לילד, על אף שהוא מוזכר גם כשמו של אדם רשע.
בתנ"ך אנו פוגשים בשתי דמויות בשם מתן.
הראשון היה אכן אדם רשע – כהן-בעל, מנהיג עבודה זרה, כפי המתואר בספר מלכים פרק יא פסוק ח. השני היה אביו של שפטיה המופיע בספר ירמיהו פרק לח כחלק מהנהגת העם, ואינו מוזכר כאיש רשע.
לכן, לאור דברי התוספות, ומכיוון שאין כוונתכם חלילה לקרוא על שם מתן כהן הבעל, אין בעיה בשם זה.
לסיכומו של עניין- בבחירת שם ישנם שיקולים רבים וזה אכן עניין משמעותי וחשוב.
נראה לי כי חשוב שתעיינו בהיבטים השונים של השם ותבחרו בו מתוך אהבה ושמחה גדולה!
אני מאחלת שבעזרת ה' מכאן והלאה תמשיכו ותתברכו במתנות טובות.
בת שבע
התחלתי לקרוא קריאת שמע על המיטה ויש לי שאלות...
היי ,
בזמן האחרון התחלתי לקרוא את קריאת שמע שעל המיטה ,
ויש לי מספר שאלות
- האם זה בסדר לקרוא גם אם אני לא קוראת ערבית ?
- האם זה בסדר לקרוא עד פרשת הציצית?
תודה רבה מראש !
תשובה:
שלום לך,
ראשית אפתח ביישר כח על כך שהתחלת לקרוא קריאת שמע על המיטה. בהצלחה!
לגבי שאלותיך:
- גם מי שלא מתפללת ערבית ראוי שתקרא קריאת שמע על המיטה. זו קריאת שמע שנתקנה בנוסף לתפילת ערבית ואינה תלויה בתפילה כלל.
- הגמרא במסכת ברכות (דף ס, ע"ב) אומרת:
הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע. ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין… וכו'
כלומר, מעיקר הדין, לפי הגמרא ורוב הראשונים, מספיק לומר פרשיה ראשונה של קריאת שמע.
כך גם נפסק בשו"ע (או"ח סימן רלט):
קורא על מטתו פרשה ראשונה של שמע (דברים ו, ד – ט) ומברך: המפיל חבלי שינה על עיני וכו'.
אמנם יש דעות מעטות בפוסקים שיש לומר את שלושת הפרשיות (מופיע במשנה ברורה) אבל הן נדחו לפי רוב הפסוקים למעשה. (ראי פניני הלכה למשל הלכות תפילה פרק כו).
שיטת ר"ח שמופיעה ברא"ש היא לומר גם את פרשית "והיה אם שמוע".
למעשה, את יכולה להמשיך במנהגך ואף להסתפק בפרשיה הראשונה בלבד.
ראוי אולי להוסיף את ברכת המפיל ופסוקי שמירה נוספים לפי המנהגים השונים. (אם יש לך דרך לברר מה המנהג המשפחתי, אם לא, כדאי לברך המפיל כפי המופיע בסידורים.)
באופן כללי, אני ממליצה לעיין בספר פניני הלכה (הקיים גם ברשת בקישור…)
וכמובן שמאד אשמח לסייע עוד.
בברכה רבה
בת שבע
איך מתארגנים לחתונה במוצאי צום עשרה בטבת?
שלום רב,
תאריך החתונה שלנו הוא ליל י"א בטבת. התאריך נקבע עקב אילוצים רבים של המשפחה, כמו הורי החתן ומשפחתו שנמצאים כולם בחו"ל ויכולים להגיע רק במועדים מסוימים לארץ… על מנת לא לדחות את הנישואין בשנה שלמה לפחות, נאלצנו להתפשר על תאריך זה…(שאף מייקר עבורנו את האירוע כיוון שיוצא ביום חמישי.)
ביררתי עם רב שאמר שאין בעיה הלכתית להתחתן לאחר צאת הצום.
שאלתי היא האם יש בעיה הלכתית עם ההכנות לחתונה, ההתארגנות ביום עצמו – איפור, לבוש חגיגי וכד' כיוון שמדובר ביום תענית. האם יש הקלות מסוימות לכלה וחתן ביום כזה?
אשמח לקבל תשובה… אנחנו מרגישים חסרי אונים בעניין הזה, כיוון שלא נוכל להתחיל את ההתארגנות עצמה רק לאחר צאת הצום שכן זה אומר שהאירוע לא יוכל להתחיל לפני שעות הלילה…
מה עושים…?
תודה
תשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט, כחלק ממיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום לך!
ראשית, סליחה גדולה על העיכוב בתשובה.
שנית, הרבה ברכות למזל טוב גדול!
לגבי ההכנות:
צום עשרה בטבת תוקן על ידי חז"ל מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה.
למרות כל זה, הוא נחשב לאחד מהצומות ה"קלים" (בשונה מתשעה באב ויום כיפור), כלומר, שלא חלים בו איסורי רחיצה וסיכה.
לכן, אין בעיה להתרחץ, להתאפר ולהתארגן ביום התענית.
ימי התענית נועדו לעורר אותנו בתשובה, גם ערב החתונה נודע כ"יום כיפור קטן" לחתן והכלה, ולכן הדברים יכולים אפילו להשתלב כיום של תשובה ותיקון.
שתזכו לבנות את ביתכם כבניית חורבה אחת מחורבות ירושלים.
ברכות חמות
בת שבערבנית בת שבע היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמט סעיףא:
חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף ב:
צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעו דיום.
משנה ברורה סימן תקמט
- חייבים להתענות וכו' – והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים ו צום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם", ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם, וכמו שכתבנו למעלה:
הורדתי את השם הראשון שלי בתעודת זהות - זה בסדר?
היי נולדתי עם השם בת שבע בת אל צקור השם בת שבע הוא מסבתא שלי מצד האבא אינו אהבתי את השם הזה מאז ומתמיד. עד כיתה ד קראו לי בת שבע. כשעברנו לעיר אחרת השתמשתי בשם השני שלי בתאל ולא סיפרתי על השם בתשבע . גדלתי והגעתי לגיל 17 כיתה יא והחלטתי להוריד את השם מהתז. לפני כמה ימים הורדתי במשרד הפנים. והשארתי רק את בשם בתאל רציתי לשאול אם זה בסדר שהורדתי את השם? כי ישנם הרבה ספורים שהורדת שם מביאה מזל רע או פתאום ניהיהם ההפך מימה שהיו לפני השינוי שם. כמו עצבנים יותר , לא מצליחים בדברים בחיים וכו' רציתי לדעת את חוות דעתכם תודה .
תשובה:
התשובה התקבלה מהרבנית בת שבע סמט, רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.
שלום רב.
זכית בשני שמות יפים ומיוחדים.
באופן כללי- הורדת שם או שינוי שם אינו מביא מזל רע בחיים. אין לנו דרך לדעת מה שיקוליו של הקב"ה בחלוקת הטוב והרע בעולמנו. ברוך ה', אלוקים נתן לנו בחירה חופשית לבחור את הטוב, לשמור את מצוותיו ולעשות טוב.
למרות זאת, לפעמים שינוי שם הוא ביטוי חיצוני לתחושות פנימיות ולשינוי פנימי. בדרך כלל, כמו בהרבה דברים כדאי לטפל גם בפנים ולא רק בסימפטום החיצוני.
אני מציעה לך לשאול את עצמך מה הפריע לך בשם בת שבע ומדוע החלטת להוריד את השם גם באופן רשמי. האם הרגשת טוב עם השינוי אז? ועכשיו?
כמו כן, לא כתבת בשאלה על הוריך. האם שוחחת איתם בנושא הזה? איך הם חוו את ההחלפה בכיתה ד'? מה הייתה תגובתם אז ומה תגובתם עכשיו כשהורדת את השם גם באופן רשמי? אולי הדיבור איתם יסייע לך לחיות בתחושה יותר טובה עם ההכרעה שלך.
אם תרצי, תוכלי לפרט יותר ואולי אוכל לעזור במעט.
בברכה
בת שבע
האם יש אפשרות להוריד שם שני? מה התהליך לפי התורה?
שלום,
רציתי לשאול לגבי שם שני, לבני בן השנה קראנו בשם שני על שם אבא של בעלי מלכתחילה לא כ"כ רציתי את השם ועכשיו מתחרטת ולא רוצה שיקרא על שמו. ביום יום בכלל לא קוראים לו בשם שני האם יש אפשרות להורידו מה התהליך לפי התורה.
בתודה והמשך ערב טוב.
תשובה:
שלום לך.
שאלת עלה אם וכיצד אפשרי להוריד שם שני, אבל העלת בדברייך שהייתה התלבטות מראש סביב נתינת השם. הייתי שמחה לשאול אותך מדוע לכתחילה לא רצית לתת את השם השני, מדוע הסכמת אז ומדוע עכשיו את מתחרטת. ממה נובע הקושי שלך עם השם הזה דווקא? האם בעלך שותף לקושי שלך? האם שוחחתם על העניין?
אני מציעה שלצד השאלה על הפרוצדורה כדאי לך להתייעץ גם עם משהו שמכיר אותך ואת משפחתך כדי לברר האם הורדת השם לא עלולה לגרום לפגיעה בבעלך או במשפחתו.
לגבי עצם נתינת שם שני: המנהג לתת שם שני קיים בכל קהילות ישראל והיה קיים גם בדורות הקודמים. אפשר ומותר לתת שם שני, גם אם לא משתמשים בו ביומיום.
לעיתים חשוב להורים שיהיה שימוש בשם השני כמו בשם הראשון, ולעיתים השם השני בא דווקא כדי שלא ישתמשו בו תמיד.
מדרש חז"ל, ובעקבותיו זלדה המשוררת, כתבו שלכל איש יש שמות רבים – הראשון הוא השם שנתנו לו הוריו, אבל במהלך חייו נוספים לאדם שמות אחרים ומגוונים. השם, בעיניי, איננו רק הכינוי בו קוראים לאדם חבריו ובני משפחתו אלא גם מטען מסוים שאותו האדם נושא אתו.
לי, למשל, יש שם שני שאינני משתמשת בו. נקראתי על שם דודתו של אבי שנרצחה באושוויץ. מימיי לא קראו לי בשם זה ובכל זאת אני מרגישה שאני נושאת באיזשהו אופן את זכרה בעולם. נשיאת זכרה היא חלק ממני.
נתינת שם שני, על שם סב הילד, או סב הוריו, היא אפשרות להעניק לילד חיבור לדורות הקודמים, להביא לפעמים להיכרות מסוימת אתם וגם לתחושה שהילד לא נולד בחלל ריק אלא יש דורות מאחוריו שמלווים אותו כל חייו, כמו ששמו מלווה אותו לכל מקום.
ולגופו של עניין, יש אפשרות הלכתית לשנות שם, אבל הייתי ממליצה לכם לחשוב ביחד האם את מעוניינים בכך ומדוע, ולשקול את העניין מחדש.במידה ותחליטו שכן מומלץ לעשות את זה בעליה לתורה בבית הכנסת.
בברכה חמה
בת שבע
קליעת צמה בשבת
שלום, כדי להסתדר עם כיסוי הראש שלי כך, שלא יכאב לי הראש, אני מסדרת את השיער בצמה.
האם מותר לי לעשות בשבת 'צמת שיבולת', כלומר צמה שקלועה משני חלקים ולא משלושה?
תודה!
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל" .
שלום רב.
בשאלתך שאלת על 'צמת שיבולת', אך תיארת צמה שקלועה משני חלקים.
'צמת שיבולת' כפי שמופיעה בסרטוני ההדרכה באינטרנט אינה עשוייה משני חלקים אלא מחלקים רבים והיא וודאי אסורה בשבת מאחר והיא מורכבת אף יותר מצמה של שלושה. אולם סיבוב של שני חלקי שיער בליפוף יחד זו על זו – כלומר 'צמה' העשויה משני חלקים דינה שונה, אפרט:
אכן אין לקלוע צמה בשבת, כפי שמופיע בצורה מופרשת בשולחן ערוך( הלכות שבת סימן שג סעיף כו )
אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לחלוק שערה.
וכך נפסק בספר אורחות שבת לגבי צמה משני חלקים (פרק י"ז הערה כ') בשם הרב שלמה זלמן אוירבעך:
"ושמענו מהגרשז"א זצ"ל שאיסור קליעה נאמר דווקא כחולקת את שערה לשלושה חלקים או יותר ועושה מהן צמה. אבל צמה העשויה משני חלקים אין בה איסור משום שאינה דומה לבניין."
לפי הבנתי, צמה הקלועה משני חלקים איננה באמת צמה מכיוון שהיא איננה קלועה אלא רק חלקי השיער מסובבים אחד על השני ולכן אין בעיה לעשות צמה כזו בשבת. היא גם מתפרקת מעצמה ואין כאן התרה כלל.
בברכה
בת שבע סמט
הרבנית בת שבע היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
כיבוד הורים
ערב טוב 🙂 הנושא הוא – כיבוד הורים
ישנן הלכות בכיבוד הורים שקשות עליי במיוחד- כמו לא לעמוד במקומם, לא לתת חוות דעת על מה שהם אומרים, בלי ביקורת אפילו ביני לבין עצמי..
דוג':
*אם אמא שלי חווה איזה קושי היא תתייעץ איתי ותשאל את דעתי, דבר שלפעמים מכביד עליי מאוד. ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות?
הרי זה לא יפה, ולא מכובד להגיד לה שזה קשה לי לשמוע כי זה מציף אותה והיא רוצה לשתף מישהו..
אבל באמת שכל פעם שהיא משתפת אותי אני מרגישה שזה לא אמור להיות ככה, אין לי כלים לעזור לה, וגם היא אמא שלי ולכן היא אמורה להיות זאת שמייעצת לי ולא הפוך.. זה נק' שקשה לי.
עוד דוג'- יש עיניין בסעודת שבת שהמשפחה מדברת על תוכניות טלוויזיה כאלו ואחרות או על אנשים אחרים..
עכשיו, אני יכולה פשוט ללכת ולא להיות חלק, אבל אני באמת מנסה להבין מה אני יכולה לעשות במצב כזה?
נק' שלישית היא בנוגע לחינוך, שאני לא מסכימה עם החינוך של ההורים שלי.
נק' אחרונה היא שוני בניהול בית:
אמא שלי עובדת עד חמש כך שכשהיא חוזרת הביתה היא עייפה מכדי- לבשל, לנקות וכו'
אבא שלי אותו דבר. רק העיניין הוא שאבא שלי כל יום כשהוא חוזר מהעבודה הוא מכין עם אחותי אוכל והם עושים בלאגן, דבר שמכעיס את אמא שלי שאין לה כוח לנקות אחריהם כל הזמן..
פעם אחת אמרתי לאבא שלי ולאחותי שינסו לנקות אחריהם אחרי שהם אוכלים או לפחות לרכז את הכלים אל מקום אחד וזה לא עזר, ניסיתי להזכיר שוב וזה לא עוזר.
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות הרגלים של שנים.. מצד שני זה פוגע באמא שלי (לי זה גם מפריע, אבל אפשר להגיד שזה לא פוגע בי)
עכשיו העיניין הוא שאני לא רוצה שזה ייפול על אמא שלי ואני מנסה לנקות אחריהם אבל לפעמים זה מתסכל, לנקות את כל המטבח ובוקר אח"כ הכול שוב מלוכלך ובלאגן..
אני באמת שואלת אולי פספסתי את מקומי, יש לי כל כך רצון לעזור ולשנות ואני מרגישה שהבית מתיש אותי.. אולי זה לא נכון שאני גרה בבית, מצד שני אם אלא ההורים שלי סימן שיש לי מה ללמוד מהם, לא?
חשוב לי להגיד שאני כתבתי את השאלה כי אני רוצה להצליח לכבד את ההורים שלי ואני פשוט לא יודעת מה לעשות ..
תודה רבה על הקריאה 🙂
תשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט, כחלק ממיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום רב לך!
ראשית אפתח בהתפעלות מהרצון שלך להקפיד ולדייק בכיבוד הורים. ללא ספק זו אחת המצוות החשובות מצד אחד והמאתגרות את כולנו מצד שני.
אני מאמינה שעצם תשומת הלב שלך והרצון לדייק ולהשתדל בכבוד ההורים זה חלק גדול מקיום המצווה עצמה ואני בטוחה שההורים שלך חשים את זה ומוקירים על כך!
יחד עם זה, מדברייך ניכר שיש אוירה מתוחה בתוך המשפחה. ואת רגישה ומוטרדת ממתח זה, ונושא כיבוד ההורים מעצים אותו אצלך.
אפתח בהבהרה מה כלול במצוות כיבוד הורים ומה לא. חשוב לדעת שלצד החובה המוחלטת לכיבוד הורים, יש צורך לשמור על עצמנו ועל הגבולות שלנו.
התורה מחייבת את האדם בכבוד הוריו ובמוראם.
הרמב"ם (הלכות ממרים ו, ג) מגדיר מורא וכבוד כך:
אי זהו מורא ואי זהו כבוד? מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו .. אי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו.
כוונת דברי הרמב"ם ש"אין לעמוד ולשבת במקומו" היא למקרה שבו יש להורה מקום קבוע בבית שמיוחד לו. כשכתב 'לא יסתור דבריו', כוונתו שלא יאמר אדם לאביו – "אתה טועה!", אלא שיש לדון עם ההורים בצורה שמכבדת את דבריהם.
למרות זאת, מותר לאדם לחלוק על הוריו ולהעביר ביקורת, אפילו באופן גלוי, כל עוד היא נאמרת בצורה שמכבדת את ההורים.
הגמרא במסכת קידושין דף לב עמוד א, דנה בשאלת אופן הניסוח של הערה לאבא שעובר על דברי תורה. הגמרא לא סוברת שהבן צריך לשתוק במצב כזה, אלא שעליו להגיד לאביו בצורה מכובדת שהתורה אומרת כך וכך.
לכן, גם בעניין השאלות החינוכיות, אין שום חובה הלכתית שתסכימי עם החינוך של ההורים שלך. את יכולה לכבד אותם ויחד עם זה לבקר חלק מהדרכים והשיטות. בביתך שלך בעז"ה תפעלי כדרכך.
(ברור לי, אגב, שיש עניינים שבהם את מעריכה ומוקירה את החינוך שהוריך נתנו לך.)
כמו כן, יש ודאי דברים שבהם יש לך יכולת השפעה גם בבית הוריך, כמו למשל האפשרות להשפיע בעדינות ובכבוד על תוכן סעודות השבת. את הביקורת וההערות יש להציג באופן המכבד ביותר האפשרי.
לגבי ההתייעצות של אימך איתך, הקושי שלך מאד מובן.
את חשה באופן טבעי שקיים עולם אישי של אמא שלך שלא אמור להיות חשוף אליך.
אני מאמינה שאמא שלך פונה אלייך מתוך אהבה והערכה אלייך, ובכל זאת – בהחלט מובן שזה לא נח לך.
אולי יהיה נכון לדבר עם אמך על כך בכנות ובכבוד רב ולהגיד לה שקשה לך לעזור לה?
כתבת ש"זה לא מכובד להגיד לה שזה קשה לי לשמוע", אולם אין באמירה זו חוסר כבוד לאמא.
באופן כללי, כאמור, אני חושבת שאת צריכה לפעול מתוך כיבוד הורים אבל לזכור גם את צרכייך שלך.
לכן למשל ההחלטה אם לגור עם ההורים או בדירה נפרדת לא צריכה להיות קשורה לשאלת הערכה להורים אלא לשאלה מה נכון לך (ואולי גם להם), איפה טוב לך.
כמובן, הכל יכול וצריך להיות מתוך שיח עם ההורים.
מגורים בדירה אחרת לא אומרים חלילה שאין לך מה ללמוד מהורייך. לפעמים דווקא ממרחק רואים את מה שכן יש ללמוד מהם.
לסיום, וביחס למקרה השלישי שהעלת, רציתי להזכיר לך את דברי המשנה בפרקי אבות:
"לא עליך המלאכה לגמור ואי עתיד להבטל ממנה"
במקביל לזה שאי אפשר להיבטל מהעשייה והתרומה שלך לבית ולהוריך, אדם צריך להבין בענוה שלא כל הבעיות המשפחתיות והאישיות של משפחתו מוטלות על כתפיו. לכן עדיף לא לקחת אליך מתחים שאינם שייכים לך. כפי שעולה מדבריך את מחפשת את מקומך ובע"ה תצליחי למצוא אותו ולהתמודד בטוב עם המתחים.
מאחלת ומברכת אותך שתמשיכי לשאוף ליותר ותשמחי בביתך ובמשפחתך.
בת שבע
הרבנית בת שבע היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.
אני רפלקסולוגית. חברה שלי לא הרגישה טוב בשבת, והצעתי לה טיפול רפלקסולוגי. עלה בינינו דיון האם הדבר מותר בשבת, כמו ענייני רפואה אחרים שאסורים בשבת, או מותר.
שאלה:
שלום,
אני רפלקסולוגית. חברה שלי לא הרגישה טוב בשבת, והצעתי לה טיפול רפלקסולוגי. עלה בינינו דיון האם הדבר מותר בשבת, כמו ענייני רפואה אחרים שאסורים בשבת, או מותר.
תודה
תשובה:
שלום רב.
בהלכות שבת אנחנו מוצאים עיסוק רחב בשאלות של רפואה בשבת.
מצד אחד ברור שבמצבים של פיקוח נפש מחללים את השבת, כמו שנפסק בשולחן ערוך:
מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים. (שו"ע, או"ח, שבת שכח סעיף ב)
ומצד שני ישנה גזירת חכמים בגמרא שאסור לעשות בשבת פעולות ריפוי. כמו שפסק הרמב"ם:
אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין. (רמב"ם הלכות שבת פרק כא)
מקורה של הגזירה הוא בחשש שלצורך הכנת תרופות אדם ישחוק סממנים- כלומר יבצע מלאכה אסורה של כתישת צמחים. חכמים הרחיבו את הגזירה לכל רפואה שהיא (שיש לה תחליף בתרופות), ולא רק לנטילת תרופות.
אמנם, הגזירה הזו היא גזירה מוגבלת: האיסור להתרפא בשבת נאמר רק בחולים שיש להם 'מיחושים' – כאבים בלבד.
במקרה שהחולי הוא "כאב חזק, חולי של כל הגוף או שנפל למשכב" – כלומר, כאבים חזקים מאוד שאינם מאפשרים לאדם לתפקד– כתב ה"משנה ברורה" שמותר" לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה" (משנה ברורה סימן שכח ס"ק א) וכך גם נפסק בשמירת שבת. (פרק לד, סעיף ג). כמו כן אם קיים חשש שאם לא יקח תרופות הכאב יגבר והוא יחלה- מותר לו לקחת תרופות. (שש"כ ל"ד, טז).
לכן, התשובה תלויה במידת הכאבים וברמת התפקוד של המטופלת. אם היא ממש לא הרגישה טוב בצורה שלא יכולה היתה לתפקד, מותר לרפאה בשבת. אך במידה ומדובר במיחושים בלבד ולא בכאב חזק, אכן יש בעיה מצד רפואה בשבת.
בכל מקרה, אין להשתמש במשחות וקרמים אלא רק בשמנים נוזליים.
כמובן שהתשובה ניתנה בהנחה שאת מטפלת מקצועית ורואה בטיפול עניין רפואי ולא עיסוי כלשהו בלבד.
שיהיה לבריאות כולם
בת שבע
הרבנית בת שבע סמט היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
יש לי תינוקת בת 7 חודשים שאינה יונקת כלל. האם עלי לצום ב י’ בטבת? במידה ואין עלי חובה הלכתית לצום, האם מותר לי לצום?
השאלה:
שלום וברכה לכבוד הרבניות.
יש לי תינוקת בת 7 חודשים שאינה יונקת כלל (לצערי).
האם עלי לצום בי' בטבת השבוע? במידה ואין עלי חובה הלכתית לצום, האם מותר לי לצום?
אציין שיש לי ילדים גדולים שצמים, ויש משמעות לכך שאם אני יכולה לצום, אצום בשביל הדוגמא האישית,
מעבר לכך שבשנים שבהם יכולתי (לא הייתי הרה או מניקה) צמתי.
תודה
תשובה:
שלום רב וברכות על התינוקת והלידה!
מעיקר הדין רק מעוברות ומניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים מבוקר עד ערב בלבד).
כפי שנפסק בדברי השולחן ערוך (או"ח סימן תקנד סעיף ה)
עוברות ומיניקות מתענות בט' באב … אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות.
ובדברי הרמ"א (או"ח, סימן תקנ, סעיף א)
עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות.
(ולמרות שהובא מנהג אשכנזי של מעוברות ומניקות שנהגו כן להתענות, המנהג הזה נדחה במהלך הדורות).
לכאורה כוונת "מניקה"- היא דווקא מניקה ממש, שההנקה מחלישה אותה ועלולה לפגוע בתזונת התינוק.
אך לאחר תקופת ההנקה האישה חיבת לחזור ולצום. וכך פסקו פוסקים רבים.
(לדוגמא הרב בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ג פרק כה)
ומינקת היינו כל שמניקה בפועל את בנה … אבל לאחר מכן חייבת להתענות, אף אם היא בתוך עשרים וארבע חודש ללידה.)
אבל יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו, אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים.
כך למשל פסק הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לה):
והגדרת מניקה נראה דלאו דוקא כשהיא מניקה בפועל, אלא כמו שאמרו … שאין היולדת חוזרת לאיתנה עד עבור עשרים וארבעה חודש, …. והוא הדין בנידון שלנו, שפטורה היא מלהתענות כל משך כ"ד חודש, אף על פי שפסקה מלהניק את בנה כעבור שנים או שלשה חדשים.
נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה לצום או לא, ולעניות דעתי נראה שזה תלוי בכל אישה ואישה:
אם את מרגישה שאת יכולה לצום ואת לא חלשה יותר משאר אנשים והצום לא יפגע בך באופן קשה- כדאי שתצומי, אולם אם את חשה חולשה ככלית וטרם חזרת לאיתנך, יש לך על מי לסמוך ואת רשאית להקל ולא לצום.
(וראי את דברי הרב מלמד בפניני הלכה כרך זמנים פרק ז סעיף ח https://ph.yhb.org.il/05-07-08/ )
נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה לצום או לא, ולעניות דעתי נראה שזה תלוי בכל אישה ואישה:
אם את מרגישה שאת יכולה לצום ואת לא חלשה יותר משאר האנשים – כדאי שתצומי, אולם אם את חשה חולשה כללית וטרם חזרת לאיתנך, יש לך על מי לסמוך לא לצום (יתכן ואפילו שכדאי שלא תצומי כדין חולה).
בנוגע לילדים הגדולים שכן צמים: אמא שאינה צמה על פי דין, יכולה להסביר לילדים שלה שאיננה צמה כי כך נפסק לה משום שהיא חלשה וכו'.
בעיני זו דוגמא אישית נכונה וראויה.
נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה
בתפילה לגאולה שלמה
לשמחות ולבריאות איתנה
בת שבע
הרבנית בת שבע סמט היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
בעניין מעשר כספים: איך מחשבים כמה צדקה חייבים לתת, ולאיזה מטרות?
השאלה:
בעניין מעשר כספים: איך מחשבים כמה צדקה חייבים לתת, ולאיזה מטרות?
אני סטודנטית עם מלגת מחייה, בעלי חייל משוחרר שעובד בשכר מינימום, אין לנו ילדים.
התשובה:
שלום רב לך.
ראשית כל נכתוב לך יישר כח על המודעות. מצוות צדקה יש לה ערך גדול, גם בעצם העזרה לאחר וגם מעצם תנועת הנפש של הנתינה עצמה, גם אם היא מועטה מאד.
שאלת שתי שאלות ונתייחס לכל אחת בפני עצמה:
א. מעשר כספים
דין נתינת מעשר מהרווחים מופיע בדברי התוספות (תענית דף ט ע"א) ונדון בין הפוסקים האם הוא חובה מדרבנן או מנהג. השולחן ערוך לא הביא אותו כהלכה, הב"ח כתב שאין זה חובה ואילו הט"ז חתנו תמה על כך ופסק שזה חיוב גמור.
המחלוקת הזאת השפיעה רבות על הפער בשאלת הפסיקה בעניין מעשר כספים.
למרות המחלוקת בדבר תוקף חיובו של מעשר כספים, מצוות צדקה- הינה מצווה מדאורייתא וחכמים נתנו לה שיעור:
שיעור נתינתה (של מצוות צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר ; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה.(שולחן ערוך יו"ד סימן רמט)
כלומר לכל השיטות יש חובת נתינת צדקה שהשיעור שלה למידה בינונית היא כמעשר.
אמנם, מי שאינו יכול לתת צדקה כגון עני המתפרנס מהצדקה, צריך לתת את מינימום הנתינה ולא את כל המעשר.
הרמ"א פוסק שמי שאין לו מספיק לפרנסתו בכלל אינו חייב לתת כלל צדקה:פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו [שו"ע, יו"ד, סימן רנא]
(אגב, עני המתפרנס מהצדקה כן חייב ליתן ממה שיתנו לו כי יש לו פרנסה מסויימת, ראי שו"ע יו"ד סימן רמח. אבל אדם שאין לו מספיק לפרנסתו על פניו נראה שפטור ממצות צדקה.)
לאור הדברים הללו, במידה ויש באפשרותכם לתת מעשר מהרווחים שלכם לצדקה, מה טוב. את המעשר מחשבים מהנטו שאתם מקבלים בפועל ולא מהברוטו הראשוני.
אם אין באפשרותכם לתת מעשר, תנו כפי שאתם יכולים ויישאר לכם לפרנסתכם.
אם אין לכם מספיק לפרנסתכם ואתם נתמכים על ידי ההורים למשל- אתם פטורים לגמרי ממעשר אבל טוב שתתנו מעט לצדקה,
ולוואי ותתברכו כבברכת הגמרא בשבת (קיט ע"א):עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר.
ב. המטרות שבשבילן אפשר לתת את כספי הצדקה
חשוב שיעמדו נגד ענינו דברי החכמים על מצוות הצדקה, וישנן שני עקרונות מנחים שכדאי לכוון עליהם כשבוחרים למי לתת צדקה. כיוון למעלת הצדקה הגבוהה, ונתינה לקרובים לפני הרחוקים. נפרט:
מעלות הצדקה
שמונה מעלות הצדקה מנה הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק י, וזו המעלה הראשונה:
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
כלומר יש להעדיף לתת צדקה לעמותות/גמ"חים הפועלים באופן זה, יצירת ערבות הדדית של שותפות לסיוע במצבי קיצון כגון עמותת "יחד", גמ"חים קהילתיים שנותנים הלוואות ללא ריבית לסיוע, וארגונים כמו ארגון "פעמונים" שפועלים לחזק את יכולות הניהול הכלכלי של הפונים אליהם כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם.
עניי עירך קודמים
הגמרא במסכת בבא מציעא דף ע"א ע"א מביאה את דברי התנאים הבאים:
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין. – כלומר יש להתבונן תחילה על הצרכים של המעגל הקרוב אליכם לפני שפונים למעגל רחוק יותר, וכך נפסק בשו"ע יורה דעה סימן רע"א סעיף ג. לכן נכון לבדוק מהם העמותות/גמח"ים הפועלים בקרבתכם הפיזית והזהותית. עקרון עניי עירך מסויג אם יש מקרה חמור יותר של צדקה. לדוגמא אם יש צורך של חיים ומות הוא יהיה קודם לצרכים פחות חריפים של המעגל הקרוב. (שו"ת חתם סופר יורה דעה חלק ב רלא). לכן יש להענות לקריאות דחופות לצדקה כאשר מדובר במקרים קשים גם אם הם רחוקים מהקהילה הקרובה שלנו.
פוסקים דנו בנתינת כספי המעשר לצרכים חשובים אחרים כגון בנית בית כנסת, לימוד תורה ורבו הדעות. הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה (פניני הלכה, ליקוטים ב, הלכות צדקה) פוסק שהמנהג למעשה לתת לשאר צרכי מצוה אלא שלכתחילה יש להעדיף לתנו לעניים או ללומדי תורה. נתינה של כספי מעשר לחיזוק התורה והרוח בעם ישראל חשובים מאוד וגם כאן נכון להעדיף את עניי עירך, ולתמוך בלומדי ומלמדי התורה הקשורים לתפיסת עולמכם.
בברכה רבה לפרנסה בנחת ובשמחה
בהצלחה,
בת שבע ויעל
הרבנית בת שבע סמט היא ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל עוז, הרבנית יעל שמעוני היא ר"מית וסגנית בישיבה בראש צורים ומנהלת "שו"ת משיבת נפש"
האם אפשר לומר "ויכולו" ו"מגן אבות" בתפילת נשים משותפת בליל שבת?
שאלה:
בבית המדרש בו אני לומדת, כאשר אנו נמצאות יחד בשבת אנחנו משתדלות להתפלל יחד קבלת שבת וערבית, כשאחת מאיתנו משמשת שליחת ציבור. רציתי לשאול לגבי החלקים שנאמרים לאחר תפילת עמידה – "ויכולו" וברכת מעין שבע על חלקיה השונים. מה מתוך אלה מותר לומר כאשר מדובר בתפילה משותפת של כמה נשים? האם מספר הנשים המשתתפות בתפילה משנה לעניין זה? אין לנו עניין "לחקות" תפילה במניין, אלא ליצור מסגרת מלאה ככל האפשר של תפילה משותפת, ונשמח לדעת מה האפשרויות ההלכתיות בעניין זה.
תשובה:
שלום רב.
אכן בתפילה משותפת של נשים בלבד, אפילו נשים רבות, אין לומר "דברים שבקדושה" (חלקים בתפילה הדורשים מניין גברים), יחד עם זה, יש חלקים רבים שניתן לומר ולשיר יחד.
פסוקי "ויכולו" שאחר תפילת עמידה של ליל שבת, הינם פסוקים מן התורה. אין שום מניעה לאמרם גם ללא מנין. אין בהם ברכה ואינם "דברים שבקדושה" אלא פסוקים המתארים את סיום מלאכת בריאת העולם.
הגמרא במסכת שבת [דף קיט עמוד ב] אומרת מפורשות שאף יחיד אומר את פסוקי ויכולו ומוסיפה שבזה נעשה אדם שותפו של הקב"ה במעשה בראשית:
אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
אמנם הטור (או"ח, הלכות שבת, סימן רסח) הביא את המנהג לעמוד בפסוקי "ויכולו" כדי שיהיה עדות להקב"ה על מעשה בראשית ומוסיף שלכן יש לומר אותו יחד בעמידה. מכאן הסיק הט"ז (או"ח סימן רסח, ס"ק ה) שיחיד המתפלל אינו חוזר ואומר "ויכולו" כי אין עדות ליחיד, אך מוסיף ואומר כי:
ואם ירצה יחיד לאומרה, לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד.
וכך גם הובא במשנ"ב.
יוצא מכל הנ"ל שניתן לומר בציבור נשים את פסוקי "ויכולו" בלי להתכוון לדיני עדות.
ברכת מגן אבות-
תקנו חכמים שהש"צ אחר תפילת עמידה של ערבית של שבת יברך ברכה זו. היא נתקנה כעין חזרת הש"צ של ערבית ויש בה תמצית של שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת. לכן עניינה היא ציבור עם מניין כשאר חזרות הש"ץ אוינה נאמרת ביחיד.
יחד עם זה אפשר לומר את החלק המרכזי של הברכה ללא הברכות עצמן (הברכה הפותחת והברכה החותמת) כפי שפוסק הרמ"א [שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח, סעיף ח]:
ואומר ש"צ ברכה אחת מעין שבע, ואין היחיד אומר אותה.
הגה: מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה.
כלומר, אתן כציבור נשים אינכן יכולות לומר את הברכה שבמניין רגיל החזן אומר, אבל כן יכולות לומר יחד את מה שהציבור אומר בבית הכנסת, מהמילים "מגן אבות בדברו" ועד המילים "זכר למעשה בראשית".
לסיכום- אתן מוזמנות לומר את "ויכולו" ומיד אח"כ את "מגן אבות" (ללא "אלוקינו ואלוקי אבותינו").
מברכת אתכן שיתקבלו תפילותיכן לרצון!
בת שבע
הרבנית בת שבע סמט היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
הרבנית שירה ספיר
עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ע"ש סוזי ברדפילד, מורה ורכזת ב'עמי אולפני גיור'
הרבנית שירה ספיר עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ע"ש סוזי ברדפילד, מורה ורכזת ב'עמי אולפני גיור'. שותפה בהקמת מיזם "השמיעיני- מאגר נשים מרצות" וממקימות מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה".
אני כבר שומרת מצוות, חיה חיים דתיים ובקיאה בשלל ההלכות. אני עדיין אצטרך לעבור תהליך של 10 חודשים כאדם רגיל שבא להתגייר?
שלום, יש לי שאלה.
נולדתי לאם ללא דת (אוקראינה) ואבא יהודי, לפני לידתי הם עלו ארצה.
מגיל מאוד קטן יש לי זיכה בנפש ליהדות ואיני רואה את עצמי כ-לא יהודיה.
בשנה האחרונה התרחשה אצלי התחזקות מאוד משמעותית, ולאחר תהליך שלקח זמן הגעתי למקום שאני היום ובע"ה רק אעלה ואצליח יותר בשמירת המצוות ועבודת המידות.
כיום אני מתנהגת כדתיה לכל דבר- שמירת נגיעה, סדר השחר, דיני כשרות וכו'..
אני גרה לבד רחוק מאימי (אבי נפטר) ושומרת שבת לבד.
בעוד כחודש אני אמורה להתחיל תהליך גיור, עכשיו, מעניין אותי לדעת
מה יעשו איתי ?
אני כבר שומרת מצוות, חיה חיים דתיים ובקיאה בשלל ההלכות.
אני עדיין אצטרך לעבור תהליך של 10 חודשים כאדם רגיל שבא להתגייר?
את הגיור אני עושה דרך "נתיב" אזרחי
התשובה ניתנה על ידי הרבנית שירה ספרי במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
מרגש אותי תמיד לפגוש ולהכיר אנשים שעושים את דרכם אל הגיור. הבחירה שלך לקחת אחריות אישית על עתידך ועתיד משפחתך, היא צעד משמעותי מאוד וכלל לא מובן מאליו.
בתור התחלה חשוב לי לציין שאמנם אני מורה במכון אחר, 'עמי אולפני גיור', אך שני הגופים – 'נתיב האזרחי' ו'עמי' עובדים שניהם בשיתוף עם מערך הגיור ובתי הדין. ולכן הדברים שאכתוב אמורים להיות נכונים גם לגביך. בכל מקרה אני ממליצה לך להתייעץ גם עם המורה שלך או עם הרכז של נתיב דרכו נרשמת.
תהליך הגיור – כפי שנקבע במערך הגיור – הוא תהליך של 10 חודשי לימוד בקורס. במקביל מתקיימים כמה מפגשים עם בית הדין (פתיחת תיק וראיון סיכום, ובסוף הקורס מעמד בית הדין).
הלימוד בקבוצות בכיתה יוצר רושם מוטעה שכולם מגיעים במצב דומה ועוברים תהליך דומה. אולם כשם שאין אדם הדומה לחברו בפניו, כך המקום האישי שבו כל אחד ואחת שמגיעים לתהליך הגיור שונים. הסיבות מגוונות – כל אחד גדל בבית וסביבה דתית ומסורתית שונה, וספג דברים שונים בילדותו. בנוסף, כל אחד עבר תהליך אישי של בירור, למידה וחקירה עד להגעה להחלטה להתגייר ולהירשם לבסוף לקורס גיור. ולכן, חשוב שתדעי שהחל מהיום הראשון, בכל קורס גיור, ישנם פערים בין התלמידים השונים הלומדים בכיתה. כמובן שכל מורה שיש לו או לה מעט ניסיון בהוראה בקורסי גיור מודע לכך, ואני בטוחה שזה נכון גם לגבי המורים של הכיתה שתצטרפי אליה.
באופן מעשי, יש שני דברים משמעותיים שחשוב שתדעי
הראשון, הידע שמלמדים בקורסי הגיור מהוה בסיס חשוב ביהדות ואיננו ניתן ללמידה בשום מוסד אחר בארץ (לעניות דעתי גם לא במדרשות לחוזרים בתשובה). אין הכוונה לרמה נמוכה של החומר הנלמד, אלא להקניית היסודות, הרקע והשורשים של מושגי יסוד והבסיס של הנושאים הנלמדים.
כך שלמרות שכבר התקדמת, ואת מקיימת מצוות רבות בחיי היומיום שלך – תופתעי לגלות שאת רוכשת ידע "תיאורטי" חשוב שיסייע לך להתקדם ולהתחזק בשמירה ובהבנה של התורה (כל זה מנסיון אישי של תלמידים שעברו בכיתתי, ומתוך היכרות עם תוכנית הלימודים ב'עמי', אינני מכירה את תוכנית הלימודים בקורס של נתיב האזרחי. אך אני חושבת שבאופן כללי זה נכון).
השני, מערך הגיור מודע לפערים בין הנרשמים לקורסי גיור, ומאפשר תהליך של הגשת בקשה לקיצור לימודים. תוכלי לפנות למורים שלך ולבקש ראיון אישי שלך איתם, ולבחון את האפשרות להגיש בקשה כזאת עבורך.
באופן אישי, אני ממליצה לתלמידים שלי לחכות כחודשיים אחרי תחילת הקורס לפני שנגיש את הבקשה. הסיבה לכך היא שבתקופה הזאת נוצר קשר והיכרות עם התלמידים וכך אוכל להמליץ – בראש ובראשונה, לתלמידים, מתי הזמן המתאים לגשת לבית הדין. ושנית, לבית הדין לקבל את המועמדת לתהליך קיצור הלימודים. אולם כל מקרה לגופו.
אני מאחלת לך הצלחה רבה, ושתפיקי את המירב מהתהליך החשוב והמרגש שאת נמצאת בו עכשיו.
שירה ספיר
יש לי חברה שעוברת בגיור בצבא, והיא רוצה באמת להתחזק ולחזור בתשובה מלאה. אבל היא לסבית מגיל 10 . איך היהדות מקבלת את זה?
יש לי חברה בת 19 , שעוברת בגיור בצבא, והיא רוצה באמת להתחזק ולחזור בתשובה מלאה. אבל היא לסבית מגיל 10 . איך היהדות מקבלת את זה? האם כל תפילותיה הן לשווא? היא נורא מפחדת להיכנס לתוך מקום(היהדות) שלא רוצים אותה בו מכיוון שהנטיה שלה לא טבעית.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית שירה ספיר והרבנית חנה פרידמן במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום וברכה,
ההתמודדות עם הנטיה החד-מינית איננה פשוטה לאף אחד בשום חברה. אולם ביהדות היא מצטרפת להתמודדות נוספת – ההתמודדות עם ההלכה. הקושי של חברתך הוא דו צדדי: היום היא מרגישה חריגה בחברה הישראלית, מכיוון שאיננה יהודיה, אך עם זאת, היא מודאגת שבעתיד תמשיך להרגיש חריגה בחברה היהודית, מכיוון שהיא לסבית. לצערי אין לי פתרון קסם ואני רק יכולה לומר שאני מבינה את הקושי והמצוקה שהיא נמצאת בה.
ראשית חשוב לציין שחברתך אהובה ורצויה גם על ידי היהדות. התורה מנחה אותנו לדחות את החטאים ולא את החוטאים, ובמקרה של חברתך: אין בהלכה איסור על עצם היותה לסבית, אלא על המעשה המיני עצמו.
עם זאת, השאלה הראויה להישאל בהקשר זה, היא מה יחסה של חברתך אל המצוות והאיסורים הנוגעים לנטייתה/ זהותה המינית?
בעומדה לפני בית דין תתבקש המתגיירת להצהיר:
"אֲנִי מְקָבֵּל/ת עַל עַצְמִי לִשְׁמֹר וְלְקַיֵּם אֶת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה,
אֶת כָּל מִצְוֹת הַחֲכָמִים וְאֶת כָּל הַמִנְהָגִים הַכְּשֵׁרִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל
וְאֲנִי מַאֱמִין/נָה בְּהַשֵּׁם אֶחָד".
עם הכניסה תחת כנפי היהדות, כל מתגייר מקבל על עצמו תרי"ג חובות ואיסורים הנלווים למעמדו כיהודי. על חברתך לשקול בכובד ראש אם בכוחה וברצונה לקבל על עצמה את הקונפליקט המובנה בין נטייתה המינית לבין איסורי חכמים בתחום זה, ואם היא מקבלת על עצמה את הכרעותיהם.
רבות וטובות שנולדו כיהודיות חיות קונפליקט זה ומתמודדות בו בגבורה ומוצאות את הנתיב לחיי קדושה וטהרה, חלקן גם לחיי משפחה ואמהות.
חברתך תצטרך להכריע אם גם היא רוצה ויכולה להכניס עצמה להתמודדות יומיומית זאת.
שאלת אם תפילותיה הן לשווא. לכל תפילה יש משמעות. ההשפעה של התפילה על נפש האדם, הרווח שהיא מקבלת מהתפילות והסיפוק הרוחני שהן מעניקות לצד הכוחות שהן נותנות לה – ברורים. אולם אין אנו יודעים מהי פעולתן של התפילות וכיצד הן משפיעות על העולם. גם אם נדמה לנו שה' לא "נענה" לתפילותינו זה בעינינו בלבד. איננו יודעים את דרכי ה' בעולם. גם מה שנראה לנו כדבר הטוב בעבורנו, לא תמיד הוא כזה. וגם התפתחות שנראית רעה ברגע זה, עלולה להתברר בעתיד דווקא כאחת הטובות ביותר שקרו לנו בחיים.
אנו מאחלות לחברתך המון כוחות נפש. כמו תמיד בהתנגשות בין ערכים, ההתמודדות וההחלטה אינם פשוטים,
אם חברתך רוצה להמשיך בתהליך הגיור, חשוב מאוד שתשוחח ותתייעץ על המשך הדרך. היא מוזמנת ליצור איתנו קשר באתר ונשמח לסייע.
חנה ושירה
הרבנית ד"ר חנה פרידמן מנהלת את תכנית צופי"ה לבנות בתיכון ציטלין וממובילות קהילת יחד, תל אביב.
הרבנית שירה ספיר, מורה ב'עמי' אולפני גיור, עמיתה בתוכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ומקימת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה".
הרחבות:
ארגון רבני ורבניות בית הלל הוציא פסק הלכתי בנושא נטיות חד-מניות ומנחה להכיל ולקבל בקהילות את בעלי הנטיה ולא לדחות אותם. קריאה ולימוד של פסק זה, יכולים לתת לחברתך מבט על היחס בחברה היהודית והדתית לבעלי נטייה חד מינית.
ניתן לקרוא את הפסק במלואו בקישור הבא: http://upload.kipa.co.il/media-upload/beitHilel/18926293-4112016.PDF
חיילת שמשרתת איתי ביחידה סיימה את "נתיב" ועברה בהצלחה את בית הדין. היום היא הולכת למקוה וביקשה ממני ברכה או תפילה שהיא יכולה לומר שם. תפילה שיכולה לדבר אליה, בחורה צעירה שכל כך שמחה להצטרף לעם היהודי... אשמח לעזרתכן.
השאלה:
שלום רב
חיילת שמשרתת איתי ביחידה סיימה את "נתיב" ועברה בהצלחה את בית הדין. היום היא הולכת למקוה וביקשה ממני ברכה או תפילה שהיא יכולה לומר שם. תפילה שיכולה לדבר אליה, בחורה צעירה שכל כך שמחה להצטרף לעם היהודי…
אשמח לעזרתכן.
התשובה:
שלום לך,
זכות גדולה נפלה בחלקך ללוות את חברתך בהכנותיה לקראת הטבילה, שמהווה את השיא של תהליך אישי ארוך שעשתה לקראת הגיור.הרצון לשאת תפילה והודיה לקב"ה ברגע זה, בא מהמקום האמיתי והכנה לרומם ולקדש את רגע ההצטרפות לעם ישראל. אני רוצה להתייחס לשאלה שלכן במובן הרחב יותר שמקופל בבקשה – איך אפשר להפוך את מועד הטבילה ליום מרגש ומשמעותי.
רגע הטבילה במקווה הוא רגע שמערבב בתוכו תחושות רבות. מצד אחד, ציפייה ארוכה לרגע שסוף סוף הגיע, התרגשות עצומה. ומצד שני, מבוכה וחשש מעוד טקס שלא לגמרי יודעים מה יתרחש בו. המקווה הומה אנשים ונשים שהגיעו לטבול והגיעו ללוות את המתגיירים, ולפעמים יש תחושה של סרט נע, מכניסים לכמה דקות לחדר אמבטיה להתארגן, הופ טבילה, ולפנות את החדר למתגיירת הבאה. לפני שמספיקים להתרגש ולעכל את הרגע – הוא עבר, נגמר והמתגיירת עומדת שוב מחוץ לבניין, והפעם עם שער רטוב ושינוי גדול בלב.
איך אפשר להחזיר לעצמנו את השליטה, להפוך את הרגע הזה שציפינו לו למשמעותי במיוחד שלא נצא ממנו בתחושת פספוס?
דבר ראשון, כדאי לשוחח עם אחד מהמורים ולהבין מהם בדיוק ההכנות הנדרשות ממך בבית ומה הולך להיות במקווה, תיאור קצר של איך המקום נראה, ומה התהליך במקווה עצמו. אם יש לך אפשרות לבקר במקווה טהרה כלשהו לפני הטבילה עצמה כדי להבין איך המקום נראה – זה יהיה נהדר. כדאי להתייעץ עם המורה או האמא של המשפחה המלווה שלך כדי להדריך אותך איך לתאם ביקור במקווה.
דבר שני, חשוב מאד לא להגיע לבד, אם חברות נוספות מהכיתה טובלות באותו יום – תתאמו להגיע ביחד שתהיה לכן השמחה של החבורה. ובנוסף בדקי אם חברה אחרת או המשפחה המלווה יוכלו להתלוות אליך. זהו רגע מרגש ומיוחד מאד, אל תהיי בו לבד.
ואחרון חביב, ריכזתי כאן כמה הצעות שליקטתי במהלך השנים:
תפילה אישית, כשמה כן היא, אישית. ולכן ההמלצה הראשונה והראשית שלי היא לא לפחד, שבי וכתבי לעצמך תפילה שמבטאת בדיוק את התחושות והרגשות שלך ברגע הזה. אפשר גם לומר את הדברים בלב באופן ספונטני ברגע הטבילה.
עם זאת, הרבה אנשים זקוקים לעזרה במציאת המילים הנכונות, ואני מצרפת לך לכאן שתי תפילות שחוברו במיוחד לטבילה לגיור, שהגיעו לידי וקיבלתי אישור להעבירם הלאה למתגיירים.
ברכה, לכי לקנות תכשיט או בגד חדש ולבשי אותם ביציאה מהמקווהכך שתוכלי לברך ברכת "שהחיינו" על הרגע המרגש של ההצטרפות לעם ישראל.
אפשר להביא בקבוק יין (ראי הערה חשובה בהרחבות) וכוסיות קטנות. אחרי הטבילה והחזרה לחדר ההמתנה – לפתוח אותו ולזכות למזוג יין לדיינים ולשאר המלווים שנמצאים בחדר ההמתנה. דרך מיוחדת לחגוג את ההצטרפות הרשמית לעם ישראל!
אחרי סיום הטבילה והחגיגה במקווה אפשר להמשיך את הרגע, ולנסוע לתפילה מיוחדת בכותל המערבי או בקברי אבות (מערת המכפלה, קבר רחל, או משהו אחר בקרבת מגורייך). היו לי תלמידות שנסעו לכותל לתפילה לקראת בית הדין או לפני המקווה.
אם אחת מהקוראות באתר מכירה רעיונות אחרים, תפילות נוספות או כל תוספת שנוכל להוסיף לתשובה הזאת – נשמח לקבל
ברכותי ומזל טוב לחברתך.
שירה ספיר
הרבנית שירה ספיר היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ע"ש סוזי ברדפילד, מורה ורכזת ב'עמי אולפני גיור'.
הרחבה
תפילה למתגייר (הועבר מהרב אליהו בירנבוים, דיין לגיור)
אני מודה לך ה'
על הזכות הנפלאה שנתת לי להצטרף לעם ישראל.
על הכוחות שחיזקת בי, שאפשרו לי לעבור את כל המכשולים והקשיים
לא היה לי קל, אך בהתאם למאמץ כך הסיפוק, ההתעלות וההנאה.
אני מקווה שהכוחות שאפשרו לי ללמוד, יאפשרו לי להתמיד ולקיים.
ולמלא באחריות ובאומץ את הזכות להשתייך לעם ישראל ולקיים את תורת ישראל על כל פרטיה ודקדוקיה.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שנתת לי טעם ומשמעות לחיי וזכות להשתייך לעם סגולה.
===============
תפילה אישית. (חובר על ידי מתגייר שאישר לי להעביר הלאה)
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי היהודית בחמלה. רבה אמונתך
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהינוּ וֵאלֵֹהי אֲבוֹתֵינוּ שבזכות התגיירותי יתקרבו אותיות שמך זו אל זו ויתקדש שמך בעולם בקרב כל גויי הקרץ.
ויחד לבבי לעבוד אותך בכל עת ובכל שעה כמו שכתוב; וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עַל־לְבָבֶֽי.
ואף בזמנים בהם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י. עזור לי לחיות להתהלך בדרך ואהבת לרעך כמוך, ולהיות גר צדק באמת ובתמים.
יהי רצון מלפניך, שאזכה למצוא את זיווגי, אשת חיל, אשר יחדיו נקים משפחה יהודית שומרת תורה ומצוות, ויהיו בנינו ובני בנינו הולכים בעקבותיהם של שמעיה ואבטליון.
יהי רצון שנזכה לחזות בבוא משיח צדקנו ובתחיית המתים, ונהיה עדים למה שנאמר;
וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד.
לגבי בקבוק היין – פתיחה של בקבוק יין מסמלת יותר מכל את רגע ההצטרפות לעם ישראל. שכן כמה דקות קודם לכן נאסר על יהודים לשתות מיין שנגע בו אינו-יהודי. מכיוון שכך, את בקבוק היין המשפחה המלווה או החברה היהודיה צריכים להביא איתם ולהגיש לך אותו ביציאה מהטבילה.
הרבנית דבורה עברון
דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית
דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד במדרשת או"ת לינדנבאום, מרשת אור תורה סטון. בוגרת התכנית להכשרת מורות הלכה בבית מורשה. פסיכודרמטיסטית מוסמכת. מלמדת תלמוד והלכה במסגרות שונות, דתיות ופלורליסטיות. פעילה בתחום הפמיניזם היהודי והדתי. חברת "קולך" ו"בית הלל".
מתח בתוך הבית - האם לעזוב לפנימיה?
שלום אני בת 16 וחצי ואני שוקלת לעזוב את הבית ולעבור לפנימיה.. אבא שלי ואני לא מסתדרים הוא מוציא מימני דברים נורא רעים.. אנחנו יורדים לפסים מאוד נמוכים ביחד. אמא שלי ואבא שלי החליטו להתגרש ונפרדו לחודשיים ועכשיו הם התחרטו ואמא שלי רוצה להחזיר אותו הביתה.. אני לא רוצה שהוא יחזור טוב לי מאוד בלעדיו זה חודשיים הכי טובים שהיו לי. מה אפשר לעשות…? אני לא רוצה להרוס שלום בית אבל אני החלטתי שאם הוא חוזר אני יוצאת מהבית. ושאם לא התאפשר לי לצאת אני יעשה להם בלאגן ..
התשובה ניתנה על ידי הרבנית דבורה עברון במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
תודה על פנייתך אלינו. מהשאלה שלך ניכר הקושי שאת חווה בתוך משפחתך, בעיקר ביחסייך עם אביך. כמו כן ניתן להבין שהמשפחה כולה עוברת טלטלות בחודשים האחרונים, ואולי אף בשנים האחרונות, ושהורייך מחפשים אחר פתרונות עבורם כזוג ועבור משפחתכם בכלל.
ללא היכרות קרובה איתך ועם משפחתך קשה לסייע לך ולהביע דעה לגבי השאלה שאת מעלה. אין פתרון אחד שמתאים לכל מצב של קושי ומתח בין אב וביתו, בין הורים וילדים. התמונה שאת מביאה מורכבת ולכן יש צורך בסיוע וליווי אישי.
אני רוצה לעודד אותך לשוחח על ההתלבטות שלך, מחשבותייך ורגשותייך עם אמך, ולבקש ממנה לפנות לעזרה מקצועית עבור משפחתכם בכלל, ואולי גם עבורך בפרט. במידה ואת מרגישה שאין באפשרותך לשוחח על כך עם אמך פני לאישה עליה את סומכת – מחנכת, יועצת, קרובת משפחה – והן יסייעו לך.
אני יודעת שמאוד קשה לך עכשיו ובמצב כזה לפעמים אנחנו רוצים פתרון מהיר ודי, לצערנו פתרונות כאלה בדרך כלל לא עוזרים. ייתכן ויש לך כאן הזדמנות גם לסייע לעצמך לאורך זמן וגם לעזור לכל משפחתך.
דבורה.
הרבנית דבורה עברון היא מנהלת המכון למנהיגות הלכתית של או"ת במדרשת לינדנבאום
עצה להתמודדות נפשית
אני לא כלכך יודעת איך לנסח את השאלה אז אתחיל בלספר את שעובר על נפשי.
אני מרגישה שלעולם לא אהיה מאושרת, אין שום דבר שמחזיק אותי, בימים קשים אני אף חושבת על לסיים את חיי, אומנם זו רק מחשבה שאין לי אומץ לעשות אותה אבל אני מפחדת מעצמי.
אני לא מצליחה לעבוד ואני מרגישה אט אט את הנשמה שלי הופכת שחורה? כיאלו יעודי הוא לא להיות שמחה.
אני רק רוצה לציין שלא חוויתי פרידה או טראומה כלשהי שתקח אותי למצב כזה.
אף אחד לא יודע על מצבי חוץ מאימי שגם לא סיפרתי לה יותר מידי…אני מרגישה שאני מאבדת את זה, שאין לי על מה להשען שחיי כבר לא חיי, מרגישה כיאלו אין לי בשביל מה לחיות וגם אין לי את המוטיבציה לקום ולעשות משהו עם זה.
אני רוצה לדעת מה אוכל לעשות? כבר הגעתי למצב שאני בוכה ככה סתם באמצע היום ללא כל סיבה.
תודה על העזרה
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על יד הרבנית דבורה עברון והרבנית יעל שמעוני במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
יקרה מאוד מאוד,
כל כך חשוב שפנית וכתבת, אני מחזקת אותך מאוד בפנייה לעזרה.
צו ה' הוא לנו " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!" (דברים ד' ט"ו( את מתארת מצב של דיכאון ועצבות גדולה שמסכן אותך. מצב זה פוקד אנשים רבים בארץ ובעולם – וכל אחד הסובל כך זקוק לעזרה מיידית. את מתארת מצב מתמשך של קושי ולכן כדאי לפנות לעזרה מקצועית. יש היום דרכים רבות בהן ניתן להיעזר על מנת להקל על הקושי. הדרך הפשוטה ביותר לפנות לעזרה היא דרך רופא/ת המשפחה. היא תדע לבדוק ולהפנות אותך לקבלת העזרה המתאימה ביותר.
אני מצרפת בפרטי שני מספרי טלפון שתוכלי לפנות אליהם את תחושי צורך בליווי בפנייה לעזרה.
המשיכי להושיט ידך לעזרה שאת זקוקה לה,
דבורה ויעל
הרבנית כרמית פיינטוך
ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל עוז
הרבנית כרמית פיינטוך היא בעלת תואר ראשון בהסטוריה של עמ"י ובספרות עברית, ולימודי המשך בהנחייה בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. שנות לימודיה התורניים התקיימו במת"ן ובבית מורשה.
הרבנית כרמית חינכה בתיכון אור תורה רמות במשך שבע שנים, מדריכה כלות זה חמש עשרה שנה, ור"מית בבית המדרש לנשים במגדל עוז מעל עשור. בשלוש השנים האחרונות היא משמשת גם רבנית קהילה בקהילת הרמב"ן בירושלים.
האם נערת בת מצווה יכולה להגיד את הדרשה שלה בשבת בבית כנסת?
השאלה:
האם נערת בת מצווה יכולה להגיד את הדרשה שלה בשבת בבית כנסת?
תשובה:
שלום לשואלת היקרה
ראשית מזל טוב לכבוד בת המצווה המתקרבת. שמחה גדולה היא להכין ולהוביל ילדה אל התבגרותה ולקבלת עול המצוות.
יותר ויותר בנות מצווה ומשפחותיהן בוחרות להוסיף תכנים תורניים משמעותיים אל חגיגת בת המצווה, דבר המבטא בעיניי יותר מכל את ההצטרפות לקהילה. "טקס המעבר" היהודי מילדות לבגרות לבני מצווה עובר לאורך דורות דרך התורה, קריאתה ולימודה. כך אנו בוחרים כיהודים להכניס את ילדינו לחברת המבוגרים, זוהי החניכה המשמעותית עבורנו. על כן שאלתך משמחת כיוון שהיא מעידה על המוטיבציה להכניס את הבת לעולם התורה בדרך של לימוד המסתכם באופן מסורתי כדרשה שנאמרת לפני הקהל. זכינו לחיות בדור המאפשר גם לנשים לחיות ולפעול במלאות עם הכוחות שבהם חנן אותן ה'. לדבר יש השפעה גם על מתן האפשרות הרצינית ללמוד תורה וגם על היכולת לקחת חלק במרחבי חיים שפעם לא ניתן היה להגיע אליהם. הרצון בלקיחת חלק רחב ועמוק יותר בעשייה הדתית ובהתחדשותה מבורך ויפה. כמובן, עמידה בבית הכנסת לאמירת דרשה מחייבת שמירה על קדושת המקום ועל כבוד הציבור, ולכן חשוב להקפיד על כך בסגנון העמידה והדיבור ובתוכן הדרשה.
יחד עם כל הנאמר עד כה, ראוי שציון הכניסה לעול מצוות ייעשה מתוך זיקה להמשך חייה התורניים של הנערה. בת המצווה (כמו גם בר המצווה) צריכה להשתלב באורחות החיים המקובלים בקהילה שלכם, ולא כדאי להכינה למשהו שיהיה מנותק מכל מה שתוכל לעשות בעתיד. זו אינה "הצגה" אלא בנייה של נדבך שיוכל להשתלב בעתיד בתוך רצף החיים. על כן משמעותי להבין את אופיין של הקהילה והמשפחה ולהתחשב בו וכן בדעתו של רב הקהילה ובפסיקתו. לכן חשוב להכיר את הרקע שיכול לעמוד בבסיס חילוקי דעות בנושא זה. בהמשך אתייחס לנקודות העשויות לעלות ולהצעות להתמודדות איתן.
- האם יש חוסר צניעות בדבר תורה של אישה בבית הכנסת? האם המיקום בו נאמרת הדרשה משפיע?
הפוסקים בדור הקודם נחלקו לגבי היכולת של אישה להעביר שיעור תורה בפני ציבור מעורב. בנושא זה פסק הרב משה פיינשטיין להתיר, אך סייג את דבריו (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב):
ועצם הגדת השיעור על ידי אשה מותר, אם הוא באקראי בלבד. וצריך להזהירה שתשב בדווקא בעת אמירת השיעור, שיהיה באופן צנוע יותר…
בתשובה זו, שנאמרה לפני עשרות שנים והתייחסה לחברה שבה לא היה מקובל שגברים שומעים שיעורים מפי נשים, ובוודאי לא שיעורי תורה, הרב פיינשטיין לא חשב שיש איסור או פסול עקרוני בכך שאישה תדבר בענייני תורה בפני גברים. השיקול המרכזי שלו הוא הדאגה שהדבר מתוך צניעות, ומשיקול זה הוא עצמו מורה בהמשך ששיעור של אישה לא יתקיים בבית הכנסת עצמו.
הגדרת צניעות מורכבת כידוע הן ממרכיבים אובייקטיבים והן ממרכיבים סובייקטיביים שתלויים בהקשר חברתי. בתוך ציבור שחי בחברה מעורבת, ושומע נשים מרצות ומלמדות בהרבה הקשרים אחרים, נראה שעמידה פשוטה, עניינית וצנועה דווקא בתוך הקשר של תורה וקדושה, לא תיחשב לבלתי צנועה, גם בתוך בית הכנסת. לכן כדאי לבדוק אם יש אפשרות לדרוש מעזרת הנשים באופן שכל הקהילה תוכל לראות ולשמוע את הדורשת או למצוא מרחב ביניים ניטרלי. אם מבנה בית הכנסת לא מאפשר עמידה כזו, לדעתי יש לאפשר עמידה בעזרת הגברים.
- דרשה בזמן התפילה או אחריה?
קיימת גם שאלת זמן הדרשה בקהילות שבהן נהוג שהדרשה מתרחשת בין התפילות ולא אחריהן (לפני ערבית/ לפני מוסף וכדומה). אין בנושא זה הלכה מפורשת אלא "רוח ההלכה", שלפיה אין לערבב בין המינים בכל מה שקשור בתפילה. מטעם זה היו פוסקים שדעתם לא הייתה נוחה מכך שנשים תדרושנה בזמן התפילה והנהיגו שדרשות של נשים תתקיימנה לאחריה.
כאשר הדרשה ממוקמת בסוף התפילה צריך לדאוג שהקהל יישאר במקומו באופן טבעי ומכבד. אולם, אם יש חשש שבשל הרגל או חוסר הבנה יצא חלק גדול מהציבור ויהיה ביזיון בהעדר נוכחות וברעש היציאה, עדיף להשאיר את הדרשה במקומה ולהתכבד בנשים הלומדות את התורה ושמחות בה.
- האם יש כאן "מדרון חלקלק"?
לעיתים עולות שאלות "מדרון חלקלק" בנושאים כגון אלה: "זה מתחיל בזה אך מי יודע לאן יגיעו?", "האם ירצו גם לעבור לפני התיבה/ לערב את התפילה?" ועוד. לדעתי לא נכון לאסור באופן גורף התפתחות והתחדשות דתית בשל החשש מערעור דתי. צריך לדון בכל מקרה לגופו ולהתייחס אליו. במקרה זה נראה שיש לטעון להיפך – מתן אפשרות לנשים המעוניינות לגדול ולהתפתח גם במרחב הציבורי-דתי יכולה למנוע סכנה של מדרון חלקלק לכיוון השני, שעלול לגרום לנשים רציניות להשמט מעניין והשקעה בבית הכנסת.
לסיכום
צריך לזכור שמטרת הדרשה היא הגברת השמחה והמעורבות של נערת בת המצווה בחיי התורה והמצוות, ולכן צריכה להתקיים ברוח טובה ובשלום. דאגה זו נכונה הן ביחס למשפחות המורחבות והן ביחס לקהילות. מדובר בתהליכים מורכבים, והקצב בין קהילות משתנה, ועל כן יש לקחת בחשבון את השונות והאפיון המייחד כל קהילה. לא כדאי שאירוע בת מצווה ייערך בכוחנות או בצעקנות. כדאי להגיע לשיח עם המתנגדים לפני האירוע, ולנסות בדרכי שלום ונועם להביא לתמיכתם במהלך כזה. מטבע הדברים אלו שאלות רגישות הנוגעות במסורתיות ובהגנה עליה. עם זאת כדאי לזכור שגם למי שרוצה לשנות ולאפשר לנשים לקחת חלק גדול יותר במרחב הציבורי-דתי יש רגשות חמים ורגישות כלפי הרחקת הנשים מתחומים אלה. שיקולי הדעת מגוונים ומורכבים וכדאי לשקלל את כולם.
מזל טוב!
כרמית
הרבנית כרמית פיינטוך היא רמי"ת בבית המדרש במגדל עוז ומנהיגה רוחנית בקהילת רמב"ן בירושלים
הרבנית שלומית פלינט
מלמדת גמרא והלכה במדרשת אמית בא"ר בירוחם ובאשדוד
הרבנית שלומית פלינט היא בוגרת המכון התלמודי עיוני במת"ן ירושלים ועמיתה בתכנית לימודי הלכה "וסמכת" של מדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. מלמדת גמרא והלכה במדרשת אמי"ת באר בירוחם ובאשדוד.
מדוע אסור לתכנן בשבת ואם מתכננים למה אומרים כי זה יתבטל?
שלום,
ברצוני לדעת מדוע אסור לתכנן בשבת ואם מתכננים למה אומרים כי זה יתבטל?
אני לא יודעת אם זה אמת או לא (יכול להיות שבגלל שחשבתי על התכנון יותר מידי או לא האמנתי שזה יקרה כך קרה) אבל יצא לי כמה פעמים שתכננתי בשבת דברים למוצ"ש או ליום חול והם לא קרו, למשל הם התבטלו פתאום למרות שסוכם שהדבר יקרה.
בנוסף הייתי רוצה להבין מאיפה בא האיסור הזה ולמה אם מתכננים זה מתבטל ואם כן אילו דברים מותר לתכנן/להגיד ביום שבת שאכן יקרו לאחר שבת.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית שלומית פלינט במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך ותודה על שאלתך,
בנושא הדיבור והתכנון יש הבדל בין דיבור להרהור. תכנון במחשבה מותר אולם חכמים הגבילו את הדיבור בענייני החול ואסרו לדבר דיבור העוסק ברווחים כלכליים ודיבור המתאר תכנון של פעולות האסורות בשבת. בענייני תכנון לא כתבו חכמים שהם יתבטלו – אולם בנושא אחר, שכר על עבודה בשבת, נכתב שהעושה כן אינו רואה סימן ברכה (משנה ברורה, אורח חיים, סימן ש"ו).
לשאלתך, האם כל תיכנון של חול שנתכנן בשבת יתבטל או לא יסתייע לקיימו?- אין בהלכה אמירה מפורשת שכך הם פני הדברים, אך לעיתים החשש שמא לא נהגנו כשורה הוא זה שיוצר את הדחיה או הביטול.
יסוד האיסור לתכנן נובע מדברי הנביא ישעיהו (פרק נ"ח פסוקים י"ג – י"ד) שמתאר באחת מנבואות הנחמה את המעשים הרצויים לקב"ה בשבת:
אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּ֣מתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִ֔יךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:
מפסוקים אלו למדו חז"ל הלכות רבות על דרך ההתנהגות המותרת לאדם בשבת: דרך הליכתו ועיסוקו של האדם במהלך השבת, מצוות עונג שבת וכן מהו הדיבור האסור והמותר בשבת. על הדיבור והתכנון האסור למדו חכמים מהמילים וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (הגמרא במסכת שבת קיג ע"א ע"ב).
ההלכות העוסקות בתכנון הובאו בשולחן ערוך אורח חיים בתחילת סימן שז,ונסכם את עיקרי הדברים:
- אסור לדבר בשבת על מה שאסור לעשות בשבת. איסור זה הוא על תכנון עתידי, ולא על תיאור של העבר (שולחן ערוך אורח חיים שז)
- אם התכנון הוא של דבר מצווה מותר לדבר גם על פעולות האסורות בשבת. (משנה ברורה שז א)
- מותר לדבר על תכנון פעולות חול אם אינו מפורש אלא נרמז לדוג: אסור לומר "מחר אסע לתל אביב" כי הנסיעה אסורה, אבל מותר לומר "מחר אלך לתל אביב" אפילו אם ברור שהכוונה לנסיעה. מאחר והפעולה האסורה לא נאמרה במפורש דיבור זה מותר. (שו"ע אורח חיים סימן שז סעיפים ז-ח ולהרחבה ודוגמאות נוספות עייני בפניני הלכה, הלכות שבת פרק כ"ב).
אם כן ניתן לראות שמבחינה הלכתית יש תכנונים רבים שניתן לעשות במחשבה ואף בדיבור.
אולם לצד כללים אלו הנחו אותנו הפוסקים לשאוף להימנע מכל דיבור של חול כמה שיותר (שולחן ערוך ורמ"אשז א, ומשנה ברורה (ה)).
ניתן לומר שההלכה מנסה לייצר בשבת שיח אחר, שיח של קדושה, לימוד תורה, קירבה בין האדם לקב"ה. המטרה היא שהשבת תהיה נקודה בזמן של האדם בו הוא מתנתק מחיי המעשה ולכן יש חשש שכל שיחה של חולין תרחיק את האדם מקדושתה של השבת. ( פירוט על מה מוגדר כשיחת חולין בהרחבה).
כנשים ואנשים המשתדלים לקיים את מצוות השבת במלואה, יש לתפוס את ההלכה הזו ככיוון חשיבה כללי על מהי מהות השבת בשבילי? כיצד אני רוצה שהשבת שלי תראה? איזה תוכן אני מעניקה לה.
שנזכה להתענג על ה' לא רק בשבתות,
שלומית פלינט
הרחבות:
- שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, סימן שו סעיף ה
אסור לשכור חזנים (כב) להתפלל בשבת; (כג) ח ויש מי שמתיר.
משנה ברורה, סימן שו
(כג) ויש מי שמתיר – ס"לדבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה [יח] ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ו
- שבת קיג ע"א – ע"ב
"ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת פרק כ"ד הלכה א –
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו? – משום שנאמר (ישעיהו נ"ח) אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר.
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז –
ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות.
- רמ"א בהגהה, שולחן ערוך, אורח חיים סימן ש"ז –
ובאותם אנשים שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו.
כלומר, הרמ"א סובר שכל דיבור של עונג גם עם עניינו חולין, למשל שיחה על חדשות ושמועות שונות, יהיה מותר ומוסר את האחריות לידי האדם. כל אדם צריך להכריע אם דיבור בנושא מסוים הוא עונג שבת שלו או שהוא הופך את שבתו לחול.
- משנה ברורהשז א
אעשה למחר – ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת ס"ת וכה"ג אסור לומר אעשה למחר אבל בא"ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה שרי ומ"מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה בדבורו היום [עיין בתו"ש] ואם מתיירא שיתרשל בדבר אז לכו"ע שרי לזרוזי נפשיהדאמירה לגבוה הוי כנדר.
- שולחן ערוך ורמ"א אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיפים ז – ח.
מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:
יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יכול לילך על ידי בורגנין וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים כיון שאי אפשר לו להביאם היום אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם:
הגה: וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר (הרא"ש פרק השואל ועיין לעיל ריש הסימן)
אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום ואם לא כוון להחשיך אלא לשמרם יכול אף להביאם:
.
- פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד, הלכות שבת פרק כ"ב http://ph.yhb.org.il/01-22-10/
הרבנית חני פרנק
יועצת הלכה – מרצה, מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות
הרבנית חני היא בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, יועצת הלכה בוגרת נשמת ועמיתת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברנפלד. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים ומסיימת תואר שלישי בחקר הלכה באוניברסיטת אריאל בשומרון. הרבנית חני עוסקת בהוראה, הדרכה, כתיבה וריכוז של תוכן במכון 'ידעיה' ובמסגרות מגוונות נוספות.
טבילה בלי סירוק במסרק
שלום,
נשואים טריים..
לפני מספר ערבים טבלתי, ואני מתהלכת עם חשש בלבי. אשמח לתשובתכן.
אני נוהגת להתכונן לטבילה בביתי, וכשאני מגיעה למקווה, להתקלח שוב בזריזות לפני הכניסה למים (וגם על זה- אשמח לדעת האם יש צורך במקלחת כזו, או שדי בהכנה שערכתי בביתי).
לאחר הטבילה (שעברה בסדר גמור, עם בלנית נעימה) חזרתי לחדר, ונזכרתי שלאחר המקלחת הברשתי את שיערי אך שכחתי לסרקו במסרק צפוף.
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חני פרנק במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".
שלום לך,
בראש ובראשונה מזל טוב לכם לנישואיכם. יתן ה' ותזכו להקים בית נאמן בישראל.
וכל הכבוד לך על ההקפדה במצווה החשובה – מצוות הטבילה.
תנוח דעתך, על ההכנות לטבילה יש להקפיד כפי שלמדת לקראת נישואייך, ולפי מה שתיארת עשית זאת וודאי שהטבילה שטבלת כשרה ואת טהורה לאישך ויכולה להפסיק להיות מוטרדת.
באופן כללי אני ממליצה לא לתת להרהורים מסוג זה להטריד אותך, אלא למצוא את הדרך להבא לפנות מיד לשאלת יועצת הלכה או רב, אפשר גם אנונימית לקו הפתוח של נשמת שפועל בכל יום מהשעה 18:00 בערב, מידע על האתר תמצאי בלינק . http://www.yoatzot.org/hebrew/hotline/
אסביר יותר מדוע נהגת כשורה. בהלכה שמחייבת סירוק השיער במסרק כחלק מההכנות לטבילה נזכר הטעם "שלא יהיו שערותיה נדבקות זו בזו" (שו"ע יו"ד סימן קצ"ט סעיף א). מברשת מועילה לכך בדומה למסרק. וכן לדעת רוב הפוסקים אין חובה לסרק את השערות דווקא במסרק סמיך.
לשאלתך לגבי המקלחת שלפני הטבילה, אכן את נוהגת נכון כשאת מתקלחת שוב במקווה. מטרת המקלחת הזו, להרטיב את הגוף ולהסיר ממנו חציצות שאולי נדבקו בו בדרך מהבית למקווה (ולכן שטיפה במים גם ללא סבון מספיקה). וכן יש לסרק שוב את השערות (במסרק או במברשת) לאחר המקלחת. בהקשר זה חשוב גם מיד לאחר המקלחת לעיין, כלומר לעבור על כל הגוף במחשבה או במעשה ולוודא שלא נותרו עליו חציצות.
לסיכום, כיון שברור מדברייך שסירקת את שערותייך לפני הטבילה, וטבלת ללא חציצות, אין ספק שטבילתך כשרה לכל הדעות. וטוב את עושה שאת נוהגת להתקלח שוב במקווה לפני הטבילה.
בברכת ברכה והצלחה לאורך שנים טובות בטהרה!
חני
הרחבה:
לגבי השיער נפסק בשולחן עורך שכל עוד לא היה השיער קשור שערה שערה, כל אחת בפני עצמה, ולא שתי שערות זו בזו, הטבילה כשרה. (שו"ע יו"ד סימן קצ"ח סעיף ה) כמו כן נפסק שיש לסרוק את השערות במסרק, כחלק מההכנות לטבילה. (שו"ע יו"ד סימן קצ"ט סעיף א) אולם, כיון שבימיהם היו רק מסרקים ולא היו בנמצא מברשות לשיער, סביר להניח שהשם 'מסרק' הוא שם כולל לכלי שבעזרתו מסרקים את השיער. ובכל מקרה, התקנה לסרק את השיער נועדה כלשון השולחן ערוך שם: "שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו בזו".
כמו כן ניתן לראות מלשון השולחן ערוך שמזכיר מסרק, אך לאו דווקא מסרק סמיך (צפוף). היו מן הפוסקים שהזכירו שצריך שיהיה מסרק סמיך דווקא, אך אין עמדתם מחייבת לכל הדעות ולכן ניתן בהחלט להשתמש גם במסרק רגיל, כל עוד ברור שהוא מפריד את השערות ואת הקשרים שיכולים להיות בהן, מספיק להשתמש בו. וכן כל אישה בהתאם לטיב שערה ולמה שעוזר לה להתיר את קשריה יכולה להשתמש במסרק או במברשת, לפי מה שמועיל לה יותר.
לשאלתך על התהליך של ההכנה לטבילה בבית וההכנה לטבילה במקווה עצמו לאחר ההכנות בבית, אכן את נוהגת נכון כשאת מתקלחת בזריזות (מספיק לצורך העניין להרטיב את הגוף) שוב במקווה, וכתוב בנוסף שכשאישה מתכוננת בביתה תשא עמה מסרק לבית הטבילה (המקווה) ותסרק שוב שערותיה שם (שו"ע יו"ד סימן קצ"ט סעיף ג). להבא כדאי שתשתדלי לזכור לקחת עמך מסרק או מברשת שיער למקווה, ולסרק שוב את שערותייך לפני הטבילה. ואזכיר בהקשר לזה הלכה חשובה נוספת: על האישה לעיין בגופה סמוך לטבילה, ועדיף שהעיון (במחשבה או במישוש או בראייה) ייעשה לפני הכניסה לטבילה ולא בזמן ההכנות בבית.
אמנם, לגבי השיער יש הקפדה מיוחדת, כיון שלדעת רוב הפוסקים הוא נחשב כיחידה עצמאית מכל הגוף, ולכן חציצה שנמצאת על רובו של השיער, במיוחד אם האישה מקפידה עליה, תהיה חציצה שאוסרת בטבילה. אך כפי שכתבתי לך, הכוונה היא לחציצה משמעותית ולא לשיער שלא סורק במסרק.
הרבנית עו"ד ירדנה קופ יוסף
עו"ד ביחידה למשפט עברי, מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים
הרבנית ירדנה היא בעלת תואר ראשון במשפטים-אוניברסיטה העברית, תואר שני במשפטים -אוניברסיטאות תל אביב ונורת'ווסטרן. השכלה תורנית: בוגרת בית המדרש של מת"ן והקימה וניהלה את המכון התלמודי במת"ן במשך 12 שנה. בוגרת התוכנית ליועצות הלכה בנשמת, החוג לתלמוד בבר אילן והעברית, ובמסגרות פרטיות שונות.
כיום היא משמשת עו"ד ביחידה למשפט עברי, במשרד המשפטים, מלמדת גמרא ומרצה חוקרת ומנחה במשפט עברי וביו-אתיקה במסגרות שונות; ומייעצת ייעוץ פרטי בהתנדבות בנוגע להסכמי קדם נישואין, מעמד אישי וטיפולי פריון.
אנחנו נמצאים בתהליך IVF שמעלה בנו המון תהיות אמוניות. לפני כשלושה חודשים עברנו הפלה, נשמח לשמוע המלצות על לימוד זוגי/אישי בנושאי פריון ואובדן.
השאלה:
אנחנו נמצאים בתהליך IVF
שמעלה בנו המון תהיות אמוניות.
לפני כשלושה חודשים עברנו הפלה בשבוע 7, שאני מרגישה שפגע באופן משמעותי בהסתכלות על אלוהים, ותחושת ה"לא פייר".
אנחנו ממשיכים לחפש אותו כל הזמן. נשמח לשמוע המלצות על לימוד זוגי/אישי בנושאי פריון ואובדן.
תודה, ובשמחות
התשובה:
אני מודה לך על הפנייה אלינו. מדברייך עולים רגשות חזקים של כאב ואובדן יחד עם רצון כנה להבין ולהאמין. אני שומעת ממך את הכמיהה והרצון לעבור את הליך הלא פשוט של טיפולי פריון "בהצלחה" לא רק מבחינה פיזית אבל גם מבחינה אמונית. את כותבת כי יחד עם ההפלה חווית פגיעה משמעותית בהסתכלותך על אלקים, אלקים ש(אמור) לגמול לנו טוב.
הבעת את התחושה ש"לא פייר." קושי זה יכול להתייחס לחוסר הצדק של ההפלה, או לניסיונות החוזרים להרות והסבל שבצדם או לעצם העובדה שאתם זוג טוב ומאמין ולא פייר שאי אפשר לחבוק ילד באופן טבעי ובנקל "כמו כולם". לפעמים אחד חזק יותר מהשני ולפעמים כולם יחד.
מנסיוני האישי ועם נשים שליוויתי לאחר שאיבדו עובר, חוויית ההפלה היא חוויה קשה של אובדן ושל ריק ובמיוחד לאחר כל הניסיונות והקשיים הכרוכים בכניסה להריון. הכאב והקושי הם חלק כל כך אימננטי מהחוויה שאתם חווים ולא צריכים להכחיש או לנסות לעשות "כאילו" עבור עצמכם או אחרים.
את מתארת במכתבך שאינכם "מוותרים" בצד האמוני– שאתם ממשיכים לחפש את אלוהים כל הזמן. כיוון שאינני מכירה אתכם אישית אוכל רק להצביע על כיוונים כלליים ולהציע מספר הצעות. אני מזמינה אתכם אם תרצו, לשאלות המשך או בירור נוסף לבדוק יחד מה מתאים לכם.
הצעות ללימוד:
- לימוד משותף של הפרק האחרון בספר של הרב אברהם סתיו "כחלום יעוף". (אני מצרפת כאן כקובץ פי די אף).
- עיון בדרשה על תפילת חנה ממסכת ברכות דף לא עמוד ב-דף לב עמוד א בו היא מתווכחת עם אלהים מתוך כאבה ומתוארת כמי שמתווכחת עם ה' על חוסר הצדק שבמצבה, בדומה לאברהם אבינו.
- לעבוד עם כאבכם דרך הלימוד המשולב בתפילה. יש בספר של הרב דב זינגר "תכון תפילתי" פרקים שעשויים להיות מתאימים וצירפתי מספר דפים מתוך ספרו.
4.כיוון שונה הוא חיפוש האמונה וקירבת ה', בתוך החושך והקושי עצמם. כתיבה על אמונה עשויים לעזור, כגון דרשותיו "אש קודש" של הרבי מפיאסצנה על הרעיון החסידי של "עמו אנוכי בצרה"-שהשכינה עצמה בוכה איתנו. אולי גם שירה דתית או תהילים או פיוטים שנכתבו בעתות מצוקה .
- אני מצאתי מזור ותבונה בדבריו של הרב בנימין הרלינג (מפי תלמידו) שעושה פרפרזה לדברי הרב קוק על המילים "קווה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'": " התגובה האנושית הכמעט אינסטינקטיבית של מי שלא נענה בתפילה היא חולשת הלב ואף יאוש, ויתור על האור (השלמות) ועל הדרך המובילה אליו. אמנם הדרך עצמה, התקוה אל הקב"ה, היא השלמות האנושית, כי היא כל מה שהאדם יכול לעשות". (אפשר גם לראות את דבריו של הרב קוק במקור בעין אי"ה על מזמור כו' בתהילים).
דבר נוסף – אולי תרצי לשקול הצטרפות לקבוצת תמיכה למתמודדות עם אתגרי פוריות, עם אוריינטציה יהודית-רוחנית דרך טקסטים. שמעתי ממספר נשים בקהילתי שההשתתפות היתה משמעותית עבורן ואני בקשר עם שלוש מנחות קבוצה שונות שאני מעריכה ואוכל לקשר אותך אם אחת מתאימה עבורך. את מוזמנת לחזור אל "משיבות נפש" ויקשרו ביננו.
משמים תנוחמו,
ירדנה
הרבנית ירדנה קופ יוסף היא עו"ד ביחידה למשפט עברי, מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים ומייעצת ייעוץ פרטי בהתנדבות בנוגע למעמד אישי וטיפולי פריון
הרבנית אשרה קורן
מיסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה
הרבנית אשרה קורן מיסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה .מלמדת תלמוד ותנך.כתבה את תוכנית הבת מצוה הבן לאומי של מתן שפועל זה 23 שנים ברחבי הארץ והעולם.
מנהלת וחברת להקת גוונא.
ביחד עם האיש שלה הרב צבי קורן מובילים את קהילת כינור דוד ברעננה.
רציתי לשאול מה זה באמת אומר "נשים דעתן קלה"?
השאלה:
הרבה שמעתי על הביטוי "נשים דעתן קלה" וחיפשתי ושאלתי כל מיני רבנים ולרוב מה שנענו לי הוא שאני לא מספיק אנטליגנטית וכו'. רציתי לשאול מה זה באמת אומר "נשים דעתן קלה"?
התשובה:
שלום לך שואלת יקרה,
שאלת שאלה חשובה, שאלה המעסיקה נשים ואנשים כאחד אך לא תמיד כולם מעיזים לשאול.
באופן אישי, אני מזדהה איתך שהתשובה שניתנה לך כי נשים הן אינן אינטליגנטיות היא תשובה לא מכבדת וודאי לא מספקת בדורנו, דור בו נשים מגיעות להישגים מקצועיים ותורניים מרשימים ביותר.
הקשר המאמר בתלמוד
ראשית, אתחיל ואומר כי כל אמירה יש ללמוד ולהבין באיזה הקשר היא נאמרה על מנת להבין את משמעותה האמיתית כפי שהיא נאמרה במקור. ייתכן והאמירה 'נשים דעתן קלה' הוצאה מהקשרה, כפי שאת חשה בעצמך בשאלתך – מה זה באמת אומר "נשים דעתן קלה"?
אם כן, נשוב ונבחן את המאמר בהקשר בו הוא מובא בתלמוד:
במסכת שבת ל"ג, ע"במסופר על רבי שמעון בר יוחאי שמסתתר ביחד עם בנו בבית המדרש מפני הרומאים הרודפים אותו כאשר אשתו דואגת למזונם. משגברו החיפושים ר' שמעון טוען בפני בנו כי 'נשים דעתן קלה' ולכן הוא חושש שמפני כך אשתו לא תעמוד בלחץ העינויים ותגלה מקום מחבואם. לכן הם מעתיקים את מחבואם למערה על מנת שלא להעמיד אותה בניסיון של עינוים שלא תעמוד בהם ולבסוף תגלה מקום מחבואם.
רבי שמעון משתמש במאמר נשים 'דעתן קלה עליהן' לא במובן של חוסר אינטליגנציה, אלא במובן של כוח סבל, כוח לעמוד מול עינוים. מדוגמה זו ניתן להסיק כי לא תמיד הפירוש המילולי של המאמר הוא הפרוש שאליו התכוון החכם. פעמים רבות אנשים מוציאים מאמרים מהקשרן המקורי ונותנים פרושים חדשים כפי הבנתם וכך התגלגלה האמרה'נשים דעתן קלה' לפרושים כוללים בדבר יכולותיה האינטלקטואלית של הנשים.
מקור נוסף מופיע במסכת קידושין פ, ע"ב:"לא יתייחד אדם עם שתי נשים ,אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים". הטעם שהגמרא נותנת בעניין – "הואיל ונשים דעתן קלה עליהן". רש"י מסביר טעם זה ואומר כי נשים שדעתן קלה עליהן, נוטות להתפתות ולא תתבייש אישה מפני חברתה.
פירוש זה של רש"י קשה להבנה ולהזדהות במציאות של ימינו.
בנוסף לכך, ישנו מקור מדרשי אחר בבראשית רבה, פרשה י"ז, ח האומר דווקא היפוכן של דברים וגורס כי האיש נח להתפתות ואין האישה נוחה להתפתות.
אך בכל אופן, עדין אין כאן פירוש כי נשים דעתן קלה באופן אינטלקטואלי. אם כן עד כאן לא מצאנו פירוש שמסביר שהקלות עליה מדובר היא קלות שכלית.
אם כן, נראה שיש כאן דעות שונות בעניין אופיין הכוללני של הגברים ושל הנשים ואין דעה גורפת לכאן או לכאן.
בינה יתרה באשה
מקורות חז"ל מגוונים הם ואין אמרה אחת המשקפת את עמדת חז"ל באופן כולל.
והנה אנו מוצאים עמדות רבות המשבחות דווקא את חכמתה של האישה. במסכת מגילה מופיע:
"שבע נביאות נתנבאו לישראל: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר" (מסכת מגילה, י"ד, ע"א ).
לנבואה בודאי נדרשים כלים רוחניים ואינטלקטואלים כאחד. אם כן, יש כאן ביטוי לעמדת חז"ל הרואה אצל הנשים את היכולות הנדרשות לנבואה.כמו כן חכמים ציינו בבריתא בתלמוד "בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן צדקניות הן" (מסכת בבא בתרא, קי"ט, ע"ב)
בנוסף לכך, ישנה האמרה הידועה במסכת נידה "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש".(מסכת נדה מה, ע"ב).
היחס לאגדות חז"ל
ראינו כי ישנם דעות שונות בתלמוד לגבי אופייה ויכולותיה של האישה ובכלל ניתן להגיד כי ברוב הנושאים בתלמוד מופיעות דעות שונות לגביהן. אם כן, נצטרך כעת לשאול – כיצד עלינו להתייחס למקורות אגדתיים סותרים אשר אנו נתקלים בהם בתלמוד?
מכיוון שאין לדברי אגדה תוקף מחייב אין צורך להכריע בין עמדות באגדה. וכך אומר הרמב"ן בפרושו על בראשית ח,ד: "כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים"וכן במקור נוסף בחידושי הרמב"ן על יבמות סא: 'ואין משיבין על דברי אגדה'. משמעות אמירה זו היא שאין צורך לתרץ בין אגדות סותרות.
בפגישתנו עם דברי חז"ל אגדיים הנראים סותרים זה את זה על כל אחת ואחד מאתנו לבחון את הדברים בשכל ישר. בספר האשכול הלכות ספר תורה מצוטט בשם מר שרירא גאון בדף ס ע"א "וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותחלה לאגדות"
המדרש והאגדה אינן אמת מחייבת אלא השערה של תלמיד חכם והשיפוט נשאר בעיני הלומד.
אין כאן חלילה גישה המזלזלת באגדה. באגדה יש הרבה עומק מחשבתי, רוחני ומוסרי. אלא יש כאן התייחסות אל האגדה כעמדה אישית לא מחייבת ובידי הלומדים והלומדות להישען על גישה אחרת בחכמים הנראית לו נכונה יותר ואיתה הוא יותר מזדהה. הרגישות לכבוד האישה בפרט ולכבוד האדם בכלל הם ערכים המושרשים עמוק ביסודות תורתנו ובדברי חכמינו באגדה ובהלכה.
דברי חכמים על רקע תקופתם
בנוסף לכך, יש לראות כל אמרה בהקשר החברתי והיסטורי שלה. האישה בזמן התלמוד לא זכתה להשכלה, הן כללית והן תורנית, כפי שאנחנו זוכות לה היום. עינינו הרואות איך נשים עוסקות בתיקון עולם היום, ברפואה מדע ובטכנולוגיה, נשים רבות חובשות את ספסלי בית המדרש ומעמיקות בתורה. אדם העומד ומסוגל לומר שנשים נופלות באינטליגנציה מגברים אינו מכיר במציאות המתחדשת לנגד עינינו בדורות האחרונים ומתכחש לחסדיו של הקב"ה שזיכנו לעסוק בתורה ובבניין עולם ובשותפות בתיקון עולם.
מאחלת לך ולי ולכל נשות ישראל שנזכה לגדול בחכמה, דעת ואהבת ה'.
בברכה,
אושרה
הרבנית אושרה קורן היא מיסדת וראשת בית המדרש לנשים 'מתן השרון' ברעננה
אני מתכננת לסיים מסכת בגמרא לכבוד הגיוס הקרב ובא לצה"ל. ב"ה נותרו לי עוד מספר דפים.. הבנתי שיש עניין לעשות ‘סיום’ עם סעודת מצווה, קדיש? ועוד. אם אכן מדובר בעניין הלכתי, אני אשמח לקבל הדרכה מה בדיוק צריך לעשות?
השאלה:
שלום לכן, רבניות משיבת נפש היקרות.
אני מתכננת לסיים מסכת בגמרא לכבוד הגיוס הקרב ובא לצה"ל. ב"ה נותרו לי עוד מספר דפים..
ההורים שלי לא התנסו בזה אז אין לי את מי לשאול.
הבנתי שיש עניין לעשות 'סיום' עם סעודת מצווה, קדיש? ועוד.
אם אכן מדובר בעניין הלכתי, אני אשמח לקבל הדרכה מה בדיוק צריך לעשות?
בנוסף- לגבי הטקסט של הסיום, קראתי אותו והיה לי קשה במיוחד עם הקטע הזה:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת.
אני שמחה מאוד על הזכות שנפלה בחלקי ללמוד תורה אבל ברור לי שזו לא נחלת הכלל כרגע, ויש אנשים רבים שנבצרה מהם הזכות גם בלי שהם בחרו בזה, האם אני מפרשת את הטקסט "כפשוטו" מידי?
אשמח להארת עיניים..
התשובה:
שלום לך,
ראשית ישר כח על הסיום לכבוד הגיוס, בהחלט ראוי ומשמח, ומעורר הערכה! שאלת על כמה עניינים ואתייחס לכל אחד:
סעודה
לשאלתך לגבי סעודת מצווה בסיום- אין חיוב גמור, אבל יש בכך ערך.
עצם קיום סעודת מצווה באירוע נותן חשיבות יתרה למאורע.
שני טעמים מובאים בחז"ל לקיום סעודה בסיום מסכת :
ראשית יש בכך הודאה לקב"ה על הזכות ללמוד תורה וההישג לסיים מסכת. כך משתמע
במדרש שיר השירים רבה (א,ט) לומדים ממעשה שלמה שעשה משתה לעבדיו לאחר שזכה לקבל מהקב"ה חכמה גדולה,"מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה"
ועוד מופיע טעם נוסף, שע"י עריכת סעודה ציבורית יש דוגמא ועידוד לאחרים ללמוד ולסיים מסכת. כך משמע ממסכת שבת (קיח/ב-קיט/א- מובא כאן בתרגום):" כאשר אביי היה רואה תלמיד שלו שהיה מסיים מסכת היה אומר לו, עשה סעודה לכל החכמים". בכך אביי מעודד תלמידים נוספים ללמוד ולסיים מסכתות.
הסעודה מעניקה חשיבות למאורע סיום המסכת ומבליטה את שמחת לימוד התורה.היא מראה את הצד השווה בין סיום המסכת לבין ימי שמחה ומועד אחרים שבהם נהוג לקיים סעודה וכך הופך הסיום ליום שמחה.
הרמ"א( יו"ד רמו,כו ) כותב "כשמסיים מסכת, מצווה לשמוח ולעשות סעודה,ונקראת סעודת מצווה".
אין כוונת הרמ"א בהכרח שיש כאן חיוב, אלא מעלה גדולה. לעומת הרמ"א השולחן ערוך לא מזכיר בכלל את הצורך בסעודת מצוה.
קדיש וסדר סיום המסכת
ראוי להתאמץ ולאסוף מנין בכדי שהמסיים יאמר קדיש, ובנוסף, יש בכך כבוד לתורה כאשר מתאספים רבים. אולם, אם הדבר כרוך בקשיים מרובים אין בכך הכרח, ויש מעלה גם בעריכת סיום בחיק המשפחה והחברים. בעניין אמירת קדיש על ידי נשים- הדבר נידון בפוסקים לאורך הדורות. ישנם פוסקים שהורו שאין לנשים לומר קדיש, אך פוסקים רבים אחרים לא ראו לכך מניעה. ישנן עדויות רבות לקהילות בהן נשים אמרו קדיש יתומה ( בהרחבה מובא קישור לפסק בית הלל בנושא קדיש וכן לתשובות של הרב שמואל שפירא והרב שרלו בנושא)[i].
להלכה נראה כי אין מניעה שנשים יאמרו קדיש, והרי גם הן מצוות בקידוש שם שמים, ובסיום מסכת הן יכולות לקדש שם שמים באמירת הקדיש. נראה כי יש להתייחס גם לנהוג ומקובל בחברה ובקהילה בה את נמצאת, ישנן קהילות שבהן, ברוך ה',מתקבל הדבר בברכה, יחד עם זאת ישנם מקומות בהם לא יראו זאת בעין יפה ואני ממליצה לך להפעיל שיקול דעת בהתאם.
לכן, אם הדבר אפשרי- תוכלי לאסוף מנין אנשים הרואה את הערך הגדול בהישג סיום המסכת ולומר קדיש בחברתם. לעומת זאת, אם הדבר כרוך בקשיים מסוגים שונים ערכי סעודה בחיק המשפחה או החברים.
כאשר אין מנין יש לקיים את סדר הסיום במלואוכפי שמופיע בסוף המסכת.כפי שנהוג בידי המסיימים, תוכלי לקרוא ולהסביר את החלק האחרון במסכת, וכן להוסיף דבר תורה מתוך קטע שאת אוהבת במיוחד מהלימוד שלך במסכת. לאחר מכן נהוג לומר את התפילות המופיעות בסדר הסיום, רק ללא אמירת קדיש.
לשון התפילה
לשאלתך בדבר התפילה: ראשית, הייתי מתמקדת בהודאה לקב"ה על הזכות להיות מלומדות התורה, דבר שכלל אינו מובן מאליו, ולא התאפשר כמעט בדורות קודמים. לכאורה אכן יש בנוסח הסיום דברים שמתוכם משתמע זלזול באנשים אחרים שאינם עוסקים בתורה. אך שימי לב כי אל מול יושבי בית המדרש מוצגים 'יושבי הקרנות', המשכימים לדברים בטלים. נראה אם כן, שמדובר באנשים שאינם עוסקים במלאכה ועשייה, ואינם עוסקים בקידום ותיקון העולם. חילוק זה, בין יושבי הקרנות לבין אנשי עבודה ועמל מובן עוד יותר מתוך התפילה המקבילה המופיעה בירושלמי (ברכות פרק ד דף ז טור ד):
מודה אני לפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות [=תיאטראות וקרקסים]…
מכאן ברור שאין הכוונה לזלזל באדם שעובד לפרנסתו ואין רוב עיסוקו בתלמוד תורה. מובן שכל אחד צריך לעסוק בתורה כפי יכולתו, ואף מי שעוסק בתורה אפילו שעה אחת מתוך כוונה לשם שמים הדבר רצוי ומבורך, ובכך יכול להיות בן עולם הבא.
את הכבוד שנותנים חכמים לאנשי מלאכה, ניתן למצוא בדברים הבאים המופיעים במסכת ברכות (יז/א)
וכך היה מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה (כך היו מורגלים חכמי יבנה לומר):
אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה.
אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו.
כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו.
ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים".
לסיכום, אם יש באפשרותך לקיים סעודת מצווה (כמובן אין צורך בהוצאות גדולות)עם מנין גברים, ולומר קדיש יש בכך קידוש ה' והגדלת כבוד התורה.
אם אין באפשרותך לקיים כינוס כזה, ישנו ערך גם בציון סיום המסכת בחיק המשפחה או עם חברותייך. אם גם כינוס זה לא מתאפשר ישנו ערך גם בסיום ביחידות.
מאד ריגשת אותי בשאלתך, אשרינו שאילו החיילות שלנו, הבאות בשם ה'. חילך לאוריתא!
בהצלחה בהמשך קידוש שם שמים.
אשרה
הרבנית אושרה קורן היא מיסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה
הרחבה:
קדיש יתומה:אני מפנה אותך לפסק הלכה של בית הלל בנושא: http://www.beithillel.org.il/show.asp?mador=&id=60598#.XA570mhva70.
וכן למאמרה המעמיק של הרבנית מלכה פיוטרקוסבקי בספרה 'מהלכת בדרכה' (אמירת קדיש ע"י אישה עמ' 257).
בנושא קדיש בסיום מסכת: שתי תשובות מהאינטרנט
הרב שמואל שפירא בעניין סיום מסכת של בת מצווה
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5067412,00.html
הרב יובל שרלו בנושא סיום מסכת על ידי בת
רציתי לדעת כשאני מסיימת מסכת, בסיום אני יכולה לומר קדיש?
שאלה:
שלום רב,
רציתי לדעת כשאני מסיימת מסכת, בסיום אני יכולה לומר קדיש?
שמעתי לאחרונה שזה יכול להיות אפשרי כי זה אולי לא דברים שבקדושה.
תודה רבה!
תשובה:
שלום וברכה,
ראשית יישר – כח על סיום המסכת, בהחלט הישג ראוי.
לשאלתך בעניין אמירת קדיש, ראוי שמסיים המסכת יאמר את הקדיש .
אמירת הקדיש נחשבת "לדברים שבקודשה" ולכן יש לאומרו במניין של עשרה גברים כמו יתר הדברים שבקדושה שדורשים מנין.
אולם היות הקדיש דבר שבקדושה לא מונע מאישה לאומרו. כדי לומר קדיש יש צורך בעשרה גברים, כאשר יש עשרה גברים גם אישה יכולה לאומרו.
אפרט:
הדיון בנושא זה נכתב סביב קדיש יתום. פוסקים דנו בשאלה לגבי אמירת קדיש יתום על ידי אישה (קדיש יתומה). במסקנה, אם יש מניין של גברים גם אישה יכולה לאומרו. אמירה קדיש יתומה ע"י אישה כבר מקובלת בהרבה קהילות. מקורות על הפסיקה בנושא זה את יכולה לראות בפסק "קדיש יתומה" באתר בית הלל בקישור הבא – http://www.beithillel.org.il/show.asp?id=60598#.XEoneFwzbIU. הפסק מופיע גם בספר "ובית הלל אומרים – פיסקי ההלכה של רבני ורבניות בית הלל", ע"מ 187.
את שואלת על קדיש סיום מסכת ולא על קדיש יתומה, אבל אינני רואה סיבה לחלק בין קדיש יתומה לקדיש שאומרים בסיום מסכת. אני מצרפת קישור לתשובה שכתבתי בנושא בה מופיעים מקורות מפורטים: https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-85.
לצד הבירור ההלכתי, חשוב לקחת דבר נוסף בחשבון. יש רגישות שונה בכל קהילה וחברה, לא כולם רגילים שאשה אומרת קדיש ולכן כדאי לבחון עד כמה הקהילה שאת מצויה בה תקבל זאת. אם את צופה מתח, אולי כדאי למצוא חבורה שמכבדת ומעריכה את היותך עושה סיום ואומרת קדיש במעמד.
מאחלת לך לזכות לסיים עוד הרבה מסכתות ,
נועם ה' עליך
אשרה קורן
הרבנית אושרה קורן היא מיסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה
הרבנית יפית קליימר
מנהלת מכינת צהל"י
הרבנית יפית קליימר היא בוגרת מכון "כרם" להוראה. בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מאוניברסיטת חיפה. מנהלת פדגוגית של המכינה הקדם צבאית "צהלי", מרצה במת"ן השרון ובמת"ן רחובות, ו"במרכז יעקב הרצוג" ומנחת קבוצות.
בבסיס מתארגנת מסיבה לכבוד חנוכה בנושא ‘חג המולד’ האם מותר לי להשתתף בה?
שאלה- בבסיס מתארגנת מסיבה לכבוד חנוכה בנושא 'חג המולד' האם מותר לי להשתתף בה?
התשובה ניתנה על ידי הרבנית יפית קליימר במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"
שלום לך,
מעצם שאלתך אני מבינה שחשת רתיעה מהעניין ואי שקט, מתוך הבנה שאי