איך נוכל להשתתף בחתונה רפורמית של קרובת משפחה שלי שחשוב מאד שנשתתף בה?

התשובה נכתבה בשיתוף על ידי הרבנית יעל שמעוני והרבנית רחל וכטפוגל

 

שלום ותודה על האתר. 

משפחתנו הרחבה מגוונת מאוד מבחינת זרמים דתיים ואחת מבנות המשפחה הקרובה היא רבה רפורמית. לאורך כל השנים היה חשוב לנו מאוד שיהיה קשר טוב וקרוב בין כל ילדנו לבין המשפחות שלנו, ואכן על אף פערים לא פשוטים בכלל הצלחנו בכך.

לפני שנים היינו בחתונתה של בת המשפחה הרפורמית, וזה היה מורכב ודרש ממנה ומאיתנו שיח והתפשרות. כיום הדור הצעיר של המשפחה כבר בגיל נישואין, וחתונה ראשונה כבר באופק – כאשר ברור שהיא תהיה חתונה רפורמית וגם אלה שיגיעו בעקבותיה.

אנחנו מתלבטים מה לעשות בסיטואציה בה אנו מוזמנים לחתונה כזו – סיטואציה שקרוב לוודאי תתרחש.

מצד אחד, ברור כשמש ששוב שאנו צריכים להיות בחתונות אלו. לא לומר מזל טוב ולברוח אלא ממש לנכוח כמו שמכבדים אותנו בשמחותינו. הפשרה של פעם לא תתאים היום.

מאידך, אישי חושש מנתינת הלגיטימציה – אם נהיה שם אולי זה ייתן סוג של חיזוק להמשיך להתחתן כך. 

אני סבורה שלא זקוקים ללגיטימציה שלנו, והם יתחתנו כרצונם איתנו או בלעדינו. חשוב לי מאוד השלום במשפחה המורחבת.

הבנתי מאישי שהוא ישמח לשמוע את דעת רבני ורבניות בית הלל על כך. 

 

תשובה:

 

שלום לך ותודה על שאלתך, 

לפני שנגע בלב השאלה – השתתפות בחתונה רפורמית, נפתח בכמה מילים על היחס הכללי לתנועה הרפורמית. 

בארץ ובחו"ל ישנה מחלוקת ביחס לתנועה הרפורמית. יש שקראו להחרימם ולנדותם. אולם מנגד ישנן רבנים חשובים שיחסם הכללי לתנועה הרפורמית הוא לא יחס של חרם. לאחרונה הרב אליעזר מלמד פרסם מספר טורים באתר שלו "רביבים" ובו מסביר מדוע יש לשמור  על קשר חם עם אחינו בני ישראל מכל התנועות והזרמים. בקצרה, הוא מסביר שמדובר ביהודים, שיהדותם ותיקון עולם חשובים להם והם מעכבים ולו במעט את תהליך ההתבוללות. יש למצוא את הדרך לחזק ערבות הדדית בין חלקי העם ולהימנע מאיסור "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולצד זה יש חובה לאהוב אותם וגם להוכיחם. הרב מלמד מוסיף וטוען שחרם הוא כלי מסוכן היכול לגרום להרחקה של יהודים רבים ומוסיף להוכיח שעמדת החרם לא הייתה עמדתם של גדולים תורה בדורות האחרונים. ולכך דעתנו נוטה. 

לא קל להלך על שביל דק זה שבין אהבה וכבוד לבין מחאה ברורה נגד אורח החיים הרפורמי. לאור זאת, נעבור כעת לברר היכן עומדת ההשתתפות בחתונה קונסרבטיבית.

 

השתתפות בחתונה  

השתתפות בטקסים דתיים, וביניהם חתונה, היא מעשה שהוא מעבר לשיח מכבד. בטקסים הדתיים הקהילות המדוברות באות באופן מעשי להציג אלטרנטיבה שבאה כנגד מסורת ישראל. קהילות אלו מחפשות הכרה בזכות הקיום שלהם  ונוכחות בטקסי הנישואין שלהן עשויה להתפרש כהכרה בדרכם על ידי המשפחה והאורחים בחתונה. ולכן יש איסור להשתתף בטקס כזה.

פוסקים שונים התייחסו  לאיסור זה אך יש ניסוחים /דעות שונים בהגדרת האיסור:

הרב משה פיינשטיין כתב שאין לאיש כשר להיות בחתונה קונסרבטיבית  (אגרות משה אהע חלק ב יז), ולא נתן הגדרה מדוייקת לאיסור זה. 

הרבנים דוד ואברהם סתו עסקו בהרחבה בסוגים שונים של חתונות המנוגדות להלכה (באופן ספציפי חתונה עם גוי וחתונה של חד-מיניים (מופיע בכתב העת צהר לט). הם מדייקים שהאיסור להשתתף בחתונה המנוגדת להלכה היא גם מצד חיזוק עוברי עבירה וגם מצד חנופה, אולם הם הסתפקו האם נוכחות ללא תמיכה מפורשת אסורה גם היא. הם נטו לומר שבמקרה בו ברור למשפחה שאין כאן הבעת תמיכה בחתונה אלא הבעת קרבה וכן במקרה שההשתתפות עשוי לקרב את הזולת לאביו שבשמיים לא יהיה איסור חנופה.

בתשובה פרטית שכתב הרב מלמד (אשר אישר את פרסומה כאן) הוא מתייחס לפן הלכתי אחר לפיה אסור להשתתף בטקס החתונה והיא מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" וחובת המחאה. לא רק שאסור לחזק את המעשה, אלא שיש גם חובה למחות עליו. לכן גם השתתפות פאסיבית בטקס אסורה. (עייני בהרחבה בהמשך)

 

העולה מתשובות אלו שישנו איסור בתמיכה בטקס. לגבי השתתפות שאין בה תמיכה הרבנים סתיו הסתפקו והרב מלמד אסר. 

דיון נוסף בתשובות אלו עוסק בשאלה האם ניתן להקל יותר בהשתתפות בסעודה בלבד ללא הגעה לטקס. מלכתחילה, יש איסור גם בהשתתפות בסעודה כיוון שהיא נגררת של הטקס ומטרתה לחגוג אותו. ולכן יש  להימנע גם מהסעודה.

כיצד אפשר לא להשתתף כלל אבל עדיין לא להחרים ולשמור על כבוד וקרבה? הרב מלמד מציע להביע קירבה ולתת מתנה נדיבה ולהסביר את המורכבות. דוגמא נוספת ניתן לראות במכתבו של הרב סולוביצ'יק (מובא בטור של הרב מלמד) המשדר כבוד והערכה גדולה לידידיו הרבנים הקונסרבטיבים יחד עם סירוב להגיע לארוע חנוכת בית הכנסת הקונסרבטיבי.

ואכן נראה שזוהי הדרך לכתחילה להצליח לשמר את הכבוד והקרבה המשפחתית מבלי להשתתף כלל – ואכן לכתחילה כך יש לנהוג. 

אולם הרב מלמד הקל להשתתף בסעודה בלבד כאשר יש חשש רציני לקרע במשפחה וכך הוא כותב:

"אמנם, אם יש חשש סביר שאי ההשתתפות בטקס תגרום לקרע במשפחה, ולמרות המתנה הגדולה וכל דברי הידידות והאחווה, ההיעדרות מהחתונה עלולה לגרום לניתוק יחסים שעלול להימשך זמן רב – החובה לשמור על האהבה והאחווה במשפחה גוברת, ורק בטקס הרפורמי עצמו אין להשתתף, ובמסיבה עצמה אפשר להשתתף כפי הנצרך כדי לשמור על שלמות המשפחה."

מעבר לשיקול של חשש לקרע משפחתי, שיקול נוסף להתיר השתתפות עולה במאמרם של הרבנים סתיו – והוא מקרה בו נוכחות בטקס עשויה לגרום לקירוב עתידי לדרכה של התורה. הם מרחיבים במאמרם על חשיבות החיבור והאחדות בין חלקי העם ונותנים משקל גדול גם לקשרי משפחה וגם לקשרים שאינם משפחתיים העשויים להשפיע על קירוב עתידי. 

הרב דוד והרב אברהם סתיו לא חלקו בין הסעודה לטקס. ונראה שראו אותם כיחידה אחת לעניין האיסורים.

בכל מקרה, גם כאשר משתתפים בחופה, פוסק הרב פיינשטיין שאין לענות אמן לברכותיו של רב/ה רפורמי מכיוון שאין הברכה מכוונת כלפי שמיא. (אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן כא)

 

השתדלנו לפרוס לפניך את המורכבות שיש בשאלתכם. כפי שראינו יש איסור על תמיכה בחתונות שאינן לפי ההלכה, ולכן יש להשתדל להמנע מלהשתתף גם בטקס וגם בסעודה. אולם במצבים מיוחדים כפי שתיארתם ניתן לשקול השתתפות חלקית ואולי אפילו מלאה אחרי התייעצות עם דמות רבנית איתה אפשר לבחון יותר לעומק ובכובד ראש את הנסיבות המשפחתיות והרגישויות ואת האפשרויות החלופיות. 

 

בברכה, 

יעל ורחל

 

הרחבה:

  • שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב' סי' י"ז – איסור השתתפות בחתונה קונסרבטיבית.

ובדבר חתונה שתהיה בקאנסערוואטיווי טעמפל והראביי שלהם יהיה מסדר הקידושין אין לאיש כשר להיות שם. אך אם רב כשר יסדר הקידושין כדין התורה, אזי כיון שהחתונה הא אינה בזמן שבאים להתפלל שם ליכא איסור מדינא שהרי אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם, אבל לאדם חשוב אין לו לילך לשם אף באופן זה רק כשהוא צורך גדול ורק דרך מקרה שנזדמן כן. 

ולענין אם הקידושין תופסין, אם אך היו שם שני עדים כשרים לעדות תופסין הקידושין, והראביי עצמו פשוט שפסול לעדות ואין חלוק אם היה מתחלה רב קאנסערוואטיווי שלמד בסעמינאר שלהם או שהיה רב מוסמך שקבל משרה בטעמפל הקאנסערוואטיווי, ואולי עוד גרוע שהוא כשנה ופירש. ואני תמה איך הולך חתן שחושב עצמו לשומר תורה לעשות חתונתו בסדור קידושין של ראביי קאנסערוואטיווי ובטעמפל שלהם וצריך כתר"ה לומר לו שאסור זה. והנני ידידו, משה פיינשטיין


  • שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן כא – אסור עניית אמן ואיסור כיבודם בקריאת התורה.

בענין לכבד כופרין בקריאה לתורה ובשאר כיבודי ביהכ"נ בשעת הצורך ד' אלול תשכ"ה. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר יצחק ווערבין שליט"א. 

הנה בדבר ראבייס של הרעפארמער וקאנסערוואטיוון שבאים לפעמים בשבת לביהכ"נ של יהודים כשרים אם רשאין לקרותם לתורה. הוא דבר פשוט שבקריאה לתורה הוא אסור בעצם דהא קה"ת צריך ברכה לפניה ולאחריה וברכתם אינו כלום ואין לענות אמן אחריה, עיין בספרי אגרות משה או"ח ח"ב סימן נ' ונ"א מטעם דכיון שהם כופרים הוי הזכרת השם אצלו רק כדברים בעלמא דהויא כברכה בלא שם ומלכות כלל, וממילא אף שהבעל קריאה קורא וממנו שומעין הקהל, מ"מ הא יהיה זה כמו בלא ברכה, וגרע מקודם שתיקנו שיברך כל אחד ואחד דהא כבר נסתלק חשיבות ברכה של הראשון משאר הפסוקים אחרי שכבר בירך אחר קריאתו ברכה דלאחריה. 

אבל אף לשאר כבודי קדושה דבביהכ"נ כהגבה /כהגבהה/ וגלילה והוצאה והכנסה ופתיחת וסגירת הארון אף שאין בהן איסור בעצם שאין בהן ברכה, אבל אין לכבד לכופרים בעניני קדושה שכופרים בהם, ויש בזה איסור חניפה ממילא כיון שאין ראוי לכבדם בדברים כאלו כדכתבתי בסימן נ"א. ולכן אם אין צורך גדול אסור לכבדם גם בכבודים אלו, אבל אם הוא לצורך גדול שיש לחוש שיבא לידי מחלוקת בעיר ויש לחוש להפסד צדקה יש להתיר בשאר כבודים ולא לקראם לתורה מטעם שכתבתי. 

ולקרא לתורה לאלו שאינם שומרי תורה ליכא איסור בעצם מכיון שמאמינים בהשי"ת ובתורתו ורק עוברין לתיאבון וצריך לענות אחר ברכתו אמן, אבל ודאי לא יפה עושים הקורין אותן לתורה מצד שאין לכבד עוברי עבירה וצריך למנוע מזה רק כשאיכא צורך בזה כגון יא"צ שיש לחוש למחלוקת וכדומה אבל לאלו הראבייס שהם כופרין ממש ומומרין להכעיס ומסיתים ומדיחים אין ברכתם כלום ואסור בעצם לקראם לתורה כדלעיל. 

 

  • להלן תשובתו של הרב מלמד לשואלת באופן פרטי (הרב נתן את אישורו לפרסום התשובה). מכיוון שזו תשובה שנענתה בפרטי חשוב לקחת בחשבון שיתכן והיו נסיבות רקע מסויימות שבעקבותיו התשובה נכתבה כפי שנכתבה. יתכן שבמקרים אחרים התשובה תהיה אחרת. 

 

שאלה: בנו של אחי עומד להתחתן עם יהודיה בחתונה רפורמית. הוא כמובן הזמין אותנו להשתתף בחתונה, ואם לא נשתתף ייעלב מאוד. האם אפשר להשתתף בחתונה?

תשובה: אסור להשתתף באירוע זה, מפני שהשתתפות בו מפרה את מצוות 'הוכיח תוכיח'. כלומר, מצווה על ישראל להינשא כדת משה וישראל, ואסור להינשא באופן אחר. וממילא ישנה מצווה לחבריו וקרוביו של הרוצה להינשא שלא כדת ישראל להוכיחו על כך. ההוכחה צריכה להיות מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אדם מישראל, ובמיוחד כלפי קרובים וחברים. וכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להצילו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ההוכחה צריכה להיות בהסברה בלא לגרום עלבון, וכפי שדרשו חכמים: "יכול פניו משתנות (מחמת עלבון), תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא" (ערכין טז, ב). כאשר יש סיכוי שההוכחה תתקבל, צריך להמשיך בה אפילו מאה פעמים. וכפי שאמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע". אבל אם אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אזי המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ומדוע צריך להוכיח פעם אחת, כדי להבהיר את עמדת התורה, שדבר זה אסור, מתוך אמונה וידיעה, שעל ידי הצבת העמדה על מקומה, בסופו של דבר האמת שבה תגבר ותתקבל, אם לא בדור הזה אז בדור הבא.

כלומר, במצוות ההוכחה יש שני צדדים. האחד, לנסות לשכנע באופן פרטי. השני, לבטא מחאה כדי שהאמת תהיה זכורה עד שיתעוררו לחזור אליה.

כפי הנראה שלב השכנוע עבר, ובני הזוג גמרו בדעתם לקיים טקס רפורמי. אולם חובת המחאה נשארה, ומן הסתם הם גם יודעים שלדעתך חובה להתחתן כדת משה וישראל ולא בטקס רפורמי, ואין צורך לחזור על כך פעם נוספת. אולם מאידך, אם תשתתף בטקס, הרי שאתה מבטל בכך את חובת המחאה ועוד עושה זאת בפומבי באופן שיש בו צד של חילול השם, ולכן אסור להשתתף בטקס.

אמנם כדי שיהיה ברור שאתה אוהב אותם ומעוניין בקרבתם, ראוי שתשלח עוד לפני כן מתנה גדולה מאוד, שתבהיר באופן שאינו משתמש לשני פנים את אהבתך וקרבתך אליהם, ואת רצונך שחייהם יהיו טובים ומאושרים. עם זאת תסביר, שחובתך הדתית מחייבת אותך שלא להשתתף, ואם תשתתף תצטער מאוד ומצפונך יציק לך מאוד, ואתה מקווה מאוד שיבינו אותך ויכבדו את עמדתך.

כמדומה, שכאשר מציגים עמדה כזו, פותרים את הבעיה לטווח ארוך, והמשפחה לומדת שיש עקרונות דתיים ועם זאת אוהבים. ואם למרות זאת נעלבים, כמדומה שהאשמה מוטלת על הנעלבים, ובמיוחד אם הם באו ממשפחה שהיתה רגילה לקיים חתונות כדת משה וישראל, והחליטו לשנות מהמקובל, שאין להם זכות לחייב אחרים להשתתף באירוע שפוגע באמונתם.

אמנם, אם יש חשש סביר שאי ההשתתפות בטקס תגרום לקרע במשפחה, ולמרות המתנה הגדולה וכל דברי הידידות והאחווה, ההיעדרות מהחתונה עלולה לגרום לניתוק יחסים שעלול להימשך זמן רב – החובה לשמור על האהבה והאחווה במשפחה גוברת, ורק בטקס הרפורמי עצמו אין להשתתף, ובמסיבה עצמה אפשר להשתתף כפי הנצרך כדי לשמור על שלמות המשפחה.

 

אני חוששת מטבילה במקווה בגלל הקורונה, האם אפשר לטבול חד פעמי באמבטיה?

שלום,
אני צריכה לטבול מחר וחוששת מאוד מאחר והבלניות שבעירי באות מעיר נגועה בקורונה. אני אחרי הפלה ומנסה להרות כבר הרבה זמן. מפאת גילי אין לי יכולת "לוותר" על חודש ולא לטבול. מצד שני, לא סומכת על המקווה בעירי שמטפל כמו שצריך במים ובמה שמסביב. מה אוכל לעשות? האם יש אפשרות במקרה כזה לטבול חד פעמי באמבטיה בבית? יש לציין שגם בעלי מאוד פוחד עליי ובמידה ואדבק חלילה אפסיד עוד חודשי ניסיון להרות, מה שעלול להיות הרסני מבחינתי. אודה לעצתכם.

תשובה

שלום יקרה

שאלתך נוגעת לליבי מאוד. החששות מהידבקות מלוות את כולנו בימים אלו, ובאמת מחייבות אותנו למשנה זהירות. כל יציאה מהבית, קל וחומר למקום שרבים עוברים בו רק מגביר את המתח והחרדה סביב החששות הללו.  אז ראשית, אני מאחלת לכם שבע"ה תהרי הריון תקין ומשמח בקרוב, ומשאלתכם תתקיים.

וכעת לשאלתך בנוגע לטבילה באמבטיה. התשובה היא שטבילה כזו אינה טבילה כלל ולכן, אין בכוחה של מצוקה אמיתית כמו שלכם לאפשר טבילה באמבטיה. שכן אין מדובר בחומרה או באיסור דרבנן שבמצבי ספק אנו אומרים ספק דרבנן לקולא. כאן מדובר בכך שזה למעשה זהה לאפשרות לוותר לגמרי על הטבילה ולקיים יחסי אישות כשהאישה אסורה מן התורה באיסור החמור של עריות ושל כרת.  לכן, האפשרות היחידה העומדת לרשותכם היא ללכת ולטבול במקווה שידוע שהוא מושגח על ידי הגורמים המפקחים בצורה מוקפדת ומהודקת. ושהטבילה בו מצמצמת את הסיכונים עד קרוב לאפס וסטטיסטית הסיכוי שתידבקי בו זניח.  כמובן שזה מחייב גם אותך להכנה מתאימה- להתכונן בבית ולבוא רק לטבילה. להשתדל לא לגעת במשטחים או לדרוך ברגלים חשופות על הרצפה. כדאי שתגיעי עם ציוד מתאים של נעלי בית שבהם תצעדי עד לבור הטבילה, אל תגעי במעקה וכדו'. בור הטבילה על פי בדיקת הגורמים המקצועיים אינו מסכן אותך שכן יש בו כלור שהנגיף אינו שורד אותו. את הבגדים עליך להניח על שקית שהבאת מהבית וכך תימנעי ממגע במשטחים שלא רצוי שתגעי בהם. כמובן שהמקוואות המפוקחים גם מנוהלים כך שבין טובלת לטובלת הכל עובר חיטוי כראוי. כשתגיעי לביתך תתקלחי ותחליפי בגדים, ובע"ה לא תדבקי. לנוחותך נוכל להמליץ לך על מקוואות באיזור מגוריך שהם אמינים וניתן לסמוך על הניקיון וההיגיינה הנהוגים בהם. כמו כן ניתן לברר את זהות הבלנית מראש בשיחה טלפונית ולהבהיר את הרגישות, ולחילופין לבקש לטבול ללא נוכחות בלנית כלל.

 

מקורות לתשובה:

אפרוס כעת את ההלכות העוסקות בכשרות מקוואות, ככל שהן עוסקות בדילמות שמעלה שאלת הכשרות של אמבטיה כחלופה למקווה. ההלכה קובעת קריטריונים הנוגעים הן לגודל המקווה ולכמות המים בו, והן לסוג המים המכונסים במקווה. לקראת סופו של הדיון ההלכתי אתייחס לתקדימים מספרות השאלות והתשובות, כולל תשובות שהתפרסמו לאחרונה, העוסקות בכשרות מקוואות שאינם עומדים לכאורה בקריטריונים שנזכרו ואבהיר מדוע לא ניתן לסמוך עליהן בהקשר לשאלתך ולטבילה באמבטיה ביתית בכלל.

מקור הדין להיטהרות במי מקווה

מקור הדין המחייב טמאים להיטהר מטומאתם הוא מקראי: "ורחץ במים" (ויקרא טו, ו). ואולם שלא כפשט הכתובים, חכמים פירשו שאין הכוונה שרחיצה בלבד מועילה לטהר טמא מטומאתו. וכך נקבע להלכה:

שאפילו עלו עליהם כל מימות שבעולם, עדיין הם בטומאתם. וכן אישה נידה אפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה לבעלה וחייבין עליה כרת כבראשונה (לבוש יורה דעה רא, א וראי גם" הלכות נידה לרמב"ן,ח, א; רמב"ם איסורי ביאה יא, טז; טור יו"ד רא, בית יוסף שם, א ועוד).

כפי שמשתמע מן האמור כאן, רחיצה כפשוטה אינה מטהרת ורק טבילה במעיין או אף במקווה כשר פועלת את פעולתה (ראי משנה מקוואות א, ח; זבים א, א; תוספתא מגילה א , יד ; ספרא שמיני פר' ט, א ; רמב"ן ויקרא טו, יא ד"ה וידיו לא שטף).

כמות המים במקווה וגודלו

מהו מקווה כשר? לכך נקבעו מספר אמות מידה. ראשית, יש התייחסות הלכתית לגודלו של המקווה ולעיצובו, כפי שנלמד מן הברייתא:

דתניא [ששנינו בברייתא]: […] "את כל בשרו"(ויקרא טו, ו) – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן – אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקוה ארבעים סאה" (חגיגה יא, א ולהלכה: בית יוסף יורה דעה רא, ערוך השולחן, רא, ו).

הלכה זו קובעת כי מקווה המים צריך להכיל בבת אחת את כל גופו של האדם ולכסותו. במקורות התנאיים נעשתה סטנדרטיזציה של מידות המקווה והן אינן נמדדות לפי גודלו של כל טובל באופן סוביקטיבי אלא מקווה כשר הוא רק זה שיש בו ארבעים סאה של מים על פי מידת אדם בינוני. כלומר, גודל המקווה צריך להיות כזה שכשאדם בינוני שיטבול בו, יכסו המים את כל גופו (רשב"א תורת הבית הארוך ז,ז; פרי מגדים או"ח משב"ז קנט ועוד) המידה שנקבעה היא של ארבעים סאה. בפועל- מדובר במקווה שמכיל בין 332 ליטר לשיטות המקלות לכ-572 ליטר לשיטות המחמירות (לשיטת ר' חיים נאה המקלה מדובר ב48×48×144 ס"מ) . גודל המקווה הנגזר מכך במידות המקובלות אצלנו הוא של לפחות מטר מרובע שאף אמבטיה ביתית אינה עומדת בדרישה הזו ככל הידוע לי. לרוב השיטות גודל המקווה הוא מדין תורה, ויש החולקים וסוברים שמידות אלו הן מדרבנן, ולדעתם, מן התורה די בכך שהמים מכסים את כל גופו (הלבוש יורה דעה סי' רא, חזון איש מקוואות מהדו"ת ט, ב ויתכן שניתן לסמוך על דעות אלו בשעת הדחק, אך כפי שתראי אין זה מועיל לענייננו מסיבות אחרות).

נוסף על הלכות אלו, על פי דין האישה צריכה לטבול "דרך גדילתה" (מעט מכונסת כעוּבַּר) (נידה סז, א; שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תתיט; רמ"א יורה דעה רא סו). לכן תיקנו שהמים יהיו עמוקים עד לגובה "זרת" מעל לטבורה של האישה כלומר 24 או 30 ס"מ מעל לטבור, וכך היא תוכל לטבול בצורה הנכונה ובלי קפלים מיותרים העשויים לשמש מכשול בהגעת המים לכל גופה. ככל שהמים גבוהים, כך הכיפוף בטבילה אינו חריף. לעומת זאת אם המים גבוהים מדי, יש חשש שהאישה תפחד לטבול ומשום כך לא תטבול כראוי. לכן גובה המים הרצוי הוא 115-125 ס"מ. אמנם, כאמור מדובר בתקנה שבאה למנוע את החשש שלא תטבול כל גופה ואין זה מעיקר הדין. ואם אישה יכולה לוודא שהיא טובלת כדין אין מידות אלו מעכבות. וכפי שכותב הרמ"א: "אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים, אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת, טובלת שם (רא, סו).

מי גשמים או מי תהום שלא נאספו לתוכו בידי אדם

עד כאן לעניין גודלו של המקווה, שלמיטב הבנתי מסיר את האפשרות הריאלית לטבילה שאינה במקווה. אך לא די בכך. בנוסף על הדרישה המתייחסת לגודלו של המקווה נקבע שמקווה כשר הוא מקום שבו נמצא אוצר מי גשמים או מי תהום, שלא נאספו לתוכו בידי אדם. מים שנשאבו והובאו למקווה בכלים פוסלים את המקווה. וכך נאמר בספרא:

אילו אמר מקווה מים יהיה טהור, יכול אפילו מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור? תלמוד לומר מעיין. מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים.(ספרא שמיני פרשה ט)

פסול מים שאובים נכון אף בעניין כלים שנתמלאו במי גשמים, אם הונחו לשם כך בידי אדם. שכן גם באלו ישנה "תפיסת ידי אדם". הפוסקים נחלקו אם פסול מים "שאובים" הוא מן התורה. לרוב השיטות פסול זה הוא דרבנן בלבד (רמב"ם מקוואות ד, ב. לעומת זאת חלקו וסברו שפסול שאובים מדאורייתא: רש"י, רשב"ם, ר"ת, הרא"ש והראב"ד. ראי תוספות, פסחים יז, ע"ב, ד"ה "אלא"; רשב"ם, בבא בתרא סו, ע"א, ד"ה "לעולם"; תוספות, שם, ד"ה "מכלל"; רא"ש, בבא קמא ז, סימן ג; תשובות הרשב"א, חלק ג, סימן רכד ). הפסול של מים שאובים אינו מתייחס לכל מים שה"ביוגרפיה" שלהם מכילה שאיבה. מים שנשאבו אך נשפכו למקווה לא במישרין ולא מתוך כלים הם כשרים. לכן אם האדם אינו שופך את מי הגשמים שנאספו כאילו מאליהם אל הכלי, אלא שובר את הכלים והמים זולגים לתוך המקווה, המים יהיו כשרים. כמו כן, מים שאובים אינם פוסלים מקווה שיש בו כבר ארבעים סאה כשרים. כלומר, אפשר להוסיף למקווה כשר מים שאובים רבים.

במקרה שהמים נשפכים מן הכלים אל הקרקע, ומשם הם זולגים אל המקווה, מדובר בתהליך המכונה "המשכה". הראשונים נחלקו בשאלת ההמשכה, אם ניתן להכשיר באמצעותה ארבעים סאה שלמים. הרי"ף סובר שניתן לעשות כן (רי"ף שבועות ה, ב) אך הרמב"ם קובע כי לא ראינו שעשו כן (מקוואות ד, ט). לרוב הפוסקים המשכה מועילה אם רוב המקווה כשר. היינו, שניתן להשלים מקווה עם לכל היותר י"ט סאים מים שהומשכו (כלומר פחות מרוב מי המקווה). לשיטות שהמשכה מועילה להכשיר מקווה של ארבעים סאה שלמים, לכאורה גם מי ברֵכה שאינם מתמלאים ישירות מן הברז אלא נשפכים ממנו אל תעלה יכולים להיות כשרים לטבילה (שו"ת מהרי"ק סי' קטו; שו"ע ורמ"א רא, ב וראי תמורה יב, א וראשונים שם). דא עקא שבברכה יש פסול אחר המכונה "זוחלים", המתייחס למים שיש בהם תזוזה ותנועה. המים שבברכה הם בתנועה, הם אינם נקווים ועומדים בברכה אלא מוחלפים כל העת, ודבר זה פוסל אותם מהיות מקווה. פסול זה על פי רוב השיטות הוא מן התורה. עם זאת, היו שסברו שפסול זה של זוחלים הוא דרבנן (ראי שו"ת יהודה יעלה סי' ריא). פסול זוחלים מתייחס רק למקווה. בניגוד למקווה במעיין יש דין מיוחד, שהגם שהמים בו זוחלים הוא מטהר (ספרא שמיני ט ג; משנה מקוואות א, ח). באמבטיה הביתית יש פקק בתחתית האמבטיה מה שהופך את המים באמבטיה אף הם לזוחלים. וזה מבלי לדון בשאלה כיצד אפשר למלא את האמבטיה כך שהמים המתכנסים לתוכה לא ייחשבו לשאובים. וגם אז נצטרך לצאת מהנחה שאם ממשיכים אותם לתוך האמבטיה וממלאים בכך ארבעים סאה מים הוא כשר, בהתעלם מן השיטות לפיהן מקווה שהוא כולו מים מומשכים אינו כשר).

מבנה המקוואות בימינו ואופן קיום התנאים המכשירים את המקווה

על מנת לסבר את האוזן המקוואות המוסדרים מקיימים את ההקפדות הללו כך: מבנה המקווה הוא של בור מי גשמים כשרים, בגודל של ארבעים סאה. בור זה נקרא "אוצר הטבילה". לאוצר הטבילה סמוך בור מים נוסף, בור הטבילה עצמו, ובמים אלו טובלות הנשים. בין שני הבורות ישנה השקה. היינו, חיבור על ידי נקב צר "כשפופרת הנוד", שקוטרו 6 ס"מ (על פי דין בפסולי דרבנן די בהשקה כשערה). הנקב מאפשר מעבר של המים מבור לבור ויוצר חיבור בין שני הבורות. אמנם גם המים שבהם האישה טובלת, אלו שממלאים את בור הטבילה, הם מים כשרים ולא שאובים. ואולם לעתים כאשר מנקים את המקווה ומחליפים את המים, תקלה עלולה להביא לכך שבתחתית המקווה מצטברת שכבה דקה של מים שאובים שפוסלת את המקווה לאלתר, גם אם מוסיפים לו מים כשרים רבים ובדרך כשרה (בדרך כלל החלפת המים נעשית באמצעות שאיבה של כל המים החוצה. אם חלק מהמים חוזרים מן השואב אל המקווה, הם עשויים לפסול את המקווה; שכן כאשר בקרקעית המקווה ישנם שלושה לוגים של מים שאובים, שהם שיעור נמוך ביותר בגובה של מילימטרים ספורים, אזי גם אם ימלאו אחר כך מים כשרים המקווה פסול. לכן משיקים למים כשרים, ובאמצעות ההשקה לכל השיטות המקווה כשר. שולחן ערוך, שם).

 ההשקה למי מקווה כשרים שאינם מוחלפים מכשירה את המים לכל הדעות, מאחר שמדובר בחיבור למקווה כשר וקיים. השקה זו היא פתרון גם על פי הסוברים שפסול שאובים הוא מן התורה (שו"ת חתם סופר ב יו"ר ריד). בדור האחרון, לפני כשישים שנה בלבד, החלו לחשוש לשיטת יחיד שאין השקה מועילה במקרה של מים שאובים. על כן הוסיפו חומרה ומשתמשים ב"אוצר זריעה", מאגר הסמוך לבור הטבילה ומופרד ממנו באמצעות קיר. משמעות הדבר היא שמזרימים את מי המקווה לתוך מי גשמים, ומים אלו נשפכים לבור

הטבילה דרך חור הגבוה מארבעים סאה, הנמצא באוצר הזריעה. כך, כל המים נִטהרים בתוך המקווה עצמו ונכנסים משם לבור הטבילה (החזון אי"ש התנגד להוספה זו ובבני ברק בזמנו לא נהגו כך).

היתרים בשו"ת בשעת הדחק והתנאים שהתקיימו בהם בהשוואה לאמבטיה כיום

כמובן כל התיאור הזה שייך בבניית מקווה שנבנה בהתאם לכל הפרטים המחמירים. השאלה העומדת לפנינו היא על שעת הדחק ובמצב של צורך. במצב כזה אפשר היה לבנות "מקווה" שעומד בקריטריונים הבסיסיים קרי מים מומשכים למקווה ובלבד שהמבנה גדול מספיק, לכל הפחות כך שאדם יכול לכסות בו כל גופו בבת אחת.

במקרה דומה דן הרב עבדאללה סומך בכלכותא. הוא התיר טבילה במים המובאים במערכת לחץ עירונית (זבחי צדק ח"ב יו"ד כח, וכן: החדשות סי' מב וראי מה שכתב על כך פרופ' צבי זוהר בספרו האירו פני מזרח בעמ' 23-24). ההנחה שלו היא שמעורבות האדם בהכנת המקווה אינה פוסלת כל עוד הוא רק מתעל ומכוון אך הזרימה היא זרימה טבעית של המים. מכאן הוא דן בשתי שאלות שהיו קשורות במציאות מבנה מערכת המים בכלכותא. שם המים הועלו בכח של לחץ למקום גבוה ומשם זרמו בצינורות בכח הגרביטציה אל הבתים. ירידת המים בצינורות נראית לא בעייתית משום שהמים נעים בכוחם הטבעי אולם, העלאתם למקום גבוה נעשית בכח האדם. אולם, כיוון שכבר היה לפניו תקדים שעסק בהעלאת מים בכח האש למקום גבוה (פסק הרב יוסף מטארני) הוא דימה בין כח האש לכח הקיטור בו עשו שימוש בכלכותא והתיר את המקווה שנמלא ממים שהובאו בדרך זו אל המקווה. עניין נוסף שנלקח בחשבון בתשובתו נסמך על תשובת מהר"ם אבן חביב שראה במקומו שהפעלת השאיבה של המים נעשית תוך כדי שיש רצף בין המים בנהר או בבאר ממנו הם נשאבים כלפי מעלה. וכיוון שכך, הוא ראה בכך השקה למים הכשרים ולכן, לא הופקעו מכשרותם לאורך כל הדרך. הרב אמסלם בפסק שהוציא לאחרונה הביא גם את הפסק הזה וגם פסקים נוספים. כולם עסקו בהכשרת המקוואות הציבוריים בערים הנדונות בהם, כשהם מתמלאים בכוחות כאלה ואחרים הדומים להם. כמובן, שבמציאות בארץ הקושי הזה אינו קיים כיוון שיש לנו מקוואות שתיקנו אותם בהתאם לרמה המחמירה ביותר. והשאלה הנשאלת היא אם מילוי האמבטיה במים היוצאים מן הברזים על אף שיש מקוואות מסודרים מספיקה. ובכך יש כמה בעיות. ראשית, לא ברור לי שמערכת המים בארץ היא בהמשכה אחת רציפה ממאגרי המים. בארץ המים נשאבים מספר פעמים לתוך מאגרים גדולים. במאגר האחרון נעשה סינון וטיהור של המים ורק לאחר מכן המים מוזרמים בצינורות אל רחבי הארץ. לא הצלחתי לבדוק את הדבר אבל חוששני שבמאגר הסינון המים מנותקים ממקורם ופעולת הסינון נעשית בכח כזה ההופך את המים לשאובים. גם אם נאמר שההזרמה בצינורות היא המשכה של מים שאובים אשר לחלק מהדעות הם יוצרים מקווה כשר וגם אם נאמר שפסול זוחלים לחלק מן הדעות הוא מדרבנן ועל כן גם עליו ניתן לוותר בשעת הדחק, אין די בכך כדי להכשיר אמבטיה שמולאה במים במצב שבו יש לפנינו אפשרות של טבילה במקווה כשר לכתחילה. וכמובן לא במציאות של אמבטיה שאין בה כמות מים מספקת למינימום ההכרחי על פי דין תורה.

מסקנה

על כן, לדעתי, הדרך המומלצת במקרה הזה היא לטבול עם בלנית מוכרת שידוע שאינה מגיעה מאיזור סיכון, ולחילופין לטבול ללא נוכחות של בלנית. במקוואות רבים מאפשרים את הדבר הזה כיום על פי חוק. ולדעתי דרך זו של טבילה היא לכתחילה לגמרי (כפי שכתבתי במאמרי: "וספרה לה", אקדמות, לא, עמ' 143-154). כמו כן כפי שציינתי בתחילה, יש לא מעט מקוואות מפוקחים המקפידים על כללי משרד הבריאות בעת הזאת, ובמקומות אלו הוסר כל חשש סביר להידבקות בקורונה.

בהצלחה רבה

מיכל טיקוצ'ינסקי

 

 

 

 

האם בגט לחומרא חייבים עדים כמו בגט רגיל?

שלום רב לך,

לא פרטת בשאלתך מה הרקע לשאלה, האם זוהי שאלה לימודית תיאורטית, או שאלה מעשית שקשורה אליך או לאישה אחרת שאת בקשר איתה.

אם מדובר במקרה מסוים צר לי לשמוע שהגעת למצב של צורך בסידור גט כלשהו, אבל טוב שאת יודעת שאפשר להתייעץ.

 

לגופה של שאלה:

אין הבדל בטקס סידור גט לחומרא לבין גט רגיל, וכך גם בצורך בעדים. ישנם שני סוגים של עדים– העדים למסירת הגט שהם באים מתוך עובדי בית הדין הרבני; וה"עדים" לשמות של האיש והאישה בתהליך בירור השמות שיהיו רשומים בגט עצמו.

 

הגט נכתב עבור האישה באופן אישי ולכן כל השמות והכינויים שלה חייבים להיות רשומים בגט. כאשר הדיינים מתכוננים לסידור הגט הם מבררים מה הם כל הכינויים. יש להביא רק "עד" אחד שמכיר או מכירה את האישה היטב ומכיר/ה את כל כינוייה. אותו "עד" לצורך בירור השמות, יכול להיות איש, אישה וגם קרוב משפחה. הדיינים ישאלו איך אנשים קוראים לה וגם את שם אביה. לדוגמה, אישה ששמה "שרה בת שמעון" אבל קוראים לה גם שרהלה או שרי, תספר זאת לדיינים. לאחר מכן יקראו לעד/ה שלה להיכנס לאולם וישאלו אותו או אותה אותן השאלות.

 

התהליך הוא זהה לאיש המתגרש. גם עליו להביא עד אחד ל"בירור השמות". אותו בן אדם, אם הוא מכיר הן את האיש והן את האישה היטב, יוכל לשמש עד עבור שניהם. 

 

סידור גט לחומרא בא להגן על האישה בזאת שהוא קובע את המעמד האישי בבירור. לאחר סידור הגט אף אחד לא יוכל לערער על מעמדה של המתגרשת ולטעון שהיא אינה אישה פנויה.

 

אם אכן את מלווה אישה בתהליך זה אני מאחלת לך כוח וחוסן נפשי שיחזקו אותך בליווי ואותה בבניית חייה מחדש. 

 

בהצלחה!

 

רחל לבמור


הלכות כתיבת גט וסידורו נמצאות בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנ"ד סדר הגט; 

והן עי' בשולחן ערוך אבן העזר קלא סע' א': "צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. ואם לא נכתב לשמה, אינו גט "; 

ולגבי התהליך בבית הדין הרבני הממלכתי עי' תקנות הדיון, פרק טז: סידור הגט, http://rbc.gov.il/SittingRegulations/Chapter16.pdf

 

 

 

מקורות וקטעי קריאה למי שנאלץ לחגוג את ליל הסדר לבדו בשעת משבר הקורונה

ליל הסדר בנוי על חינוך ודיאלוג בין דורות ובין קרובים המתקבצים יחד, אולם המצוה לספר ביציאת מצרים חלה גם על אדם הנמצא לגמרי לבדו. מכך עולה שיש ערך ועומק בסיפור יציאת מצרים גם על ידי אישה או איש לבדם.
 
בקישור זה תמצאו מקבץ מקורות שמתאים לקריאה למי שחוגג את ליל הסדר לבד בהסגר, עם מעט שאלות למחשבה.
המקורות יעזרו גם לאדם שנמצא לבד להעמיק, להגות ולקבל כוחות מטקסטים שמתאימים בדיוק לסיטואציה. 
 
שנזכה כולנו לחג של בריאות וחירות!
שלומית
 
 

היחס לחול המועד בימים כתיקונם ובפסח תש"ף בזמן הקורונה

ימי חול המועד הם שונים מצד אחד מימי חול רגילים אך גם שונים מימי החג אשר ממסגרים אותם לפניהם ואחריהם. חז"ל דרשו דרשות על ייחודו של חול המועד מן הפסוקים בויקרא כג, מהם ניתן ללמוד שגם חול המועד נקרא "מקרא קודש":

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַה’: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה’ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’, עֲצֶרֶת הִוא  כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ:  לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’, עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים  דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".

 

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים קרבן מוסף לכבודו של ימי החג והיום אנחנו מתפללים תפילת מוסף וכן תפילת הלל ומוסיפים את "יעלה ויבוא" בתפילה ובברכת המזון.

בחול המועד ישנה מצוות שמחה [ר' הרחבה הערה 1] וכן מצווה לכבד ימים אלו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה [2], בימינו נוהגים ללבוש בגדים חגיגיים בחול המועד.

בפרקי אבות אנו לומדים שהמבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא [3] וחז"ל מלמדים שהכוונה למי שעושה מלאכה בחול המועד. ישנה מחלוקת בחז"ל ובראשונים האם איסור מלאכה במועד היא דאורייתא או דרבנן [3], בכל מקרה נפסק שאין לעשות מלאכה אלא במקרים מסויימים [4] ובעיקר, (בין יתר ההיתרים בהרחבה בהמשך) ההיתר לעשות מלאכה היא כאשר היא לצורך המועד, אך לא מלאכת אומן (אלא רק כמעשה הדיוט – באופן פשוט ולא באופן מקצועי).

השנה, בפסח תש"ף, כאשר כולנו נמצאים בהסגר בעקבות מגיפת הקורונה, נדרש מאיתנו להשקיע יותר ביצירת אווירת קודש ושמחה בחול המועד, על ידי כיבוד החג בלבוש, מפה על השולחן, סעודות מהודרות ובפעילויות המשמחות את המשפחה ללא מלאכה שאינה לצורך המועד.

גיבשתי רשימת הצעות לדרכים בהם אפשר לכבד את חול המועד ולשמוח בימים אלו בפעילויות מיוחדות למרות המגבלות המוטלות עלינו. ניתן למצוא אותם כאן.

 

בברכת חג של שמחה ושל חירות ובעיקר של בריאות,

רחל

 

מקורות הרחבה:

 

[1] מצוות שמחה בחול המועד

מועד קטן דף ח ע"ב

משנה. אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו…

גמרא. וכי שמחה היא לו מאי הוי? אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר [רב] הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו.

רש"י: דאין מערבין שמחה בשמחה – כלומר: בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

שו"ע או"ח תקכט,ב

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משחמכן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניין.

משנה ברורה שם ס"ק טז

במועד – עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות יום טוב דגם חוה"מ הוא בכלל מועד לענין שמחה [יח] אבל לענין כבוד ועונג אין חייב בחוה"מ דלא נאמר בהן מקרא קודש:

 

[2] כבוד ועונג בחול המועד

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט

ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויין מקרא קודש חולו של מועד מנין ת"ל (ויקרא כג לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש:

משנה ברורה אורח חיים סימן תקל סעיף א

גם חייב [ד] לכבד חוה"מ במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול. ומהרי"ל לבש הקט"א של שבת. ועיין לעיל סימן תקכ"ט ס"ב ובמ"ב שם דמצות ושמחת בחגיך וגומר קאי גם על חוה"מ ומבואר שם כיצד משמחן וכתבו האחרונים דאף דמוכח בסימן קפ"ח ס"ז דאינו מחוייב לאכול פת דוקא בחוה"מ ורק דאסור להתענות מ"מ לכתחלה מצוה לקבוע סעודה על הפת [ה] אחת בלילה ואחת ביום [ו] דכיון דמצוה לכבדו באכילה ושתיה ועיקר אכילה הוא לחם:

שער הציון שם ס"ק ד

ומה דמשמע מהמכילתא הנ"ל דצריך לכבדו באכילה ושתיה וכסות נקיה, יש לומר דהיינו לכבדו יותר מימות החול בכל זה, אבל אינו מחויב לדמותו לגמרי בזה ליום טוב

 

[3] איסור מלאכה במועד

מסכת אבות פרק ג, משנה יא

רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא:

רש"י שם

והמבזה וכו'. חילל חולו של מועד בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה, דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשומרם כל אלה נפקי מכי דבר ה' בזה שנוהג בהם מנהג בזיון:

 

מסכת חגיגה דף יח ע"א , ובמקומות נוספים במסכת מועד קטן (דף יא ע"ב ועוד) דנים חכמים במקור הלימוד שמלאכה אסורה בחול המועד, לעיתים משמע מדבריהם שהאיסור הוא איסור דרבנן ולעיתים איסור דאורייתא.

 

רש"י מסכת מועד קטן דף יא ע"ב ד"ה אלא אפילו

חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא, דכתיב (שמות כג) את חג המצות תשמור שבעת ימים – לימד על כל החג שהוא אסור.

תוספות מסכת חגיגה דף יח ע"א

מ"מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכי קאמר התם בריש פירקא לא מיבעיא אבל [אבלות] דרבנן אלא אפילו חוש"מ דאורייתא – כעין דאורייתא קאמר, לפי שיש לו סמך מקרא דאורייתא

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה א

חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא "מקרא קדש" והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים,   

 

[4] מלאכות אסורות ומותרות בחול המועד
שולחן ערוך אורח סימן תקל סעיף א

חול המועד אסור בקצת מלאכות, * (א) ומותר במקצתן. הגה: א לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים (ב) להתיר.

משנה ברורה שם

מלאכות המותרות בחוה"מ הם חמשה.

  • דבר האבד אם לא יעשנו עתה
  • וצרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן כמ"ש ריש סימן תקל"ג אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א]
  • ובשביל פועל שאין לו מה יאכל
  • וצרכי רבים
  • ומעשה הדיוט אפילו ליחיד. (לצורך המועד)

 

*  ראה הרחבה בספר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד

בזמן סגר הקורונה אני קמה מאוחר, מה החשיבות של תפילה בזמנה?

שלום וברכה,


אני לומדת השנה במדרשה ואני מקפידה להתפלל כל יום שחרית ומנחה.
הקשרים שלי עם המשפחה מורכבים מכל מיני סיבות, ולכן קטיעת השגרה והשהייה הארוכה בבית עם ההורים בתקופה הזאת מאוד לא פשוטה עבורי.


אני משתדלת לנהל את הזמן שלי בבית ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר, ללימוד תורה, לתפילה ולקשר עם חברות.
אבל יחד עם זה, ההתנהלות הרגשית שלי במצב הנוכחי מורכבת ודורשת ממני הרבה כוחות. גיליתי שלוקח לי הרבה זמן לעשות סדר במחשבות כדי להרגע לפני שאני הולכת לישון.
לכן אני קמה בשעה מאוד מאוחרת כל יום, ומתפללת שחרית ממש לפני חצות היום, וזה מתסכל אותי מאוד…

אני חושבת שלא ברורות לי עד הסוף החשיבות והמשמעות של תפילת שחרית בזמן, אשמח להעמיק ולהבין את הנקודה הזאת, וזה יתן לי מוטיבציה להתאמץ יותר על הדבר הזה בתוך כל הבלאגן…
(דבר שהייתי שמחה לעשות גם בלי קשר למצב כרגע)
כמובן שגם כל עצה טובה יכולה לעזור
תודה רבה!

 

תשובה:

כל הכבוד לך שאת מצליחה בתוך המתח הזה לשמור על שגרת חיים ברוכה: על לימוד תורה, על שתי תפילות ביום ועל קשרים חברתיים נוספים שמוציאים מהבדידות.   

התקופה המשונה אליה העולם נכנס מאתגרת אצל כל אחד מאיתנו מקומות שונים ומכריחה אותנו להתמודד עם דברים שלפעמים בשגרת החיים יש לנו היכולת להניח בצד.. 

המתח בין הבית בו גדלנו לבין האישיות העצמית שבנינו במהלך השנים – מקבל קרקע פוריה בתקופה כזו: בה הנפש מתוחה גם ככה עד לקצה והמרחב היחיד בו מותר להיות הוא הבית.. יחד עם זאת יש בתקופה הזו גם אפשרות להתבונן מחדש במתחים הללו ולראות איך מייצרים בתוכם אולי גם הפריה הדדית.. 

הגמרא במסכת ברכות מתלבטת האם התפילות נתקנו על ידי אבות האמות: שחרית תיקן אברהם אבינו, מנחה תיקן יצחק אבינו ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. או שנתקנו בתקופה מאוחרת יותר כנגד הקרבנות: שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר, מנחה כנגד קרבן תמיד של בן הערביים וערבית כנגד האיברים והפדרים שנשרפו על המזבח בלילה. למסקנה אנחנו מכריעים ש"תפילות כנגד קרבנות" ומכך נגזרות הלכות שונות: כמו קשיחות הזמנים בהם מותר להתפלל כל אחת מהתפילות. 

אני חושבת ששני ההיבטים הללו של מקורה של מצוות תפילה מבטאים שני הלכי רוח שחשוב מאד לשמור על שניהם בחיי עבודת ה' שלנו: תפילות כנגד אבות מבטא את הצד הטבעי, החופשי שבוער באופן עצמי לקרבת אלוקים וממילא פחות מחויב למסגרות של זמן ומקום. תפילות כנגד קרבנות מבטא את צד החובה הממסגר את הקשר שלנו עם הקב"ה בתוך מסורת וציבור. היכולת שלנו לחבר ולשייך את עצמנו למסורת הגדולה הזו היא עבודה רוחנית יקרה שאני חושבת שנותנת להקפדה בזמנים משהו מעבר לבירוקרטיה ההלכתית. 

אני חושבת שדווקא בתקופה מאתגרת כמו זה שאנחנו נמצאים בה כעת, המשמעות והחשיבות של הזמן הופכת להיות ברורה וחיה יותר. התחושה שהזמן נמתח ונמרח, שאין ממש הבדל בין שעה אחת לאחרת – מייצרת צורך לפרק את השעות ולעשות בתוכם סדר. היכולת להקפיד על זמנים ולהתמיד על ההתנהלות שלנו בתוכם: נותנת זמן לכל דבר ומאפשרת בצורה נינוחה ובטוחה יותר לצלוח את התקופה הזו. 

הקושי שאת מתארת, גם הוא מובן וטבעי, ואני חושבת שכדאי לחשוב איך את מנהלת אותו ולא נותנת לו לנהל אותך. הצורך בזמן עיבוד, בזמן מחשבה והקשבה פנימית הוא חשוב ונפלא ואולי אפשר להתחיל אותו מוקדם יותר: עם רדת החשיכה בחוץ להיכנס לתוכך פנימה ולעבד את החוויות השונות שעברת במהלך היום. אם תצליחי להתחיל את הזמן הפנימי מוקדם יותר מן הסתם תצליחי גם להירדם קודם ולהתעורר בזמן. 

להלכה, חשוב לזכור שהתפילה מורכבת מכמה חלקים שדינם שונה במידה וקמת מאוחר בכל זאת:

  1. ברכות התורה, ברכות השחר וקריאת שמע ללא הברכות – אפשר וצריך להגיד גם אם קמת לאחר חצות היום
  2. שמונה עשרה – אפשר וצריך להתפלל בדיעבד עד חצות היום
  3. לגבי ברכות קריאת שמע – ישנה מחלוקת בפוסקים האם ניתן לומר אותם בשם ומלכות רק עד ארבע שעות זמניות או עד חצות היום ונראה שניתן להקל בדיעבד. 

רגע לפני החתימה אוסיף שעם המעבר לשעון קיץ סוף זמן תפילה התאחר. בע"ה האיחור יקל עליך להתפלל תפילה בזמנה. 

אני מתפללת שתעברי את התקופה הזו בבריאות וצמיחה 

חנה

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה בראש צורים

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו ע"ב

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית – שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי – יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית – שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.

 

בעניין ברכות השחר: משנה ברורה סימן נב ס"ק י

כל הברכות – ועיין בספר מאמר מרדכי ובספר נהר שלום דזמן כל הברכות הוא כל היום בדיעבד וכן כתב בספר מעשה רב להגר"א ז"ל והוסיף שם עוד יותר דאפילו בלילה עד שעת השינה הוא חיובן אם שכח לאומרן קודם ונ"ל דאם חוטפתו שינה לכו"ע לא יכול תו לברך ברכת המעביר שינה [דוגמת בהמ"ז בסימן קפ"ד ס"ה עי"ש] ומ"מ לכתחלה צריך ליזהר שלא לאחר הברכות יותר מד' שעות על היום אך בדיעבד עכ"פ יכול לברך אותם עד חצות כי כן מוכח מהרבה אחרונים שלא הפסיד הברכות אחר ד' שעות והמקיל לסמוך בדיעבד על הגדולים הנ"ל ולברך אותם אחר חצות אין למחות בידו ועיין בבה"ל:

 

בעניין קריאת שמע: שולחן ערוך או"ח הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ו

אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל  שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.

בעניין שמונה עשרה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן פט סעיף א

זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש (תהילים עב, ה) ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום. ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא. 

הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) וע"ל ריש סי' ק"ח.

בעניין ברכות קריאת שמע: ביאור הלכה סימן נח סעיף ו ד"ה "קוראה בלא ברכות"

עיין במ"ב ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיין שם. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות:

האם מותר להשתמש בכוס טפטופים לאיסוף חלב אם בשבת?

שלום,
בשעה טובה נולד לי בן לפני כחודש.
אני יודעת ששאיבת חלב בשבת אסורה. אך האם מותר להשתמש ב"כוס טפטופים" (כוס מסיליקון שמשמשת לאגירת חלב אם מהשד שלא מניקים ממנו) ולהשתמש בחלב שיוצא?
הכוס עובדת על וואקום שנוצר בעת שמצמידים את הכוס אל השד ואוספת את החלב שמטפטף באופן לא רצוני מהשד השני.

תודה רבה!

תשובה:

שלום וברכה, שמחה על פנייתך והפניית תשומת הלב למוצר שלא הכרתי קודם לכן. כמו שכתבת יש צורך לבדוק הלכתית מוצרים חדשים כדי לדעת כיצד להיעזר בהם.

המודעות לערכים התזונתיים החשובים שיש בחלב אם עבור התינוק גוברת והולכת. משום כך, אמהות רבות מעדיפות להיניק ולא לתת לתינוק תחליפי חלב.  כמו כן, המודעות הכללית לכך ש"חבל על כל טיפה" יצרה פתרונות חדשים, שאחד מהם נועד למנוע אובדן החלב שמטפטף בזמן ההנקה בצד שבו אינה מיניקה באותו זמן. השאלה שלך, הנוגעת לשימוש בכוס כזו בשבת, נובעת מן החשש שמא יש בכך איסור כשם שהוא קיים ביחס לשאיבת חלב אם בשבת. 

אני מציגה בפניך את התשובה בקיצור, להרחבה ומקורות עייני בסוף התשובה.

לפני שאתייחס לכוס הטפטופים אני רוצה להתייחס לשאיבת חלב בשבת.  

השאיבה בשבת אינה אסורה באופן גורף ובתנאים מסויימים היא מותרת, אפרט:

  1. כאשר לאישה יש צער הותר לה לשאוב חלב, ולדעת חלק מן הפוסקים דבר זה הותר רק כשזורקים את החלב.
  2. במצב פיקוח נפש של התינוק הותרה השאיבה לצורך התינוק. 
  3. לדעת חלק מן הפוסקים כל צורך של התינוק הוא של פיקוח נפש ולדעתו כיוון שניתן היום לאחסן את החלב מותר לשאוב עבור התינוק גם אם ישתמש בחלב בהמשך הזמן (הרב רבינוביץ'). 
  4. לכל הדעות מוטב להשתמש במשאבה חשמלית המחוברת לשעון שבת כך שפעולת הדישה לא נעשית על ידי האם אלא על ידי מכונה. וכשלא ניתן- אפשר להשתמש במשאבה ידנית. 

לכן במצב בו תארת שבנך בן חודש יהיו מצבים בהם תוכלי ממש לשאוב בשבת ומשאבה חשמלית היא הפתרון הנכון. ואז גם ניתן להשתמש בחלב.

לגבי כוס טפטופים:

מאחר שבכוס טפטופים ניתן ליצור מצב בו אין שאיבה אקטיבית אלא רק איסוף החלב ניתן להתיר להשתמש בה בשבת בתנאים הבאים:

א. יש לבדוק שבהנחה הראשונה של הכוס לא נשאב חלב כברגע הלחיצה. אם כן, יש לפעול באחת משתי דרכים: או להרטיב את הכוס כך שתדבק לגוף מבלי ליצור ואקום של ממש. שאז הכוס רק תאגור את החלב ולא תגרום לשום לחץ. אפשרות אחרת היא להמתין ליציאת החלב מעצמו ואז להצמיד את הכוס. 

ב. אין ללחוץ על הכוס על מנת להגביר את זרימת החלב במהלך ההנקה. 

ג. במידה שיש גודש ויש צער לאם, ניתן לגרום ליציאת החלב כי זהו אחד המצבים בו הותרה שאיבת החלב. אולם, דרך השאיבה המועדפת אינה בכוס המחייבת שאיבה ידנית מתמדת אלא במשאבה חשמלית. אלא שהחלב צריך ללכת לאיבוד במצב כזה. אמנם, אם מדובר בפיקוח נפש לתינוק או בתרומת חלב לתינוקות שאין לאמם חלב לינוק ניתן לסמוך על ההיתר של הרב רבינוביץ'.

שוב תודה על שאלתך ובהצלחה בהנקה ובגידול

בבריאות ושמחה בע"ה,

גם בתקופה לא קלה זו שאנו נמצאים בה.

מיכל

 

הרחבה:

במסכת שבת יש ברייתא הקובעת שחליבה אסורה בשבת (צה, א). הרמב"ם ציין שמדובר באיסור תורה (הלכות שבת פ"ח ה"ז). המקור לאיסור זה הוא במלאכת דישה, שבמקורה מתייחסת לפירוק החיטה מן השיבולים. חכמים למדו שלמלאכה זו תולדה בשם "מפרק" והיא מתייחסת אף לסחיטה. למשל, סחיטת ענבים לעשות מן הנוזלים יין וזיתים לצורך עשיית שמן נחשבות לפירוק הדומה לפירוק החיטה מתוך השיבולים. ומכאן גם לחליבה שמאוד דומה לסחיטה לצורך שתיית המיץ. על כן, באופן עקרוני יש הבדל עצום בין יניקה ישירה שהיא מותרת. לבין שאיבה שהיא למעשה כחליבה ועל כן זו מלאכה שעל פניו היא אסורה. אלא שהיתר אחד לשאיבת חלב בשבת פורט כבר בגמרא. הגמרא מתייחסת לתינוק שידוע שלא יחזיק מעמד בחיים. תינוק כזה הוא מוקצה ואסור לטלטלו. אולם, התירו לאמא להתכופף ולהניקו כדי למנוע מעצמה צער, מפאת הגודש של החלב (שבת קלה, א).מכאן הרחיבו בעלי התוספות את הדין, וכתבו כך: 

מותר אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין…משום צער

יוצא מדברי בעלי התוספות שיש היתר לשאוב חלב במצב של צער. למרות שיש כאן איסור של דש. וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סי' של, ח): "וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה". אולם, המשנה ברורה מעיר שם שהיתר זה הוא בתנאי שהחלב לא נאגר ונשמר אלא מוזרם לאיבוד. הסיבה לדיוק הזה של המשנה ברורה היא שלמעשה, כל מלאכת דש ואיסור חליבה מתקיימים כששואבים את הנוזלים לצורך שימוש בנוזלים עצמם. אולם כשרוצים רק לרוקן מנוזלים ובנוזלים עצמם אין צורך (זו מלאכה שאינה צריכה לגופה). אם הדיון בנושא ייפסק כאן אזי התוצאה ההלכתית תהיה קשה ביותר. רק במצבים של צורך לרוקן את החלב מתוך צער יהיה מותר לשאוב חלב. ובלבד שיזרוק את החלב. אולם, כשהשאיבה לצורך התינוק הדבר יהיה אסור. וכדברי הפתגם העממי: חבל על החלב… שלא לומר שלתינוק לא נמצא פתרון. כמובן כמובן שבמצבי פיקוח נפש אין זו שאלה. אך במצבים שבהם אין פיקוח נפש פוסקים רבים החמירו. הרב נחום רבינוביץ' סבר שיש להחשיב יותר מקרים כפיקוח נפש ולהתירם, ובתשובה שכתב בשו"ת שיח נחום הוא כותב שיש להתיר אפילו שאיבה לצורך התינוק במצבים מסוימים:

הרואה יראה שכל זה אמור היה בימיהם, שהחלב לא היה ניתן לשומרו לאורך זמן ויתקלקל בזמן קצר. ואם לא היה תינוק לפנינו שיכול לינוק, התירו רק באופן שהחלב ילך לאיבוד. אולם בימינו נשתנתה המציאות לגמרי. ואפילו אין התינוק לפנינו כמו למשל, שהוא מאושפז בבית חולים והאם נמצאת בבית, או שהוא יזדקק מחר לחלב או לאחר זמן, ואז אפילו תניקהו אמו לא תספיק כמות חלבה לצרכיו, וכל שכן אם אין בו כח לינוק מאמו כי אם בבקבוק בלבד או שלא תוכל להיות אלו להניקו ישירות. וכיו"ב בכל המקרים הללו אין לאבד את החלב הנשאב עתה כי ניתן להקפיא אותו עד שיוכלו להשתמש בו למנוע סכנת התינוק. מעתה גם במקרה כזה יש וסכנת התינוק למחר תתיר כבר היום לחלוב את האם ולשמור על החלב עד לזמן שיזדקקו לו. וזה לא רק מותר אלא גם חייבים לעשות כך…

במקרים מסוימים, כשהתינוק לא מסוגל לשתות כל החלב, הוא מוסיף שאם יש תינוקות אחרים הזקוקים לחלב, מותר לשאוב את כולו ולתרום לתינוקות אחרים. עם זאת, העירו פוסקים רבים והרב נחום רבינוביץ' בכללם, שהשאיבה המומלצת היא דווקא במשאבה חשמלית שאין צורך ללחוץ ולשאוב באופן אקטיבי את החלב. והכל נעשה על ידי המכונה.

עד כאן לעניין שאיבה אקטיבית לצורך החלב. אולם, בכוס טפטופים העניין שונה בתכלית. מבירור שערכתי הבנתי שהצמדת כוס הטפטופים נעשית על ידי לחיצה על הכוס לפני שהיא מוצמדת לגוף האישה. ואז נוצר ואקום כאשר הכוס מונחת על הגוף. מכאן ואילך, החלב המטפטף נאגר בכוס מאליו ללא כל מעשה של דישה וחליבה מיוחדים. אגירת החלב נועדה אצל חלק מן הנשים למניעת הרטבה של הבגדים וכיו"ב ואצל חלק מן הנשים אף לצורכי האכלת התינוק. על כן נראה כך:

  1. יש לבדוק שבהנחה הראשונה של הכוס לא נשאב חלב כברגע הלחיצה. אם כן, יש לפעול באחת משתי דרכים: או להרטיב את הכוס כך שתדבק לגוף מבלי ליצור ואקום של ממש. שאז הכוס רק תאגור את החלב ולא תגרום לשום לחץ. אפשרות אחרת היא להמתין ליציאת החלב מעצמו ואז להצמיד את הכוס. 
  2. אין ללחוץ על הכוס על מנת להגביר את זרימת החלב במהלך ההנקה. 
  3. במידה שיש גודש ויש צער לאם, ניתן לגרום ליציאת החלב כי זהו אחד המצבים בו הותרה שאיבת החלב. אולם, דרך השאיבה המועדפת אינה בכוס המחייבת שאיבה ידנית מתמדת אלא במשאבה חשמלית. אלא שהחלב צריך ללכת לאיבוד במצב כזה. אמנם, אם מדובר בפיקוח נפש לתינוק או בתרומת חלב לתינוקות שאין לאמם חלב לינוק ניתן לסמוך על ההיתר של הרב רבינוביץ'. 
  4. במידה והחלב של האם מועט והיא מעוניינת בשאיבה מוגברת כדי להרבות את החלב בהמשך, מותר גם ללחוץ על הכוס ובלבד שהחלב שנחלב ילך לאיבוד שאז אין בזה דין של מפרק, כיוון שאין משתמש בנוזלים הנסחטים והמלאכה אינה צריכה לגופה.
  5. לגבי שימוש בחלב שנאגר בשבת בכוס טפטופים מאליו: עקרונית חל איסור להשתמש בחלב שנאגר בשבת משום שזה דומה למשקים שנטפו מפירות שעומדים לסחיטה שגם שם המיץ שנאגר הוא אסור גם אם נאגר ללא סחיטה (אורח חיים שכ, א) וכן פסק המשנה ברורה (שה, עב). אולם כתב הרב שמחה רבינוביץ בפסקי תשובות שדין זה של חלב שנאגר נוגע לחלב בעלי חיים ששם אין דרך האדם לשתות ישירות מן הבהמה. לעומת זאת בחלב אם שדרך החלב להאכיל לתינוק ביניקה ולא בחליבה, אין על החלב גזירת משקים שזבו לא לעניין איסור שימוש בהם ולא לעניין מוקצה ונולד. והוא מציין במפורש שדין זה נוגע גם לעניין קונכיית הנקה! היינו מה שנקרא היום כוס טפטופים. 

האם מותר לצפות בסדרות בצפייה ישירה? האם יש בכך גזל?

שלום,

אין לי טלוויזיה בביתי, ואני שמחה על כך מאד, אבל הרבה פעמים אוהבת להירגע מול פרקים של סדרות. את הסדרות אני רואה דרך אתרים של 'צפייה ישירה' שבעצם מאחסנים אצלם סדרות רבות על כל הפרקים שלהם. בעיקרון למיטב ידיעתי האתרים הללו לא חוקיים – השאלה שלי היא האם יש פה בעיה של גזל כשאני צופה בסדרות, או שאם כבר זה הפך לנפוץ ונגיש לציבור בהמון המון דרכים – זה כבר לא נחשב גזל.

בנוסף, אשמח אם תחדדו אם יש הבדל בין סדרות ישנות, שכבר לא רצות הרבה זמן (כמו למשל 'חברים' שזו סדרה שסיימה לרוץ לפני משהו כמו עשר שנים) לבין סדרות שרצות כעת בטלוויזיה.

תודה רבה

 

התשובה: 

תודה על שאלה זו. בעידן הנוכחי אנו נתקלים בשאלות רבות אשר יוצרות מפגש בין המסורת ההלכתית והתפיסות המוסריות הרווחות, והנובעות מצו מצפונינו. הרגישות שאת מגלה לצפייה ישירה בחומרים באתרים לא מורשים, והרצון שלך לבדוק את המותר והאסור ההלכתי, הם לכבודך. 

השאלה שאת שואלת נוגעת לצריכה של חומרים המתפרסמים באינטרנט ללא הרשאת היוצרים, ושלא במסגרת הסכמים בין היוצר לבין מי שמפיץ את החומרים. שאלה זו נוגעת לנושא שידוע בחוק האזרחי כ"קניין רוחני" והוא מוסדר בחוק זכויות היוצרים. הן הפסיקה ההלכתית והן חוק המדינה לא אוסרים על צריכה פרטית של תכנים באתרים לא מורשים. זכות היוצרים נידונה בהלכה, אבל כמו בחוק האזרחי האיסור חל על מי שמפיץ יצירה ללא רשות בעל הזכויות, או מי שמשתמש ביצירה שיש עליה זכות יוצרים לצורך רווח. לכן בצפייה ביתית באתרים לא מורשים אין איסור הלכתי. אמנם יש שיקולים אחרים להימנע מכך בתנאים מסוימים, וההבחנה שאת עורכת בין סדרות חדשות לישנות רלוונטית לעניין זה. 

שאלת הקניין הרוחני וזכויות היוצרים התעוררה לראשונה בהלכה בשאלה שהופנתה לרמ"א (ראי הרחבה)[1] והוא פוסק על פי המושג ההלכתי "יורד לאמנות חברו", שקשורה בהסדרת תחרות בין בעלי מלאכה, ספקי שירותים, וסוחרים. הרמ"א לא מדבר על "קניין רוחני", כלומר הוא לא קובע שיש ליוצר בעלות על היצירה והיא מקנה לו זכות שהיא תקרא על שמו, שהוא ישלוט על תכנה ועל הפצתה באופן בלעדי, שיהיה לו רווח ממכירתה. במקום זאת קובע הרמ"א כללים לתחרות הוגנת בעניין הפצת דפוסים של ספרי קודש. גם החתם סופר, כמאתיים חמישים שנים מאוחר יותר, פוסק על פי שאלות של רווח והפסד ולא מתייחס לרעיון הקניין הרוחני (ראי הרחבה).

פוסקים החל מהמאה התשע עשרה ועד ימינו נחלקים בשאלת קיומה של זכות היוצרים. כלומר, האם יש לאדם בעלות, קניין, על יצירתו הרוחנית, או שזכותו של היוצר נובעת מגדרים הלכתיים קיימים כפי שנקטו הרמ"א והחתם סופר. ישנו רוב גדול מאד של הפוסקים, כגון הרב יוסף שלום אלישיב, והרב משה פיינשטיין המצדדים בזכות יוצרים ממשית. אולם יש לציין שחלק גדול מהדיון בנושא זה מופנה לדין המדינה והנוהג המקובל (ראי הרחבה), ולכן חוק המדינה רלוונטי לשאלתך.

החקיקה במדינת ישראל, בדומה  לרוב גורף של פסקי ההלכה, לא אוסרת צפייה פרטית בתכנים לא מורשים אלא את הפצתם בלבד. מאחר והחוק לא אוסר זאת מפורשות, וההלכה גם היא מתייחסת ברוב גורף של הפסיקות לגורם המפיץ ולא למשתמש הפרטי, שאלתך לגבי צפייה ישירה באתרים שאת מכנה "לא חוקיים" צריכה להיבחן מתוך שיקולים נלווים. לכאורה, ועל פי שאלתך, אם יש לאדם זכות קניינית על יצירתו, ואת משתמשת בה ללא הרשאתו, את מחויבת בגזל. ואכן, השולחן ערוך (חושן משפט סימן שס"ב סעיף ב) אוסר "ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש, והוא שידע בודאי שדבר זה היא הגזילה עצמה". כלומר, אם ידוע לך בבירור שאת משתמשת בדבר שנגזל, אסור לך להנות ממנו. על פי פסיקת הרב פיינשטיין  שעתוק קלטת נחשב לגזל, כי הוא מונע את הרווח המגיע למוכר אם היית קונה את הקלטת. אבל הרב פיינשטיין לא קובע ששמיעת קלטת כזו היא גזל. לכן יש לשים לב שיש כאן גדר של הנאה מדבר גזול ולא גזל כשהוא לעצמו. גם פוסקים אחרים מגדירים כגזל, או "אבק גזל, מעין גזל" [2] רק פעולת העתקה או הפצה של תכנים ללא רשות, ואינם מתייחסים לעצם השימוש. 

אחד השיקולים בנושא ההנאה מהדבר הגזול, כמו גם הנאה מחילול שבת של יהודי, כרוכה בעובדה ששימוש בתוצר של מעשה אסור מעודד את העבירה, במקום לבלום אותה. הדבר נוגע במידה רבה בנושא הצפייה הישירה באתרים לא מורשים, מכיוון שהרווח שלהם (ממפרסמים) גדל ככל שגדל מספר הפותחים את אתריהם ומשתהים בהם. לכן כל צפייה בתוכן באתרים אלה מעודדת את בעלי האתר לעבור על החוק, ולהפר את זכויות היוצרים של התכנים. עניין זה נקשר גם לשיקול נוסף, והוא שרבים מאתרים אלה מפרסמים תכנים לא ראויים ומאפשרים מעבר לאתרים מגונים. 

שיקול הלכתי נוסף שמעלים פוסקים הנדרשים לנושא זה הוא ייאוש בדין השבת אבידה. כאשר אדם מאבד חפץ במקום שברור שאין אפשרות שהוא יימצא ויוחזר לבעליו אין חובה למוצא להשיבו. שתי אפשרויות לגדרים הלכתיים "זוטו (גאות ושפל) של ים" [3], ואבידה ברשות הרבים [4]. האם מי שהעלה תוכן לאינטרנט מניח שאין לו שליטה על צריכת המוצר? מדברי המפוסקים משתמע שאמנם היוצרים מבינים שלא ירוויחו מכל צפייה וצפייה, ולכן אין בכך איסור בהלכה. ובכל זאת, מידת החסידות היא לשלם לבעלי הזכויות כפי שהם מוגדרים בחוק האזרחי ולמנוע בכך חילול השם.   

לסיכום, לשאלתך האם יש גדר גזל בצפייה בסדרות באתרים לא מורשים, התשובה היא שאין בכך גדר גזל, אם כי באופן עקיף יש בכך להנאה ממעשה גזל. על פי גישת פוסקים רבים לזכויות היוצרים, הפגיעה בזכויותיהם של בעלי סדרות ישנות היא מזערית משום שהם ודאי החזירו לעצמם את השקעתם ואף הרוויחו מעל ומעבר לכך. אולם, גם אם הסדרות כבר לא משודרות בטלוויזיה, יש לבעליהן זכויות יוצרים לעוד שנים רבות, והם מקבלים תגמולים על כל הצגה באתר מורשה. 

מכיוון שהאינטרנט פרוץ, איסור הצריכה הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ובכל זאת יש סיבות להימנע מהצפייה הישירה עד כמה שאפשר. ההימנעות מצפייה ישירה תורמת להתנהלות חברתית הוגנת ולניקיונו של המרחב הציבורי המתבטא בעולם הוירטואלי במרשתת. בכך שנתרום להנחלתם של ערכי צדק שראוי לכל חברה להיות מושתתת עליהם נחזק את רוח ההלכה והתורה, ונזכה לקיים את מצוות "ועשית הישר והטוב". 

הערה בימי הקורונה: 

תשובה זו נכתבה לפני פרוץ וירוס קורונה. יש להעיר, שבעקבות חשש ההידבקות וגזירות הבידוד והסגר, נכנסנו לתקופה חדשה בכל הנוגע לתקשורת מקוונת וצריכת אינטרנט. אתרים רבים פותחים את שעריהם לצריכת תוכן ללא תשלום. בעלי הזכויות מבינים שעבור אנשים רבים המבודדים בבתיהם צריכת תכנים באינטרנט היא אמצעי חשוב לשמירה על שלומנו הנפשי. לפיכך בימים אלה, ייתכן לומר שהחשש מהנאה מגזל, שהוא לכתחילה עקיף, פוחת עוד יותר, וגדר הייאוש של הבעלים מתגבר. יותר מכך, לא רק שהבעלים של הזכויות על תכני האינטרנט התייאשו מהרווח על המוצר, אפשר להניח שהם שמחים שהם יכולים לתרום לרווחת יושבי תבל.  

בברכה, 

חנה

 

הרחבה:

כאמור, הראשון שמתייחס לנושא הזכות של יוצר לרווח כספי הוא הרמ"א בתשובותיו. האיחור שבהופעת הנושא לדיון ההלכתי מקביל לאיחור בשאלות בנושא זה בחוק הכללי [5]. הדבר לא מפתיע כאשר רואים ששאלות מוסריות וכספיות הקשורות להפצת יצירות לא התעוררו לפני עידן הדפוס.  זאת משום שהאפשרויות שהדפוס יצר יצרו שאלות כלכליות הקשורות לשוק מוצרי הדפוס. הרמ"א דן בשאלת זכויות הראשונים של המהר"ם פדואה למכור את ספריו לפני המדפיס השני בשו"ת הרמ"א סימן י'. תחילה הוא מפנה לסוגייה בבבא בתרא דף כא ע"ב: 

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי (תרגום הרב שטיינזלץ: בן מבוי אחד שהעמיד ריחיים במבוי ומתפרנס על ידי הבאים לטחון בריחיים שלו, ובא בן המבוי חבירו ומעמיד לידו ריחיים — דין הוא שמעכב עליו הראשון אם רוצה בכך. שאומר לו: שהרי אתה לוקח את לקוחותי).

ובהמשך הוא פוסק  לטובת המהר"ם פדואה כנגד המדפיס השני: 

והנני לדון בדיני ישראל… שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה… ושלא יקנה צד שום אדם ספר מיימוני (ספר משנה תורה של הרמב"ם) הנדפסים מחדש מקרוב באו כי אם היוצא מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו. 

החת"ם סופר המשיך בכיוון זה אך הוסיף שלושה גדרים החשובים לעניינינו: הוא טען שבהפצת ספרי קודש אין להחיל את גדר הירידה לאומנות חברו משום שיש ערך בהגדלת הפצת דברי תורה [6]. עוד טען שההקפדה על תחרות הוגנת לא נוגעת לזכות ראשונים על השוק, אלא להבטחת הרווח של המדפיסים כדי שהם ימשיכו להשקיע בהדפסת ספרי קודש. בהקשר לכך הוא אסר על הפצת ספרים בהוצאה מתחרה עד שהיוצר או המפיץ הראשוני יכסה את הוצאותיו. מכאן שהחתם סופר לא פסק על פי העיקרון שיש ליוצר או למפיץ הראשוני זכות על יצירתו. גם הפוסק בן ימינו, הגר"מ שטרנבוך [7], הסכים שההגבלה היא רק בכדי שהמדפיס יכסה את הוצאותיו. הגדר השלישי שהחתם סופר קובע לעניין זה הוא שאיסור ההפצה על חשבון המפיץ הראשון חל על המדפיס ולא על הקונים. זאת מטעמים שקשורים בפער הרוחני בין הקונים שהם תלמידי חכמים לבין בעלי העסקים המדפיסים את הספרים. בכך החת"ס [8] לא ממשיך את גישת הרמ"א שנקט בחרם גם כלפי מי שצורך את הספרים של המדפיס המתחרה. 

לעומת חלוצי הפסיקה בנושא זה, רבים מהפוסקים המאוחרים יותר עד ימינו מצדדים בקיומה של זכות ממשית של יוצר או ממציא, כלומר רואים בזכויות היוצרים גדר קנייני בפני עצמו. בין אלה ניתן למצוא את הרב יוסף שאול הלוי נתנזון (שו"ת שואל ומשיב  מהדורה א חלק א סימן מד), הגר"ש שקאפ (חידושים על מסכת ב"ק סימן א) הנצי"ב (שו"ת משיב דבר, חלק א סימן כד), הגרי"ש אלישיב (משנת זכויות יוצרים פרק יח), והרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ).

לעומתם הרב יצחק יהודה שמלקיש (בית יצחק, יו"ד סימן עה) טוען שמעיקר הדין אין קניין לזכויות יוצרים ויש להחילו רק אם הוא חלק מחוק המדינה מטעם "דינא דמלכותא דינא. 

הרב הרצוג והרב עובדיה יוסף צידדו גם הם בהחלת חוק המדינה על הפסיקה ההלכתית. הרב הרצוג כתב שבמקרה שיש שינויים בנורמות ההתנהגות הכלכלית, וכך גם בנוגע לזכויות יוצרים, יש לפסוק על פי חוק המדינה (תחוקה לישראל על פי התורה ב, עמ' 72). הרב עובדיה יוסף כתב כי "יוכלו לאסור על כל אדם הדפסת החיבורים בלי רשותם… הן מדינא דמלכותא, והן על פי גזירות והסכמת המחברים (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט) [9].

מדינת ישראל הסדירה את זכויות היוצרים באופן המותאם למציאות הנוכחית בחקיקה משנת 2007, ותיקונים רבים הקשורים להתפתחות המרשתת עד לימים אלה [10]. אבל החקיקה לא מתייחסת לצרכן הפרטי אלא לאתרים המפיצים תוכן ללא הרשאת היוצרים. חוק המדינה שמבוסס על חוק זכויות יוצרים משנת 1924 והקרוי "פקודת זכויות היוצרים" בוטל ברובו, אך השאיר על כנו דווקא היתר לשיעתוק יצירה על גבי קלטת "לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות" (תיקון מס' 6, תשנ"ו-1996, סעיף 3ג) [11].

הערות שוליים

[1]  ראי בפירוט בנושא זה: הרב ישועה רטבי, זכויות יוצרים בהלכה, 

http://www.kiryatmoshe.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%9F/347-%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94

[2]  הרב ישועה רטבי, שם.

[3] הרב דב ליאור, http://www.netlaw.co.il/it_itemid_3879.html#ixzz13GuF7JQK, נדלה 22/3/2020. 

[4]  הרב שמואל אריאל, האם האינטרנט הוא "זוטו של ים", צהר ל"ג, תשס"ח.

[5] ראי יחידת הוראה של אתר LAWSHELF, בנוגע להיסטוריה של חקיקה בנושא זכויות היוצרים באנגליה ובארה"ב (באנגלית) https://lawshelf.com/coursewarecontentview/history-and-sources-of-intellectual-property-law/, נדלה 5/3/2020.

[6] חת"ס, ליקוטים סימן נז.

[7]  גר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"א סימן תסו.

[8] שו"ת חת"ס, חלק ה', סימן ע"ט.

[9] מתוך "ממון ודין 6, זכויות יוצרים, אלול תשע"ז, עמ' 4. https://law-clinics.biu.ac.il/files/lawclinique/shared/mmvn_vdyn_6_lmdyh.pdf, נדלה, 5/3/2020.

[10] https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/999_853.htm, נדלה 5/3/2020.

[11]  https://www.nevo.co.il/law_html/law01/130_003.htm#_ftn1, נדלה 5/3/020.

קרוב משפחה מצפה שנזמין אותו לליל הסדר אבל אשתו גויה – מה עושים?

שלום רב,
בן משפחה שלי התחתן עם אישה גויה (עם שורשים יהודיים). עד אז נהגנו להזמין את כל המשפחה לחגים אלינו, כולל ליל הסדר.
מאז חתונתם אני לא יודעת איך לנהוג, בייחוד בליל הסדר ובחגים אחרים. מצד אחד, המשפחה כולה, כולל הזוג, אוהבים להתארח אצלנו ומצפים לליל הסדר ולישיבה בסוכה ומצד שני נוכחותה מציבה בפנינו שאלה הלכתית. אשמח לקבל הדרכה.

תשובה:

שלום לך יקרה,

מעריכה מאד את המורכבות והרגישות בשאלתך.

הרצון שלך להזמין את בן משפחתך לליל הסדר הוא מובן.

רבים מאיתנו רגילים לסדרים במעגלים משפחתיים רחבים ומגוונים. בתורה נאמר שליל הסדר ייעשה "למשפחותיכם" (שמות י"ב). למרות שזו אינה הלכה, ויוצאים ידי חובת מצוות הסדר גם בלי משפחה, עמך ישראל מיישמים את החלק הזה של המצוה בשמחה ובהרחבה.

בליל הסדר יש הזדמנות לקרב רחוקים  ולהעביר לדור הבנים והבנות את מסורת אבותינו, גם לאלה שאינם שומרי תורה ומצוות. ואכן דבר נפלא הוא שאחוז מאד גדול מעם ישראל עורך סדר. הזמנה לסדר יש בה בחינה של הזמנה למשפחה, הזמנה להיות חלק מהעם היהודי ולהצטרף לא רק לשולחן הסדר אלא לאמונה היהודית וליצור תחושת שייכות ומשמעות.

במקרה שלך, שבו את מתלבטת לגבי הזמנת בן דודך שנשוי לגויה, מובן הדבר שלא ניתן להזמין את בן דודך ולא להזמין את אשתו שאינה יהודיה. אין זה מדרך ארץ, וסביר שבן דודך יימנע מלהגיע, והוא יהיה בבחינת הבן החמישי שלא יושב בשולחן הסדר. נדמה שיש כאן גם סברא של שיקול השייך לקטגוריה של "דרכי שלום", המופיע במשנה במסכת גיטין (ה, ח): "אין ממחין ביד עניי גויים בלקט, שכחה ופאה – מפני דרכי שלום". 

בנוסף, כפי שציינת, אשתו של בן דודך היא מזרע ישראל – כלומר יש לה קשרי דם יהודים. במקרה זה יש לנו ענין לעשות מאמץ להשיב אותה לחיק העם היהודי ותורת ישראל.

למרות זאת, טוב שאת מבררת האם הרצון הזה גם מתאים להלכה. 

חז"ל אסרו להזמין נכרים לארוחה ביום טוב שלא חל בשבת, גזירה שמא ירבה בבישול עבורם. ההיתר לבשל ביום טוב הוא רק לצורך אוכל נפש של יהודי, והחשש הוא שהוא יבשל גם עבור האורחים הנכרים. הלכה זו שייכת בכל החגים, אולם היא עולה במיוחד בנוגע לליל הסדר, בגלל אופיו המשפחתי. הבעיה איננה עצם ההזמנה של אדם שאנו יהודי לשולחן הסדר, אלא בישול עבורו ביום טוב. 

מקור האיסור הוא בגמרא במסכת ביצה (כא, ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: מזמינין את הנוכרי בשבת, ואין מזמינין את הנוכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו". וכך פסק הרמב"ם (הל' יום טוב א, יג): "אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל גויים…, שנאמר: "הוא לבדו יעשה לכם" – 'לכם' ולא לגויים, לפיכך מזמינין את הגוי בשבת ואין מזמינין אותו ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל אם בא הגוי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוהו". וכן נפסק להלכה בטור ובשולחן ערוך (או"ח סי' תקיב סעיף א). 

מכל מקום, פוסקים שונים התירו כאשר ברור שלא יבשל עבור האורח. הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (שולחן שלמה, סי' תקיב), למשל, מתיר להזמין גוי יחיד, כי אין חשש שירבה בשביל אורח אחד. יש שהתירו כאשר הגוי בא מאליו אחרי שהסעודה כבר מוכנה, או אם כל המאכלים מבושלים לפני יום טוב ומוכנים בהתאם לכמות האורחים. 

לפני כ-20 שנה שאלה זו עצמה עלתה בקהילה שלנו ברעננה. אישי, הרב צבי, שהוא רב הקהילה, התייעץ אז עם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. הרב ליכטנשטיין אישר שבמצב כזה, אם הכל מבושל מראש, ומקפידים להחמיר בכל דבר כהלכות שבת בלי ההיתרים של יום טוב, מותר להזמין את בן המשפחה היהודי יחד עם בת הזוג שאינה יהודיה.  

דבר נוסף שיש לשים לב אליו כאשר גוי נוכח בסעודה הוא להכין מבעוד מועד יין מבושל בלבד. הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ל' ע"א) קובעת במפורש ש"יין מבושל אין בו משום יין נסך". יין שהתבשל אינו נאסר במגע גוי, הואיל ועובדי האלילים לא היו מנסכים יין מבושל לאליליהם, ויין שאינו ראוי לניסוך אינו נאסר במגע גוי.

במצב עליו את שואלת אני חושבת שיש כאן הזדמנות לקירוב לבבות, להיות הקשר של בן דודך למסורת ישראל, ומי יודע, אולי יהיה בידך דרך אהבה וכבוד להשיב אותו ואת אשתו למסורת אבותינו.

היי ברוכה וחג שמח.

אושרה

ממתי אישה נחשבת נידה?

אני בעזרת ה' רוצה להתחתן עם בחורה דתית (לא מדובר במישהי ספציפי כרגע). המשפחה שלי חרדית ואני לא יודע מה עושים?

תשובה:

תודה על שאלתך. אתה מקצר מאד, אבל אשתדל לענות על המעט העולה מדבריך. אם תשובתנו לא תתן מענה לכל מה שמשתמע משאלתך, נשמח להמשיך ולשוחח עמך.

מדבריך עולה, שכאשר אתה חושב האתגר בהקמת משפחה משלך, ברור לך שהדבר יעורר הרבה שאלות ומתחים אל מול משפחת המוצא שלך. ואכן, נראה לי שכדאי לפתוח בשיח עם משפחתך בנושא. שיחות כאלה לעולם אינן קלות, אך מאחר ונושא השיחה כרגע הוא תיאורטי בלבד ולא מדובר במישהי ספציפית, יש בפתיחת הבירור דווקא עכשיו צדדים פשוטים יותר. בע"ה שיחה כזו עתה תוכל להניח תשתית שתקל עליכם כאשר יהיה מדובר במישהי ספציפית.

לפני שתשוחח עם משפחתך כדאי  לברר קצת יותר את השאלות בינך לבין עצמך, ואני ממליצה שתדבר עם אדם קרוב שמכיר אותך לפני שאתה פונה לשיחה עם המשפחה. אני מצרפת מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:

ראשית, ישנן כמה רמות של קונפליקט שעלול להתעורר: נתחיל ברמה הבסיסית, ההלכה. האם מותר לך לבחור במישהי שונה ממשפחת המוצא שלך, ואולי אפילו להתנגד בפועל לרצון משפחתך, או שמא יש כאן בעיה בכיבוד הורים?בנוגע לשאלה זו ההלכה מאוד ברורה; הרמ"א קובע במפורש: "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב" (שו"ע יו"ד רמ:כ"ה).כמובן שחשוב לשמוע מה המשפחה אומרת, וכמובן שהמצב האידיאלי הוא שבחירתך תהיה מקובלת גם על ידי הוריך, אבל הרמ"א פוסק שכשיש התנגשות ההחלטה היא שלך, ורק שלך, ולא של המשפחה.

הרמה השנייה נוגעת לשאלת הזהות. חלק מתהליך הבירור לקראת נישואין עובר דרך בירור הזהות. לא עמדת בשאלתך על סוג הבית החרדי שבו גדלת ולכן לא אוכל לדייק, אבל חשוב שתלבן את השאלה איפה אתה נמצא היום, ואיפה אתה ביחס למשפחה שלך ולבית שבו גדלת.

שנית, הנה מספר שאלות שעשויות לעזור לך בתהליך הבירור והליבון:

  • איך אתה מדמיין את העתיד שלך ואת הבית שתרצה לבנות עם אשתך?
  • האם תרצה להישאר חרדי? אילו חלקים מהתרבות החרדית שצמחת בה תרצה לקחת חלק אתך למשפחה שתקים?
  • איך אתה רואה את הבית שבהקמתו שותפה אשה שהיא לא חרדית ו/או לא גדלה בבית חרדי?

אלו שאלות כבדות משקל, וכפי שכתבתי בתחילת דברי, ייתכן שתוכל ללבן סוגיות אלו ביתר קלות ודיוק בשיחה עם מישהו שמכיר אותך באופן אישי ושאתה יכול לסמוך עליו. אחרי הבירור הזה יהיו לך יותר כלים להגדיר לעצמך כיצד אתה רוצה שעתידך ייראה.

ייתכן שאחרי הבירור הזה תראה שאתה רוצה בדיוק מה שחשבת, וייתכן שתראה שאתה באמת מחפש משהו אחר (לדוג' ייתכן שתבין שעדיף דוקא לבנות בית עם מישהי שגדלה בבית חרדי, אבל נפתחה כמוך לערכים הציוניים של החברה הדתית לאומית, ושזה יכול להתאים לך יותר מלצאת לגמרי מהקהילה החרדית בחיפוש אחר בחירת לבך). אחרי בירור מעמיק שכזה, יהיו לך יותר כלים גם לשיחה עם ההורים שלך.

ולנושא השיחה עם הוריך: אני לא יודעת מה טיב הקשר שלך עם הוריך, ולכן הייתי מציעה לך להתייעץ עם מישהו שמכיר גם את הוריך וגם את הדינמיקה המשפחתית. ייתכן שאח/אחות גדולים ממך יכולים לתת כאן עצה טובה לגבי הדרך הנכונה לגשת אל ההורים לשיחה. אמנם מדובר בשיחה לא פשוטה, אך חשוב שתבהיר להוריך שאתה אוהב ומכבד אותם ורוצה להגיע לחתונה יחד איתם. העובדה שהשיחה מתרחשת לפני  קשר עם מישהי ספציפית יכולה לתת להורים שלך את המסר שאתה סומך עליהם ורוצה שהם יהיו איתך בתהליך כאשר הדרך עדיין פתוחה בפניך. זאת בניגוד למצב שאתה מסתיר מהם קשר קיים ומגיע עליהם רגע לפני האירוסין. בע"ה אני מקווה שתהליך כזה יכול לבנות גשר בין מה שאתה רוצה מחייךלבין הציפיות שמגיעות מהמשפחה.

מאחר ומדובר באחת ההחלטות חשובות ביותר בחייך, חשוב מאוד למצוא מבוגר בסביבתך, איתו תוכל לקיים שיחה גלויה– גם על החלק האישי וגם על החלק המשפחתי. לצורך זה תוכל להיעזר באחד מאחיך, במישהו אחר מהמשפחה המורחבת, או אפילו ביועץ במקום שאתה לומד/ עובד).

אני מאחלת לך המון הצלחה –בבירור העצמי, בבירור מול המשפחה, וכמובן  ביציאה לדרך לחיפוש אחר בחירת לבך!

הרבנית ג'ני רוזנפלד

אני ממשפחה חרדית אבל רוצה להתחתן עם בחורה דתית. מה עושים?

אני בעזרת ה' רוצה להתחתן עם בחורה דתית (לא מדובר במישהי ספציפי כרגע). המשפחה שלי חרדית ואני לא יודע מה עושים?

תשובה:

תודה על שאלתך. אתה מקצר מאד, אבל אשתדל לענות על המעט העולה מדבריך. אם תשובתנו לא תתן מענה לכל מה שמשתמע משאלתך, נשמח להמשיך ולשוחח עמך.

מדבריך עולה, שכאשר אתה חושב האתגר בהקמת משפחה משלך, ברור לך שהדבר יעורר הרבה שאלות ומתחים אל מול משפחת המוצא שלך. ואכן, נראה לי שכדאי לפתוח בשיח עם משפחתך בנושא. שיחות כאלה לעולם אינן קלות, אך מאחר ונושא השיחה כרגע הוא תיאורטי בלבד ולא מדובר במישהי ספציפית, יש בפתיחת הבירור דווקא עכשיו צדדים פשוטים יותר. בע"ה שיחה כזו עתה תוכל להניח תשתית שתקל עליכם כאשר יהיה מדובר במישהי ספציפית.

לפני שתשוחח עם משפחתך כדאי  לברר קצת יותר את השאלות בינך לבין עצמך, ואני ממליצה שתדבר עם אדם קרוב שמכיר אותך לפני שאתה פונה לשיחה עם המשפחה. אני מצרפת מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:

ראשית, ישנן כמה רמות של קונפליקט שעלול להתעורר: נתחיל ברמה הבסיסית, ההלכה. האם מותר לך לבחור במישהי שונה ממשפחת המוצא שלך, ואולי אפילו להתנגד בפועל לרצון משפחתך, או שמא יש כאן בעיה בכיבוד הורים?בנוגע לשאלה זו ההלכה מאוד ברורה; הרמ"א קובע במפורש: "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב" (שו"ע יו"ד רמ:כ"ה).כמובן שחשוב לשמוע מה המשפחה אומרת, וכמובן שהמצב האידיאלי הוא שבחירתך תהיה מקובלת גם על ידי הוריך, אבל הרמ"א פוסק שכשיש התנגשות ההחלטה היא שלך, ורק שלך, ולא של המשפחה.

הרמה השנייה נוגעת לשאלת הזהות. חלק מתהליך הבירור לקראת נישואין עובר דרך בירור הזהות. לא עמדת בשאלתך על סוג הבית החרדי שבו גדלת ולכן לא אוכל לדייק, אבל חשוב שתלבן את השאלה איפה אתה נמצא היום, ואיפה אתה ביחס למשפחה שלך ולבית שבו גדלת.

שנית, הנה מספר שאלות שעשויות לעזור לך בתהליך הבירור והליבון:

  • איך אתה מדמיין את העתיד שלך ואת הבית שתרצה לבנות עם אשתך?
  • האם תרצה להישאר חרדי? אילו חלקים מהתרבות החרדית שצמחת בה תרצה לקחת חלק אתך למשפחה שתקים?
  • איך אתה רואה את הבית שבהקמתו שותפה אשה שהיא לא חרדית ו/או לא גדלה בבית חרדי?

אלו שאלות כבדות משקל, וכפי שכתבתי בתחילת דברי, ייתכן שתוכל ללבן סוגיות אלו ביתר קלות ודיוק בשיחה עם מישהו שמכיר אותך באופן אישי ושאתה יכול לסמוך עליו. אחרי הבירור הזה יהיו לך יותר כלים להגדיר לעצמך כיצד אתה רוצה שעתידך ייראה.

ייתכן שאחרי הבירור הזה תראה שאתה רוצה בדיוק מה שחשבת, וייתכן שתראה שאתה באמת מחפש משהו אחר (לדוג' ייתכן שתבין שעדיף דוקא לבנות בית עם מישהי שגדלה בבית חרדי, אבל נפתחה כמוך לערכים הציוניים של החברה הדתית לאומית, ושזה יכול להתאים לך יותר מלצאת לגמרי מהקהילה החרדית בחיפוש אחר בחירת לבך). אחרי בירור מעמיק שכזה, יהיו לך יותר כלים גם לשיחה עם ההורים שלך.

ולנושא השיחה עם הוריך: אני לא יודעת מה טיב הקשר שלך עם הוריך, ולכן הייתי מציעה לך להתייעץ עם מישהו שמכיר גם את הוריך וגם את הדינמיקה המשפחתית. ייתכן שאח/אחות גדולים ממך יכולים לתת כאן עצה טובה לגבי הדרך הנכונה לגשת אל ההורים לשיחה. אמנם מדובר בשיחה לא פשוטה, אך חשוב שתבהיר להוריך שאתה אוהב ומכבד אותם ורוצה להגיע לחתונה יחד איתם. העובדה שהשיחה מתרחשת לפני  קשר עם מישהי ספציפית יכולה לתת להורים שלך את המסר שאתה סומך עליהם ורוצה שהם יהיו איתך בתהליך כאשר הדרך עדיין פתוחה בפניך. זאת בניגוד למצב שאתה מסתיר מהם קשר קיים ומגיע עליהם רגע לפני האירוסין. בע"ה אני מקווה שתהליך כזה יכול לבנות גשר בין מה שאתה רוצה מחייךלבין הציפיות שמגיעות מהמשפחה.

מאחר ומדובר באחת ההחלטות חשובות ביותר בחייך, חשוב מאוד למצוא מבוגר בסביבתך, איתו תוכל לקיים שיחה גלויה– גם על החלק האישי וגם על החלק המשפחתי. לצורך זה תוכל להיעזר באחד מאחיך, במישהו אחר מהמשפחה המורחבת, או אפילו ביועץ במקום שאתה לומד/ עובד).

אני מאחלת לך המון הצלחה –בבירור העצמי, בבירור מול המשפחה, וכמובן  ביציאה לדרך לחיפוש אחר בחירת לבך!

הרבנית ג'ני רוזנפלד

שאלה בקשר לתשלומי הורים לבית ספר?

יש לי שאלה בענייני תשלומי הורים למוסד חינוך דתי.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך לעניין תשלומי ההורים קובע כי "התשלומים ייעודיים ואין להעבירם מסעיף לסעיף."

האם הלכתית, מותר לפרסם להורים כי בית הספר גובה סכום כסף עבור פעילות מסויימת, ובפועל להשתמש בחלק מהתשלום עבור פעילות אחרת?

האם התשובה שונה במידה וועד ההורים אשר את ההעברה בין הסעיפים? 

יצויין כי גם הפעילות המקורית וגם הפעילות האחרת הינן לטובת התלמידים.

תשובה:

שלום וברכה,

את מעלה נושא מורכב מאוד מתוך עולם דיני הממונות.

התשובות לשאלות שאת מעלה תלויות בפרטים נוספים שלא פרטת. כמו כן בדיני ממונות ישנן שני צדדים או יותר לדיון ולכן יש בעיה מובנית לענות לשאלותיך.

ההלכה קובעת כלל, שאין למשיב להשיב תשובות בנושאים שבדיני ממונות מבלי לשמוע את הצדדים השונים. כפי שפוסק הרמ"א (חושן משפט י"ז, ה), כלל זה נכון  גם כאשר התשובה מסייגת עצמה ומבהירה שאין היא בגדר פסק מחייב, מטעמים שונים המפורטים שם.

אם ברקע שאלתך עומד סכסוך בין הורים לבין בית הספר אני ממליצה להמשיך לנסות להידבר. אם דיבור ישיר לא צלח בינתיים אולי עדיף לפעול בעזרת גורם מתווך. אם אין התקדמות בפתרון הסכסוך אני ממליצה לפנות לדין תורה. קבלה של תשובה כזו או אחרת ממי שלא שמע את המצב על כל צדדיו לא תועיל, ואף עשויה להזיק.

אם הגעת למסקנה שאת מעוניינת בדין תורה אני ממליצה על בתי הדין של "ארץ חמדה – גזית". ניתן לראות פרטים וליצור קשר דרך האתר, בקישור המצורף: http://www.dintora.org/inner/43

בהצלחה

יעל שמעוני

 

הרחבה:

רמ"א חושן משפט סי' י"ז סעיף ה (על בסיס דברי הריב"ש): "ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך א"כ, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר; גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, ואיכא זילותא לחכם".

באיזה אופן אישה יכולה לקחת חלק בטקס החופה?

שלום,
רציתי לשאול באיזה דרכים אישה יכולה להיות חלק מטקס החופה באופן הלכתי? ובפרט – בנתינת טבעת לחתן, שבירת הכוס, ואמירת הברכות. 

תודה מראש וחג שמח!

תשובה:

שלום וברכה,

תודה על שאלתך החשובה. הרצון לשלב נשים בחופה הוא רצון של זוגות רבים בעם ישראל וניתן להיענות לו בדרכים רבות ומגוונות. אציע שלושה כיוונים מרכזיים:

  • נתינת תפקידים הקיימים כבר בטקס החופה שמשמעותיים מאוד בנוכחות אך אין להם משמעות הלכתית לטקס למשל: הנחיית הטקס ונשיאת דברים תחת החופה.
  • הוספה של קטעים נוספים לחופה שאינם נפוצים ומוכרים לדוגמא: הזמנת אישה משמעותית לקריאת פיוט על ירושלים לפני שבירת הכוס, ברכת רב עמרם גאון (הרחבה בסוף) ועוד. חשוב לציין שגם הכלה עצמה יכולה לשאת דברים אם רצונה בכך וגם החתן.
  • שינויים קלים במעטפת של המרכיבים ההלכתיים של החופה. קריאת הכתובה, הקניית הכתובה ועוד

מעבר לשיקולים ההלכתיים ישנם גם שיקולי מדיניות הקשורים ליחס למסורת ישראל ולקהילה שבתוכה מתרחש הטקס. אני אתייחס לפן ההלכתי שיש מנעד בין הרבנים בשאלות אלו בגלל השיקולים הנוספים.

שאלת בפרט על נתינת טבעת לחתן, אמירת ברכות ושבירת הכוס. כל אחת מנושאים אלו נמצא באזור אחר. הברכות ונתינת הטבעת הם חלק מרכזי בתוך הטקס של החופה ולכן שינוי כאן מתאפשר על ידי תוספות: אמירת הברכות מתאפשרת על ידי ההוספה של ברכת רב עמרם גאון. נתינת טבעת אפשרית על ידי הוספה של מרכיב בסוף הטקס ההלכתי של החופה בו הכלה יכולה לפנות לחתן ולתת לו טבעת. שבירת הכוס היא מנהג על אבלות ירושלים. לגבי היחס למנהג ועד כמה ניתן לשנותו – הדבר ישתנה בין הרבנים המחתנים, שינוי יוכל להיות אמירה משותפת של הפסוק "אם אשכחך ירושלים" וגם שבירה משותפת. אולם גם כאן עשוי להיות הבדל בין הרבנים המחתנים.

ישנם רבנים עורכי חופות מקרב רבני צוהר, ולא הם בלבד, שמנסים בכל יכולתם ללכת לפי רצונם של בני הזוג במסגרת ההלכה. עורכי החופות הם שליחים שמבקשים לעשות את עבודתם נאמנה ולאפשר עד כמה שאפשר רצונות של בני הזוג בכפוף לעמידה בגבולות ההלכה. הואיל וסוגיות אלו נדונות בשיחות אשיות בין הזוגות לבין הרבנים העורכים את החופות, ויקיים מנעד מסוים של אפשרויות אנחנו ממליצים לברר נושא זה בשיחה אישית עם עורך החופה. ארגון צוהר שהזכרנו הוא ארגון שרבנים הנמנים עליו יהיו רגישים לנושא זה. אתם יכולים לפנות ולבקש ליצור קשר עם אחד מהרבנים הנימנים על שורותיו. השיחה שתתקיים בין הרב לזוג תתייחס למפגש בין רצונות הזוג לגבולותיה של ההלכה. בשיחה זו חשוב לזכור שישנם דברים שלא ניתן לשנות כלל וכלל  אולם שניתן בהחלט לתת מקום של כבוד לנשים תחת החופה.

בהצלחה,

יעל

הרחבה:

מצורף טור של הרבנית מיכל טיקוצ'יסנקי שמתייחס לברכת רב עמרם גאון המכונה גם "הברכה השמינית":

https://www.mako.co.il/judaism-good-house/between-them/Article-5d9ec779c872d51006.htm

אני פרודה אך לא גרושה, רוצה להתייעץ בנושא כיסוי ראש

שלום וברכה, 
בעלי ואני נשואים מספר שנים, וחווים לא מעט קשיים בזוגיות שלנו, היינו בטיפול זוגי תקופה, ובשלב זה, בהמלצת המטפל, כל אחד בטיפול אישי.
לצערי לא אוכל לפרט את כל הטלטלות אותן אנחנו עוברים, אבל כיום, למעלה מחודש שאנחנו פרודים, לא גרושים, אבל גרים בנפרד בשלב זה עד שנחליט אחרת.
הכל קשה בתקופה הזאת, להציג עסקים כרגיל כלפי חוץ לאנשים שאת אינך מעוניינת לפרט בפניהם את כל נבכי נפשך, כשבפנים יש עצב גדול.
לטבול במקווה בשלב זה אני הולכת, בנתיים זה לא מקשה עליי, אם כי בעלי ואני מתראים מעט מאוד.
כיסוי הראש הוא הקשה.
אם אוריד אותו, לבטח יגיעו השאלות והתהיות, שאני רק מנסה לברוח מהן.
מצד שני, להשקיע בו, ולחבוש אותו בתקופה שהיא כל כך קשה, מכבידה עליי, עוד לא ממש התרגלתי אליו, למרות שאנחנו נשואים כמעט שנתיים, ועדיין לפעמים הוא מפריע לי, אבל בתקופה האחרונה הוא מכביד עליי עוד יותר.
מציג איזו תמונה יפה כלפי חוץ, שכלל לא קיימת.
אציין שוב, שכרגע בייעוצה של המטפלת שמלווה אותי, אנחנו לא עומדים לחזור לגור ביחד בזמן הקרוב, על מנת לשקול לחזור לזוגיות, כך שהמצב שציינתי, ילווה אותי עוד תקופה לא קטנה, זו הסיבה שאני פונה לסיוע וייעוץ.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כראוי,
תודה רבה

תשובה:

שואלת יקרה,

קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים. אפתח בלומר שיש לי הערכה גדולה כלפיך, וכלפי הפנייה שלך. את נמצאת במצב דחק שנמשך זמן ממושך, במצב מעין זה פעמים רבות קשה למצוא את כוחות הנפש להיעזר. ההליכה לטיפול זוגי ואח"כ לטיפול האישי וההתנהלות המתונה וההדרגתית בתוך כל הסערות מעידה על כוחות גדולים ועל אחריות ורגישות.

גם את הפניה שלך אלינו אני רואה באופן זה, היכולת לשתף בתסכול והקושי ולהתייעץ היא משאב יקר וחשוב.

אני לא בטוחה שמענה כתוב באינטרנט יתן לך מענה, לכן בסוף התשובה אזמין אותך לפנות אלינו ליצירת קשר טלפוני למקרה שתרצי להמשיך ולשוחח. בכל זאת אנסה להתייחס התייחסות ראשונית בכתב.

אפתח בהלכה, ובהמשך התשובה אתייחס למורכבות הרגשית שעולה בדבריך.

תארת איך את מתמודדת עם כיסוי הראש ושבמהלך שנות הנישואין "התרגלת אליו", ועשית זאת מתוך הכרות וקבלה של ההלכה שמחייבת אישה נשואה בכיסוי, עכשיו עם הקושי בנישואין הכיסוי "כבד יותר". אכן כל עוד את אשת איש עליך לכסות את ראשך, אין במצב הפירוד שינוי במעמדך האישי וממילא אין שינוי בהלכות כיסוי הראש במצב זה. לאשה לאחר גירושיה התיר הרב משה פיינשטיין ללכת ללא כיסוי ראש כדי למנוע הפסד כלכלי, ופוסקי זמנינו ביארו לאור פסק זה שיש היתר לגרושות ואלמנות  ללכת ללא כיסוי ראש כדי להקל על מציאת בן זוג (מקורות בנושא זה בהרחבה). לפני גירושין אין היתר להוריד את כיסוי הראש.

.

מתוך דברים אלו אפנה לשאלתך ולמורכבות הגדולה שתארת.

כתבת שכיסוי הראש קשה לך וציינת כמה סיבות – אני רוצה להתייחס קודם לסיבה המרכזית בדבריך: הפער הגדול שיש בין המצג שכיסוי הראש מציג כלפי חוץ לבין המצב האמיתי. דברי הבאים הם כיוון מחשבה שאני מציעה, הם יעוץ ולא קביעה, ואני מקווה שיוכלו להיות לעזר.

מצד אחד כתבת על תחושת הקושי והעומס בלשדר "עסקים כרגיל", אך יחד עם הקושי לשאת את הפער גם כתבת שאת רוצה לברוח משאלות ותהיות על מצבך.

אני שומעת שאת בהתלבטות רגשית גדולה בשאלה זו: האם אני רוצה שידעו? האם אני לא רוצה שידעו? האם יש דרך בו אני יכולה לווסת ולשלוט מעט יותר בנקודה זו?

כתבת שיש לפניך, כנראה, תקופה משמעותית של חיים ב"מצב ביניים". השאלה הנוקבת היא, איך מנהלים חיים כאלו כלפי חוץ? ועד כמה ובאיזה אופן נכון לחשוף את המצב.

אני שומעת בדבריך רצון לחשוף את המצב, אבל גם חשש מחשיפה זו – וחיפוש אחר דרך נכונה לשתף עוד גורמים מלבד המטפל, עם זאת לעשות זאת באופן מבוקר ומוגן.

מעבר לדיון על כיסוי הראש – שאלת החשיפה עומדת בפני עצמה. בגלל שאת בטיפול שנשמע שמטיב איתך אני מציעה להעלות אותה בטיפול במנותק משאלת כיסוי הראש. אני שומעת שאת חשה ברצון להושיט יד לתמיכה ושיח מעבר לשיח הטיפולי, אבל מחפשת הנחייה איך לעשות זאת באופן ששומר עליך ומאפשר לך לבחור את מי כן לשתף ואת מי לא.

זוהי שאלה רחבה שכיסוי הראש הוא רק צד אחד שלה.

לגבי הכיסוי עצמו,  אני רוצה להתעכב רגע על השדרים החברתיים שכיסוי הראש משדר עכשיו, ועל השדרים שהורדה/שינוי בכיסוי ראש יכולים להעביר. בחברה דתית המכירה אותך, כיסוי ראש משדר גם את היותך אשת איש, וגם את היותך דתייה. סוג כיסוי הראש משמש גם סוג של קטלוג להשתייכות הדתית שלך. כלומר יש כאן שני שדרים, שדר שקשור ביחס שלך עם בן זוגך, ושדר שקשור ליחס שלך כלפי הקב"ה/ ההלכה/ החברה הדתית.

הורדה של כיסוי הראש תתפרש גם היא בשני אופנים – כמעידה על סיום/בעיה בזוגיות, או כמעידה על שינוי ביחס שלך כלפי העולם הדתי על מרכיביו השונים. לדעתי המבטים והשאלות שיופנו אליך יניחו קודם כל שאת משדרת שדר ביחס לעולם הדתי ובלא ביחס לזוגיות שלך. וגם אם לא כך בהכרח פני הדברים חשוב לראות שיש כאן נושא שנגרר שלא קשור כלל לנושא שמעסיק אותך. כמו כן הורדה של כיסוי הראש עשויה להתפרש בחברה דתית, בעיקר בקרב נשים וגברים שלא מכירים אותך מהעבר כאילו את פנויה. בעוד שלמעשה את עדיין לא פנויה.

כפי שפתחתי מבחינה הלכתית, כל עוד את אשת איש עליך לכסות את ראשך, אין במצב הפירוד שינוי במעמדך האישי ההלכתי. ולכן הורדה של כיסוי הראש עשויה להתפרש באופנים שתארתי…..

אוסיף נקודה נוספת שמחברת בין ההלכתי לפרקטי: לא כתבת איזה סוג של כיסוי ראש את לובשת – בתוך עולם זה יש הרבה אפשרויות, אולי ניתן לשחק ולמצוא שינויי בכיסוי הראש שלא יגרור תשומת לב דרמטית לגבי עולמך הדתי. גם אז צריך לבדוק האם שינוי זה נותן מענה לצורך שהעלת – לתקשר כלפי חוץ שמשהו השתנה. אולי שינוי כזה הוא יותר איתות לעצמך כלפי פנים, הרי כיסוי הראש הוא גם מסר פנימה ולא רק החוצה.

לדעתי חשוב לנסות ולברר את הנושא העיקרי – החשיפה, ובירור שם יכול לסלול דרך שאינה כוללת חיכוך ישיר עם שאלת כיסוי הראש. יתכן שבירור זה גם יעלה ששינוי בכיסוי באופן שאין לו משמעות הלכתית יסייע. הצעתי להעזר במטפל/ת בבירור זה, אם תרצי ליווי של אחת מהרבניות במשיבת נפש – חזרי אלינו דרך האתר.

בהערכה גדולה ובתפילה לסיעתא דשמיא בדרך המורכבת שעומדת בפניך,

יעל

הרבנית יעל שמעוני היא ר"מית וסגנית בישיבה בראש צורים ומנהלת מיזם משיבת נפש.

הרחבה:

האם מותר לגרושה או לאלמנה להוריד כיסוי ראש?

השולחן ערוך באבן העזר כא, ב כתב:

"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש".

לכאורה נראה שהשולחן ערוך פוסק שגם נשים רווקות צריכות ללכת עם כיסוי ראש, אולם מפרשי השולחן ערוך כתבו שהנשים הפנויות שאסור להן ללכת ללא כיסוי ראש הן נשים אלמנות או גרושות.

כך לדוגמא הבית שמואל שם ( סימן כא ס"ק ה): פנויה. היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר

הרב משה פיינשטיין זצ"ל נשאל  לגבי אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואם רשאית לעבוד בעבודה בה דורשים ממנה לא לכסות את ראשה. הרב משה פיינשטיין התיר לה לא לכסות את ראשה אם יגרם לה הפסד גדול. והובאו הדברים בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נז.

לפנייך התשובה במלואה:

"באיסור פריעת הראש לאלמנה במקום הפסד גדול.

נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה בהאפיס /במשרד/ לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר /אה"ע/ בסי' כ"א סק"ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא"א נאמר, ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות דף ע"ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי' דמדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב"א שכתב לפי' זה דרש"י מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי' מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש ומסיק רש"י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר."

פוסקים בני זמנינו העירו שגם פגיעה בסיכוי להינשא שוב היא פגיעה שתתיר לאישה לגרושה או אלמנה להפסיק לכסות את ראשה. (דוגמא זמינה באינטרנט היא דבריו של  הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה https://www.yeshiva.org.il/midrash/1831 ).

האם יש בעיה של מיון חפצים בשבת כמו באוכל?

שלום רב,
רציתי לשאול מה הדין לגביי מיון בשבת של דברים שאינם אוכל?
(למשל: חלקי משחק, בגדים, תמונות ישנות שכיף לעיין בהם בשבת וכו׳(.
האם ניתן כמו באוכל לקחת רק את הדברים הרצויים ולהשאיר את אלה שאינם? או שכיוון שזה אינו אוכל אסור למיין כלל?
תודה רבה!

 

תשובה:

שלום וברכה,

מלאכת בורר היא מלאכה שלא מוכרת תמיד לכל הציבור, ולמי שאינה מוכרת היא עשויה להפתיע כיוון שאין בה יצירה מובהקת במציאות. במלאכה זו אסור להפריד פסולת מתוך אוכל,אולם מותר להפריד אוכל ביד לשימוש מידי.

שאלת האם האיסור למיין חל גם לגבי דברים שאינם אוכל. והעלית אפשרות שאולי דווקא בגלל שחפצים אינם אוכל אסור אפילו לקחת את הדברים הרצויים! זהו נושא מורכב ואביא את עקרי הדברים.

אפתח בכך שהאפשרות שכלל לא יהיה ניתן להוציא חפץ מתוך חפץ עלתה באחרונים אך נדחתה להלכה. מדוע היא עלתה וכיצד נדחתה? עייני בהרחבה.

הוצאה של הדברים הרצויים לשימוש עכשווי היא פעולה מותרת ולכן תותר גם בחפצים.

לעומת זאת, לגבי מיון – כלומר הפרדה של חפצים אלו מאלו לצורך סידורם לשימוש עתידי, בכך יש מחלוקת. לבירור המחלוקת והפסיקה אביא שלושה דיונים:

(1) מה נחשב דרך ברירה – איזו פעולה נאסרה. (2) האם איסור זה חל על צומח ודומם או רק על צומח. (3) איך נגדיר תערובת.

  1. איזה פעולה נאסרה? ההבדל בין מיון לבין הוצאת "אוכל מתוך פסולת"

מהי הפעולה שנאסרה באיסור בורר? בכך יש מחלוקת אחרונים. כולם מסכימים שאסור להוציא מתוך תערובת את הפסולת, כלומר, את הדבר שאין זקוקים לו. המחלוקת היא האם הפרדה ומיון הן ברירה.

נסביר: כשיש לפני שני מינים ואני רוצה להשתמש באחד עכשיו – אז יש לפנינו בעיה של ברירה, אולם כאשר אני לא רוצה להשתמש באף אחד מהם עכשיו אלא רק להפריד בניהם כדי לסדר אותם האם יש לפני ברירה? בכך נחלקו ראשונים (בעל המאור,  והרמב"ן ) ואחרונים. נביא את מחלוקת האחרונים – הפרי מגדים והמשנה ברורה. לפי הפרי מגדים אין בהפרדה איסור ברירה. לפי המשנה ברורה הפרדה היא ברירה שאסורה מדאורייתא! ולכן במצב של הפרדה יש ספק אם מדובר במלאכה דאורייתא.

  1. האם אסור הוצאת "פסולת מתוך אוכל" רק באוכל או גם בדברים שאינם אוכל?

רוב הפוסקים כתבו שיש ברירה גם בדברים שאינם מן הצומח בעקבות דברי רבא במסכת שבת (עד ע"ב). רבא  אומר שמי שיצור כלי חרס בשבת יעבור על שבע מלאכות. רש"י מפרש שם שבתהליך הפיכת העפר לראוי ליצירת החרס עובר האדם על טוחן –  ששוחק את הרגבים, ועל בורר – כיוון שאחרי השחיקה יוציא מחוץ לעפר הדק צרורות עבות. ופשטות הסוגיה שיש ברירה גם בחומרים שאינם מן הצומח (אינם גידולי קרקע).

אומנם היו אחרונים שכתבו שאין איסור בורר אלא בגידולי קרקע (הגרע"א, חמדת ישראל), אולם להלכה הוכרע שיש ברירה גם בחומרים שאינם מן הצומח כפי שעולה מפשט הסוגיה על פי פירוש  רש"י.

  1. מה נחשב תערובת

בנקודה זו נחלקו אחרונים בנוגע לחפצים:

רוב הפוסקיםאסרו למיין גם חפצים גדולים כפי שגם בפירות גדולים אסור למיין וכתבו במפורש שגם כלי מתוך הכלים אסור  (ט"ז, משנה ברורה, מנחת חינוך כף החיים ועוד).

מיעוט הפוסקים (אור שמח וערוך השולחן) פסקו שמותר למיין כלי מתוך הכלים כל אחד מטעמו.

ערוך השולחן הסביר שכאשר ניתן להבחין בין כלים בקלות הרי שהם שאינם נחשבים מעורבים אחד בשני אלא כל אחד מהם עומד בפני עצמו.האור שמח הקל יותר וכתב שהתערובת עליה חל דין בורר היא "בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול" ולכן גם כאשר החפצים לא ניכרים בקלות אם אין הם משמשים יחד כשהם בתערובת לא יהיה בהם איסור בורר לשיטת האור שמח, וודאי שחפצים גדולים לא יצרו תערובת וממילא לא יהיה בהם איסור בורר.

בדורנו נמשכה מחלוקת הפסיקה בשאלה זו

הרב עובדיה (בשו"ת יביע אומר) פסק להתיר למיין סכו"ם וסידורים השונים זה מזה כמיעוט הפוסקים בצירוף של כמה ספיקות.

  • ספק אם הפרדה היא בורר, אולי הלכה כפרי מגדים שאינה ברירה.
  • ספק שמא הלכה כאור שמח וערוך השולחן שמסכימים שדברים הניכרים אין בהם ברירה.
  • ספק שמא איסור ברירה הוא רק בצומח

אם מצרפים את כל הספקות יש להקל באופן כללי. אך עדיין נאמר לגבי חלקים קטנים המעורבים או חפצים גדולים שאינם ניכרים כמו ספרים הדומים זה לזה או ערימת בגדים באותו הצבע אין למיין אלא להוציא מתוכה באופן המותר (כפי שיפורט)

על פסיקת הרב עובדיה חלקו פוסקים רבים (שמירת שבת כהלכתה המנוחת אהבה ועוד), ופסקו שאסור למיין סכו"ם. אולם לא כל פעולה נאסרה:

  1. אם מדובר בערימה והחפץ בו מעוניינים נמצא למטה מותר להוריד את החפצים המכסים אותו כדי להגיע אליו. (רמ"א שיט, ג, באו"ה 'לאכול מיד'. שש"כ ג, ה, מה, עה(
  2. מותר לקחת את החפץ בו רוצים לעשות שימוש מיידי מתוך הערימה. ולכן סכו"ם מעורבב שטוף, ניתן לנגב אותו אחד אחד ולהניח במקומו. אבל אם אין צריך לנגב לא ניתן לקחת אחד אחד להניחם במקום. (שמירת שבת כהלכתה ג פה, פו)

כיצד יש לנהוג הלכה למעשה?

במקרה שמדובר בחלקים קטנים ומעורבים יש להחמיר לא למיין כלל אלא רק להוציא מה שמעוניינים בו לשימוש מידי. זאת כיוון שחלקים אלו הם בדרך כלל תערובת לכל השיטות, גם לשיטת האור שמח. (וגם במקרה בו האור שמח יתיר רוב הפוסקים לא הכריעו כמוהו). וכך יש לנהוג בחלקי משחק קטנים.

לגבי חפצים גדולים שניכרים זה מזה ראינו שיש מחלוקת בין גדולי האחרונים,אם יש פסיקה המקובלת בבית יש להמשיך בדרך הבית.לנוהגים ללכת בעקבות פסיקת הרב עובדיה ניתן להקל (גם אשכנזים). וכן, אם סומכים על ערוך השולחן.

לכןיש לברר האם יש הכרעה הלכתית בבית לגבי מיון סכו"ם. פעמים רבות אין בבית ידע הלכתי בנושא, במצב זה נכון לדעתי לחשוש לדעות המחמירות ולא למיין, אולם כפי שראית המיקל יש לו על מי לסמוך.

ובחזרה לשאלה

חלקי משחק– אם מדובר בחלקים קטנים יש להוציא בדרך מותרת. אם מדובר בחלקים גדולים ראוי להחמיר ויש על מי לסמוך להקל גם למיין.

בגדים– ראוי להחמיר  לא למיין ולהוציא בדרך מותרת ויש על מי לסמוך להקל.

תמונות ישנות– מאחר ואין הן ניכרות בקלות אחת מהשנייה. אין למיין אלא להוציא אחת אחת ולהסתכל, אחרי שהסתכלת בהן ניתן להניחן היכן שתרצי גם אם בסופו של דבר יוצר מיון.

שבת שלום,

יעל

הרבנית יעל שמעוני היא רמי"ת וסגנית בישיבה בראש צורים ומנהלת מיזם "משיבת נפש"

הרחבה:

האם יתכן שחפצים יהיו חמורים מאוכלים לעניין ברירה?

הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (שו"ת יביע אומר חלק ה – אורח חיים סימן לא) הביא את דברי התפארת ישראל שעולה ממנו האפשרות שבחפצים נחמיר יותר מאוכל:

תפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת בורר אות ז):"ונ"ל דבהנךדלאואוכלא אין חילוק בין בורר יפות מתוך רעות או להיפך, שהרי בחביתאפרש"ידחייב משום בורר הצרורות הגסות מתוך האבק הדק, דהיינו בורר פסולת מתוך היפות, ובדין האי מאן דעבידחלתא, פרש"י, שבורר הקנים היפות לעשות הכוורת, והרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת, ואפ"ה חייב, ש"מ דבתרוייהו חייב. מיהו הערוך (ערך חלתא) כ', השליך הקנים שאינן ראויים למלאכתו חייב משום בורר. משמע דאף בהנך חייב רק בבורר הפסולת מבין היפות. "

התפארת ישראל מדייק מהסוגיה בשבת שנתנה שתי דוגמאות – גם עשיית כלי חרס מעפר, וגם עשיית תנור מבוץ. לגבי תנור מבוץ פירש רש"י שהוציא הקנים היפות מתוך הבוץ לעשות את התנור ועדיין חייב! משמע מפירוש רש"י שלפי הסוגיה בחפצים חייב גם אם מוציא את מה שמועדף. אומנם התפארת ישראל מביא את הערוך שיש לו פירוש אחר בסוגיה – שבתנור מפריד בין הקנים הפסולות לטובות. אולם נראה מדבריו שנוטה להבין שבחומרים אין הבדל! הסברא העומדת בבסיס שיטתו היא שברירה היא אסורה אבל הותרה כאשר נעשית בדרך אכילה. ולכן מאחר ואין "דרך אכילה" לגבי חפצים כל ברירה בהם תהיה אסורה.

הרב עובדיה דוחה את דברי התפארת ישראל בשתי ידים ומביא פירוש אחר להבנת רש"י בסוגיה:

"לפי דבריו יוצא לנו חומרא גדולה כי נעל הדלת בפני הבורר כלי מתוך הכלים, דבכלגוונא יחשב לבורר.

אך לפע"ד נראה פשוט שמכיון שכל שהוא דרך אכילה לא חשיב בורר, ולהכי שרי לברור ביד אוכל מתוך פסולת לאלתר, (וכמ"ש המג"א סי' שכסק"ז), ה"נ כל דבר שהוא לצורך השבת, הן ברירת כלים, הן ברירת בגדים, בכולהו מותר לברור את הכלי שחפץ בו, ולא שייכא ברירה בהכי. ושאני ההוא דעבידחלתא שלא הותרה מלאכתו כלל. ולא התירה התורה ברירה לעוברי עבירה."

כלומר הסיבה שרש"י כתב שחייב גם על הוצאת הקנים היפות היא אחרת. מאחר וכל פעולת הכנת התנור היא איסור אין בה היתר ברירה. מותר להוציא הדבר היפה מתוך פסולת רק למלאכה מותרת כגון – אוכל, או פעולות מותרות אחרות. כאן שכל הפעולה היא איסור גם הוצאת היפה מהפסול אסורה.  הדחייה להלכה של שיטה זו ברורה כיוון שלא מצאנו לזה זכר ברוב מוחלט של הפוסקים כפי שמביא שם הרב עובדיה. הרב עובדיה מקבל את ההנחה שמלאכת בורר היא אסורה כל עוד הותרה אולם המתיר שלה אינו רק דרך אכהל אלא כל עשייה מותרת. לכן כאשר עוסקים באיסור כל ברירה תאסר.

מקורות

  1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף עד עמוד ב

אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא – חייב משום שבע חטאות, תנורא – חייב משום שמונה חטאות.

  1. רש"י מסכת שבת דף עד עמוד ב

חביתא – של חרס.

שבע חטאות – טוחן הרגבים ושוחקן הדק – הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן – הרי שתים

  1. האחרונים שכתבו שאין ברירה בדבר שאינו גידולי קרקע: רבי עקיבא איגר בתשובה (סי' כ), חמדת ישראל (דמ"טסע"א), ודיון בדבריהם נמצא בשו"ת יביע אומר אורח חיים ה סימן לד, בחלקו הראשון.
  2. ט"ז אורח חיים סימן שיט ס"קיב

בפרק כ"ג כתבו התו' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסי' כו' עכ"ל ונרא' לכאורה דר"לדאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור בריר' וכ"מ מכל הנזכ' באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה וע"כ לא נקט התנא סתם היו לפניו ב' מינים אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם אמר רבא האי מאן דעביד חביצה /חביתא/ חייב משום ז' חטאות וחשיב רש"י בורר ביניה' דהיינו בורר הצרורו' הגסות מתוכן כו'. וא"כ צ"ל הא דכתבו התו' מיני אוכלין גרסי' לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינןדהנשארהוה פסולת:

  1. משנה ברורה סימן שיט ס"ק טו

כתבו האחרונים דה"ה בכל דבר כשהם שני מינים כגון כלים ובגדים שייך ברירה וע"כ צריך לברור זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם ולא להיפוך ואפשר דאםתלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו ועי"ז מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים לא הוי בכלל בורר וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר ועיין בבה"ל:

  1. הפניות לאחרונים נוספים שפסקו שיש ברירה בחפצים: מנחת חינוך בורר ה, ף החיים כה.
  2. אור שמח (על הרמב"ם) הלכות שבת פרק ח הלכה יא

[יא] דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר, וזהו שמעורר הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) רמונים מגו רמונין, מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא, פירוש דאינן בלולים, ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה, רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י (שבת עד, ב ד"ה חייב אחת עשרה) גבי חלתאדבורר קנים יפות חייב, ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב, דבדבריהתוס' (שם עד, א ד"ה היו) נראה דדוקא באוכלים הוי בורר, ולא כלים, והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר, וטעו בזה, דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו.

  1. ערוך השולחן אורח חיים סימן שיט

סעיף ז

חיובאדבורר לאו דוקא במיני אוכליןדהאאמרינן בשבת [ע"ד:] אמר רבא האי מאן דעבידחביתא חייב ז' חטאות האי מאן דעבידתנורא חייב ח' חטאות האי מאן דעבידחלתא חייב י"א חטאות ופירש"י [ד"ה שבע חטאות] בחביתא בירר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ובתנורא פי' ג"כ כן ובחלתא כתב כוורת של קנים וכו' בירר יפות ה"ז בורר וכו' ע"ש הרי שבכל דבר שייך ברירה והסברא כן הוא דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה [וכ"כ הט"זסקי"ב]:

סעיף ח

ולפ"ז יש לשאול שאלה גדולה דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים ואנו צריכים כעת לסכינים ובוררים הסכינים מביניהם או הכפות או המזלגות וכן כשתלוים הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים ונוטלין מהכותל כל הבגדים ובוררין הבגדים הצריכים והשאר תולין על הכותל בחזרה וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים ובוררן ונוטלן וכן על השלחן אצל העשירים יש כמה מיני קערות קטנות וגדולות ולכל מאכל בוררין קערות שונות וכיוצא בזה כמה עניינים ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים:

סעיף ט

ותשובת דבר זה משני פנים האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבוייןצריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:

  1. שו"ת יביע אומר חלק ה – אורח חיים סימן לא, עיקר הדיון מאות (ד). והבאתי את דברי המסקנה:

מכל הני טעמי תריצי נלפע"ד שיש להקל בנ"ד להתיר לברור סכינים כפות ומזלגות וליתנם במקום המתאים להם לצורך סעודה שלאחר מכן. והנח להם לישראל. וכן מותר לשמש לברור הספרים של בהכ"נ, חומשים, וסידורים, וכיו"ב, וליתנם כל ספר במקומו הראוי לו. הנלע"ד כתבתי. ידידו דוש"תבאה"ר עובדיה יוסף ס"ט

 

האם אפשר לסמוך על דודה לא דתיה שאומרת שהאוכל שהביאה לנו כשר?

אני בת למשפחה מתקרבת לדת , המשפחה המורחבת שלנו אינה שומרת כשרות. אם דודה שלי מביאה מאכל לחג, אחרי שלימדנו אותה הלכות כשרות והיא אומרת שהיא הכינה הכל ביחד פעמי או בסיר מיוחד, האם אני יכולה לאכול ממה שהיא מכינה? היא כל כך משתדלת וגם ככה יש ריחוק במשפחה בגלל עניין השבת והכשרות…מצד שני למדתי בכמה שיעורי הלכה שאין נאמנות בכשרות לאדם שלא שומר כשרות ומחלל שבת בפרהסיה.. אשמח לתשובתך מה ניתן לעשות?

תשובה:

שלום לך, ותודה על שאלתך.

את שואלת שאלה חשובה שנוגעת למשפחות רבות. גם מצב כמו של משפחתך המתקרבת לדת יכול ליצור מתח, וגם מצבים בהם נמצאים כבר בדור שני או שלישי אחרי שנוצר פער במשפחה.

לפני שאפרט אפתח בשתי אמירות כלליות:

  1. בתיאור שלך את המצב את כותבת שלימדתם את דודתך הלכות כשרות. נשמע שאת סומכת על כך שהיא יודעת את הדינים וההלכות, והשאלה היחידה אותה יש לברר היא נאמנותה. לגבי נאמנותם של מי שאינם שומרים תורה ומצות נכתבה תשובה מפורטת של רבני ורבניות בית הלל, שמסבירה מדוע ומתי אפשר לסמוך עליהם. דודתך היא דוגמא לאישה שניתן לסמוך עליה – ואפרט בהמשך התשובה.
  2. למרות שניתן לסמוך על דודתך, חשוב להדגיש שהיא עדיין עשויה לטעות בפרטים חשובים בהכנת האוכל או בהבאתו, ולכן חשוב לברר שאכן אינה טועה. גם כאן צריך לדעת מה ועד כמה צריך לברר.

ועכשיו לפרטים:

נאמנות

כפי שכתבת בשאלתך, ההלכה קובעת שאדם אשר אינו מקפיד על מצווה מסוימת אין לו נאמנות בדברים הקשורים לאותה מצווה. אולם בדורות האחרונים נשאלו גדולי ישראל על דין זה כאשר מדובר בקרובי משפחה שאינם שומרי תורה ומצוות.הרב משה פיינשטיין נשאל על ידי הורים שילדיהם הפסיקו לשמור תורה ומצוות אם ההורים יכולים להתארח אצלם. הרב פיינשטיין פסק (שו"ת אגרות משה, יו"ד, א, נד) שאם מכירים אדם היטב באופן שידוע שאינו משקר, מותר להאמין לו בעניין זה.

במצב שבו למי שאינו שומר כשרות כלל לא אכפתמדיני כשרות, אי אפשר לסמוך עליו, ואין לו חזקת נאמנות. אבל אם את יודעת בוודאות שהאדםשלפנייך לא ישקר לך בנושא זה, אז ניתן לסמוך עליו– לא מצד נאמנותו לכשרות, אלא בגלל וודאות שלך שיש כאן אדם דובר אמת. כאשר ברור לך באופן אישי שדודתך לא תשנה בדיבורה, הרי שאם אמרה שהמוצר כשר זה כמו שיש על המוצר סימן מובהק שהוא אכן כשר. (התייחסות לתשובתו של הרב פיינשטיין לחילונים תוכלי למצוא לא רק בפסק של בית הלל אלא גם בתשובה של הרב דב ליאור בקישור בהרחבה).

אומנם בסוף תשובתו כתב הרב פיינשטיין שניתן להשתמש בהיתר זה רק בשעת דחק של פירוד משפחה. אך היום יש סיבות להרחיב את השימוש בהסתכמות בשל היכרות אישית כפי שפורט בפסק של בית הלל. ההרחבה שם היא למשל גם לחבר חילוני שאינו בן משפחה המזמין אותך להתארח. הסיבות להרחבה הן החשיבות הגדולה שיש ללכידות של עם ישראל ולקשרים בין מי ששומר תורה ומצוות ומי שאינו שומר תורה ומצוות.לא די בהגדרת המצב הזה כשעת דחק אלא יש להוסיף לכך עוד שיקולים המכריעים להקל:

  1. הכבוד למסורת ולאורח חייו של אדם אחר, וערך האמת–היום יש אנשים רבים שלא שומרים מצוות אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם. כמו כן אנשים רבים שאינם שומרי מצוות מקפידים מאוד על עצמם שלא לשקר ולרמות בכל תחומי החיים. במקרים כאלו, כלומר כשאנו יודעים שמדובר באדם ישר והגון, ניתן לסמוך על דבריו בענייני הכשרות. ובוודאי אם הוא בשכן קרוב, חבר לעבודה, או קרוב משפחה – ואפילו משפחה רחוקה. כל עוד ברור לנו שהוא מכבד אותנו ואינו מעוניין חלילה לפגוע בדברים החשובים לנו.
  2. מוצרים כשרים במדינת ישראל. לגבי ודאות על קניית מוצרים כשרים ניתן להאמין גם שאינו שומר תורה ומצוות במדינת ישראל כיוון רוב יצרניות המזון הגדולות מייצרות מזון כשר, וכן המזון הנמכר בחנויות הוא רובו ככולו כשר. ולכן צריך לטרוח מאוד ולפעמים לשלם יותר עבור מוצרים לא כשרים. במצב כזה אין חשד. חשד לא קיים כאשר צריך להתאמץ כדי לעזוב את ההיתר ולקחת את האסור. במדינת ישראל בין מבחינת הטרחה שבקניית מזון כשר ובין מבחינת ההפסד הכספי הכרוך בחיפוש אחר מזון כשר, אין כאן חשש כלל, ויש מקום לסמוך על החזקה שמי שקנה את האוכל אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. לכן מותר להאמין בארץ למי שאומר שקנה שקנה במקום כשר. (ועייני עוד בהרחבה). זה כמובן לא פותר בעיות של עירוב בשר וחלב וכשרות הכלים בבית.

לכן, לגבי אמירה שמוצר נקנה ממקום כשר ניתן לסמוך על דברי האומר בצורה רחבה.

לגבי תהליך הכנת המזון, במצב של מתח בתוך המשפחה והחשיבות הגדולה בשמירה על קשר ולכידות יש לסמוך בני משפחה אם את יודעת בוודאות שהאדם לפנייך מכבד אותך ולא ישקר לך בנושא זה.

ועדיין צריך לברר האם באמת כללי הכשרות נשמרו בהכנת האוכל. ולא די באמירה כללית שהמאכל כשר. לא בגלל שאת חושדת בה אלא כיוון שהיא עשויה לטעות מאחר שאינה מורגלת בשמירה על כשרות.

מה יש לברר?

בתשובה של בית הלל יש פירוט בנקודה זו אביא את עיקרי הדברים כאן

  • יש לברר שהאוכל הוכן בכלים שאין בהם בעיית כשרות (פירוט בתשובה).
  • יש לוודא שכל החומרים שהשתמשו בהם לצורך הכנתם היו כשרים.
  • יש לוודא שבמידת הצורך הופרשה חלה כדין, שהופרשו תרומות ומעשרות, ועשו את הנדרש מבחינת בדיקת ירקות וקטניות מחרקים.
  • כמו כן יש להביא את המאכל לסעודת השבת והחג לפני כניסת השבת. זאת כיוון שאם הבאת המאכל הייתה כרוכה בחילול שבת אין לאוכלו במצב שתיארת מדין מעשה שבת.

סיכום:

ניתן לסמוך על דודתך בדבריה. חשוב לברר ולהדגיש את הנושאים עליהם צריך להקפיד כמפורט. האופן בו מתנהל השיח והקשר בין המשפחות הוא חשוב מאוד, הנועם והערוץ הפתוח הוא חשוב גם לקירבה ביניכם וגם להאהיב את התורה ודרכיה.

יעל

הרבנית יעל היא רמי"ת וסגנית בישיבה בראש צורים ומנהלת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"

הרחבה:

התשובה של רבני ורבניות בית הלל מופיעה באתר בית הלל בקישור הבא ופורסמה בספר "ובית הלל אומרים" שיצא עכשיו לחנויות

תשובת הרב דב ליאור https://www.yeshiva.org.il/ask/35298

יופי וזוגיות בתנ"ך

שלום! בתור פרוייקט גמר של מגמת אומנות, החלטתי להתעסק בנושא של יופי ואהבה במקרא.

רציתי לדעת האם היו לנשים הרגלים מסויימים בנושא הטיפוח האישי?

ובמה התאפיינו מערכות היחסים בין בני זוג בתקופת התורה?

תודה!

 

תשובה:

שלום לך,

ראשית אשמח ואחזק את ידיך במסע המופלא של פרויקט הגמר באומנות. זוהי מגמה מיוחדת חשובה ודורשת מאוד. בעזרת ה' תצמחי ותגדלי מלימוד מיוחד זה – על כל קשייו ואתגריו.

כדי להניב עבודה איכותית באומנות יש הרבה עבודת "התעסקות", לימוד ואיסוף מידע הוא חלק חשוב בתהליך זה. כפי שכתבת והנושא שבחרת הוא רחב ומרתק. בהרחבה אפנה אותך לרשימת מאמרים שחברותי סייעו לי לאוספם. אך לפני שאת פונה לעיין בהם אני ממליצה על דרך אחרת.

עצרי ללמוד בעצמך או עם חברותא– בעיניים חדשות, דרך המשקפיים של פרויקט הגמר, את הפרשיות במקרא שמעניינות אותך עצמן.

אני ממליצה לך להשתמש בקונקורדנציה, בפרויקט השו"ת או במנועי חיפוש נוספים להתחקות אחרי השורש י.פ.ה. וא.ה.ב. בתנ"ך. (בהרחבה אני מצרפת המלצה למנוע חיפוש חדש ונהדר, שניתן לעבוד איתו באינטרנט!) עולם חדש ומופלא של תובנות עשוי לפרוס עצמו בפנייך.

אל תוותרי על שלב ראשון זה.

רק אחריו פני למאמרים. זכרי שעבודה באומנות אינה מאמר. תמיד יש להיזהר שעבודת האומנות לא תהיה איור לרעיון שניתן להביעו בכתב – אלא עליה לעמוד בפני עצמה. לשם כך עליך לברר לעמך מה מושך אותך בנושא זה ואלו שאלות הוא מעלה בתוכך. למה דווקא בחרת בתנ"ך? כדי לברר זאת חשוב שתתחילי את מסעך בפסוקים עצמן.

אני ממליצה לך על דרך לימוד זו לאור ניסיוני שלי כאומנית וכמורה לאומנות פלסטית, שפועלת בו זמנית בעולמה של התורה ובעולם היצירה, ומקווה שתראי בה ברכה.

יעל שמעוני

 

מקורות וכלים להרחבה:

מאמרים בנושא יופי (לדעתי כדי לחפש שם את היחס בין יופי לאהבה):

רוזנצויג צ', 'שקר החן והבל היופי', שמעתין, 162 (תשסה-תשסו), עמ' 91-97.

גוטפלד שנקר א', 'יופי האישה עפ"י התורה', טללי אורות, א (תשמ"ט), 159-170.

צורף א', 'נשים וגברים יפי תואר במקרא', יוסף משנה למלך מצרים, 1980, עמ' 263-270.

הירש ה', 'מהו יפה?', שירת מקרא עדות ופואטיקה, א, עמ' 23.

אני ממליצה לך על כלי חדש ללימוד תנ"ך שפותח לאחרונה על ידי קבוצה "על התורה" – הקישור וההוראות מוצורפות:

על התורה – הוראות שימוש בכלי לימוד לתנ"ך:

http://mg.alhatorah.org/Keywords/Vayikra/26/3/26/46

 

בעקבות לידה שקטה, שאלה לגבי שם הילד ולגבי ניסיון מחדש

שלום, עברתי לידה שקטה לפני שבועיים

היה צריך להיות לנו בן ואפילו בחרנו לו שם. השם שלו נבחר בשל משמעות ולזכר אדם אהוב שנפטר.

יש לי שתי שאלות

מתי אוכל לנסות שוב? אם מבחינה רפואית הכל תקין?

ולגבי השם, מכיוון שהשם היה בעל משמעות האם ניתן יהיה לתת לילד שבע"ה יגיע במהרה את אותו שם בתוספת השם חי או חיים?

תשובה

שלום לך שואלת יקרה,

ליבי דואב על האובדן שלכם, ומחשבותיי ותפילותיי שלוחות לכם.

את עוברת טלטלה גופנית ונפשית. שאלת המוכנות של הגוף צריכה כמובן להתברר עלי ידי רופא, ושאלת ההחלמה של הנפש צריכה הקשבה עצמית ותמיכה מאנשים הקרובים לך ומכירים אותך. אני כותבת לך מספר מחשבות שיכולות לסייע לך בבירור העצמי, לא כאשת מקצוע אלא מאישה לאישה.

מתוך שאלתך בוקעים ועולים כוחות החיים וההמשכיות שיש בך. שני הרצונות שאת מתארת – הרצון לנסות להרות שוב, והרצון לתת את השם הנבחר לתינוק עתידי, הם משאבים חשובים לתהליך ההחלמה. הם מבטאים מבט קדימה, אמונה וחוזק פנימי. ייתכן שגם ההתייחסות ההלכתית לאובדן עוברים – שאינה מחייבת שבעה ומצמצמת את העיסוק בקבורה – מכוונת לכיוון הזה של המבט קדימה והשאיפה למצוא את הכוחות להמשיך אחרי האסון בכיוון של צמיחה ויצירה.

עם זאת, לצד ההאזנה לרצונות היקרים הללו, חשוב לתת לעצמך ולבן זוגך זמן של בירור פנימי. הזמן הוא מרכיב משמעותי בהתמודדות שבה את מצויה. נשים רבות שעברו לידות שקטות מספרות שהאבל הוא תהליך ארוך שלא ניתן למנוע או לקצר, ובמהלכו התחושות יכולות להשתנות. לגוף, כמובן, לוקחים כמה חודשים להתאושש, להתרפא ולהיות מוכן להתחיל מחדש, וכך גם לנפש.

לפעמים, הרצון המיידי לנסות שוב עשוי לכלול בתוכו גם את הרצון הכמוס לא להכיר באובדן שקרה, ובעצם לנסות ולהמשיך "כאילו" את אותו ההריון שנקטע.

לפעמים גם אם בהתחלה מיד לאחר האובדן יש רצון חזק לנסות שוב, בחלוף הזמן התחושה לגבי הריון חדש משתנה. הריון חדש עלול גם להיות קשה יותר מבחינה נפשית כי הוא יושב על הפצע הפתוח של ההיריון שנגמר. לכן חשוב לתת זמן למשמעות האובדן לחלחל כדי לראות מתי יש כוחות ואתם מוכנים לעבור שוב את המסע.

דווקא מתוך רצון להמשך בריא ואיתן, חשוב לתת לנפש את זמן העיבוד וההתאוששות לפני שמטילים עליה החלטות חדשות. חשוב לזכור גם שאתם שניים בסיפור הזה, ולכל אחד מכם הכאב שלו, ההחלמה שלו והצרכים שלו.

לגבי השם שבחרתם – גם כאן חשוב מאוד לתת זמן לבדיקה האם משמעותו של השם עכשיו, אחרי אובדן העובר, נשארה עדיין רצויה מבחינתכם, או שהיא מכאיבה. ולהיות מוכנים לכך שהתשובה לשאלה זו תתברר לאט לאט. הבנתי משאלתך שלא נתתם את השם בפועל לעובר שנפטר, אלא רק ייעדתם את השם בעבורו. לכן אתם יכולים לתת את השם גם ללא התוספת "חיים", אם כי ההוספה יכולה להיות חשובה ונכונה לכם.

אם תרצי להיות בקשר עם אחת מרבניות בית הלל להמשך שיח טלפוני את מוזמנת לחזור אלינו דרך האתר.

אברכך בנחמה וצמיחה

יעל

אחות שלא תוכל להיות באזכרת 11 חודש לאחותה, מה לעשות?

נכתב בשיתוף עם הרבנית ג'ני רוזנפלד

רציתי לשאל , אשתו של בן דודי נפטרה , מתקרבת אזכרה של 11 חודש .. אחותה לא תוכל להיות נוכחת עקב עבודה. אציין שהוריה בחיים .

קיימת בעיה בכך שלא תהיה באזכרה ?

תודה רבה רבה!

תשובה:

התשובה ניתנה על ידי הרבנית ג'ני רוזנפלד, מנהיגה רוחנית באפרת, והרבנית יעל שמעוני ' מנהלת משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה'.

תודה על שאלתך.

הדאגה הכנה שאת מביעה סביב האזכרה של אשתו של בן-דודך, ונוכחות אחותה באזכרה מרשימה.

יש שתי פנים לשאלה שלך– הפן ההלכתי והפן הרגשי. הם לא תמיד תלויים זה בזה ולא תמיד עולים בקנה אחד.

אתחיל בפן ההלכתי: רוב דיני אבלות הם בגדר המנהג ולא הלכה פסוקה. אמנם "מנהג ישראל – דין הוא"– לכן אין לזלזל במנהג חס וחלילה. אך באותה מידה חשוב להיות מודעים להבדל שבין מנהג לדין דין שהוא מדברי חכמים או מן התורה, במיוחד כאשר שוקלים בין ערכים שונים כמו כאן.

האזכרה שנערכת בתום 11 חודש לפטירה היא מנהג של בני עדות המזרח והיא נוספת על האזכרה שנערכת בתום שנה מן הפטירה.  בכל עדה מקנים חשיבות גדולה יותר לאחת מהן.

הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף כותב שהאזכרה העיקרית היא זו שביום השנה (ילקוט יוסף מ, ג).

אולם בעדות אחרות, למשל בעדה המרוקאית, האזכרה של 11 חודש חשובה יותר מזו שנערכת ביום השנה.

לכן חשוב שתבררי מה נהוג במשפחתך.

אם אתם נוהגים כרב יוסף , אין סיבה ללחץ בהעדר האחות באזכרה הנוכחית. היא תוכל להשתתף בזו החשובה יותר ביום השנה לפטירה.

אם מנהג משפחתכם הוא שאזכרת ה11 חודש היא האזכרה העיקרית הרי שעשוי להיות מתח גדול יותר. אולם לפי דעותיהם של ר' יוסף בן נאיים ור 'שלום משאש , ניתן להקדים את אזכרת אחד עשר החודש, ומתחילת החודש ניתן לקיימה וכך אף נהגו במרוקו.  (מקורות מצורפים בסוף התשובה)

במקביל לבירור המנהג המשפחתי, צריך לברר את המצב הרגשי שנוצר.

פעמים רבות  יש רגשות סוערים סביב אירועים משפחתיים, ובמיוחד כשמנסים לקבץ יחד את כל בני המשפחה, עם הלו"ז השונה של כל אחד, ועם האופי השונה של כל אחד. המתחים הרגשיים מתגברים במיוחד כשהמדובר באירוע עצוב ולא באירוע משמח, ובפרט כפי שנשמע משאלתך כשהנפטרת נפטרה בגיל יחסית צעיר, בעוד הוריה בחיים. במקרה כזה טבעי שכל דיון יעורר רגשות חזקים.

לכן כדאי לעשות מאמץ למצוא תאריך שיתאים לכולם.

לסיכום יש גמישות הלכתית במנהג זה כל עדה לפי דרכה. גם ערך וחשיבות האזכרה משתנה כפי שתארנו.  אם מנהגכם הוא שיום האזכרה של השנה הוא העיקרי עדיף לעשות את המאמץ בקביעת תאריך שמתאים לכולם במועד זה.  אם מנהגכם הוא שאזכרת ה11 חודש היא החשובה עדיין יש אפשרות להקדים ולהתאים את התאריך של האזכרה לכמה שיותר בני משפחה קרובים ולדאוג לכך שהאזכרה תקרב ולא תרחיק.

בכל מקרה אם  אחרי הניסיונות והמאמצים היא איננה יכולה להגיע , זה בסופו של דבר ענין שלה ואת לא יכולה לכפות עליה להגיע.

בברכה שתדעי יותר שמחות בעתיד,

ג'ני רוזנפלד ויעל שמעוני

מקורות להרחבה:

ילקוט יוסף, הלכות אבלות מ ,ג (נמצא בלינק: http://www.yalkut.info/category/הלכות-אבלות/page/3/)

ג יש נוהגים לעשות סעודה בליל תשלום אחד עשר חודש, ובליל תשלום י"ב חודש. ועורכים לימוד לעילוי נשמת הנפטר, וכל אחד יעשה כמנהג בני עדתו, ומכל מקום עיקר האזכרה הוא בסיום י"ב חודש, ומה שעורכים אזכרה בליל הי"א, הוא מנהג בעלמא. ולכן אם התעורר איזה קושי בעריכת סעודה בליל הי"א, אפשר להסתפק בעריכת לימוד וכדו', ויערכו את הסעודה בסיום הי"ב לחודש. וכבר נתבאר שכל הסעודות שעושים לעילוי נשמת הנפטר, הם מנהג שנהגו עם ישראל, אבל אין להם חיוב מעיקר הדין כלל, והעיקר הוא הלימוד והקדיש שאומרים לעילוי נשמת הנפטר. ולכן אין להפריז על המדה בהוצאות כספיות בסעודות גדולות לאורחים רבים.

 

שמש ומגן לרב שלום משאש, או"ח סימן פ"ה סעיף ד'

תמיד באזכרת השנה בחודש האחד עשר לא היו מדקדקין במארוקו שיגמר החודש לגמרי אלא כשנכנס חדש הי"א כל אחד עושה אותה בשבת שירצה. ותמיד עושים האזכרה רק ביום ראשון בערב וסעודה ולמחר ביום שני בבוקר… אזכרה.

נוהג בחכמה לרבי יוסף בן נאיים, עמוד כד ס' לג.

מנהג מחז"ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת ובערים אחרות עושים אף ל 9 חודשים.

אני מניקה וגם חולה, האם אני אני צריכה לצום ב-ט' באב?

האם עליי לצום בצום ט' באב כאשר אני מניקה (פעוט שאוכל כבר מוצקים אך יונק מהערב עד הבוקר כל שעתיים בערך) וחולה בדלקת גרון – התחלתי אנטיביוטיקה היום (ערב תשעה באב)?

תשובה

שלום רב,

לפי הנתונים שכתבת חשוב שלא תצומי בט' באב הקרוב – עליך לאכול ולשתות כרגיל.

אפרט – אף על פי שצום ט' באב חמור מן הצומות הקלים, זהו צום מדרבנן. חכמים לא גזרו צום זה על חולה שמצטער. כך מפורש בשו"ע סימן תקנד סעיף ו. הרמ"א שם כתב שחולה שאין לו צער גדול יכול להתענות, וכתב שאין להחמיר בכך.

את מתארת מצב בו צום יגרום לך צער ממשי וברור. הצירוף של דלקת גרון עם הנקה אינטנסיבית וחשובה.

מאחר שצום תשעה באב הוא מדרבנן אין גם דיון על אכילה ושתייה לשיעורין.

לכן עליך לאכול ולשתות כרגיל.

את האבל והצער על החורבן, תוכלי לבטא באפיקים הנוספים וברגשות והתפילות המלוות יום קשה זה.

בתפילה לאהבת חינם שתבנה ביתנו ותשרה שכינתו בתוכנו,

יעל

 

האם ניתן להכשיר מולטיקייק לפסח?

שלום,

מולטי קייק הוא מעיין טוסטר לחיצה כאשר הפלטות שבאות במגע עם האוכל נשלפות וניתנות להחלפה קלה עם פלטות אחרות (עבור צורות אחרות לאוכל). במהלך השימוש ניתן להכניס בצק והוא יאפה.

יתכן שבמהלך השימוש נזל מעט בצק מאחורי הפלטה אל גוף החימום. מה שנזל לא בא במגע עם האוכל.

האם ניתן להכשיר לפסח על ידי ניקוי יסודי ושימוש בפלטות חדשות?

תודה

תשובה

שלום רב,

לאחר עיון ובדיקה של המכשיר, מסקנתי שלא ניתן להכשירו לפסח גם לא בשימוש עם פלטות חדשות.

אפרט:

התבוננתי במכשיר בפעולה, וראיתי שיש חלק מהמכשיר שמתחמם ואינו ניתן להחלפה, חלק זה הוא חלק המתכת הממוקם בחלקו האחורי של המכשיר, סמוך לציר. החלק המדובר סמוך מאוד לפלטות ובקלות רבה יכולה להישפך עליו בלילה.

לכן מאחר שיש חלק שבלע חמץ במהלך השנה והוא לא ניתן להחלפה או לכיסוי מוחלטים, וחלק זה בה כמעט בהכרח במגע עם הבלילה, יש צורך ללבן את אותו איזור לפחות בליבון קל. (שו"ע אורח חיים תנ"א, ד, ורמ"א שם לגבי ליבון קל).

בבדיקה שערכנו ראינו שהמכשיר לא מגיע בכוחות עצמו לחום הנדרש לליבון קל, (נייר דק שהונח בתוך המכשיר לא נחרך גם לאחר זמן רב) וליבון חיצוני יהרוס אותו.

לכן לא ניתן להכשירו לפסח.

שבוע טוב, ופסח כשר ושמח,

יעל שמעוני

הרחבה:

המתכת שמתחממת ובאה במגע עם הפלטה בלועה מחמץ. ואם תשפך עליה בלילה בפסח בשל הלחות  החמץ הבלוע בתוכה יבלע בבלילה.  אולם אם לא הייתה רטיבות בין החלקים ניתן היה להקל. הניסוח המקובל לעקרון זה: "אין דופן בולעת מחברתה בלא רוטב". לדוגמה, כלי בשרי חם שנוגע בחלבי חם אם הם יבשים לא משפיעים אחד על השני.

הדברים מובאים בשו"ע והגהת הרמ"א ביורה דעה סימן צב סעיף ח:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צב

מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה.

הגה (רמ"א): אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה , וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה. וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).

עוד על ליבון קל ניתן לראות בספר פניני הלכה של הרב  אליעזר מלמד בקישור המצורף:

האם מותר לתת לרב צ'ק אחרי כניסת שבת?

האם מותר לתת לרב צ'ק אחרי כניסת השבת?

מחילונית מובהקת:

אני מוזמנת לשיחה עם הרב לאחר כניסת השבת (שישי לאחר התפילה) לפני יום העלייה לתורה של בני.

אני רוצה במעמד זה לתת לו מעטפה עם שיק וברכת תודה. אני לא מצפה בהכרח שיפתח את המעטפה באותו המעמד אבל האם מותר והאם יקבל ממני את המעטפה?

תודה מראש.

תשובה

שלום לך,

ומזל טוב לרגל בר המצווה!

שאלתך רגישה ויפה ואני שמחה לפרסם את שאלתך באתר כדי שילמדו אחרים מרגישותך ומדרכיך.

לגבי שאלתך, תהיה לרב בעיה לקבל ממך את המעטפה, ולכן עליך למצוא דרך להעביר לו את המעטפה ביום חול לפני שבת או אחריה. יש כאן מספר בעיות הלכתיות, הבעיה המרכזית היא שהצ'ק הוא מוקצה, ולכן אסור לו לקחתו. (אם את מעוניינת בפירוט הלכתי עייני בהרחבה)

אם לא היית שואלת, ייתכן שכדי לכבד אותך הוא היה מוצא פתרון פרקטי למצב. נכון יותר שלא תעמידי אותו במצב זה.

באופן כללי לגבי תרומות לבית כנסת ולרבנים, אם את רוצה לתת תרומה לבית הכנסת, כדאי לומר זאת במפורש. כמו כן אם מדובר בתשלום לרב על מאמציו כדאי לתאם איתו מה גובה התשלום,  ולקבל על התרומה או התשלום קבלה.  

ושוב תודה על שאלתך,

יעל שמעוני

הרבנית יעל היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"

הרחבה:

בנתינת צ'ק בשבת יש מספר בעיות הלכתיות:

  1. מוקצה.

איסור מוקצה הוא איסור דרבנן, כלומר שנקבע על ידי חכמים, אולם יש לו יסודות בפסוקי התורה ובנביאים (ויקרא כג , ג ופירוש הרמב"ן שם, ישעיהו נח יג). חכמים אסרו להזיז ממקום למקום חפצים שאינם ראויים לשימוש בשבת. לאיסור זה יש שתי סיבות עיקריות: א. לשמור על אופיו של יום השבת ולכן להימנע מלהתעסק בחפצים שאינם קשורים לשבת. ב. להתרחק מפעולות שעשויות לגרום לחילול שבת, לעשות סייג/גדר שלא נבוא לחלל שבת באיסורי תורה.

ישנם סוגים שונים של מוקצה, אחד מסוגי המוקצה הוא "מוקצה מחמת חסרון כיס". כלומר זהו חפץ שבגלל שהוא יקר או ששימושו הוא למסחר, מזיזים אותו רק לצורך שימושו המיוחד. חפץ שהוא "מוקצה מחמת חסרון כיס" אסור להזיז אותו ממקום למקום כלל (בשפה ההלכתית – אסור לטלטלו).

הפירוש "משנה ברורה" על השולחן ערוך (אורח חיים סימן שז סעיף (נו)) ביאר שגם מסמכים המשמשים למסחר הם מוקצה מחמת חסרון כיס. זאת בגלל שמקפידים לשמור עליהם במקום מוסתר שלא יאבדו. וודאי שצ'ק נופל בקטגוריה זו, מאחר שאנו מתייחסים אליו ככסף ממש, ולא משתמשים בו לשום שימוש אחר מלבד הפקדתו בבנק. (ועייני גם בשמירת שבת כהלכתה כ, כ).

לכן אסור לקבל מידך את הצ'ק, כיוון שאסור לטלטלו.

  1. מקח וממכר

אסור לקנות ולמכור בשבת, וגם איסור זה כמו איסור מוקצה נובע מהתורה ומדברי הנביאים, ונוספה לו גזרת חכמים. הנביא ישעיהו אסר מקח וממכר (ישעיהו פרק נח פסוק יג)  ואיסור זה מופיע גם בספר נחמיה (פרק יג). בגמרא ובראשונים (מסכת ביצה לז ע"א, רש"י שם, רמב"ם שבת כג יב), מובאת סיבה נוסף לאיסור מקח וממכר גזירה שמא יבוא לכתוב בשבת.

לכן קבלת תשלום בשבת, גם אם מדובר בתרומה, אסורה מצד איסור מקח וממכר בשבת.

במצב שבו את מתארת, יתכן שהרב לא היה יודע שיש צ'ק במעטפה, והיה לוקח אותה ממך, ואחרי שהייתה בידו היה מניח אותה. אולי לחילופין אם היית מיידעת אותו הוא היה מבקש ממך להניח את המעטפה על שולחן מבלי שייגע בה, ובע"ה היה מצליח לעשות זאת מבלי ליצור אי נוחות. אולם אין ספק שעדיף כלל לא להגיע למצב זה.

דין "ויכולו ו-"מגן אבות", בתפילת נשים בשבת

בבית המדרש בו אני לומדת, כאשר אנו נמצאות יחד בשבת אנחנו משתדלות להתפלל יחד קבלת שבת וערבית, כשאחת מאיתנו משמשת שליחת ציבור. רציתי לשאול לגבי החלקים שנאמרים לאחר תפילת עמידה – "ויכולו" וברכת מעין שבע על חלקיה השונים. מה מתוך אלה מותר לומר כאשר מדובר בתפילה משותפת של כמה נשים? האם מספר הנשים המשתתפות בתפילה משנה לעניין זה? אין לנו עניין "לחקות" תפילה במניין, אלא ליצור מסגרת מלאה ככל האפשר של תפילה משותפת, ונשמח לדעת מה האפשרויות ההלכתיות בעניין זה.  

תשובה:

שלום רב.

אכן בתפילה משותפת של נשים בלבד, אפילו נשים רבות, אין לומר "דברים שבקדושה" (חלקים בתפילה הדורשים מניין גברים), יחד עם זה, יש חלקים רבים שניתן לומר ולשיר יחד.

פסוקי "ויכולו" שאחר תפילת עמידה של ליל שבת, הינם פסוקים מן התורה. אין שום מניעה לאמרם גם ללא מנין. אין בהם ברכה ואינם "דברים שבקדושה" אלא פסוקים המתארים את סיום מלאכת בריאת העולם.

הגמרא במסכת שבת [דף קיט עמוד ב] אומרת מפורשות שאף יחיד אומר את פסוקי ויכולו ומוסיפה שבזה נעשה אדם שותפו של הקב"ה במעשה בראשית:

אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

אמנם הטור (או"ח, הלכות שבת, סימן רסח) הביא את המנהג לעמוד בפסוקי "ויכולו" כדי שיהיה עדות להקב"ה על מעשה בראשית ומוסיף שלכן יש לומר אותו יחד בעמידה. מכאן הסיק הט"ז (או"ח סימן רסח, ס"ק ה) שיחיד המתפלל אינו חוזר ואומר "ויכולו" כי אין עדות ליחיד, אך מוסיף ואומר כי:

ואם ירצה יחיד לאומרה, לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד.

וכך גם הובא במשנ"ב.

יוצא מכל הנ"ל שניתן לומר בציבור נשים את פסוקי "ויכולו" בלי להתכוון לדיני עדות.

ברכת מגן אבות-

תקנו חכמים שהש"צ אחר תפילת עמידה של ערבית של שבת יברך ברכה זו. היא נתקנה כעין חזרת הש"צ של ערבית ויש בה תמצית של שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת. לכן עניינה היא ציבור עם מניין כשאר חזרות הש"ץ אוינה נאמרת ביחיד.

יחד עם זה אפשר לומר את החלק המרכזי של הברכה ללא הברכות עצמן (הברכה הפותחת והברכה החותמת) כפי שפוסק הרמ"א [שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח, סעיף ח]:

ואומר ש"צ ברכה  אחת מעין שבע, ואין היחיד אומר אותה.

הגה: מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה.

כלומר, אתן כציבור נשים אינכן יכולות לומר את הברכה שבמניין רגיל החזן אומר, אבל כן יכולות לומר יחד את מה שהציבור אומר בבית הכנסת, מהמילים "מגן אבות בדברו" ועד המילים "זכר למעשה בראשית".

לסיכום- אתן מוזמנות לומר את "ויכולו" ומיד אח"כ את "מגן אבות" (ללא "אלוקינו ואלוקי אבותינו").

מברכת אתכן שיתקבלו תפילותיכן לרצון!

בת שבע

מעשר כספים

בעניין מעשר כספים: איך מחשבים כמה צדקה חייבים לתת, ולאיזה מטרות?

אני סטודנטית עם מלגת מחייה, בעלי חייל משוחרר שעובד בשכר מינימום, אין לנו ילדים.

התשובה:

שלום רב לך.

ראשית כל נכתוב לך יישר כח על המודעות. מצוות צדקה יש לה ערך גדול, גם בעצם העזרה לאחר וגם מעצם תנועת הנפש של הנתינה עצמה, גם אם היא מועטה מאד.

שאלת שתי שאלות ונתייחס לכל אחת בפני עצמה:

א. מעשר כספים

דין נתינת מעשר מהרווחים מופיע בדברי התוספות (תענית דף ט ע"א) ונדון בין הפוסקים האם הוא חובה מדרבנן או מנהג. השולחן ערוך לא הביא אותו כהלכה, הב"ח כתב שאין זה חובה ואילו הט"ז חתנו תמה על כך ופסק שזה חיוב גמור.

המחלוקת הזאת השפיעה רבות על הפער בשאלת הפסיקה בעניין מעשר כספים.

למרות המחלוקת בדבר תוקף חיובו של מעשר כספים, מצוות צדקה- הינה מצווה מדאורייתא וחכמים נתנו לה שיעור:

שיעור נתינתה (של מצוות צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר ; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה.(שולחן ערוך יו"ד סימן רמט)

כלומר לכל השיטות יש חובת נתינת צדקה שהשיעור שלה למידה בינונית היא כמעשר.

אמנם, מי שאינו יכול לתת צדקה כגון עני המתפרנס מהצדקה, צריך לתת את מינימום הנתינה ולא את כל המעשר.

הרמ"א פוסק שמי שאין לו מספיק לפרנסתו בכלל אינו חייב לתת כלל צדקה:פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו [שו"ע, יו"ד, סימן רנא]

(אגב, עני המתפרנס מהצדקה כן חייב ליתן ממה שיתנו לו כי יש לו פרנסה מסויימת, ראי שו"ע יו"ד סימן רמח. אבל אדם שאין לו מספיק לפרנסתו על פניו נראה שפטור ממצות צדקה.)

לאור הדברים הללו, במידה ויש באפשרותכם לתת מעשר מהרווחים שלכם לצדקה, מה טוב. את המעשר מחשבים מהנטו שאתם מקבלים בפועל ולא מהברוטו הראשוני.

אם אין באפשרותכם לתת מעשר, תנו כפי שאתם יכולים ויישאר לכם לפרנסתכם.

אם אין לכם מספיק לפרנסתכם ואתם נתמכים על ידי ההורים למשל- אתם פטורים לגמרי ממעשר אבל טוב שתתנו מעט לצדקה,

ולוואי ותתברכו כבברכת הגמרא בשבת (קיט ע"א):עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר.

ב. המטרות שבשבילן אפשר לתת את כספי הצדקה

חשוב שיעמדו נגד ענינו דברי החכמים על מצוות הצדקה, וישנן שני עקרונות מנחים שכדאי לכוון עליהם כשבוחרים למי לתת צדקה. כיוון למעלת הצדקה הגבוהה, ונתינה לקרובים לפני הרחוקים. נפרט:

מעלות הצדקה

שמונה מעלות הצדקה מנה הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק י, וזו המעלה הראשונה:

מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

כלומר יש להעדיף לתת צדקה לעמותות/גמ"חים  הפועלים באופן זה, יצירת ערבות הדדית של שותפות לסיוע במצבי קיצון כגון עמותת "יחד", גמ"חים קהילתיים שנותנים הלוואות ללא ריבית לסיוע, וארגונים כמו ארגון "פעמונים" שפועלים לחזק את יכולות הניהול הכלכלי של הפונים אליהם כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם.

עניי עירך קודמים

הגמרא במסכת בבא מציעא דף ע"א ע"א מביאה את דברי התנאים הבאים:

ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין. – כלומר יש להתבונן תחילה על הצרכים של המעגל הקרוב אליכם לפני שפונים למעגל רחוק יותר, וכך נפסק בשו"ע יורה דעה סימן רע"א סעיף ג. לכן נכון לבדוק מהם העמותות/גמח"ים הפועלים בקרבתכם הפיזית והזהותית. עקרון עניי עירך מסויג אם יש מקרה חמור יותר של צדקה. לדוגמא אם יש צורך של חיים ומות הוא יהיה קודם לצרכים פחות חריפים של המעגל הקרוב. (שו"ת חתם סופר יורה דעה חלק ב רלא). לכן יש להענות לקריאות דחופות לצדקה כאשר מדובר במקרים קשים גם אם הם רחוקים מהקהילה הקרובה שלנו.

פוסקים דנו בנתינת כספי המעשר לצרכים חשובים אחרים כגון בנית בית כנסת, לימוד תורה ורבו הדעות. הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה (פניני הלכה, ליקוטים ב, הלכות צדקה) פוסק שהמנהג למעשה לתת לשאר צרכי מצוה אלא שלכתחילה יש להעדיף לתנו לעניים או ללומדי תורה. נתינה של כספי מעשר לחיזוק התורה והרוח בעם ישראל חשובים מאוד וגם כאן נכון להעדיף את עניי עירך, ולתמוך בלומדי ומלמדי התורה הקשורים לתפיסת עולמכם.

בברכה רבה לפרנסה בנחת ובשמחה

בהצלחה,

בת שבע ויעל

צום י' בטבת לאם לתינוקת שאינה יונקת

שלום וברכה לכבוד הרבניות.

יש לי תינוקת בת 7 חודשים שאינה יונקת כלל (לצערי).

האם עלי לצום בי' בטבת השבוע? במידה ואין עלי חובה הלכתית לצום, האם מותר לי לצום?

אציין שיש לי ילדים גדולים שצמים, ויש משמעות לכך שאם אני יכולה לצום, אצום בשביל הדוגמא האישית,

מעבר לכך שבשנים שבהם יכולתי (לא הייתי הרה או מניקה) צמתי.

        תודה

התשובה:

שלום רב וברכות על התינוקת והלידה!

מעיקר הדין רק מעוברות ומניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים מבוקר עד ערב בלבד).

כפי שנפסק בדברי השולחן ערוך (או"ח סימן תקנד סעיף ה)

עוברות ומיניקות מתענות בט' באב … אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות.

ובדברי הרמ"א (או"ח, סימן תקנ, סעיף א)

עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות.

(ולמרות שהובא מנהג אשכנזי של מעוברות ומניקות שנהגו כן להתענות, המנהג הזה נדחה במהלך הדורות).

לכאורה כוונת "מניקה"- היא דווקא מניקה ממש, שההנקה מחלישה אותה ועלולה לפגוע בתזונת התינוק.

אך לאחר תקופת ההנקה האישה חיבת לחזור ולצום. וכך  פסקו פוסקים רבים.

(לדוגמא הרב בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ג פרק כה)  

ומינקת היינו כל שמניקה בפועל את בנה … אבל לאחר מכן חייבת להתענות, אף אם היא בתוך עשרים וארבע חודש ללידה.)

אבל יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו, אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים.

כך למשל פסק הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לה):

והגדרת מניקה נראה דלאו דוקא כשהיא מניקה בפועל, אלא כמו שאמרו … שאין היולדת חוזרת לאיתנה עד עבור עשרים וארבעה חודש, …. והוא הדין בנידון שלנו, שפטורה היא מלהתענות כל משך כ"ד חודש, אף על פי שפסקה מלהניק את בנה כעבור שנים או שלשה חדשים.

נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך  שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה לצום או לא, ולעניות דעתי נראה שזה תלוי בכל אישה ואישה:

אם את מרגישה שאת יכולה לצום ואת לא חלשה יותר משאר אנשים והצום לא יפגע בך באופן קשה- כדאי שתצומי, אולם אם את חשה חולשה ככלית וטרם חזרת לאיתנך, יש לך על מי לסמוך ואת רשאית להקל ולא לצום.

(וראי את דברי הרב מלמד בפניני הלכה כרך זמנים פרק ז סעיף ח  https://ph.yhb.org.il/05-07-08/ )

נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך  שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה לצום או לא, ולעניות דעתי נראה שזה תלוי בכל אישה ואישה:

אם את מרגישה שאת יכולה לצום ואת לא חלשה יותר משאר האנשים – כדאי שתצומי, אולם אם את חשה חולשה כללית וטרם חזרת לאיתנך, יש לך על מי לסמוך לא לצום (יתכן ואפילו שכדאי שלא תצומי כדין חולה).

בנוגע לילדים הגדולים שכן צמים: אמא שאינה צמה על פי דין, יכולה להסביר לילדים שלה שאיננה צמה כי כך נפסק לה משום שהיא חלשה וכו'.

בעיני זו דוגמא אישית נכונה וראויה.

נמצא שיש מחלוקת בין פוסקי דורנו אם אישה שבתוך  שנתיים ללידה ואינה מעוברת או מניקה צריכה

בתפילה לגאולה שלמה

לשמחות ולבריאות איתנה

בת שבע

רפלקסולוגיה בשבת

שלום,

אני רפלקסולוגית. חברה שלי לא הרגישה טוב בשבת, והצעתי לה טיפול רפלקסולוגי. עלה בינינו דיון האם הדבר מותר בשבת, כמו ענייני רפואה אחרים שאסורים בשבת, או מותר.

תודה

תשובה:

שלום רב.

בהלכות שבת אנחנו מוצאים עיסוק רחב בשאלות של רפואה בשבת.

מצד אחד ברור שבמצבים של פיקוח נפש מחללים את השבת, כמו שנפסק בשולחן ערוך:

מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים. (שו"ע, או"ח, שבת שכח סעיף ב)

ומצד שני ישנה גזירת חכמים בגמרא שאסור לעשות בשבת פעולות ריפוי. כמו שפסק הרמב"ם:

אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין. (רמב"ם הלכות שבת פרק כא)

מקורה של  הגזירה הוא בחשש שלצורך הכנת תרופות אדם ישחוק סממנים- כלומר יבצע מלאכה אסורה של כתישת צמחים. חכמים הרחיבו את הגזירה לכל רפואה שהיא (שיש לה תחליף בתרופות), ולא רק לנטילת תרופות.

אמנם, הגזירה הזו היא גזירה מוגבלת: האיסור להתרפא בשבת נאמר רק בחולים שיש להם 'מיחושים' – כאבים בלבד.

במקרה שהחולי הוא "כאב חזק, חולי של כל הגוף או שנפל למשכב" – כלומר, כאבים חזקים מאוד שאינם מאפשרים לאדם לתפקד– כתב ה"משנה ברורה" שמותר" לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה" (משנה ברורה סימן שכח ס"ק א) וכך גם נפסק בשמירת שבת. (פרק לד, סעיף ג). כמו כן אם קיים חשש שאם לא יקח תרופות הכאב יגבר והוא יחלה- מותר לו לקחת תרופות. (שש"כ ל"ד, טז).

לכן, התשובה תלויה במידת הכאבים וברמת התפקוד של המטופלת. אם היא ממש לא הרגישה טוב בצורה שלא יכולה היתה לתפקד, מותר לרפאה בשבת. אך במידה ומדובר במיחושים בלבד ולא בכאב חזק, אכן יש בעיה מצד רפואה בשבת.

בכל מקרה, אין להשתמש במשחות וקרמים אלא רק בשמנים נוזליים.

כמובן שהתשובה ניתנה בהנחה שאת מטפלת מקצועית ורואה בטיפול עניין רפואי ולא עיסוי כלשהו בלבד.

שיהיה לבריאות כולם

בת שבע

כיבוד הורים

ערב טוב 

ישנן הלכות בכיבוד הורים שקשות עליי במיוחד- כמו לא לעמוד במקומם, לא לתת חוות דעת על מה שהם אומרים, בלי ביקורת אפילו ביני לבין עצמי..

דוג':

*אם אמא שלי חווה איזה קושי היא תתייעץ איתי ותשאל את דעתי, דבר שלפעמים מכביד עליי מאוד. ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות?

הרי זה לא יפה, ולא מכובד להגיד לה שזה קשה לי לשמוע כי זה מציף אותה והיא רוצה לשתף מישהו..

אבל באמת שכל פעם שהיא משתפת אותי אני מרגישה שזה לא אמור להיות ככה, אין לי כלים לעזור לה, וגם היא אמא שלי ולכן היא אמורה להיות זאת שמייעצת לי ולא הפוך.. זה נק' שקשה לי.

עוד דוג'- יש עיניין בסעודת שבת שהמשפחה מדברת על תוכניות טלוויזיה כאלו ואחרות או על אנשים אחרים.. 

עכשיו, אני יכולה פשוט ללכת ולא להיות חלק, אבל אני באמת מנסה להבין מה אני יכולה לעשות במצב כזה?

נק' שלישית היא בנוגע לחינוך, שאני לא מסכימה עם החינוך של ההורים שלי.

 נק' אחרונה היא שוני בניהול בית:

אמא שלי עובדת עד חמש כך שכשהיא חוזרת הביתה היא עייפה מכדי- לבשל, לנקות וכו'

אבא שלי אותו דבר. רק העיניין הוא שאבא שלי כל יום כשהוא חוזר מהעבודה הוא מכין עם אחותי אוכל והם עושים בלאגן, דבר שמכעיס את אמא שלי שאין לה כוח לנקות אחריהם כל הזמן..

פעם אחת אמרתי לאבא שלי ולאחותי שינסו לנקות אחריהם אחרי שהם אוכלים או לפחות לרכז את הכלים אל מקום אחד וזה לא עזר, ניסיתי להזכיר שוב וזה לא עוזר.

אני יודעת שאני לא יכולה לשנות הרגלים של שנים.. מצד שני זה פוגע באמא שלי (לי זה גם מפריע, אבל אפשר להגיד שזה לא פוגע בי)

עכשיו העיניין הוא שאני לא רוצה שזה ייפול על אמא שלי ואני מנסה לנקות אחריהם אבל לפעמים זה מתסכל, לנקות את כל המטבח ובוקר אח"כ הכול שוב מלוכלך ובלאגן..

אני באמת שואלת אולי פספסתי את מקומי, יש לי כל כך רצון לעזור ולשנות ואני מרגישה שהבית מתיש אותי.. אולי זה לא נכון שאני גרה בבית, מצד שני אם אלא ההורים שלי סימן שיש לי מה ללמוד מהם, לא?

חשוב לי להגיד שאני כתבתי את השאלה כי אני רוצה להצליח לכבד את ההורים שלי ואני פשוט לא יודעת מה לעשות ..

תודה רבה על הקריאה ?

תשובה:

התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט, כחלק ממיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".

שלום רב לך!

ראשית אפתח בהתפעלות מהרצון שלך להקפיד ולדייק בכיבוד הורים. ללא ספק זו אחת המצוות החשובות מצד אחד והמאתגרות את כולנו מצד שני.

אני מאמינה שעצם תשומת הלב שלך והרצון לדייק ולהשתדל בכבוד ההורים זה חלק גדול מקיום המצווה עצמה ואני בטוחה שההורים שלך חשים את זה ומוקירים על כך!

יחד עם זה, מדברייך ניכר שיש אוירה מתוחה בתוך המשפחה. ואת רגישה ומוטרדת ממתח זה, ונושא כיבוד ההורים מעצים אותו אצלך.

אפתח בהבהרה מה כלול במצוות כיבוד הורים ומה לא. חשוב לדעת שלצד החובה המוחלטת לכיבוד הורים, יש צורך לשמור על עצמנו ועל הגבולות שלנו.

התורה מחייבת את האדם בכבוד הוריו ובמוראם.  

הרמב"ם (הלכות ממרים ו, ג) מגדיר מורא וכבוד כך:

אי זהו מורא ואי זהו כבוד? מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו .. אי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו.

כוונת דברי הרמב"ם ש"אין לעמוד ולשבת במקומו" היא למקרה שבו יש להורה מקום קבוע בבית שמיוחד לו. כשכתב 'לא יסתור דבריו', כוונתו שלא יאמר אדם לאביו – "אתה טועה!", אלא שיש לדון עם ההורים בצורה שמכבדת את דבריהם.

למרות זאת, מותר לאדם לחלוק על הוריו ולהעביר ביקורת, אפילו באופן גלוי, כל עוד היא נאמרת בצורה שמכבדת את ההורים.

הגמרא במסכת קידושין דף לב עמוד א,  דנה בשאלת אופן הניסוח של הערה לאבא שעובר על דברי תורה. הגמרא לא סוברת שהבן צריך לשתוק במצב כזה, אלא שעליו להגיד לאביו בצורה מכובדת שהתורה אומרת כך וכך.

לכן, גם בעניין השאלות החינוכיות, אין שום חובה הלכתית שתסכימי עם החינוך של ההורים שלך. את יכולה לכבד אותם ויחד עם זה לבקר חלק מהדרכים והשיטות. בביתך שלך בעז"ה תפעלי כדרכך.

(ברור לי, אגב, שיש עניינים שבהם את מעריכה ומוקירה את החינוך שהוריך נתנו לך.)

כמו כן, יש ודאי דברים שבהם יש לך יכולת השפעה גם בבית הוריך, כמו למשל האפשרות להשפיע בעדינות ובכבוד על תוכן סעודות השבת. את הביקורת וההערות יש להציג באופן המכבד ביותר האפשרי.

לגבי ההתייעצות של אימך איתך, הקושי שלך מאד מובן.

את חשה באופן טבעי שקיים עולם אישי של אמא שלך שלא אמור להיות חשוף אליך.

אני מאמינה שאמא שלך פונה אלייך מתוך אהבה והערכה אלייך, ובכל זאת – בהחלט מובן שזה לא נח לך.

אולי יהיה נכון לדבר עם אמך על כך בכנות ובכבוד רב ולהגיד לה שקשה לך לעזור לה?

כתבת ש"זה לא מכובד להגיד לה שזה קשה לי לשמוע", אולם אין באמירה זו חוסר כבוד לאמא.

באופן כללי, כאמור, אני חושבת שאת צריכה לפעול מתוך כיבוד הורים אבל לזכור גם את צרכייך שלך.

לכן למשל ההחלטה אם לגור עם ההורים או בדירה נפרדת לא צריכה להיות קשורה לשאלת הערכה להורים אלא לשאלה מה נכון לך (ואולי גם להם), איפה טוב לך.

כמובן, הכל יכול וצריך להיות מתוך שיח עם ההורים.

מגורים בדירה אחרת לא אומרים חלילה שאין לך מה ללמוד מהורייך. לפעמים דווקא ממרחק רואים את מה שכן יש ללמוד מהם.

לסיום, וביחס למקרה השלישי שהעלת, רציתי להזכיר לך את דברי המשנה בפרקי אבות:

"לא עליך המלאכה לגמור ואי עתיד להבטל ממנה"

במקביל לזה שאי אפשר להיבטל מהעשייה והתרומה שלך לבית ולהוריך, אדם צריך להבין בענוה שלא כל הבעיות המשפחתיות והאישיות של  משפחתו מוטלות על כתפיו. לכן עדיף לא לקחת אליך מתחים שאינם שייכים לך. כפי שעולה מדבריך את מחפשת את מקומך ובע"ה תצליחי למצוא אותו ולהתמודד בטוב עם המתחים.

מאחלת ומברכת אותך שתמשיכי לשאוף ליותר ותשמחי בביתך ובמשפחתך.

בת שבע

קליעת צמה בשבת

שלום, כדי להסתדר עם כיסוי הראש שלי כך, שלא יכאב לי הראש, אני מסדרת את השיער בצמה.

האם מותר לי לעשות בשבת 'צמת שיבולת', כלומר צמה שקלועה משני חלקים ולא משלושה?

תודה!

 

התשובה

שלום רב.

בשאלתך שאלת על 'צמת שיבולת', אך תיארת צמה שקלועה משני חלקים.

'צמת שיבולת' כפי שמופיעה בסרטוני ההדרכה באינטרנט אינה עשוייה משני חלקים אלא מחלקים רבים והיא וודאי אסורה בשבת מאחר והיא מורכבת אף יותר מצמה של שלושה. אולם סיבוב של שני חלקי שיער בליפוף יחד זו על זו – כלומר 'צמה' העשויה משני חלקים דינה שונה, אפרט:

אכן אין לקלוע צמה בשבת, כפי שמופיע בצורה מופרשת בשולחן ערוך( הלכות שבת סימן שג סעיף כו )

אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לחלוק שערה.

וכך נפסק בספר אורחות שבת לגבי צמה משני חלקים (פרק י"ז הערה כ') בשם הרב שלמה זלמן אוירבעך:

"ושמענו מהגרשז"א זצ"ל שאיסור קליעה נאמר דווקא כחולקת את שערה לשלושה חלקים או יותר ועושה מהן צמה. אבל צמה העשויה משני חלקים אין בה איסור משום שאינה דומה לבניין."

לפי הבנתי, צמה הקלועה משני חלקים איננה באמת צמה מכיוון שהיא איננה קלועה אלא רק חלקי השיער מסובבים אחד על השני ולכן אין בעיה לעשות צמה כזו בשבת. היא גם מתפרקת מעצמה ואין כאן התרה כלל.

בברכה

בת שבע סמט

הורדת שם שני

שלום,

רציתי לשאול לגבי שם שני, לבני בן השנה קראנו בשם שני על שם אבא של בעלי מלכתחילה לא כ"כ רציתי את השם ועכשיו מתחרטת ולא רוצה שיקרא על שמו.  ביום יום בכלל לא קוראים לו בשם שני האם יש אפשרות להורידו מה התהליך לפי התורה.

בתודה והמשך ערב טוב.

תשובה:

שלום לך.

שאלת עלה אם וכיצד אפשרי להוריד שם שני, אבל העלת בדברייך שהייתה התלבטות מראש סביב נתינת השם. הייתי שמחה לשאול אותך מדוע לכתחילה לא רצית לתת את השם השני, מדוע הסכמת אז ומדוע עכשיו את מתחרטת. ממה נובע הקושי שלך עם השם הזה דווקא? האם בעלך שותף לקושי שלך? האם שוחחתם על העניין?

אני מציעה שלצד השאלה על הפרוצדורה כדאי לך להתייעץ גם עם משהו שמכיר אותך ואת משפחתך כדי לברר האם הורדת השם לא עלולה לגרום לפגיעה בבעלך או במשפחתו.

לגבי עצם נתינת שם שני: המנהג לתת שם שני קיים בכל קהילות ישראל והיה קיים גם בדורות הקודמים. אפשר ומותר לתת שם שני, גם אם לא משתמשים בו ביומיום.

לעיתים חשוב להורים שיהיה שימוש בשם השני כמו בשם הראשון, ולעיתים השם השני בא דווקא כדי שלא ישתמשו בו תמיד.

מדרש חז"ל, ובעקבותיו זלדה המשוררת, כתבו שלכל איש יש שמות רבים – הראשון הוא השם שנתנו לו הוריו, אבל במהלך חייו נוספים לאדם שמות אחרים ומגוונים. השם, בעיניי, איננו רק הכינוי בו קוראים לאדם חבריו ובני משפחתו אלא גם מטען מסוים שאותו האדם נושא אתו.

לי, למשל, יש שם שני שאינני משתמשת בו. נקראתי על שם דודתו של אבי שנרצחה באושוויץ. מימיי לא קראו לי בשם זה ובכל זאת אני מרגישה שאני נושאת באיזשהו אופן את זכרה בעולם. נשיאת זכרה היא חלק ממני.

נתינת שם שני, על שם סב הילד, או סב הוריו, היא אפשרות להעניק לילד חיבור לדורות הקודמים, להביא לפעמים להיכרות מסוימת אתם וגם לתחושה שהילד לא נולד בחלל ריק אלא יש דורות מאחוריו שמלווים אותו כל חייו, כמו ששמו מלווה אותו לכל מקום.

ולגופו של עניין, יש אפשרות הלכתית לשנות שם, אבל הייתי ממליצה לכם לחשוב ביחד האם את מעוניינים בכך ומדוע, ולשקול את העניין מחדש.במידה ותחליטו שכן מומלץ לעשות את זה בעליה לתורה בבית הכנסת.

בברכה חמה

בת שבע

הורדת שם

היי, נולדתי עם השם שלומציון תהילה. מקור השם שלומציון הוא מסבתא שלי מצד האמא. לא אהבתי את השם הזה מאז ומתמיד. עד כיתה ו קראו לי שלומציון. כשעברנו לעיר אחרת השתמשתי בשם השני שלי תהילה ולא סיפרתי על השם שלומציון. גדלתי והגעתי לגיל 17 כיתה יא והחלטתי להוריד את השם הראשון מהתז. לפני כמה ימים הורדתי במשרד הפנים והשארתי רק את בשם תהילה. רציתי לשאול אם זה בסדר שהורדתי את השם? כי ישנם הרבה ספורים שהורדת שם מביאה מזל רע או פתאום ניהיהם ההפך מימה שהיו לפני השינוי שם. כמו עצבנים יותר , לא מצליחים בדברים בחיים וכו' רציתי לדעת את חוות דעתכם תודה .

 

התשובה:

שלום רב.

זכית בשני שמות יפים ומיוחדים.

באופן כללי- הורדת שם או שינוי שם אינו מביא מזל רע בחיים. אין לנו דרך לדעת מה שיקוליו של הקב"ה בחלוקת הטוב והרע בעולמנו. ברוך ה', אלוקים נתן לנו בחירה חופשית לבחור את הטוב, לשמור את מצוותיו ולעשות טוב.

למרות זאת, לפעמים שינוי שם הוא ביטוי חיצוני לתחושות פנימיות ולשינוי פנימי. בדרך כלל, כמו בהרבה דברים כדאי לטפל גם בפנים ולא רק בסימפטום החיצוני.

אני מציעה לך לשאול את עצמך מה הפריע לך בשם שלומציון ומדוע החלטת להוריד את השם גם באופן רשמי. האם הרגשת טוב עם השינוי אז? ועכשיו?

כמו כן, לא כתבת בשאלה על הוריך. האם שוחחת איתם בנושא הזה? איך הם חוו את ההחלפה בכיתה ד'? מה הייתה תגובתם אז ומה תגובתם עכשיו כשהורדת את השם גם באופן רשמי? אולי הדיבור איתם יסייע לך לחיות בתחושה יותר טובה עם ההכרעה שלך.

אם תרצי, תוכלי לפרט יותר ואולי אוכל לעזור במעט.

בברכה

בת שבע

חתונה במוצאי צום עשרה בטבת

שלום רב, 

תאריך החתונה שלנו הוא ליל י"א בטבת. התאריך נקבע עקב אילוצים רבים של המשפחה, כמו הורי החתן ומשפחתו שנמצאים כולם בחו"ל ויכולים להגיע רק במועדים מסוימים לארץ… על  מנת לא לדחות את הנישואין בשנה שלמה לפחות, נאלצנו להתפשר על תאריך זה…(שאף מייקר עבורנו את האירוע כיוון שיוצא ביום חמישי.)

ביררתי עם רב שאמר שאין בעיה הלכתית להתחתן לאחר צאת הצום. 

שאלתי היא האם יש בעיה הלכתית עם ההכנות לחתונה, ההתארגנות ביום עצמו – איפור, לבוש חגיגי וכד' כיוון שמדובר ביום תענית. האם יש הקלות מסוימות לכלה וחתן ביום כזה? 

אשמח לקבל תשובה… אנחנו מרגישים חסרי אונים בעניין הזה, כיוון שלא נוכל להתחיל את ההתארגנות עצמה רק לאחר צאת הצום שכן זה אומר שהאירוע לא יוכל להתחיל לפני שעות הלילה… 

מה עושים…? 

תודה

תשובה:

התשובה ניתנה על ידי הרבנית בת שבע סמט, כחלק ממיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".

שלום לך!

ראשית, סליחה גדולה על העיכוב בתשובה.

שנית, הרבה ברכות למזל טוב גדול!

לגבי ההכנות:

צום עשרה בטבת תוקן על ידי חז"ל מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה.

למרות כל זה, הוא נחשב לאחד מהצומות ה"קלים" (בשונה מתשעה באב ויום כיפור), כלומר, שלא חלים בו איסורי רחיצה וסיכה.

לכן, אין בעיה להתרחץ, להתאפר ולהתארגן ביום התענית.

ימי התענית נועדו לעורר אותנו בתשובה, גם ערב החתונה נודע כ"יום כיפור קטן" לחתן והכלה, ולכן הדברים יכולים אפילו להשתלב כיום של תשובה ותיקון.

שתזכו לבנות את ביתכם כבניית חורבה אחת מחורבות ירושלים.

ברכות חמות

בת שבערבנית בת שבע היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז.

מקורות להרחבה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמט סעיףא:

חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף ב:

צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעו דיום.

משנה ברורה סימן תקמט

  1. חייבים להתענות וכו' – והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים ו צום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה  עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם", ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם, וכמו שכתבנו למעלה:

קריאת שמע על המיטה

היי ,

בזמן האחרון התחלתי לקרוא את קריאת שמע שעל המיטה ,

ויש לי מספר שאלות

  1. האם זה בסדר לקרוא גם אם אני לא קוראת ערבית ?
  2. האם זה בסדר לקרוא עד פרשת הציצית?

תודה רבה מראש !

תשובה:

שלום לך,

ראשית אפתח ביישר כח על כך שהתחלת לקרוא קריאת שמע על המיטה. בהצלחה!

לגבי שאלותיך:

  1. גם מי שלא מתפללת ערבית ראוי שתקרא קריאת שמע על המיטה. זו קריאת שמע שנתקנה בנוסף לתפילת ערבית ואינה תלויה בתפילה כלל.
  2. הגמרא במסכת ברכות (דף ס, ע"ב) אומרת:

הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע. ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין… וכו'

כלומר, מעיקר הדין, לפי הגמרא ורוב הראשונים, מספיק לומר פרשיה ראשונה של קריאת שמע.

כך גם נפסק בשו"ע (או"ח סימן רלט):

קורא על מטתו פרשה ראשונה של שמע (דברים ו, ד – ט) ומברך: המפיל חבלי שינה על עיני וכו'.

אמנם יש דעות מעטות בפוסקים שיש לומר את שלושת הפרשיות (מופיע במשנה ברורה) אבל הן נדחו לפי רוב הפסוקים למעשה. (ראי פניני הלכה למשל הלכות תפילה פרק כו).

שיטת ר"ח שמופיעה ברא"ש היא לומר גם את פרשית "והיה אם שמוע".

למעשה, את יכולה להמשיך במנהגך ואף להסתפק בפרשיה הראשונה בלבד.

ראוי אולי להוסיף את ברכת המפיל ופסוקי שמירה נוספים לפי המנהגים השונים. (אם יש לך דרך לברר מה המנהג המשפחתי, אם לא, כדאי לברך המפיל כפי המופיע בסידורים.)

באופן כללי, אני ממליצה לעיין בספר פניני הלכה (הקיים גם ברשת בקישור…)

וכמובן שמאד אשמח לסייע עוד.

בברכה רבה

בת שבע

שם לתינוק – האם יש בעיה בשם "מתן"

שלום! אני נמצאת כרגע בהריון ראשון ורצינו לקרוא לילד שיוולד בע"ה ´מתן´ מלשון מתנה שקיבלנו כדי להודות לשם אחרי שסוף סוף הצלחנו להיכנס להריון אחרי הרבה שנים של ניסיונות וגם כי הלידה צפויה להיות בחג מתן תורה אבל קראנו שיש כמה רבנים שאומרים שזה שם לא טוב ורציתי לשאול האם אפשר לקרוא כך לילד או לא?

תשובה

ראשית, אפתח בהשתתפות בשמחה הגדולה ובהתרגשות הרבה.

בחירת שם הוא תהליך משמעותי וזכות גדולה להורים.

השם מתן אכן מסמל את המתנה הגדולה בה תזכו בעזרת ה' וגם מתאים מאד לביטוי "מתן תורה" ולחג השבועות.

באופן כללי, אין הלכות מובהקות בעניין בחירת שמות, והנושא נתון באופן עקרוני בידי ההורים. יש בכך בהחלט הנהגות ומנהגים המשתנים בין קהילה לקהילה.

לגבי מה שקראתם או שמעתם:

הגמרא במסכת יומא לח ע"ב מפרשת את הפסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" ומסבירה שאין קוראים בשמות של רשעים וכך הם נשכחים וכביכול נרקבים. רש"י במקום כותב: "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע".

אבל, מדברי התוספות שם (וכן בכתובות קד ע"ב), משמע שכאשר מוזכר שיש מישהו אחר שאינו רשע, הנקרא גם הוא באותו השם, ניתן לתת את השם לילד, על אף שהוא מוזכר גם כשמו של אדם רשע.

בתנ"ך אנו פוגשים בשתי דמויות בשם מתן.

הראשון היה אכן אדם רשע –  כהן-בעל, מנהיג עבודה זרה, כפי המתואר בספר מלכים פרק יא פסוק ח. השני היה אביו של שפטיה המופיע בספר ירמיהו פרק לח כחלק מהנהגת העם, ואינו מוזכר כאיש רשע.

לכן, לאור דברי התוספות, ומכיוון שאין כוונתכם חלילה לקרוא על שם מתן כהן הבעל, אין בעיה בשם זה.

לסיכומו של עניין- בבחירת שם ישנם שיקולים רבים וזה אכן עניין משמעותי וחשוב.

נראה לי כי חשוב שתעיינו בהיבטים השונים של השם ותבחרו בו מתוך אהבה ושמחה גדולה!

אני מאחלת שבעזרת ה' מכאן והלאה תמשיכו ותתברכו במתנות טובות.

בת שבע

מה עלה בגורלם של נשמות היהודים במצרים שלא זכו להגאל?

שלום

לא ברור לי מה עלה בגורלם של נשמות היהודים במצרים שלא זכו להיגאל? האם הם לא חלק מניצוצות נשמתו של אדם ראשון? כיצד באו לידי תיקונן? בנוסף, עשיו מייצג את אדום את הנוצרים…כיצד?! הרי עשיו היה יהודי מאם יהודיה.

תודה רבה

תשובה:

שלום לך!

את שואלת שתי שאלות  מחשבתיות. הראשונה, על נשמותיהם של יהודי מצריים שלא זכו להיגאל והשנייה על הנצרות המיוצגת על ידי עשיו. המקשר בין השאלות הוא הערבוב בין טוב לרע ומצוקה שערבוב זה יוצר.

לגבי ישראל שלא עלו למצרים:

המדרש [פסיקת אדר בכהנא, פיסקא יא; ומדרש תנחומא פרשת בשלח סימן א] דורש את הפסוק "וחמושים עלו מארץ מצרים", ואומר שרק אחד מחמישה מבני ישראל שהיו במצרים נגאלו ביציאת מצרים זהו מדרש ולא פשט הפסוק. רש"י מביא מדרש זה בפירושו לתורה כדרש בסוף פירושו אך מאריך בפירוש הפשט, "אין חמושים אלא מזויינים" כלומר, בני ישראל יצאו ממצרים והם נושאים עמם כלי מלחמה.

ישנן גם דרשות אחרות לפסוק זה אך ראוי לחשוב מהי משמעותו של מדרש זה. ייתכן שהוא בא ללמדנו שהייתה זכות גדולה ליוצאי מצרים, כלומר לא כולם נגאלו, ומי שנגאל נגאל בזכות.

בכתבי האר"י הקדוש אכן מתואר שניצוצותיו של אדם הראשון נתקנו על ידי דור מצרים. כלומר דור מצרים מתקן מבחינה רוחנית משהו מחטאו של אדם הראשון מזדכך, ויכול לקבל תורה. ומהמדרש עולה כי חלק מה"ניצוצות" נשארו במצרים. את תוהה בשאלתך מדוע לא זכו כל נשמות ישראל  להיגאל ממצרים , כראוי לניצוצות בני האדם הראשון.

חשוב לזכור שהמושג "ניצוצות" הוא מושג שמקורו בקבלה, תורת הסוד, ואין לדון בה באופן מבודד משאר התורה הקבלית. נושא זה דורש לימוד מקיף ומעמיק ומטבע הדברים אינו יכול לקבל מענה בתכתובת שאלות ותשובות אינטרנטית. אומר רק שלדעתי אינך צריכה להיות מוטרדת מהשאלה ההיסטורית אלא לשאול אילו לקחים חינוכיים ונפשיים אפשר ללמוד מדרשת חז"ל. אוכל להציע, לדוגמא, הסבר כללי שיכול להתאים גם למי שאינו מצוי בתורת הסוד. רעיון כללי העולה ממושג ה"ניצוצות" הוא שגם בתוך דברים רעים יש ניצוצות של ממקור הטוב. האור הטוב מפוזר כניצוצות בכל מיני נקודות שאינן מאירות בעולם, אך יום אחד הניצוצות יידלקו מחדש ויאירו את העולם. תהליך של תיקון, שמאפשר את קבלת התורה כולל בתוכו גם ברירה שנועדה לבודד את  החלק הטוב מתוך החלק הרע בנוסף, ייתכן שנשמות בני ישראל שנשארו במצרים נועדו למלא שם תפקיד של תיקון. והלקח לנו הוא שיש עבודה רבה וחשובה בעולם שלנו בו מעורב יחד הטוב והרע. לכל דבר יש משמעות גם אם אין אנו מבינים אותה. ולכן אין להתפלא כאשר אנו פוגשים בעולמנו רע מעורב בטוב.

לגבי השאלה השנייה:

כתבת נכון, שהנצרות מיוצגת על ידי אדום, והוא מצאצאיו של עשיו. אך אין בכך כדי לבטא עובדה היסטורית.  הנצרות היא דת שהתפתחה רק בסוף תקופת בית שני על ידי תלמידי ישו, ואילו האדומים הם עם קדום יותר. רק עם חורבן ירושלים בימי בית שני בא השם "אדום" בספרות חז"ל לציין את רומי, ובזמנים מאוחרים יותר – את הממלכות הנוצריות.

בדומה לנושא הראשון, גם לעניין זה אני מציעה לשאול מדוע בחרו חז"ל בייצוג הזה, מדוע הנצרות מסומלת דווקא על ידי אדום.  ראוי שנשאל אילו מאפיינים יש ליחסי עם ישראלים עם אדום ואילו מאפיינים יש לעשיו שמסמלים את היחס שלנו לנצרות.

שאלתך מעלה את האפשרות שבכינוי הנצרות כאדום אנו אומרים שגם לרוע יש לעיתים מקור  טוב. ואכן, הנצרות צמחה דווקא בעם ישראל. אפשר להסביר שהבחירה ב"עשו" מעצימה את הרעיון שגם כשיוצאים ממקור טוב, אפשר להגיע חלילה למקום  שונה בתכלית.

מקווה שהועלתי

כל טוב

בת שבע

האם מותר לגדל כלב מחמד שמשמש גם לטיפול ותרפיה?

שלום רב.

בני בן השנה וחצי סובל מלקות ראיה.

הוא בחצי שנה האחרונה עבר 4 ניתוחי עיניים.

ישתבח שמו והילד כן רואה עם אביזר ראיה.

אך בגלל כל התקופות שעבר ביהח ובדיקות וכו הביטחון שלו ירד ואנו רק רוצים לעשות דברים שישמחו את לבבו.

לשמחתינו הוא נפגש עם כמה כלבים שעשו לו שמח בלב ובנפש ועזרו לו לפקוח עיניים.

שאלתי כזו,

מבחינה הלכתית למיטב הבנתי אסור להכניס כלב הביתה.

האם בגלל שהכלב הוא בשביל טיפול ותרפיה מותר להכניס כלב מחמד (לא עבור שמירה)?

תודה מראש

תשובה:

שלום לך!

משמח לקרוא שטיפול רפואי ואביזרי ראיה משפרים את הראיה של בנך. אני מאחלת לך שראייתו תלך ותשתפר ויוכל להנות מזיו העולם. יישר כח על כל העמל וההשקעה בכך.

לשאלתך, ללא ספק, מותר לך להכניס כלב מחמד טוב הביתה בשביל טיפול והקלה על בנך.

האימרות של חז"ל בגמרא נגד גידול כלבים בבית, נאמרו דווקא על כלבים רעים (כלומר, מסוכנים) שמזיקים לבני האדם.

הגמרא במסכת שבת (דף ס"ג ע"א) אומרת:

אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו – מונע חסד מתוך ביתו.

רש"י שם מסביר כי הוא מונע חסד – משום שאינו מניח העניים לבא לפתחו. אין אפשרות להכנס אליו הביתה לבקש צדקה.

גם הגמרא במסכת בבא קמא (דף טו עמוד ב) עוסקת בכלב רע המסכן את הציבור:

דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: לא תשים דמים בביתך.

כלומר, יש פה חשש לסכנת חיים בתוך הבית.

להלכה פסק השו"ע  (חושן משפט סימן תט):

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה.

כלומר, אפילו כלב רע, אם יש צורך- מותר לגדלו, רק יש לדאוג שיהיה קשור ולא יפגע בבני האדם.

הכלב שעליו את מדברת, שמתאים לתינוק בן שנה וחצי, ודאי שאינו כלב רע ואין שום מניעה לגדלו.

לסיכום: ודאי, לכל הדעות , שלמען מטרות טובות, מותר וראוי לגדל כלב טוב שיסייע ויקל על בנך.

כמובן, יש לדאוג שהכלב לא יהיה משוחרר בקרבת אנשים, במידה וחלילה הוא יכול לפגוע בהם בדרך כלשהי.

בשורות טובות!

בת שבע

חברה מעורבת

שלום, אני בת 14 מיישוב דתי. אצלנו ביישוב יש הפרדה בין בנים לבנות. עד כיתה ט', הכל נפרד אבל בכיתה ט' יש פעילויות ודברים שהם גם לבנים וגם לבנות… ניסיתי להבין למה זה עם כמה אנשים ביישוב והם אמרו לי שזה בגלל שבכיתה ט', יותר מבינים דברים ויודעים יותר איך להתנהג בין בנים לבנות. אבל הבנתי שתמיד יהיה את הרושם הזה שהבנים ירצו לעשות על הבנות, ולהפך. אצלנו אני מרגישה שמנסים למנוע את זה, ואני רוצה לדעת, האם בכלל צריך למנוע את זה? הרי זה דבר די טבעי שרוצים לעשות רושם. אז האם צריך למנוע את זה? תודה רבה, אנונימית.

התשובה:

שלום רב.

תודה רבה על שאלתך המעניינת. אכן הנושא הזה מאד מורכב ומבלבל.

העלית בשאלתך שני עניינים.

עניין אחד הוא עצם ההפרדה דווקא בגיל צעיר לעומת עירוב בגיל מבוגר והעניין השני הוא שאלת הרושם בין בנים לבנות בגיל ההתבגרות ובכלל. שאלת האם זה יש למנוע רושם כזה והרי זה עניין טבעי.

לגבי שאלת ההפרדה והעירוב:באופן עקרוני חברה בריאה ושלמה היא חברה בה חיים גברים ונשים יחד, ויש להשתדל ולמצוא את הדרכים הראויות לקיים חברה בריאה וצנועה.  הדרכים להגיע לכך משתנות מאד בין קהילה וקהילה ובין ישוב אחד למשנהו. טוב עשית שבררת את הנקודה עם אנשים מהישוב.

לגבי העניין השני: באופן טבעי, ובדרך בה הקב"ה ברא אותנו יש משיכה בין המינים המתחילה בגיל ההתבגרות וממשיכה משם הלאה. (זה מפתיע הרבה פעמים בגלל שלפעמים ילדים צעירים יותר מרגישים דווקא הפוך ופתאום זה משתנה…)

הרושם, שאת כותבת עליו, הוא חלק מאותו עניין, הוא הדרך ליצור קירבה, גם אם לעיתים לא במודע בכלל. המשיכה הזאת היא אמיתית והכרחית להמשך קיומו של העולם.

יחד עם זאת, כמו הרבה כוחות טבע שהקב"ה טבע בעולמו ובנו, הקב"ה נתן לנו כלים לנתב את הכוחות האלה למקומות נכונים שמקדמים ולא הורסים. הקפדה על צניעות היא אחד הכלים הללו.

ישנן הלכות שעוסקות בניתוב הזה,אחת ההלכות בנושא הוא איסור נגיעה בין איש לאישה שאינם נשואים, איסור נוסף הוא איסור יחוד ויש עוד, כגון שחיה מעורבת וכו'. ההלכות האלה מאפשרות לנו מצד אחד כן לחיות בחברה מעורבת, שבה פועלים במרחב נשים וגברים, ומצד שני לשמור על ערכי הצניעות.

לפני סיום אוסיף כי לעיתים ההשתלבות בחברה מעורבת צנועה, מאפשרת אח"כ ליצור קשרים בריאים ועמוקים גם בחיים הבוגרים.

בהצלחה רבה

בת שבע

האם לדון לכף זכות רבנים שנחשדו במעשים מיניים? מה עם חילול ה'?

שלום רב,

בעקבות פרסום החשדות כלפי הרב טל,

אני מוטרד מהמחשבה שישנם רבנים שידעו את כל אשר נעשה ושמרו את הדבר כך שנוספו נפגעים. אני מודע לחזקת החפות אבל אני מתלבט מאוד! אולי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ובעצם זה לא נכון לפרסם חשדות כאלו. בנוסף להתלבטות הפנימית, אני לא בטוח כיצד להתמודד מול שאלותיהם של חילונים בנושא זה. יש כאן חילול השם בנוסף לחטאים האחרים.
בתודה.

תשובה:

שלום לך. שאלתך חשובה מאוד, משום שהיא עוסקת במתח שבין הרצון למנוע פגיעה בזולת, לבין חזקת החפות, והחובה לדון לכף זכות.

ובכן, אנשי ציבור שפרנסתם מבוססת על שמם הטוב, חייבים לספק לציבור הסברים בנוגע לכל חשד שעולה כלפיהם. כך עולה מדברי הרמב"ן בפירושו על פרשת שמות, י"ח, כ"א. הרמב"ן עוסק בקביעת הגמרא (בבא בתרא, נ"ח ע"ב), לפיה כל דיין שניתן להוציא ממנו ממון בדין, איננו דיין,  וטוען שדיינים שיש כלפיהם חשד כלשהו שמטיל ספק ביושרם, עליהם להפריך את החשד מיוזמתם. כלומר, לפי הקוד האתי שמציע הרמב"ן, כאשר מדובר ברבנים, אין להם רשות להשתמש בחזקת החפות ולטעון לחפותם מבלי לפזר את החשדות כלפיהם.

מבחינה הלכתית, אם אדם פרטי נחשף לסיפורים מטרידים שמהם עולה חשש שרב כלשהו מנצל את סמכותו לפגיעה בזולת, האדם הפרטי חייב לדווח על כך לגורמים שמטפלים בנושאים כאלו, מדין "לא תעמוד על דם רעך". אם מדובר בחשד לעבירה פלילית, יש לפנות למשטרה. אם מדובר בתחום אפור יותר, שבו לא בטוח שיש עבירה פלילית אך ייתכן שיש פגיעה בזולת, יש לפנות לפורום תקנה, שפועל תמיד בחסות היועץ המשפטי לממשלה.

באשר לחשש לשון הרע: מבחינה הלכתית, כבר קבע החפץ חיים שמותר לספר על אדם אחר את כל האמת הידועה לך לגביו, כאשר הכוונה היא לתועלת, כמו למשל מניעת פגיעה בזולת. (התנאים להגדרת לשון הרע לתועלת מופיעים בהלכות לשון הרע, כלל י', לחפץ חיים). גיבוי לכך ניתן למצוא למשל גם אצל רבנו יונה, (שערי תשובה, שער שלישי, רכ"א).

לגבי שאלתך השלישית, כיצד נשיב לחברינו המתרעמים על חילול ה' הגדול. ראשית, ניתן להזדהות עם תחושת חילול ה'. אכן יש כאן חילול ה', והדבר כואב לכל מי שאוהב את ה' ותורתו ומאמין שתורתו אמת. למדנות תורנית איננה מהווה "חיסון" מפני חולשות אנושיות. האדם תמיד יכול לבחור להפר את כללי התורה,  והראיה לכך היא שהקב"ה מכניס בתורתו את הציווי לבחור בחיים ולא בדרך המנוגדת לתורה. אילו התורה הייתה מהווה חיסון מפני בחירה ברע, היה מספיק לצוות עלינו ללמוד אותה, ולא היה צורך לצוות עלינו גם לבחור בה, "ובחרת בחיים".

לבסוף, בנוגע לחובתנו לדון לכף זכות כל אדם: יש המתבלבלים וחושבים שהחובה לדון לכף זכות מחייבת אותנו לפרש כל סיטואציה בעייתית ומחשידה, באופן שמתעלם מהחשד, ולהתאמץ לתת לו הסבר אחר שמנקה את האדם מהחשד. זוהי אי הבנה חמורה של המושג "לדון לכף זכות". כאשר מדובר בחשש לפגיעה בזולת או לפגיעה בך באופן אישי,לדון לכף זכות פירשה להכיר בכך שייתכן שהאדם חטא, אך לקוות שהסיבה לכך איננה נובעת מהיותו אדם רע. חובתנו היא להכיר בחולשה האנושית שעשויה להיות מנת חלקו של כל אדם, אפילו של אנשים גדולים. לאחר שנודע לנו שאדם חטא, נוכל לדון אותו לכף זכות בך שנחשוב על הגורמים שגרמו לו לחטוא: אולי הוא חלילה לוקה בנפשו, למשל, סבור שרוח הקודש מדברת אליו אך למעשה מדובר בהתפרצות מצערת ומסוכנת של מחלת נפש. או לחלופין, אולי הוא בעצמו היה קורבן להתעללות בילדותו. אבל כל הסיבות הללו, לא מפחיתות מהאחריות שלנו לזהות פגיעה בזולת, ולהזהיר את הציבור מפניה.

שנזכה למנוע חילול ה' ולהרבות בקידוש ה'.

אוריה

איך נמנעים מעוד מקרים של רבנים שמתנהגים באופן מיני לא ראוי כפי שמתפרסם לפעמים?

שלום,
בשנים האחרונות קרו מספר גילויים של התנהגות מינית לא ראוייה של רבנים מהשורה הראשונה. החל מרב מוטי אלון ורב עזרא שיינברג ועד לגילויים האחרונים על רב שמואל טל. חשבתי להציע לקבוע שכל רב שמקבל אדם לייעוץ בנושאים של זוגיות יעשה זאת בנוכחות של אשתו. אם לאשה יש מה להציע בייעוץ, אז זהו מצב אידאלי. וגם, אני חושב שצריך לדרוש מרבנים שחטאו להתוודות בפומבי על חטאיהם. ולהראות שמי שעוזב את החטא מתוודה, מטופל פסיכולוגית, ונוקט בצעדים שמראים שהוא לא יחזור לחטא יוכל בזהירות לחזור אל תוך הקהילה.

מה ניתן לעשות כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?

תשובה:

שלום לך,  תודה רבה על דבריך החשובים.

בטרם אענה על שאלותיך, אתייחס לעצם התופעה של רבנים המטפלים באנשים. בעבר, לפני שהמדע התפתח, לפני שתחום הרפואה התפתח ולפני שתחום הטיפול הנפשי נוצר, רבנים עסקו לפעמים גם במתן עצות רפואיות או בטיפול נפשי. כיום, לאחר שיש לנו רופאים מוסמכים, לא יעלה על הדעת שרב יעניק הנחיות רפואיות, יבצע ניתוחים או ירשום תרופות. כך גם לגבי תחום הייעוץ הזוגי והטיפול הנפשי. ההכשרה שעוברים כיום רבנים על מנת לכהן בתפקידם, לא כוללת הכשרה מקצועית לטיפול בזוגות או באנשים הסובלים ממצוקה נפשית.

לכן, חובתו של רב שמקבל פניה מאנשים הזקוקים לטיפול או ייעוץ זוגי, היא לרכך את מצוקתם על ידי כך שיעודד אותם לגשת לטיפול אצל גורם מקצועי. כל רב שלוקח על עצמו את תפקיד המטפל הזוגי, כלומר- קובע פגישות נוספות עם בני הזוג ומציע להם לטפל בעצמו במצוקתם, מועל בתפקידו ויש להיזהר מפניו. לא משום שמדובר בהכרח באדם נצלן, אלא משום שמדובר באדם שעוסק בדיני נפשות, מבלי שיש לו כלים מתאימים לכך, וסופו שיביא לידי פגיעה, גם אם מתוך כוונות טובות.כאשר בני הזוג בשום פנים ואופן לא מוכן לפנות לטיפול מקצועי, יש לדון מהם מגבלות הסיוע שהרב יכול להציע להם. אך לרוב זה לא המקרה. לרוב בני זוג מקבלים את עצת הרב לפנות לייעוץ זוגי,וכל מה שהם צריכים זה עידוד לפעול בכיוון מקצועי, תוך הכוונה לאיש טיפול ראוי, המתאים להשקפת עולמם.

וכעת לשאלותיך. כדי למנוע מהתופעה של רבנים פוגעים לחזור על עצמה, אציע כאן שלוש נקודות:

הראשונה, להעלות למודעות הציבורית את חשיבות הטיפול המקצועי, ההפניה לאנשי טיפול בעלי השקפת עולם רלוונטית, והסכנות הכרוכות בפניה לרבנים או לאנשים שהם חסרי הכשרה בכל הנוגע לתחום המסוכן של בריאות הנפש או הייעוץ הזוגי. השנייה: להצטייד במכשיר הקלטה בעת פגישה שהיא גורלית עבורנו. זה דבר שהוא נכון עבור כל שיחה גורלית, לא רק לשיחה עם רב. אין עבירה פלילית בהקלטת אדם כאשר המקליט נוכח בשיחה. ניתן כמובן גם ליידע את הרב שהשיחה מוקלטת, אך לא חובה. השלישית, לקבוע קוד אתי שיטיל מגבלות על המפגש בין הרב לפונים אליו. רב שיפר את הקוד הזה יהיה כפוף לסנקציות.

תודה על דבריך, והלוואי שיהיו עוד אנשים כמוך שמוטרדים מהנושא ומבקשים לעשות שינוי.

אוריה

למה השואה קרתה בעוצמות כה אדירות וזוועתיות? למה בכזה סבל?

שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי משום שאף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך", שכן ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך", ואני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?

אשמח לתשובה, תודה

תשובה

שלום רב,

אתה שואל שאלה חזקה מאוד. הרשה לי להזמין אותך לתרגיל מחשבה קצר: דמיין לעצמך שאתה שואל את השאלה הזו, ומקבל תשובה שמניחה את דעתך ואתה מרוצה ומרגיש שנגולה אבן מלבך: "סופסוף הבנתי! הבנתי מדוע השואה התרחשה בעוצמות כה אדירות, מדוע היה הכרח בכל כך הרבה סבל!". ואכן, ברמה האישית זוהי חוויה חיובית. מרגיע לחשוב שיש לנו תשובה אמיתית לשאלה שמייסרת אותנו. אבל כשמדובר בנושא כמו השואה הבעיה מתעוררת לדעתי  ברמה המוסרית והדתית ישנן התרחשויות שבהן הסבל הוא קיצוני ובלתי נתפס עד כדי כך שאין דרך להכיל את משמעותם בשכלנו.להבין אירועים מסוג זה פירושו לסגור אותם בתוך משבצת ובכך לא לתת מקום לממד הקטסטרופלי שהן נושאים בחובם. כאשר אנחנו "מבינים" קטסטרופה בסדר גודל כל כך קיצוני, אנחנו למעשה מקטינים אותה ומבטלים אותה.

האם קורה לך שאנשים בסביבתך התנהגו כאילו הם מבינים אותך אבל הרגשת מועקה גדולה כי אתה יודע שהם רחוקים מאד מהבנה ? זוהי דוגמא פשוטה לאופן שבו "הבנה" של משהו עלולה דווקא להחמיץ אותו. אבל למעשה, בנושא כמו השואה לא רק ההבנה השגויה היא הבעיה אלא אף "ההבנה הנכונה". אנסה להסביר: תורת התארים השליליים של הרמב"ם למשל ( מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ח )  שוללת את האפשרות לתאר את הקב"ה בשמות תואר, גם אם אלו תארים נכונים וטובים, מאחר וכל נסיון לתאר את הקב"ה, שהוא אינסופי, למעשה מקטין ומצמצם אותו. לדעתי, להבדיל, עלינו להתייחס אל השואה באותה מטבע. הממדים הבלתי נתפסים של השואה, על הסבל והאכזריות שבהם, הם אינסופיים,  וכל יומרה להסביר אותם מצמצמת אותם.

בדבריך אתה עושה דבר מדוייק ונכון מאוד: אתה מזכיר את ניצול השואה, מעמיד מולו את כל התשובות שקיבלת עד היום, וטוען שבנוכחותו התשובות הללו לא מניחות את הדעת. אתה כמובן צודק. אני חושבת שהחובה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי ניצולי השואה היא לא להבין. להיפך, עלינו לדעת שאנחנו לא מבינים מה באמת עבר עליהם, איך עבר עליהם, ובוודאי שלא מבינים מדוע. יחד עם זאת, אנחנו מעוניינים לשמוע, לחבק, ובעיקר לכאוב ולשתוק. רק רק בהעדר תשובה אנו נותנים מקום לשואה, לקורבנותיה, ולמי ששרדו אותה.

מיניות ודתיות

שלום,

כל כתבה שאני קוראת על נישואין יהודיים הם על הקשר הנפשי שבין איש לאישתו ואני מבינה למה..  זה באמת מדהים.

אני יודעת מה אסור שיהיה בקשר הפיזי אבל באמת שאני כבר לא מבינה את המותר , התחזקתי ועד לפני שנתיים הייתי בעולם חילוני כך שעכשיו אני לא יודעת אם הדברים שאהבתי בזוגיות החילונית שהייתה לי מותרים גם בזוגיות הדתיה שתהיה לי בעזרת ה´ ,  אני יודעת שהיהדות כן מאוד מקדשת את יחסי האישות אבל מצד שני זה נשמע לי  שעושים את זה בכמו קרירות או עדינות כזו .. בעיקר בשביל המצווה ואני שואלת – האם גם הם מפלרטטים , צוחקים , האם הבעל מרים אותה והיא צוחקת בקול, האם הוא מדגדג אותה והיא מחבקת אותו .. האם במהלך היחסים צריכים להיות כאלה .. רק אוהבים או שיש גם תשוקה , תעוזה וטירוף כזה ! כי מכל מה שאני קוראת זה נראה שהכל באהבה עדינה כזו ומחושבת…  ולא יודעת, אני לא אדם כזה שקט .. אני אוהבת טירוף כזה,  האם היחסים והדיבור צריכים להיות עדינים כאלה כל הזמן ונזהרים? כי אני רוצה להיות פתוחה איתו ב100% , בלי מסכות , להשים הכל על השולחן. ולא נראה לי  שאני אישה עדינה כזו, אני קצת מטורפת ואוהבת את זה – אבל כאן אולי השאלה הגדולה – יכול להיות שזה  בהשפעת העולם החילוני שהכרתי?

אני חייבת תשובה כדי לדעת האם אני אוהבת את כל הפלרטוטים , הצחוקים והדברים האלה בעקבות העולם החילוני *או* שזה טבעי ונמצא גם אצל הזוגות הכי דתיים. 

תודה מראש , תשובה תביא לי הרבה נחת כי אני נורא מבולבלת. 

 

תשובה 

לשואלת היקרה.

ראשית אני רוצה לברך אותך על תהליך ההתחזקות שלך. מאחלת לך שתרגישי איך ה' איתך בכל רגע ורגע. ולשאלתך: השאלה שלך נפלאה, והיא מעידה על חוש בריא מאוד בכל הנוגע לזוגיות ולמיניות. אני יכולה להבין מדוע קיבלת את הרושם, המוטעה, שהאווירה בין בני זוג דתיים היא  אך ורק "כבדת ראש" ורצינית. הדיבור על מיניות בקרב הציבור הדתי נעשה פעמים רבות מתוך כובד ראש ועדינות רבה מתוך הרצון לדייק ולשמור על צניעות וכבוד. ייתכן שמשם כך נוצר הרושם שגם המיניות עצמה היא כזו, נטולת קלילות, תעוזה, שמחה וצחוק בריא. אבל למען האמת, אין כל סיבה, הלכתית או דתית, להכביד את האווירה הנלווית לאינטימיות וליחסים המיניים בין בני זוג.. כבר בתורה המילה שנבחרה כדי לבטא מגע מיני היא "לצחק" מלשון צחוק ושמחה: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. (בראשית, כ"ו, ח). "

שאלת התעוזה זוכה ליחס מורכב יותר. הגמרא מתחבטת בשאלה עד כמה מותר ראוי שיחסי האישות בין איש ואשתו יהיו  נועזים. בגמרא מובאות דעות לכאן ולכאן, ויש לציין כי הסוברים שהתעוזה היא יתרון, הם רבים יותר מאלו הסוברים שאין לזה מקום. המתנגדים לתעוזה הם: ר' יוחנן בן דהבאי (נדרים כ' ע"ב ואמא שלום אשתו של ר' אליעזר (שם). התומכים בתעוזה הם: ר' יוחנן על שיטת חכמים (נדרים כ' ע"ב), מעשה באישה שבאה לפני רבי (שם) מעשה באישה שבאה לפני רבא (שם), עצת רב חסדא לבנותיו (שבת, קמ ע"ב) ואפשר גם לפרש כך את הסוגיה על המשיא בתו לתלמיד חכם (המימרא של ר' מאיר בפסחים מ"ט ע"ב). עמדת התומכים היא זו שהתקבלה להלכה (למשל : רמב"ם הלכות איסורי ביאה, כ"א, י').

לבסוף אני רוצה להתייחס לשאלתך, האם "זה טבעי ונמצא גם אצל הזוגות הכי דתיים".  כלומר את לא רק שואלת שאלה הלכתית רוחנית, אלא גם שאלה סוציולוגית: "איך זה אצל הדתיים?" ובכן, בדרך כלל כאשר זוגות דתיים נמצאים בציבור, הם שומרים על צניעות וממעטים במגע. מאחר וקשה לראות בפועל איך הם נוהגים, אנחנו יכולות רק לשער. אני משערת שאצל זוגות רבים המגע מתאפיין בתכונות שאת מחפשת: קלילות, שובבות וצחוק בריא. מאחר ואין על כך כל איסור הלכתי, ומאחר ורבים מהאנשים הדתיים שאני מכירה הם אנשים מלאי הומור, שמחת חיים ושובבות, אני משערת שהמגע ביניהם איננו שונה בעניין הזה. אני מאחלת לך שתמשיכי לשלב בין יראת ה' לאהבת ה', ושתזכי לזוגיות שמחה ועוצמתית.

עוגה לשבת ברגע האחרון

לפעמים, מרוב לחץ ביום שישי קצר, קורה שרק ברגע שלפני האחרון אני נזכרת שאני רוצה לאפות עוד עוגה לשבת.

יש לי טיימר בתנור שגורם לכיבוי התנור אחרי זמן מתוכנן מראש.

האם יש לי אפשרות להכניס עוגה לתנור לפני שבת ולכוון שהתנור יכבה בזמן בו העוגה אמורה להיות אפויה?

 

התשובה:

שלום רב.

שאלתך טובה וודאי שעוגה חמה וטעימה בשבת זה דבר נפלא!

ראשית, יש לדעת שבשונה מעניינים אחרים שיכולים לפעול בשבת ע"י שעון שבת (כהדלקת אור למשל), בדיני בישול ואפייה הדין קצת שונה, ואין היתר שכל המלאכה תיעשה מעצמה בשבת. הטעם המרכזי לעניין הוא החשש "שמא יחתה בגחלים",  כלומר: במאכל המתבשל במהלך השבת  גם אם ההנחה על האש נעשתה ביום שישי, יש חשש שאני ארצה לזרז את מלאכת הבישול, ולשם כך אהפוך את הגחלים על מנת להגביר  את האש, ובכך אעבור על מלאכת הבערה מדאורייתא.

עם זאת, במצב שבו התבשיל או המאפה מוכן בכניסת שבת, גם אם באופן חלקי – התירו חכמים, בתנאים מסוימים, להמשיך את אפייתו או בישולו בשבת עצמה.

לגבי אפייה בתנור:

המשנה במסכת שבת אומרת: "אין נותנים את הפת לתנור עם חשכה (כלומר לפני כניסת השבת)… אלא כדי שיקרמו פניה". הב"ח (אורח חיים סימן רנד) מלמד שדין זה רלוונטי לא רק לפת אלא גם לעוגה.

בגמרא (שבת דף יט עמוד ב) ובראשונים שם דנים מהי בדיוק קרימת הפנים.

לגבי פת, הרמ"א מסביר שהמדד לקרימת הפנים הוא שאם פורס את הפת אין החוטים נמשכים, כלומר – הבצק מספיק יציב ובפריסה לא נמשכים מעין חוטי בצק. נראה לי שדין זה אינו מתאים לעוגה, ובעוגה נראה שקרימת הפנים היא ההתקשות של החלק החיצוני של העוגה.

דיון נוסף הוא בשאלה האם יש צורך ששני צדדי הפת (שנראתה כנראה כפיתה של ימינו) צריכים לקרום או שדי בצד אחד. ביחס לעוגה, לכתחילה ראוי להחמיר ולדרוש שיקרמו פניה של העוגה משני הצדדים, כלומר – שהחלק החיצוני של העוגה יתקשה מלמעלה ומלמטה. למעשה, קשה לדעת מתי מתקשה החלק התחתון, אך במצב שבו העוגה נמצאת במרכז התנור אפשר להניח שכאשר התקשה חלקה העליון של העוגה גם החלק התחתון כבר התקשה.

דגשים נוספים:

  1. כל עוד התנור פועל, אין לפתוח את דלת התנור, כיוון שייתכן שהטרמוסטט כיבה את גוף החימום של התנור, ובשעת פתיחת הדלת יופעל התנור בחזרה.
  2. התנור נשאר חם גם לאחר שכבה, ולכן אם פתחת את התנור לפני שהתקרר והעוגה איננה אפויה דיה, אסור לסגור את התנור בחזרה כי בכך את מזרזת את פעולת האפייה.

 

לסיכום: אם ברגע כניסת השבת פני העוגה כבר נקרשו והתקשו, יש אפשרות להמשיך את האפייה עד שהעוגה תיאפה לחלוטין ע"י כיוון שעון (טיימר) שיכבה לחלוטין את התנור.

כמובן שיש לוודא שהתנור מכבה את עצמו לגמרי (ואין צורך לכבות את צפצוף הטיימר למשל), וכן שאין אור שנדלק ברגע פתיחת התנור. אין לפתוח את דלת התנור עד שכבה, ולאחר פתיחתה – אם העוגה עדיין אינה אפויה לגמרי והתנור הכבוי עדיין חם, אין לסגור אותה בחזרה כל עוד העוגה מונחת בתנור.

בתיאבון ושבת שלום

בת שבע

————————————————————————————-

מקורות להרחבה:

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנד סעיף ה:

אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא (כה) כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) טו פניה (כו) <ב> המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה (כז) ואין החוטין נמשכין, (כח) קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה (כט) טז למעלה ולמטה, (ל) ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני).

ב"ח אורח חיים סימן רנד:

ובפשטיד"א ופלאדי"ן צריך שמה שהוא בתוכה גם כן כמאכל בן דרוסאי דאם לא כן (ד)אכתי אתי לחתויי כדי שיתבשל מה שבתוכה אבל בעוגה כשאין בתוכה דבר סגי בקרימת פני העוגה שהוא סימן דכל העוגה נאפה כמאכל בן דרוסאי.

הערות:

  • תשובתי זו נשענת על שיטות הפוסקים שפסקו שבהכנסת דבר לתנור אין בעיה של "הטמנה". היו מן הפוסקים שסברו שיש חשש להטמנה בתנור אך כבר הטור פסק :

 

טור אורח חיים הלכות שבת סימן רנז

אבל בתנור וכן בחפירה זו שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה לא דמי להטמנה ואין להחמיר בה יותר מבשהייה על גבי כירה

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן רנג – שהיית תבשיל על כירה מערב שבת

ומותר לסגור את דלת התנור בשבת, ואין בזה איסור משום מטמין בשבת. ואין צריך להניח שם איזה חפץ כדי שדלת התנור לא תיסגר לגמרי. ואם התבשיל שבתנור אינו מבושל לגמרי, אסור לסגור את דלת התנור בשבת. [ילקו"י שם עמוד קא].

  • תשובתי זו נשענת על שיטות הפוסקים שאף אם תנור נחשב לאש מגולה אין צורך במקרה כזה ב"גריפה וקטימה". (הרמ"א בסימן רנ"ג פסק כשיטת חנניה בסוגיא וגם השו"ע הביא את שתי השיטות ונחלקו האחרונים כמי פסק השו"ע. ובכל מקרה בפת מודים חכמים לחנניה!)

ומכל מקום, אולי ראוי להחמיר ולסמן על ידי סלוטייפ או מדבקה שאין לגעת בכפתורי התנור.

הילדים בונים 'אוהל' בשבת – זה אסור?

שלום רב.

הילדים שלי לפעמים משחקים במשחק של בניית אוהל משמיכות בחדר שלהם בשבת אחר הצהריים.

בשבת אחת התארח אצלנו אורח שזרק לי הערה על כך שיש בעיה הלכתית עם זה.

האם זה נכון?

 

התשובה:

 שלום רב.

בניית אוהל היא משחק נהדר שמפתח יצירה, דמיון, מוטוריקה ושיתוף פעולה, ובכל זאת היא דורשת דיוק ובירור לגבי שבת.

חכמים אסרו לבנות אוהל ארעי בשבת (שבת קכה עמוד ב) וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שטו).

אמנם, חכמים התירו להוסיף על אוהל ארעי, כל עוד חלק מגגו כבר קיים, ואפילו אם נבנה מגגו רק טפח, כלומר 8 ס"מ. הדוגמא המופיעה בגמרא למקרה כזה היא סככה שנפתחת ונסגרת: אם היא פתוחה לפחות טפח מותר להמשיך ולפתוח אותה בשבת.

לכן נראה שאם ילדייך מרחיבים "גג" אחר שכבר קיים – כגון מיטה גבוהה או שולחן – אפשר להתיר להם לבנות. (ראי משנה ברורה סימן שטו סעיף קטן יד)

במידה והם בונים אוהל שלם להיות בתוכו, כגון על גבי כיסאות, עליהם לשנות מסדר הבנייה הרגיל, כלומר למתוח את השמיכה תחילה ורק אחר כך להכניס את הכיסאות או המקלות תחתיה. באופן כזה  מותר (ראי פניני הלכה, שבת כד סעיף ז).

 

באופן כללי, הייתי ממליצה לחשוב על הדרך הנכונה להעיר לילדים בשאלות של הלכה בכלל והלכות שבת בפרט. אם הילדים קטנים ואינם מבינים אין טעם להעיר להם, לילדים יותר גדולים כדאי להסביר בנועם ולהציע להם לשחק באופן המותר.

 

שבת שלום

בת שבע

 

————————————————————————————-

מקורות להרחבה:

 

הרב מלמד, פניני הלכה, שבת , פרק כד סעיף ז:

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, אבל אם משנים את סדר הקמתו – מותר. לפיכך, אסור לילדים לפרוס שמיכה על כסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. אבל אם ימתחו תחילה את השמיכה באוויר ואח"כ יכניסו את הכסאות תחתיה – מותר. וכן אסור לבנות מאבני לגו בית או חנייה שיש בהם חלל של טפח על טפח, אבל אם יאחזו קודם את הגג ואח"כ יחברו תחתיו את הקירות – מותר(לעיל טו, ה).

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שטו סעיף א

אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי; (ב) ודוקא גג, אבל מחיצות (ג) מותר.

האם מותר להשתתף באירוע "שרים וזוכרים" ביום הזיכרון שבספירת העומר?

השאלה: 

שלום,
אשמח להבין את ההתלבטות ההלכתית (ואם יש, פסיקה) בנוגע להגעה לארועי זוכרים ושרים ביום הזכרון לחללי צהל, ביחס לאיסורים של ספירת העומר. ספציפית קשה לי הנקודה שמדובר בארוע של מוזיקה חיה, שכן אני נוהגת לשמוע מוזיקה באוזניות במהלך ספירת העומר.

תשובה:

תקופת ספירת העומר, שכעת אנו מצויים בה, מהווה מעין חול המועד בין החג הראשון – פסח, ובין החג השני – שבועות (רמב"ן ויקרא כג, לו), וביסודה זוהי תקופה שמחה ומרוממת, בה אנו מתקדמים צעד צעד לקראת קבלת התורה.

אירוע הסטורי טראגי של מות תלמידי רבי עקיבא במהלך הימים הללו, הפך את מהותם ואת יחסינו כלפיהם מימי שמחה לימי אבלות (יבמות סב, ע"ב). יתר על כן, במהלך השנים, בעקבות החורבן והגלות התנקזו לתקופת הספירה אירועים קשים נוספים, שהחריפו את תחושת הצער, כגון: מסעות הצלב וגזרות תתנ"ו במאה ה-13, פרעות ת"ח ות"ט במאה ה-17 ועוד.

כביטוי לאבלות הלאומית, רווח בתפוצות ישראל המנהג שלא להינשא ושלא להסתפר בימי הספירה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג. וישנן מסורות שונות מהם הימים המחייבים במנהגי האבלות). אולם בקרב חלק מן הפוסקים (בעיקר מאוחרים ובעיקר בני עדות אשכנז) הלכו והתווספו מנהגי אבלות כגון איסור מחולות, שירה ונגינה, שבאו בעקבות איסורי הנישואין.

כתוצאה מכך יש גם מי שמחמיר בכל נגינה וזמרה, אם לא לצורך מצוה (כפי שהובא בשולחן ערוך בהלכות תעניות אורח חיים סימן תקס ס"ג). למשל, מגן אברהם, פרי מגדים וערוך השולחן (סי' תצג) התירו נגינה ומחולות של מצווה בלבד (ברית מילה, בר מצוה וכד'), כאשר הדבר מקובל, ולא של רשות. ובעל המשנה ברורה כתב: "בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר". שימי לב שהוא אינו כותב שאסור (ואף לא מדרבנן), שכן זהו מנהג בלבד.

אולם רבים מן המקורות העוסקים באיסור שמיעת מוזיקה בכלל, דנים בתקופת בין המיצרים, או אף לאורך השנה כולה בשל חיוב האבלות על החורבן (סוטה מח, ע"א, רמב"ם תעניות, פ"ה, הי"ד), לפוסקים אלה, איסורי המוזיקה מהלכות האבלות מועתקים גם לימי ספירת העומר, שאף בהם ישנה אבלות מסויימת. אך כבר הרמ"א כתב שנהוג להקל בשאר ימות השנה. ואכן לצערנו, רובנו לא מקפידים על הימנעות משמיעת מוזיקה במהלך השנה כזכר החורבן. 

בנוגע לשמיעת שירים ווקאליים באמצעות מכשירים אלקטרוניים (רדיו, טלפון נייד וכד'), ישנם מתירים, המחלקים בין שירה "חיה" ובין שירה מוקלטת (אגרות משה יורה דעה חלק ב, קלז, ואורח חיים חלק א, קסו,  יחוה דעת חלק ו, לד, חלק ג, ל), וישנם אוסרים (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז). יחד עם זאת, רבים מודים ששמיעת מוזיקה מוקלטת מותרת, שכן אינה נחשבת כשירה ממשית, ולא נכללה באיסור המקורי (חלקת יעקב אורח חיים סימן סד), ובדומה לכך איננו יוצאים ידי חובה בשמיעת מגילה דרך הרדיו. מלבד זאת מדובר בדבר שגרתי, שאין בו חגיגיות או שמחה מיוחדת, ולכן היא מותרת בימי הספירה.

לעניינינו, כל ההנמקה להחמיר בשמיעת מוזיקה נועדה למעט בשמחה ובריקודים. כל זה אינו שייך כמובן בשירי זיכרון ואבלות, וכבר נהגו לחלק בין סוגי המוזיקה, ולהתיר שירי עצבות, המעוררים הספד ובכי (שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן שסח). ויותר מכך, ערבי הזיכרון לנופלים אף מהווים תיקון לגורם האבלות – שנאת חינם, ויש בו אחדות, כבוד, הזדהות ואהבה בין חלקי העם ובין יחידים. יוצא מכך, שלא רק שאסור להשתתף בערבי זיכרון אלה, אלא אף יש בהם צד של מצוה.

בברכה,

עידית

 

למה לנשים לא צנוע ללבוש מכנסיים?

למה לנשים לא צנוע ללבוש מכנסיים?

תשובה:

שלום לך,

התורה ציוותה אותנו: לֹא־יִהְיֶ֤הכְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה (דברים כב, ה). הגמרא במסכת נזיר דנה בהיקפו של האיסור (נזיר נח-נט). רוב הפוסקים הסיקו להלכה, שהאיסור חל רק כאשר לובש אדם את בגדי בני המין השני ויושב ביניהם, לשם פריצות, במטרה שייווצר בלבול בין המינים. כאשר האדם מתכוון למטרה אחרת, ולא להידמות לבני המין השני, למשל כשנגרם לו צער או בושה מחמת מראהו, וכן במקרים של תועלת מעשית, כגון: התעמלות, הגנה מפני גשם ורוח פוסקים רבים נוטים להתיר. מסיבה זו פוסקים שונים הקלו בניתוחים פלסטיים לגברים, אף שמקובל שזהו מנהג נשים.

לשאלתך בעניין לבישת מכנסים, ניתן להוסיף כי הנורמה החברתית המקובלת בציבור משפיעה באופן ניכר על הגדרת האיסור, ולכן לא תמיד הקריטריונים הינם חד-משמעיים, ומנהג המקום יכריע, אם מדובר בלבוש מותר או אסור. בימינו לבישת מכנסיים מאפיינת את שני המינים, ולכן אין מדובר ב'כלי גבר'. במקרה כזה, יש מקום להתיר (הרב עובדיה יוסף, יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד). כמובן שהאמור לעיל נוגע אך ורק ללבישת מכנסיים צנועים וארוכים שאינם צמודים.

בסיום דבריי ברצוני להעיר בקצרה, כי מבחינה פורמלית אין איסור על לבישת מכנסיים לנשים (בתנאים שפירטתי), אולם מעבר לכך ישנה גם הנורמה החברתית הקיימת בחברה הדתית, וכאן התקבל המנהג לפיו נשים נמנעות מלבישת מכנסיים על אף ההיתר, מעשה זה מבטא הצהרה על מחויבות למצוות, והשתייכות לדת משה ויהודית. למרות שבימינו גדל מספרן של הנשים הלובשות מכנסיים, עדיין אין מדובר במנהג המקום, ולכן כאשר אין צורך מובהק הייתי שוקלת שנית, אם ברצוני לעשות זאת.

עידית ברטוב

 

התשובה בהרחבה:

על גדרו של האיסור לֹא־יִהְיֶ֤הכְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔הוְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה (דברים כב, ה), נחלקו בגמרא (נזיר נח-נט), ר' אליעזר בן יעקב וחכמים. לשיטת חכמים, האיסור המכונה בתורה 'תועבה', חל רק כאשר לובש אדם את בגדי בני המין השני ויושב ביניהם, לשם פריצות, במטרה שייווצר בלבול בין המינים. ואילו לשיטת ר"א בן יעקב נאסר על גברים להתקשט ולהתייפות כדרך הנשים באופן גורף (וכן להיפך). רוב הפוסקים נקטו בשיטת חכמים, והחילו את האיסור במקרים של חוסר צניעות בלבד, (למשל בית יוסף יורה דעה סימן קפב, סעיף ה, יביע אומר חלק ח, אורח חיים סימן נד(.

לרוב הדעות, כאשר האדם מתכוון למטרה אחרת, ולא להידמות לבני המין השני, למשל כשנגרם לו צער או בושה מחמת מראהו, וכן במקרים של תועלת מעשית, כגון: שידוך, התעמלות, קבלה לעבודה, הגנה מפני גשם ורוח (ט"ז יורה דעה סימן קפב, אות ד), או התחפשות בפורים (רמ"א אורח חיים סימן תרצו, סעיף ח) , כאשר אין חריגות במראה, פוסקים רבים נוטים להתיר, ראו למשל תוספות שבת נ ע"ב: שמתבייש לילך בין בני אדם שרי =מותר דאין לך צער גדול מזה, יתר על כן, כתב המאירי שם בפירושו, שאפילו אם הכוונה במעשים ליפות עצמו אין כאן משום לבישת שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר, שכן מעשהו נועד להיראות מכובד בין הבריות שלא יתגנה, ויתחלל שם שמים על ידי מראהו. מסיבה זו פוסקים שונים הקלו בניתוחים פלסטיים, ובהסרת שיער או צביעתו לגברים, אף שמקובל שזהו מנהג נשים(שרידי אש חלק ב סימן מא, אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סא, ציץ אליעזר חלק כב, סימן יד, מנחת שלמה תנינא (ב-ג), סימן פו, מנחת יצחק, חלק ו, סימן קה, משנה הלכות חלק ד, סימן רמז). אם כי ישנן גם דעות אוסרות (ב"ח יורה דעה סימן קפב, שבט הלוי חלק ו סימן קיח).

יש להוסיף כי הנורמה החברתית המקובלת בציבור משפיעה באופן ניכר על הגדרת האיסור, ולכן לא תמיד הקריטריונים הינם חד-משמעיים, ומנהג המקום יכריע, אם מדובר בלבוש מותר או אסור (רמב"ם עבודה זרה פרק יב הלכה ט, שולחן ערוך יורה דעה סימן קנו סעיף ב וסימן קפב סעיף א). בימינו לבישת מכנסיים מאפיינת את שני המינים, ולכן אין מדובר ב'כלי גבר'. במקרה כזה, יש מקום להתיר לנשיםלבישת מכנסיים ארוכים שאינם צמודים (רמב"ם ספר המצוות לא תעשה לט-מ, יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד, הרב יצחק עראמה הי"ד, תחומיןכג).

http://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-1505/

האם אפשר לתת בלנדר חלבי לדתל"ש שאולי יעשה בו שימוש לא כשר?

קנינו שייקר חדש ורצינו לשאול האם אפשר לתת לבננו שאינו שומר תורה ומצוות את הבלנדר הישן שלנו. אנו חוששים שהבן יכניס מזון בשרי לבלנדר ששימש עד עכשיו למאכלים חלביים. היחסים עם הבן מעט מורכבים, ולכן לא שייך לבקש ממנו להקפיד על כך. תודה

תשובה:

שלם לכם,

אני מבינה את מורכבות הסיטואציה שאתם מתארים, וכמוכם אנשים רבים מתמודדים אתה. יצירת קשרים עם מי שאינם שומרי מצוות ושמירה עליהם חשובה מאוד, ובוודאי שהקרבה והחום חשובים כפליים כאשר מדובר ביחסים עם ילד שהפסיק לשמור מצוות. על כן יש צורך לברר כיצד לשמור עליו מבלי לוותר על הקיום ההלכתי שלנו, וחשוב לפנות ולברר כיצד לפעול. אני מאחלת  שתגיעו בקרוב ליום של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

היסוד ההלכתי שיש לברר כדי לענות על שאלתכם הוא האם בנתינת הבלנדר ישנו איסור של – לפני עיוור לא תיתן מכשול? כלומר, האם עצם מעשה הנתינה שלכם יביא את בנכם להיכשל בביצוע עבירה?

אמנם איסור ההכשלה הנו איסור מהתורה, אולם הגמרא מבארת (ע"ז ו ע"ב) שאיסור זה הוא רק במצב של "תרי עברי נהרא" (שני עברי הנהר), זאת אומרת, שללא עזרת המכשיל אין הנכשל יכול להגיע אל האיסור, כמו נזיר העומד על שפת נהר וכוס היין נמצאת מעברו השני של הנהר, וללא הושטת הכוס ע"י אדם שלישי לא יוכל הנזיר לשתותה.

יחד עם זאת, כאשר מסייעים לאדם אחר לעבור עבירה בפועל ואין מדובר בשני עברי הנהר, זהו איסור מדרבנן (תוס' שבת ג ע"א). לכן נאסר למכור כלי עבודה חקלאיים בשנת השמיטה לאדם החשוד שיעבוד בשדהו, וזאת אף על פי שיכול לקנותם מנכרי (משניות שביעית פ"ה מ"ו). כל זה אמור כאשר החפץ נועד לאיסור בלבד, אך במצב שיכול לשמש גם להיתר (כדוגמת הבלנדר), אין האיסור חל (סוף המשנה שם), ובכל מקום שניתן לתלות בהיתר, תולים (ע"ז דף טו ע"ב).

במקרה המדובר אתם אינכם הגורמים לביצוע האיסור, ואם הבן רוצה להטריף, יוא יעשה זאת בכל כלי, גם בחדש, ואינו זקוק לעזרתכם. גם איסור דרבנן אין מכיוון שהכלי משמש גם להיתר. 

ברצוני לענות בקצרה לחשש לאיסורי הכשרות שהעליתם בשאלתכם. החשש לשימוש אסור בבלנדר הוא מאוד רחוק מכיוון שרוב השימוש בבלנדר הוא למאכלים קרים. רק במצב שהבן יעביר מאכל בשרי רותח מסיר שעמד על האש לתוך מכל הבלנדר, ושהשהו בתוכו מאכל חלבי למשך יממה, תיווצר בעיה הלכתית (שו"ע יו"ד סימן סח סעיף יא, וסימן קה סעיף ב). לכן אין מקום לחשוש לכך.

למסקנה: החשש שהבן ייכשל באיסור במקרה זה הוא רחוק, ואף אם חלילה יבשל הבן בשר בחלב, אין במעשה מסירת הכלי הכשלה או סיוע לדבר עבירה. מכיוון שהיחסים בינכם ההורים ובין הבן מורכבים, ויש בנתינת הבלנדר צעד קטן של התקרבות וחיזוק הקשר בין הצדדים, חשוב עוד יותר לנקוט בהיתר. והאמת והשלום אהבו.

עברתי תאונת דרכים, האם אוכל לברך ברכת הגומל בנוכחות 10 חברות שלי?

עברתי תאונת דרכים, האם אוכל לברך ברכת הגומל בנוכחות 10 חברות שלי?

תשובה:

ב"ה שגמלך כל טוב ויצאת בשלום מתאונת הדרכים.

החובה ההלכתית לברך את ברכת הגומל מבקשת לעזור לנו לנתב את השמחה וההודיה הטבעיים שעולים בנו בעת הצלה מצרה לפני בורא עולם ולאומרם בפורום ציבורי.

בדרך כלל כאשר ההלכה מורה לנו לעשות דבר בפורום ציבורי כוונתה לפורום של עשרה גברים. ואכן גם בהקשר ברכת הגומל נראה מהפוסקים שזהו הפורום הטבעי לברכה, ואם כך עלייך לברך דווקא בפני גברים.

ובכל זאת, הפוסקים מתייחסים למקרה של אדם שהתחייב בברכת הגומל, ובירך את הברכה בפורום אחר, ומכריעים שבדיעבד יצא ידי חובה גם בברכה כזו (כך מכריע הטור), ובכל מקרה אסור לו לחזור ולברך את הברכה שנית במניין כי זו עשויה להיות "ברכה לבטלה" (כך כותב השולחן ערוך).

דבר פשוט הוא שגם נשים מחויבות להודות לקב"ה על הנסים שאירעו להם. ובכל זאת הפוסקים מזכירים שנשים לא נהגו לברך ברכת הגומל, ומסבירים זאת בתחושה פנימית של נשים של חוסר צניעות לעמוד ולברך בפני עשרה גברים.

כשמנסים לדייק מה יחסם של הפוסקים לתחושה הזו – אפשר לראות שיש מהפוסקים שדוחים את הבסיס ההלכתי שלה וקוראים לנשים להקפיד לברך את ברכת הגומל בפורום ההלכתי הרגיל, דהיינו בפני עשרה גברים (כך מזכיר הכנסת גדולה), אך יש מהפוסקים שדווקא מזדהים עם הבעייתיות שעשויה להיות בברכה בפני פורום גברי.

הלכה למעשה, כפי שהקדמנו, בדיעבד ניתן לצאת ידי חובת הברכה גם שלא בפני פורום גברי. כיוון שכך כל הפוסקים מכריעים שבמקרה שאישה חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפני גברים – היא יכולה לברך את הברכה גם בפני נשים ולצאת כך ידי חובת ההודאה לקב"ה.

נדמה לי שאת תחושת חוסר הצניעות ניתן לתרגם או להרחיב גם לתחושת המבוכה שאותה את מתארת, ואף לרצון לברך את הברכה ולהודות לקב"ה בפורום נשי שבו את מרגישה בנוח ובנעימות. על כן, על אף שכאמור מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיעשות בפני עשרה גברים – תוכלי לבחור, ואולי גם ישנה עדיפות בבחירה זו – לברך את הברכה בפורום נשי שהוא טבעי יותר עבורך.

בברכה,

חנה

————————————————————————————-

לעיון נוסף

תשובה מורחבת:

מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיאמר בנוכחות עשרה גברים. להסבר הדין לכתחילה נראה את מחלוקת הטור והשולחן ערוך בעניין זה. במסכת ברכות עוסקת הגמרא בשלל מצבים בהם חל חיוב על האדם לברך ולהודות לקב"ה. בדף נד ע"ב מובאת אמירה משמו של האמורא אביי שלומד מהפסוק "וירוממוהו בקהל עם" שהברכה שעניינה הוא לתת שבח והודאה לקב"ה, צריכה להיאמר בפני עשרה. בפשטות כאשר ההלכה דורשת פורום של עשרה לעניין כל שהוא, ההתייחסות היא לפורום של עשרה גברים שמוגדרים בלשון הפסוק: "עדה" או "קהל" כלומר עשרה גברים. האם הדרישה של אביי בגמרא היא הכרחית לברכת הגומל? בכך נחלקו הטור והשולחן ערוך. רבי יעקב בעל הטורים פוסק בסימן רי"ט: "ואם בירך אפילו בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך", כלומר הטור פוסק שניתן לצאת ידי חובה גם אם לא עומדים בדרישתו של אביי לעשרה ולכן אין צורך לחזור ולברך שנית את הברכה. רבי יוסף קארו כותב בשולחן ערוך: "ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא" אמנם הוא מזכיר את שתי השיטות, אך כאשר כותב מרן השולחן ערוך "יש אומרים ויש אומרים", בדרך כלל הוא מתכוון לפסוק הלכה כדעה המובאת ב"יש אומרים" האחרון. בהקשר שלנו: עקרונית פוסק רבי יוסף קארו, שלא יוצאים ידי חובה בברכת הגומל שנאמרת בפני פחות מעשרה. ובכל זאת בסוף ההלכה מוסיף השולחן ערוך: "וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות", תוספת זו מלמדת שגם לדעתו של השולחן ערוך, שחושב שעקרונית חובה לברך את ברכת הגומל דווקא בפני עשרה, עדיין כנראה יוצאים ידי חובה גם בפורום אחר, וממילא כיוון שיש כאן ספק ו"ספק ברכות להקל" – אל לנו לברך שנית בשם ומלכות.

עד כאן ראינו שלכתחילה אין לברך אלא במניין של גברים, אולם יוצאים ידי חובה גם אם הברכה נאמרת בפני פורום אחר. לגבי נשים הפוסקים דנו דיון נוסף.

הדיון מתחיל ממנהג שמוזכר בפוסקים שנשים לא בירכו הגומל. הכנסת הגדולה (אחד מנושאי הכלים על הטור) מביא את המנהג ויוצא נגדו. הוא רואה בעיה גדולה בכך שנשים לא מברכות ברכה זו שהן חייבות בה. לדעת הכנסת הגדולה אין בעיה שאישה תברך במניין גברים כשהיא עושה זאת בצניעות מעזרת הנשים. לאחר מכן הוא מוסיף שאישה שבכל זאת אינה יכולה לברך בפני אנשים, תברך שלא בפני עשרה, אך ראוי שתקפיד לעשות זאת "בפני איש אחד או נשים". בדברים אלו מגדיר הכנסת הגדולה שיש משמעות הלכתית לפורום של נשים שבפניו מברכת אישה את ברכת הגומל, הגם שלדידו טוב יותר שאישה תברך בפני עשרה גברים. האליה רבה מזכיר אף הוא את מנהג הנשים שלא לברך הגומל, אך מעדיף את הפתרון שמזכירים גם פוסקים אחרים כמנהג נפוץ, והוא שהבעל יברך עבור אשתו את ברכת הגומל בבית הכנסת.

בספרי הפסיקה האחרונים המשנה ברורה וערוך השולחן מובא דיון זה להלכה. המשנה ברורה (רי"ט, סעיף קטן ג') מזכיר את המנהג שלא לברך מטעמי 'דרך ארץ' ומביא את ההצעה של הכנסת הגדולה בנוסח קצת אחר: "ויש שכתבו שמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד".  הכנסת הגדולה כתב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד או בפני נשים, ואילו המשנה ברורה כותב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד והשאר נשים. גם ערוך השולחן מזכיר את מנהג הנשים שלא לברך את ברכת הגומל, ועל אף שהוא קובל עליו, הוא חותם את הדברים בהצדקת המנהג מטעם הצניעות: "ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ ולכן נמנעו מזה" ונראה שמוצא היגיון בטעם זה.

העולה מדברי המשנה ברורה וערוך השלחן הוא שאולי יש צד לצדד ולהעדיף שברכת הגומל של נשים תיעשה בפני נשים וזאת מטעמי צניעות ודרך ארץ. האם גם ללא קשר לעניין הצניעות יש צד להעדיף שאישה תברך לפני נשים?

לדעתי כן, ומחשבה זו קשורה למהותה של ברכת הגומל, המיועדת לבטא רגש של תודה, התרגשות ושמחה לקב"ה על הצלה שחווינו בחיינו. במובן זה, ברכה הנעשית בבית הכנסת ונאמרת מאחורי מחיצה, כאשר הציבור העונה לברכה איננו זה שבאופן טבעי אנחנו מרגישות חלק אינטגרלי ממנו – עשויה לעתים להחמיץ את האפשרות לרומם את הברכה מרמת החובה ולתת לה את 'המנגינה' המתאימה לה. הרצון של אישה לברך את הברכה במעמד בו היא מרגישה בנוחות וממילא יכולה לתת למילים מצע והקשר של הודאה משמעותית לקב"ה – יכול להיות גם הוא מניע לצדד ולהעדיף שאישה תברך את הברכה בפני נשים.

לכן נראה שבמידה ואישה  חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפורום גברי בבית כנסת או במקום אחר, תוכל לברך את הברכה  ולהודות לקב"ה על הנס שקרה לה בנוכחות חברותיה.

בשולי הדברים, ייתכן שניתן לדון בשאלה זו בהיבט נוסף. האם נשים יכולות להיחשב מניין במצבים מסוימים? ישנם שני צרכים שונים להם נדרשת נוכחות של עשרה: לדבר שבקדושה, וליצירת ציבוריות. בפסיקת ההלכה אנו מוצאות מספר הקשרים שבהם ניתן תוקף הלכתי למניין נשים. הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סימן ט), פוסק שעשר נשים הן ציבור לעניין קידוש ה'. הבן איש חי מכריע למעשה שלעניין הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת שנעשית מדין "פרסום הנס", ניתן להדליק בברכה גם כאשר יש בבית כנסת רק עשר נשים (שו"ת רב פעלים, ח"ב, שאלה ס"ב). וכן לעניין ברכת "הרב את ריבנו" שנאמרת רק בקריאת מגילה בציבור, העיר המהדיר על "מקראי קודש" לרב פסח צבי פרנק (סימן ל"ה, הערה 3), שכיוון שהצורך בעשרה הוא מטעם פרסום הנס, אף נשים בכלל זה, ועל כן גם מניין נשים הקוראות מגילה יכולות לברך את ברכת "הרב את ריבנו". ניתן להציע שמאחר שברכת הגומל קשורה גם היא להודאה על נס, אולי גם בה הצורך בעשרה הוא מצד ציבור, ואם כן ברכה בפני עשר נשים תהיה מותרת אף לכתחילה.

מקורות:

  1. ברכות דף נד ע"ב 

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא… מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב "וירוממוהו בקהל עם" וגו' מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן? מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן? קשיא. רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן.

  1. שערי אפרים, פתחי שערים שער ד' סעיף כ"ח

שדעת רוב הפוסקים שאשה צריכה לברך או שיאמר לה בעלה "ברוך אשר גמלך.." ותענה "אמן". ונראה שכן יש לעשות גם אם אינה יולדת רק היתה חולה ונתרפאת יש לעשות כן שמעיקר הדין חובה זו על הנשים כאנשים. וקיצרתי אחרי שאין נוהגין כן מחמת הדעת קלה מזלזלין ומקילין בה כמו שמקילין בכמה עניינים וכיוון שקרוב שלא ישמעו מאמר שלא הורגלו בכך מוטב יהיו שוגגין וכו'.

  1. ערוך השולחן או"ח סימן רי"ט סעיף ו

קטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב: "בקהל עם", ונשים לא מקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה.

  1. משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן י"ז

וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב.

  1. מגן אברהם על אורח חיים סימן רי"ט הקדמה לסימן

בכנסת הגדולה תמה "למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי עשרה הא בדיעבד סגי בלא עשרה ולכן תברך בפני איש אחד או בפני נשים" עכ"ל. ואפשר שמנהגן מפני שסבירא ליה שברכות אלו רשות.

  1. משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן ג'

עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד.

  1. שולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ט סעיף ג

צריך לברך ברכה זו בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.

  1. ביאור הלכה ד"ה "לא יצא"

עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל ברי"ש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אע"ג דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]:

אני בשנת אבל. האם מותר לי להשתתף בארוחה לכבוד לידה?

שלום וברכה לכב' הרב.

גיסתי מעוניינת לעשות הפרשת חלה לרגל לידה בע"ה.

אני בשנת אבל. האם מותר לי להשתתף ולאכול מהארוחה?

תשובה

שלום רב,

החיים מזמנים לנו סיטואציות רבות בהן ההרגשות מתערבבות ומתבלבלות: בעוד הלב שרוי בכאב ובצער על אובדן של חיים מהעולם, מתקרבת גם שמחה וברכה שעומדת להביא חיים חדשים אל אותו עולם עצמו..

מבחינה הלכתית, שנת אבל על הורים מוגדרת כי"ב חודש וכדאי לדעת שהסיבה שהאבלות על הורים ארוכה מכל אבלות אחרת קשורה למצוות כיבוד הורים. כלומר, ההלכה הגדירה שכיוון שאנחנו חייבם בכבוד הורינו, הדרך לתת להם כבוד, ובמובן פנימי לבנות את היחס המכבד והמקשר אותנו אליהם – יכול להתקיים גם לאחר המיתה. ההלכות שאת מחויבת בהן במהלך שנה זו, הן למעשה הזדמנות להתעסק עוד בקשר שלך אל ההורה המת ולתת לו את הכבוד והמקום בחייך, וזה מתרחש גם דרך הימנעות מהשתתפות בשגרת החיים הברוכה שמזמנים לנו החיים באופן טבעי.

ההלכה הגדירה שהסיטואציה בה נאסר על אבל להיות חלק ממנה היא "סעודת מרעים", כלומר מפגש של מספר חברים שנפגשים לשם הכיף או השמחה ולא סביב עיסוק ענייני/מקצועי. בסעודה שמוגדרת "סעודת מצווה" יש מבני עדות המזרח שהקלו למעשה במידה ואין במקום מוזיקה או שמחה מתפרצת.

דומני שסעודת חברות של הפרשת חלה לא נכללת בהגדרת "סעודת מצווה" והיא בפשטות, הגם שנעשית לצורך עניין בעל משמעות, מוגדרת כסעודת מרעים. אני מציעה שתקפצי לומר שלום ולהביע בכך את השתתפותך בשמחה המתרגשת לבא בע"ה ואולי אפילו תגידי איזה דבר תורה או ברכה שמתאים לסיטואציה – ולאחר מכן תשובי לביתך ולאבלך.

מניסיוני שלי, אני חשה שבנקודות הכרעה כאלו, מעבר לעובדה שכך ההלכה מורה לנו לנהוג – יש הזדמנות לעסוק באופן פנימי באבלות, בחיבור ובכבוד שיש בתוכנו להורה שנפטר ובתודעה החדשה שהמפגש עם מוות קרוב מעניק לנו לכל מפגש עם מציאות החיים הברוכה והמורכבת.

בברכת המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים

חנה

הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.

מהו מקור האיסור על נשים לברך בחופה?

מהו מקור האיסור על נשים לברך בחופה?

 

תשובה:

התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל".

שלום רב,

כאשר לומדים את הסוגיה במסכת כתובות, ניתן להעלות כיוונים שיאפשרו לנשים לברך את ברכות השבע ברכות בחופה, אך להלכה נפסק שהן אינן יכולות לעשות זאת.

אסביר דברי: הגמרא במסכת כתובות מצטטת ברייתא האומרת: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה" ובהמשך כתשובה לשאלה: "מאי מברך?" מביא רב יהודה את שבע הברכות שאנחנו מברכים בחופה. כאשר מנסים לחשוב מה תפקידן של הברכות בתוך מעמד החופה וממילא מי הוא זה שאמור לברך אותן, עולים שני כיוונים מרכזיים:

א. מפירושו של רש"י לסוגיה נשמע שהברכות הן מעין איחול ותפילה שמברך הקהל את הזוג הצעיר, כלומר הברכות הללו הן חובתו של הציבור,

ב. לעומת זאת ממקור מקביל במסכת כלה נשמע שתפקיד הברכה הוא דרמטי הרבה יותר והוא המתיר לחתן ולכלה לחיות זה עם זו, כלומר הברכות הללו הן חובתו של החתן.

לכאורה, אם נבין את תפקיד ומשמעות הברכות כמו העולה ממסכת כלה, מי שאמור היה לברך אותן הוא החתן עצמו.. זו מציאות שאני מניחה שגם לך לא יצא להיתקל בה מעולם.. זאת בגלל שהמברכים יכולים לברך את הברכה עבור החתן מדין "ערבות" שמאפשר לי לברך ברכה לאדם אחר אף על פי שאני לא מחויבת בה כרגע (מה שמוכר בביטוי: "כל ישראל ערבים זה לזה" שהוא למעשה יסוד הלכתי חשוב), ממש כמו שעושה הרב המסדר את החופה בברכת האירוסין ("שאסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו..") שהיא בוודאי חובתו של החתן.

האם אשה יכולה גם היא לברך את הברכה עבור החתן ולהוציאו ידי חובה? לחלק מהשיטות אין דין ערבות בין נשים לגברים (שיטת הרא"ש במסכת ברכות) ועל כן בברכה קריטית כל כך, שעל פי העולה ממסכת כלה, אם היא לא נאמרת כהלכה החתן והכלה נשארים אסורים זה לזו כמו בזמן איסור נידה, חששו לשיטתו של הרא"ש שאשה לא יכולה להוציא גבר מדין ערבות, ואזי אם היא תברך את הברכות הללו החתן לא יצא ידי חובתו.

כאמור, בסוגיה עולה גם אפשרות אחרת להבנת תפקיד ומשמעות הברכות: רש"י סובר שהברכות הן חובתו של הציבור ותפקידן הוא לאחל ולהתפלל שחיי הזוג החדש יעלו יפה – אם כך, נצטרך לדון האם נשים הן בכלל הציבור או לא..

בעניינים המוגדרים הלכתית כדבר שבקדושה (כמו נשיאת כפיים, קדושה וקדיש, אמירת "ברכו" וכדומה) פשוט הלכה למעשה שנשים לא נכללות בהגדרת ציבור, לעומת זאת בעניינים הלכתיים בהם הצורך בעשרה נובע מעניינים אחרים כמו פרסום הדבר או "ברוב עם הדרת מלך" יש שהגדירו שאף נשים נספרות ונכללות בהגדרת הציבור (על כך ביתר פירוט בהרחבה).

האם ברכת שבע ברכות בחופה מוגדרת כדבר שבקדושה וממילא נשים לא נכללות בהגדרת הציבור שצריך ויכול לברך אותן? צריך לומר ביושר שברכה זו לא אוזכרה במפורש במשנת מגילה שמנתה את ענייני "דבר שבקדושה" ושגם מדברי ערוך השלחן (אבן העזר, סימן ס"ב, סעיף י"א) עולה שהצורך בעשרה בברכה זו נובע מ"דרך כבוד" ואזי יש מקום להכליל גם נשים בהגדרת ציבור. ובכל זאת המנהג המקובל וגם דרך המלך במקורות ובפסיקה גם ברכת חתנים – הצורך בעשרה נובע גם הוא מהדרישה לקהל שהיא ככלל קשורה להגדרת דבר שבקדושה וממילא לא מכלילה נשים בתוכה

שאלתך התייחסה לאפשרות נשים לברך את שבע הברכות של החופה ולכך התייחסתי בתשובתי, ובכל זאת כדאי להזכיר שביחס לאותן ברכות עצמן, כאשר הן נאמרות בהמשך שבעת ימי המשתה – הדיון ההלכתי פשוט הרבה יותר. לגבי הברכה האחרונה: "אשר ברא ששון ושמחה" שיכולה להיאמר גם ללא עשרה, אלא רק בנוכחות שלושה – נראה לי פשוט שאין צורך בנוכחות גברים דווקא על מנת לאומרם וברור שגם אשה יכולה לברך אותן (כך כתבו פוסקים רבים נוספים בני זמנינו), וגם לגבי שאר הברכות פסק הרב יהודה גרשוני שהיה תלמידו של הרב קוק, שכאשר נוכחים במקום עשרה גברים – אשה יכולה לברכם. (הפנייה לדבריו בהרחבה)

בשולי הדברים אני מבקשת להוסיף הרהור: הדיון ההלכתי כמו גם מסורת המנהג לא מאפשרים לנשים לקחת חלק פעיל במעמד החופה. נקודת מוצא זו יכולה להותיר אותנו מתוסכלות וכועסות שהרצון לשתף נשים יקרות ומשמעותיות בחיינו ברגע המיוחד הזה – לא יכול לקבל ביטוי. מתוך הזדהות עם התסכול הזה, אני מציעה לחפש דרכים אחרות שפשוטות יותר מבחינה הלכתית (ויש לדון בכל הצעה כשלעצמה) אך מאפשרות לרצון הכנה והבריא הזה לבא לידי ביטוי. כמדומני, שכאשר החידוש נעשה מתוך שדה של קדושה ויראת שמיים – על אף החידוש שבו – הוא יכול להתקבל בברכה.

בברכה

חנה

הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.

מקורות להרחבה:

1. כתובות דף ז ע"ב – ח ע"א

תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה

2. רש"י ד"ה "משמח חתן וכלה"

ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:

3. מסכת כלה פ"א ה"א

כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר: 'ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו"

4. ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ס"ב סעיף י"א

אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג ב] וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב ויקח עשרה אנשים וגו'

5. שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סב סעיף ד'

אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון; אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת אשר ברא, אינו צריך עשרה. ומ"מ ג' בעינן.

6. רמב"ם הלכות ברכות פ"ב ה"ט

בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים

7. הכללת נשים כחלק מציבור

כך לדוגמא דן הרב צבי פסח פרנק לעניין ברכת "הרב את ריבנו" בקריאת מגילה לנשים שלמרות שזו ברכה הנאמרת רק בציבור, גם נשים מוגדרות כציצבור לעניין זה. וכן לדוגמא: הרב עובדיה ביחס להגדרת פרהסיא בחילול ה' והבן איש חי לעניין הגדרת עשרה לבקשת מחילה או הדלקת חנוכיה בבית כנסת. ועייני בקישור המצורף בתשובתי בעניין ברכת הגומל לפני עשר נשים שם הרחבתי יותר בנקודה זו:

https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/

8. חכמת גרשון, עמודים קסה-קסז

הנה בשאלת זוג צעיר העומדים להתחתן וחברים יקרים שלהם יערכו סעודת מצווה לכבודם כמה ימים אחרי החופה, והם רוצים לכבד אחת מהבנות שהיא ידידה של החתן והכלה באחת משבע ברכות.. ותגרם שמחה גדולה אם יכבדו אותה בחורה באמירת אחת מהברכות. ובאמת ידעוע שמדוקדקים מאד דברי הרמב,ם והשו"ע ואם כן יש להתייחס לשה ששניהם פסקו שעבדים וקטנים אינם מברכים ברכה זו והשמיטו נשים למרות שתמיד מזכירים נשים עבדים וקטנים בחדא מחתא.. אבל נשים לא רק שיש להם ערבות במצוות קידושין ושמחת חתן וכלה אלא שהן מחויבות כהאנשים באמירת השבע ברכות שהסביר הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח אות נ"ו) שברכת חתנים קשור לברכת הזימון שאי אפשר לברך אחת בלי השנייה, הן לברכת "אשר ברא" בזימון של ג' וכן לשבע ברכות בזימון של י', וידוע שנשים הסועדות עם האנשים חייבות בברכת הזימון ואם כן הן חייבות בברכת החתנים כמו האנשים, יוצא שמעיקר הדין הן יכולות לברך… אך באמת יש כמה עובדות הלכתיות המעכבות אשה מלהיות המזמנת שאינן שייכות לכיבוד האשה באחת משבע ברכות: (1) מעיקר הדין המזמן בנוסף לזה שהוא מברך ברכת הזימון צריך להוציא יתר האוכלים ידי חובתם בברכת המזון ואנשים חייבים מדאורייתא בברכת המזון ונשים ספק אם חיובןן מן התורה או מדרבנן… אבל בשבע ברכות דווקא משתמשים בשתי כוסות לחלק את שתי הקדושות ווברכת שבע הברכות שעכשיו נפרדו מברכת המזון יש לנשים אותו חיוב שיש לאנשים (2) וגם אין לחוש לזה שאנשים ירגישו גנאי בזה שהם יוצאים ידי חובתם ע,י אשה כי מעיקר הדין אפילו אין צריך לכוונה בין הנוכחים והמברך . (3) ועוד אין להשוות את המברך למזמן שהוא מייצג את המציאות שהסועדים קבעו לעצמם לאכול בחבורה אחת ולטעון שאין קביעות לנשים לאכול אצל אנשים ואם כן כמוש היא לא תזמן להם היא לא תברך שקביעות בסעודה אינה מעכבת ברכת שבע ברכות שמעיקר הדין אפילו מי שלא טעם כלל בסעודה יכול לברך (4) וגם אין לחוש שהרשות שאשה תברך יביא לידי פריצות שהרי היא יכולה להיכנס יחד עם הכלה בין האנשים אחר הסעודה כשמברכים ברכת המזון והמצב לא יותר פרוצה ממסיבה שעושים להולדת בן או בת שהאם יכולה להיכנס בין האנשים ולברך ברכת הגומל.. כמובן אם העובדה שאשה מברכת תעורר מחלוקת ואי נעימות בין הסועדים יותר טוב שהיא לא תברך שלא נגרם שפעולה שצריכה להביע השמחה של הילולא תביא לידי מחלוקת אבל היות שכל הנוכחים מחויבים בשמחת חתן וכלה והחתן והכלה בוחרים לכבד במי שישמח ליבם קשה להאמין שמישהו יתנגד שיכבדו באמירת אחת מהברכות בחורה שמותר לה לברך, ואין לחוש שברכת הבחורה תפתח פתח לאלו שפורצים גדר ומצטרפים נשים ל"מנין" כנגד ההלכה שבגלל שהם מתירים את האסור אין לנו לאסור את המותר.. ויש להוסיף שכל זה נאמר אך ורק לשבע הברכות שמברכים אחרי הסעודה שבאלו הברכות דקדקו הרמב"ם והשו"ע לא להוציא נשים מאלו שמברכים וכמובן אין יכולים לצרף נשים למניין העשרה שצריכים לברך ברכת חתנים ואשה אע"פ שהיא חשובה אינה נחשבת לפנים חדשות וגם לא תזמן

ילדה חכמה ומיוחדת בת 6 שקשה לה עם השבת

הבת שלי, ילדה בת 6, עדיין בגן , חכמה מאוד ועם נפש מיוחדת (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה מאוד) מתלוננת שנמאס לה לשמור שבת , היא יודעת שההורים שלי והאחים שלי נוסעים בשבת, להורים שלי יש שכנים שילדיהם חברים שלה והיא שומעת שהם נוסעים לטייל ולבלות, והיא כועסת על כך. שבת אחת היא אפילו המציאה שיר (היא ילדה משוררת… ) על זה שנמאס לה לשמור שבת.
קשה לי עם זה, אני לא יודעת מה לענות לה, פעם אחרונה עניתי לה בנוסח שישר התחרטתי עליו : " עכשיו אמא ואבא מחליטים שאת שומרת שבת כי את ילדה, וכשתהיי מבוגרת את תחליטי מה שאת רוצה" ישר התחרטתי על התשובה הזו, כי אני אמורה לחנך אותה לשמירת מצוות כל החיים…
אנחנו חיים ביישוב דתי אבל זו לא בועה והיא חשופה לכל מיני אורחות חיים שונים (ודווקא אני כן שמחה על כך )
איך אני אמורה לענות לה על דיבורים כמו "נמאס לי לשמור שבת, אני לא רוצה להיות דתיה" ציטוט שלה.

התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל". 

אכן מאתגר לגדל ילדה פיקחת, סקרנית ודעתנית כמו בתך.. 

שאלות והרגשות מסוג זה טבעי שהתעוררו במהלך תהליך ההתבגרות וגיבוש הזהות של מי שמתחנך בעולם הדתי וההתמודדות איתן מצריכה קשת של מחשבה, מענה ולימוד

אך בגיל צעיר כמו בתך, בדרך כלל שאלות לא נובעות מהשדה הפילוסופי העמוק אלא מתחושה קיומית פשוטה. ממילא נראה לי שניסיון לתת הסברים או תשובות איננו הנושא, אלא גם המענה צריך להגיע מהשדה הקיומי. 

נראה לי נכון שתשקיעו מחשבה כיצד להפוך את חווית השבת של בתכם המתוקה למשהו חי, שמח שמחכים לו כל השבוע. זה יכול להיות בשדר הפשוט שמספר כמה אתם אוהבים ושמחים בשבת, זה יכול להיות במנהג קבוע לספר בשלחן השבת סיפור מסקרן ומעניין, לחלק ממתק של שבת בזמן הדלקת נרות, לקנות בגדים שכיף ללבוש או כל רעיון אחר שמתאים לאופיה של בתך.  

ציינת בשאלתך שבתך נמצאת על הרצף האוטיסטי ועל כן, בהתייעצות עם אנשי מקצוע, אני גם מציינת שלעיתים לילדים אוטיסטיים יש קושי בשבירת שגרה ומשהו ביום יום הקבוע מארגן ונותן להם שקט. כיוון שכך, לצד המחשבה כיצד השבת הופכת להיות יום מיוחד, כדאי לחשוב איך גם השגרה נכנסת לתוך מבנה היום: זמן הקימה והארוחות ובכלל קצב ההתנהלות משמרים בתוכם גם משהו משגרת השבוע.  

בכל מקרה, אני מציעה לך לנסות כמה שפחות להתרגש ולהיבהל מההצהרות של בתך, ולהשקיע את הכוחות בחיות ובשמחה שיכולה להתלוות לחיים של קיום מצוות

מניסיון, שימת המוקד שם – יכולה להעניק ולהצמיח גם את החיים הדתיים שלך

בברכה

הרבנית חנה היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד רבנית בבית ספר פלך בירושלים.

שמעתי שאסור להתפלל עם תינוק על הידיים.. אבל אין לי ברירה. מה עלי לעשות?

שמעתי שאסור להתפלל עם תינוק על הידיים.. אני עם כמה ילדים קטנים וקשה לי להצליח למצוא זמן בו יש לי למי לתת את התינוק הקטן ולהצליח להתפלל בשקט בלעדיו. מה עלי לעשות?

For English translation of this responsum, see here

 

תשובה:

היכולת להצליח להתפלל גם בתקופת החיים בה אנחנו מטופלות בילדים קטנים היא מאתגרת. מאתגרת מבחינה מעשית איך למצוא כמה דקות של שקט בתוך התארגנות הבוקר ומאתגרת מבחינה פנימית כשהמחשבות מתרוצצות בין אינספור המשימות שהחיים מטילים על שכמנו.

לפני שאתייחס לשאלת אחזקת ילד בזמן התפילה חשוב לזכור: נשים חייבות בתפילה. יש שביקשו להסביר דרך מנגנונים הלכתיים שונים למה בתקופה המאתגרת של גידול ילדים נשים פטורות מקיום מצווה זו, ובכל זאת כיוון שתפילה, כמו גם שאר המצוות, איננה רק אתגר אלא היא גם מתנה של רגעים נפלאים ביום שנותנים לנו שקט לעמוד לפני הקב"ה – לא תמיד אנחנו מעוניינות להשתמש בפטורים אלו. הבחירה הזו היא ראויה וטובה: היא מספרת על ההתעקשות של אמא לילדים קטנים להרים ראש משגרת היום המתישה והתובענית, היא מאפשרת קצת שקט וזמן להתבוננות שלנו פנימה והיא מזמינה להכניס את הקב"ה והתפילה לתוך טרדות ודאגות שבגידול ילדים.

אני מבקשת לחזק אותך בבחירה החשובה והלא מובנת מאליה הזו, לא לוותר ולחפש את הדרך המפותלת להצליח לעשות זאת למרות כל המשימות והרעשים (המתוקים..) שמסביבנו.

ולשאלתך: השולחן ערוך פסק בסימן צ"ו באורח חיים שכאשר מתפללים אין לאחוז בידיים תפילין, ספרים, קערה מלאה, סכין מעות וכיכר. לאחר הרשימה הזו מביא השולחן ערוך את טעמו של הדין (על פי דברי רש"י בברכות דף כג ע"ב): "מפני שליבו עליהם שלא יפלו", כלומר כאשר אנחנו מחזיקים משהו בעת התפילה, חלק מהקשב שלנו מופנה לדאגה שהחפץ שבידינו לא יפול. אחזקת תינוק לא מוזכרת ברשימה שציין השולחן ערוך ובכל זאת בסעיף קודם הביא המשנה ברורה בשם הברכי יוסף שמסיבה קרובה אסור להושיב תינוק לפנינו בשעת התפילה.

כלומר מתוך הדברים נשמע שבעייתי להתפלל עם תינוק על הידיים כיוון שתשומת הלב עשויה להיות מופנית אל התינוק ולשמירה לכך שלא יפול וכדומה…

בפסקי תשובות דן במקרה של חייל האוחז נשק ושואל האם הוא יכול להתפלל בזמן שהנשק בידיו. למסקנה מסיק הפסקי תשובות שבמקרה שאין לחייל מקום שמור להניח בו את הנשק, הרי שבמידה ויניחנו לצידו בשעת התפילה הוא יהיה טרוד כל העת שאף אחד לא לוקח את הנשק ממנו. מציאות זו מתאימה להלכה הקובעת שאין לאחוז בידיו חפצים בשעת התפילה אלא שהיא לא מתאימה לטעמה של ההלכה שמבקשת בהוראה זו לפנות את מחשבתו של האדם המתפלל לתפילה עצמה. נראה שפער זה הוא שהוביל את הפסקי תשובות להכריע שחייל שאין לו היכן להניח את נשקו באופן שיהיה בטוח ושמור  – יכול להתפלל גם תפילת שמונה עשרה כאשר הנשק בידיו.

אני חושבת שמהלך הלכתי זה ניתן להכיל גם על מקרה של אשה (או איש) המבקש/ת להתפלל עם תינוק בידו/ה. במקום בו יש אפשרות להניח את התינוק באופן שלא יטריד את המחשבה היכן הוא ומה הוא עושה כעת, נכון לנהוג כך, אך במקרה בו אין אפשרות כזו–עדיף שהתינוק יהיה בידיו של ההורה ודווקא כך הוא יוכל לפנות את המחשבה והריכוז כמידת האפשר לתפילה עצמה. בחירה זו טובה ונפלאה מהבחירה לא להתפלל, וראוי הוא לחזק אשה הבוחרת להתאמץ בתוך סדר היום (והלילה..) העמוס הקיים בתקופת גידול ילדים קטנים – למצוא זמן ומקום (גם אם לא שקט) לתפילה.

על גבי היתר זה, צריך ללמוד ולהכיר את המגבלות שמגדירה ההלכה ביחס ליכולת להתפלל ליד תינוק עם חיתול מלא, מציאות שאני מניחה שאת נתקלת בה מידי פעם… אני מזכירה כאן רק את עיקרי הדברים: לעניין  היכולת לומר דברי קדושה סמוך לצרכים של קטן – הכלל הקובע הוא הריח הרע שיוצא מהחיתול. הנגזרות מעקרון זה הם: 1. שתן של תינוק או ילד קטן בדר"כ לא מהווים בעיה ואפשר להתפלל על ידם  2. צואה של תינוק קטן שרק יונק היא בדרך כלל בלי ריח רע שאסור להתפלל על ידו. אם תינוק גדול יותר עשה את צרכיו בזמן שאת מתפללת  – עלייך להפסיק את התפילה, להחליף לו את החיתול, ליטול ידיים ולחזור להתפלל.

מעבר לדיון ההלכתי עצמו, כאמא לילדים קטנים בעצמי אני מציעה נקודת מבט נוספת על המציאות אותה את מתארת. הסימן בשלחן ערוך ממנו נלמדה הלכה זו ממשיך ודן בשאלת אחזקת לולב או סידור תפילה בשעת התפילה. שני חפצים אלו מותרים באחזקה שכן הם צורך התפילה עצמה. ומעיר על כך הבית יוסף (בעקבות פירושו של רש"י לסוגיה במסכת סוכה) "ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד", כלומר יש דברים, כמו לולב בסוכות, שאחזקתם איננה טרדה אלא הם שמחה וחביבות גדולה שמעשירה את חווית התפילה עצמה. לפעמים הילדים שלנו נחווים אצלנו כמעמסה וכאתגר בדרך לקיום מצוות, אך לפעמים התיאור הזה יכול להתאים גם לתמונה של אמא או אבא המתפללים כאשר תינוקם, פרי בטנם, אחוז בידם. ברגעים כאלו אין באחזקתם הפרעה לכוונת התפילה אלא דווקא העצמה וחיזוק של הקשר שלנו עם הקב"ה והבאת העולמות עליהם אנחנו מודים ומבקשים ממנו אל מעשה התפילה עצמו.

ברוח הדברים הללו דרש הבעל שם טוב באחת מתורותיו על פרשת נח את הפסוק "בא אל התיבה אתה ואשתך ובניך". הבעל שם טוב דרש את ה"תיבה" המוזכרת בפסוק במשמעות של מילה, כאשר המילה המשמעותית ביותר בחיים של אדם עובד ה' היא התפילה. מתוך דרשנות זו הסביר הבעל שם טוב את הפסוק שקורא לנח להיכנס אל התיבה עם אשתו ובניו כהנחיה המלמדת את האדם לבא אל התפילה עם מה שיש בחיים שלנו: האשה, הילדים, טרדות הפרנסה והחיים.. התיבה, כלומר התפילה, איננה אי שקט שאנחנו נכנסים אליו תוך כדי ניתוק מהעובר עלינו, אלא דווקא תיבה עם צהר, תפילה שפתוחה ומכניסה לתוכה את כל העובד והמטריד אותנו.

מתפללת שתצליחי ליהנות מהתקופה המתוקה של גידול ילדים קטנים ולהצליח גם לצמוח מהאתגרים שהיא מביאה אלינו.

חנה

מקורות להרחבה:

אבודרהם שער ג' ברכת המצוות

והטעם שנפטרו נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמן, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו, שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צו סעיף א

כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו, מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צו סעיף א

וכתב בברכ"י דה"ה דאסור להושיב תינוק לפניו בשעת תפלה

פסקי תשובות סימן צ"ו אות א

צריך אדם להסיר מעל כתפיו וצווארו כל תיק ושקית מצלמה וכדומה בשעה שעומד להתפלל שמונה עשרה. ואם חושש ומתיירא שמא יגנב או ינזק אם יסלקנו מעליו, מוטב שיחזיקנו בידו או על כתפיו וכוונתו תהיה מיושבת יותר מאשר שינחינו מעליו ויהיה טרוד כל התפילה עקב חשש גניבה. וכמו כן נשיאת נשק אין איסור אם תפקידו מחייב זאת עתה וחושש לנזק או גניבה או ינחינו לצדו

בית יוסף אורח חיים סימן צו

אמרינן בסוף פרק לולב הגזול דאמימר הוה מצלי ולולב בידו ואותיבנא מהא דתניא לא יאחז בידו תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ופירש רש"י לאו מצוה לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם הכא נטילתו ולקיחתו מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד