אני חוששת מטבילה במקווה בגלל הקורונה, האם אפשר לטבול חד פעמי באמבטיה?
שלום,
אני צריכה לטבול מחר וחוששת מאוד מאחר והבלניות שבעירי באות מעיר נגועה בקורונה. אני אחרי הפלה ומנסה להרות כבר הרבה זמן. מפאת גילי אין לי יכולת "לוותר" על חודש ולא לטבול. מצד שני, לא סומכת על המקווה בעירי שמטפל כמו שצריך במים ובמה שמסביב. מה אוכל לעשות? האם יש אפשרות במקרה כזה לטבול חד פעמי באמבטיה בבית? יש לציין שגם בעלי מאוד פוחד עליי ובמידה ואדבק חלילה אפסיד עוד חודשי ניסיון להרות, מה שעלול להיות הרסני מבחינתי. אודה לעצתכם.
תשובה
שלום יקרה
שאלתך נוגעת לליבי מאוד. החששות מהידבקות מלוות את כולנו בימים אלו, ובאמת מחייבות אותנו למשנה זהירות. כל יציאה מהבית, קל וחומר למקום שרבים עוברים בו רק מגביר את המתח והחרדה סביב החששות הללו. אז ראשית, אני מאחלת לכם שבע"ה תהרי הריון תקין ומשמח בקרוב, ומשאלתכם תתקיים.
וכעת לשאלתך בנוגע לטבילה באמבטיה. התשובה היא שטבילה כזו אינה טבילה כלל ולכן, אין בכוחה של מצוקה אמיתית כמו שלכם לאפשר טבילה באמבטיה. שכן אין מדובר בחומרה או באיסור דרבנן שבמצבי ספק אנו אומרים ספק דרבנן לקולא. כאן מדובר בכך שזה למעשה זהה לאפשרות לוותר לגמרי על הטבילה ולקיים יחסי אישות כשהאישה אסורה מן התורה באיסור החמור של עריות ושל כרת. לכן, האפשרות היחידה העומדת לרשותכם היא ללכת ולטבול במקווה שידוע שהוא מושגח על ידי הגורמים המפקחים בצורה מוקפדת ומהודקת. ושהטבילה בו מצמצמת את הסיכונים עד קרוב לאפס וסטטיסטית הסיכוי שתידבקי בו זניח. כמובן שזה מחייב גם אותך להכנה מתאימה- להתכונן בבית ולבוא רק לטבילה. להשתדל לא לגעת במשטחים או לדרוך ברגלים חשופות על הרצפה. כדאי שתגיעי עם ציוד מתאים של נעלי בית שבהם תצעדי עד לבור הטבילה, אל תגעי במעקה וכדו'. בור הטבילה על פי בדיקת הגורמים המקצועיים אינו מסכן אותך שכן יש בו כלור שהנגיף אינו שורד אותו. את הבגדים עליך להניח על שקית שהבאת מהבית וכך תימנעי ממגע במשטחים שלא רצוי שתגעי בהם. כמובן שהמקוואות המפוקחים גם מנוהלים כך שבין טובלת לטובלת הכל עובר חיטוי כראוי. כשתגיעי לביתך תתקלחי ותחליפי בגדים, ובע"ה לא תדבקי. לנוחותך נוכל להמליץ לך על מקוואות באיזור מגוריך שהם אמינים וניתן לסמוך על הניקיון וההיגיינה הנהוגים בהם. כמו כן ניתן לברר את זהות הבלנית מראש בשיחה טלפונית ולהבהיר את הרגישות, ולחילופין לבקש לטבול ללא נוכחות בלנית כלל.
מקורות לתשובה:
אפרוס כעת את ההלכות העוסקות בכשרות מקוואות, ככל שהן עוסקות בדילמות שמעלה שאלת הכשרות של אמבטיה כחלופה למקווה. ההלכה קובעת קריטריונים הנוגעים הן לגודל המקווה ולכמות המים בו, והן לסוג המים המכונסים במקווה. לקראת סופו של הדיון ההלכתי אתייחס לתקדימים מספרות השאלות והתשובות, כולל תשובות שהתפרסמו לאחרונה, העוסקות בכשרות מקוואות שאינם עומדים לכאורה בקריטריונים שנזכרו ואבהיר מדוע לא ניתן לסמוך עליהן בהקשר לשאלתך ולטבילה באמבטיה ביתית בכלל.
מקור הדין להיטהרות במי מקווה
מקור הדין המחייב טמאים להיטהר מטומאתם הוא מקראי: "ורחץ במים" (ויקרא טו, ו). ואולם שלא כפשט הכתובים, חכמים פירשו שאין הכוונה שרחיצה בלבד מועילה לטהר טמא מטומאתו. וכך נקבע להלכה:
שאפילו עלו עליהם כל מימות שבעולם, עדיין הם בטומאתם. וכן אישה נידה אפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה לבעלה וחייבין עליה כרת כבראשונה (לבוש יורה דעה רא, א וראי גם" הלכות נידה לרמב"ן,ח, א; רמב"ם איסורי ביאה יא, טז; טור יו"ד רא, בית יוסף שם, א ועוד).
כפי שמשתמע מן האמור כאן, רחיצה כפשוטה אינה מטהרת ורק טבילה במעיין או אף במקווה כשר פועלת את פעולתה (ראי משנה מקוואות א, ח; זבים א, א; תוספתא מגילה א , יד ; ספרא שמיני פר' ט, א ; רמב"ן ויקרא טו, יא ד"ה וידיו לא שטף).
כמות המים במקווה וגודלו
מהו מקווה כשר? לכך נקבעו מספר אמות מידה. ראשית, יש התייחסות הלכתית לגודלו של המקווה ולעיצובו, כפי שנלמד מן הברייתא:
דתניא [ששנינו בברייתא]: […] "את כל בשרו"(ויקרא טו, ו) – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן – אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקוה ארבעים סאה" (חגיגה יא, א ולהלכה: בית יוסף יורה דעה רא, ערוך השולחן, רא, ו).
הלכה זו קובעת כי מקווה המים צריך להכיל בבת אחת את כל גופו של האדם ולכסותו. במקורות התנאיים נעשתה סטנדרטיזציה של מידות המקווה והן אינן נמדדות לפי גודלו של כל טובל באופן סוביקטיבי אלא מקווה כשר הוא רק זה שיש בו ארבעים סאה של מים על פי מידת אדם בינוני. כלומר, גודל המקווה צריך להיות כזה שכשאדם בינוני שיטבול בו, יכסו המים את כל גופו (רשב"א תורת הבית הארוך ז,ז; פרי מגדים או"ח משב"ז קנט ועוד) המידה שנקבעה היא של ארבעים סאה. בפועל- מדובר במקווה שמכיל בין 332 ליטר לשיטות המקלות לכ-572 ליטר לשיטות המחמירות (לשיטת ר' חיים נאה המקלה מדובר ב48×48×144 ס"מ) . גודל המקווה הנגזר מכך במידות המקובלות אצלנו הוא של לפחות מטר מרובע שאף אמבטיה ביתית אינה עומדת בדרישה הזו ככל הידוע לי. לרוב השיטות גודל המקווה הוא מדין תורה, ויש החולקים וסוברים שמידות אלו הן מדרבנן, ולדעתם, מן התורה די בכך שהמים מכסים את כל גופו (הלבוש יורה דעה סי' רא, חזון איש מקוואות מהדו"ת ט, ב ויתכן שניתן לסמוך על דעות אלו בשעת הדחק, אך כפי שתראי אין זה מועיל לענייננו מסיבות אחרות).
נוסף על הלכות אלו, על פי דין האישה צריכה לטבול "דרך גדילתה" (מעט מכונסת כעוּבַּר) (נידה סז, א; שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תתיט; רמ"א יורה דעה רא סו). לכן תיקנו שהמים יהיו עמוקים עד לגובה "זרת" מעל לטבורה של האישה כלומר 24 או 30 ס"מ מעל לטבור, וכך היא תוכל לטבול בצורה הנכונה ובלי קפלים מיותרים העשויים לשמש מכשול בהגעת המים לכל גופה. ככל שהמים גבוהים, כך הכיפוף בטבילה אינו חריף. לעומת זאת אם המים גבוהים מדי, יש חשש שהאישה תפחד לטבול ומשום כך לא תטבול כראוי. לכן גובה המים הרצוי הוא 115-125 ס"מ. אמנם, כאמור מדובר בתקנה שבאה למנוע את החשש שלא תטבול כל גופה ואין זה מעיקר הדין. ואם אישה יכולה לוודא שהיא טובלת כדין אין מידות אלו מעכבות. וכפי שכותב הרמ"א: "אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים, אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת, טובלת שם (רא, סו).
מי גשמים או מי תהום שלא נאספו לתוכו בידי אדם
עד כאן לעניין גודלו של המקווה, שלמיטב הבנתי מסיר את האפשרות הריאלית לטבילה שאינה במקווה. אך לא די בכך. בנוסף על הדרישה המתייחסת לגודלו של המקווה נקבע שמקווה כשר הוא מקום שבו נמצא אוצר מי גשמים או מי תהום, שלא נאספו לתוכו בידי אדם. מים שנשאבו והובאו למקווה בכלים פוסלים את המקווה. וכך נאמר בספרא:
אילו אמר מקווה מים יהיה טהור, יכול אפילו מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור? תלמוד לומר מעיין. מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים.(ספרא שמיני פרשה ט)
פסול מים שאובים נכון אף בעניין כלים שנתמלאו במי גשמים, אם הונחו לשם כך בידי אדם. שכן גם באלו ישנה "תפיסת ידי אדם". הפוסקים נחלקו אם פסול מים "שאובים" הוא מן התורה. לרוב השיטות פסול זה הוא דרבנן בלבד (רמב"ם מקוואות ד, ב. לעומת זאת חלקו וסברו שפסול שאובים מדאורייתא: רש"י, רשב"ם, ר"ת, הרא"ש והראב"ד. ראי תוספות, פסחים יז, ע"ב, ד"ה "אלא"; רשב"ם, בבא בתרא סו, ע"א, ד"ה "לעולם"; תוספות, שם, ד"ה "מכלל"; רא"ש, בבא קמא ז, סימן ג; תשובות הרשב"א, חלק ג, סימן רכד ). הפסול של מים שאובים אינו מתייחס לכל מים שה"ביוגרפיה" שלהם מכילה שאיבה. מים שנשאבו אך נשפכו למקווה לא במישרין ולא מתוך כלים הם כשרים. לכן אם האדם אינו שופך את מי הגשמים שנאספו כאילו מאליהם אל הכלי, אלא שובר את הכלים והמים זולגים לתוך המקווה, המים יהיו כשרים. כמו כן, מים שאובים אינם פוסלים מקווה שיש בו כבר ארבעים סאה כשרים. כלומר, אפשר להוסיף למקווה כשר מים שאובים רבים.
במקרה שהמים נשפכים מן הכלים אל הקרקע, ומשם הם זולגים אל המקווה, מדובר בתהליך המכונה "המשכה". הראשונים נחלקו בשאלת ההמשכה, אם ניתן להכשיר באמצעותה ארבעים סאה שלמים. הרי"ף סובר שניתן לעשות כן (רי"ף שבועות ה, ב) אך הרמב"ם קובע כי לא ראינו שעשו כן (מקוואות ד, ט). לרוב הפוסקים המשכה מועילה אם רוב המקווה כשר. היינו, שניתן להשלים מקווה עם לכל היותר י"ט סאים מים שהומשכו (כלומר פחות מרוב מי המקווה). לשיטות שהמשכה מועילה להכשיר מקווה של ארבעים סאה שלמים, לכאורה גם מי ברֵכה שאינם מתמלאים ישירות מן הברז אלא נשפכים ממנו אל תעלה יכולים להיות כשרים לטבילה (שו"ת מהרי"ק סי' קטו; שו"ע ורמ"א רא, ב וראי תמורה יב, א וראשונים שם). דא עקא שבברכה יש פסול אחר המכונה "זוחלים", המתייחס למים שיש בהם תזוזה ותנועה. המים שבברכה הם בתנועה, הם אינם נקווים ועומדים בברכה אלא מוחלפים כל העת, ודבר זה פוסל אותם מהיות מקווה. פסול זה על פי רוב השיטות הוא מן התורה. עם זאת, היו שסברו שפסול זה של זוחלים הוא דרבנן (ראי שו"ת יהודה יעלה סי' ריא). פסול זוחלים מתייחס רק למקווה. בניגוד למקווה במעיין יש דין מיוחד, שהגם שהמים בו זוחלים הוא מטהר (ספרא שמיני ט ג; משנה מקוואות א, ח). באמבטיה הביתית יש פקק בתחתית האמבטיה מה שהופך את המים באמבטיה אף הם לזוחלים. וזה מבלי לדון בשאלה כיצד אפשר למלא את האמבטיה כך שהמים המתכנסים לתוכה לא ייחשבו לשאובים. וגם אז נצטרך לצאת מהנחה שאם ממשיכים אותם לתוך האמבטיה וממלאים בכך ארבעים סאה מים הוא כשר, בהתעלם מן השיטות לפיהן מקווה שהוא כולו מים מומשכים אינו כשר).
מבנה המקוואות בימינו ואופן קיום התנאים המכשירים את המקווה
על מנת לסבר את האוזן המקוואות המוסדרים מקיימים את ההקפדות הללו כך: מבנה המקווה הוא של בור מי גשמים כשרים, בגודל של ארבעים סאה. בור זה נקרא "אוצר הטבילה". לאוצר הטבילה סמוך בור מים נוסף, בור הטבילה עצמו, ובמים אלו טובלות הנשים. בין שני הבורות ישנה השקה. היינו, חיבור על ידי נקב צר "כשפופרת הנוד", שקוטרו 6 ס"מ (על פי דין בפסולי דרבנן די בהשקה כשערה). הנקב מאפשר מעבר של המים מבור לבור ויוצר חיבור בין שני הבורות. אמנם גם המים שבהם האישה טובלת, אלו שממלאים את בור הטבילה, הם מים כשרים ולא שאובים. ואולם לעתים כאשר מנקים את המקווה ומחליפים את המים, תקלה עלולה להביא לכך שבתחתית המקווה מצטברת שכבה דקה של מים שאובים שפוסלת את המקווה לאלתר, גם אם מוסיפים לו מים כשרים רבים ובדרך כשרה (בדרך כלל החלפת המים נעשית באמצעות שאיבה של כל המים החוצה. אם חלק מהמים חוזרים מן השואב אל המקווה, הם עשויים לפסול את המקווה; שכן כאשר בקרקעית המקווה ישנם שלושה לוגים של מים שאובים, שהם שיעור נמוך ביותר בגובה של מילימטרים ספורים, אזי גם אם ימלאו אחר כך מים כשרים המקווה פסול. לכן משיקים למים כשרים, ובאמצעות ההשקה לכל השיטות המקווה כשר. שולחן ערוך, שם).
ההשקה למי מקווה כשרים שאינם מוחלפים מכשירה את המים לכל הדעות, מאחר שמדובר בחיבור למקווה כשר וקיים. השקה זו היא פתרון גם על פי הסוברים שפסול שאובים הוא מן התורה (שו"ת חתם סופר ב יו"ר ריד). בדור האחרון, לפני כשישים שנה בלבד, החלו לחשוש לשיטת יחיד שאין השקה מועילה במקרה של מים שאובים. על כן הוסיפו חומרה ומשתמשים ב"אוצר זריעה", מאגר הסמוך לבור הטבילה ומופרד ממנו באמצעות קיר. משמעות הדבר היא שמזרימים את מי המקווה לתוך מי גשמים, ומים אלו נשפכים לבור
הטבילה דרך חור הגבוה מארבעים סאה, הנמצא באוצר הזריעה. כך, כל המים נִטהרים בתוך המקווה עצמו ונכנסים משם לבור הטבילה (החזון אי"ש התנגד להוספה זו ובבני ברק בזמנו לא נהגו כך).
היתרים בשו"ת בשעת הדחק והתנאים שהתקיימו בהם בהשוואה לאמבטיה כיום
כמובן כל התיאור הזה שייך בבניית מקווה שנבנה בהתאם לכל הפרטים המחמירים. השאלה העומדת לפנינו היא על שעת הדחק ובמצב של צורך. במצב כזה אפשר היה לבנות "מקווה" שעומד בקריטריונים הבסיסיים קרי מים מומשכים למקווה ובלבד שהמבנה גדול מספיק, לכל הפחות כך שאדם יכול לכסות בו כל גופו בבת אחת.
במקרה דומה דן הרב עבדאללה סומך בכלכותא. הוא התיר טבילה במים המובאים במערכת לחץ עירונית (זבחי צדק ח"ב יו"ד כח, וכן: החדשות סי' מב וראי מה שכתב על כך פרופ' צבי זוהר בספרו האירו פני מזרח בעמ' 23-24). ההנחה שלו היא שמעורבות האדם בהכנת המקווה אינה פוסלת כל עוד הוא רק מתעל ומכוון אך הזרימה היא זרימה טבעית של המים. מכאן הוא דן בשתי שאלות שהיו קשורות במציאות מבנה מערכת המים בכלכותא. שם המים הועלו בכח של לחץ למקום גבוה ומשם זרמו בצינורות בכח הגרביטציה אל הבתים. ירידת המים בצינורות נראית לא בעייתית משום שהמים נעים בכוחם הטבעי אולם, העלאתם למקום גבוה נעשית בכח האדם. אולם, כיוון שכבר היה לפניו תקדים שעסק בהעלאת מים בכח האש למקום גבוה (פסק הרב יוסף מטארני) הוא דימה בין כח האש לכח הקיטור בו עשו שימוש בכלכותא והתיר את המקווה שנמלא ממים שהובאו בדרך זו אל המקווה. עניין נוסף שנלקח בחשבון בתשובתו נסמך על תשובת מהר"ם אבן חביב שראה במקומו שהפעלת השאיבה של המים נעשית תוך כדי שיש רצף בין המים בנהר או בבאר ממנו הם נשאבים כלפי מעלה. וכיוון שכך, הוא ראה בכך השקה למים הכשרים ולכן, לא הופקעו מכשרותם לאורך כל הדרך. הרב אמסלם בפסק שהוציא לאחרונה הביא גם את הפסק הזה וגם פסקים נוספים. כולם עסקו בהכשרת המקוואות הציבוריים בערים הנדונות בהם, כשהם מתמלאים בכוחות כאלה ואחרים הדומים להם. כמובן, שבמציאות בארץ הקושי הזה אינו קיים כיוון שיש לנו מקוואות שתיקנו אותם בהתאם לרמה המחמירה ביותר. והשאלה הנשאלת היא אם מילוי האמבטיה במים היוצאים מן הברזים על אף שיש מקוואות מסודרים מספיקה. ובכך יש כמה בעיות. ראשית, לא ברור לי שמערכת המים בארץ היא בהמשכה אחת רציפה ממאגרי המים. בארץ המים נשאבים מספר פעמים לתוך מאגרים גדולים. במאגר האחרון נעשה סינון וטיהור של המים ורק לאחר מכן המים מוזרמים בצינורות אל רחבי הארץ. לא הצלחתי לבדוק את הדבר אבל חוששני שבמאגר הסינון המים מנותקים ממקורם ופעולת הסינון נעשית בכח כזה ההופך את המים לשאובים. גם אם נאמר שההזרמה בצינורות היא המשכה של מים שאובים אשר לחלק מהדעות הם יוצרים מקווה כשר וגם אם נאמר שפסול זוחלים לחלק מן הדעות הוא מדרבנן ועל כן גם עליו ניתן לוותר בשעת הדחק, אין די בכך כדי להכשיר אמבטיה שמולאה במים במצב שבו יש לפנינו אפשרות של טבילה במקווה כשר לכתחילה. וכמובן לא במציאות של אמבטיה שאין בה כמות מים מספקת למינימום ההכרחי על פי דין תורה.
מסקנה
על כן, לדעתי, הדרך המומלצת במקרה הזה היא לטבול עם בלנית מוכרת שידוע שאינה מגיעה מאיזור סיכון, ולחילופין לטבול ללא נוכחות של בלנית. במקוואות רבים מאפשרים את הדבר הזה כיום על פי חוק. ולדעתי דרך זו של טבילה היא לכתחילה לגמרי (כפי שכתבתי במאמרי: "וספרה לה", אקדמות, לא, עמ' 143-154). כמו כן כפי שציינתי בתחילה, יש לא מעט מקוואות מפוקחים המקפידים על כללי משרד הבריאות בעת הזאת, ובמקומות אלו הוסר כל חשש סביר להידבקות בקורונה.
בהצלחה רבה
מיכל טיקוצ'ינסקי