פגישת היכרות עם בחור חרדי

שאלה:

הציעו לי להיפגש עם בחור חרדי אך אני לא מזוהה כחרדית, אלא דתיה תורנית.

משיחה ראשונית כמטרה לקבוע פגישה רציתי להיות כנה ואמרתי לו שאני לא חרדית, בלי גרביים ומתלבטת על כיסוי ראש מלא (כרגע בידיעה לחצי כיסוי ראש) ביקשתי ממנו שיחשוב אם מתאים לו.

מובן לי שבעתיד בעזרת השם אתחזק ואלך עם כיסוי ראש מלא אך עדיין אני לא חרדית.

השאלה שאליה אני פונה לשאלת רבנית אם היא לדחות את ההצעה בגלל ההבדל בין השייכות שלי לשייכות שלו?
תודה רבה!!

 

תשובה:

תודה על שאלתך – ניכר מדברייך שהכנות והאמת מאוד חשובים לך, שזה מעיד עלייך לטובה. חשוב לי לציין שהשאלה שלך אינה שאלה הלכתית נטו, ולכן מה שאכתוב פה הוא בגדר עצה בלבד, ואם תרגישי שהעצה הזאת לא הולמת את מצבך הכללי (כי הרי אני מכירה אותך רק דרך השאלה הקצרה הזאת ולא לעומק), אז לכי עם ההרגשה שלך. זה הכי לגיטימי.

אם את כותבת מהזוית של בקשת רשות לפגוש את הבחור הזה, אני חושבת שזה בסדר גמור שתפגשי אותו. ייתכן ויהיו דברים שצריך לנווט אותם בעדינות ולמצוא בהם את הדרך שיתאים לשניכם, אבל אלו הם דברים העולים בסופו של דבר בכל קשר. אם אחרי השיחה הראשונה, בה שמת את כל הדברים על השלחן לגבי זה שאת לא משתייכת כחרדית וגם מבחינה הלכתית יש דברים שבהם את גם נוהגת/ מתכוונת לנהוג אחרת, והוא מוכן להתקדם, אני חושבת שבהחלט ניתן להתקדם לפגישה.

אבל אני גם חושבת שחשוב לך גם לברר כמה דברים – קודם כל, בינך לבין עצמך, למה את לא משתייכת כחרדית? האם היית רוצה להשתייך כחרדית? וגם בינך לבין הבחור הזה (וזה יכול להעשות תוך כדי פגישה/ות איתו), מה המשמעות של ההשתייכות החרדית שלו? כיצד זה משפיע עליו וכיצד זה יכול להשפיע על דרככם המשותפת? כלומר, חשוב לי להציף את זה שזה לא רק הוא שצריך לחשוב עם את יכולה להתאים לו, אלא גם את צריכה לחשוב אם הוא יתאים לך. אלה שאלות כבדות משקל, ולרוב לא מסוג השאלות שניתן לברר תוך כדי שיחה אחת בדקות ספורות, אלא שאלות שצריך לשוחח עליהן וגם לראות אותן כעבור הזמן. ובכל זאת, אם יש לך רצון לנסות לפתח את הקשר וגם תהיה לך יד על הדופק לגבי מה שאת מחפשת ורוצה – לכי על זה.

והערה אחרונה ויותר כללית לגבי דברים שחשוב לך לשים לב אליהם לקראת זוגיות: חשוב לראות האם הבחור מכבד אותך ואת זהותך, האם הוא מתעניין בעולמך, והאם הוא נותן מרחב להתפתחות שלך. אלו שאלות כלליות שחשובות בכל קשר, אבל אולי במיוחד כאן כשיש פער (אמנם פער שניתן לגשר) בין הזהויות הדתיות, הדברים עוד יותר חשובים.

מברכת אותך שתמצאי בקרוב את בחיר לבך ותוכלו יחד לבנות – באופי הייחודי של כל אחד מכם – בית נאמן בישראל,

ג'ני רוזנפלד

הרבנית ג'ני רוזנפלד
הרבנית ג'ני היא מנהיגה רוחנית באפרת, ומנהלת בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית אפרת. קיבלה היתר הוראה מהמכון למנהיגות הלכתית על שם סוזי ברדפילד במדרשת לינדנבאום, ודוקטורט בספרות אנגלית מאוניברסיטת CUNY. היא ממחברי הספר "עת לאהוב: המדריך להעצמת הקשר האינטימי של הזוג הדתי."

 

כשרות הכלים במקום העבודה

אני עובדת במקום נחמד ומפנק שרוצה להתחשב בעובדים, ולאחרונה הם קנו גריל.
כל הבשר שהם שמים עליו כשר, והכלי שהם משתמשים בו לטיפול בבשר גם כן מיועד רק לו, אך הוא נחתך ומעובד עם סכינים מהמטבח.
הם ככל הנראה לא בני יומם כיוון שתמיד מדובר ביום ראשון בשבוע.
אם הבשר קר בזמן החיתוך, האם ניתן לאכול מהדברים שהונחו על הגריל?
האם צריך לשים לב למשהו מיוחד נוסף? למשל טבילה במרינדה מסוימת שמעורבבת בכלים שמצבם לא ידוע (לכאורה לא, כי גם זה קר), או אם הם ישימו בצל על הגריל שנחתך בסכין שמצבו לא ידוע, האם הוא יכול להטריף את הגריל?

 

תשובה:

שלום וברכה,

משמח לשמוע שישנם מקומות עבודה כאלה, נראה שזכית.

מדברייך עולה שאין שאלה לגבי כשרות המצרכים שבמטבח (כולל הבשר, התבלינים והמשרה), ולכן אתייחס רק לחשש שהעלית בנוגע לשימוש בכלים.

 

בנושא זה קיימות שלוש סוגיות של כשרות:

  1. טבילת כלים – כלים שמשתמשים בהם באופן קבוע צריכים להיות טבולים, ולכן יש לטבול את הכלים במקווה.
  2. סכינים – הלכות הכשרות בסכין חמורות במיוחד, בשל הכוח בו הוא נלחץ אל המזון שהוא חותך, במיוחד דברים חריפים או קשים. לכן, סכין שהשתמשו בו לחיתוך מזון לא-כשר עלול להטריף את המזון הכשר.
  3. כלים בהם מניחים את הבשר – לכתחילה אסור להשתמש בכלים לא כשרים. אם המזון היה חם הוא יאסר, ואם השימוש היה רק בקר או אם הכלי לא בוודאות בן יומו לפעמים מותר בדיעבד – אך לא במצב בו זה שימוש קבוע כמו שמתואר בשאלה.

לסיכום הדברים –

אינך יכולה להשתמש בכלים, שנעשה בהם שימוש למאכל אסור, אף שאינם בני יומם. ומכיוון שמדובר במטבח ציבורי, בו אין לך שליטה ופיקוח על הנעשה ע"י אנשים אחרים בכל רגע נתון, השימוש בכלים הללו עלול לפתוח פתח להטרפתם, גם באותם הימים שבהם תשתמשי את בכלים, והם יהיו בני יומם מבליעת איסור.

עצתי לך, לייחד כמה כלים לשימוש פרטי, או אף לשימוש ציבורי, שמיועד למזונות כשרים בלבד (במידה ותוכלי לסמוך על יתר העובדים, שלא יעשו בהם שימוש אסור), בתקווה שבקשתך תתקבל בהבנה ובהסכמה.

 

פירוט והרחבה:

א.           טבילת כלים –

כלים המשמשים לצורך סעודה, בישול והכנה של המזון, חייבים טבילה במקווה, אם הכלים יוצרו ע"י גוי, הן בבית והן במקום העבודה (רמב"ם מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג, שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א), זאת בשונה משימוש מסחרי, כגון במסעדה, שם ניתן לפטור מטבילה (מנחת יצחק חלק א סימן מד, דרכי תשובה סימן קכ ס"ק ע). לכן בראש ובראשונה יש לברר אם מדובר בכלים שעשויים מתכת או זכוכית, והאם הם טבולים (כולל רשת הצליה). במידה ואינם טבולים, אסור להשתמש בהם לכתחילה אפילו לא פעם אחת (דרך עראי), למרות שבדיעבד המזון אינו נאסר (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף ח). את הטבילה אמור לעשות הבעלים, אך תוכלי לעשות זאת בעצמך. לגבי כלי חרסינה ישנן דעות שונות, ואם תוכלי לטבול גם אותם ללא ברכה, תצאי ידי כל השיטות (ערוך השולחן יורה דעה סימן קכ סעיף כט, בן איש חי שנה שניה פרשת מטות סעיף ז).

 

ב.           שימוש בסכין למאכל לא כשר –

חשש נוסף שהעלית הוא היתכנות השימוש בכלים שהשתמשו בהם למאכלים שאינם כשרים. בשאלתך התייחסת למאכלים חריפים וקשים, ואכן, סכין ששימשה למאכל כלשהו, ולאחר מכן נחתך בה מאכל חריף, הטעם הקודם נבלע בה, כאילו היה רותח. הגמרא דנה בכלים שבלוע בהם טעם המאכל שהתבשל בהם, והוא נחשב כנותן בהם טעם: הלכתא: דגים שעלו בקערה [בשרית] – מותר לאוכלן בכותח [חלבי], צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר – אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון – דאגב חורפיה בלע (חולין קיא ע"ב). כאשר מדובר בנותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט), כלומר, הבשר שנתן טעם בכלי, והכלי שנתן טעם במאכל השני (הדגים), מותר לאכול זאת עם חלב, אולם כאשר מדובר בצנון חריף, שנחתך בסכין בשרית, יש כאן בליעה מהבשר לצנון, ולכן הוא נאסר באכילה עם מאכל חלבי. רש"י מסביר שני טעמים לאיסור זה: שמנונית הבשר הדבוקה בסכין (ולכן זה נותן טעם ממשי ולא נ"ט בר נ"ט), ודחיקת הסכין לצנון הקשה (שגורמת להפלטת טעם הבשר הבלוע) בצירוף חריפות הצנון שבולעת את הטעם הנפלט.

על פי פסיקת הרמ"א דין זה נוגע לכל מאכל חריף, ואף כשמדובר בכלי שאינו בן יומו, אולם לנוהגים כשולחן ערוך, יש מקום להקל בכלי נקי שאינו בן יומו, ובמאכל חריף אחר, כגון בצל.

חשוב לציין, שעסקנו במאכלים כשרים, שבהם החשש הוא מפני נתינת טעם בשרי במאכל חלבי, ולהיפך, וזוהי נתינת טעם של היתר. אך כאשר מדובר במזון שאינו כשר, יש להחמיר יותר, ולאסור את כולו (רמ"א בשם רשב"א ור"ן יורה דעה סימן קצו סעיף א, ושו"ע ביורה דעה סימן קג סעיף ו). השאלה אם את חוששת גם לכך.


ג.            שימוש ביתר הכלים –

בנוגע לכלים המשמשים למאכלים חמים או לבישול, כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת (שולחן ערוך יורה דעה סימן קג סעיף ה, על פי הגמרא עבודה זרה סז, ע"ב, ועו, ע"א). אבל כל זאת רק בדיעבד. שכן אם השתמשו בכלים לכל מזון שאינו כשר, גם כאשר השימוש אינו במאכל חריף, ישנו איסור להשתמש בהם לכתחילה, אף כשאינם בני יומם, והם צריכים הגעלה, מלבד זאת, אם מכינים בכלים ששימשו לאיסור, מאכל כשר חריף (למשל מישרה תבלינים לבשר) אין זה נחשב טעם פגום, ואסור לעשות זאת (שו"ע יורה דעה סימן קכב סעיפים ב-ג).

יחד עם זאת, כאשר ישנו ספק לגבי מעמד הכלים, מקובל להכריע, כי סתם כלים אינם בני יומם (שו"ע יורה דעה סימן קכב סעיף ז), ולכן אם השתמשו בכלי בטעות, המאכל מותר בדיעבד, ולכתחילה אסור להשתמש בכלי ללא הגעלתו, והמזון שבתוכו אסור מדרבנן (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תריז, רמב"ן עבודה זרה סז ע"א) מכיוון שאין מבטלים איסור לכתחילה (ראב"ן עבודה זרה סימן שיג).

כאשר מדובר בשימוש קר בכלי, אם המאכל לא שהה בכלי יממה (מעת לעת), הכלי לא נאסר, על פי הכלל שמאכל כבוש בכלי, דינו כמבושל (חולין צז, ע"ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן קה סעיף א). בנוגע להשריה ברוטב, מחמיר הרמ"א לאסור אף בפרק זמן קצר יותר מיממה, כלומר, בשיעור הזמן הנדרש משלב הדלקת האש ועד תחילת הבישול של אותו המאכל.

 

 

ברכה והצלחה,

עידית

 

 

הרחבה:

בסוגיה נוספת עולה שאלת הבליעה בסכין ע"י ירק חריף: והקורט של חילתית. מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא; אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא – מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור (עבודה זרה דף לט ע"א). כאן מוסבר כי בניגוד לכלל, שטעם בלוע, נותן במאכל טעם לפגם, כאן בשל חריפות הירק טעמו משתבח ע"י שמנוניות הסכין.

ראינו שבנוגע למאכל חריף, הגמרא ציינה חלתית וצנון, והראשונים נחלקו בדעותיהם, האם מדובר בדוגמה לכל מאכל חריף, או שמאכלים אלה בלבד מוגדרים כחריפים (ראי סקירה בבית יוסף יורה דעה סימן צו ובשו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן מג אותיות ד-ה). הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק ט הלכה כד) והשו"ע שהזכרנו (יורה דעה סימן צו) פסקו, שכאשר בדובר בכלי בן יומו, כל מאכל חריף נכנס לגדר ההלכתי של "חריף", על השלכותיו למעשה.

כאשר מדובר בסכין נקיה שאינה בת יומה, צמצמו הרמב"ם והשו"ע (שם סעיף ג) את נתינת הטעם לשבח רק לחלתית, שנזכרה בגמרא, ולא לכל יתר המאכלים החריפים (שבהם מדובר על נתינת טעם לפגם ככל יתר המאכלים), אך הרמ"א (וכן הב"ח והש"ך שם) החמיר אף בסכין שאינה בת יומה, ואסר כל מאכל חריף.

להלכה השולחן ערוך פסק כדעת הראב"ד, שחיתוך ירק חריף בסכין בת יומה או אינה מקונחת, מבליע את הטעם במאכל שנחתך, ומצריך קליפה של המאכל בעובי של אצבע. אך הוא מוסיף גם את דעת המחמירים (יש אומרים), שאף בסכין שאינו בן יומו ונקי, יש לקלוף באופן זה (יורה דעה סימן צו סעיף א). לעומת זאת הרמ"א, שפסיקתו מקובלת אצל בני אשכנז, פסק כרשב"א, שלכתחילה אין להסתפק בקליפה, וכל המאכל נאסר לאכילה עם המין האחר (בשר/חלב).

 

מהם המקורות לגדרי הלבוש על פי ההלכה?

שלום

1.  האם ללבוש גרביים הוא הלכה או מנהג? ואם זה הלכה, איזה סוג של גרביים?

2.  האם מותר לבחורה רווקה ללכת עם שיער פזור? ואם כן, גם מותר שיער פזור למרות שהוא ארוך?

3. יש בעיה הלכתית שאישה תלך עם מכנסי ג'ינס מתחת לחצאית?

 

תשובה

באופן כללי יש להקדים לומר שבעניינים אלו, מעבר להלכה הפסוקה יש גם הרבה משמעות לשאלת נוהג המקום והחברה. לבוש שונה בחברות שונות ישפיע גם על השונות בהנהגות הרצויות. 

אתייחס לכל סעיף שהעלית בנפרד עם המקורות הרלוונטיים ובסופו אכתוב את ההלכה למעשה.

 

  1. האם לבישת גרביים זו הלכה או מנהג

"הלכות לבוש" (מה שמכנים לפעמים "הלכות צניעות") לא מופיעות בהלכה כנושא בפני עצמן.

רוב הדיון ההלכתי בשאלת הלבוש הראוי והצנוע מופיע בהקשר של הלכות קריאת שמע. 

הגמרא בברכות דף כד, עוסקת בשאלת האיסור לומר קריאת שמע (ושאר דברים שבקדושה)  במצב בו מתעורר היצר המכונה "ערווה". בלשונם של חז"ל "ערווה" אינה דווקא האיברים הצנועים ביותר אלא מעבר לכך. חז"ל מרחיבים את המושג "ערווה" לאזורים נוספים שנחשבים כנראה לאינטימיים וחשיפתם לעיני זרים מונעת את האפשרות לומר בפניהם דברים שבקדושה.

אחד האיברים הללו הוא השוק. הגמרא  שם מביאה את דברי רב חסדא- "שוק באישה – ערווה" כלומר, השוק הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, וממילא אסור לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה. 

מהדיון לגבי אמירת דברים שבקדושה, לימדו הפוסקים שאם דינו של השוק כערווה- עלינו להצניעו מול זרים גם בלי קשר לדברים שבקדושה.

מהו השוק?

לדעת חלק מהפוסקים שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ומכאן הגיע הפסיקה בענין גרביונים.

לעומת זאת, ה'משנה ברורה' (שולחן ערוך אורח חיים עה, ב), ובעקבותיו האגרות משה סברו שה"שוק" שעליו דובר הוא בעצם הירך, מהברך ומעלה.
ולכן לפי כל השיטות יש לכסות את הירך וללבוש חצאית שמכסה את הירכיים (גם בישיבה). 

לגבי שאר הרגל (מהברך לסוף הקרסול), הדבר תלוי מאד במנהג המקום. יש מן הפוסקים שאף דנו בעובי הגרב.

לסיכום- 

לפי כל השיטות, יש לכסות את הירך עד הברך.

לפי חלק מהפוסקים יש לכסות גם את שאר הרגל בגרב.

ההכרעה שלך כיצד לנהוג תלויה מאד גם בסביבה ובחברה אליה את משתייכת. 

 

  1. שיער פזור

הדיון לגבי שיער פזור מאד תלוי בחברה אליה את משתייכת.

אמנם השולחן ערוך (אבן העזר סימן כב) פסק שלא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש, אחת הפנויה ואחת אשת איש. אבל לפי רוב הפוסקים כוונת "פריעת ראש" זה ללא כיסוי ראש בכלל, ולא בשיער פזור. 

(ויש מי שישב את פסיקת השולחן ערוך לגבי פנויות שהכוונה שם לפנויה שהייתה נשואה.)

המגן אברהם (אורח חיים סימן עה סעיף ג) ניסה ליישב את הסתירה בין דברי השולחן ערוך הללו ולבין פסיקתו בהלכות קריאת שמע (סימן עה) שם פסק  ש"בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר" והסביר שפריעת הראש האסורה גם לרווקות היא: "שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפילו בפנויה". 

כלומר, שרווקות אסורות בפריעת ראש- כלומר פיזור שיער, ונשואות אסורות בפריעת ראש כלומר ללא כיסוי, אך רבים מן האחרונים סברו שלא כמו המגן אברהם. והמשנה ברורה שם (סימן עה, ס"ק יב) הביא את השיטות החולקות.

 

למעשה, להלכה, מותר לבנות רווקות ללכת בשיער פזור ויחד עם זה, בחברות מסוימות כשזה לא מקובל, ושיער פזור מושך תשומת לב, לא מומלץ לנהוג באופן שמעורר התרסה.
אני בטוחה שאת, ברגישותך, תדעי לזהות מתי, איך ואיפה זה מתאים ומקובל ומתי לא.

 

  1. לבישת מכנסים מתחת לחצאית

אכן עלולה להיות בעיה  בלבישת מכנסים מדין "איסור לבישת כלי גבר"- (שו"ע יו"ד סימן קפ"ב) ופוסקים מסויימים אסרו לבישת מכנסיים באופן גורף אבל פוסקים רבים (הרב עובדיה יוסף יבי"א חלק ו יו"ד י"ד, פניני הלכה משפחה, פרק ז הלכה ח) מבינים שהאיסור הוא רק כשזה לבוש מובהק של גברים ומקלים כאשר המטרה הינה הגנה מפני הקור.

נראה שהבעיה המרכזית עם לבישת מכנסי ג'ינס היא בעיה שנובעת בשל הצמידות של המכנס לגוף (ולא בגלל היותו בגד גברי בימינו) ולכן נראה שאין בעיה הלכתית בלבישת מכנסי ג'ינס מתחת לחצאית מספיק ארוכה (המכסה את הברך). 

על אף מה שכתבתי, יתכן שבחברות מסוימות הדבר לא מקובל ונראה יוצא דופן ואולי אפילו נתפס כהתרסה (ראי סעיף 2) .

באופן כללי וגם במקרה זה ל"מנהג המקום" ולחברה בה את משתייכת משמעות רבה בהכרעה איך לנהוג.

 

בהצלחה רבה

בת שבע

האם אפשר להתפלל כשאני מיוזעת?

שלום, קראתי את תשובת הרבנית לעניין הקדמת התעמלות לתפילה (כאן). 

בהקשר זה יש לי שאלה נוספת. האם אני יכולה להתפלל כשאני מזיעה? במקרה שמתפללת אחרי התעמלות. הגוף נקי רק מיוזע. אשמח לתשובה.

 

תשובה:

שלום לך, 

להתפלל עם גוף מלוכלך או ליד מקום עם ריח מסריח זו אכן בעיה. אך המצב אותו את מתארת: גוף נקי עם זיעה שמגיעה כתוצאה ממאמץ נורמלי של התעמלות – לא מייצרים תנאים בעייתים לתפילה. במידה והריח מפריע לך, אולי יש לחשוש.

דוגמא לכך ניתן אולי למצוא במסכת ברכות שמתארת פועלים שעוצרים לקריאת שמע ולתפילה תוך כדי עבודתם על האילן. אני מניחה שגם הם הסריחו קצת מזיעה של מאמץ  ובכל זאת נראה שהמשנה לא ראתה בכך בעיה. 

בריאות טובה

חנה 

 

הרחבה ומקורות:

תפילה צריכה להתקיים במקום נקי מצואה ומריח רע. דין זה נלמד מהפסוקים בספר דברים המקשרים בין נוכחות השכינה לבין הצורך להתרחק מצואה: 

".. וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת־צֵאָתֶךָ׃ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" (דברים כ"ג). מכאן לומדים שהתהלכות ה' במקומנו דורשת מאיתנו ניקיון.

היקף "המחנה" לעניין זה נחשב ארבע אמות (שו”ע עט, א). דרישה זו הורחבה לצורך להתרחק מכל דבר שריחו רע ומפריע לבני אדם, ולא רק מצואה (משנה ברורה או"ח ע"ט, כ"ג).

כשם שהסביבה צריכה להיות מכובדת בתפילה, כך גם גוף האדם עצמו: המתפללת צריכה להיות לבושה (שו"ע אורח חיים צ"א, ומקור הדין מהגמרא בברכות כה.), והידיים צריכות להיות נקיות, ואם הידיים נגעו בלכלוך צריך ליטול אותן לפני התפילה (שו"ע אורח חיים סימן צ"ב). אולם, אין בהלכה התייחסות לזיעת הגוף כבעייתית לעניין תפילה, כל עוד אינה יוצרת סירחון רב. יש לציין שלאורך דורות רבים לא היו לרוב האנשים אמצעים לרחצה תדירה כמו שנהוג בימינו, ובאופן טבעי הגוף היה פחות מוקפד.

יש לציין, שהשולחן-ערוך כותב שצריך להסיר לקראת התפילה מן הגוף "כל דבר הטורדו" (אורח חיים סימן צ"ב סעיף ג'), אבל מההקשר נראה שמדובר על ניקוי הפרשות שאולי מצויות על הגוף, ולא על דברים שאינם בולטים כמו זיעה.

מכל אלו עולה, שכל עוד הגוף נקי ומצבו לא מפריע לך להתכוון בתפילה ניתן להתפלל.

 

מה המקור למצוות צניעות?

שלום! 

השאלה שלי היא על צניעות. אני רוצה לדעת מה המקור של המצווה הזאת כי בדרך כלל אני לא יודעת האם זה הלכה, מנהג או רק משהו מקובל.
תמיד בשיעורים מדברים עלינו על צניעות מבחינת ההשקפה אבל לא ממש מביאים לנו המקורות של כל דבר ומבחינתי זה חשוב מאוד להפריד בין הדברים הללו כדי שאני אוכל לדעת מה חייב לעשות ומה מומלץ לעשות. 

 

תשובה

שלום לך,

משאלתך ניכר שחשוב לך לקיים מצוות מתוך הבנה של המקור ההלכתי שלהם וזה אכן חלק מרכזי בלהיות עובדת ה'. 

בשונה ממצוות הכתובות במפורש בתורה כמו שבת או כיבוד הורים או חגים וכו', הרי שמצוות צניעות נלמדת מהציווי הכללי המוזכר לנו בפרשת קדושים (ויקרא י"ט, א) "קדושים תהיו" 

ומפרש רש"י מה הכוונה: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". 

רש"י מתבסס בפירושו על דברי המדרש:

ויקרא רבה כד ו

א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ור' יהודה בן פזי גם אמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש.

חכמים בתלמוד הבינו שלהיות קדושים קשור בקשר הדוק לשמירה על עצמנו מעריות. הכוונה היא להתרחק מהתנהגות מינית פרוצה. פרשת קדושים מעמידה לנו אתגר מאד גדול כבני אדם, מצד אחד אנו כבני אדם יכולים להגיע גבוה ברוחניות שלנו, לנהוג בקדושה בחיינו, דומים לבורא עולם שיצר אותנו. מצד שני, אנחנו יכולים להגיע למקומות מאד נמוכים ולשכוח שיש בנו צלם א-להים. 

לאמירה הזו ניתן ביטוי הלכתי, מעשי היוצא מהציווי הכללי שבתורה. כחלק מהאתגר והמטרה למצוא קדושה בחיינו, חכמים הגדירו את המילים "גדר ערווה" גם ע"י ביגוד. מה ללבוש או לא ללבוש כדי להתרחק מאיסור העריות כדי להישאר במסגרת אותה מגדירה התורה – קדושה. 

מתוך הבנת עומק שכבני אדם יש לנו את היכולת לקחת את היצר שלנו ולרומם אותו לגבהים, ליצור, ללמוד, לחדש, לבנות, להיטיב ולהתעלות, ומאידך הוא יכול לקחת אותנו לתהומות של הקיום האנושי, למקומות פרוצים המסכסכים גם את הנפש לנו. 

להבנתם של חכמים, הכלי העיקרי להנחיית כוח אדיר זה מרוכז בצניעות הגופנית, שהיא חלק מדרכי הביטוי של גופו של אדם. זה כמובן לא הכל, זהו רק חלק מהציווי הכללי ובנושא של צניעות אי אפשר להפריד את שאלת הלבוש משאלת המידות. והתורה כבר העידה שהדברים קשורים. 

מה שנתפס בעינינו כמגבלות על לבוש קשור קשר הדוק למידות שלנו ולהתנהגות שלנו. חשוב להבין שההלכה דורשת מאיתנו לשלב פנימיות וחיצוניות, לעתים זו משפיעה על זו ולעתים הפוך. הצניעות הפנימית היא טבעית לאדם אחרי היציאה מגן עדן. לפני החטא הרי אדם וחוה הלכו עירומים ולא התביישו, ואחרי החטא חשו בושה והתכסו בעלי התאנה. כלומר התורה אומרת לנו שבעולם הזה הבגדים מחוברים לרגש הבושה שגורמת לנו לכסות מקומות מוצנעים. ככל שאנו מתהלכים בעולם בעזות פנים, בין בלבושנו בין בהתנהגותנו, הרי אנו חסרי בושה ומתרחקים מחיי קדושה. 

אמנם, כמו שגם את רמזת, באמת שהדברים הם מורכבים ולא פשוטים. לעתים הדרישות ההלכתיות על לבוש סותרות את תחושת הבחירה החופשית שלנו, את הצורך שלנו להיות יפות, מושכות ואי אפשר להתעלם מרגשות אלו וודאי שיש בהם נקודת אמת. היהדות רחוקה מתפיסת עולם המתרחקת מהגוף ומבזה אותו, האומרת שכדי לחיות בקדושה צריך להתרחק ממנעמי העולם. יש תשומת לב לגוף שלנו בכל רבדי החיים, יש חשיבות למושג היופי ולהתלבש יפה זה לכבד את צלם האלוקים שבנו. הופעה חיצונית היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. הדגש ביהדות הוא בשילוב של הרוח והחומר, של האמונה שניתן לרומם גם את הגוף לקודש. וזאת שוב, ע"י שילוב של התנהגות צנועה, מידות טובות ולבוש צנוע. 

אנו חיות בתקופה מרתקת שבה אנו מחפשות אותנטיות וכנות ולהתחבר לעצמנו וזו תנועה רוחנית נפלאה שעבורה הלכות צניעות יותר מאתגרות. כמו בעוד מצוות בעולמנו הדתי יש בה אלמנטים קלים ויש בה אלמנטים קשים יותר. יש מי שזה לא מפריע לה ויש מי שכן. לצערי הרב הרבה מהעיסוק בעניין לבוש קשור לאיסורים והגבלות. הייתי רוצה  שבדיבור על צניעות, לצד האמירה שיש כאן הלכה (שאת גבולותיה תמצאי בתשובה הנוספת) נדבר על הפוטנציאל האלוקי שבחיים צנועים שיש בהם קדושה. 

אין אפשרות לבסס את ערך הצניעות אך ורק על פרטי ההלכה. כדי לזכות למידת הצניעות עצמה, יש צורך ללמוד ולהתעמק בערך הצניעות ולהפנים אותו בחיים.

ולכן אני מבקשת לסיים את דברי בפסוק הידוע ממיכה, 

מיכה ו ח 

הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

 

והגמרא במכות כג ע"ב-כד ע"א מפרטת:

"…הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט- זה הדין אהבת חסד- זה גמילות חסדים והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה…"

הצניעות היא תמיד עם ה'. בפני ה'. לו אנו חייבים דין וחשבון ולא לבני אדם. אבל הרצון לחיים של קדושה אומרים לנו החכמים בגמרא, תמיד שייך לחיבור שלנו עם בני אדם. ברגעי השיא של חתונה ולהבדיל, פטירה של אדם קרוב, אירועים שכולם רואים, עלינו לעזור לאנשים לשאת את עוצמת הרגשות שלהם, אולי גם את הרצון שלהם דווקא להצניע את מה שקורה להם, להיות איתם. 

וזה הטוב שה' דורש מאיתנו.

מכל הלב מאחלת לך ברכה והצלחה,

המשיכי לחפש את האמת בתורת ה' ולהיות עובדת ה' בכל ליבך. 

יפית

האם מותר לעלות להר הבית?

האם מותר לעלות להר הבית?

תשובה

בהמשך לתשובה הקודמת, נעסוק בחלקה הראשון של השאלה, בעניין הדעות השונות ביחס לעליה להר הבית.

בפתח דבריי אציין כי ישנה מצווה מן התורה על כל אחד ואחת לפעול ככל יכלתו למען בניין המקדש בימיו, וכך כתב הרמב"ם: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א, וכן בספר המצוות עשה כ, מנחת חינוך מצוה צה, ערוך לנר מסכת סוכה דף מא ע"א, שושנים לדוד הקדמה למסכת מדות ועוד). וממשיך הרמב"ם: והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר (שם הלכה יב).

גם בימינו, כשכולנו טמאי מתים, לא פג תקפו של החיוב, ולשם בנית הבית והקרבת קרבנות הציבור  אף הטמאים כשרים (תוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ט, רמב"ם בית הבחירה פרק ז הלכה כג, וביאת מקדש פרק ד הלכות ט-י), והיטב ניסח החזון-אי"ש את הדברים: נראה דכל שנכנס לצורך תיקון אינו כלל באיסור כניסה אפי׳ בטמא. שאיסור הכניסה כשהוא טמא, הוא מפני כבוד המקדש, ומראה שאינו נרתע מפני קדושתו. אבל כשנכנס לצורך תיקון אינו בכלל זה… ולפי זה, אפילו יש טהורים, ועבר טמא, ונכנס, אינו חייב. וכן משמע לשון "מצוה בטהורים" (חזון איש, גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי, הל' ביאת מקדש, פרק א).

בעצם העליה להר הבית, ובמיוחד תחת ריבונותה של מדינת ישראל, מקיימים כמה מצוות, שעיקרן דרישת ציון. לימוד זה מופיע בגמרא על דברי ירמיהו: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ – דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה (סוכה דף מא עמוד א). ובמקום נוסף מצווה התורה: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים פרק יב פסוק ה), שם דורש הרמב"ן את הפסוק כמצוות עשה . אף מצוות מורא מקדש מתקיימת אך ורק במי שעולה להר הבית ונזהר בכבוד המקום (הרב נחום רבינוביץ. פורסם באתר ישיבת ברכת משה והובא בחוברת 'לשכנו תדרשו' הרב אלישע וולפסון), ולא במי שמתרחק מן המקום (ובאופן דומה, נוהג כפי הנכתב בתוס' כתובות דף קי ע"ב, כי בימינו  אין מצווה לעלות לארץ, בשל המורכבות של קיום המצוות התלויות בה).

מתוך פשטות הכתובים מתבקשת האמירה החד משמעית, המחייבת את העליה להר, מה עוד שכיום ניתן אף להתפלל, לא במקדש מעט, אלא במקום המקדש ממש, ותחת שלטון יהודי. 

יש לציין כי לאורך הדורות לא פסקה מעולם עליית יהודים להר הבית, מלבד בזמן השלטון המוסלמי, שלא איפשר זאת, כך מעיד המאירי (מסכת שבועות דף טז עמוד א), כך גם מעיד הרב שמואל הורביץ מרבני חסידות ברסלב (ימי שמואל חלק ב פרק קמד). וידועים דברי הרמב"ם, המתאר את עלייתו: וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון … נדרתי שיהיה לי כמו י"ט ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלהים יעזרני על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם אמן, וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן (מובא בספר חרדים מצות התשובה פרק ג).

מתוך כך רבים מרבני דורנו מתירים ואף מחייבים זאת, הם עולים בעצמם וכן מורים לתלמידיהם, זאת בתנאי שטובלים במיקווה לפני העליה לשם טהרה מטומאות היוצאות מן הגוף, וכן נשמרים שלא להיכנס למקום המקדש, בהיותנו טמאי מתים, ובהיעדר אפר פרה אדומה להיטהר בו . אולם כידוע, ישנם פוסקים, המתנגדים לכך מתוך כמה חששות וספקות.

  1. החשש החמור ביותר הנו מכניסה בטומאה לתחומי העזרות בטומאת מת, שהמזיד על כך דינו כרת. חשש זה נובע מחשש אחר, שמא ישנו ספק בזיהוי מקום המקדש המדויק, מה שעלול להוביל לכניסה באיסור, גם אם בשוגג.
  2. חשש אחר מתייחס לאנשים שאינם מקפידים בשמירת מצוות, העלולים להיכנס להר הבית ללא ההיטהרות הנדרשת (שענשה מלקות, ולא כרת. פסחים דף סז עמוד א), ולהיכנס גם לתחומי הבית ממש, האסורים כיום בכניסה (ושענשה על שוגג הוא קרבן עולה ויורד ולא כרת. רמב"ם ביאת מקדש פרק ג הלכה יב). עם תחילת החילון נהגו יהודים רבים לעלות להר כתיירים, תוך זלזול (בשוגג או במזיד) בהלכות החמורות. כך היה בזמן המנדט הבריטי, ואף יותר מכך לאחר כיבוש ההר במלחמת ששת הימים.
  3. החשש האחרון נובע מספק בדיני טהרות, ועיקרו האם לחשוש שאנשים נחשבים זבים, ומתוך כך גם מחוסרי כיפורים עד שיביאו קרבן, ולחלק מהשיטות, אסורים בכניסה במצב זה אף למחנה לוויה.

להלן ננסה להתייחס בתמצית לכל אחד מהטעמים לאסור:

א) במענה לחשש הראשון ניתן להוכיח, כי מקום המקדש היה ידוע ומוסכם בכל הדורות, שכן העליות לשם לא פסקו מעולם, והמסורת, שלפיה מקום המקדש מזוהה עם מקום כיפת הסלע, נשמרה והועברה מדור לדור . כך כתב הרדב"ז (שו"ת חלק ב סימן תרצא): כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא… מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. על בסיס דבריו  מסתמכים ללא כל הסתייגות  גם ר' חיים פלאג'י (כף החיים על או"ח סימן תקסא סעיף ח) והחיד"א (ברכי יוסף על או"ח סימן תקסא סק"ג ) שחיו בירושלים, וכן רבים נוספים (בין היתר שו"ת חתם סופר חלק ב יורה דעה סימן רלו והרצ"פ פרנק בספרו מקדש מלך עמ' קכה).

זיהוי כזה קיים גם בעדותו של רבי בנימין מטודלה (בספרו מסעות רבי בנימין עמ' כד), בדברי בעל מעשי למלך על הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו) והב"ח (אורח חיים סימן תקסא סעיף ג), וכן הרב גורן בספרו מזהה את הכיפה עם מקום המזבח דווקא, היות שהוא מודד בשיטת חזו"א (הר הבית עמ' 218 במהדורה החדשה) וציץ אליעזר (חלק יב סימן מז). לאורך כל שנות החורבן לא נשמע ערעור על מסורת זו, והוא מקובל גם על הארכיאולוגים. יתר על כן, במהלך השנים נעשו נסיונות לא מעטים לחידוש העבודה במקום המקדש.

ועדיין למי שאינו רוצה להסתמך על המסורת, ישנם אזורים הניתנים לכניסה ללא כל ספק בחלק הדרומי ובצמוד לחומות, על כך כתב הרב יצחק שילת (תחומין ז עמ' 512-489). רבנים נוספים קראו להקים בית כנסת בהר הבית, במקומות המוסכמים על כולם, ביניהם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש חלק ה פרק א אות ד), הרב מרדכי אליהו (התפרסם ב'תורת הבית' חלק ג תשנב ובתחומין ג עמ' 423), הרב גורן (בספרו עמ' 27), הרב זלמן קורן (תחומין ג עמ' 413), הרב דוד שלוש (בספר 'בני עמי' עמ' רכג-רלד) ואחרים.

ב) בעניין החשש השני חשוב לציין, כי טבילת גברים כהלכה לא נהגה מאז החורבן (למעט טבילת עזרא כמנהג חסידות, שאינה מחייבת מקווה כשר, הסרת חציצות ועוד), והמודעות להלכות טהרות לא היתה קיימת. ועם כל זאת, היו מי שהתירו עליה להר הבית גם בתנאים הללו (למשל הרב חיים הירשנזון בספרו מלכי בקודש חלק א עמ' 43-41).

מפורסמת ביותר היא עליית השר מונטיפיורי, שהיה שומר מצוות, אך בשל חוסר ידיעת ההלכה נכנס למקום המקדש. בעקבות המעשה קראו חכמי ירושלים, שלא לעלות למקום, ואסרו זאת מכל וכל. וידועים דברי הרב קוק בעניין (משפט כהן הלכות בית הבחירה  סימן צו / א). גם הר"ע יוסף, אשר קיבל את זיהוי המקום, אך באופן פומבי אסר עליה להר כולו באופן גורף (יביע אומר חלק ה – יורה דעה סימנים כו, כז וחלק ט – יורה דעה סימן יא) תלה זאת בחשש מכשול, ולא באיסור. ואכן, רבים מהאוסרים עליה באופן ציבורי, מתירים ומברכים את היחידים העושים כן, לאחר התייעצות אישית.

 

כך היה גם לאחר כיבוש המקום במלחמת ששת הימים, כאשר נהרו המונים להר הבית מבלי להיות מודעים לדרישות ההלכה בעניין (כולל אנשים שומרי מצוות), וכתוצאה מכך אסרה הרבנות את הכניסה מחשש מכשול. באופן זהה פסקו רבנים נוספים, וביניהם מנחת יצחק (חלק ה סימן א וחלק ו סימן קלב), ציץ אליעזר (חלק י סימן א), יביע אומר (חלק ה יורה דעה סימן כו).

בימינו התחדדו היטב הלכות העליה להר הבית בקרב שומרי המצוות, ואלה פונים לרבנים בשאלות הלכתיות,  אי לכך נדמה שהחשש המדובר כמעט שאינו קיים. כך כתב הרב מלמד (במדור רביבים כ"ז בחשון תשע"ה): אמנם אין ללמוד מדבריו אלו [של הרב קוק] איסור לעלייה בטהרה, שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל, אלא להיפך. 

גם נכדו של הרב קוק, הרב שלמה רענן כתב במפורש: כי זה דבר ברור ללא צל של ספק, כי הסבא רבינו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק זצ"ל, לא אסרו לעלות במקומות המותרים. ובודאי מצוה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים, ואך ורק באופן המותר (נשמה של שבת, ספר זיכרון לרב שלמה אליהו רענן זצ"ל עמ' 710, 749). מתוך כך ניתן להבין גם, כיצד התיר 'כף החיים' בשם הרדב"ז, וכיצד עלה בעל 'ימי שמואל', בזמן שרבני ירושלים אסרו את העליה, שכן העליה כהלכתה לא נאסרה.

אמנם לצערנו, רבים מבני עמנו עדיין אינם שומרים מצוות, ואלה ממשיכים לעלות באופן אסור (סטודנטים, חיילים ותיירים), להם לא אכפת מגדרים וסייגים שנועדו למנעם מעבירה, והגזרה לאסור את העליה אינה משפיעה על החלטתם. אם כן, נשאלת השאלה עבור מי נתקנה תקנה זו? בעניין זה כתבו פוסקים שונים, ביניהם הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב חלק א סימן טו): לענ"ד אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר-הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום, הלא גם עתה נכנסים הם לפני ולפנים, ומי הוא המפסיד מגזירה זאת? רק יראי ה'… וכן כתבו הרב גורן (בספרו עמ' 396) והרב ליאור (דבר חברון חלק ח מועדים עמ' קסז).

 

מעבר לכך, פסיקה שניתנה בנסיבות מסוימות, כגון מה שהבאנו לעיל, תקפה לשעתה, וכאשר המציאות משתנה, יש לערוך בירור מחודש, ולא להפטיר כדאשתקד תוך ציטוט שאינו רלוונטי לזמננו. כיום נכתבו ספרים ושורטטו מפות, נערכו בירורים הלכתיים, וציבור העולים יודע את ההלכה. מציאות זו אינה דומה למציאות שבה נפסק האיסור. דברים ברוח זו כתב הרב טייכטל (אם הבנים שמחה פרק שלישי סוף פיסקה יג) אודות מתנגדי הציונות בשעתו, וכך גם כתב הרב ליאור בענייננו.


בנקודה זו חשוב להדגיש, כי במקורות שונים, המצוטטים בימינו, לא נכתב איסור כניסה להר הבית למקומות המותרים, אלא כניסה למקום המקדש בלבד, ועל כך אין חולק (למעט שיטות יחידות מקלות, הנשענות על דברי הראב"ד, שקדושת המקדש פקעה עם חורבנו), כך נכתב במשנה ברורה (סימן תקסא ס"ק ה), וכך בדברי הרב קוק המפורסמים. אולם רבים טועים וכורכים את האיסור – מקום המקדש, וההיתר – הר הבית, בחדא מחתא. על כך כתב ברב גורן בספרו  (פרק ח):

ומכיוון שקיימת אי הבנה מוחלטת ועירוב תחומין בין הר הבית למקום המקדש, וכתוצאה מבלבול זה מסתמכים על תשובתו של הגראי"ה קוק זצ"ל לאסור הכניסה להר הבית כולו, החלטתי ללבן ולברר דעתו הרחבה של הגראי"ה קוק, ולהעמיד דברים על בוריים… יש להדגיש ולומר ברורות, כי כל הדברים שהעלינו עד כה, ואשר מרן הגראי"ה קוק זצ"ל מאריך בהם ומחמיר גם לדעת הראב"ד על כניסה של טמאי מתים למקום הקודש, אינו אלא למקום המקדש, או במקום שהוא ספק מקום המקדש.

ג) בעניין החשש השלישי (הובא ב'מנחת יצחק' לעיל), ישנו צירוף של שיבושים ודעת יחיד שונות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה שהתקבלה, לפיה אין לחשוש סתם לזבים (משנה זבים פרק ב משנה ב, תוספתא זבים פרק ב הלכה ה, רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה ב, רמ"א אורח חיים סימן תנז סעיף ב, משנה ברורה שם ס"ק כ-כא, הרב טוקצינסקי עיר הקודש והמקדש חלק ה עמ' כא, הרצ"פ פראנק מקדש מלך עמ' קיט, הרב גורן פרק כא, הרב ליאור דבר חברון חלק ג עמ' שסד), זאת משום שהגדרת עמי הארץ (אשר אינם מקפידים על טהרות) כזבים לא נאמרה ביחס לכניסה להר הבית, או אף למקדש עצמו, אלא לטהרות לבד (רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק יג הלכה א, ומטמאי מושב ומשכב פרק י הלכה א), לפיכך אין להוסיף גזרות ללא מקור. וכן כתב בעל חשוקי חמד (בבא קמא דף כה ע"ב): והנה בסתם אדם אין צריך לחשוש שמא הוא זב… מפני שאינו שכיח, אכן אם יש אדם שיודע שהוא זב, או שיש סיבה לחשוש לכך, [יעוין ברמב"ם ריש פ"ב ממחוסרי כפרה], והוא צריך לעלות להר הבית, ודאי שיש לו להקפיד לספור שבעה נקיים, ולטבול במים חיים.

 

לסיכום הדברים – 

לאורך השנים היתה מסורת מוצקה לגבי מיקום בית המקדש, ולא נמצא מערער עליה.

לאורך השנים לא פסקה עליית יהודים להר הבית, וכמובן, לא היה מנהג או פסק, שאין לעלות.

בעת החדשה היו שעלו בטומאה ונכנסו למקומות האסורים בכניסה, כאלה ממשיכים לעלות למרות דעת האוסרים.

שומרי תורה ומצוות עולים בטהרה לאחר בירור ההלכות היטב, ונכנסים למקומות המותרים בלבד.

אין חשש לטומאת זבים כברירת מחדל, ולגבי טומאת בעל קרי ונידה, ההלכות ידועות, נלמדות ומיושמות.

מכאן, שאין מניעה לעלות להר הבית לאחר טבילה במקווה כשר ולאחר הסרת חציצות, מתוך הקפדה על מורא מקדש והליכה בשטחי מחנה לוויה בלבד.

עידית

 

הרחבה:

– בעניין זבים, נפסק שלא ניתן להיטמא בלא הרגשה (רמב"ם שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה ד וכסף משנה שם, תוספות רא"ש נידה דף יד ע"א, תוס' שם, ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקפג, ערוך השולחן העתיד סימן קלב סעיפים יא-טז, תורה לשמה (בעל ה'בן איש חי') סימן תיא), מכאן שאין להעמיד בספק את חזקת טהרתו של אדם שטבל.

 

ואף אם נקבל חומרא זו, לאחר ספירת שבעה נקיים וטבילה במי מעיין, אף מחוסרי כיפורים יכולים לעלות, מכיוון שהם נאסרו בכניסה לעזרות בלבד, ולא להר הבית (משנה כלים פרק א משנה ח).

גם בחשש לראיית מים חלוקים או עכורים, מדובר במקרה של ראיה ודאית בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, מה עוד  שרבנן גזרו אותה לעניין אכילת תרומה בלבד (תוספתא מקוואות פרק ו הלכה ז, משנה מקוואות פרק ח משנה ד ובפירוש הר"ש שם, רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה טו, מגן אברהם אורח חיים סימן פח, רבי עקיבא איגר ומשנה ברורה שם), ואילו בעניינים אחרים (אכילת חלת חו"ל וטבילה בערב יום הכיפורים), מחמיר המגן אברהם בדעת יחיד. גם הרש"ז אויערבאך  (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן נח אות ג סעיף ב) כתב בפשטות שאין להחמיר בטבילה לצורך הר הבית בדרישות הטבילה שנאמרו לטהרות.

– הסתייגות נוספת שעלתה מקרב רבני ישיבות הקו, אשר קרובה יותר להסתייגות השקפתית, ולא הלכתית, היא הטענה, שלפני העליה הפיזית להר ה' דרושה עבודה רוחנית, כדי להגיע למצב של "נקי כפיים ובר לבב", ולהיות בדרגה על אנושית: בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים, או אנשים הבאים לעבודת המקדש – כהנים, לויים וישראלים, שהם גדולים ממלאכים (הרב עמיאל שטרנברג "ושמרתם את משמרת הקודש" מתוך הספר טוב ירושלים), כל עוד יש מדיה בטלויזיה ואינטרנט של עריות ואלימות המסאבת את לבבות ישראל, ונוטים אחריה רבים, אזי אין מקום לראות פני ד' כשאנו מלוכלכים כל כך כחברה. יש להיאבק על התודעה והאמונה כך שהזהות הישראלית תינק מהקודש את כוחה ואת הגדרתה העצמית, ותוחלף התרבות הנוכחית לתרבות עליונה של התוה"ק- ורק אז יש לנו עסק עם המקדש (הרב ברוך אפרתי https://www.srugim.co.il/94850-%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA). 

בתגובה לטיעונים מסוג זה קשה להשיב בטיעונים נגדיים, שכן אין להם מקור, והם אינם הלכתיים. הם מציירים מצב אוטופי של חיים מעל למציאות העולם הזה, ומחדשים דברים שלא נשמעו. מצב רוחני באומה מעולם לא נכתב כתנאי לבניית המקדש, בני אדם חוטאים עולים אליו לבקש כפרה ומחילה, הם מתוודים על חטאיהם ומביאים קרבנות חטאת ואשם, ואינם מלאכי עליון. כידוע, בזמן הקמת בית שני עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי (מסכת יבמות דף לז ע"א), ולא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה ועלה (קידושין דף עא ע"ב), אנשים אלה, בני תערובת ופסולי חיתון הם שבנו את בית המקדש, אנו מקווים שמצבנו הרוחני אינו גרוע משלהם.

– באופן דומה נשמעת הטענה, כי ללא נבואה לא נדע את מקום המקדש, לא נהיה בדרגה הראויה למקדש, ולא תותר עליה להר. על כך נאמר במדרש על הפסוק: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה (דברים פרק יב פסוק ה), יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא (ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב). כך עשה דוד המלך וכך עשו עולי בבל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ד). אף דברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה ד) המבוססים על ברייתא במסכת זבחים (דף סב עמוד א), אודות שלושת הנביאים, שסייעו לבונים בזיהוי המקום, מפרשים את מעשיהם כמתן עדות ולא כנבואה. כך לשון הברייתא והרמב"ם וכך כתבו ברכי יוסף (אורח חיים סימן לב סעיף ד, ישכיל עבדי (יורה דעה סימן ב אות ג), קרית ספר ומעשי למלך על הרמב"ם (אות ג) ומהר"ץ חיות (חלק א עמוד עג).

 

– טענה נוספת מצד המתנגדים, מבוססת על ההנחה, כי בכל הדורות נאסרה העליה ע"י "גדולי הדור", והיציאה הפומבית כנגד הוראתם היא פירצה בקדושה. כפי שכתבנו לעיל, מעולם לא היתה פסיקה כזו למעט בדור האחרון. ואף אם יצוייר, כי יש אמת בטענתם, מצוות "לא תסור", "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים פרק יז פסוקים י-יא) מכוונת לאנשי הסנהדרין (רמב"ם ממרים פרק א הלכה א), שמקום ישיבתם הוא בלשכת הגזית שבהר הבית. מעבר לכך, אין ביכלתינו לגזור גזירות ותקנות חדשות ולאסור את המותר (שדי חמד כללים מערכת ג סימן יא, עשה לך רב חלק א סימן טו).

גם אם אכן מדובר בהוראת "גדולי הדור" (שאין יודע, מהם הקריטריונים להיכללות בקבוצה זו), הרי ישנם כנגדם גדולי דור אחרים, שאף להם אנו מצווים להישמע. ויותר מכך, אנו מצווים להקשות ולדרוש מרבותינו בירור מעמיק ויסודי, כאשר איננו מבינים: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהי' האמת עם התלמיד… והווי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין היאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא (רבי חיים מוולוז'ין רוח חיים על מסכת אבות פרק א משנה ד). גם הט"ז בהקדמתו לשולחן ערוך כתב: אבל למיעבד עובדא הלכה למעשה אין חולקים כבוד לרב, ובהגיע תור הוראת שעה ותפקח עיני המורה דאיכא תיובתא בדברי איזה אחרון, ודאי כבוד הרב נמחל בזה, ואיהו גופיה ניחא ליה בכך. כי אין שם קנאה ולא תחרות, רק קבל האמת ממי שאמרו. וכך כתב הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף – מתי מותר לחלוק בהלכה על גדולי הדור: ודבר ידוע הוא לכל יודע ספר שזו היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, ובלבד שיעשו כן לשם שמים, לברר האמת, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בלא שום נגיעות ח"ו… ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים (ילקוט יוסף דרך פסיקת ההלכה פרק יב). ובאופן דומה כתבו רבים.

ובנידון דידן, דווקא מורי ההוראה הם שנדרשים לעורר את העם, לדרוש את בניין בית מקדשנו, ולזרז את גאולתנו (חפץ חיים – אגרות ומאמרים סימן כ מאמר חזוק האמונה), ונביא את דברי אור החיים לויקרא פרק כה פסוק כה: ומכר מאחוזתו, ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם… עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.

 

אני מחוייבת ללבוש מדי בית חולים הכוללים מכנסיים רחבים, האם יש בכך בעיה?

שלום 🙂

התחלתי השנה לימודי פיזיותרפיה, וכחלק מכך אני משתתפת בקורסים מעשיים שמתרחשים בבית חולים. בקורסים אנו מחויבים ללבוש את מדי בית החולים, שכוללים חולצה, מכנסיים (לא צמודות במיוחד), וחלוק. ביום יום אני הולכת עם חצאיות, וכרגע אני מכפתרת את החלוק מעל למכנסיים כך שזה מהווה פיתרון (חלקי משהו).

רציתי לשאול האם המכנסיים נחשבים כ'כלי גבר' לצורך העניין, במידה ואין הבחנה במדי בית החולים בין גברים לנשים?

רק רוצה לציין שאני לא מחפשת היתר למען נוחות, אלא באמת ממקום שמעוניין להבין לגבי נשים דתיות שנדרשות להתלבש בצורה מסוימת כחלק מהיותן צוות רפואי 🙂

תודה רבה רבה!

 

תשובה

שלום לך,

ראשית נברך אותך ברכת הצלחה רבה בכל מעשיך ולימודיך. 

ישר כוח על הרצון לשמור על ההקפדה ההלכתית שלך בכל מצב.

את שואלת האם מכנסיים שהם חלק ממדי עבודה נחשבות לכלי גבר. 

אכן, מהפסוק לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה (דברים כב, ה) נלמד בין השאר האיסור על נשים ללבוש בגדי גברים ולהפך. יחד עם זאת, כבר בגמרא נחלקו האם האיסור הוא לגבי עצם הפעולה של לבישת בגדים של המין השני או שיש גם מרכיב של כוונה ומגמה (כגון להידמות למין השני, להתחפש לצורך נוי או תאווה, וכדומה). 

בהמשך לכך, ישנה שאלה עקרונית נוספת – מה מגדיר "כלי גבר" ו"כלי אישה"? האם מכנסיים נחשבים כלי גבר גם במציאות בה ישנם מכנסי נשים שהכל מזהים אותם כבגד נשי? 

לשאלתך, מדי העבודה שאת מתארת אינם בגדי גברים אלא בגדים אחידים לנשים ולגברים כאחד. לגבי בגדים כאלה, היו שפסקו שהם עדיין אסורים, שכן הגדירו מכנסיים ככלי גבר בלא תלות בשאלה למי הם נועדו, אבל רוב הפוסקים פסקו שמכנסיים כאלה אינם בגדר כלי גבר, ולכן אם הם צנועים אין איסור על אישה ללובשם.

בהקשר זה יש לציין שבגמרא (נדרים מט ב') מוזכר סיפור על רב יהודה שהוא ואשתו לבשו לסירוגין את אותו הבגד בשל עניים הרב, וכן בדיון על עבודות כהונה שנשות הכנהנים יכולות לבצע מעירים התוספות שהנחת היסוד היא שנשים יכולות ללבוש את בגדי הכהונה (קידושין לו ב', וראי בהרחבה). מתיאורים אלה עולה שקיימת אפשרות של בגדים המשותפים לשני המינים, ועליהם לא חל דין "לא ילבש".

 

בנוסף, במצב שלך יתכן שישנן סבות נוספות להתיר.

בדיון על איסור לבישת בגדי גברים על ידי נשים (שו"ע יורה דעה קפ"ב), מפרטים האחרונים הסתייגויות שונות, שעניינן הוא שיש להקל במצבי צורך – כגון, לבישת מכנסיים כדי להתגונן מפני הקור, או מפני הצער, ולא לצורך נוי או הידמות לאנשים. במקרה שלך ברור שהצורך בלבישת מכנסיים הוא טכני (בשל הוראות בית החולים) ופרקטי (מניעת זיהומים וסיבוכים) ואינו שייך כלל לעניין ההידמות לגברים או הנוי.

מכך עולה המסקנה, שאין איסור בלבישת מכנסי המדים של בית החולים. ההידור שהתחלת לנהוג בו, לסגור את החלוק מעל לצורך צניעות, הוא מבורך גם משום שהוא יוצר הבדל נוסף בנראות בינך לבין האופן בו גבר היה מתלבש ועונה על הדרישה ההלכתית (הקיימת לחלק מהדעות) לבדל עצמך מלבוש גבר ככל הניתן. אולם, אם מנהגך זה פוגע בחופש התנועה שלך באופן המפריע לך לתפקד וללמוד בבית החולים ניתן לוותר עליו.

 

ברשותך, אני מוסיפה כאן מחשבה עקרונית נוספת:

יתכן שתרגישי קושי עם העבודה במכנסיים לא רק בגלל שאלת ההלכה ה"יבשה". אולי תחושי שבהיעדר חצאית משהו ממהותך נלקח ממך – חצאית היא לא רק בחירה בלבוש צנוע, אלא גם אמירה של שייכות לאמונה מסויימת ולדרך מסויימת. להסתובב לא בחצאית עלול לגרום לתחושה של יציאה מהגבולות שבתוכם חיית לפי אמונתך, מהזהות שלך. 

אם את חשה כך, כדאי לחשוב האם יש מרכיב אחר בהופעתך שיכול לתת לך את תחושת הזהות והשייכות הזו. אולי אורך שרוול, או כיסוי ראש. אם קיים מרכיב כזה, אולי זה הזמן לתת לו יותר מקום בהקפדה שלך.

בנוסף, אולי היעדר הנראות הדתית הרגילה יביא דווקא לתחושת דתיות עמוקה יותר – למודעות רבה יותר לאמונה שלך בתוך שגרת היומיום, לשפת גוף ודיבור ומרכיבים נוספים המבטאים את מי שאת וצומחים מתוך יראת השמיים שבך. מודעות שיכולה לפצות על החוסר בביגוד שהיית בוחרת לעצמך.

אם תרצי לשתף או לחשוב יחד על משהו מבין כיווני מחשבה אלו – את כמובן מוזמנת מאוד.

בהצלחה רבה בהכשרתך ובעבודתך.

שלומית

 

הרחבה:

א. יסוד הדין

בספר דברים פרק כ"ב מופיע הפסוק "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". הפסוק מתייחס הן לנשם והן לגברים, ואוסר לנשים להיות עם "כלי גבר" עליהן (לפי הפרשנים, הכוונה לנשק) ולגברים ללבוש שמלת אישה. 

הגמרא (נזיר דף נט עמוד א) מבינה שאלו הן דוגמאות, וכוונת הפסוק היא לאסור על גברים ונשים כל נראות חיצונית השייכת למין השני. היא מביאה הבנות שונות של היקף הדין מדאורייתא ודנה בהן. למשל, האם מותר לגבר להסיר שיער גוף כמו שנשים נוהגות? האם זהו איסור מדאורייתא, כלומר נובע מהפסוק, או רק דין דרבנן? ומשם הגמרא מביאה דעות תנאים מהו בעצם האיסור שנאמר בפסוק ומה היקפו.

ההבנה המצמצמת של הפסוק היא שהוא אוסר רק סיטואציה של "תועבה" – התנהגות מינית פסולה – כגון התחפשות גברים לנשים ולהפך. ההבנה המרחיבה היא שכל אופן של תיקון המראה החיצוני האופייני לנשים אסור על גברים, ולנשים אסור לצאת להילחם עם נשק.  

השולחן ערוך (יורה דעה סימן קפ"ב) פסק לאסור אולם סייג שהאיסור חל במלוא חומרתו רק כאשר מדובר בהתנהגויות שאכן מובהקות למין השני. 

הרמ"א אף מתיר את האיסור לחלוטין אם הפעולה מקובלת על שני המינים:

"המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? -במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו. הגה: ואפילו לכתחלה שרי. רק החברים נמנעים בכל מקום…"

בהמשך אותו סעיף, מתייחס השו"ע לאישה הלובשת בגדי גבר, וגם כאן מכניס את קריטריון המנהג. הרמ"א מפרט שהאיסור הוא לא רק על לבישת "תחפושת" מלאה של המין השני, אלא גם על בגד יחיד:

"לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה."

אולם, גם הרמ"א התיר במקרים מסויימים לבישת בגדי המין השני, ואפילו תחפושת מלאה. הוא כותב זאת לגבי שמחת פורים (אורח חיים תרצ"ו) – שאם מטרת ההתחפשות היא רק להרבות שמחה – אין בה איסור:

"ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה."

כלומר, ישנה משמעות הלכתית בנושא זה גם למוטיבציה של הלבישה ולא רק למעשה בלבד.

 

ב. בגדים אחידים לגברים ולנשים

הגמרא בנדרים (מט, ב) מספרת:

“דביתהו דר’ יהודה עבדת גלימא, כד נפקת לשוקא מכסיא ונפקת בה, וכד הוה נפיק ר’ יהודה לצלויי הוה מכסי ומצלי בה, ומברך ברוך שעטני מעיל” (אשתו של רב יהודה עשתה גלימה, כשהייתה יוצאת לשוק התכסתה ויצאה בה, כשהיה רב יהודה יוצא לתפילה היה מתכסה ומתפלל בו, ומברך ברוך שעטני מעיל).

המהרש"א שם מסביר איך יתכן שלא היתה בעיה של "כלי גבר" או "שמלת אשה" בגלימה/מעיל המשותף. הוא מבאר כי האיסור אינו חל על בגד המיועד מלכתחילה לשני המינים. 

 

מקור נוסף בכיוון זה מופיע במסכת קידושין (לו, א), לגבי השאלה אלו עבודות כהונה יכולות להתבצע על ידי נשים:

“הסמיכות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, והמליקות, והקבלות, והזאות – נוהגים באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות”.

הגמרא ממשיכה ומפרטת את הסיבות לכך שנשים לא יכולות לבצע את כל העבודות, והתוספות תמהים על כך – הלא ניתן היה לומר פשוט שנשים לא יכולות לעשותן כי אסור לעשותן בלי בגדי כהונה, ובגדי כהונה הם "כלי גבר" ואסורים לנשים! 

ומסבירים (בתירוצם הראשון) שאכן נשים יכולות בעיקרון ללבוש את בגדי הכהונה. 

הרב יוסף ענגיל בספר "גליוני הש"ס" מסביר שאכן לו היו נשים יכולות לבצע את כל תפקידי הכהונה, הנושא של "כלי גבר על אישה" לא היה מהווה בעיה – משום שאם עבודות הכהונה מתאימות גם לנשים, אז הבגדים מיועדים לשני המינים ואינם מוגדרים ככלי גבר עוד.

 

משני המקורות הללו עולה שישנה קטגוריה של בגדים שאינם בגדי גברים ואינם בגדי נשים אלא שייכים לשני המינים, ועליהם אין חל האיסור – וכך אכן פסקו רוב הפוסקים. 

נראה שמדי צוות בבית חולים עונים על הגדרה זו – הם אחידים ומיועדים לשני המינים.

יש לציין כי לגבי הכלל הזה היו הסתייגויות של מעט מבין הפוסקים:

  • שההיתר הוא דווקא כאשר בתוך אותו סוג בגד המשותף לשני המינים, יש אבחנה בין מה שנשים לובשות למה שגברים לובשים (שו"ת אבני ישפה חלק ו' סימן קי"ח)
  • שההיתר הוא לגבי בגדים שאינם גבריים מובהקים או נשיים מובהקים (מנחת יצחק חלק ב’ סימן ק”ח).
  • שההיתר לא קיים אם המנהג הנפוץ הוא בעצמו עבירה. למשל, שלא יתכן שמכנסיים יהפכו להיות בגד שמותר לנשים ללובשו כי ככה נהוג, אם המנהג הזה שלילי ואסור מלכתחילה. כך כתב הרשב"א (בשו"ת חלק ד’ סימן צ’) “שכל דבר הראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור ונמשכו רבים בכך – אין האיסור חוזר להיתר".

יחד עם זאת, רוב הפוסקים לא פסקו לפי הגבלות אלו.

 

ג.  סיבות להתיר

כאמור לעיל, פסק השולחן ערוך את האיסור לנשים ללבוש בגדי גברים. נושאי הכלים סייגו שהאיסור אינו חל כאשר יש צורך ענייני פרקטי בבגדים אלו. 

הב"ח (על הטור) כתב בסעיף זה כי: 

"יש היתר בשני דברים. האחד שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקשוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה. אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים – אין שם איסור… 

והשני, דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשוים לנוי ולקשוט … אלמא (כלומר) דבבגדים שאינן עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור". 

לא כל הפוסקים קיבלו את דעתו של הב"ח, אבל הט"ז כתב גם הוא כמוהו: 

"לא תעדה אשה. משמע דרך עידוי וקישוט אסור, אבל אם עושה כן מפני החמה או צנה או גשמים – אין איסור, כן נראה לי פשוט"

המשנה ברורה (אורח חיים תרצ"ו) הביא הסתייגות אחרת, לפיה אם ההופעה הכללית של הגבר היא גברית ורק בגד אחד הוא נשי, כך שאין לטעות שמדובר בגבר – זה חמור פחות: "ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש אחד של אשה וניכרים הם, אפשר שאין למחות בהם."

 

ד. פוסקי ימינו

הרב עובדיה יוסף נשאל האם במקום בו התלמידות נוהגות להגיע לבית הספר בחצאיות קצרות מדי, כדאי להנחותן ללבוש מכנסיים.

בתשובתו הסביר כי האיסור תקף במצב בו מטרת הלבוש היא הידמות למין השני, ולא מטרה פרקטית: 

"הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן ע"מ שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה… ומכל שכן שבזמן הזה נתפשטה מאד לבישת המכנסים לנשים, אף על פי שהצנועות נזהרות מהן, מכל מקום לא שייך בזה איסור של לא יהיה כלי גבר על אשה כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים".

כמו כן התייחס לעניין בגד המשותף לשני המינים:

"אולם המדקדק בדברי הפוסקים ידע בבירור שלא נאסר לאשה אלא מלבוש שמיוחדת צורתו לאיש, וכן אינו אסור לאיש אלא שמלה שמיוחדת צורתה לאשה, אבל מלבוש שצורתו שוה לאיש ולאשה מותר לכולם"

גם הרב מלמד כתב באופן עקרוני לגבי לבישת מכנסיים צנועות (פניני הלכה משפחה, פרק ז', הלכה ח'):

"להלכה, רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים". 

 

מכל אלו עולה, כי לבישת מכנסיים שאינן גבריות במובהק אלא משותפות לנשים ולגברים אינה נכללת באיסור "כלי גבר". כמו כן, אם לובשים אותן לצורך פרקטי של הגנה על הגוף או צורך ענייני כגון זה – אין האיסור חל. 

מכנסיים שהן מדי עבודה הדרושים לצורך ביצוע משימה מתאימות להגדרה זו, ולכן אם אין בהן חוסר צניעות (כגון שאינן קצרות או הדוקות מאוד) – אין בלבישתן איסור.

 

מה הטעם של פדיון הבן ומדוע לא פודים את הבת הבכורה?

רציתי לשאול לגבי פדיון הבן. מהו הטעם לקיום המצווה? (מבחינה רעיונית) ואם צריך לפדות פטר רחם מדוע לא פודים בת? יש לנו בעוד שבוע וחצי פדיון של הנכד, והייתי שמחה להרחבה הזאת לפני הפדיון אם יתאפשר.

תשובה

שלום לך, ומזל טוב להולדת נכדך. 

בקרוב תזכי בע"ה לחוות מצווה ייחודית, שאינה רווחת, שכן היא חלה רק על בן בכור לאמו, שלא קדמו לו לידת בת, או נפל, שנולד בלידה רגילה (ולא בניתוח קיסרי), ושאביו או אמו אינם ממשפחת כהנים או לוויים.

בדומה למצוות נוספות המבטאות את קדושתה של הראשית (ביכורים, תרומה – ראשית דגנך, ראשית הגז, בכורות בהמה, חלה – ראשית עריסותיכם), כך גם בראשית פרי הבטן ישנה קדושה. כל התחלה חדשה מעוררת בנו התפעמות, ונטייתנו הטבעית היא לראות בפרי עמלנו הישג אישי ותוצאה של השקעה מצדנו, וכך גם הילד הבכור, המזכה אותנו בכינויים "אמא" ו"אבא" (וכמובן גם "סבתא" ו"סבא"). אולם למעשה, כל הישג שכזה הוא פיקדון בידינו וניתן לנו ברצון ה' מתוך חסדו עמנו, ועצם קבלתו אמורה להנכיח בתודעתנו את מקום הבורא בחיינו, לחזק את אמונתנו בו ולהודות לו על מתנותיו (ספר החינוך פרשת בא מצוה יח). בדרשות רבות (לפרשת כי תבא) כותב בעל שפת אמת, כי הקדשת הראשית לקב"ה מבטאת את הדבקות בשורשו הרוחני והמשכת הברכה ממנו.

בעקבות מכת בכורות, שבה הוכו כל בכורי מצרים, וניצלו בכורי ישראל, הצטווינו על קדושת הבכורות: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (שמות יג, ב). במצב זה משרתי ה' המיועדים היו הבכורות המצויים בכל בית ובית, שתפקידם היה אף השראת קדושה במשפחתם. ואכן כך מספרת הגמרא שקרה בפועל: עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים (זבחים קיב, ע"ב). גם בכריתת הברית בהר סיני נאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים (שמות כד, ה), והמפרשים השונים (אונקלוס, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן) מסבירים כי היו אלה הבכורות שהקריבו את הקרבנות (1).

לצערנו, נכשלו הבכורות בחטא העגל ביחד עם כל החוטאים מבני ישראל, וקדושתם המולדת לא עמדה להם. בעקבות זאת הוחלפו הבכורות בבני שבט לוי, אשר ביטאו נאמנות לקב"ה, ומלבד זאת שלא הצטרפו לחוטאים, הם אף לחמו בהם: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי  (שמות לב, כו). על מעשה זה הם זוכים לשבח מיוחד: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ (דברים לג, ט).

ההשתתפות בחטא העגל הורידה את הבכורות ממעלתם, ונטלה מהם את זכות העבודה במשכן. במקומם התקדשו בני לוי לתפקיד משרתי ה' במשכן ומייצגי הקדושה בעם, זאת כפי שמתואר בתורה: וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה: כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי: כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי: וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ח, יד-יט).

על פי המסופר בספר במדבר (פרק ג) בעת החלפתם של הבכורות בבני לוי התגלה פער מספרי ביניהם (22,273 בכורים לעומת 22,000 לוויים), וכך 273 בכורות פדו את עצמם בסכום של חמישה שקלים, מעשה זה הפקיע אותם מקדושתם, ולמעשה "פדה" אותם ממנה והפכם לחולין. מכאן מובן מדוע בכורות כהנים או לוויים אינם נפדים. בשל העברת הבכורות ממעמדם כ"הקדש" הצטווינו במספר מקומות (שמות יג, יג, שמות לד, יט-כ) לפדות את הבכורים מקדושתם: וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה, באמצעות תשלום חמישה סלעי כסף לכהן.

כפי שכתבנו, מצוות הפדיון חלה רק בבכור לאמו, מה שנלמד מהביטוי "פטר רחם", שמשמעו פתיחת הרחם. מכאן מובן מדוע בכור שנולד בניתוח קיסרי פטור מפדיון, וכך כאשר נולד לפניו נפל, והוא שהיה הראשון להיוולד.

לגבי פדיון בכורות זכרים בלבד, התורה מכנה את הבכור הזכר בשם 'ראשית אונו' של אביו (דברים כא, יז), והוא זה "שלבו של אביו דווה עליו" במותו (בבא בתרא קיא, ע"ב). ניתן להוסיף, כי האב רואה בבנו יורשו וממשיכו, הוא שיישאר בנחלת הוריו, יגן עליה בשעת הצורך, יסייע להוריו ויסעד אותם בזקנתם. הבת לעומת זאת, היתה עוברת בנישואיה להתגורר בנחלת משפחתו של בעלה, ואף פטורה ממצוות כיבוד הורים, כשזו מתנגשת עם מחויבותה למשפחתה החדשה.

נותר עוד לברר, מדוע הצטווינו לפדות בכור לאמו, ולא בכור לאביו. המהר"ל (גבורות ה' פרק לח) מחלק בין "ראשית האון" של האב, לבין "פטר רחם" של האם, והוא מבאר, כי הבכור לאמו נחשב "ראשית המציאות" אשר יש בו קדושה יתרה, כשם שהקב"ה בעצמו הוא ראשית המציאות. ולעומת כח האב שמעניק פוטנציאל בלבד, הוא רק בכח, הרי שהאם מאפשרת את הראשית בפועל ממש.

הסבר בכיוון שונה נלמד מהנס של הצלת בכורי ישראל בשעת מכת בכורות, שהרי הציווי הראשון על הפדיון מופיע עוד לפני חטא העגל. על פי המדרש (שקלים פרק ב הלכה ג), בכורי ישראל היו אמורים להיענש במכת בכורות בדומה לבכורות מצרים, בגלל מכירת יוסף ע"י שבטי ישראל, אולם הקב"ה גמל עמם חסד והצילם. ובשל היותו של יוסף בכור לאמו, עיקר הפדיון לכפר על מכירתו נעשה בבכורות לאמם (ילקוט יוסף שובע שמחות ב דרשות דרשות לפדיון הבן).

טעם נוסף מתבסס אף הוא על הצלת בכורות ישראל בשעת מכת בכורות, אולם הוא מחלק באופני ההצלה השונים. בעוד שבבכורי האבות (יהודים או מצרים) לא ניתן להבחין, ולכן אותם זיהה הקב"ה בעצמו (בבא מציעא סא, ע"ב: אני הבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור), על כך נאמר: "אני ולא מלאך, אני ולא שליח", הרי שבכורי האמהות, שהם ידועים ומפורסמים כבכורות, הוכו בידי שליח, "וכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא ס, ע"א), שם אכן התרחש הנס, ובכורי האמהות היהודיות לא ניגפו (פנים יפות במדבר פרשת במדבר פרק ג פסוק יג, פרדס יוסף פרשת בא בשם רעק"א), ולכן רק אלה נצרכים לפדיון.

לסיום אשמח להוסיף נימה אופטימית לדברים שנאמרו, שהרי אמנם הבכורות ירדו מקדושת מעמדם ותפקידם, אך במקורות רבים נכתב, כי הם עתידים לשוב למדרגתם הראשונה (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא צב,
ילקוט שמעוני פרשת תרומה רמז שסג, ספורנו מדבר ג, יג, אור החיים בראשית מט, כח, ובמדבר ג, מה, הרב קוק- שמונה קבצים, כרך ב, אות ח, עמ' ט"ו, הגדה של פסח הרב ראובן מרגליות), לפי זה עתידה העבודה לחזור לבכורות, שכן מעלין בקדש ואין מורידין, והם יעבדו בשיתוף ביחד עם הלוויים. 

יהי רצון שתרוו רוב נחת מנכד זה ומכל הבאים אחריו.

עידית

 

(1) בעניין מעמדם של הבכורות בשנות ההליכה במדבר, ראי הסוגיה במסכת בכורות ד, ע"ב.