משיבת נפש

נשות תורה עונות כהלכה

שאלות אחרונות

איזה איפור וקרמים מותר לשים בשבת? יש לי עור מאד רגיש ואני חייבת לשים קרם הגנה - הרבנית רחל וכטפוגל

השאלה:

היי שבוע טוב,
כצעירה שמתאפרת ביום יום הבנתי שהכללים וההלכות בנוגע לאיפור בשבת אינם ברורות לי בכלל.
אשמח לדעת

איזה איפור אפשר לשים בשבת ואיזה לא? האם מותר לשים מייקאפ? נוזלים? אבקות? מוצרים לעיניים? שפתון
?
קרמים (קרם לחות..)- האם אפשר למרוח
?
קרם הגנה- האם מותר לשים? (העור שלי מאוד בהיר ואני מקבלת פיגמנטציה/נמשים בלי קרם הגנה.. ככה שאני תמיד עם..)

האם יש בעיה להוריד איפור מהפנים
?
תודה רבה
!!!!

תשובה:

שלום לך,

אשתדל לעשות לך סדר בנושא, שאכן זו שאלה חשובה לנשים שנוהגות להתאפר כל השבוע או במיוחד לכבוד שבת ורוצות מצד אחד להשקיע במראה שלהן ומצד שני לשמור באופן מדוקדק את ההלכה.

אתחיל בהסבר המלאכות הקשורות לשאלת האיפור והקרמים ולאחר מכן נברר פריט פריט מה אפשרי, באיזה אופן וממה צריך להימנע. לסיום אציע פתרונות מעשיים לשימוש באיפור ובקרם הגנה בשבת.

שתי המלאכות הקשורות לאיפור וקרם בשבת הם "צובע" ו"ממחק".

המלאכה הראשונה היא מלאכת "צובע" ויש לברר האם צביעה על גבי הגוף נחשבת גם היא לצביעה.

אנחנו לומדים במשנה בשבת (דף צד, ב) "…וכן הכוחלת, וכן הפוקסת – רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות". לפי דעת חכמים צביעת העיניים (רש"י שם) היא איסור דרבנן. בגמרא (שם) מפרשים שהאיסור הוא משום צובעת. ישנם שתי גישות לסיבת האיסור דרבנן (לשיטת חכמים שנפסקה להלכה), על כך ראי בהרחבה. כל זה במקרה של איפור הנדבק היטב לגוף, אך במקרה של איפור אבקתי שלא נדבק באופן ממשי לגוף ונשאר לזמן מועט, אין איסור כיוון שאין בו קיום כלל ולכן אינו נחשב לצביעה.

תולדת "ממרח" היא תולדה של מלאכת ממחק ופירושה מריחת שעווה או שמן סמיך כדי להחליק את פני העור או החפץ. (מסכת שבת קמו, א-ב ורש"י שם). כלומר, כל משחה שאינה נוזלית (שאינו מתפשט מעצמו לצדדים כאשר מניחים אותו על משטח) אסור למרוח על הגוף. לעומת זאת, נוזל שרגילים לסוך בו (ואינו מיועד ספציפית לרפואה) כגון שמן מותר למרוח על הגוף. לגבי שימוש במשחות או בשמנים רפואיים יש גם עניין של רפואה בשבת, ראי בהרחבה.

לגבי הסרת משחות וצבע מן הפנים אין איסור (בין במים וסבון ובין במסיר איפור נוזלי) מכיוון שהמטרה היא ניקוי הפנים והגוף. אך אסור להספיג מסיר איפור או מים בתוך צמר גפן בכדי להוריד את האיפור.

לאור הדברים הנ"ל נברר לגבי שימוש באיפור וקרמים בשבת:

איפור מוצק ומשחתי– כגון אודם, עפרון אייליינר, מייקאפ משחה, וזלין, אודם ושפתון, אסורים לשימוש בשבת משום תולדת ממרח ואם יש בו צבע, אסור גם משום צביעה דרבנן על הגוף.

איפור צבעוני נוזלי או על בסיס שומני – איפור נוזלי כגון מייקאפ נוזלי, אייליינר נוזלי ולק אסורים משום צביעה דרבנן, אך לא משום ממרח. איפור אבקתי (דחוס) כגון צללית רגילה, סומק וכו', מיוצרים בדרך כלל על בסיס שומני כדי שיידבקו היטב לפנים למשך זמן ולכן גם בהם יש איסור צביעה.

איפור נוזלי שקוף – כגון ליפגלוס שקוף שמוסיף ברק, יש בכך מחלוקת. לכאורה, באיפור שקוף נוזלי אין בעיה של ממרח או של צביעה ולכן יש להתיר. וכך נראה בכמה תשובות של רבנים ברשת לשאלת השימוש בליפגלוס. אך יש מחמירים בכך ואומרים שתכשירים אלו מוסיפים ברק אשר דינו כצבע. יש לומר שמכיוון שמדובר במחלוקת באיסור דרבנן, אם יש צורך, יש מקום לסמוך על  הדעה המקלה.

איפור אבקתי שאינו על בסיס שומני – כגון פודרה או צללית אבקתית מותר משום שאינו נדבק ממש לגוף ומכיוון שאין לו קביעות על הגוף אינו נחשב לצביעה. אך יש לוודא שבאמת אין בו שומן, לעיתים גם אם האיפור הוא אבקה ממש יש בו רכיבים שומניים. ויש מחמירים אף בזה ומכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כחכמים.

איפור אבקתי על גבי קרם או איפור מלפני שבת – אסור מכיוון שעל ידי כך האיפור נדבק היטב ויש בכך צביעה, יש לנקות את הפנים ולאחר מכן להתאפר.

קרם פנים וקרם הגנה – כל עוד הקרמים הם משחתיים, כלומר לא מתפשטים על המשטח כאשר הם מונחים, הם אסורים משום ממרח.

קרמים בתרסיס וקרמים נוזליים – מותרים.

לגבי קרם הגנה, יש הפוסקים שגם אלו אסורים מכיוון שהם נועדים לרפואה, אך יש  גם הפוסקים שמדובר במניעה ולא ברפואה ועל כן לא נגזר עליהם על ידי חכמים וניתן לנהוג כמקילים. (הרחבה בנושא רפואה בהמשך).

לסיכום, ישנם פתרונות מעשיים למי שרוצה להיות מאופרת בשבת, אמנם זה דורש התארגנות, שימוש במוצרים אחרים ממה שאת רגילה אליהם, והשקעה כספית, אך יתכן וזה יעניק לך תחושה יותר נעימה בשבת.

קיימים בשוק סוגי איפור אבקתיים מינראליים. ניתן למצוא ברשת מוצרים אלו עם הכשר על ידי רבנים שאכן האיפור נבדק ובוודאות אין בהם שמנים. בנוסף, יש איפור שהוא עמיד במים, לעיתים קרובות איפור מסוג זה הוא חזק במיוחד ויכול להחזיק אפילו ליממה שלימה כך שאפשר להתאפר בהם לפני שבת. כמו כן, כדאי להתייעץ עם מאפרת מקצועית על איפור איכותי שהוא עמיד לאורך זמן לשימוש בערב שבת.

בברכה,

רחל

תשובה מאת הרבנית רחל וכטפוגל, רבנית בית הספר במדרשת אור תורה סטון לבנות ומנהלת  שותפה באתר משיבת נפש

הרחבות:

 צביעה בגוף האדם

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שג סעיף כה

אסור לאשה שתעביר בשבת סרק (משנ"ב – צבע אדום) על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק (משנ"ב – משום ממרח), דכשנוטלתו מאדים הבשר.

מגן אברהם שם

משום צובע – כיון שדרכה בכך מקרי צובע מה שא"כ באיש כמ"ש ססי' ש"כ ומ"מ אינו אלא מדרבנן:

משנה ברורה ס"ק עט – ומ"מ אפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם.

לפי דברי המשנה ברורה פעולת הצביעה על עור האדם אינה נחשבת צביעה כלל מן התורה וגזרו על כך חכמים משום מלאכת צביעה. מהמגן אברהם מבינים שהגזירה היא משום שזוהי אכן דרך צביעה עבור האישה.

גישה אחרת אנו מוצאים בחיי אדם (חלק ב-ג כלל כד, א-ב; שלא כדעת רוב הפוסקים) – שצביעה על הגוף יש איסור מדאורייתא כשאר צביעה, אך מכיוון שהצבע אינו בר קיימא אלא זמני הוא אסור מדרבנן ולא מדאורייתא. (ולפי הסמ"ג אסור מדאורייתא כי דרכן של נשים לצבוע כך את פניהם באופן זמני).

יש הטוענים שלפי הגישה הראשונה יש מקום להתיר צביעת הפנים לאישה אשר מצטערת על כך שאינה יכולה להתאפר (אך אין מקום להתיר אם מדובר במשחה או תכשיר מוצק). הם מסבירים שבאיפור יש שני שבותים (צירוף של שני איסורי דרבנן) – האחד היא גזירת חכמים שלא לצבוע על הגוף, והשני שצביעה זו הינה זמנית ולא בר-קיימא (נמחקת במהירות) וכל מלאכה זמנית אסורה רק מדרבנן. על כן יש כאן מצב של שבות דשבות אשר במקום צער התירו. דעה זאת לא התקבלה אצל הפוסקים (פניני הלכה הרחבות הרחבות שבת פרק יד, ד,ה). יוצא דופן הוא הרב רצון ערוסי שהתיר משום שלדעתו אין ממרח באיפור כיון שאין הכוונה להחלקת העור אלא לצביעתו. וכן אין איסור צביעה מפני שמרגע הצביעה היא מתחילה להיעלם ועל כן נקרא לא מתקיים כלל. אך בסופו של דבר מסתייג ולא מתיר. (http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=161528)

 

אבקות לעומת איפור עם בסיס שומני

מגן אברהם סימן שכ ס"ק כה

דוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קיד – להתקשט לאשה בליפסטיק /באודם/

ובדבר אם מותר לאשה להתקשט בליפסטיק, הנה אסורה משני טעמים מאיסור ממחק ומאיסור צביעה ואם הוא לח שליכא ממחק יש עכ"פ איסור צביעה. וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה אבל לזרוק את הפאודער /האבקה/ לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כז

ובתשובתי הנ"ל כיוונתי לאבקה לבנה פשוטה הנקראת "טאלק" הנעשית בלי שמנונית ואינה מתקיימת. עוד מובן כי בהכנת תמרוקי נשים, יש ליזהר גם כן מאיסור ממחק,

 

שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן כח (וכן בשו"ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן לז אות ג-ד)

ואף על פי שאנו אין לנו אלא פסק מרן השלחן ערוך להחמיר, אבל אין להוסיף לאסור גם נתינת פודרא שאינה מתקיימת כלל, וגם אינה נדבקת בפנים, כמו העברת סרק ואודם שפתים. ולכן יש להתיר נתינת פודרא גם צבעונית, ובלבד שלא תהיה מעורבת במשחה או קרם. וראה לרבינו אליעזר בר נתן, הראב"ן (סימן שנ"ד), שהתחשב להקל בנידון כזה, מטעם שלא יתגנו על בעליהן, בפרט לאשה הרגילה בכך. ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כמבואר במסכת עבודה זרה (דף ז' ע"א). וכן פשט המנהג להקל והנח להם לישראל.

לעומת פוסקים אלו כתב בעל השמירת שבת כהלכתו בלשון שאינו איסור גמור (מהדורה שניה יד, נט) "ואף נכון שלא לתת פודרת איפור על הפנים, גם אם אינה מתדבקת היטב על עור הפנים". פסיקה זו היא על בסיס הבנת האגרות משה הנ"ל שכתב שיש "לזרוק" את הפודרה על הפנים, וכן על פי הרב ש"ז אויערבך "שמפקפק גם בזה, דכל שמכוין לצביעה, אפילו לזמן מועט מנלן להתיר, ובפרט שלדעת כמה ראשונים יש איסור תורה גם כשאינו מתקיים". (שש"כ שם הערה קנח).  וכן יש עוד שאסרו בכגון זה. אך יש פוסקים רבים שדחו דברים אלו ומתירים ומכיוון שזוהי מחלוקת בדברי חכמים ניתן להקל (פניני הלכה שבת יד, ד).

איפור נוזלי שקוף  – לפי הגרשז"א, גם הברקה נחשבת צביעה ולמד זאת מאיסור סיכה לנעליים שמוסיף ברק וזאת משום צביעה על פי המשנה ברורה. (שמירת שבת כהלכתה יד, נח הערה קנב).

וכן הרב מלמד אוסר משום הסיבה הנ"ל, שברק נחשב כצבע (פניני הלכה שבת פרק יד, ד)

אך כאמור, יש רבנים שענו לשאלת האיפור הנוזלי השקוף שהוא מותר בשבת.

ממרח – מריחת משחות

מסכת שבת דף קמו עמוד א

משנה. שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של חבית – דברי רבי יהודה, וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצדה, ואם היתה נקובה – לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח.

רש"י – שהוא ממרח – ויש כאן משום ממחק.

גמרא שם עמ' ב'

מישחא (רש"י- שמן עב)- רב אסר, ושמואל שרי. מאן דאסר – גזרינן משום שעוה, ומאן דשרי – לא גזרינן.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיד סעיף יא

אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא)

משנה ברורה שם ס"ק מה – מו שעוה או שמן עב: אף על גב דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי… שומן וחלב דינו כשעוה

ממרח: וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה:

 

מגן אברהם סימן שטז ס"ק כד  –  וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע [מותר] (וכן משנה ברורה שם)

תולדת ממרח מתייחסת להחלקת פני העור כשמעוניינים שתישאר שכבה של המשחה. אך כאשר רוצים להבליע את כל המשחה בתוך הגוף, מבלי להשאיר שארית על פני העור – מותר למרוח עד היעלמות כל המשחה. זה פחות רלוונטי לקרם גוף וכדומה מכיוון שלרוב מעוניינים שתישאר שכבה של הקרם לא מובלע לצורך הנעימות או היופי. (אבל יכול להיות רלוונטי במשחה רפואית שמבליעים לגמרי בתוך העור, ראי הרחבה בנושא רפואה).

היביע אומר (חלק ד כח, יג על סמך המ"א) מביא שורה של פוסקים המתירים לסמוך על המגן אברהם במקום של חולה שאין בו סכנה ולא לאדם בריא, אך הוא בעצמו פוסק שניתן להקל כך גם באדם בריא. הפניני הלכה (הרחבות שבת פרק יד, ה,ג) מסייג שניתן לסמוך על הדעה מקלה "רק כאשר המשחה נועדה להרגשה טובה ולא כדי להחליק את העור כגון במקום שיש היתר לעשות רפואה, שאז אפשר לומר שאין רוצים שישאר ממנה דבר על הגוף אבל בקרם רגיל שרוצים שיחליק את העור, נראה פשוט לאסור".

תכשירים רפואיים בשבת

משחה רפואית אסורה גם אם רק יניח על העור משום גזירת רפואה בשבת "משום שחיקת סממנים" ואין להשתמש בתכשירים המיוחדים לרפואה (שו"ע או"ח שכח, א ור' גם סעיף יז). מותר להשתמש בתכשירים נוזליים לצורך רפואה אם גם אנשים בריאים נוהגים להשתמש בתכשירים אלו באופן זה ובכך לא ניכר שזה לצורך רפואה. אך במקרה שהאדם סובל מכאבים יהיה מותר להשתמש בנוזל שנועד לרפואה מכיוון שבמקום צער לא גזרו (שם סעיף לז וסימן שכז, א ומשנ"ב על אתר). (למשל למרוח שמן על השפתיים יבשות וסדוקות הגורם לכאבים). יש כמה אפשרויות לשימוש במשחה עבור אדם הסובל (הנקרא בהלכה "חולה שאין בו סכנה"): אפשר להשתמש במשחה בהנחה על הגוף ללא מריחה (שמירת שבת כהלכתה לג, יד) (וכך נוהגים עם תינוק שסובל מאדמימות, שכל תינוק נחשב כחולה שאין בו סכנה) או על ידי הבלעת כל המשחה לאזור מבלי להשאיר שכבה על פני העור (שם הערה נח בשם הגרשז"א ועוד) או להמיס את המשחה (שלא על ידי אש) ואז למרוח (שם הערה נח*).

תכשירים נוזליים למניעה שאינם לרפואה – יש פוסקים שאסור אך יש פוסקים שמותר מכיוון שמדובר במניעה, כגון חומר להרחקת יתושים או תרסיס הגנה מפני השמש. ופוסק בשמירת שבת כהלכתה להקל (יד, לא ועייני בהערה צא שם).

הקושי בהמנעות מאיפור בשבת

כדאי לעיין בדברים של הרבה אליעזר מלמד המתייחס לקושי זה. (שבת יד, ד)

https://ph.yhb.org.il/01-14-04/

הדלקת נרות לפני פלג המנחה כדי להתפלל במניין - הרבנית רחל ווינשטיין

השאלה:

שלום רב,

 

אני נהנית ללכת עם משפחתי בליל שבת לבית כנסת ונוהגת כך כל השנה. בלילות הקיץ אנחנו אוהבים להכניס שבת מוקדם כדי להנות מסעודת ליל שבת משפחתית בשמחה ובנחת ולא מתוך עייפות וקוצר רוח. ידוע לי כי הפסיקה המקובלת היא שאין להדליק נרות לפני פלג המנחה, אבל בחלק משבתות השנה זה מונע ממני להשתתף בקבלת שבת בבית הכנסת עם משפחתי מכיוון שעד שאני מדליקה נרות ומגיעה לבית הכנסת, כבר חלק מהתפילה עבר. מה אפשר לעשות? 

 

תשובה:

יקרה שלום,

סליחה שתשובתי התעכבה, היה לי מאד חשוב לתת מענה רק לאחר בירור הנושא כראוי.

הרצון שלך להגיע לתפילה בזמן נפלא ומרגש, אך כפי שציינת יש בעיה להדליק נרות לפני פלג המנחה. השולחן ערוך מסביר שמי שמדליק נרות לפני פלג המנחה לא ניכר שאלו נרות שבת והרמ"א מוסיף שאם הנרות דלקו מבעוד יום יש לכבותם ולהדליקם שוב לצורך שבת.

אמנם מדברי השולחן ערוך והרמ"א (שולחן ערוך או"ח רס"ג:ד) נראה שמדובר בנרות שהודלקו שלא לכבוד שבת, ובמקרה שלך ברור שגם אם תדליקי לפני פלג המנחה הנרות הן נרות שבת, כך משמע מרבי עקיבא איגר, אך רוב הפוסקים מסכימים שהדיוק של רבי עקיבא איגר שייך רק כאשר הנרות הודלקו רק אחרי פלג המנחה ולכן אין להדליק נרות לפני פלג המנחה ומי שהדליק לפני פלג המנחה לא יצא ידי חובה. כך משמע מדברי השולחן ערוך והרמ"א, וכן פסק הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף שבת א סימן רסא-רסג) ועוד. (ישנם מקרים מסוימים בהם ניתן היתר להדליק נרות לפני פלג המנחה בארצות שבהן שבת נכנסת בשעות מאוד מאוחרות – תשובה אחת כזו מובאת בקישור בהמשך, אך קשה להסיק מכך מסקנות לענייננו גם מפני שמדובר במקרה קיצוני וגם מפני שזוהי לא הפסיקה המקובלת.)

הבחירה לקבל שבת מוקדם היא אמנם מקלה על התפקוד בסעודת שבת אך היא גובה מחיר ביחס להשתתפות בתפילה. יש להעיר שישנם גורמים נוספים בקבלת שבת מוקדמת שגרמו לכך שפוסקים מסוימים התנגדו לעניין בכלל, ואחרים הזהירו מפני קשיים הלכתיים העולים סביב קבלת שבת מוקדמת. (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן ט"ו, ערוך השולחן או"ח סימן רס"ג)

איני מכירה את המציאות שבה את חיה ואת קרבת ביתך לבית הכנסת, אך אם את גרה בסמוך לבית הכנסת אולי את יכולה לצאת לתפילה ולחזור הביתה להדלקת נרות?

זאת כמובן בתנאי שלא תקבלי שבת לפני הדלקת נרות.

או לחילופין, אולי את תפילת מנחה תתפללי בבית, עדיף לפני הדלקת נרות (משנה ברורה סימן רסג ס"ק מג), ולאחר מכן תגיעי לתפילה בבית הכנסת? שוב איני יודעת באיזה שלב של התפילה תגיעי ואם הצעה זו מועילה.

מעבר לכך אשמח להמשיך ולחשוב יחד מה עוד אפשר לעשות.

בהצלחה!

רחל

הרבנית רחל ווינשטין היא עמיתה בתוכנית הלכתא במת"ן ומדריכת כלות

מקורות:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסג סעיף ד

לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת

הגהת הרמ"א על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסג סעיף ד

ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת (טור).

משנה ברורה סימן רסג ס"ק יח

(יח) ולמעלה – אבל קודם פלג המנחה אין קבלתו קבלה אף בדיעבד ועיין בסימן רס"א ס"ק כ"ה במ"ב:

משנה ברורה סימן רסג ס"ק מג

(מג) מקבלת שבת – ותתפלל מנחה תחלה דהואיל דכבר קבלה שבת שוב א"א להתפלל תפלה של חול. ובשאין שהות לזה יותר טוב שתתפלל ערבית שתים וכדלקמן בסעיף ט"ו מלכנוס ח"ו בספק חלול שבת ועיין לעיל בסימן רס"ב בס"ק י"א:

לעיון נוסף:

https://www.yeshiva.org.il/ask/16081

https://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=he&pageid=4&cat=7&newsletter=1148&article=4330

http://din.org.il/2019/07/05/%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%a7%d7%aa-%d7%a0%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%aa-3/

בעניין המורכבות ההלכתית בקבלת שבת מוקדמת:

http://olamot.net/shiur/%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%AA

האם מותר לתת בלנדר חלבי לחילוני כשיש חשש שיתמשמש בו לבשרי - הרבנית עידית בר-טוב

שאלה:

קנינו שייקר חדש ורצינו לשאול האם אפשר לתת לבננו שאינו שומר תורה ומצוות את הבלנדר הישן שלנו. אנו חוששים שהבן יכניס מזון בשרי לבלנדר ששימש עד עכשיו למאכלים חלביים. היחסים עם הבן מעט מורכבים, ולכן לא שייך לבקש ממנו להקפיד על כך. תודה

תשובה:

שלם לכם,

אני מבינה את מורכבות הסיטואציה שאתם מתארים, וכמוכם אנשים רבים מתמודדים אתה. יצירת קשרים עם מי שאינם שומרי מצוות ושמירה עליהם חשובה מאוד, ובוודאי שהקרבה והחום חשובים כפליים כאשר מדובר ביחסים עם ילד שהפסיק לשמור מצוות. על כן יש צורך לברר כיצד לשמור עליו מבלי לוותר על הקיום ההלכתי שלנו, וחשוב לפנות ולברר כיצד לפעול. אני מאחלת  שתגיעו בקרוב ליום של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

היסוד ההלכתי שיש לברר כדי לענות על שאלתכם הוא האם בנתינת הבלנדר ישנו איסור של – לפני עיוור לא תיתן מכשול? כלומר, האם עצם מעשה הנתינה שלכם יביא את בנכם להיכשל בביצוע עבירה?

אמנם איסור ההכשלה הנו איסור מהתורה, אולם הגמרא מבארת (ע"ז ו ע"ב) שאיסור זה הוא רק במצב של "תרי עברי נהרא" (שני עברי הנהר), זאת אומרת, שללא עזרת המכשיל אין הנכשל יכול להגיע אל האיסור, כמו נזיר העומד על שפת נהר וכוס היין נמצאת מעברו השני של הנהר, וללא הושטת הכוס ע"י אדם שלישי לא יוכל הנזיר לשתותה.

יחד עם זאת, כאשר מסייעים לאדם אחר לעבור עבירה בפועל ואין מדובר בשני עברי הנהר, זהו איסור מדרבנן (תוס' שבת ג ע"א). לכן נאסר למכור כלי עבודה חקלאיים בשנת השמיטה לאדם החשוד שיעבוד בשדהו, וזאת אף על פי שיכול לקנותם מנכרי (משניות שביעית פ"ה מ"ו). כל זה אמור כאשר החפץ נועד לאיסור בלבד, אך במצב שיכול לשמש גם להיתר (כדוגמת הבלנדר), אין האיסור חל (סוף המשנה שם), ובכל מקום שניתן לתלות בהיתר, תולים (ע"ז דף טו ע"ב).

במקרה המדובר אתם אינכם הגורמים לביצוע האיסור, ואם הבן רוצה להטריף, יוא יעשה זאת בכל כלי, גם בחדש, ואינו זקוק לעזרתכם. גם איסור דרבנן אין מכיוון שהכלי משמש גם להיתר.

ברצוני לענות בקצרה לחשש לאיסורי הכשרות שהעליתם בשאלתכם. החשש לשימוש אסור בבלנדר הוא מאוד רחוק מכיוון שרוב השימוש בבלנדר הוא למאכלים קרים. רק במצב שהבן יעביר מאכל בשרי רותח מסיר שעמד על האש לתוך מכל הבלנדר, ושהשהו בתוכו מאכל חלבי למשך יממה, תיווצר בעיה הלכתית (שו"ע יו"ד סימן סח סעיף יא, וסימן קה סעיף ב). לכן אין מקום לחשוש לכך.

למסקנה: החשש שהבן ייכשל באיסור במקרה זה הוא רחוק, ואף אם חלילה יבשל הבן בשר בחלב, אין במעשה מסירת הכלי הכשלה או סיוע לדבר עבירה. מכיוון שהיחסים בינכם ההורים ובין הבן מורכבים, ויש בנתינת הבלנדר צעד קטן של התקרבות וחיזוק הקשר בין הצדדים, חשוב עוד יותר לנקוט בהיתר. והאמת והשלום אהבו.

הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.

מה הם כללי צניעות הלבוש והמגע בין בני המשפחה בבית? - הרבנית שלומית פיאמנטה

השאלה

שלום וברכה,

אשמח לעשות סדר במה שקשור לצניעות בתוך המשפחה. כל המשפחה שלי דתיים ב"ה אך הדברים לא מספיק ברורים לי.

האם מותר לאבא שלי לראות אותי בלבוש לא צנוע, ואני צריכה להתלבש לידו כמו ליד כל בן אחר? ומה לגבי אחים (מעל גיל בר מצוה)?

האם מותר לי לגעת באחים שלי שעברו בר מצוה?

תודה רבה

תשובה:

תודה על פנייתך שמעידה על עמדה אכפתית כלפי ההלכה ורצון לדעת, לשמור ולקיים.

ברקע שאלתך עומדת חשיבות הקשר המשפחתי החם והטבעי, לצד ההקפדה על הגדרים ההלכתיים. יש בהלכה את האיזון בין שימור תחושת הקרבה החשובה כל כך בין ביני המשפחה לבין הצבת גבולות לחשיפה ולמגע.

מגמת ההלכה בנושאי צניעות היא לא רק "מניעת הרהור" ואינה ממוקדת רק בבעיית גבולות הביטוי הארוטי בין גברים ונשים. היא מציבה מודל להתייחסות לגוף, גישה כלפי החיים וסדר עדיפויות פנימי. לכן היא רלוונטית גם עם אנשים שהקשר איתם אינו ארוטי כלל ומבוסס על אהבה משפחתית.

בדברי הבאים אתן את ההדרכות ההלכתיות, והרחבה עם מקורות ונימוקים מופיעה בסוף התשובה.

שאלת לגבי כללי לבוש בשהות עם אביך והאחים, ולגבי נגיעה באחים.

לגבי כללי לבוש: ההגדרה של "לבוש לא צנוע" היא חמקמקה. בהלכה ישנו בסיס יסודי של לבוש שיש להקפיד עליו בכל עת שנמצאים עם בני המין השני מלבד אישך – ובכך נכללים אביך והאחים. 

מעבר ללבוש בסיסי זה, יש מקום בהלכה לנורמות הלבוש המקובלות, ולהתנהלות המכבדת את הזולת ומאפשרת להרגיש בנוח. מה שהחברה בה את חיה מגדירה כלבוש צנוע מחייב אותך. לגבי נורמות אלה, יש הבדל בין הקרובים לבין שאר העולם ויש יותר מקום להתגמשות כשאת עם בני המשפחה הקרובה.

לדוגמא, לפי ההלכה חובה להיות עם חולצה (גם בנים וגם בנות) – ועל כך יש להקפיד גם בבית עם אביך ואחיך. אולם, בעוד הנורמה ההלכתית מחוץ לבית היא להיות עם שרוול, ניתן בתוך הבית להיות ללא שרוול, אם בני המשפחה רגילים לכך וחשים בנוח במצב זה. 

בעניין הלבוש אין הבדל בין אב לאחים. 

לגבי נגיעה באחים בוגרים, יש יותר מורכבות בעמדת ההלכה.

ההלכה מגדירה הבדל בין נגיעה "סתמית" לנגיעה "של חיבה". אין כל בעיה בנגיעה סתמית ונייטרלית בין אחים, אולם יש להזהר מהגזמה במגע של חיבה. יחד עם זאת, ההגדרות מהו אותו "מגע של חיבה" אף הן תלויות במידה מסויימת בחברה ובנורמות הקיימות.

בימינו יש שפסקו שחיבוק ונשיקה אסורים בין אחים, יש שפסקו שאין בכך איסור אך אלו התנהגויות לא רצויות, ויש שהתירו חיבוק ונשיקה באופן המקובל בתרבות שאנו חיים בה.

יש לך על מי לסמוך אם תחליטי לנהוג לפי כל אחת מהדעות הנ"ל. כדאי לקחת בחשבון את תחושותיך ותחושות אחייך לגבי האפשרויות השונות: מה רמת המגע שחשובה לך לשמירה על תחושת קירבה ולכידות משפחתית? מה המחיר של צמצום מגע החיבה עם אחייך? האם הם יוכלו להבין את השיח ההלכתי בנושא?

כמו כן, חיי משפחה מזמנים סיטואציות שונות – גם מגע שאנו נמנעים ממנו ביומיום, יכול להיות חשוב וחיוני במצבים חריגים (של שמחה או צער, למשל). העיקרון המנחה הוא שהן המשפחה והן ההלכה הם דברים יקרים, חיים ומשמעותיים לנו, ולא נוותר לא על שמירת ההלכה ולא על השמחה והטבעיות שבקירבה לאחינו.

אשמח להיות בהמשך קשר איתך לגבי פירוט נוסף אם את מרגישה צורך בכך, וכן לגבי מצבים בהם יש יותר צורך בזהירות.

בברכה,

שלומית

הרבנית שלומית פימיאנטה היא רמי"ת בבית המדרש בעין הנצי"ב, ומורה לגמרא והלכה בתיכון פלך זיכרון

 

הרחבה

השאלה לגבי צניעות בתוך המשפחה מביאה אותנו לבחון לעומק את מושג הצניעות – האם המוקד העיקרי שלו הוא בהרחקה והטלת גבולות על מתח בין המינים והתנהגות מינית בחברה (ואז המשפחה הקרובה לא כל כך חלק מהתמונה) או שהמוקד הוא בהצבת מודל התייחסות לגוף ותכונות פנימיות (ואז הרלוונטיות היא בכל מצב). 

האמת היא ששני המוקדים קיימים במינונים שונים בסיטואציות שונות. שאלתך ממוקדת יותר במוקד השני.

נורמות הלבוש ההלכתיות הבסיסיות מציבות בעצם מודל של התייחסות לגוף – הגוף מהווה משכן לצלם הא-לוהים שבנו, ולכן יש לכבדו ולכסותו, גם בהיעדר סיטואציה "ארוטית". ההלכה מעודדת רגישות כלפי עירום ומגע באמצעות הגבלתם; עמדתה היא שעירום ומגע הם משמעותיים ולא טריוויאליים, ומשמעותם נשמרת כשמוצבים עליהם גבולות. האמונה בנוכחות ה' בעולמנו מחייבת התכסות וצניעות. לכן, נורמות הלבוש מוקפדות גם בשהות עם בני המשפחה הקרובה.

ניתן לזהות שתי רמות של לבוש צנוע – "כיסוי ערווה", כלומר חלקי גוף אינטימיים, הוא חיוב מוחלט כשנמצאים עם בני המין השני, ללא תלות בחברה ובנורמות המקובלות (למעט אישך כשאתם מותרים). לעומת זאת, כיסוי חלקי גוף נוספים הוא נורמטיבי, תלוי הקשר ותרבות.

בדיון לגבי מצבים בהם לא ניתן לקרוא קריאת שמע, למשל במסכת ברכות (דף כד עמוד ב), אנו רואות כי ישנן הגבלות על חשיפת הגוף בין כל גבר וכל אשה, ללא הבחנה בין קרובות משפחה לכאלו שאינן.  

מאידך, הגמרא במסכת יומא (דף סט עמוד ב) מתארת בצורה סיפורית את ירידת המתח האירוטי בין קרובי משפחה, ובעצם אומרת שיחסיהם יכולים להיות קרובים יותר ויש פחות צורך במגבלות צניעות ביניהם.

ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, ב) מצוין קריטריון חשוב של "נתכוין להנות". כלומר, שאלת הצניעות תלויה בסיטואציה, ומצב בו המתח המיני מופחת הוא תובעני פחות מבחינת צניעות.

קריטריון חשוב נוסף הוא ההרגל. למשל בשו"ע אורח חיים סימן ע"ה ניתן לראות גם בדברי השו"ע וגם בדברי הרמ"א שיש הבדל הלכתי בין חשיפת חלקי גוף שרגילים לחשוף לכאלה שההרגל המקובל הוא לכסותם.

צירוף שני קריטריונים אלה מאפשר להקל בלבוש בתוך המשפחה, כסיטואציה בה המתח המיני הטבעי מופחת ובה רגילים ללבוש פחות נרחב מאשר מחוץ לבית. למשל הרב דב ליאור כתב על אבחנה זו בין הנהוג בחוץ לנהוג בבית: https://www.yeshiva.org.il/ask/85972

קריטריונים אלה מותירים גם מקום לגמישות לפי הנורמות של משפחות שונות. 

לגבי הנגיעה בין אחים בוגרים, ישנה בגמרא דוגמא של אמורא שנשק לאחיותיו (עבודה זרה י"ז, ב) וישנן שם שתי אפשרויות להבין את רמת האינטימיות של מגע זה. מעצם הדיון ניתן להבין שהמגע בין אחים בוגרים עלול להיות בעייתי אם הוא אינטימי מדי, אך מצד שני אינו אסור לחלוטין כמו בין גברים ונשים שאינם אחים. קו זה ניתן לראות בהמשך ברמב"ם, שהכליל את האחיות בקטגוריה של "העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן", כלומר שקיים איסור על אינטימיות איתן אך אין מרכיב של משיכה מינית. הוא מסביר כי מגע גופני אינטימי הוא "דבר אסור ומעשה טפשים", אך אינו אוסר מגע סתמי, יומיומי וטבעי. 

גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ"א הלכה ו') וגם השו"ע (אבן העזר כ"א סעיף ז) מגדירים חיבוק ונשיקה כקרבה הנמצאת בתחום המוגזם, שיש להמנע ממנו בין אחים, אך אין בעיה במגע פחות אינטימי כגון נתינת יד. כפי שכתב למשל שו"ת משנה הלכות (ה, רכה) "אבל נגיעה סתם באחותו לא מצינו איסור גם להרמב"ם… ופוק חזי מאי עמא דבר, נוהגין ליגע באח באחות". כלומר, הנוהג המקובל הוא שאין בעיה בנגיעה יומיומית וטבעית בין אחים, וכך גם הנורמה המקובלת והסבירה.

ניסוח השו"ע העלה בפי מפרשיו את האפשרות שכוונתו אינה לאסור ממש חיבוק ונשיקה בין אחים. התנסחותו היא "המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים". 

מצד אחד יש כאן איסור ברור, ומצד שני, אילו האיסור היה ברור ומוחלט, לא היה צורך להוסיף את המילים "מגונה", "מעשה טפשים". לכן, היו שסברו שאין ממש איסור אלא רק המלצה לראות את העניין כאסור. יתרה מזו, היו שכתבו שמי שיודע בוודאות שמשמעות המגע אינה בעייתית עבורו, אין עליו מגבלה כלל. כך למשל כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה שנג): "אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים". והתוספות (שבת יג. ד"ה "ופליגא") גם כתבו כעין זה. 

בקרב פוסקי זמננו רבים  התירו דרגות שונות של נגיעה בין אחים בוגרים. 

למשל, הרב יעקב אריאל הגדיר את פסיקת הרמב"ם כ"המלצה להמנע מחיבוק ונישוק" : https://www.yeshiva.org.il/ask/87940

הרב דב ליאור מציין שכוונת הרמב"ם שזה "מגונה" ולא אסור מעיקר הדין: https://www.yeshiva.org.il/ask/403

כמו כן, לדעת שו"ת בתי כהונה (באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א), לפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה.

הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים, חלק ד, סימן יג) הוסיף כי יש מקום יותר להקל במצבי ארעי, כלומר בסיטואציות המתרחשות בחיי משפחה ויש בהן יותר צורך במגע בין האחים מאשר בשגרה. באופן דומה, הרב אלישיב (קובץ תשובות, חלק ב, סימן כ) הגם שגישתו מחמירה יותר, התיר לאדם ללחוץ את ידה של אחותו בפגישתם לאחר פרידה ארוכה.

הרב אליעזר מלמד כתב  (כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/11169  וגם כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/16774 ) כי כיום, בהתאם לנורמות החברתיות הקיימות, מותר גם חיבוק ונישוק כמקובל. זאת משום שבחברה ובתרבות מעשים אלה בין אחים יכולים לבטא את האהבה והקירבה המשפחתית והרצויה שביניהם, ולא לשאת משמעות ארוטית בעייתית.

יש לי דלקת בושט שגורם לעליית מזון, לא ברור לי כיצד לנהוג בזמן ברכת המזון - הרבנית בתיה קראוס

השאלה

שלום

אני סובלת מדלקת בושט שגורמת לעליית מזון זמן מה לאחר שאני אוכלת, לפעמים מדובר במספר דקות ולפעמים במספר שעות.

לא פעם הדבר תוקף אותי באמצע שאני מברכת ברכת המזון, ואני לא לגמרי בטוחה מה עליי לעשות במצב זה – להפסיק לברך? ללכת לירוק באמצע הברכה ולהמשיך? זה מצב לא נעים שמרגיש לי לא מכובד לזמן של ברכת המזון.

תודה רבה

תשובה

שלום וברכה

אני מקווה שאת מרגישה  טוב יותר. אני מעריכה את  שאלתך מאד, מצד אחד את נמצאת בתפילה ורוצה לכבד את מעמד הברכה, ומצד שני את במצב לא נעים שבו את לא מרגישה טוב וצריכה לפלוט את הליחה  העולה בפה כל הסיטואציה לא נעימה מבחינה חברתית.

אין התייחסות ישירה לשאלה שלך בפסיקה, אומנם יש דיונים מקבילים בהלכות תפילה. השו"ע משווה בין דיני תפילה לברכת המזון ופוסק שאסור לדבר בברכת המזון שדינה כתפילה (או"ח קפג ח) ושאסור לעשות מלאכה בברכת המזון (או"ח קצא ג). לכן אנו נקיש מהלכות תפילה להלכות ברכת המזון.

מהעיון בדברים עולה שבמצבך מלכתחילה את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר להפסיק את הברכה לגשת למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך. הקפידי לא לדבר באמצע כדי שלא יהיה הפסק.

את הפירוט של התשובה את מוזמנת לראות בהרחבה.

כל טוב בריאות שלימה,

בתיה

הרבנית בתיה קראוס היא יועצת הלכה, עו"ס בכירה בתחומי זקנה נכות וקהילה, לומדת ומלמדת הלכה במתן

הרחבה:

בהלכות תפילה יש התייחסות למצב דומה למצב שאת מתארת, מה קורה כאשר אדם צריך לירוק ליחה בתפילה. הגמרא בברכות (דף כד עמוד ב) כתוב "שהרק בתפילתו כאילו רק בפני מלך" מכאן שלהריק את פיו בתפילה הוא גנאי. ברור שסתם אסור לירוק באמצע התפילה. בהמשך הגמרא אומר ר' יהודה "היה עומד בתפילתו ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו" ( אפרקסת הוא בגד שעוטף את הראש). בהמשך הגמרא מסופר על רב אשי שהיה לו רוק בפה וירק לאחריו הוא מסביר לרבינא שהוא אינסטניס (נקי מאד) ולכן לא יכול לנגב בבגדו. (הערה 1)

הראשונים והפוסקים התייחסו לסוגייה זו וקבעו כללים כיצד יש לנהוג במצבים אלו.

הרשב"א פירש שאסור לירוק כשאין אונס אך כשיש מצב כזה מותר לירוק לתוך הבגד. וכך פסק השולחן ערוך: "אסור לו לרוק; ואם א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס, (פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו". (אורח חיים הלכות תפלה סימן צז)

המגן גיבורים  כתב (סימן צז ס"ק ב) שלא רק במקרה של אונס אלא גם כאשר אדם מצטער מותר לירוק, ובמגן אברהם (שו"ע או"ח צ'ז ג) הוסיף שהסיבה שמותר גם לא במצב של אונס אלא רק של צער היא משום שמצטער ויהא טרוד בתפילתו

פסק המשנה ברורה פסק דין זה להלכה ( או"ח סימן צז ס"ק ד).

מכאן אנחנו מבינים שהרוקק מתוך צורך רפואי (או כל אונס אחר שהוא מצטער ממנו) אינו צריך לבולעו או להחזיק אותו בפה ( הערה 2 ).

מרב אשי אנו למדים שרגישותו של האדם משנה את התייחסותו לרוק. יש מי שממבחינה תרבותית שמעדיף לירוק לבגד ויש מי שמעדיף לירוק לאחוריו. נראה לי שבתרבות העכשוית אפשר להסיק שאנו נעדיף להשתמש במפית או מגבון לצורך זה.

נקודה נוספת העולה בפסיקה היא השאלה כיצד שומרים על המעמד המכובד של התפילה למרות היריקה.

השו"ע  בעקבות הגמרא פוסק  שהליחה לא תראה צריך להבליעו בטליתו או באפרקסתו משם מדייק המגן אברהם (שם סעיף ד') שצריך להבליעו בבגד תחתון כדי שלא יראו אותו. הוא תוהה האם מותר לנגב בבגד מיוחד שעשוי לכך למרות שרואים אותו, ויש בזה מיאוס, בגלל שבגד זה עשוי לכך במיוחד. המגן גיבורים (שם) קובע שגם בבגד מיוחד לכך צריך לכורכו שלא יראו את הליחה כך פסק המשנה ברורה (שם ס'ק ה).

נראה שאת יכולה לירוק לתוך מפית שהכנת מראש ולקפל אותה. אולם אם את מרגישה שלא נח לך לפלוט את הליחה למטפחת המיועדת לכך ואת רוצה ללכת למקום אחר כדי לא להיות בפני אנשים במעמד מביך כזה. ניתן לסמוך על המשנה ברורה בהלכות תפילה  (אורח חיים קד ד).

השו"ע או"ח סימן ק'ד מעריך בחובה לא להפסיק בתפילה בדיבור ולהשתדל לא לזוז ממקום התפילה והוא מאפשר להטות את הגוף כדי לזוז ממקום סכנה. על כך כותב המשנה ברורה בשם הפרי מגדים: "טוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק" (סימן ק'ד סעיף ד'). אפשר ללמוד למקרה שלך כמה דברים: 1. את יכולה לקצר את הברכה. אם את נמצאת אחרי ברכת "ויחסרנו" אלו הוספות שאינם עיקר הברכה אלא תחננוים את יכולה להפסיק לברך וללכת לטפל בעצמך (הערה 3).

לסיכום : במצבך מלכתחילה  את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר תוך כדי ברכה לפנות  למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך.

 

 

 

הערות:

1.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד ב

מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפלתו – הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק – הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו – סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו – כאילו רק בפני המלך! – בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא: כאן – לאונסו, כאן – לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא! – מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן – מלמעלה, כאן – מלמטה; דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי: המתעטש בתפלתו – סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא! – רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה; דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא – מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו? – אמר ליה: אנא אנינא דעתאי.

2.יש מחלוקת בגמרא לגבי ברכת הנהנים עם אכל ללא ברכה והאוכל עדין בפיו מה צריך לעשות? פוסק  שולחן ערוך (אורח חיים קעב ב) "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך. גם פה לומדים שאפשר להפליט את האוכל מהפה.  אך לעניננו ברור שהדבר גם מאוס וגם לא ניתן לבולעו  או להשאירו בפה.

  1. ברכת המזון בנויה מארבע  ברכות עיקריות ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת ירושלים וברכת הטוב והמטיב. כל הבקשות אח"כ הן תוספות שלא מעיקר הברכה שאפשר להשמיט אותם אם יש צורך בכך. להרחבה בנושא זה ראי http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3478

אני מופיעה בהצגה בקרוב ובן אמור לתת לי חיבוק כחלק מההצגה, אני לא יודעת איך להימנע מזה - הרבנית אשרה קורן

השאלה

היי
אני דתייה ואני מאוד רוצה להיות שחקנית בעתיד
אני יודעת שזה מקצוע לא פשוט מהמון בחינות ואחת מהן היא שמירת נגיעה…
אני עוד מעט עולה להופעה שבה בן חילוני אמור לתת לי חיבוק ואני לא יודעת איך להגיד לו שזה לא מתאים בלי דרך שבה הוא יפגע…
(זה חלק משחק שמועבר בתוך ריקוד ואני יודעת שאם אני יגיד למורה שלנו משהו היא כנראה תחליף אותי במישהי אחרת ואני מאוד רוצה את התפקיד…
מה לעשות?
דרך אגב,
מה ההגבלות של שמירת נגיעה?  

תשובה

שלום לך יקרה,

ישר כוח על השאלה

את נמצאת בזמן קצר לאחר קבלת עול מצוות, ואת מתחילה לחוות את המשמעות שמחויבות הלכתית דורשת מאתנו. הרצון שלך למצוא את הדרך לשלב בין שאיפותייך להיות שחקנית לבין שמירת ההלכה הינה משמעותית וראויה להערכה.

הרבה דרכים יש לעבוד את ה', ו"בכל דרכיך דעהו", בכל דרך בה אנו פונים עלינו לעבוד את ה', ולמצוא את החיבור לקב"ה שם. (מוסר אביך ב', ב)

חיזוק לרצונך, תוכלי למצוא בדבריו הנפלאים של הרב קוק: 

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה. ("אורות הקודש", חלק א, עמ קע")

"אי אפשר לשום אדם לכבוש את הכשרונות הטבעיים שלו, מפני איזה מעצור של מצב או של נימוס. ומי שהוא סופר ומשורר בטבע, מוכרח הוא להוציא את כשרונו מן הכוח אל הפועל… ("חדריו", עמ ס"ו)

עצם הרצון לפתח את כישורייך במשחק הוא חשוב ומבורך, ובכך את יכולה לבטא את הכוחות המיוחדים שהקב"ה חנן אותך בהם.

אכן כפי ציינת מקצוע המשחק בעתיד, ואף בהשתתפות בקבוצה מעין זו בהווה, מציבה בפנייך אתגרים. המורכבות עשויה לעלות הן מבחינת התכנים של ההצגה, והן מבחינת גדרים הלכתיים כדוגמת מה שאת מתארת. דווקא בשל כך ישנה חשיבות גדולה להקפדה ושמירה על גבולות. כפי שאת מבינה בשאלתך, אכן ישנו איסור הלכתי במגע אינטימי בין איש ואישה שאינם נשואים. אין מקום להתיר חיבוק, גם במסגרת הצגה. 

להרחבה בנושא מקור איסור המגע וגבולותיו, אני מפנה אותך לתשובה של הרבנית רחל ריינפלד – וכטפוגל בנושא, באתר שלנו:

https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-41.

אני מציעה ליזום שיחה עם מנחת הקבוצה על הגבולות שלך, ואף לבחון על ידי כך את היכולת של הקבוצה להכיל בחורה דתייה. ייתכן כי תוכלי להיעזר במישהו מסביבתך או משפחתך בשיחה מעין זו. אני מציעה לך גם לשוחח עם נשים דתיות העוסקות במשחק וביצירה, ולשמוע על ההתמודדות שלהן. איני יודעת אם ישנה אפשרות כזו לגיל שלך במקום מגורייך, אך דעי כי התחום מתפתח, וישנן מסגרות שונות לנשים דתיות במשחק, בהן ייתכן ותוכלי בעתיד בעזרת ה' למצוא את מקומך. החיים הבוגרים מציבים בפנינו בחירות ואתגרים ולפעמים רצונות וערכים מתנגשים, ובידינו הבחירה והאפשרות לאזן בין הכוחות השונים. אם תרצי אשמח לשוחח איתך בנושא באופן אישי ולסייע באתגרים השונים.

אני מברכת אותך בהמשך דרכך, ומאחלת לך להשכיל ולסלול את דרכך הייחודית מתוך שמחה ומתוך מחויבות הלכתית.

בברכה,

אשרה

הרבנית אשרה קורן מייסדת וראשת בית המדרש לנשים מתן השרון ברעננה 

לקריאה נוספת על מקור האיסור וגבולותיו: הרב יובל שרלו- באתר הישיבה "אורות שאול" https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=6043

האם מותר לעשות איפור קבוע? אני רגישה לחומר והוא תמיד נוזל לי. - הרבנית רחל קרן

שאלה:

האם מותר לי לעשות איפור קבוע? ( פס במקום אייליינר)? אני רגישה לחומר והוא תמיד נוזל לי…תודה רבה!!

תשובה:

שאלתך נוגעת באיסור הקעקע הכתוב בתורה:(ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'", והאם איפור קבוע (הנעשה על ידי החדרת צבע מתחת לעור וכרוך בהוצאת מעט דם) הוא כתובת קעקע האסורה בתורה? 


תשובה בקצרה: (התשובה בהרחבה יחד עם המקורות מובאת בסוף הדברים)

 שורש האיסור בתורה הוא על כתובת קעקע כחלק מעבודה זרה. (טור יורה דעה קפ) על כתובת קעקע כיום, שאינה נעשית לשם עבודה זרה, חל איסור לדעת רבים, משום שנעשית כדי להידמות ל"חוקות הגויים". (אגרות משה יורה דעה ח"ב, נג).

השאלה האם איפור קבוע נכלל באיסור זה?

יש פוסקים שהחמירו בכך, למשל: הרב שמואל ווזנר, כ"סרח קעקוע" – הפעולה דומה – החדרת צבע מתחת לעור. הרב יצחק עראמה רואה בכך קעקוע ממש ואוסר. לעומתם – יש המתירים, למשל: הרב עובדיה יוסף, הרב דוב ליאור, מפני שלאחר זמן,  גם אם שנים, האיפור דוהה ונעלם, ואין בו כתיבת אותיות ואינו לשם עבודה זרה. הרב אשר וייס מתיר במקום שיש צורך – עוגמת נפש בגלל מראה וכדו', מפני שהתהליך של האיפור אינו דומה לגמרי לקעקוע. 

נראה שניתן לסמוך על המתירים, בעיקר אם יש צורך בדבר. 

בברכה,

רחל קרן

הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב

הרחבת התשובה:

כאמור, איסור הקעקע נזכר בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּבָּכֶם אֲנִי ה'". אמנם יש המפרשים שמדובר באיסור על פעולה הנעשית בהקשר של אבלות על מת (לנפש = על מת. כך אבן עזרא על הפסוק)  אך בגמרא נלמד איסור הקעקוע כאיסור כללי, ולאו דווקא בהקשר לביטוי אבלות:  

מסכת מכות (כא, ע"א): משנה: הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר: "…וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"

הטור (יורה דעה קפ) מבאר שאיסור נובע מ"חוקות הגויים", מנהגם של גויים לקעקע את עורם כחלק מע"ז . בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, נג) טוען הרב פיינשטיין שמאחר שקעקוע הפך לדבר שכיח ומקובל בחברה המערבית, שוב הפכה "כתובת קעקע" לאסורה מטעם זה של "חוקות הגויים", כע"ז. 

יש המסבירים את טעם האיסור– בפגיעה בגוף כפי שנברא, ויש הרואים בקעקוע ביטוי של עבדות, כפי שאכן נעשה בדורות עברו לעבדים, וכלפי עמנו – על ידי הנאצים. 

לגבי גדר האיסור: 

בדיון בגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה" ממש [כלומר: האיסור הוא רק אם כותב בקעקע את שם ה' המפורש על גופו]. אמר ליה: לא כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה" אני ה' ולא אחר. [האיסור דוקא על כתיבת שם כלשהו של ע"ז]."

המחלוקת בגמרא היא מה נלמד מצירוף המילים "אני ה'" לאיסור: מה היא אותה "כתובת קעקע האסורה – האם כתיבת ה' המפורש על גופו, או כתיבת כל שם של ע"ז. 

בהמשך הגמרא משתמע שהעושה קעקע וכוונתו לשם רפואה –מותר, ובלשונם: "מותר לו לאדם שיתן אפר על גבי מכתו … כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו" [שלא נעשה לשם ע"ז]. (מכות כא, א).

הפוסקים חולקים-  האם יש משמעות לסדר הפעולות – קודם כתיבה ואחר כך החדרה לעור או אין משמעות לסדר?

את אופן הפעולה מפרש רש"י (שם): כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים. 

תיאור הפעולה ברש"י נראה דומה לפעולה הנעשית לצורך איפור קבוע.

הרמב"ם (הלכות ע"ז יב, יא) משייך את איסור הקעקע לעניין עבודה זרה והתהליך הפוך:  קודם שריטה ואחר כך מילוי בצבע, וזה האיסור מדאוריתא. . ואם לא כתב – פטור, אבל אסור. סדר זה מופיע גם אצל הרא"ש (פסקי הרא"ש. מכות ג, ז). ואם הסדר אינו כך – פטור. לדעת הריטב"א, אשר דן בדברי רש"י (ריב"ן) וברמב"ם אין הבדל בסדר הפעולות, ואין הבדל אם כתב או עשה רישום אחר. 

ומכאן עולה השאלה: האם עצם הפעולה של החדרת צבע באופן קבוע – אסורה, גם אם לצרכי נוי וקוסמטיקה, או האיסור הוא רק כאשר נכתב דבר בכוונת עבודה זרה? האם צריך להיות רשום בה שם ע"ז? ואם לוקה רק כשמדובר בע"ז, האם בסתם – פטור אבל אסור, או שמותר? 

בדברי ר' ירוחם מהראשונים נראה שאין איסור במצב זה:
"אסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו, כלומר, לחקוק רושם בבשרו, שכך היה דרך עובדי עבודה זרה ולוקה עליו מן התורה… ומותר לשום אפר מקלה על מכתו,דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה לשם עבודה זרה.  כך פשוט (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה, נתיב יז, חלק ה, דף קנט, טור ב) מדברי רבנו ירוחם אפשר להסיק שאם אין כוונה לע"ז – מותר. 

אולם בשולחן ערוך עולה שאסור (בשולחן ערוך, יורה דעה סימן קפ סעיפים א – ד: )

א: כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:ב: עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

ג: מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:

ד:הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (דעת עצמו).

מדברי שולחן ערוך עולה שכל כתובת קעקע אסורה. 

בעל "הלבוש" מביא מקרה נוסף כתובת קעקע על עבד שברור שאינה משום עבודה זרה אך אוסר גם אותה מדרבנן. הלבוש מתיר רק ענייני רפואה (לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, סימן ק"פ).

ומותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפאות המכה…. והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח – פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.

וכך גם בפתחי תשובה (שם)

מדברי שו"ע ונושאי כליו נראה שניתן להבין שגם האיפור הקבוע – אסור, כי גם בו מחדירים צבע תחת העור כדי לתת צבע סביב העין או על גבי השפתיים וכדומה, כמו שעושים בכתובת קעקע. 

על פניו מעיון במקורות אלו יש בעיה באיפור קבוע. 

(דיון נרחב על פי המקורות הנזכרים לאסור – ר' יצחק עראמה "בארות יצחק". סימן יח. )

הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר. ח"ב סימן נו) דן האם האיסור חל רק על כתיבת אותיות, או גם בצבע וציור ומכריע שאין הבדל, אולם פוסק שיש מקום להקל מסיבות של צורך גדול – צלקת וכדו', או שנגרמת לה עוגמת נפש או בעיה בחיי הנישואין. השיקול להקל הוא משום שהקעקוע לא נשאר לנצח, משום שאין בו כתיבה ואין בו כוונת ע"ז, ומשום שלרפואה, מותר, וכאן מדובר ברפואת הנפש.

הרב עובדיה יוסף דן באיפור קבוע ומראה מדוע בכל זאת ניתן להקל כאן

הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (חלק ג. דיני חציצה הערה י') פוסק להקל בעניין איפור קבוע מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. (כפי שראינו בדברי ירוחם). ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל. (כאן יש מקום להעיר שאיפור קבוע נעשה תחת שכבות נוספות של העור ולא רק האפידרמיס – השכבה העליונה ומשום כך הוא נהיה קבוע. אבל לאחר מספר שנים הוא יורד ומשום כך אינו כקעקוע). 

מסכם הרב עובדיה יוסף נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה.

מכל הנ"ל עולה שאפשר יהיה לעשות איפור קבוע כאשר יש צורך בדבר – רגשי, או גופני. 

הערה נוספת:  לגבי שאלת החציצה בעת טבילה במקווה: 

כאשר אישה טובלת במקוה, היא צריכה לבדוק את עצמה היטב היטב מכל דבר של חציצה, שהרי אם יהיה עליה דבר החוצץ בינה לבין המים – כי אז הטבילה איננה טובה. 
וכתוב בשולחן ערוך סימן קצ"ח: 
"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ…" 
חציצה הינו דבר שאשה מקפידה עליו להסירו, וכן שמכסה חלק ניכר מגופה. אבל כלל גדול בענייני חציצה – כל העשוי לנוי אינו חוצץ. רק דבר שמקפידה להסירו – חוצץ. כך פוסקים הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה"והוא מחריג את האיפור הקבוע, גם אם מחזיק כמה שנים, והרב אלישיב קנוהל (איש אשה עמ' 114-115). הרב זכריה בן שלמה ב"אורות הטהרה" מתייחס גם לקעקוע שאף הוא אינו חוצץ, וכן לאיפור קבוע שהוא "קעקוע זמני" אשר בודאי אינו חוצץ – זה דבר שאין בו ממש ואי אפשר להסירו בדרך רגילה. 

בתי מתחתנת, האם מותר לי לגעת בחתן שלי כמו בבנים שלי (אני מרגישה שהוא כמו הבן שלי) או צריך להתייחס באופן אחר? - הרבנית חני פרנק

השאלה:

ברצוני לשאול, עד כה התחתנו מילדינו רק בנים. ובשעה טובה ביתי התארסה ומתחתנת בקרוב. לכלות שלי אני מתייחסת ממש כבנותיי. כעת בפעם הראשונה יש לי חתן(ואנו מרגישים שיש לנו בן חדש למשפחה) רציתי לשמוע התייחסויות הלכתיות איך אני אמורה להתייחס לחתן של ביתי מבחינה פיזית (חיבוקים וכדומה..). האם ממש כמו אל הבנים שלי או באופן שונה?

תשובה:

שלום וברכת מזל טוב לשואלת היקרה,

אשרייך שאת נוהגת בכלותייך כבנותייך ואשרייך שאת חשה ברצון לנהוג כך גם כלפי חתנך הטרי. אין ספק שהדרך הזו ראויה ונכונה מאוד, כדי לקיים קשרים טובים הן שלכם ההורים עם בני המשפחה החדשים שאתם זוכים לקבל למשפחתכם והן עם ילדיכם שנישאים ומרגישים שגם בני הזוג שבחרו רצויים ומקובלים במשפחתם.

עם זאת, צריך לזכור שההלכה מגבילה אותנו במגע של חיבה עם בני המין השני, וההגבלה הזו חלה על כולם, למעט אב ובתו ואם ובנה. יוצאי הדופן היחידים בהקשר הזה, וגם הם נתונים במחלוקת הפוסקים, הם סב ונכדתו, שהרי בני בנים הרי הם כבנים. לכן, גם אם את מרגישה קשר רגשי כמו של קרבה ראשונה כלפי חתנך הטרי, עדיין מבחינה הלכתית אסור שיהיה ביניכם מגע פיזי, גם אם הוא מגע דומה לחיבת אם לבנה ולא למגע של חיבה בהקשרים מיניים. באותה מידה, כמובן שגם לאישך אסור לחבק את כלותיכם. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש דרכים רבות שאינן פיזיות להביע חיבה כלפי הזולת, ומתוך החום ששידרת כבר בשאלתך אני סמוכה ובטוחה שתמצאי את הדרכים הראויות להביע את החיבה לחתנך.

אני מאחלת לכם אהבה ואחווה ושלום ורעות גם בין ילדיכם לבני הזוג שלהם וגם ביניכם לבין הבתים החדשים שילדיכם מקימים.

חני פרנק

הרבנית חני פרנק היא יועצת הלכה, מקימת סניף מתן השומרון ורכזת תוכן ידעיה

הרחבה:

בפרק י"ח בספר ויקרא, בתוך פרשת העריות, נמצאים הפסוקים הבאים:

(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':

(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָה לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:

(כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ:

מפסוק כ' מובן שיש איסור להיות ביחסי אישות עם אשת איש. האיסור בפסוק ו' ובפסוק י"ט הוא במחלוקת הפוסקים גדולה, האם דין "לא תקרב" מהתורה שייך רק לגבי יחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ן,[1] או שהוא חל גם על קרבה של חיבה שמביאה ליחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ם[2] על פי המדרש בספרא.[3] מפסוק ו' לומדים שהאיסור אינו רק על אישה נידה, אלא חל על כל העריות האסורות, ובתוכן גם על איסור אשת איש. גם אם נפסוק לפי הרמב"ן, עדיין מגע של חיבה יהיה אסור מדברי חכמים, כסייג לתורה, וממילא אין לעבור עליו.

ברור שהיחס בין חמות לחתן, הוא יחס של ערווה אסורה. ולכן יהיה אסור לחמות לחבק את חתנה. זאת בשונה מהמגע בבניה הבוגרים, שהרמב"ם והשו"ע התירו אותו, אבל גם בהיתר הזה הם הכניסו סייגים (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיףז):

המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם,  אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרובים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן.

לשון השולחן ערוך כאן, שהעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א, ברורה, שגם כאשר מדובר באחת מהעריות שלא מעוררות מינית את האדם, מתוך קרבתו המשפחתית אליהן, עדיין אסור יהיה לו לחבק ולנשק אותן, למעט אב לבתו ואם לבנה. וכפי שכתבתי לעיל, יש מי שמתירים כאן גם סב ונכדתו.[4]מכאן פשוט שאם אפילו קרובות מדרגה ראשונה כמו אחיות נאסרו, חמות וחתן על אחת כמה וכמה.

הערות שוליים:

[1]השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג:

והנה הרב (הרמב"ם) מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות… אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפראובסיפרי.

ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (דבריםכב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח) ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן…

[2]רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג:

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מיח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא [פי"גה"ב (בד"חהט"ו)] לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות. ושם (ה"חובד"חהכ"א) אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר (שם) לבלתי עשות מחוקות התועבות…

[3]ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג:

(ב) ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה,  אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרב וובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, אני ה' אני נאמן לשלם שכר.

[4]ראו פתחי תשובה אבן העזר סימן כא ס"קה:

האב לבתו. עבה"ט (עיין באר היטב) דה"ה (דהוא הדין) בת בתו; ועב"ש ס"ק י"ד (ועיין בית שמואל סעיף קטן י"ד) שהקשה דהא (שהרי) הר"ן כתב בת ותנן (שנינו) בת בתו לא תנן, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיתר מפורש מנ"ל (מניין לנו) להקל בבת בתו? וטרח ליישב ע"ש (עיין שם)… 

בעקבות שיפוץ, איזה דרך לחימום מים עדיפה מבחינת חימום בשבת – חשמל, גז, דוד שמש? - הרבנית עידית בר טוב

השאלה:

שלום,
אנחנו משפצים עכשיו דירה, ואנחנו צריכים לבחור דרך לחימום מים (חשמל, גז, שמש או שלושתם). האם בגלל חימום מים בשבת עדיף פתרון חשמל?
האם יש דרך שמאפשרת שימוש במים חמים מדוד חשמלי (אולי פתרון של מכון צומת או משהו)?
בדוד שמש אנחנו נוהגים כמו השיטות המקילות שמאפשרות שימוש בשבת.
תודה רבה.

תשובה:

שלום לך, ברכותי לרגל השיפוץ.

בעניין חימום מים, אכן קיימות שלוש האפשרויות שציינת. השימוש הרווח ביותר בארץ נעשה בדודי שמש בשילוב עם חימום ע"י חשמל (בויילר) לימים מעוננים, או בדוודים חשמליים בלבד. שימוש במערכת גז (יונקרס) רווח פחות, מה שמביא לכך, שרבים מפוסקי זמנינו לא נדרשו לעסוק בשאלת התאמתם לשימוש בשבת.

ככל הידוע לי, מערכת חימום המים בגז מופעלת באופן חשמלי באמצעות חיישן, המגיב לירידה בלחץ המים עם פתיחת הברז. ישנם חיישנים המדליקים להבה, וישנם כאלה אשר מגבירים עצמה של להבה קיימת. בשני המקרים פעולת האדם גורמת באופן ישיר להפעלת החישן, ולכן אסורה בשבת.

לגבי שימוש בדוד חשמלי, כאשר הדוד פעל לפני שבת, ובשבת הוא כבוי, כל עוד המים אינם מגיעים לחום שהיד סולדת בו (לכל היותר 45 מעלות), לכל הדעות מותר להשתמש במים, מפני שאין בכוחם לבשל.

כאשר ישנו ספק אם המים שבדוד לוהטים (מפני שהדוד לא דלק שעות מרובות), כתב הרב מלמד (פניני הלכה הלכות שבת הרחבות פרק י' סעיף כד), כי ניתן להתיר זאת, כאשר הדוד דלק לפני כניסת השבת, זאת משום שמדובר ב"דבר שאינו מתכוון", כלומר, האדם משתמש במים שהוחמו מבעוד יום, ושימוש זה מותר. אולם הוצאת המים מביאה לכך שמים קרים ייכנסו לתוך הדוד ויתערבו במים הרותחים שבתוכו, מה שיביא לבישולם. בישול זה הוא מלאכת שבת, שאסור לעשותה. אך במקרה המדובר, אין כוונתו של האדם הפותח את הברז, לגרום לחימום המים הקרים, וגם אין וודאות, שכך אכן יקרה. לכן מותר להשתמש במים הללו ללא חשש. (כל זאת כמובן כאשר הדוד כבוי בשבת). ועוד, כאשר גוף החימום החשמלי אינו פועל, אף על פי שישנם בתוך הדוד מים חמים, המים הקרים שייכנסו לתוכו, יתחממו בגרמא בלבד, ולא בפעולה ישירה של האדם.

כדאי לדעת, שלאחרונה פיתחו במכון צומ"ת פתרון טכנולוגי, שמאפשר שימוש במים שהתחממו בשבת בדוד חשמלי. פתרון זה כולל ווסת טמפרטורה, אשר ימנע מהדוד לחמם את המים מעבר לחום שהיד סולדת בו, ועקיפת הקשר הישיר שבין הווסת וגופי החימום, כך שפיקוד אלקטרוני מפעיל את גופי החימום בתדירות קבועה ובפרקי זמן קצובים, ואינו מושפע מפעולת האדם, פותח הברז.

בשאלתך כתבת שאתם מקלים בענין דוד שמש. הרחבה הלכתית בנושא זה מצורפת בסוף התשובה.

לכן בסיכום נראה  כי דוד שמש הינו המומלץ ביותר (גם מבחינה אקולוגית, וגם כאמצעי החסכני ביותר), דוד חשמל, הדולק בשבת, מותר לשימוש רק בצירוף ההתקן של מכון צומת, ומערכת גז אינה אפשרית לשימוש בשבת.

אני מאחלת לכם שהשיפוץ יעבור בקלות ובס"ד.

עידית

הרבנית עידית עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'

הרחבה בעניין דוד שמש:

התורה אסרה לבשל באש וב"תולדות האש" (חפץ שהתחמם ע"י האש, והוא חם דיו כדי לחמם בעצמו). בישול ע"י חום השמש מותר, אך חכמינו גזרו איסור על בישול ב"תולדת החמה", למשל בגד, או כלי שעמדו בשמש, והם לוהטים (מס' שבת דף לח ע"ב-לט ע"א, שו"ע אורח חיים סי' שיח, ס"ג). יוצא מכך, שהגדרת חימום המים בחמה או בתולדות חמה, היא שתכריע לאסור או להתיר שימוש בדוד שמש בשבת.

פוסקים רבים סברו כי מדובר בבישול בחמה, ולא בתולדות החמה, מפני שתפקיד הקולטים הוא לרכז את קרני השמש בלבד, ועיקר החימום לא נעשה באמצעות החום שלהם (הרב קאפחבקובץ זיכרון הראל, עמ' 113-117, ציץ אליעזר חלק ז סי' יט, וחלק ח סי' יד, הר צבי אורח חיים חלק א סי' קפח, יביע אומר חלק ד, אורח חיים סי' לד, שמירת שבת כהלכתה במהדורה ראשונה פרק א סכ"ט) . לעומתם יש מי שראה בצינורות המים תולדות חמה ולכן אסר שימוש זה בשבת (מנחת יצחק חלק ד סי' מד, אז נדברו חלק א סי' לד). מעבר לכך, בשמירת שבת כהלכתה מהדורה שניה, לא חוזר בו המחבר מסברתו, אך נוטה להחמיר בשימוש בדוד שמש, שמא יטעו וישתמשו בעקבות זאת גם במים שחוממו בדוד חשמלי (פרק א, סמ"ה הערה קכ"ז בשם הרב אוירבך).

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הוא חימום המים הקרים, הנכנסים אל הדוד ע"י המים שהתחממו מן השמש. מכיוון שבפתיחת הברז נכנסים מים קרים לתוך דוד השמש, נשאלת השאלה האם חימום מים אלה נחשב כבישול בשבת, או לא.

בישול זה נעשה בתולדת חמה, ונכלל לכאורה בגזרה, אולם האדם המשתמש במים החמים אינו מעוניין בתוצאה הנלווית של כניסת מים קרים ובישולם, ולכן מדובר בדבר שאינו מתכוון. מלבד זאת אין ודאות שאכן כך יקרה (פסיק רישא), מכיוון שאיננו בטוחים שהמים החמים יגיעו לטמפרטורה של יד סולדת (שבכוחה לבשל), ואף אם ברור שהמים חמים במידה רבה, זהו פסיק רישא דלא ניחא ליה (שהרי כניסת המים הקרים מקררת את כל הדוד) באיסור דרבנן, שמקילים בו לכתחילה (תרומת הדשן סד, שו"עאו"ח סי' שכ, סי"ח, באר יצחק אורח חיים סי' טו, יביע אומר חלק ד, אורח חיים סי' לד). ואף מי שמחמיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה מדרבנן (מגן אברהם סימן שיד ס"ה, משנה ברורה סימן שיד, סי' יד) מתיר כאשר מדובר בשני דרבנן –  בישול בתולדות חמה, שאיסורו מדרבנן, ועשייתו בגרמא.

התשובה נכתבה על ידי הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים', ובתנועת "נשים למען המקדש"

רבניות "משיבת נפש" עונות לשאלות

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית לחלוטין, עם זאת חשוב לציין את גילכן בשעת השאלה. כל פרט נוסף שתבחרו לשתף יעזור לנו בדיוק התשובה והתאמתה לשואל/ת. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים ובמידת הצורך ישונו פרטי בגוף השאלה כדי להגן על צנעת הפרט.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא בין שבוע לשבועיים.
לתשומת לבכן, השאלות מגיעות למנהלת האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי עניין ופניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.
עצם שליחת השאלה מהווה הסכמה לתנאים אלו.

תשובות הרבניות לשאלותכן יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.

*יש למלא את כל שדות החובה

אודות שו"ת "משיבת נפש"

שו"ת "משיבת נפש" הוקם בשנת תשע"ז (2017) על ידי ארגון "בית הלל – הנהגה תורנית קשובה". השו"ת הוקם לאור הצורך ההולך וגובר לקבל מענה לשאלות הלכתיות ורוחניות מתלמידות חכמים ונשות חינוך תורניות. 

המיזם צמח מתוך השיח הפורה ב"בית הלל", שיח ודיון הלכתי בין רבנים ורבניות.

המיזם פונה לנשים בכל הגילאים ובכל שלבי החיים, ומציע להן בית להפנות אליו את שאלותיהן.

הרבניות המשיבות ב"משיבת נפש" הן בעלות שנות לימוד רבות במסגרות תורניות ואקדמיות ובעלות ניסיון חינוכי בפועל.

כל תשובה נבדקת על ידי מספר משיבות, ועדה מייעצת הלכתית וחינוכית ובמקרי הצורך גם עם פסיכולוגית מומחית שהוכשרה במיוחד עבור המיזם.

במקביל למענה, המשיבות שלנו עוברות השתלמויות בנושאים בוערים ורלוונטיים באופן קבוע.

בראש המיזם עומדת הרבנית יעל שמעוני.

חברי הוועדה מייעצת: הרב יהודה גלעד, הרב שלמ"ה הכט, הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי , הרבנית תמר מאיר, הרב מאיר נהוראי, הרבנית איילת סג"ל, הרבנית תרצה קלמן, הרב עמית קולא, והפסיכולוגית סמדר בן דוד.

יש לך שאלה הלכתית? שאלה בתחום תורני אחר?
רבניות משיבת נפש ישמחו לענות על השאלות שמטרידות אותך.

האתר בהרצה (להערות והצעות לחצו כאן)