האם מותר לצפות בסדרות בצפייה ישירה? האם יש בכך גזל?

שלום,

אין לי טלוויזיה בביתי, ואני שמחה על כך מאד, אבל הרבה פעמים אוהבת להירגע מול פרקים של סדרות. את הסדרות אני רואה דרך אתרים של 'צפייה ישירה' שבעצם מאחסנים אצלם סדרות רבות על כל הפרקים שלהם. בעיקרון למיטב ידיעתי האתרים הללו לא חוקיים – השאלה שלי היא האם יש פה בעיה של גזל כשאני צופה בסדרות, או שאם כבר זה הפך לנפוץ ונגיש לציבור בהמון המון דרכים – זה כבר לא נחשב גזל.

בנוסף, אשמח אם תחדדו אם יש הבדל בין סדרות ישנות, שכבר לא רצות הרבה זמן (כמו למשל 'חברים' שזו סדרה שסיימה לרוץ לפני משהו כמו עשר שנים) לבין סדרות שרצות כעת בטלוויזיה.

תודה רבה

התשובה: 

תודה על שאלה זו. בעידן הנוכחי אנו נתקלים בשאלות רבות אשר יוצרות מפגש בין המסורת ההלכתית והתפיסות המוסריות הרווחות, והנובעות מצו מצפונינו. הרגישות שאת מגלה לצפייה ישירה בחומרים באתרים לא מורשים, והרצון שלך לבדוק את המותר והאסור ההלכתי, הם לכבודך. 

השאלה שאת שואלת נוגעת לצריכה של חומרים המתפרסמים באינטרנט ללא הרשאת היוצרים, ושלא במסגרת הסכמים בין היוצר לבין מי שמפיץ את החומרים. שאלה זו נוגעת לנושא שידוע בחוק האזרחי כ"קניין רוחני" והוא מוסדר בחוק זכויות היוצרים. הן הפסיקה ההלכתית והן חוק המדינה לא אוסרים על צריכה פרטית של תכנים באתרים לא מורשים. זכות היוצרים נידונה בהלכה, אבל כמו בחוק האזרחי האיסור חל על מי שמפיץ יצירה ללא רשות בעל הזכויות, או מי שמשתמש ביצירה שיש עליה זכות יוצרים לצורך רווח. לכן בצפייה ביתית באתרים לא מורשים אין איסור הלכתי. אמנם יש שיקולים אחרים להימנע מכך בתנאים מסוימים, וההבחנה שאת עורכת בין סדרות חדשות לישנות רלוונטית לעניין זה. 

שאלת הקניין הרוחני וזכויות היוצרים התעוררה לראשונה בהלכה בשאלה שהופנתה לרמ"א (ראי הרחבה)[1] והוא פוסק על פי המושג ההלכתי "יורד לאמנות חברו", שקשורה בהסדרת תחרות בין בעלי מלאכה, ספקי שירותים, וסוחרים. הרמ"א לא מדבר על "קניין רוחני", כלומר הוא לא קובע שיש ליוצר בעלות על היצירה והיא מקנה לו זכות שהיא תקרא על שמו, שהוא ישלוט על תכנה ועל הפצתה באופן בלעדי, שיהיה לו רווח ממכירתה. במקום זאת קובע הרמ"א כללים לתחרות הוגנת בעניין הפצת דפוסים של ספרי קודש. גם החתם סופר, כמאתיים חמישים שנים מאוחר יותר, פוסק על פי שאלות של רווח והפסד ולא מתייחס לרעיון הקניין הרוחני (ראי הרחבה).

פוסקים החל מהמאה התשע עשרה ועד ימינו נחלקים בשאלת קיומה של זכות היוצרים. כלומר, האם יש לאדם בעלות, קניין, על יצירתו הרוחנית, או שזכותו של היוצר נובעת מגדרים הלכתיים קיימים כפי שנקטו הרמ"א והחתם סופר. ישנו רוב גדול מאד של הפוסקים, כגון הרב יוסף שלום אלישיב, והרב משה פיינשטיין המצדדים בזכות יוצרים ממשית. אולם יש לציין שחלק גדול מהדיון בנושא זה מופנה לדין המדינה והנוהג המקובל (ראי הרחבה), ולכן חוק המדינה רלוונטי לשאלתך.

החקיקה במדינת ישראל, בדומה  לרוב גורף של פסקי ההלכה, לא אוסרת צפייה פרטית בתכנים לא מורשים אלא את הפצתם בלבד. מאחר והחוק לא אוסר זאת מפורשות, וההלכה גם היא מתייחסת ברוב גורף של הפסיקות לגורם המפיץ ולא למשתמש הפרטי, שאלתך לגבי צפייה ישירה באתרים שאת מכנה "לא חוקיים" צריכה להיבחן מתוך שיקולים נלווים. לכאורה, ועל פי שאלתך, אם יש לאדם זכות קניינית על יצירתו, ואת משתמשת בה ללא הרשאתו, את מחויבת בגזל. ואכן, השולחן ערוך (חושן משפט סימן שס"ב סעיף ב) אוסר "ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש, והוא שידע בודאי שדבר זה היא הגזילה עצמה". כלומר, אם ידוע לך בבירור שאת משתמשת בדבר שנגזל, אסור לך להנות ממנו. על פי פסיקת הרב פיינשטיין  שעתוק קלטת נחשב לגזל, כי הוא מונע את הרווח המגיע למוכר אם היית קונה את הקלטת. אבל הרב פיינשטיין לא קובע ששמיעת קלטת כזו היא גזל. לכן יש לשים לב שיש כאן גדר של הנאה מדבר גזול ולא גזל כשהוא לעצמו. גם פוסקים אחרים מגדירים כגזל, או "אבק גזל, מעין גזל" [2] רק פעולת העתקה או הפצה של תכנים ללא רשות, ואינם מתייחסים לעצם השימוש. 

אחד השיקולים בנושא ההנאה מהדבר הגזול, כמו גם הנאה מחילול שבת של יהודי, כרוכה בעובדה ששימוש בתוצר של מעשה אסור מעודד את העבירה, במקום לבלום אותה. הדבר נוגע במידה רבה בנושא הצפייה הישירה באתרים לא מורשים, מכיוון שהרווח שלהם (ממפרסמים) גדל ככל שגדל מספר הפותחים את אתריהם ומשתהים בהם. לכן כל צפייה בתוכן באתרים אלה מעודדת את בעלי האתר לעבור על החוק, ולהפר את זכויות היוצרים של התכנים. עניין זה נקשר גם לשיקול נוסף, והוא שרבים מאתרים אלה מפרסמים תכנים לא ראויים ומאפשרים מעבר לאתרים מגונים. 

שיקול הלכתי נוסף שמעלים פוסקים הנדרשים לנושא זה הוא ייאוש בדין השבת אבידה. כאשר אדם מאבד חפץ במקום שברור שאין אפשרות שהוא יימצא ויוחזר לבעליו אין חובה למוצא להשיבו. שתי אפשרויות לגדרים הלכתיים "זוטו (גאות ושפל) של ים" [3], ואבידה ברשות הרבים [4]. האם מי שהעלה תוכן לאינטרנט מניח שאין לו שליטה על צריכת המוצר? מדברי המפוסקים משתמע שאמנם היוצרים מבינים שלא ירוויחו מכל צפייה וצפייה, ולכן אין בכך איסור בהלכה. ובכל זאת, מידת החסידות היא לשלם לבעלי הזכויות כפי שהם מוגדרים בחוק האזרחי ולמנוע בכך חילול השם.   

לסיכום, לשאלתך האם יש גדר גזל בצפייה בסדרות באתרים לא מורשים, התשובה היא שאין בכך גדר גזל, אם כי באופן עקיף יש בכך להנאה ממעשה גזל. על פי גישת פוסקים רבים לזכויות היוצרים, הפגיעה בזכויותיהם של בעלי סדרות ישנות היא מזערית משום שהם ודאי החזירו לעצמם את השקעתם ואף הרוויחו מעל ומעבר לכך. אולם, גם אם הסדרות כבר לא משודרות בטלוויזיה, יש לבעליהן זכויות יוצרים לעוד שנים רבות, והם מקבלים תגמולים על כל הצגה באתר מורשה. 

מכיוון שהאינטרנט פרוץ, איסור הצריכה הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ובכל זאת יש סיבות להימנע מהצפייה הישירה עד כמה שאפשר. ההימנעות מצפייה ישירה תורמת להתנהלות חברתית הוגנת ולניקיונו של המרחב הציבורי המתבטא בעולם הוירטואלי במרשתת. בכך שנתרום להנחלתם של ערכי צדק שראוי לכל חברה להיות מושתתת עליהם נחזק את רוח ההלכה והתורה, ונזכה לקיים את מצוות "ועשית הישר והטוב". 

הערה בימי הקורונה: 

תשובה זו נכתבה לפני פרוץ וירוס קורונה. יש להעיר, שבעקבות חשש ההידבקות וגזירות הבידוד והסגר, נכנסנו לתקופה חדשה בכל הנוגע לתקשורת מקוונת וצריכת אינטרנט. אתרים רבים פותחים את שעריהם לצריכת תוכן ללא תשלום. בעלי הזכויות מבינים שעבור אנשים רבים המבודדים בבתיהם צריכת תכנים באינטרנט היא אמצעי חשוב לשמירה על שלומנו הנפשי. לפיכך בימים אלה, ייתכן לומר שהחשש מהנאה מגזל, שהוא לכתחילה עקיף, פוחת עוד יותר, וגדר הייאוש של הבעלים מתגבר. יותר מכך, לא רק שהבעלים של הזכויות על תכני האינטרנט התייאשו מהרווח על המוצר, אפשר להניח שהם שמחים שהם יכולים לתרום לרווחת יושבי תבל.  

בברכה, 

חנה

הרחבה:

כאמור, הראשון שמתייחס לנושא הזכות של יוצר לרווח כספי הוא הרמ"א בתשובותיו. האיחור שבהופעת הנושא לדיון ההלכתי מקביל לאיחור בשאלות בנושא זה בחוק הכללי [5]. הדבר לא מפתיע כאשר רואים ששאלות מוסריות וכספיות הקשורות להפצת יצירות לא התעוררו לפני עידן הדפוס.  זאת משום שהאפשרויות שהדפוס יצר יצרו שאלות כלכליות הקשורות לשוק מוצרי הדפוס. הרמ"א דן בשאלת זכויות הראשונים של המהר"ם פדואה למכור את ספריו לפני המדפיס השני בשו"ת הרמ"א סימן י'. תחילה הוא מפנה לסוגייה בבבא בתרא דף כא ע"ב: 

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי (תרגום הרב שטיינזלץ: בן מבוי אחד שהעמיד ריחיים במבוי ומתפרנס על ידי הבאים לטחון בריחיים שלו, ובא בן המבוי חבירו ומעמיד לידו ריחיים — דין הוא שמעכב עליו הראשון אם רוצה בכך. שאומר לו: שהרי אתה לוקח את לקוחותי).

ובהמשך הוא פוסק  לטובת המהר"ם פדואה כנגד המדפיס השני: 

והנני לדון בדיני ישראל… שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה… ושלא יקנה צד שום אדם ספר מיימוני (ספר משנה תורה של הרמב"ם) הנדפסים מחדש מקרוב באו כי אם היוצא מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כוחו. 

החת"ם סופר המשיך בכיוון זה אך הוסיף שלושה גדרים החשובים לעניינינו: הוא טען שבהפצת ספרי קודש אין להחיל את גדר הירידה לאומנות חברו משום שיש ערך בהגדלת הפצת דברי תורה [6]. עוד טען שההקפדה על תחרות הוגנת לא נוגעת לזכות ראשונים על השוק, אלא להבטחת הרווח של המדפיסים כדי שהם ימשיכו להשקיע בהדפסת ספרי קודש. בהקשר לכך הוא אסר על הפצת ספרים בהוצאה מתחרה עד שהיוצר או המפיץ הראשוני יכסה את הוצאותיו. מכאן שהחתם סופר לא פסק על פי העיקרון שיש ליוצר או למפיץ הראשוני זכות על יצירתו. גם הפוסק בן ימינו, הגר"מ שטרנבוך [7], הסכים שההגבלה היא רק בכדי שהמדפיס יכסה את הוצאותיו. הגדר השלישי שהחתם סופר קובע לעניין זה הוא שאיסור ההפצה על חשבון המפיץ הראשון חל על המדפיס ולא על הקונים. זאת מטעמים שקשורים בפער הרוחני בין הקונים שהם תלמידי חכמים לבין בעלי העסקים המדפיסים את הספרים. בכך החת"ס [8] לא ממשיך את גישת הרמ"א שנקט בחרם גם כלפי מי שצורך את הספרים של המדפיס המתחרה. 

לעומת חלוצי הפסיקה בנושא זה, רבים מהפוסקים המאוחרים יותר עד ימינו מצדדים בקיומה של זכות ממשית של יוצר או ממציא, כלומר רואים בזכויות היוצרים גדר קנייני בפני עצמו. בין אלה ניתן למצוא את הרב יוסף שאול הלוי נתנזון (שו"ת שואל ומשיב  מהדורה א חלק א סימן מד), הגר"ש שקאפ (חידושים על מסכת ב"ק סימן א) הנצי"ב (שו"ת משיב דבר, חלק א סימן כד), הגרי"ש אלישיב (משנת זכויות יוצרים פרק יח), והרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ).

לעומתם הרב יצחק יהודה שמלקיש (בית יצחק, יו"ד סימן עה) טוען שמעיקר הדין אין קניין לזכויות יוצרים ויש להחילו רק אם הוא חלק מחוק המדינה מטעם "דינא דמלכותא דינא. 

הרב הרצוג והרב עובדיה יוסף צידדו גם הם בהחלת חוק המדינה על הפסיקה ההלכתית. הרב הרצוג כתב שבמקרה שיש שינויים בנורמות ההתנהגות הכלכלית, וכך גם בנוגע לזכויות יוצרים, יש לפסוק על פי חוק המדינה (תחוקה לישראל על פי התורה ב, עמ' 72). הרב עובדיה יוסף כתב כי "יוכלו לאסור על כל אדם הדפסת החיבורים בלי רשותם… הן מדינא דמלכותא, והן על פי גזירות והסכמת המחברים (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט) [9].

מדינת ישראל הסדירה את זכויות היוצרים באופן המותאם למציאות הנוכחית בחקיקה משנת 2007, ותיקונים רבים הקשורים להתפתחות המרשתת עד לימים אלה [10]. אבל החקיקה לא מתייחסת לצרכן הפרטי אלא לאתרים המפיצים תוכן ללא הרשאת היוצרים. חוק המדינה שמבוסס על חוק זכויות יוצרים משנת 1924 והקרוי "פקודת זכויות היוצרים" בוטל ברובו, אך השאיר על כנו דווקא היתר לשיעתוק יצירה על גבי קלטת "לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות" (תיקון מס' 6, תשנ"ו-1996, סעיף 3ג) [11].