האם יש בעיה עם כיבוס מוצרי היגיינה נשית רב פעמיים?
שאלה
שלום, אני משתמשת במוצרי הגיינה רב פעמיים (גביעונית/תחבושות בד רב פעמיות), חשוב לי לדעת אם מבחינה הלכתית מותר לכבס תחבושות רב פעמיות במכונה? (או לכבס כמה שמצליחים ידנית בכיור/אמבטיה ואז להכניס למכונה?), אמרו לי שזו טומאה בגלל שדם הוסת טמא וגם אמא שלי וחברותיה נגעלות מעצם זה שזה רב פעמי וזה מתכבס במכונה וכשיש לי וסת היא שואלת בגועל שמלווה במילות גנאי (כולל קללות) וביזיונות אם אני משתמשת בתחבושות הרב פעמיות …. מה אני צריכה לעשות במצב כזה? ומה זה אומר מבחינה הלכתית, השימוש בתחבושות בד רב פעמיות (כיבוס במכונת כביסה)? מחכה לתשובה בהקדם בעזרת השם בלי נדר
תשובה
שלום לך,
אני מברכת אותך על המודעות והאכפתיות לשימוש במוצרים רב-פעמיים. לפעמים אנשים אחרים אינם מבינים את חשיבות המעשים שלנו, ואפילו מזלזלים בהם, תמיד כדאי להקשיב בכבוד, ובוודאי שבמקרה שמדובר באמא שלך, אבל אל תתני לזה להחליש אותך.
בנוגע לשאלתך, חשוב לי לשקף, שהזכרת שני נושאים נפרדים: שאלת הטומאה, ועניין הרתיעה (או הגועל).
מבחינה הלכתית, דם הנידה הוא אכן טמא, כמו הפרשות אחרות היוצאות מגוף האדם (זכר ונקבה), או עניינים אחרים הקשורים למוות או למיעוט החיים (שרץ מת, נבלה ועוד). אולם חשוב לדעת שכל נושא הטומאה והטהרה רלוונטי לחיי המקדש בלבד, למשל באכילת קרבן פסח, בהפרשת חלה ותרומה לכהן,[1] או בעליה לרגל, ואילו בחיי היומיום אין משמעות להיותנו טמאים, וכל חפצינו ממילא טמאים.[2] הטומאה עוברת בדרכים שונות, ואף אם האדם או החפץ נקי מן הטומאה, הוא עדיין מטמא אנשים אחרים כל עוד לא נטהר. לכן תחבושת מכובסת עדיין מטמאת את הנוגע בה בדיוק כמו תחבושת משומשת.
כיום לצערנו, עדיין לא נבנה בית המקדש, וכולנו נחשבים כטמאי מתים (שזו טומאה חמורה), ואף אם נרצה, לא נוכל להיטהר, יתר על כן, לפי רוב הפוסקים, אין לנו גם צורך בטהרה בחיי היומיום,[3] למשל הרמב"ם סבור כי דיני הטומאה והטהרה נועדו לפתח בנו מורא מקדש בזהירות היתרה הנדרשת לפני ההתעסקות עם הקודש,[4] והוא אף מבקר את הנוהגים להתרחק ממאכלים, בגדים וכלים שנידה נגעה בהם, מתוך מחשבה מוטעית שכך דורשת ההלכה.[5]
אולם בהמשך דבריו מתיר הרמב"ם לנהוג בהרחקות שונות בשל הסלידה מן הזוהמה, כלומר, יש הצדקה לרתיעה מן התחבושות המשומשות, אך לא מסיבת הטומאה.[6]
וזה מביא אותנו לנושא השני שהעלית. התורה מדגישה את ערך כבוד האדם, בהיותו נברא בצלם אלוקים, ומתוך כך אוסרת בציווי מיוחד על התנהגות מעוררת גועל, גסה או בזויה: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, פסוקים מג-מד).
חכמינו פירטו דוגמאות אחדות הכלולות באיסור זה, למשל, אכילת מאכלים, שהתערבו בהם קיא, צואה, או ליחה, וכן נאסר לאכול בכלים המשמשים להקזת דם, לבית הכסא וכד' (מסכת מכות דף טז ע"ב, מסכת חולין דף סז עמ' א-ב, רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכות כט-ל, ובספר המצוות מצוות לא תעשה קעט, סמ"ג לאו סימן קמח, שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ו, משנה הלכות חלק ט סימן קסז).
יש מי שסבור שבמקרים הללו מדובר באיסור דרבנן, כי התורה אסרה אכילת שרצים בלבד, והפסוק מהווה אסמכתא ליתר הדברים (רמב"ם לעיל, ריטב"א ומאירי מסכת מכות דף טז, החינוך מצוה קסג, שו"ע לעיל), ויש הסבורים שכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, ולאו דווקא מאכלים מעוררי גועל (ספר יראים חלק ב סימן עג, סמ"ק מצוה פ, שערי תשובה שער ג אות צג, ט"ז יורה דעה סימן קטז סק"ו).
יתר על כן, כאשר נוהגים כך בפני אנשים אחרים, וגורמים להם מיאוס וסלידה, יש בכך גם ביטול מצוות ואהבת לרעך כמוך, ואף חשש סכנה (שו"ע יורה דעה סימן קטז אות ו, ואורח חיים סימן קע סעיפים י, טו, טז, כב). הדוגמאות המובאות בגמרא (חגיגה דף ה ע"א) הן הריגת כינה בפני חברו, או יריקת רוק בנוכחותו, ובשולחן ערוך מובאות דוגמאות למעשים מעוררי גועל בזמן הסעודה (אורח חיים סימן קע סעיף י, טו, טז, כב, יורה דעה סימן יג סעיף א בהגהת הרמ"א).
לגבי מעשים או מאכלים שלא צויינו באופן מפורש, הם תלויים בנורמות חברתיות (כגון אכילה בידיים), או אף בנטיה אינדיבידואלית סובייקטיבית של כל אחד, למשל, אכילת תולעים, הבלועות בגוף הפרי, או גללי עכברים המעורבים בקמח, שבעבר לא נחשבו כמאוסות, בשל שכיחותן (ש"ך יורה דעה סימן פד סעיף א, פרי חדש סעיף ג, כתב סופר אורח חיים סימן פח). ואף בענייני צניעות קיים איסור זה (שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף ד).
מן האמור לעיל עולה, כי למרות שאין זה ראוי במובן מסויים, יש מי שיתיר כיבוס תחבושות במכונת הכביסה, אולם בימינו בני האדם רגישים יותר מבעבר, והנורמות המקובלות, הן לרוב קפדניות ורגישות יותר בענייני אסתטיקה ואיסטניזם, לכן הייתי ממליצה לך לכבס את התחבושות בכביסה נפרדת או בכביסת יד, ובכל מקרה לשמור על דיסקרטיות ופחות לשתף אחרים במצבים פרטיים, שמעוררים אצלם גועל.
ולסיום, אני מחזקת את ידייך בהחלטה לשמור על הסביבה, חזקי ואמצי,
עידית
[1] בימינו כולנו טמאי מתים, ועדיין לא זכינו לאפר פרה אדומה, והפרשת חלה ותרומה נעשית בטומאה, ולכן נשרפת או נזרקת בכבוד, ולא נמסרת לכהן (שאף הוא טמא).
[2] הרחקות בני הזוג בזמן נידת האשה קשורות למערכת הלכתית מקבילה אך שונה, במסגרת איסור והיתר, ולא נמדדת במושגי טומאה וטהרה (שכאמור רלוונטית רק לעולם המקדש).
[3] ולהלכה נפסק, שכיום אין הטבילה בזמנה היא בגדר מצווה, ואדם רשאי להישאר בטומאתו (תוס' ביצה יח, ע"ב, טור אורח חיים סימן תריג בשם ר"ת, בית יוסף יורה דעה סימן קצז בשם המרדכי, שו"ע אורח חיים סימן תקנד ס"ח, וסימן תריג סי"ב.
[4] ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מז. מלבד פיתוח מידת היראה בנפש האדם, מציין הרמב"ם שם עוד מספר תועלות שמסבה ההתרחקות מחיי הטהרה בחיי היום יום, בין היתר שמירת המקדש, התרחקות ממנהגים פגאניים והקלה על האדם מן הטורח שבשמירה על הטהרה: כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית, רק במקדש וקדשיו לא בזולתם. בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה… ואנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא בקדש ובמקדש.
[5] שו"ת הרמב"ם סימן שכ.
[6] במקום אחר מציין הרמב"ם לשבח את אותם האנשים שהקפידו על טהרה בחיי החולין כקדושה יתירה ודרך חסידות, אך לא כחיוב מצד ההלכה. רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יב. לעומת זאת סבור הרמב"ן, כי הציווי "קדושים תהיו" כולל את מצוות הפרישה מן הטומאה.