האם בקריאת מגילה של נשים לנשים מברכים את אותם הברכות שמברכים בקריאה רגילה של קהילה כאשר גבר קורא את המגילה?

 

תשובה

לפני קריאת המגילה תקנו חכמינו לברך את ברכת המצוות: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על מקרא מגילה". בנוסף לברכה זו (בדומה לברכות על נרות חנוכה), אנו מברכים על הנס: שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, וברכת הזמן: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף א). בנוסף לברכות הללו, נוהגים לברך לאחר סיום הקריאה את ברכת "הרב את ריבנו" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף א).

ברכת "על מקרא מגילה"

כאשר נשים שומעות קריאת מגילה בקהל של נשים בלבד, או ביחידות, נשאלת השאלה, האם הן מברכות את הברכה הראשונה כלשונה.

התשובה לשאלה זו מבוססת למעשה על שאלה קודמת, הדנה בסיבת החיוב לנשים במקרא מגילה. הגמרא מציינת בשלושה מקומות, שישנו חיוב על נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, ומדובר במצוות שנתקנו כזכר להצלה לאומית גדולה: מקרא מגילה בפורים (מגילה ד, ע"א), שתיית ארבע כוסות בליל הסדר (פסחים קח, ע"ב), הדלקת נרות חנוכה (שבת כג, ע"א). בכל שלוש המצוות הללו נאמר הטעם לחיוב הנשים בהן: שאף הן היו באותו הנס. בפירוש אמירה זו נחלקו רש"י (ורשב"ם) ותוס', בעוד שתוס' מפרשים זאת, שאף עליהן היתה הגזירה, ואף הן ניצלו מן הסכנה, רש"י סבור שעיקר ההצלה היה בזכותן, ושעל ידי הנשים נגאלו ישראל – אסתר בפורים, יהודית בחנוכה והנשים הצדקניות בפסח.

לפי האמור ניתן להבין שדרגת החיוב לנשים ולגברים במצוות אלה זהה, האינדיקציה ההלכתית לשוויון זה היא היכולת להוציא ידי חובה, מפני שרק אנשים בדרגת חיוב זהה יכולים להוציא אחרים ידי חובתם. ואכן ביחס למקרא מגילה נאמר בגמ': הכל כשרין לקרות את המגילה לאתויי [לרבות] נשים (ערכין ב, ע"ב- ג, ע"א), ומבאר רש"י שם: שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם. גם במסכת מגילה (יט, ע"ב) נאמר: "הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן".

אך לתוס' (מגילה ד, ע"א) קשה עם ההבנה שנשים כשרות להוציא את הגברים ידי חובתם, שהרי הוא מפרש את לשון הגמרא בבבלי ובירושלמי – "אף הן" כביכול הנשים טפלות לגברים, ודרגת חיובן פחותה, מכיוון שכך, הן אינן מוציאות אחרים ידי חובה, ואפילו נשים אחרות. את מאמר הגמרא שהבאנו הם מפרשים: "הכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים".

חילוק זה בין קריאה לבין שמיעה מבוסס על דברי התוספתא (מגילה פרק ב הלכה ז), לפיהם נשים, עבדים וקטנים אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם, ובעל הלכות גדולות (סימן יט הלכות מגילה) ביאר, כי נשים חייבות במשמע מגילה ופטורות מקריאתה, אך הן כשרות לקרותה בפני נשים, שכן דרגת חיובן שווה. חילוק אחר בין גברים לנשים מבחין בין ציווי לקריאת מגילה לגברים ברוח הקודש, שהיא מעין דאוריתא, ובין חיוב מדרגה פחותה מדרבנן לנשים, ומכיוון שכך, אין הן מוציאות את הגברים (טורי אבן מגילה ד, ע"א).

אולם רוב מפרשי הגמרא ופוסקי ההלכה אינם מקבלים את החילוק בין גברים ונשים במידת החיוב ובפרטי המצווה, יש שרואים בלשון התוספתא שיבוש, ולכן גם מסכימים שנשים מוציאות את הגברים: "ועיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע: כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן" (בית הבחירה מגילה ד, ע"א, רא"ש מגילה פרק א סימן ד). כך משמע גם מדברי הרמב"ם (מגילה פרק א הלכה א ומגיד משנה בהלכה ב) והשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרפט סעיף ב), אשר מוסיף: וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים. מן האמור לעיל משמע, שחיוב הברכות על הנשים שווה לזה של הגברים, וכך גם נפסק להלכה (יביע אומר חלק א אורח חיים סימן מד).

אולם יחד עם זאת, יש מעטים שהודו בדרגת החיוב השווה, ועדיין פסקו, שכשם שנשים חייבות בברכת המזון ובזימון אך אינן מצטרפות לשלושה, כך אין הן מצטרפות כאן לעשרה, וכל שכן להוציא את הרבים (העיטור הלכות מגילה סימן קי, טור אורח חיים סימן תרפט) והרמ"א בעקבות הגהות אשרי והטור מסתפק בשאלה האם נשים מצטרפות לעשרה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף יח). ומשום כך הוא מעיר גם, שאשה הקוראת מגילה לעצמה, תברך: "לשמוע מגילה", מכיוון שאינה חייבת בקריאתה (סימן תרפט סעיף ב, וכן נכתב במשנה ברורה).

מן האמור לעיל עולה, כי לרוב הפוסקים, נשים תברכנה את ברכות המצוות על קריאת מגילה, בשל חיובן במצווה זו, כחיוב הגברים.

ברכת "הרב את ריבנו"

בנוסף לברכות הללו, נוהגים לברך לאחר סיום הקריאה את ברכת "הרב את ריבנו" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף א), שאינה ברכה על מצווה, ואינה נאמרת על קריאת המגילה, אלא היא ברכת שבח והודיה על נס ההצלה שנעשה לנו. המשנה מציינת שברכה זו תלויה במנהג, ואיננה חובה: מקום שנהגו לברך – יברך, ושלא לברך – לא יברך (מגילה כא ע"א-ע"ב), אך כיום מקובל על כולם לברכה. בנוגע לברכה זו כתבו מפרשי הגמ' (ריטב"א ור"ן מגילה כא, ע"ב) וכן הרמ"א בהגהותיו: ואין לברך אחריה  אלא בצבור. טעם הדברים הוא משום פרסומי ניסא ברבים, בדומה לברכת הגומל, או לקרבן תודה, וברוב עם הדרת מלך.

ואמנם יש מי שפוסק, שאף יחידים מברכים אותה (שו"ת רש"י סימן קכט, בן איש חי שנה ראשונה פרשת תצווה אות יג, ציץ אליעזר חלק יג, סימן ע"ג), אך מדובר בדעות מיעוט, ולהלכה התקבלו דברי הרמ"א הנ"ל.

מתוך הנחה זו יש לבדוק את מעמד הנשים כציבור, הן בפני עצמן והן בצירוף לגברים, מה שיכריע האם לברך את ברכת השבח. כבר הרמ"א (סימן תרצ סעיף יח) כתב בעקבות הגהות אשרי והטור: ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה. וכך מובא גם בכלבו (סימן מה), שלמרות חיוב הנשים והוצאתן ידי חובה את הגברים, "אעפ"כ אין ראוי להשלים בהן עשרה, דכל מקום שהצריכו עשרה, אנשים בעינן". דעה זו, לפיה אין הנשים מצטרפות לדבר שבקדושה (העיטור הלכות מגילה סימן קי, אורחות חיים חלק א הלכות מגילה ופורים אות ב, משנה הלכות חלק יא סימן תקנ), רואה בדרישה לציבור הגברים צורך הלכתי של מניין, שאין לצרף אליו נשים, ואף לא לצרף עשר נשים זו לזו בנפרד מהגברים. מכך נובע, שכאשר אין עשרה גברים, אין לברך את הברכה האחרונה, מכיוון שקהל נשים נחשב כיחיד.

אך דעת רוב הפוסקים הפוכה, מכיוון שיש לחלק בין ציבור ובין פרהסיא. בעוד שדברים שבקדושה נאמרים רק בנוכחותם של עשרה גברים בוגרים ובני חורין, ישנם דברים אחרים, הדורשים נוכחות של רבים, כגון בפרסום הנס, ובקידוש השם, וכאן אף נשים נכללות ב"רבים" ובפרהסיא (ר"ן על הרי"ף מגילה ו, ע"ב, ריטב"א מגילה ד, ע"א, גליוני הש"ס סנהדרין עד, ע"ב, משנה ברורה סימן תרצ סעיף יח סקס"ג, רב פעלים חלק ב אורח חיים סימן סב, יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן נו).

מסקנת הדברים הללו, שקהל נשים מברכות את ברכת השבח וההודיה שלאחר מקרא המגילה, כפי שפסקו יביע אומר לעיל וציץ אליעזר (חלק יג, סימן ע"ג).

לסיכום הדברים, אתן חייבות לברך הן לפני הקריאה והן לאחריה.

אני מאחלת לכן ולבני ביתכן פורים שמח.

 עידית

 

הרחבה:

הסיבות שניתנו לכך שנשים לא יקראו במגילה לפני גברים הן בדומה לאיסור עליית נשים לקריאה בתורה, חרף דברי הגמ' המפורשים (מגילה כג, ע"א) ושיתוף נשים וגברים בברכת המזון, משום קול באשה ערווה, וחשש לפריצות (כלבו סימן מה, הרב יוסף משאש מים חיים חלק ב סימן קמ), פגיעה בכבוד הציבור (משנה ברורה סימן תרפט סעיף ב סק"ז-סק"ח) זאת על פי דברי הגמ' (סוכה לח, ע"א): "באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים. תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו". ותוס' מפרשים שם שבמעשה זה מבזה האדם את קונו, בכך שלא למד ונזקק לשלוחים שאינם בני חיוב, או שיש בכך זילות, ויותר מכך, יש בדבר פגיעה בכבוד שמים, שעליו אין הציבור יכול למחול (ט"ז אורח חיים סימן נג סק"ב). ואילו הרב הנקין ביאר, שהפגיעה בכבוד הציבור נעשית כאשר ניכר שאין בקהל גברים היודעים לקרוא בעצמם, והם נאלצים להסתייע בנשים (בני בנים חלק ב סימן י).

בעניין קול באשה, מסכים גם הר"ע יוסף, כי אכן כשאין בקהל שבעה בקיאים בקריאת התורה, התירו לאשה לקרוא, מבלי לחשוש לקול אשה, זאת מכיוון שבמקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהורי עבירה. הדברים מובאים משמו של החיד"א בכמה מקומות (דבש לפי מערכת ק אות יט, מראית עין נידה יג, ע"א, ראש דוד בשלח נד, ע"ד) ובזה הוא מקשה על בעל העיטור, שכתב שאין הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת מקרא מגילה, משום קול באשה ערוה (יחווה דעת חלק ד סימן טו).

בנוגע לקריאת אשה עבור נשים רבות, קיימת דעת יחיד בדברי הקרבן נתנאל (מגילה פרק א סימן ד, וכן מובא בשער הציון סימן תרפט סקט"ו-טז) בשם התוס' (סוכה לח, ע"ב), ולפיהם אין לאשה להוציא את הרבות ידי חובה, שכן מדובר בזילות. גם משנה הלכות (חלק יא סימן תקנ) וכן כף החיים (סימן תרפט סקי"ז-יח) כתבו שאין האשה מוציאה את עצמה, כל שכן לא את האחרים, ולכן עליה לשמע מגילה מאיש בלבד. וכך כתבו המגן אברהם (סימן תרפט סק"ו) וביאור הגר"א (סימן תרפט סעיף ב) על פי הסוד. על-פי סברות אלה, יש שציינו את מנהג הנשים שלא לקרוא בעצמן, אלא לשמוע מן האנשים, וכן פסקו שלא לברך עבור קריאת המגילה לנשים, לא השומעות ולא הקורא (בן איש חי שנה ראשונה הלכות פורים אות א, כף החיים אורח חיים סימן תרפט אות יט).

אך כפי שמוסכם על הפוסקים, מדובר בטעות הבנה בקרבן נתנאל, והדעה שהובאה בתוס' עסקה בגברים, ולא בנשים (הרב הנקין בני בנים בהרחבה חלק ב' סימן י). מכיוון שכך, אין מניעה שנשים תקראנה לעצמן, "יתירה מזו, במקום שהאלטרנטיבה היא שאיזה בחור מן התיכון יקרא בשבילן, זילא בהו מילתא לנשים מלומדות, כאילו אינן יודעות לקרוא בעצמן" (בני בנים חלק ד מאמרים ה).

מעבר לסקירה שהבאנו, חשוב לציין, כי קיימות שיטות נוספות, הסוברות שחיוב הנשים הוא גדול יותר משל הגברים, על בסיס הדברים שהבאנו מדברי רש"י על הגמ'. כבר בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, הוא כותב: והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגברים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה (הלכות מגילה פ"א, ה"א). על כך מחדד הבית יוסף (סימן תרפט סעיף א), כי מדובר דווקא בעבדים משוחררים, ואילו היה מדובר בעבדים סתם, היה דינם נלמד מחיוב הנשים, שהוא מקביל לחיובי עבדים במצוות. ומכיוון שעבדים היו אף הם באותה הסכנה, אין חידוש בדבר חיובם במקרא מגילה, אך לטעם שהנס נעשה בזכות אסתר, יהיו העבדים פטורים, ככל מצוות עשה שהזמן גרמא. מכאן שהב"י נוקט בגישת רש"י להלכה.

אותו הטעם מובא גם בלחם משנה (הלכות מגילה פ"א ה"א), פרי מגדים (אורח חיים אשל אברהם סימן תרפט סעיף ב), משנה ברורה (סימן תרפט סק"ב) וחידושי הגרי"ז (מסכת ערכין ג, ע"א) הפוטר עבדים שאינם משוחררים, מפני שטעם החיוב אינו שייך בהם. ומכיוון שעיקר הנס נעשה בידי אשה, לדורות היא "חייבת בקריאה יותר מן האיש", וכמובן שמוציאה אותו ידי חובתו. ונביא את דברי הגרי"ז: "דנשים הוא חיוב מיוחד מפני שנעשה הנס על ידיהם, ואין זה רק טעם שלא לפטור נשים מצד מצות עשה שהזמן גרמא והם מחוייבות כמו אנשים, אלא זהו עיקר הטעם דהם מחוייבות".