האם מותר לעלות להר הבית?
תשובה
בהמשך לתשובה הקודמת, נעסוק בחלקה הראשון של השאלה, בעניין הדעות השונות ביחס לעליה להר הבית.
בפתח דבריי אציין כי ישנה מצווה מן התורה על כל אחד ואחת לפעול ככל יכלתו למען בניין המקדש בימיו, וכך כתב הרמב"ם: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א, וכן בספר המצוות עשה כ, מנחת חינוך מצוה צה, ערוך לנר מסכת סוכה דף מא ע"א, שושנים לדוד הקדמה למסכת מדות ועוד). וממשיך הרמב"ם: והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר (שם הלכה יב).
גם בימינו, כשכולנו טמאי מתים, לא פג תקפו של החיוב, ולשם בנית הבית והקרבת קרבנות הציבור אף הטמאים כשרים (תוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ט, רמב"ם בית הבחירה פרק ז הלכה כג, וביאת מקדש פרק ד הלכות ט-י), והיטב ניסח החזון-אי"ש את הדברים: נראה דכל שנכנס לצורך תיקון אינו כלל באיסור כניסה אפי׳ בטמא. שאיסור הכניסה כשהוא טמא, הוא מפני כבוד המקדש, ומראה שאינו נרתע מפני קדושתו. אבל כשנכנס לצורך תיקון אינו בכלל זה… ולפי זה, אפילו יש טהורים, ועבר טמא, ונכנס, אינו חייב. וכן משמע לשון "מצוה בטהורים" (חזון איש, גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי, הל' ביאת מקדש, פרק א).
בעצם העליה להר הבית, ובמיוחד תחת ריבונותה של מדינת ישראל, מקיימים כמה מצוות, שעיקרן דרישת ציון. לימוד זה מופיע בגמרא על דברי ירמיהו: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ – דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה (סוכה דף מא עמוד א). ובמקום נוסף מצווה התורה: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים פרק יב פסוק ה), שם דורש הרמב"ן את הפסוק כמצוות עשה . אף מצוות מורא מקדש מתקיימת אך ורק במי שעולה להר הבית ונזהר בכבוד המקום (הרב נחום רבינוביץ. פורסם באתר ישיבת ברכת משה והובא בחוברת 'לשכנו תדרשו' הרב אלישע וולפסון), ולא במי שמתרחק מן המקום (ובאופן דומה, נוהג כפי הנכתב בתוס' כתובות דף קי ע"ב, כי בימינו אין מצווה לעלות לארץ, בשל המורכבות של קיום המצוות התלויות בה).
מתוך פשטות הכתובים מתבקשת האמירה החד משמעית, המחייבת את העליה להר, מה עוד שכיום ניתן אף להתפלל, לא במקדש מעט, אלא במקום המקדש ממש, ותחת שלטון יהודי.
יש לציין כי לאורך הדורות לא פסקה מעולם עליית יהודים להר הבית, מלבד בזמן השלטון המוסלמי, שלא איפשר זאת, כך מעיד המאירי (מסכת שבועות דף טז עמוד א), כך גם מעיד הרב שמואל הורביץ מרבני חסידות ברסלב (ימי שמואל חלק ב פרק קמד). וידועים דברי הרמב"ם, המתאר את עלייתו: וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון … נדרתי שיהיה לי כמו י"ט ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלהים יעזרני על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם אמן, וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן (מובא בספר חרדים מצות התשובה פרק ג).
מתוך כך רבים מרבני דורנו מתירים ואף מחייבים זאת, הם עולים בעצמם וכן מורים לתלמידיהם, זאת בתנאי שטובלים במיקווה לפני העליה לשם טהרה מטומאות היוצאות מן הגוף, וכן נשמרים שלא להיכנס למקום המקדש, בהיותנו טמאי מתים, ובהיעדר אפר פרה אדומה להיטהר בו . אולם כידוע, ישנם פוסקים, המתנגדים לכך מתוך כמה חששות וספקות.
- החשש החמור ביותר הנו מכניסה בטומאה לתחומי העזרות בטומאת מת, שהמזיד על כך דינו כרת. חשש זה נובע מחשש אחר, שמא ישנו ספק בזיהוי מקום המקדש המדויק, מה שעלול להוביל לכניסה באיסור, גם אם בשוגג.
- חשש אחר מתייחס לאנשים שאינם מקפידים בשמירת מצוות, העלולים להיכנס להר הבית ללא ההיטהרות הנדרשת (שענשה מלקות, ולא כרת. פסחים דף סז עמוד א), ולהיכנס גם לתחומי הבית ממש, האסורים כיום בכניסה (ושענשה על שוגג הוא קרבן עולה ויורד ולא כרת. רמב"ם ביאת מקדש פרק ג הלכה יב). עם תחילת החילון נהגו יהודים רבים לעלות להר כתיירים, תוך זלזול (בשוגג או במזיד) בהלכות החמורות. כך היה בזמן המנדט הבריטי, ואף יותר מכך לאחר כיבוש ההר במלחמת ששת הימים.
- החשש האחרון נובע מספק בדיני טהרות, ועיקרו האם לחשוש שאנשים נחשבים זבים, ומתוך כך גם מחוסרי כיפורים עד שיביאו קרבן, ולחלק מהשיטות, אסורים בכניסה במצב זה אף למחנה לוויה.
להלן ננסה להתייחס בתמצית לכל אחד מהטעמים לאסור:
א) במענה לחשש הראשון ניתן להוכיח, כי מקום המקדש היה ידוע ומוסכם בכל הדורות, שכן העליות לשם לא פסקו מעולם, והמסורת, שלפיה מקום המקדש מזוהה עם מקום כיפת הסלע, נשמרה והועברה מדור לדור . כך כתב הרדב"ז (שו"ת חלק ב סימן תרצא): כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא… מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. על בסיס דבריו מסתמכים ללא כל הסתייגות גם ר' חיים פלאג'י (כף החיים על או"ח סימן תקסא סעיף ח) והחיד"א (ברכי יוסף על או"ח סימן תקסא סק"ג ) שחיו בירושלים, וכן רבים נוספים (בין היתר שו"ת חתם סופר חלק ב יורה דעה סימן רלו והרצ"פ פרנק בספרו מקדש מלך עמ' קכה).
זיהוי כזה קיים גם בעדותו של רבי בנימין מטודלה (בספרו מסעות רבי בנימין עמ' כד), בדברי בעל מעשי למלך על הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו) והב"ח (אורח חיים סימן תקסא סעיף ג), וכן הרב גורן בספרו מזהה את הכיפה עם מקום המזבח דווקא, היות שהוא מודד בשיטת חזו"א (הר הבית עמ' 218 במהדורה החדשה) וציץ אליעזר (חלק יב סימן מז). לאורך כל שנות החורבן לא נשמע ערעור על מסורת זו, והוא מקובל גם על הארכיאולוגים. יתר על כן, במהלך השנים נעשו נסיונות לא מעטים לחידוש העבודה במקום המקדש.
ועדיין למי שאינו רוצה להסתמך על המסורת, ישנם אזורים הניתנים לכניסה ללא כל ספק בחלק הדרומי ובצמוד לחומות, על כך כתב הרב יצחק שילת (תחומין ז עמ' 512-489). רבנים נוספים קראו להקים בית כנסת בהר הבית, במקומות המוסכמים על כולם, ביניהם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש חלק ה פרק א אות ד), הרב מרדכי אליהו (התפרסם ב'תורת הבית' חלק ג תשנב ובתחומין ג עמ' 423), הרב גורן (בספרו עמ' 27), הרב זלמן קורן (תחומין ג עמ' 413), הרב דוד שלוש (בספר 'בני עמי' עמ' רכג-רלד) ואחרים.
ב) בעניין החשש השני חשוב לציין, כי טבילת גברים כהלכה לא נהגה מאז החורבן (למעט טבילת עזרא כמנהג חסידות, שאינה מחייבת מקווה כשר, הסרת חציצות ועוד), והמודעות להלכות טהרות לא היתה קיימת. ועם כל זאת, היו מי שהתירו עליה להר הבית גם בתנאים הללו (למשל הרב חיים הירשנזון בספרו מלכי בקודש חלק א עמ' 43-41).
מפורסמת ביותר היא עליית השר מונטיפיורי, שהיה שומר מצוות, אך בשל חוסר ידיעת ההלכה נכנס למקום המקדש. בעקבות המעשה קראו חכמי ירושלים, שלא לעלות למקום, ואסרו זאת מכל וכל. וידועים דברי הרב קוק בעניין (משפט כהן הלכות בית הבחירה סימן צו / א). גם הר"ע יוסף, אשר קיבל את זיהוי המקום, אך באופן פומבי אסר עליה להר כולו באופן גורף (יביע אומר חלק ה – יורה דעה סימנים כו, כז וחלק ט – יורה דעה סימן יא) תלה זאת בחשש מכשול, ולא באיסור. ואכן, רבים מהאוסרים עליה באופן ציבורי, מתירים ומברכים את היחידים העושים כן, לאחר התייעצות אישית.
כך היה גם לאחר כיבוש המקום במלחמת ששת הימים, כאשר נהרו המונים להר הבית מבלי להיות מודעים לדרישות ההלכה בעניין (כולל אנשים שומרי מצוות), וכתוצאה מכך אסרה הרבנות את הכניסה מחשש מכשול. באופן זהה פסקו רבנים נוספים, וביניהם מנחת יצחק (חלק ה סימן א וחלק ו סימן קלב), ציץ אליעזר (חלק י סימן א), יביע אומר (חלק ה יורה דעה סימן כו).
בימינו התחדדו היטב הלכות העליה להר הבית בקרב שומרי המצוות, ואלה פונים לרבנים בשאלות הלכתיות, אי לכך נדמה שהחשש המדובר כמעט שאינו קיים. כך כתב הרב מלמד (במדור רביבים כ"ז בחשון תשע"ה): אמנם אין ללמוד מדבריו אלו [של הרב קוק] איסור לעלייה בטהרה, שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל, אלא להיפך.
גם נכדו של הרב קוק, הרב שלמה רענן כתב במפורש: כי זה דבר ברור ללא צל של ספק, כי הסבא רבינו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק זצ"ל, לא אסרו לעלות במקומות המותרים. ובודאי מצוה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים, ואך ורק באופן המותר (נשמה של שבת, ספר זיכרון לרב שלמה אליהו רענן זצ"ל עמ' 710, 749). מתוך כך ניתן להבין גם, כיצד התיר 'כף החיים' בשם הרדב"ז, וכיצד עלה בעל 'ימי שמואל', בזמן שרבני ירושלים אסרו את העליה, שכן העליה כהלכתה לא נאסרה.
אמנם לצערנו, רבים מבני עמנו עדיין אינם שומרים מצוות, ואלה ממשיכים לעלות באופן אסור (סטודנטים, חיילים ותיירים), להם לא אכפת מגדרים וסייגים שנועדו למנעם מעבירה, והגזרה לאסור את העליה אינה משפיעה על החלטתם. אם כן, נשאלת השאלה עבור מי נתקנה תקנה זו? בעניין זה כתבו פוסקים שונים, ביניהם הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב חלק א סימן טו): לענ"ד אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר-הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום, הלא גם עתה נכנסים הם לפני ולפנים, ומי הוא המפסיד מגזירה זאת? רק יראי ה'… וכן כתבו הרב גורן (בספרו עמ' 396) והרב ליאור (דבר חברון חלק ח מועדים עמ' קסז).
מעבר לכך, פסיקה שניתנה בנסיבות מסוימות, כגון מה שהבאנו לעיל, תקפה לשעתה, וכאשר המציאות משתנה, יש לערוך בירור מחודש, ולא להפטיר כדאשתקד תוך ציטוט שאינו רלוונטי לזמננו. כיום נכתבו ספרים ושורטטו מפות, נערכו בירורים הלכתיים, וציבור העולים יודע את ההלכה. מציאות זו אינה דומה למציאות שבה נפסק האיסור. דברים ברוח זו כתב הרב טייכטל (אם הבנים שמחה פרק שלישי סוף פיסקה יג) אודות מתנגדי הציונות בשעתו, וכך גם כתב הרב ליאור בענייננו.
בנקודה זו חשוב להדגיש, כי במקורות שונים, המצוטטים בימינו, לא נכתב איסור כניסה להר הבית למקומות המותרים, אלא כניסה למקום המקדש בלבד, ועל כך אין חולק (למעט שיטות יחידות מקלות, הנשענות על דברי הראב"ד, שקדושת המקדש פקעה עם חורבנו), כך נכתב במשנה ברורה (סימן תקסא ס"ק ה), וכך בדברי הרב קוק המפורסמים. אולם רבים טועים וכורכים את האיסור – מקום המקדש, וההיתר – הר הבית, בחדא מחתא. על כך כתב ברב גורן בספרו (פרק ח):
ומכיוון שקיימת אי הבנה מוחלטת ועירוב תחומין בין הר הבית למקום המקדש, וכתוצאה מבלבול זה מסתמכים על תשובתו של הגראי"ה קוק זצ"ל לאסור הכניסה להר הבית כולו, החלטתי ללבן ולברר דעתו הרחבה של הגראי"ה קוק, ולהעמיד דברים על בוריים… יש להדגיש ולומר ברורות, כי כל הדברים שהעלינו עד כה, ואשר מרן הגראי"ה קוק זצ"ל מאריך בהם ומחמיר גם לדעת הראב"ד על כניסה של טמאי מתים למקום הקודש, אינו אלא למקום המקדש, או במקום שהוא ספק מקום המקדש.
ג) בעניין החשש השלישי (הובא ב'מנחת יצחק' לעיל), ישנו צירוף של שיבושים ודעת יחיד שונות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה שהתקבלה, לפיה אין לחשוש סתם לזבים (משנה זבים פרק ב משנה ב, תוספתא זבים פרק ב הלכה ה, רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה ב, רמ"א אורח חיים סימן תנז סעיף ב, משנה ברורה שם ס"ק כ-כא, הרב טוקצינסקי עיר הקודש והמקדש חלק ה עמ' כא, הרצ"פ פראנק מקדש מלך עמ' קיט, הרב גורן פרק כא, הרב ליאור דבר חברון חלק ג עמ' שסד), זאת משום שהגדרת עמי הארץ (אשר אינם מקפידים על טהרות) כזבים לא נאמרה ביחס לכניסה להר הבית, או אף למקדש עצמו, אלא לטהרות לבד (רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק יג הלכה א, ומטמאי מושב ומשכב פרק י הלכה א), לפיכך אין להוסיף גזרות ללא מקור. וכן כתב בעל חשוקי חמד (בבא קמא דף כה ע"ב): והנה בסתם אדם אין צריך לחשוש שמא הוא זב… מפני שאינו שכיח, אכן אם יש אדם שיודע שהוא זב, או שיש סיבה לחשוש לכך, [יעוין ברמב"ם ריש פ"ב ממחוסרי כפרה], והוא צריך לעלות להר הבית, ודאי שיש לו להקפיד לספור שבעה נקיים, ולטבול במים חיים.
לסיכום הדברים –
לאורך השנים היתה מסורת מוצקה לגבי מיקום בית המקדש, ולא נמצא מערער עליה.
לאורך השנים לא פסקה עליית יהודים להר הבית, וכמובן, לא היה מנהג או פסק, שאין לעלות.
בעת החדשה היו שעלו בטומאה ונכנסו למקומות האסורים בכניסה, כאלה ממשיכים לעלות למרות דעת האוסרים.
שומרי תורה ומצוות עולים בטהרה לאחר בירור ההלכות היטב, ונכנסים למקומות המותרים בלבד.
אין חשש לטומאת זבים כברירת מחדל, ולגבי טומאת בעל קרי ונידה, ההלכות ידועות, נלמדות ומיושמות.
מכאן, שאין מניעה לעלות להר הבית לאחר טבילה במקווה כשר ולאחר הסרת חציצות, מתוך הקפדה על מורא מקדש והליכה בשטחי מחנה לוויה בלבד.
עידית
הרחבה:
– בעניין זבים, נפסק שלא ניתן להיטמא בלא הרגשה (רמב"ם שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה ד וכסף משנה שם, תוספות רא"ש נידה דף יד ע"א, תוס' שם, ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקפג, ערוך השולחן העתיד סימן קלב סעיפים יא-טז, תורה לשמה (בעל ה'בן איש חי') סימן תיא), מכאן שאין להעמיד בספק את חזקת טהרתו של אדם שטבל.
ואף אם נקבל חומרא זו, לאחר ספירת שבעה נקיים וטבילה במי מעיין, אף מחוסרי כיפורים יכולים לעלות, מכיוון שהם נאסרו בכניסה לעזרות בלבד, ולא להר הבית (משנה כלים פרק א משנה ח).
גם בחשש לראיית מים חלוקים או עכורים, מדובר במקרה של ראיה ודאית בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, מה עוד שרבנן גזרו אותה לעניין אכילת תרומה בלבד (תוספתא מקוואות פרק ו הלכה ז, משנה מקוואות פרק ח משנה ד ובפירוש הר"ש שם, רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה טו, מגן אברהם אורח חיים סימן פח, רבי עקיבא איגר ומשנה ברורה שם), ואילו בעניינים אחרים (אכילת חלת חו"ל וטבילה בערב יום הכיפורים), מחמיר המגן אברהם בדעת יחיד. גם הרש"ז אויערבאך (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן נח אות ג סעיף ב) כתב בפשטות שאין להחמיר בטבילה לצורך הר הבית בדרישות הטבילה שנאמרו לטהרות.
– הסתייגות נוספת שעלתה מקרב רבני ישיבות הקו, אשר קרובה יותר להסתייגות השקפתית, ולא הלכתית, היא הטענה, שלפני העליה הפיזית להר ה' דרושה עבודה רוחנית, כדי להגיע למצב של "נקי כפיים ובר לבב", ולהיות בדרגה על אנושית: בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים, או אנשים הבאים לעבודת המקדש – כהנים, לויים וישראלים, שהם גדולים ממלאכים (הרב עמיאל שטרנברג "ושמרתם את משמרת הקודש" מתוך הספר טוב ירושלים), כל עוד יש מדיה בטלויזיה ואינטרנט של עריות ואלימות המסאבת את לבבות ישראל, ונוטים אחריה רבים, אזי אין מקום לראות פני ד' כשאנו מלוכלכים כל כך כחברה. יש להיאבק על התודעה והאמונה כך שהזהות הישראלית תינק מהקודש את כוחה ואת הגדרתה העצמית, ותוחלף התרבות הנוכחית לתרבות עליונה של התוה"ק- ורק אז יש לנו עסק עם המקדש (הרב ברוך אפרתי https://www.srugim.co.il/94850-%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA).
בתגובה לטיעונים מסוג זה קשה להשיב בטיעונים נגדיים, שכן אין להם מקור, והם אינם הלכתיים. הם מציירים מצב אוטופי של חיים מעל למציאות העולם הזה, ומחדשים דברים שלא נשמעו. מצב רוחני באומה מעולם לא נכתב כתנאי לבניית המקדש, בני אדם חוטאים עולים אליו לבקש כפרה ומחילה, הם מתוודים על חטאיהם ומביאים קרבנות חטאת ואשם, ואינם מלאכי עליון. כידוע, בזמן הקמת בית שני עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי (מסכת יבמות דף לז ע"א), ולא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה ועלה (קידושין דף עא ע"ב), אנשים אלה, בני תערובת ופסולי חיתון הם שבנו את בית המקדש, אנו מקווים שמצבנו הרוחני אינו גרוע משלהם.
– באופן דומה נשמעת הטענה, כי ללא נבואה לא נדע את מקום המקדש, לא נהיה בדרגה הראויה למקדש, ולא תותר עליה להר. על כך נאמר במדרש על הפסוק: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה (דברים פרק יב פסוק ה), יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא (ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב). כך עשה דוד המלך וכך עשו עולי בבל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ד). אף דברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה ד) המבוססים על ברייתא במסכת זבחים (דף סב עמוד א), אודות שלושת הנביאים, שסייעו לבונים בזיהוי המקום, מפרשים את מעשיהם כמתן עדות ולא כנבואה. כך לשון הברייתא והרמב"ם וכך כתבו ברכי יוסף (אורח חיים סימן לב סעיף ד, ישכיל עבדי (יורה דעה סימן ב אות ג), קרית ספר ומעשי למלך על הרמב"ם (אות ג) ומהר"ץ חיות (חלק א עמוד עג).
– טענה נוספת מצד המתנגדים, מבוססת על ההנחה, כי בכל הדורות נאסרה העליה ע"י "גדולי הדור", והיציאה הפומבית כנגד הוראתם היא פירצה בקדושה. כפי שכתבנו לעיל, מעולם לא היתה פסיקה כזו למעט בדור האחרון. ואף אם יצוייר, כי יש אמת בטענתם, מצוות "לא תסור", "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים פרק יז פסוקים י-יא) מכוונת לאנשי הסנהדרין (רמב"ם ממרים פרק א הלכה א), שמקום ישיבתם הוא בלשכת הגזית שבהר הבית. מעבר לכך, אין ביכלתינו לגזור גזירות ותקנות חדשות ולאסור את המותר (שדי חמד כללים מערכת ג סימן יא, עשה לך רב חלק א סימן טו).
גם אם אכן מדובר בהוראת "גדולי הדור" (שאין יודע, מהם הקריטריונים להיכללות בקבוצה זו), הרי ישנם כנגדם גדולי דור אחרים, שאף להם אנו מצווים להישמע. ויותר מכך, אנו מצווים להקשות ולדרוש מרבותינו בירור מעמיק ויסודי, כאשר איננו מבינים: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהי' האמת עם התלמיד… והווי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין היאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא (רבי חיים מוולוז'ין רוח חיים על מסכת אבות פרק א משנה ד). גם הט"ז בהקדמתו לשולחן ערוך כתב: אבל למיעבד עובדא הלכה למעשה אין חולקים כבוד לרב, ובהגיע תור הוראת שעה ותפקח עיני המורה דאיכא תיובתא בדברי איזה אחרון, ודאי כבוד הרב נמחל בזה, ואיהו גופיה ניחא ליה בכך. כי אין שם קנאה ולא תחרות, רק קבל האמת ממי שאמרו. וכך כתב הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף – מתי מותר לחלוק בהלכה על גדולי הדור: ודבר ידוע הוא לכל יודע ספר שזו היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, ובלבד שיעשו כן לשם שמים, לברר האמת, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בלא שום נגיעות ח"ו… ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים (ילקוט יוסף דרך פסיקת ההלכה פרק יב). ובאופן דומה כתבו רבים.
ובנידון דידן, דווקא מורי ההוראה הם שנדרשים לעורר את העם, לדרוש את בניין בית מקדשנו, ולזרז את גאולתנו (חפץ חיים – אגרות ומאמרים סימן כ מאמר חזוק האמונה), ונביא את דברי אור החיים לויקרא פרק כה פסוק כה: ומכר מאחוזתו, ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם… עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.
