האם אפשר להרתיח גביעונית בסיר כשר לצורך חיטוי?

לאחרונה קניתי, בעיקר ע"מ להמנע מזיהום הסביבה, גביעונית לנשים (menstrual cup), לשימוש בעת המחזור.
הגביעונית עשויה סיליקון, ומשמשת כלי שאוסף את דם הוסת (במקום שימוש בטמפון וכו'). כל החברות שמשווקות את המוצרים הללו ממליצות לחטא את הגביעונית לאחר השימוש בה ע"י הרתחה בסיר מים חמים במשך כמה דקות.
כמובן שלפני כן אנקה את הגביעונית במים וסבון (כך שלא יישאר עליה אפילו שריד של דם), ובכל זאת – האם מבחינת כשרות מותר להרתיח משהו כזה בתוך סיר?

תודה רבה, בעיקר על הפלטפורמה לשאול נשים שאלות, ובעיקר כשהשאלות מביכות (אותי) כמו השאלה הנ"ל.
בשורות טובות

תשובה:

שלום לך,

אפתח בברכת יישר כח על המודעות האקולוגית, הלוואי שיירבו כמותך.

לשאלתך על הרתחת הגביעונית בסיר כשר, מכיוון שאין מדובר בבליעת איסור, שכן השימוש בה נעשה באופן קר (ללא בישול), והניקוי היסודי בסבון מסיר ממנה את כל השאריות, ובנוסף לכך, הסיליקון הנו חומר חלק בדומה לזכוכית, ללא נקבוביות וחריצים, ולכן הגביעונית אינה בולעת איסור, ניתן להרתיחה בסיר כשר, מבלי להטריפו.

ואף אילו היתה בליעה, סיליקון חלק וללא שריטות ניתן להגעלה במים רותחים, על פי הכלל: "כבולעו כן פולטו" (מנחת יצחק חלק ג סימן סז, חלקת יעקב חלק ב סימן קסג אגרות משה חלק ב סימן צב, חזון עובדיה דיני הגעלה). כאשר הכלי שנטרף אינו בן יומו, הוא אינו מטריף את הסיר שבתוכו הוא מוגעל, אף אם אין בו ששים כנגדו.

לכן מבחינת כשרות, אין איסור בהרתחת הגביעונית בסיר בישול.

אולם ברצוני להסב את תשומת לבך לשיקול הלכתי נוסף, ולפיו עדיף להמנע מהרתחה של הגביעונית בסיר בישול. מדובר באיסור "בל תשקצו".

התורה מדגישה את ערך כבוד האדם, בהיותו נברא בצלם אלוקים, ומתוך כך אוסרת בציווי מיוחד על התנהגות מעוררת גועל, גסה או בזויה: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, פסוקים מג-מד).

חכמינו פירטו דוגמאות אחדות הכלולות באיסור זה, למשל, אכילת מאכלים, שהתערבו בהם קיא, צואה, או ליחה, וכן נאסר לאכול בכלים המשמשים להקזת דם, לבית הכסא וכד' (מסכת מכות דף טז ע"ב, מסכת חולין דף סז עמ' א-ב, רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכות כט-ל, ובספר המצוות מצוות לא תעשה קעט, סמ"ג לאו סימן קמח, שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ו, משנה הלכות חלק ט סימן קסז). 

יש מי שסבור שבמקרים הללו מדובר באיסור דרבנן, כי התורה אסרה אכילת שרצים בלבד, והפסוק מהווה אסמכתא ליתר הדברים (רמב"ם לעיל, ריטב"א ומאירי מסכת מכות דף טז, החינוך מצוה קסג, שו"ע לעיל),  ויש הסבורים שכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, ולאו דווקא מאכלים מעוררי גועל (ספר יראים חלק ב סימן עג, סמ"ק מצוה פ, שערי תשובה שער ג אות צג, ט"ז יורה דעה סימן קטז סק"ו).

ביטוי לדעות השונות מופיע במחלוקת, האם כלים שנעשה בהם שימוש לדברי מיאוס, דורשים הגעלה, ככלי שבלע איסור (אורחות חיים הלכות טהרת הנידה והגעלת כלים אות יב), או שניתן להסתפק בניקוי יסודי בלבד (בית יוסף יורה דעה סימן קכא בדק הבית, ערוך השולחן סימן קכא).

יתר על כן, כאשר נוהגים כך בפני אנשים אחרים, וגורמים להם מיאוס וסלידה, יש בכך גם ביטול מצוות ואהבת לרעך כמוך, ואף חשש סכנה (שו"ע יורה דעה סימן קטז אות ו, ואורח חיים סימן קע סעיפים י, טו, טז, כב). הדוגמאות המובאות בגמרא (חגיגה דף ה ע"א) הן הריגת כינה בפני חברו, או יריקת רוק בנוכחותו, ובשולחן ערוך מובאות דוגמאות למעשים מעוררי גועל בזמן הסעודה (אורח חיים סימן קע סעיף י, טו, טז, כב, יורה דעה סימן יג סעיף א בהגהת הרמ"א). 

לגבי מעשים או מאכלים שלא צויינו באופן מפורש, הם תלויים בנורמות חברתיות (כגון אכילה בידיים), או אף בנטיה אינדיבידואלית סובייקטיבית של כל אחד, למשל, אכילת תולעים, הבלועות בגוף הפרי, או גללי עכברים המעורבים בקמח, לא נחשבו כמאוסות, בשל שכיחותן (ש"ך יורה דעה סימן פד סעיף א, פרי חדש סעיף ג, כתב סופר אורח חיים סימן פח). ואף בענייני צניעות קיים איסור זה (שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף ד). יוצא מכך, שלא רק שישנם כלים ומאכלים (חפצא) האסורים בשימוש ובאכילה, אלא ישנם גם איסורים על האדם גופו (גברא), למשל אכילת דג חי נאסרה (תוספות מסכת שבת דף צ עמוד ב, הגהות מיימוניות הלכות שחיטה פרק א הלכה ג סק"ג, הגהות הרמ"א יורה דעה סימן יג סעיף א), אך בימינו רבים נהנים מאכילת דג נא בסושי, כך שהאיסור חל על אנשים מסויימים, ועל חלקם לא. 

מן האמור לעייל עולה כי למרות שמותר מעיקר הדין להשתמש בסיר בישול לשם חיטוי הגביעונית, אין זה ראוי. כיוון שבימינו בני האדם רגישים יותר מבעבר והנורמות הן לרוב קפדניות ורגישות יותר בענייני אסתטיקה ואיסטניזם, לכן הייתי ממליצה לך לקנות סיר פשוט וזול (ובגודל מינימאלי), ולייחד אותו למטרה זו בלבד.

ברכה והצלחה,

עידית

איך אפשר ליישב בין המדע לבין סיפור בריאת העולם?

מטרידים אותי מאוד ממצאי המדע בעניין אופן יצירת העולם, שלא מתיישבים במיוחד כידוע עם המסופר בבראשית או עם הפרשנויות על בראשית למשך כמעט כל הדורות. אני מכירה מספר ניסיונות ליישב בין השניים, אבל בסופו של דבר הם נראים לי מאולצים מאוד, כי הממצאים החד-משמעיים של המדע בנושא רחוקים מאוד מפשט הפסוקים וגם מהמסורת…

כיצד עלי להתייחס לכך?

 

תשובה:

תודה על שאלתך, שמבטאת היטב את קשייהם וספקותיהם של רבים. את מציבה זה מול זה שני צדדים: מצד אחד ספר בראשית ומצד שני ממצאי המדע, אותם את מגדירה "חד משמעיים". את אומרת שאת מכירה נסיונות יישוב אבל הם לא מרגיעים את אי-הנוחות שלך.

 

אנחנו קוראות את שאלתך ומנסות ראשית  לחשוב, מה היה מרגיע את אי הנוחות הזה? איזו מציאות היתה מיישבת את ליבך?

נניח, אם המדע היה מגלה שהעולם נברא בשישה ימים לפי הגדרת יום בימינו, וביום השישי נברא האדם, האם זה היה מתיישב? אנו מניחות שלא, כיוון שבבראשית ב' כתוב שהאדם נברא ראשון ורק אחריו שאר הבריאה. ואם המדע היה מגלה שהאשה הראשונה שחיה אי פעם נבראה מצלע שנלקחה מגוף האדם, זה לא היה מתיישב עם הנאמר בפרק א' שזכר ונקבה שניהם נבראו בזמן אחד.

מה שאנחנו מנסות לומר זה שלא ייתכן שממצאי המדע יתאימו בדיוק לנאמר בתורה, כי התורה עצמה מתארת את הבריאה ממספר זויות שונות ולפי סדר שונה. הפסוקים עצמם אינם מתיישבים זה עם זה בפשט, והם קיבלו פרשנויות רבות שגם הן סותרות זו את זו. 

ומן הצד השני של המשוואה – גם ממצאי המדע אינם "חד משמעיים" כלל, וכל מדען יאמר זאת. המדע מציע תיאוריות אשר ניתנות להפרכה, והוא מחזיק בהן רק כל עוד לא הופרכו. 

כלומר, העמדה הבסיסית לפיה יש את "הבריאה לפי התורה" ויש את "הבריאה לפי המדע" – אינה מדויקת. יש בתורה מספר תיאורי בריאה, אשר כל אחד מהם מציג לנו פן רוחני-ערכי אחר של האמונה בבריאת העולם על ידי ה'. ויש למדע השערות לגבי תהליך ההיווצרות של העולם הפיזי. 

אין מחלוקת בין התורה למדע, כי מחלוקת היא מצב בו שני הצדדים מתייחסים לשאלה אחת, ועונים עליה תשובות שונות. המדע והתורה כלל אינם עונים על אותן שאלות. ומעל הכל, ישנו מיסתורין שאינו מובן לנו וכפי הנראה גם אינו אמור להיות מובן לנו עד הסוף. 

 

למסתורין זה התייחסו חז"ל באמרם "אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד…ולא במעשה בראשית בשניים, מנא הני מילי? דתנו רבנן: "כי שאל נא לימים ראשונים …" (דברים ד לב) – יחיד שואל, ואין שנים שואלין" (חגיגה יא: ) – סיפור מעשה בראשית אינו סיפור בהיר ואינו אמור להיות מובן, אלא יש בו סודיות והסתרה. במדרש נאמר על הפרק הראשון בבראשית: "מתחילת הספר ועד כאן "כבוד א-להים הסתר דבר" (בראשית רבה ט', א') – כלומר, ההסתרה והמסתורין הן חלק מכבוד הא-ל, חלק מההתגלות שבתורה.

 

כל גדולי ישראל בכל הדורות, גם כאשר הציגו את פרשנותם לתיאורי הבריאה, סייגו ואמרו כי ישנם רבדים בלתי מובנים. כך למשל כתב הרמב"ן: "מעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו." (בראשית א', א')

גם הרמב"ם הסביר כי התורה אינה מתארת את הבריאה באופן הניתן להבנה: "ומחמת גודל הדבר ורוממותו, ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כמו שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים אשר הוזקקה החכמה הא-לוהית להודיענו אותם במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאוד, כמו שאמרו ז"ל: 'להודיע כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב 'בראשית ברא א-לוהים' (בראשית א, א)' וכו'. הנה העירוך כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה, 'רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו' (קהלת ז, כד)" (פתיחה למורה נבוכים).

 

ממילא, מה שנראה כסתירות בין ממצאי המדע לבין הכתוב בתורה אינו אלא עדות לחלקיות הבנתנו. אין בכך רע, אנחנו בני אדם והבנתנו היא חלקית, ועלינו לשאוף להגדילה ולשכללה כל הזמן. הידיעה היא תמיד חלקית, ולצידה האמונה צריכה ויכולה להיות שלמה. בכך נוכל לצעוד בבטחה אחר גדולי רבותינו מפרשי התורה, שפירשו את סיפורי הבריאה לאור ממצאי המדע והידע האנושי של זמנם. גם בימינו רבים וגדולים משלבים בין הבנה מדעית ללימוד תורה מעמיק, והידע על תהליכים וחוקים של עולמנו מסייע להם בהבנת התורה.

 

איננו יודעות אם את מחפשת הפניות לקריאה נוספת בנושא, שהרי כתבת בשאלתך שכבר למדת נסיונות ליישוב הקונפליקט, אבל אם רצונך לקרוא על כך תוכלי למצוא באתר "לדעת להאמין" הרבה עיסוק ברור, מעמיק ונגיש בנושא. 

שלומית

אני מוצאת את עצמי רואה וחושבת על דברים מיניים, מה אני יכולה לעשות??

שלום כבוד הרבנית, 

אני בת 18 וברצוני להתייעץ איתך על נושא שמאוד מכביד עליי לאחרונה.
לפני הכל חשוב לי לציין שאני דתייה ומאוד מאמינה ומחוברת לקב"ה, אך לפעמים יש מצוות שקשה לי לקיים (כמו צניעות וכדומה אך זה לא קשור לשאלה שברצוני לשאול).
אני מוצאת את עצמי חושבת ורואה דברים לא צנועים על מעשים מיניים.

קשה לי עם זה מאוד ואני מרגישה רגשות אשם על כך שראיתי/חשבתי. ניסיתי להפסיק ואני לא ממש מצליחה.
עצוב לי לחשוב שע"י המעשה הזה אני אולי מאכזבת את ה' ואולי מטמאה את הנפש שלי באיזשהו אופן
מה כדאי לעשות? האם זאת עבירה? איך אפשר להפסיק ואיך אני אצליח בכך? זה נראה לי בלתי אפשרי.
אני מבולבלת וקשה לי.
אשמח לעצתך ועזרתך, תודה.

 

תשובה

שלום יקרה, 

את מתארת בשאלתך חיבוטי נפש קשים, בהם את מרגישה רע על מחשבות על תכנים לא ראויים. אני מעריכה מאד את האומץ לפנות ולשאול כדי לברר ולהביע תחושות כל כך האישיות. 

לפני הכל, אני רוצה לחזק אותך בידיעה שמה שאת מתארת הוא נורמלי וקורה ואת לא צריכה להתבייש במי שאת. הקב"ה ברא לנו גוף ויצר שהם שניהם נפלאים עם תפקודים מדהימים שכוללים גם צרכים ותאוות. מתוך הבנה זו, האדם צריך לשאול את עצמו מהי הדרך הנכונה לנתב ולנהל את היצר שלו באופן הבריא והטוב.

אנסה לענות על השאלות ששאלת, בפן הרגשי, הזוגי (עתידי) והלכתי.

 

מחשבות אסורות ולא אסורות

כתבת בשאלתך שאת חושבת על / רואה דברים לא ראויים. לא ברור לי אם כוונתך היא שאת חושבת ורואה בדמיונך מראות מיניים, או שאת צופה בתכנים לא צנועים באינטרנט ובמדיות אחרות, ולכן אתייחס לשתי האפשרויות. 

מחשבות מיניות הן דבר טבעי שכל אישה (וכן כל איש) באשר היא בעלת גוף יכולה למצוא את עצמה חושבת עליהם. קשה להתמודד עם מחשבות לא צנועות מכיוון שאת  לא יכולה פשוט להחליט "לא לחשוב" אותם. את יכולה להיות רגועה שמחשבות ופנטזיות אקראיות וטבעיות שאת חושבת אותם אינם בגדר איסור. 

לעומת זאת, מחשבות שהן אסורות הם מחשבות שהם על ביצוע עבירה של ממש בתחום המיני הזוגי ותיכנונה. כלומר, על יחסים אסורים. מחשבות כאלו הן אסורות משום "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (דברים טו, לט) כפי שמפרשים חז"ל – "זה הרהור עבירה" (מסכת ברכות דף יב ע"ב). האיסור בא כסייג לניאוף וזנות.

עליך לשמור על עצמך מלחפש לעורר באופן יזום מחשבות אסורות אלו וכן להישמר מלהיות שקועה באופן תמידי ומוגזם במחשבות מיניות, מעבר לאלו הטבעיות והאקראיות שאת מתעורר אליהן באופן רגיל. למעשה, כל אחת נדרשת לקחת אחריות מודעת ביחס לסרטים שהיא בוחרת לראות ולא לראות, וכך לגבי ספרים, תמונות וכד', וכן ביחס לסביבה החברתית  בו היא בוחרת להימצא, חדרי דיון ופורומים ועוד. עליה לשים לב אלו מהם מושכים אותה תדיר להתעסקות מינית ואלו לא. 

 

הפגיעה שבצפייה והתבוננות בתכנים לא צנועים 

תכנים לא צנועים בכלל ופורנוגרפיים בפרט נוצרו על ידי בני אדם שנתנו יד (או נוצלו ללא הסכמה!) באופן לא מוסרי בהפצת תמונות ערום (מלא או חלקי) ויחסי מין. לא יתכן לפרסם מעשה מיני בפרהסיא ולהימנע מהפרת דרישות בסיסיות של צניעות ושמירה על האינטימיות שביחסים בין אנשים ובין אדם לעצמו. 

מעבר למעשה של מי שהשתתף בהפצתם, התכנים הללו פוגעניים כלפי הצופים בכמה רמות. הם יוצרים תמונה מעוותת של המציאות, של ציפיות עצמיות לגבי הגוף של האדם הצופה, ציפיות לא ריאליות לגבי גופו של בן או בת הזוג (הנוכחי או עתידי) וכן לגבי יחסים זוגיים תקינים. בסרטי פורנוגרפיה יחסים מבוצעים לעיתים קרובות באלימות וללא חיבור אמיתי בין שתי נשמות בבחינת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" כפי שאנחנו מצפים שיהיה בקשר אמיתי. צפייה בתכנים אלו יכולה לפגוע ביחסים עתידיים עם בן הזוג ולפתח ציפיות לא ריאליות שיובילו לאכזבה בחיי המין הזוגיים. 

התורה דורשת מאיתנו להתבונן על כל חיינו ולהיות אותם בקדושה, כפי שכתוב בתורה "קדושים טהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט,ב). זה צריך לבוא לידי ביטוי באופן בו אנחנו מדברים, אוכלים וכן הדרך בה אנחנו עוסקים במיניות. לכן, למרות שההתמודדות עם תכנים פורנוגרפיים אינה פשוטה יש להתחזק ולהתאמץ להתמודד עם הנושא ולחפש סיור.

 

בנימה אישית

נראה שכדאי גם לעשות בירור אישי ולרדת לעומקם של הדברים – מה מושך אותך למחשבות תדירות מעבר לגירוי הטבעי ולצפייה בתכנים פורנוגרפיים (אם אכן זה המצב שלך). לעיתים זה יכול להיות מענה שטחי לקושי שאת מתמודדת איתו, כגון קושי בזוגיות, תחושות של בדידות או חוסר כלשהו. הפניה לצפייה כזו יכול להוות מענה רגעי שלאחר מכן יוצר תחושה רעה יותר כפי שתיארת בשאלתך. קל מאד גם ליפול לתלות ולהתמכרות לתכנים כאלו, דבר שאינו מאד חריג אצל צעירים, ויכול להיות קשה מאד להפסיק. באופן כללי חשוב שתדעי שצעירים, ואנשים בכלל, מתמודדים עם קשיים מכל מיני סוגית ומוצאים "נחמה" רגעית במקומות שיכולים לפגוע בהם. גם כשנדמה שכל מי שסביבך בטוב, אנשים מתמודדים באופן פרטי עם כל מיני דברים. 

אני מצרפת קישור לסרטון שיכול לעזור בשלב הראשון של ההתמודדות. אך אם יש קושי עמוק יותר או התמכרות, לא נכון להסתפק רק בטיפים וחשוב להיעזר במישהו קרוב אליך או בגורם מקצועי. ישנם ארגונים עם קו חם שעוזרים לבני נוער ולצעירים בהתמודדות זו (בהרחבה בהמשך תמצאי מספרי טלפון).

 

שתדעי רק טוב וכשם שהיה לך כוח ואומץ לפנות אלינו אני מחזקת אותך שיהיה לך אומץ לקחת גם את הצעד הבא ולמצוא לעצמך מזור.

 

רחל

 

הרחבות

מרכזי סיוע לנוער

ער"ן 1201

חברים מקשיבים1-599-5000-54 בין השעות 9 בערב ל 11 בלילה

אוזן קשבת (של ארגון יד ביד) –  6204999- 03

 

איסור הרהור

במקורות הבאים אנחנו לומדים על העוצמה של מה שאנחנו רואים בעיניים ולמה זה יכול לגרום לנו. ודווקא מסיבה זו אנחנו מצווים שלא לתור אחרי העיניים. 

 

במדבר פרק טו פסוק לט 

וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְקֹוָ֔ק וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם

רש"י על הפסוק

ולא תתורו אחרי לבבכם – כמו (לעיל יג כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות:

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב 

"[לא תתורו] אחרי עיניכם" – זה הרהור עבירה.

 

תורה תמימה הערות במדבר פרק טו הערה קלג 

יתכן דתלי ענין זה בחוש העינים ע"פ מה שכתוב (סוטה ח' א') אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות: 

 

בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף פא עמוד ב 

לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אף על פי שלא עשה עבירה הואיל ובמחשבת עבירה היה עון הוא וצריך כפרה מעשה היה באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והוא סבור עליה שהיא אחרת ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה הואיל ובמחשבת עבירה היה

 

רמב"ם הלכות תשובה פרק ד 

הלכה ד – ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן:… (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?? והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..

 

ספר החינוך מונה את "לא תתורו" בספר החינוך כאיסור לחשוב מחשבות שהם בניגוד ליסודות האמונה ומחשבות הקשורות לתאווה וזנות. זאת משום שהמחשבות מושכות את האדם לעבירה והתרחקות ממחשבות לא ראויות וממראות לא צנועות ישמרו על האדם מלחטוא.  הוא מציין שקשה להגדיר בדיוק מה אסור לראות כדי לעורר מחשבות כי קורה שהאדם הרגיל רואה דברים "יותר מן הראוי", וכמו כן, האדם בהיותו אדם "אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי". ולכן כפי שכתבתי לעיל, צריך להיות אחראים בצריכת תרבות ובבחירה להשתייך לחברות אמיתיות ווירטואליות מסויימות.

 

ספר החינוך, מצווה שפ"ז  לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

..וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי שלח), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", זו מינות, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי".

שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, … ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו..

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

…ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה..

 

 

  • הרחבה בסוג ההרהור האסור לאשה (לעומת סוג ההרהור האסור לגבר) ראי מאמרה של הרבנית אוריה מבורך כאן.

 

הרחקה מן ההרהור

דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק טו 

"וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר"

 

הרב שמשון רפאל הירש כותב על האחריות שלנו לשמור על ה"מחנה" (או הסביבה) שלנו כמקום קדוש ומוסרי מכיוון שהקב"ה מתהלך ממש בתוכינו. 

רש"ר הירש דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק טו 

..והליכת ה' בקרב מחנך איננה תלויה באומץ לבך כלפי חוץ אלא באומץ הלב שתכוון כלפי עצמך. עליך לפקח על עצמך ולהישמר מכל רע מוסרי, והעירום הבהמי של האדם וכל המזכיר אותו ייעלם מסביבתך, מהופעתך, ממעשיך ומדיבורך, ממחשבותיך ומהרגשתך. כי ה' איננו יוצא לפני מחנך אלא הוא מתהלך בקרב מחנך – עם כל אחד ואחד בחוגך (ראה סוטה ג ע"ב), ולפיכך יהא חוג זה קדוש מבחינה מוסרית ואל תיראה בחיצוניותך ובפנימיותך ערות דבר: ערוה בכל בחינה שהיא, שכן רק בשכר זה ה' הוא אלהיך ומתהלך בקרבך ומתלווה אליך ולא ייסוג מללוות אותך…

הפסוקים שלנו (י – יא): "ונשמרת מכל דבר רע" וגו' קוראים לנו לתת את דעתנו לטהרה הפנימית ולשמור על צניעות אפילו במחשבת הלב. ר' פנחס בן יאיר, שבני דורו קשרו לו כתר של אצילות מוסרית עליונה, הסמיך לפסוקים אלה את מאמרו הגדול: "ת"ר ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה"

 

בגמרא בקידושין יש רצף מדרשים המלמדים הן על כוחו של יצר הרע שקשה להימנע מהשפעתה, ואפילו הקב"ה מכנה אותו "רע", והן על כוחו של לימוד ועיסוק בתורה כדי לעזור במאבק נגד היצר. פירוש "עיסוק" בתורה אינו רק לימוד אלא ריבוי מצוות והתנהלות בדרכה של תורה: 

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב 

ת"ר: ושמתם – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים; משל, לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי; כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו, שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו. ת"ר: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום. ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו. תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח; שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים.

 

האם מותר לברך ברכות כשאני בלבוש חלקי?

שלום רב.
רציתי לשאול האם מותר לי לברך ברכות מסויימות כשאני מסתובבת בבית והלבוש שלי חלקי.
זה יכול להיות שאני קמה באמצע הלילה לשירותים בלבוש מינימלי במקרה הטוב ואז לא מברכת אשר יצר כי לא יודעת אם מותר לי. או למשל זה יכול להיות ברכת המזון כשאני מסיימת לאכול, אבל בגלל שאני בבית אני לבושה בשורט וגופייה. קשה לי להתלבש כל פעם.. לתפילה אני כן מתלבשת אבל סתם ככה שירותים או ברכת "שהכל" אפילו…
מה הדין?

תשובה:

שלום לך,

שמחתי לקרוא את שאלתך, וההבחנה שעשית בין תפילה ובין ברכות. יתכן שעשית זאת באופן אינטואיטיבי, אך בהחלט יש בסיס הלכתי לתחושה הפנימית שלך.

המשנה (חלה פ"ב מ"ג) מתארת מצב קיצוני, שבו אשה מפרישה חלה ואף מברכת ללא בגדים, משום שאיבריה המוצנעים פונים כלפי הקרקע. זאת בניגוד לאיש, שאינו רשאי לעשות כן. ומסבירים מפרשי המשנה (למשל תפארת ישראל) שבברכות מקלים (ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ב מובא הטעם שאין מטריחים עליה להתלבש).

לעומת זאת בשביל תפילה, שהיא כעמידה לפני מלך בכובד ראש וברצינות, נדרש כיסוי גוף מלא (שו"ע אורח חיים סימן צא סעיף ה). וכך פתח הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ה ה"ה): תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש. 

דין זה הובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן עד סעיף ד) ונושאי כליו, שם מובא היתר לברך בלבוש תחתון בלבד (הנקרא חלוק), אך נדרש מהאשה כיסוי מקום הערווה, והפרדתו מן הלב. כאן מסביר המשנה ברורה (סימן עד סקט"ו, וכן הט"ז סימן עד ס"ק ד), כי מעבר לאיסור ראיית הערוה, נאסר גם גילוי הגוף בזמן הברכה מצד האיסור "ולא ייראה בך ערוות דבר".

לסיכום, מותר לברך בלבוש חלקי, אך לא בעירום מלא.

אסיים בהערה נוספת בעניין קימה באמצע הלילה –

כאן נדרשת נטילת ידיים בטרם הזכרת שם ה' בברכה, משום רוח הטומאה השורה על הידיים, ובדיעבד ניתן להרהר את הברכה בלב גם ללא נטילת ידיים (ברכי יוסף אורח חיים סימן סב סעיף א וכן הט"ז בסימן סב). אפשרות אחרת מובאת במשנה ברורה (סימן סב סעיף ח), לקנח את הידיים בסדין או בבגד (אף אם ידוע בבירור שנגעת באיברים המכוסים בשעת השינה), ואז לברך. גם הר"ע יוסף (יביע אומר חלק ד – אורח חיים סימן ד) פסק לברך בקול משום דהרהור לאו כדבור דמי, ולא יוצאים ידי חובת ברכה בהרהור בלבד ללא השמעת קול, לכן יש לשפשף את הידיים בבד או בגד שמנקה, ואז לברך בקול. ואם ישנים בפיג'מה המכסה את כל הגוף, ואין חשש למגע באיברים המכוסים, מתיר הרב עובדיה לברך אף ללא ניגוב הידיים.

בברכה,

עידית

הרחבה

דיון מקביל מופיע גם בשו"ע יורה דעה סימן ר סעיף א לגבי ברכת האשה הטובלת כשהיא ערומה. גם במקרה זה נדרשת האשה לעכור את המים ברגליה וכן לחבק את גופה על מנת להפריד בין הלב והערווה, מלבד אי ראייתה בשל העמידה במים. (ב"ח אורח חיים סימן רו סק"ג, ויורה דעה סימן ר סק"א בקונטרס אחרון).

 

האם לעיתים אישה יכולה להגיע לתפילה במנין במקום האיש (והוא יהיה עם הילדים)

במצב שלא מתאפשר לשני בני הזוג להתפלל בבית הכנסת במניין (אלא רק לאחד) – למשל בגלל הילדים הקטנים בבית – האם יש עדיפות ברורה לגבר ללכת לבית הכנסת, או שניתן לעשות חלוקה של שבת הגבר, שבת האשה (והגבר יתפלל ביחידות)?

 

תשובה:

לפני שאענה לשאלה כמו שאתה מבקש לשאול אותה, כדאי לשים לב שאתה מניח שיש רק שתי אפשרויות לפתרון: או שהאיש ילך לבית הכנסת או שבני הזוג יעשו חלוקה ביניהם ולעיתים האשה תלך לבית הכנסת ולעיתים האיש. לפעמים הפתרונות לדילמות כאלה לא נעוצות בהלכה אלא דווקא במציאות וניתן לפתוח אפשרויות נוספות כמו: קימה למניין מוקדם, הגעה משותפת עם הילדים וחלוקה עדינה יותר של מי נשאר עם הילדים מחוץ לבית הכנסת בחלקים מסוימים של התפילה.

ועכשיו לשאלה כפי שאתה שאלת. אני רוצה להניח שתי הנחות יסוד שנדמה לי שחשוב לזכור, עוד לפני ההתייחסות לסיטואציה הספציפית שאתה מתאר:

  1. נשים חייבות גם הן במצוות תפילה. כך קובעת בפשטות המשנה במסכת ברכות וכך להלכה לכל השיטות. אמנם יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי היקף החיוב של נשים בתפילה: כמה תפילות ביום עליהן להתפלל וגם בתוך כל אחת מהתפילות אילו חלקים הן מחויבות לומר ובכל זאת כנתון יסודי פשוט שנשים חייבות בתפילה.
  2. מציאות החיים בשלב גידול ילדים קטנים היא משמחת אך גם מאתגרת משימות ואזורי חיים נוספים שיש לכל אחד מאיתנו. ההלכה נתנה כלים להתמודדות עם האתגרים הללו ובפוסקים מתוארים ביחס לחיוב תפילה, לפחות שני כלים שעקרונית יכולים לפטור את ההורה המטפל בילדים מחובת תפילה. אמנם בפוסקים הוזכר בדרך כלל השימוש בכלים אלו ביחס לאם אך על פניו אין מניעה להשתמש בהם גם ביחס לאב:
  • "אונס רחמנא פטריה": ההנחה שעל מנת להתפלל יש צורך בכוונה והזמן בו נמצאים בפועל עם ילדים קטנים לא מאפשר כוונה. כאשר תנאי המציאות לא מאפשרים קיום של מצווה – הגדירה ההלכה את המצב כאונס בו אנחנו פטורים מקיום המצווה.
  • "העוסק במצווה פטור מהמצווה": בהנחה שגידול ילדים הוא מצווה הרי שיש לנו כלל שכאשר אנחנו עסוקים בפועל בקיום מצווה באופן כזה שהיא מונעת מאיתנו לקיים מצווה אחרת, חל עלינו פטור מקיום המצווה השנייה.

מאופן ניסוח השאלה שלך נראה שאתם מצליחים לארגן את הבוקר כך ששניכם מצליחים להתפלל בבוקר וממילא הדילמה נוגעת רק לשאלת ההגעה לבית הכנסת לתפילה במניין. מעלת המניין כפי שעולה מתוך המקורות נוגעת לשתי נקודות שונות:

  1. הגמרא במסכת ברכות (דף ח) אומרת שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. לקביעה זו יש גם היבטים פשוטים יותר כמו העובדה שהמניין עוזר לקבע את חובת התפילה ועוזר גם פעמים רבות ביכולת להתכוון לתפילה – יתרון זה של התפילה במניין שייך לנשים כמו גברים ולא נראה שהעובדה שהאיש הוא חלק ממה שמרכיב את המניין הופכת אותו למחויב יותר להתפלל במסגרת כזו.
  2. העובדה שבמניין שורה שכינה מאפשרת גם לומר את כל ענייני דבר שבקדושה בתוך התפילה: ברכו, קדיש, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים וקריאת התורה – על פניו בנקודה זו יהיה הבדל בין נשים לגברים שכן למעט הדיון על קריאת התורה (שלפי המגן אברהם נשים חייבות בו כמו גברים) קשה להעלות על הדעת שאשה תהיה חייבת בדבר שהיא לא יכולה לעשות בעצמה.

המעלה השנייה שאוזכרה ביחס לתפילה במניין רלוונטית לגברים ולא לנשים ולכן כאשר אין אפשרות שגם האיש וגם האשה יתפללו במניין, נראה שיש העדפה הלכתית שהאיש ילך להתפלל בבית הכנסת (כאמור לעיל בהנחה שהאשה בכל מקרה מצליחה להתפלל בבית והדילמה איננה: תפילה של האיש במניין או אפשרות האשה להצליח ולהתפלל שזהו דיון הקובע מקום לעצמו וחומרי הגלם לדון בו נוגעים ביסודות שהזכרתי בראשית התשובה לעיל).

על גבי מסקנה זו אני חושבת שראוי לבחון את הניסוח של השולחן ערוך ביחס לחובת האיש להתפלל במניין: "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור" (שולחן ערוך, או"ח סימן צ סעיף ט). הניסוח הזה שמגדיר את החובה להתפלל כחובה "להשתדל" מפתיע: גם לאור העובדה שניסוח כזה מצוי בתוך ספר הלכה וגם לאור העובדה שפעמים רבות תפילה במניין נתפסת בציבור כמרכיב משמעותי מאד בחיים הדתיים של הגבר (ודוגמא חיה לכך ראינו כעת בתקופת הקורונה: הקושי לוותר על המניין והמאמץ לחפש כל דרך לקיים אותו בכל זאת).

האמת היא שהעובדה שהלכה הגדירה את החיוב להתפלל במניין באזור ההשתדלות ולא באזור החיוב החמור – מקבלת ביטויים רבים בפוסקים שמתירים מסיבות שונות ולעיתים אפילו משונות להפסיד תפילה במניין, כך לדוגמא:

  1. המגן אברהם בסימן קטן ט"ז מתיר לאדם שאיננו חולה אך "תש כוחו" לוותר על התפילה במניין.
  2. המשנה ברורה בסימן קטן כ"ט מתיר לאדם שהקפדה על תפילה במניין תגרום לו הפסד ממוני (ולא רק מניעת רווח) להתפלל ביחידות
  3. המגן אברהם בסימן קטן י"ב על סימן תרע"א מתיר לאדם שטרוד בעסקיו לוותר על תפילה במניין ולהתפלל ביחידות.

בנוסף לדוגמאות אלו שהובאו כבר בנושאי כלים על השלחן ערוך, ישנם עוד דוגמאות רבות שהובאו בפוסקים. הפסקי תשובות על סימן צ' אסף שש עשרה מקרים כאלו כשביניהם ניתן למצוא: אדם ששכח את החליפה והכובע בבית, אדם שמסיבה מוצדקת לא סובל את האנשים המתפללים בבית הכנסת שלו, אדם העסוק במצווה עוברת כגון הכנסת אורחים או קניות לשבת שלא יוכל לעשות מאוחר יותר וכדומה..

השאלה שיש לנסח היא האם גם רצונה של האשה ללכת להתפלל בבית הכנסת יכול להיכלל באותה רשימה של סיבות המתירות לאיש לוותר על ההשתדלות להתפלל במניין. השאלה שיש לנסח היא האם גם רצונה של האשה ללכת להתפלל בבית הכנסת יכול להיכלל באותה רשימה של סיבות המתירות לאיש לוותר על ההשתדלות להתפלל במניין. בשאלתך לא פירטת מה המניעים של אשתך לרצון זה: האם רצון אישי להתפלל בבית הכנסת? האם רצון לחנך את הבנות שלכן לתפילה? או משהו אחר. כל אחת מהסיבות הללו נראות לי ראויות ובוודאי אינן גרועות מסיבות אחרות שהוזכרו בפוסקים (כמו: עייפות גדולה, הפסד בעולם העסקים, שכחת גרטל וכובע בבית ועוד..) ובמידה ואתם בוחרים לחלק ביניכם את ההשתתפות בתפילה במניין אין בכך איסור ויש לכך בסיס מוצק בהלכה .

על אף שכך נראה לי עולה מדרך המלך של הפסיקה, חשוב לדעת שיש גם את שיטת הרב משה פיינשטיין שבכמה תשובות שלו הכריע שהתפילה במניין היא חובה של ממש וממילא אין היתרים מיוחדים לוותר עליה (לדוגמא: אגרות משה או"ח ח"ג סימן ז' וכן או"ח ח"ב סימן כ"ז).  לכך יש להוסיף את שנאמר לעיל שבעולם הדתי שלנו פעמים רבות התפילה במניין הפכה להיות "סמל" של השתייכות לחברה דתית מסוימת. הנחה זו הפכה את ההיתרים שאוזכרו בפוסקים לוותר על המניין להיות פחות זמינה לשימוש בפועל וישנו מאמץ גדול מצד פוסקים וגם בני תורה להקפיד להתפלל במניין.

ובכל זאת אני חושבת שההחלטה לוותר על תפילה במניין כדי שהאשה תוכל להתפלל במניין  – מעבר לכך שיכולה לקבל ביסוס במקורות ההלכתיים, לא חייבת להחליש את מקומה של התפילה במניין בימינו ואולי דווקא יכולה לחזק אותה ואת מקומה של התפילה בבית שלכם, בוודאי אם יש לכם גם בנות בגילאים הרלוונטיים.  

את ההכרעה הזו נראה שיש לסייג בשני סיוגים:

  1. הניתוח ההלכתי הנ"ל יכול לכאורה לאפשר גם הכרעה שבכל שבת תלך האשה לבית הכנסת והאיש ישאר בבית עם הילדים. מציאות כזו איננה תקינה ויש להקפיד שכל אחד מבני הזוג ילך לעיתים לבית הכנסת (וכדאי לשחרר את החלוקה הקנאית והמדקדקת..)
  2. במידה ואתם גרים במקום קטן בו קיום המניין תלוי בנוכחות של האיש בבית הכנסת – נראה שיש חובה מוגברת על האיש ללכת לבית הכנסת ולאפשר את קיום המניין, גם במחיר שהאשה לא תוכל ללכת לתפילה במניין.

כמובן שבן הזוג שנשאר בבית צריך לראות שהוא מצליח למצוא את הזמן להתפלל ביחידות לפחות את חלקי הליבה של החיוב ההלכתי של התפילה.

העובדה שאפשרי לנהוג כפי שהצעת בשאלה עדיין לא מכריעה האם גם נכון לנהוג כך. התשובה לשאלה זו היא אישית מאד וקשורה לשיקולים רבים (שאלת חינוך הילדים והילדות לתפילה, המחירים שעשויים להיות לתחושת הוויתור אצל אחד מבני הזוג, החברה בה אתם חיים ועוד..) שאותם כ זוג צריך לשבת, לדון, לשקול ולהכריע באופן אישי..

בתפילה לתפילות טובות

חנה

יש לי כתמים בלתי פוסקים מהמירנה, מה אפשר לעשות ?

אני אחרי 8 לידות ברוך ה' ורוצה לסיים עם הפרק הזה..בתודה לאל. שמתי לפני חודש טבעת מירנה ולא מפסיק כמעט כתמים..יש יום וחצי נקי ושוב דימום..יש דרך להתמודד עם זה כדי להיות טהורה?

 

תשובה:

שלום יקרה,

המירנה היא התקן הורמונלי שלאחר החדרתו ישנה תקופת הסתגלות ובה נשים רבות סובלות מכתמים. לאחר תקופת ההסתגלות לרוב הנשים מפסיקים הכתמים והן נהנות מוסתות קלות במיוחד, לעיתים אין להן ווסת כלל. חשוב להעיר שכל אישה מגיבה אחרת ושישנן נשים שהכתמים ממשיכים אצלן גם לאחר תקופת ההסתגלות. כתמים אלו שאת סובלת מהם אינם אמורים להיות מדאיגים אלא אם כן הם כבדים במיוחד ו/או אינך חשה בטוב. במצב שבו את אינך חשה בטוב או שהדימום גובר יש לפנות ליעוץ רפואי.

מבחינה הלכתית, לגבי הכתמים שיש לך וכעת וגם לגבי הדימום שיהיה בהמשך לאחר תקופת ההסתגלות, יש לדון האם הם אוסרים אותך או לא. ישנם מספר קריטריונים צריך לבחון על מנת להכריע בשאלה זו.

שאלה ראשונה שצריכה להישאל היא האם הכתם מלווה בהרגשה הלכתית.

שאלה שנייה היא האם מדובר בשטף או בהכתמה.

אם מדובר בכתמים ללא הרגשה הלכתית יש לדון בהם על פי כללי דיני כתמים.

ממליצה מאד לעיין בדיני כתמים באתר נשמת בקישור כאן.

עוד קישור שעשוי לסייע לך ובו עצות מעשיות כיצד לא להיטמא במציאות של הכתמות – כאן:

אם עדיין יש לך שאלות את מוזמנת לשוב ולפנות אלי

רחל וינשטיין

מה התגובה הנכונה לתלמידות שלי ששואלות אם מותר לאונן?

התשובה נכתבה בשיתוף עם הרבנית יעל שמעוני

סליחה מראש על השאלה אני מחנכת באחת האולפנות בנות כיתה י ויא' ונתקלתי בשאלה האם מותר לאשה לענג את עצמה (אוננות), מאחר ואין איסור מפורש על כך… איך אני מסבירה לבנות האם זה בסדר או מנהג לא רצוי? האם יש מקור הלכתי או איסור רבני על כך?

 

תשובה

שלום לך, 

השאלה שלך היא שאלה שנשאלת יותר ויותר בתקופה האחרונה וזאת כתוצאה מהמודעות הגוברת בכלל ובציבור הדתי בפרט לחשיבות השיח הפתוח בנושא מיניות בריאה. 

הראשונים נחלקו בשאלה האם קיים איסור הלכתי על עינוג עצמי (אוננות) של נשים: 

בעלי התוספות והרא"ש סברו שאין איסור כזה לעומת חכמי ספרד ובראשם הרמב"ן שסברו שישנו איסור. (המקורות מובאים בהרחבה בהמשך).

בספרי הפסיקה השולחן ערוך לא מזכיר את האיסור לנשים. החיד"א בספרו ברכי יוסף מתייחס להעדר האיסור בשולחן ערוך ומסביר שפסיקתו היא כשיטת בעלי התוספות והרא"ש, כלומר, שאין איסור לנשים לאונן. 

אומנם יש לשים לב שאין במקורות תמיכה או עידוד לאוננות נשים, אלא שאין איסור. כמו כן דעת הרמב"ן וראשונים אחרים שיש איסור לנשים. בעקבות דעת הרמב"ן ומסיבות נוספות יש מי שאוסר עינוג עצמי ע"י נשים. אך בפועל הדעה שהתקבלה בהלכה בשולחן ערוך הוא שאין איסור הלכתי לאישה לענג את עצמה. 

 

כיום יש מרחב רחב יותר של התייחסויות לעינוג עצמי ע"י נשים בשל המודעות הגוברת לחינוך מיני. השיח התורני בנושא נוגע למקום בו נמצאת המיניות בחיים של אישה והוא חורג מעבר לדיון ההלכתי פרופר. בשולי הדברים, למרות ששאלת רק לגבי הדיון ההלכתי, נוסיף כאן דברים שכתבנו עבור שואלת אחרת ששאלה גם על הצד הנוסף הזה, למקרה שזה גם יעניין אותך. 

בשיח התורני היום, יש מודעות לנושא היחס של האישה לגופה והערך בקבלת המיניות שלה. דמויות חינוכיות תורניות מקפידות להימנע משיח שיגרום לנערה או לאישה להתבייש במיניותה או להתכחש לה. לצד המודעות לחשיבות של היחס חיובי של האישה לגופה, התורה מחנכת את האישה (והאיש) לניתוב האנרגיות המיניות למימושן המלא בתוך מסגרת הנישואין בזמנים המותרים לכך. החיבור הזוגי האינטימי מבטא הן את המיניות והן את חיבור הנשמות המאפשר את העונג השלם יותר. 

נשות מקצוע בתחום המיניות הבריאה שהם גם מחוברות לעולם התורה מסבירות שאין מניעה שאישה או נערה תלמד להכיר את הגוף ולהכיר ולהתנסות במה שנעים לה. כמו כן, יש נשים שמנועות לאורך שנים מקשר זוגי והחסר המיני גובר ויש רצון לענג את הגוף ולהתחבר למיניות – ואין בכך פסול או מניעה רגשית. 

חשוב לדעת שאמנם העינוג העצמי  יכול לסייע לחלק מהנשים בהכרות עם גופן ומיניותן, היא לא הכרחית.  (בניגוד לקולות שאומרים שיש חשיבות רבה באוננות על ידי נשים כדי להכין לקשר זוגי).

נשות המקצוע איתן התיעצנו התייחסו לכך שלמרות שהיחס הבסיסי לאוננות נשית אינו שלילי יש לשים לב מתי העינוג העצמי הופך למוקד אליו נשים פונות באופן תדיר לרגיעה או נחמה. במקרה כזה יש משהו עמוק יותר שדורש התייחסות. אמירה זו נכונה לכל הגילאים ובכל המצבים. 

לסיכום: בין הראשונים היו שאסרו, אולם דעותיהם לא נפסקו בשולחן ערוך.  לכן האמירה שהאיסור על עינוג עצמי הוא איסור הנאמר לגברים ולא על נשים היא נכונה. היחס התורני לעינוג עצמי של נשים הוא מורכב ומתייחס לשאלות נוספות מעבר לשורת הדין. יש אמירות המסתייגות מעינוג עצמי בהקשר התורני בשל יחס רחב יותר למיניות בכלל ולמיניות שאינה חלק ממערכת יחסים זוגית מותרת. לעומת זאת יש גם אמירות המאפשרות זאת ללא סייג לצד הידיעה שהמימוש המיני המלא שהתורה מקדשת היא בהקשר זוגי. 

ובחזרה לשאלתך – כיצד להתייחס לשאלה זו כמורה בבית ספר תיכון? 

ההכרות עם פרטי ההלכה וההתייחסות למהות העניין בעיניים תורניות היא שלב ראשון. בשלב שני חשוב להתייעץ עם גורמים בתוך בית הספר שלך, ובכך לוודא שאת מדברת בשפה ובאופן שמתאים ספציפית לקו בית הספר, לאוכלוסיית הבנות הלומדות אצלכם ולבתים מהם הן באות. כדאי לדבר עם היועצת, המנהלת או עם מחנכת ותיקה. כמו כן, חשבי האם מתאים לדבר על הנושא באופן כיתתי או רק עם התלמידות שהעלו את השאלה. תבררי אילו עוד שאלות חשוב לשאול לפני השיח עם הבנות. גם אם המסקנה היא דיבור רק עם בנות ספורות חשוב לנסות לברר איך אפשר להגיע לשיח כיתתי המתאים בנושא זה לרוח בית הספר מאחר ויש בנות רבות המתמודדות עם שאלה זו. 

אם תרצי להתייעץ עם נשות מקצוע דתיות העוסקות בתחום החינוך למניות בריאה נשמח לסייע.

בהצלחה רבה לך. את נמצאת בצומת חשובה בחיי הבנות, בגיל שהזהות הדתית והמינית עוד מתפתחות והשיח איתך יכול להיות להם מאד משמעותי. 

את מוזמנת לשוב ולפנות,

בברכה, 

יעל שמעוני ורחל וכטפוגל

 

מקורות:

 המשנה במסכת נידה יג ע"א אומרת:

תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א

/מתני'/. כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.

 ומפרש רש"י:

שמדובר בבדיקות לגלות האם אישה טמאה טומאת נידה והאם איש טמא בטומאת קרי. נשים הבודקות עצמן הרבה – הן משובחות, אבל לגברים בדיקה יכולה לגרום לעוררות והוצאת זרע לבטלה, ולכן היא בעייתית.

 הגמרא שואלת: מדוע יש הבדל כזה בין גברים ונשים? ועונה:

מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ.

 

בביאור ההבדל בין נשים לגברים נחלקו הראשונים:

תוספות מסכת נדה דף יג עמוד א

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – לר"ת דמפרש (יבמות יב:) ג' נשים משמשות במוך היינו צריכות ושאר נשים מותרות משום [דלא] מיפקדא אפריה ורביה י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות לפי' ר"ת קשה לר' יוחנן בן ברוקה דתניא (שם דף סה:) על שניהם נאמר פרו ורבו ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפ"ו להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהיינו טעמא שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם.

תוספות מביא את שיטת ר"ת שמבאר שאין כוונת הגמרא שלנשים אין הרגשות מיניות ולגברים יש. אלא שלנשים אין איסור הרגשה. וגם אם היו מרגישות אז אין בכך איסור. התוספות מקשה על שיטת רבינו תם מכך שבכל האיסורים בתורה איש ואישה שווים ומדוע לא יהיה איסור השחתת זרע לבטלה גם בנשים? ועונה – "זרע" של אישה לא נפלט החוצה מגופה ולכן גם אם עוררות מינית מביאה אישה להזריע הזרעה זאת נעשית בתוך גופה ואינה נחשבת השחתה.  כלומר ההבדל בין נשים לגברים הוא הבדל באופן ההזרע שלהם , נשים שמזריעים מחוץ לגוף צריכים להזהר לא להשחית את זרעם על עצים ואבנים. אישה לא מזריעה כלפי חוץ ולכן אין בה איסור.

 

הרמב"ן חלק על פירוש התוספות, חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף יג עמוד א

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחות. קשיא ליה לר"ת ז"ל למה ליה האי טעמא תיפוק ליה משום דלא מיפקדי אפריה ורביה, ושמעתי שהיה מפרש דלאו בנות הרגשה נינהו שאינן בדין הרגשה כלל לומר שאינן מרגישות ולא מצוות, וכן פירש זו ששנינו בברייתא (ד') [ג'] נשים משמשות במוך חייבות לשמש דאלו מותרות כל הנשים מותרות כן, ואין פי' נכון בכאן דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע, ואפשר לפרש דמשום משובחת קאמר שאילו היו בנות הרגשה אף על פי שאינן מצוות כאנשים ולא דינן ליקצץ מ"מ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת לפי שהיא משחיתה ואין שבח בהשחתה אפילו לנשים, ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בת הרגשה בת נדוי היא כדלקמן, ולפיכך הוצרכו בגמ' לפרש דלאו בנות הרגשה נינהו, אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, אבל בהשחתה כל בשר כתיב.

 הרמב"ן מביא את דעת התוספות וחולק עליה. הוא אינו קורא את המילים "אינן בהרגשה" שאין עליהן איסור הרגשה. אלא "אינן בהרגשה" פירושו – אינן מרגישות. ולכן אם היו מרגישות היו אסורות.

לפי דברי הרמב"ן הגמרא מבינה שלנשים אין את היצר המיני של גברים ולכן טוב שירבו בבדיקות עצמיות. אבל אם הן היו מעוררות את עצמן ומרגישות הן היו עוברות על איסור.

לא ברור מה המציאות שהרמב"ן מתייחס אליה. האם לכך שלהבנתו אין לשנים יצר מיני חזק המביא לידי "הרגשה"? וממילא איך הרמב"ן היה מתייחס למציאות של אורגזמה נשית?

בכל מקרה ברור ברמב"ן שאינו מקבל את פירוש ר"ת שלנשים יש הרגשה אך היא אינה אסורה. הרגשה אצל הרמב"ן תגרור איסור בין אצל גברים ובין אצל נשים.

הרא"ש המאוחר לרמב"ן חזר לגישת התוספות אך הוסיף עוד כיוון על דברי ר"ת:

תוספות הרא"ש מסכת כתובות דף לט עמוד א

משמשות במוך. פרש"י מותר לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע, ובריש פ"ב דנדה לא מוכח כן דקאמר התם כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינן בנות איסור הרגשה משום דאינן מצוות על פרייה ורביה אינן אסורות נמי בהשחתת זרע, לכן נראה לפרש צריכות לשמש במוך מפני הסכנה, או אי נמי נוכל לקיים פרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה, ולא דמי לקטנה ואילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהן אין בו משום השחתת זרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור, אבל בשמעתא קמיתא דכל היד מוכיח שנותנת המוך קודם תשמיש, הילכך שאר נשים אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים.

הראש מראה שיש סתירה לכאורה בן סוגיות. בסוגיה בגתובות כתוב שנשים לא יכולות להשתמש במוך (ספוג הקולט את הזרע ומונה הריון) אלא בשעת סכנה, כלומר במצב בו ההריון מסוכן להם. הסוגיה בכתובות עוסקת באמצעי מניעה והיא לא מוקד הדיון כרגע. לכן נתמקד רק בהשלכות שלה לנושא שלנו. בגלל שבגמרא כתוב שלא כל הנשים יכולות להשתמש במוך אלא רק נשים שלהם הריון מסוכן, עולה שיש איסור על אישה להשחיט זרע.

מצד שני בסוגיה במסכת נידה כתוב שנשים הן אינן באיסור השחטת זרע לבטלה. הראש מבין שכשהגמרא כותבת "אינן בנות הרגשה" אין הכוונה שנשים לא מרגישות תחושות עוררות מינית, אלא שאין להם איסור הרגשה. הסיבה לכך שאין להן איסור היא היותן פטורות מפריה ורביה וממילא אינן חייבות בהשחטת זרע.

מכוח הסתירה מבין הראש שצריך להבין בגמרא בכתובות שכל הנשים יכולות להשתמש במוך אולם נשים שלהן ההריון מהווה סכנה מחוייבות להשתמש בו.

בהמשך דבריו מציע הראש פירוש אחר, פירוש שבא להציע קריאה בגמרא שעלה בקנה אחד עם פירוש רש"י שכתב שיש לנשים איסור בהוצאת זרע לבטלה. האיסור של הוצאת זרע על נשים לפי הרא"ש יהיה השחטה של זרע של גבר שבתוך גוף של אישה. גם איסור זה אינו קשור לאוננות נשית. אלא לשמירה על זרע של גבר שנכנס לגוף האישה. פירוש זה הובא כדי להסביר את שיטת רש"י.

עולה שמתוך שני ביאוריו של הראש אין איסור על אוננות נשית.

  

עד כאן התייחסנו לדברי הראשונים. נעבור לעיין בהלכה:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן של"ו סעיף י

בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש.

ברכי יוסף, שם:

אבל האשה משמשת וכו'. נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות פ"ק דיבמות (יב: ד"ה שלש) וריש פ"ב דנדה (יג. ד"ה נשים), ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור. והיינו טעמא דקי"ל לקמן סימן שנ"ב (סע' ג) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה. אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה, דיבא לידי הרהור והשחתה, דחמירי באיש.

 

וא"ת סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבא לידי הרהור והשחתה. וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר, ותש כחו, כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן רנ"ב. ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחי' נדה ריש פרק כל היד. ודוק. 

 

החיד"א מבאר את דברי השו"ע המתיר לאישה לטפל באיש שחולה חולי מעיים, אך אוסר לאיש לטפל באישה במצב דומה. מסביר החיד"א שהשו"ע פסק כתוספות ולא כרמב"ן.

 

דיונים בכתיבה הלכתית בת זמנינו

1.  אני מפנה אותך לשני מקורות שמהן תוכלי למצוא הרחבות ותוספות בהערות שולים

הרב אליעזר מלמד פניני הלכה שמחת הבית וברכתו פרק ד סעיף י' (כאןובהרחבות כאן

2. 'אבוא ביתך – שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה' הרב דוד ואברהם סתיו פרק כג – אוננות נשים.