משיבת נפש

נשות תורה עונות כהלכה

שאלות אחרונות

כאשר כמה נשים מתפללות יחד בערב שבת האם הן יכולות לומר "ויכולו" וברכת "מעיין שבע"? - הרבנית בת שבע סמט

 

 שאלה:

בבית המדרש בו אני לומדת, כאשר אנו נמצאות יחד בשבת אנחנו משתדלות להתפלל יחד קבלת שבת וערבית, כשאחת מאיתנו משמשת שליחת ציבור. רציתי לשאול לגבי החלקים שנאמרים לאחר תפילת עמידה – "ויכולו" וברכת מעין שבע על חלקיה השונים. מה מתוך אלה מותר לומר כאשר מדובר בתפילה משותפת של כמה נשים? האם מספר הנשים המשתתפות בתפילה משנה לעניין זה? אין לנו עניין "לחקות" תפילה במניין, אלא ליצור מסגרת מלאה ככל האפשר של תפילה משותפת, ונשמח לדעת מה האפשרויות ההלכתיות בעניין זה.  

תשובה:

שלום רב.

אכן בתפילה משותפת של נשים בלבד, אפילו נשים רבות, אין לומר "דברים שבקדושה" (חלקים בתפילה הדורשים מניין גברים), יחד עם זה, יש חלקים רבים שניתן לומר ולשיר יחד.

פסוקי "ויכולו" שאחר תפילת עמידה של ליל שבת, הינם פסוקים מן התורה. אין שום מניעה לאמרם גם ללא מנין. אין בהם ברכה ואינם "דברים שבקדושה" אלא פסוקים המתארים את סיום מלאכת בריאת העולם.

הגמרא במסכת שבת [דף קיט עמוד ב] אומרת מפורשות שאף יחיד אומר את פסוקי ויכולו ומוסיפה שבזה נעשה אדם שותפו של הקב"ה במעשה בראשית:

אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

אמנם הטור (או"ח, הלכות שבת, סימן רסח) הביא את המנהג לעמוד בפסוקי "ויכולו" כדי שיהיה עדות להקב"ה על מעשה בראשית ומוסיף שלכן יש לומר אותו יחד בעמידה. מכאן הסיק הט"ז (או"ח סימן רסח, ס"ק ה) שיחיד המתפלל אינו חוזר ואומר "ויכולו" כי אין עדות ליחיד, אך מוסיף ואומר כי:

ואם ירצה יחיד לאומרה, לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד.

וכך גם הובא במשנ"ב.

יוצא מכל הנ"ל שניתן לומר בציבור נשים את פסוקי "ויכולו" בלי להתכוון לדיני עדות.

ברכת מגן אבות-

תקנו חכמים שהש"צ אחר תפילת עמידה של ערבית של שבת יברך ברכה זו. היא נתקנה כעין חזרת הש"צ של ערבית ויש בה תמצית של שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת. לכן עניינה היא ציבור עם מניין כשאר חזרות הש"ץ אוינה נאמרת ביחיד.

יחד עם זה אפשר לומר את החלק המרכזי של הברכה ללא הברכות עצמן (הברכה הפותחת והברכה החותמת) כפי שפוסק הרמ"א [שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח, סעיף ח]:

ואומר ש"צ ברכה  אחת מעין שבע, ואין היחיד אומר אותה.

הגה: מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה.

כלומר, אתן כציבור נשים אינכן יכולות לומר את הברכה שבמניין רגיל החזן אומר, אבל כן יכולות לומר יחד את מה שהציבור אומר בבית הכנסת, מהמילים "מגן אבות בדברו" ועד המילים "זכר למעשה בראשית".

לסיכום- אתן מוזמנות לומר את "ויכולו" ומיד אח"כ את "מגן אבות" (ללא "אלוקינו ואלוקי אבותינו").

מברכת אתכן שיתקבלו תפילותיכן לרצון!

בת שבע

הרבנית בת שבע סמט היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז

יש לי חברה שהיא בכורה, ומקפידה כבר כמה שנים, מאז לימודיה במדרשה, לקיים סיום מסכת גמרא בתענית בכורות. השנה היא כנראה לא תספיק לסיים מסכת בזמן. בעקבות כך, מספר שאלות - הרבנית רחל ריינפלד - וכטפוגל

השאלה:

יש לי חברה שהיא בכורה, ומקפידה כבר 6 שנים, מאז לימודיה במדרשה, לקיים סיום מסכת גמרא בתענית בכורות. השנה היא כנראה לא תספיק לסיים מסכת בזמן. בעקבות כך, מספר שאלות:

  1. האם היא יכולה לפטור את עצמה דרך שמיעה בטלפון של סיום מסכת שאני אמורה לקיים בערב פסח?
  2. אם לא, האם עדיף שתלך לשמוע סיום מסכת של מישהו אחר במקום מגוריה (אנחנו גרות רחוק אחת מהשנייה), או שתסיים בעצמה מסכת משניות וכדומה? האם זה שהיא מקפידה כבר כמה שנים לסיים מסכת מחייבת אותה כמעין נדר והיא חייבת לסיים מסכת גמרא בעצמה?
  3. באופן כללי – מה המעמד של אישה ביחס לתענית בכורות? האם נכון שאישה תחייב את עצמה בתענית או בפטור דרך סיום מסכת? אציין שחברה שלי היא מעדות המזרח (מנהג פרסי), ובמשפחתה אין לפני כן מנהג של בכורות שמתענות.
  4. מה המקום של פטור סיום מסכת בתענית בכורות? מה נחשב סיום מסכת שסעודת המצווה שלו פוטרת מתענית (גמרא/משניות/ספרים אחרים)? עד כמה זה ראוי להשתתף בסיום שאחרים מקיימים ולהיפטר דרך כך?
    תודה!

תשובה:

שלום לך,

יישר כח על ההשקעה השנתית להגיע לערב פסח עם סיום מסכת! מדובר במאמץ לא קטן ואני מניחה שזה נותן משמעות נוספת לאופן הכניסה שלך לחג.

שאלת מספר שאלות ואני מקווה לתת את המענה לכולן תוך כדי הדברים הבאים (שלאו דווקא על סדר השאלות שלך)

אפתח בתשובה מעשית קצרה:

במצב שאת מתארת, יש כמה אפשרויות העומדות בפני חברתך (לאו דווקא לפי סדר עדיפות חוץ מן האפשרות האחרונה) –

  1. להשתתף בסעודת מצווה של מישהי או מישהו אחר, גם אם היא אינה מכירה אותו.
  2. לעשות סיום על מסכת משניות עם פירוש או ספר תנ"ך בעיון (זוהי קולא מיוחדת לסיום מסכת בתענית בכורות)
  3. להחליט שלא להתענות כדעת הפוסקים שנשים לא מתענות או לעשות התרת נדרים שלא להתענות.
  4. כעדיפות אחרונה בשעת הצורך, ניתן להשתתף בסיום שלך דרך הטלפון.

כעת אפנה להרחבה בשאלות המהותיות ששאלת וכן בהבאת המקורות:

 

מקור המנהג של תענית בכורות ערב פסח

המנהג של תענית בכורות מקורו ממסכת סופרים (פרק כא) "ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח", אלא שיש מחלוקת ראשונים בהבנת הירושלמי (במסכת פסחים פרק עשירי הלכה א') האם המנהג הזה אכן היה נהוג בימי האמוראים. להלכה, הרמב"ם לא מזכיר מנהג זה והשולחן ערוך פוסק שהבכורות מתענים(שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תע סעיף א). יחד עם זאת, הסיקו באחרונים שמכיוון שתענית בכורות הינה מנהג ולא גזירת חכמים ועוד שהמנהג נתון במחלוקת ראשונים- שיש מקום להקל בתענית זו. סיבות נוספות להקל הן "חלישות הדור", טורח ההכנות הרבות בערב פסח והחשיבות להיות במיטב בליל הסדר (ערוך השולחן אורח חיים סימן תע, א; שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כה).

פטור מן התענית על ידי השתתפות בסיום מסכת

האופן בו מקילים הוא בכך שאדם יכול לפטור עצמו מן התענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה כגון ברית מילה או סיום מסכת – אפילו אם אינו מכיר את המסיים. יש חולקים על מנהג זה אך הרב עובדיה יוסף נסמך על המשנה ברורה ועוד פוסקים בכדי להתיר וכך אנו רואים שנוהגים הרוב כיום (משנה ברורה סימן תע ס"ק י, שו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן כו). כותב הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק ג פרק יב) שאם לא קשה לא להתענות ואין זה משפיע על עריכת ליל הסדר, טוב שלא יקל לכתחילה לפטור עצמו על ידי סיום מסכת.

המקור לסעודת מצווה בסיום מסכת הוא במסכת שבת (דף קיח, עמ' ב) כאשר אביי מצהיר "תבוא עלי הברכה שכאשר ראיתי תלמיד חכם שהשלים לגרוס מסכתו עשיתי יום טוב לחכמים" (תרגום). ופוסק  הרמ"א שבנוסף לסעודת ברית מילה ופדיון הבן, גם על סיום מסכת מקיימים סעודת מצווה ואף אוכלים בשר ויין לאחר ר"ח אב (שולחן ערוך שם סימן תקנא, י). הרב עובדיה פוסק שנשים יכולות להקל ולא להיות נוכחות בסיום עצמו, אלא שיביאו להן מאכלים מן הסעודה ותאכלנה ובזה יפטרו עצמן מן התענית (שלא כגברים שצריכים להיות בזמן הסיום ולפחות כשמדברים דברי תורה) (שו"ת יביע אומר חלק ד אורח חיים סימן מב). אך במקרה של חברתך שהרגילה עצמה לא רק לנכוח בסיום אלא אף לקיים סיום בעצמה, הדעה המקלה הזאת נראית לא שייכת אליה וראוי שתשתתף בסיום בפועל.

כאמור, בתענית בכורות נוהגים להקל ולכן ניתן לקיים סעודת מצווה אפילו על סיום מסכת משניות(למרות שבזמנים אחרים לא נוהגים כן),בין קצרה ובין ארוכה, אשר נלמדה עם פירוש (ולא גריסה ללא הבנה). מסייג הרב עובדיה שבסיום כזה יפטור רק את עצמו מן התענית ולא אחרים(יביע אומר שם). לדעת הרב משה פיינשטיין יש שמחה גם בסיום לימוד ספר מתורה שבכתב בעיון ולכן גם סיום זה יכול להוות סעודת מצווה לענין פטור מתענית בכורות (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנז).

דין נשים בתענית בכורות

כותב בעל השולחן ערוך: "…. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה" ומוסיף הרמ"א (הפוסק האשכנזי) לגבי הנשים "ואין המנהג כן" (שולחן ערוך שם). מסביר המשנה ברורה (שם) שהדעה שנשים מתענות היא משום שמכת בכורות היתה גם עליהן, כפי שנלמד מן המדרשלפיו בתיה היתה בכורה וניצלה רק בזכות תפילתו של משה (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ז – ויהי בחצי הלילה). אך הסיבה שלא נוהגין כן היא שהתורה לא נתנה קדושה בבכורות (הנקבות). יש גם פוסקים בראשונים שנשים מתענות (שו"ת מהרי"ל סימן יד).

הרב עובדיה מזכיר פוסקים אשר פסקו שנשים מתענות אך בפועל פוסק על פי החיד"א (ועוד) שנשים לא מתענות, אך כותב שאם אישה יכולה להשתתף בסעודת מצווה ללא טרחה, "נכון וראוי לעשות כן"(שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כה). וכתב מחבר ספר הלכות חג בחג (פסח, פרק יג הערה 9) שאם האישה רוצה להתענות ודאי מותר לה, למרות שניסן נקבע כחודש שאין מתענים בו.

לסיכום, נראה שהפסיקה הרווחת היא שנשים לא צריכות להתענות, אך בהחלט יש על מי לסמוך אם אישה רוצה להתענות או לפטור עצמה בסעודת מצווהובכך להנכיח את נס הצלת הבכורות היהודיות. וכפי שפסק הרב עובדיה יוסף, אף ראוי לעשות כן אם ניתן להשתתף בסעודה בלי טורח גדול.

השתתפות בסיום דרך הטלפון

מובא בשם הרב שלמה זלמן אוירבךשבשעת הדחק אפשר להצטרף לסיום על דרך הטלפון (הגדה עם פסקי הלכה ומנהגים של הרב שלמה זלמן אוירבךעמ' 52). הרב שטרנבוך חולק עליו (תשובות והנהגות כרך ה סימן קכו) ועל כן כדאי שהשתתפות באופן הזה יהיה רק כאופציה אחרונה. לעומת זאת, נודע לי על קיום סיום אינטרנטי ב"לייב", ולעניות דעתי יש מקום להקל בכך יותר מאשר בטלפון מכיוון שבידיעה שיש שידור לרבים בו זמנית וכן בכך שאפשר לראות את מי שעורך את הסיום יש יותר תחושת שותפות וחגיגיות מאשר בטלפון.

ביטול נדר של תענית בכורות

אישה שנהגה שלש פעמים כדעת חלק מן הפוסקים שאישה חייבת בתענית בכורות (ואף השתתפה בסיום מסכת כדי להיפטר מחיוב זה) למרות הדעות שאינה מחוייבת, מנהג זה עבורה הוא כנדר. אם היא תרצה להפסיק מנהג זה תצטרך לעשות התרת נדרים בפני בין דין (שלשה גברים) (שולחן ערוך יורה דעה סימן ריד, א). יש פוסקים שניתן לסמוך על התרת הנדרים שעושים בערב ראש השנה ותפילת כל נדרי בערב יום כיפור בהם מצהירים באופן ברור שכל "מנהג של מצווה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר… בכולהוןאתחרטנא בהון מעקרא" (מנחת שלמה חלק א סימן צא אות כ; יביע אומר ח"ד יורה דעה סי'יא). יש מי שאומר שיש חשש ש"כל נדרי" נאמר ללא הבנה וכתפילה בעלמא ולכן אין זה מועיל להתרת הנדר (חבל נחלתו סימן כח). אך ניתן לסמוך על הדעות שלא להצריך התרת נדרים מעבר לנאמר בערב ראש השנה וערב יום כיפור, אך יש מקום לכך אם אישה תרצה לעשות התרה. מי שתרצה לקבל על עצמה הנהגה טובה נכון שתתנה שהיא עושה זאת בלי נדר וכך לא תתעורר שאלה או חשש למחוייבות בעתיד.

אני מקווה שנגעתי בכל השאלות שהעלית. חזקי ואמצי בלימוד התורה וה' יברך אותך ואת חברתך שכשם שעזר לכן וזכיתן לסיים מסכתות כן יהיה בעזרכן ויזכה אתכן להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה.

בברכת חג כשר ושמח,

רחל

הרבנית רחל ריינפלד – ווכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות

האם נערת בת מצווה יכולה להגיד את הדרשה שלה בשבת בבית כנסת? - הרבנית כרמית פיינטוך

השאלה:

האם נערת בת מצווה יכולה להגיד את הדרשה שלה בשבת בבית כנסת?

 

תשובה:

שלום לשואלת היקרה

ראשית מזל טוב לכבוד בת המצווה המתקרבת. שמחה גדולה היא להכין ולהוביל ילדה אל התבגרותה ולקבלת עול המצוות.

יותר ויותר בנות מצווה ומשפחותיהן בוחרות להוסיף תכנים תורניים משמעותיים אל חגיגת בת המצווה, דבר המבטא בעיניי יותר מכל את ההצטרפות לקהילה. "טקס המעבר" היהודי מילדות לבגרות לבני מצווה עובר לאורך דורות דרך התורה, קריאתה ולימודה. כך אנו בוחרים כיהודים להכניס את ילדינו לחברת המבוגרים, זוהי החניכה המשמעותית עבורנו. על כן שאלתך משמחת כיוון שהיא מעידה על המוטיבציה להכניס את הבת לעולם התורה בדרך של לימוד המסתכם באופן מסורתי כדרשה שנאמרת לפני הקהל. זכינו לחיות בדור המאפשר גם לנשים לחיות ולפעול במלאות עם הכוחות שבהם חנן אותן ה'. לדבר יש השפעה גם על מתן האפשרות הרצינית ללמוד תורה וגם על היכולת לקחת חלק במרחבי חיים שפעם לא ניתן היה להגיע אליהם. הרצון בלקיחת חלק רחב ועמוק יותר בעשייה הדתית ובהתחדשותה מבורך ויפה. כמובן, עמידה בבית הכנסת לאמירת דרשה מחייבת שמירה על קדושת המקום ועל כבוד הציבור, ולכן חשוב להקפיד על כך בסגנון העמידה והדיבור ובתוכן הדרשה.

יחד עם כל הנאמר עד כה, ראוי שציון הכניסה לעול מצוות ייעשה מתוך זיקה להמשך חייה התורניים של הנערה. בת המצווה (כמו גם בר המצווה) צריכה להשתלב באורחות החיים המקובלים בקהילה שלכם, ולא כדאי להכינה למשהו שיהיה מנותק מכל מה שתוכל לעשות בעתיד. זו אינה "הצגה" אלא בנייה של נדבך שיוכל להשתלב בעתיד בתוך רצף החיים. על כן משמעותי להבין את אופיין של הקהילה והמשפחה ולהתחשב בו וכן בדעתו של רב הקהילה ובפסיקתו. לכן חשוב להכיר את הרקע שיכול לעמוד בבסיס חילוקי דעות בנושא זה. בהמשך אתייחס לנקודות העשויות לעלות ולהצעות להתמודדות איתן.

  • האם יש חוסר צניעות בדבר תורה של אישה בבית הכנסת? האם המיקום בו נאמרת הדרשה משפיע?

הפוסקים בדור הקודם נחלקו לגבי היכולת של אישה להעביר שיעור תורה בפני ציבור מעורב. בנושא זה פסק הרב משה פיינשטיין להתיר, אך סייג את דבריו (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב):

ועצם הגדת השיעור על ידי אשה מותר, אם הוא באקראי בלבד. וצריך להזהירה שתשב בדווקא בעת אמירת השיעור, שיהיה באופן צנוע יותר…

בתשובה זו, שנאמרה לפני עשרות שנים והתייחסה לחברה שבה לא היה מקובל שגברים שומעים שיעורים מפי נשים, ובוודאי לא שיעורי תורה, הרב פיינשטיין לא חשב שיש איסור או פסול עקרוני בכך שאישה תדבר בענייני תורה בפני גברים. השיקול המרכזי שלו הוא הדאגה שהדבר מתוך צניעות, ומשיקול זה הוא עצמו מורה בהמשך ששיעור של אישה לא יתקיים בבית הכנסת עצמו.

הגדרת צניעות מורכבת כידוע הן ממרכיבים אובייקטיבים והן ממרכיבים סובייקטיביים שתלויים בהקשר חברתי. בתוך ציבור שחי בחברה מעורבת, ושומע נשים מרצות ומלמדות בהרבה הקשרים אחרים, נראה שעמידה פשוטה, עניינית וצנועה דווקא בתוך הקשר של תורה וקדושה, לא תיחשב לבלתי צנועה, גם בתוך בית הכנסת. לכן כדאי לבדוק אם יש אפשרות לדרוש מעזרת הנשים באופן שכל הקהילה תוכל לראות ולשמוע את הדורשת או למצוא מרחב ביניים ניטרלי. אם מבנה בית הכנסת לא מאפשר עמידה כזו, לדעתי יש לאפשר עמידה בעזרת הגברים.

  • דרשה בזמן התפילה או אחריה?

קיימת גם שאלת זמן הדרשה בקהילות שבהן נהוג שהדרשה מתרחשת בין התפילות ולא אחריהן (לפני ערבית/ לפני מוסף וכדומה). אין בנושא זה הלכה מפורשת אלא "רוח ההלכה", שלפיה אין לערבב בין המינים בכל מה שקשור בתפילה. מטעם זה היו פוסקים שדעתם לא הייתה נוחה מכך שנשים תדרושנה בזמן התפילה והנהיגו שדרשות של נשים תתקיימנה לאחריה.

כאשר הדרשה ממוקמת בסוף התפילה צריך לדאוג שהקהל יישאר במקומו באופן טבעי ומכבד. אולם, אם יש חשש שבשל הרגל או חוסר הבנה יצא חלק גדול מהציבור ויהיה ביזיון בהעדר נוכחות וברעש היציאה, עדיף להשאיר את הדרשה במקומה ולהתכבד בנשים הלומדות את התורה ושמחות בה.

  • האם יש כאן "מדרון חלקלק"?

לעיתים עולות שאלות "מדרון חלקלק" בנושאים כגון אלה: "זה מתחיל בזה אך מי יודע לאן יגיעו?", "האם ירצו גם לעבור לפני התיבה/ לערב את התפילה?" ועוד. לדעתי לא נכון לאסור באופן גורף התפתחות והתחדשות דתית בשל החשש מערעור דתי. צריך לדון בכל מקרה לגופו ולהתייחס אליו. במקרה זה נראה שיש לטעון להיפך – מתן אפשרות לנשים המעוניינות לגדול ולהתפתח גם במרחב הציבורי-דתי יכולה למנוע סכנה של מדרון חלקלק לכיוון השני, שעלול לגרום לנשים רציניות להשמט מעניין והשקעה בבית הכנסת.

לסיכום

צריך לזכור שמטרת הדרשה היא הגברת השמחה והמעורבות של נערת בת המצווה בחיי התורה והמצוות, ולכן צריכה להתקיים ברוח טובה ובשלום. דאגה זו נכונה הן ביחס למשפחות המורחבות והן ביחס לקהילות.  מדובר בתהליכים מורכבים, והקצב בין קהילות משתנה, ועל כן יש לקחת בחשבון את השונות והאפיון המייחד כל קהילה. לא כדאי שאירוע בת מצווה ייערך בכוחנות או בצעקנות. כדאי להגיע לשיח עם המתנגדים לפני האירוע, ולנסות בדרכי שלום ונועם להביא לתמיכתם במהלך כזה. מטבע הדברים אלו שאלות רגישות הנוגעות במסורתיות ובהגנה עליה. עם זאת כדאי לזכור שגם למי שרוצה לשנות ולאפשר לנשים לקחת חלק גדול יותר במרחב הציבורי-דתי יש רגשות חמים ורגישות כלפי הרחקת הנשים מתחומים אלה. שיקולי הדעת מגוונים ומורכבים וכדאי לשקלל את כולם.

מזל טוב!

כרמית

הרבנית כרמית פיינטוך היא רמי"ת בבית המדרש במגדל עוז ומנהיגה רוחנית בקהילת רמב"ן בירושלים

שתי שאלות על עגילי טראגוס: מותר לעשות עגיל כזה? אם מותר, האם יש בעיה שגבר יעשה את העגיל, יש בעיה של נגיעה? (רוב בעלי המקצוע הם גברים.....) - הרבנית רחל ריינפלד - וכטפוגל

השאלה:

שלום
אני מתלבטת לגבי עגיל טראגוס באוזן
אני ממש רוצה לעשות, אבל לא יודעת אם זה בעייתי הלכתית- יש בזה יותר סיכון רפואי מאשר עגיל רגיל בתנוך ואולי זה נחשב חבלה אסורה… 
בנוסף, זה עגיל שנעשה כמעט רק במקומות של קעקועים ואולי גם זה בעייתי… וגם- רוב בעלי המקצוע בתחום הזה הם גברים- יש בעיה של נגיעה?
תודה רבה רבה!!

תשובה:

שלום ותודה על פנייתך.

אפתח בתשובה קצרה:

מותר לעשות עגילים במקומות שונים בגוף שאינם נחשבים לסיכון, לצורך יופי.

ביחס לבעל מקצוע, רצוי לחפש אישה שתעשה לך את החור, אך אם את מתקשה למצוא אישה בתחום, ניתן להסתמך על כך שבעל המקצוע "טרוד במלאכתו" ולכן המגע מותר.

כדאי להתייחס גם לשאלה המהותית והחברתית שבעגיל טראגוס – האם יש בכך אמירה חברתית מסויימת אליו את מרגישה שייכת. זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה מההכרות שלך עם עצמך והסביבה בה את נמצאת.

תשובה בהרחבה:

האם עשיית עגיל היא חבלה אסורה?

אסור לאדם לחבול בעצמו (שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ, לא). איסור זה נלמד מפסוקים שונים מן התורה כגון וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (דברים ו, יא) או "פֶּן־יֹסיף לְהַכֹּת֤וֹ" (שם כה, ג). ישנם פוסקים שהאיסור הינו מדרבנן ולא מן התורה. הפוסקים מדייקים שהאיסור הוא כאשר החבלה נעשית לביזיון (רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה, א) אך לא כאשר היא נעשית לצורך מסויים כגון לצורך רפואה או צורך של נוי. במקרה שלך מדובר ברצון להתנאות ולכן יש היתר לכך. (משנה הלכות חלק יב סימן תנו, יביע אומר חלק ח' חושן משפט יב).

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את הסיכון הכרוך בפגיעה בגוף לצורך נוי – האם המעשה מביא לידי סכנה ועל כן יהיה אסור? הכוונה היא לסיכון מצוי או ריאלי ולא לסיכון רחוק. כך שאם הדבר מקובל וברוב המוחלט של המקרים אין פגיעה או סיכון ממשי לאיבר בגוף ניתן להסתמך על כך שמותר (משנה הלכות חלק ד סימן רמו, יביע אומר שם). במקרה שלך יש להתייעץ עם רופא או גורם מקצועי אחר לגבי עגיל טארגוס באופן ספציפי אם יש בו חשש ריאלי לסיכון (עליו את מעידה שיש יותר סיכון מאשר בעגיל רגיל).

האם יש בעיה של נגיעה בעשיית עגיל כאשר בעל המקצוע הוא גבר?

לגבי מגע של בעל המקצוע, נפסק שמותר לאשה להיבדק אצל רופא גבר כיוון שהוא עסוק במלאכתו ואין במגע קרבה וחיבה (ש"ך יו"ד סימן קצה ס"ק כ ברופא שאשתו נידה, שו"ת עשה לך רב חלק א סימן סח). אך יש לשים לב שפסיקה זו היא כאשר יש חולי ואף צורך במומחה מסויים לעומת המקרה שלך אשר לא מדובר בחולי ב"ה. גם במקרים שאינם של בריאות, יש מקום להתיר מכיוון שבעל המקצוע טרוד במלאכתו וכן מהסיבה שלא מדובר במגע של חיבה (דעות המובאות שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב, אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד) ולמעשה אפשר לסמוך על כך. יחד עם זאת, יש האומרים שהמנהג הראוי ("מידת חסידות") כאשר לא מדובר בצורך או ברפואה, הוא להתאמץ למצוא אישה בעלת מקצוע (שו"ת משנה הלכות שם)וכך נראה לענ"ד שיש לנהוג מלכתחילה ורק במקרה שלא תימצא אישה, אפשר לסמוך על ההיתר.

לסיום, נושא נוסף שכדאי שתתני עליו את הדעת הוא לא הלכתי נטו אלא שאלה של השתייכות חברתית דתית. כדאי לחשוב האם ומה האמירה בעגיל (ובמיקומו) שאת מעוניינת לעשות- בחברה בה את חייה. האם יש בכך אמירה של דחיה וחוסר השתייכות לחברה הדתית? יתכן ולא. ואם כן, תשאלי את עצמך האם זו אמירה נכונה עבורך מבחינה דתית ומדוע את רוצה לומר אותה.  להיות דתי אינו מסתכם בדקדקנות הלכתית אלא גם בא לידי ביטוי בהשתייכות החברתית של האדם, למי הוא מחובר ובאיזו סביבה הוא נמצא, אשר יש בה את הערכים אותם הוא בוחר לחיות על פיהם. השאלה שלך מדגימה יפה חיבור חלקים שונים של מי שאנחנו, והצורך לבדוק את עצמנו מהפן ההלכתי, מהפן הבריאותי ומהפן החברתי.

בברכה,

רחל

הרבנית רחל ריינפלד- וכטפוגל היא רבנית בית הספר בתיכון אור תורה רמות

מקורות:

איסור חבלה בעצמו

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [ביזיון] הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כ"ה ג') לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכ

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, (פטור); {לט} אחרים שחבלו בו, חייבים.

ההיתר לעשות חבלה (חור לעגילים) לצורך נוי

שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תנו

בדבר שאלתו במשנה (שבת פ"ו מ"ו) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, ופרש"י שמנקבות אזניהן שיהא לנזמים. ותמה מהו ההיתר לעבור ולחבול בעצמו בשביל נוי. הנה דין זה מבואר ברמב"ם וטוש"ע (או"ח סי' ש"ג סע' כ' וח"מ סי' ת"כ) וההיתר בזה דכל שהוא משום נוי ליכא בזה משום חובל בעצמו, דהו"ל כמו ברפואה לחולה דלית ביה משום חובל כיון דעושה כן לצורך הגוף. ועיין כתובות (ע"ב ע"ב) המקדש אשהוכו', ובגמ' (שם ע"ד) הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותו כו', הרי דמומי יופי קרי לה רפואה אצל רופא וריפא אותה ומותרת לרפאות עצמה ממומי יופי, דכל לצורך לא הוי בכלל חובל, ועיין ספרי משנ"ה ח"ד סי' רמ"ו.

שו"ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן יב

ופוק חזי מאי עמא דבר, שנוהגים לנקוב באליה שבאוזני הנערות, כדי שיוכלו להתקשט בעגילים שבאזניהן. ולית דחש לאיסור חובל בעצמו או בחבירו, כיון שזוהי טובתן ויופין

סיכון לצורך נוי

שו"ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן יב

ותבט עיני בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' יח) שכתב, שאדם שיש לו איזה מום של יופי, והוא נמאס בעיני הבריות, ואפשר להסיר מעליו את המום ע"י ניתוח, אך יש חשש שיסתכן בניתוח, אפילו אם הוא חשש רחוק, אסור למסור עצמו לניתוח, וגם אסור לרופא ישראל לנתח אותו, אפי' אם החולה בעל המום דורש בכל אופן לעשות לו הניתוח, ואינו חושש על האיסור שהוא מסכן את עצמו בזה. ע"ש. ואמנם דבריו צודקים כשיש חשש סכנה בדבר, ובפרט בימים ההם שכמעט בכל ניתוח היה חשש סכנה. וכמ"ש בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שכא אות ג), שכל ניתוח הוא בחזקת סכנה

…..באמת שי"ל שמאחר שעינינו הרואות שמעשים בכל יום שעושים הניתוח הזה, ורובאדרובא מהם אחר הניתוח חוזרים לבריאותם השלמה, אפי' אם יקרה אסון ח"ו לאחד מרבבה, הרי זה בגדר דבר שאינו מתכוין, שמותר הוא לכתחלה בכל איסורי תורה, (וע' שבת כט: מו ב), ואין כאן פסיק רישיה כלל ועיקר. וכ"כ האדמו"ר מגור בספר מכתבי תורה (סי' מח), הילכך כשגם הרופא מאשר במיוחד לאותה נערה, שאין חשש סכנה בניתוח זה, יש לסמוך ע"ז להתיר לעשותו, להסיר הצער והבושה מעליה.

שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן רמו

אשה שיש לה בפניה מום של יופי אי מותרת לעשות ניתוח פלאסטי

ודאי אם אומר רופא שבאיזה מום שצריך לתקן יש בו משום סכנה או אפילו ספק סכנה דאז אסור לעשות ניתוח כזה דאסור לסכן עצמו אבל בכל מקום שאין בו משום סכנה ע"פ חוות דעת הרופאים וגם באמת כי עינינו רואות כהאי גוונא [באופן הזה] נראה לפענ"דדאין בזה שום איסור.

בעל מלאכה גבר הנוגע באישה

שו"ת עשה לך רב חלק א סימן סח

הנני חובש בצה"ל, וחלק מתפקידי הוא להזריק זריקות. במקרה שאין חובשות או אחיות אשר הן נותנות זריקות לבנות, ויש צורך בהזרקת זריקה לבת (שלא לצורך פיקוח נפש) במקומות המכוסים, והיא פונה אלי בבקשה להזריק לה. האם צריך אני להפנותה לחובש אשר איננו דתי.

… מן הראוי להקפיד שתמיד תהיינה במרפאות צה"ל אחיות או חובשות, כשם שגם בחיים האזרחיים יש להקפיד במדת האפשר שרופאות תטפלנה בנשים ולא רופאים. אלא שאם כבר נזדמן מקרה כזה שאין במרפאה אחיות או חובשות, ואם תסרב אתה להזריק לחיילת זריקה, הרי שהיא תפנה בהכרח לחובש לא – דתי נראה לי שטוב יותר שאתה תזריק לה הזריקה.

בראש וראשונה שבמקרה כזה חשש הרהור נדחה קצת, וכך נראה מאותה סוגיא בגמרא לגבי ענין אחר הקשור בהרהור, שאמרו שם "אומן בעבידתיהטריד" ופירש רש"י "לבו על מלאכתו ושוכח ההרהור". וגם בנדון שלנו הרי אתה עוסק במלאכתך והיא אחראית ביותר והרהור נדחה. זאת ועוד, נראה לי שעדיף שאדם דתי יעשה זאת מאשר לא דתי… מעתה, אדם הפרוץ בהרהורי עבירה, אף כאשר עוסק בהגשת עזרה רפואית, אם יהרהר בעבירה, לאיסור תחשב לו. לכן עדיף שאתה כאדם דתי תזריק לה הזריקה.

שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב

ומיהו מה שאינו לצורך רפואות ולזה כבר ליכא טעמא דירושלמידלאו מכל אדם זוכה להתרפאות א"כ בזה כבר כיון דאיכא אחר אסור לילך לזה שיש בו איסור מצד נגיעה וחשש הרהור.

ראה בשו"ת ודרשת וחקרת חלק ה' (חלק יורה דעה סימן סז אות ג) שהביא ששאל את גאב"ד העדה החרדית הגר"י וייס בעל המנחת יצחק זצ"ל מהו ההיתר להביא צלם לחתונות, שמצלם הנשים וצריך להסתכל עליהן ולהתבונן בהם כדי שיצאו תמונות יפות, והרי מכשילים אותו בראיות אסורות. והשיב לו, שההיתר הוא משום שהצלם טרוד בעבודתו, וממילא לא חוששים שיבוא לידי הרהור, ע"שוכן הובא בספר מעין אומר חלק יב' (עמוד רלד) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל להתיר לאיש לצלם נשים לא רוקדות, ע"ש..
וכן כתב בשו"ת עולת יצחק חלק ב' (סימן רלה) שמעיקר הדין מותר לאיש לצלם נשים, כיון שהוא טרוד בעבודתו שצריך הוא לכוין כראוי את מראה התמונה וזמן הראוי לצילום וכיוצא בזה דברים הידועים לבעלי המלאכה, ע"ש.

ומכל מקום גם בשו"ת עולת יצחק שם סיים: שמכוער הדבר ושומר נפשו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"שוואזנר זצ"ל (קובץ אור ישראל, גליוןכג, עמוד רכט) שכתב, שדבר זה שמזמינים צלם גבר לצלם את הנשים במקום שאפשר לעשות זה על ידי צלמת אישה, לית דין דין ולית דיין שזה בגדר פרצה, ושומר נפשו ונפש בניו ובנותיו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"י ליברמן שליט"א בקובץ הנ"ל (גליוןכא, עמודים קיג-קיז), ובשו"ת מקור נאמן חלק א' (סימן תשפא) ובשו"ת אור יצחק חלק ב' (ענינים שונים סימן י) ובשו"ת אשר חנן חלק ח' (סימן קסז), ע"ש. ולכן בודאי שיש יותר ממידת חסידות לשכור צלמת אישה שתצלם את הנשים.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד

בענין הליכה בסאבווייובבאסעס בשעה שא"א ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק י' מנ"א תש"כ. מע"כ ידידי מו"ה יעקב שאטטעןשליט"א.

בדבר הליכה בסאבווייובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"םשסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"אמאי"ב, ומשמע שבלא דרך תאוהליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י…

ומוכרח זה שם גופיה דהרי כתב שם שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או נכרית, ואם היה איסור קריבה אף בלא דרך תאוה אף רק מדרבנן היה אסור להם שלא במקום סכנה, ואף שמצינו דברים שאסרו רבנן והתירו במקום חולי אף בלא סכנה… מ"מ לא כל איסור דרבנן שוין ויש שאסרו אף לחולה כשליכא סכנה… ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה והאיסור נאמר לא תקרבו לגלות ערוה שפירושו כתב הרמב"ם כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן.

… עכ"פ לדינא בנשים אחרות אף בא"א ונדות ונכריותליכא איסור שלא בדרך תאוהלכו"ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבווייובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה…וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשהכשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה. ועם אשתו נדה כשצריכיןלישב דחוקים יש אולי לאסור להב"י, אבל כיון שרוב האחרונים משמע שסברי כהש"ך, וגם להב"י אין ברור לאיסור דאפשר שאף בישיבה סמוכים אין לחוש לכוונת הנאה לכן אין לאסור.

אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג"כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הי"ט וע"ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה וה"ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך.

פרודה, לא גרושה - מחפשת ייעוץ לגבי כיסוי ראש. הרבנית יעל שמעוני

השאלה:

שלום וברכה, 
בעלי ואני נשואים מספר שנים, וחווים לא מעט קשיים בזוגיות שלנו, היינו בטיפול זוגי תקופה, ובשלב זה, בהמלצת המטפל, כל אחד בטיפול אישי.
לצערי לא אוכל לפרט את כל הטלטלות אותן אנחנו עוברים, אבל כיום, למעלה מחודש שאנחנו פרודים, לא גרושים, אבל גרים בנפרד בשלב זה עד שנחליט אחרת.
הכל קשה בתקופה הזאת, להציג עסקים כרגיל כלפי חוץ לאנשים שאת אינך מעוניינת לפרט בפניהם את כל נבכי נפשך, כשבפנים יש עצב גדול.
לטבול במקווה בשלב זה אני הולכת, בנתיים זה לא מקשה עליי, אם כי בעלי ואני מתראים מעט מאוד.
כיסוי הראש הוא הקשה.
אם אוריד אותו, לבטח יגיעו השאלות והתהיות, שאני רק מנסה לברוח מהן.
מצד שני, להשקיע בו, ולחבוש אותו בתקופה שהיא כל כך קשה, מכבידה עליי, עוד לא ממש התרגלתי אליו, למרות שאנחנו נשואים כמעט שנתיים, ועדיין לפעמים הוא מפריע לי, אבל בתקופה האחרונה הוא מכביד עליי עוד יותר.
מציג איזו תמונה יפה כלפי חוץ, שכלל לא קיימת.
אציין שוב, שכרגע בייעוצה של המטפלת שמלווה אותי, אנחנו לא עומדים לחזור לגור ביחד בזמן הקרוב, על מנת לשקול לחזור לזוגיות, כך שהמצב שציינתי, ילווה אותי עוד תקופה לא קטנה, זו הסיבה שאני פונה לסיוע וייעוץ.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כראוי,
תודה רבה

התשובה:

שואלת יקרה,

קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים. אפתח בלומר שיש לי הערכה גדולה כלפיך, וכלפי הפנייה שלך. את נמצאת במצב דחק שנמשך זמן ממושך, במצב מעין זה פעמים רבות קשה למצוא את כוחות הנפש להיעזר. ההליכה לטיפול זוגי ואח"כ לטיפול האישי וההתנהלות המתונה וההדרגתית בתוך כל הסערות מעידה על כוחות גדולים ועל אחריות ורגישות.

גם את הפניה שלך אלינו אני רואה באופן זה, היכולת לשתף בתסכול והקושי ולהתייעץ היא משאב יקר וחשוב.

אני לא בטוחה שמענה כתוב באינטרנט יתן לך מענה, לכן בסוף התשובה אזמין אותך לפנות אלינו ליצירת קשר טלפוני למקרה שתרצי להמשיך ולשוחח. בכל זאת אנסה להתייחס התייחסות ראשונית בכתב.

אפתח בהלכה, ובהמשך התשובה אתייחס למורכבות הרגשית שעולה בדבריך.

תארת איך את מתמודדת עם כיסוי הראש ושבמהלך שנות הנישואין "התרגלת אליו", ועשית זאת מתוך הכרות וקבלה של ההלכה שמחייבת אישה נשואה בכיסוי, עכשיו עם הקושי בנישואין הכיסוי "כבד יותר". אכן כל עוד את אשת איש עליך לכסות את ראשך, אין במצב הפירוד שינוי במעמדך האישי וממילא אין שינוי בהלכות כיסוי הראש במצב זה. לאשה לאחר גירושיה התיר הרב משה פיינשטיין ללכת ללא כיסוי ראש כדי למנוע הפסד כלכלי, ופוסקי זמנינו ביארו לאור פסק זה שיש היתר לגרושות ואלמנות  ללכת ללא כיסוי ראש כדי להקל על מציאת בן זוג (מקורות בנושא זה בהרחבה). לפני גירושין אין היתר להוריד את כיסוי הראש.

.

מתוך דברים אלו אפנה לשאלתך ולמורכבות הגדולה שתארת.

כתבת שכיסוי הראש קשה לך וציינת כמה סיבות – אני רוצה להתייחס קודם לסיבה המרכזית בדבריך: הפער הגדול שיש בין המצג שכיסוי הראש מציג כלפי חוץ לבין המצב האמיתי. דברי הבאים הם כיוון מחשבה שאני מציעה, הם יעוץ ולא קביעה, ואני מקווה שיוכלו להיות לעזר.

מצד אחד כתבת על תחושת הקושי והעומס בלשדר "עסקים כרגיל", אך יחד עם הקושי לשאת את הפער גם כתבת שאת רוצה לברוח משאלות ותהיות על מצבך.

אני שומעת שאת בהתלבטות רגשית גדולה בשאלה זו: האם אני רוצה שידעו? האם אני לא רוצה שידעו? האם יש דרך בו אני יכולה לווסת ולשלוט מעט יותר בנקודה זו?

כתבת שיש לפניך, כנראה, תקופה משמעותית של חיים ב"מצב ביניים". השאלה הנוקבת היא, איך מנהלים חיים כאלו כלפי חוץ? ועד כמה ובאיזה אופן נכון לחשוף את המצב.

אני שומעת בדבריך רצון לחשוף את המצב, אבל גם חשש מחשיפה זו – וחיפוש אחר דרך נכונה לשתף עוד גורמים מלבד המטפל, עם זאת לעשות זאת באופן מבוקר ומוגן.

מעבר לדיון על כיסוי הראש – שאלת החשיפה עומדת בפני עצמה. בגלל שאת בטיפול שנשמע שמטיב איתך אני מציעה להעלות אותה בטיפול במנותק משאלת כיסוי הראש. אני שומעת שאת חשה ברצון להושיט יד לתמיכה ושיח מעבר לשיח הטיפולי, אבל מחפשת הנחייה איך לעשות זאת באופן ששומר עליך ומאפשר לך לבחור את מי כן לשתף ואת מי לא.

זוהי שאלה רחבה שכיסוי הראש הוא רק צד אחד שלה.

לגבי הכיסוי עצמו,  אני רוצה להתעכב רגע על השדרים החברתיים שכיסוי הראש משדר עכשיו, ועל השדרים שהורדה/שינוי בכיסוי ראש יכולים להעביר. בחברה דתית המכירה אותך, כיסוי ראש משדר גם את היותך אשת איש, וגם את היותך דתייה. סוג כיסוי הראש משמש גם סוג של קטלוג להשתייכות הדתית שלך. כלומר יש כאן שני שדרים, שדר שקשור ביחס שלך עם בן זוגך, ושדר שקשור ליחס שלך כלפי הקב"ה/ ההלכה/ החברה הדתית.

הורדה של כיסוי הראש תתפרש גם היא בשני אופנים – כמעידה על סיום/בעיה בזוגיות, או כמעידה על שינוי ביחס שלך כלפי העולם הדתי על מרכיביו השונים. לדעתי המבטים והשאלות שיופנו אליך יניחו קודם כל שאת משדרת שדר ביחס לעולם הדתי ובלא ביחס לזוגיות שלך. וגם אם לא כך בהכרח פני הדברים חשוב לראות שיש כאן נושא שנגרר שלא קשור כלל לנושא שמעסיק אותך. כמו כן הורדה של כיסוי הראש עשויה להתפרש בחברה דתית, בעיקר בקרב נשים וגברים שלא מכירים אותך מהעבר כאילו את פנויה. בעוד שלמעשה את עדיין לא פנויה.

כפי שפתחתי מבחינה הלכתית, כל עוד את אשת איש עליך לכסות את ראשך, אין במצב הפירוד שינוי במעמדך האישי ההלכתי. ולכן הורדה של כיסוי הראש עשויה להתפרש באופנים שתארתי…..

אוסיף נקודה נוספת שמחברת בין ההלכתי לפרקטי: לא כתבת איזה סוג של כיסוי ראש את לובשת – בתוך עולם זה יש הרבה אפשרויות, אולי ניתן לשחק ולמצוא שינויי בכיסוי הראש שלא יגרור תשומת לב דרמטית לגבי עולמך הדתי. גם אז צריך לבדוק האם שינוי זה נותן מענה לצורך שהעלת – לתקשר כלפי חוץ שמשהו השתנה. אולי שינוי כזה הוא יותר איתות לעצמך כלפי פנים, הרי כיסוי הראש הוא גם מסר פנימה ולא רק החוצה.

לדעתי חשוב לנסות ולברר את הנושא העיקרי – החשיפה, ובירור שם יכול לסלול דרך שאינה כוללת חיכוך ישיר עם שאלת כיסוי הראש. יתכן שבירור זה גם יעלה ששינוי בכיסוי באופן שאין לו משמעות הלכתית יסייע. הצעתי להעזר במטפל/ת בבירור זה, אם תרצי ליווי של אחת מהרבניות במשיבת נפש – חזרי אלינו דרך האתר.

בהערכה גדולה ובתפילה לסיעתא דשמיא בדרך המורכבת שעומדת בפניך,

יעל

הרבנית יעל שמעוני היא ר"מית וסגנית בישיבה בראש צורים ומנהלת מיזם משיבת נפש.

הרחבה:

האם מותר לגרושה או לאלמנה להוריד כיסוי ראש?

השולחן ערוך באבן העזר כא, ב כתב:

"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש".

לכאורה נראה שהשולחן ערוך פוסק שגם נשים רווקות צריכות ללכת עם כיסוי ראש, אולם מפרשי השולחן ערוך כתבו שהנשים הפנויות שאסור להן ללכת ללא כיסוי ראש הן נשים אלמנות או גרושות.

כך לדוגמא הבית שמואל שם ( סימן כא ס"ק ה): פנויה. היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר

הרב משה פיינשטיין זצ"ל נשאל  לגבי אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואם רשאית לעבוד בעבודה בה דורשים ממנה לא לכסות את ראשה. הרב משה פיינשטיין התיר לה לא לכסות את ראשה אם יגרם לה הפסד גדול. והובאו הדברים בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נז.

לפנייך התשובה במלואה:

"באיסור פריעת הראש לאלמנה במקום הפסד גדול.

נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה בהאפיס /במשרד/ לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר /אה"ע/ בסי' כ"א סק"ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא"א נאמר, ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות דף ע"ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי' דמדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב"א שכתב לפי' זה דרש"י מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי' מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש ומסיק רש"י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר."

פוסקים בני זמנינו העירו שגם פגיעה בסיכוי להינשא שוב היא פגיעה שתתיר לאישה לגרושה או אלמנה להפסיק לכסות את ראשה. (דוגמא זמינה באינטרנט היא דבריו של  הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה https://www.yeshiva.org.il/midrash/1831 ).

רבניות "משיבת נפש" עונות לשאלות

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית לחלוטין, עם זאת חשוב לציין את גילכן בשעת השאלה. כל פרט נוסף שתבחרו לשתף יתקבל בברכה. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים. אם אינכן מעוניינות (או מעוניינים) בפרסום השאלה באתר אנא ציינו זאת בפנייתכן, והתשובה תשלח אליכן בלבד.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא בין שבוע לשבועיים.
לתשומת לבכן, השאלות מגיעות למנהלת האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי עניין ופניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.

תשובות הרבניות לשאלותכן יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.

*יש למלא את כל שדות החובה

אודות שו"ת "משיבת נפש"

שו"ת "משיבת נפש" הוקם בשנת תשע"ז (2017) על ידי ארגון "בית הלל – הנהגה תורנית קשובה". השו"ת הוקם לאור הצורך ההולך וגובר לקבל מענה לשאלות הלכתיות ורוחניות מתלמידות חכמים ונשות חינוך תורניות. 

המיזם צמח מתוך השיח הפורה ב"בית הלל", שיח ודיון הלכתי בין רבנים ורבניות.

המיזם פונה לנשים בכל הגילאים ובכל שלבי החיים, ומציע להן בית להפנות אליו את שאלותיהן.

הרבניות המשיבות ב"משיבת נפש" הן בעלות שנות לימוד רבות במסגרות תורניות ואקדמיות ובעלות ניסיון חינוכי בפועל.

כל תשובה נבדקת על ידי מספר משיבות, ועדה מייעצת הלכתית וחינוכית ובמקרי הצורך גם עם פסיכולוגית מומחית שהוכשרה במיוחד עבור המיזם.

במקביל למענה, המשיבות שלנו עוברות השתלמויות בנושאים בוערים ורלוונטיים באופן קבוע.

בראש המיזם עומדת הרבנית יעל שמעוני.

חברי הוועדה מייעצת: הרב יהודה גלעד, הרב שלמ"ה הכט, הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי , הרבנית תמר מאיר, הרב מאיר נהוראי, הרבנית איילת סג"ל, הרבנית תרצה קלמן, הרב עמית קולא, והפסיכולוגית סמדר בן דוד.

יש לך שאלה הלכתית? שאלה בתחום תורני אחר?
רבניות משיבת נפש ישמחו לענות על השאלות שמטרידות אותך.

האתר בהרצה (להערות והצעות לחצו כאן)