איך אני יכולה להתמודד עם עבירה של אוננות?

אז ככה: אנסה לכתוב בצורה הכי מכובדת ומדוייקת שאוכל

אני מאוננת. בתחילת גיל ההתבגרות, כשיצר המין התחיל להופיע פעמים רבות עשיתי את המעשה בתדירות גבוהה יחסית. עם הזמן ככל שהתבגרתי הדבר התמתן וקיום המעשה הוא בתדירות נמוכה בהרבה.

אני מנסה להיות טובה יותר, להתקרב יותר לקב"ה, להשתדל לעשות טוב בעולם ולעצמי, אך כל פעם לאחר קיום המעשה אני מרגישה פשוט נורא! כאילו עשיתי חטא חמור שאין דרך חזרה ממנו, שאיכזבתי את הקב"ה ואת עצמי,

ודבר חשוב- אני מרגישה שאין לי בכלל את הזכות להרגיש ככה ולבקש סליחה מה' על עשיית המעשה הזה, מכיוון שידעתי שאסור לעשות אותו, שאסור לחשוב מחשבות אסורות, אבל בכל זאת עשיתי את זה. זה גורם לי להרגיש חצופה, וכפויית טובה. אודה מאוד לעזרה, איך אני עוזרת לעצמי להפסיק לאונן ולהכניס לעצמי מחשבות לא טובות לראש, והאם החשיבה שלי מוטעית או צודקת.

דבר נוסף שאשמח להתייעץ איתו:אני נמשכת לגברים ואני רואה את עצמי בע"ה מקימה בית ומשפחה עם גבר שאוהב, אך כשלפעמים באות לי מחשבות לא צנועות זה בעיקר על נשים

האם זה מעיד משהו? האם זה נורמאלי?

תודה רבה ויום טוב:)

 

תשובה

שלום וברכה.

ראיתי את שאלתך החשובה, ואני רוצה קודם כל להביע הערכה אלייך על היכולת לשאול בכנות ובפתיחות, ועל היכולת להיות מודעת לתהליכים המתרחשים בגופך ובנפשך.

מה שאת מתארת הוא תהליך טבעי. בורכת בגוף בריא ובחשק שהוא כשלעצמו טבעי ותקין. גם השתנות החשק והמינון המשתנה שלו בשלבי חיים שונים – הוא טבעי.

את מתארת ייסורי מצפון על מעשה אסור ומחשבות אסורות, ואיני בטוחה למה כוונתך. מבחינת יחס ההלכה לאוננות נשית, אני מציעה לראות את תשובתה של הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) כאן המפרטת את הדיון ההלכתי בנושא, על מקורותיו – מן הדיון עולה שגם אם יש קולות המבקשים לאסור אוננות נשית, הרי שיש די מקום להיתר, גם בדרך המלך.

אני מבקשת להניח כאן את העובדה שאמנם אוננות זהו המושג המקצועי בו נהוג להשתמש גם ביחס לגברים וגם ביחס לנשים, אך למעשה מקור המילה אוננות הוא במעשיהם הפסולים של ער ואונן, ששיחתו את זרעם ארצה – דבר שכמובן אינו אפשרי אצל נשים. לכן, אני מציעה להשתמש במקומו במושג 'עינוג עצמי' עבור נשים.

חשוב לומר שאצל נשים, בשונה מגברים, עצם פעולת החיכוך לשם הנאה לכשעצמה אינה אסורה, וכך למשל בתוך הקשר הזוגי שבין איש לאשתו, היא חלק מרכזי מן הדרך של האישה להגיע לסיפוק ולתחושת חיבור ואהבה עם בן זוגה, בין אם מדובר במגע מאת בן הזוג, ובין אם מדובר בעינוג עצמי (זאת בשונה מאוננות גברית, שבה התכוונות להגעה לשיא ולשפיכה שלא בעת החיבור היא אסורה, גם אם זה בהשתתפות ובמגע בת הזוג). פעמים רבות מגע של האישה בעצמה הוא הכנה לקשר הזוגי, בין אם מדובר בטווח הקרוב – לקראת מפגש סמוך עם בן הזוג, ובין אם מדובר בטווח הרחוק יותר, כהכנה לזוגיות – בצורך של האישה להכיר את עצמה, את גופה, ואת המיניות שלה. השאלה היא פעמים רבות שאלה של הקשר, יותר מאשר שאלה של עצם הפעולה או הסיפוק הנגרם ממנה.

ודאי שהשאיפה היהודית היא שמימוש המיניות יהיה במסגרת זוגית ובחיים של קדושה, ועדיין, ההיכרות והחיבור של נשים לעצמן, למיניות שלהן ולכוחות הגופניים הטמונים בהן, גם לפני הנישואים, עשויים להביא לברכה גם להן כנשים שלמות בפני עצמן, וגם בהמשך חייהן ובשלב הקמת הבית.

מכאן והלאה שאלת המינונים והשאלה מתי מדובר בהיכרות בריאה עם הגוף, ומתי מדובר בהיסחפות אל מחוזות לא רצויים גופנית, נפשית או רוחנית – היא שאלה שאין לה תשובה אחת, וגם העוסקות בהדרכת מיניות, חלוקות ביחס אליה.

אם את מרגישה שקשה לך להגדיר לעצמך את המינונים הנכונים עבורך, כדאי לפנות לאשת מקצוע בתחום, מטפלת/יועצת מיניות מוסמכת שהיא אישה יראת שמים, שתוכל להדריך אותך באופן שיהיה טוב לגופך ולנפשך. אם את מרגישה שהנושא נוכח במחשבותייך ומכתיב את סדר היום שלך באופן אינטנסיבי – מומלץ מאוד לפנות לייעוץ של מטפלת מינית. (ראי למטה הפניות לארגונים רלוונטיים). אם יש בסביבתך דמות מבוגרת שאת מרגישה שתוכלי לשתף אותה – אמא, מחנכת לשעבר או יועצת, תוכלי לשאול אותה כיצד להגיע לייעוץ כזה.

 

אשר להרהורים: הגוף הנפש והמחשבה מחוברים, וחלק מן התהליך הטבעי הוא מחשבות המלוות את הגוף. איני יודעת למה כוונתך ב'הרהורים אסורים'. יש הבדל גדול בין מחשבה של אישה על גבר שאינו בן זוגה, לבין מחשבות מופשטות וכלליות יותר, שאין להן מושא דמיון ספציפי, והמיקוד שלהן הוא בגופך שלך. (תוכלי לקרוא בהרחבה בנושא זה באתר כאן)

איני מטפלת מינית, ואיני מתיימרת לנתח את משמעות העובדה שאת חושבת דוקא על נשים (אולי כדי להימנע כרגע מלחשוב על גבר באופן לא רצוי?), אבל עצם העובדה שנשים מופיעות במחשבותייך, אינה אומרת בהכרח דבר כזה או אחר.

 

מעבר לכל האמור לעיל, וכפי שכתבת בעצמך, יש בך בקשת אלוקים ובקשת טוב, שהן ודאי נפלאות. השאיפה שלנו להיטיב את עצמינו, ברוכה תמיד.

עם זאת, נראה לי ששפטת את עצמך מדי בחומרה, וממה שאת מתארת, נשמע שלא מדובר בחטאים איומים, ושאין מקום לתחושות קשות של אשמה, כפיות טובה או חוצפה, גם אם יש לך רצון להיות יותר זהירה בנושא, ולוודא שאת בדרך נכונה.

התשובה נכתבה בהתייעצות עם מטפלות מיניות מוסמכות.

לקבלת ייעוץ מיני אפשר לפנות למרכז יהל או מרכז רותם.

אני מאחלת לך רוב טובה ושמחה בגופך ובנפשך, ושתזכי בע"ה לחיים של זוגיות בריאה, מלאה ואוהבת.

תמר

קריאת מגילה במיקומים שונים ובמיקרופון תחת מגבלות הקורונה

יש אצלנו מסורת של קריאת מגילה לנשים על ידי נשים, שבה כל פרק קוראת אשה אחרת מתוך מגילת קלף.
בהנחה שבפורים הקרוב ימשיכו המגבלות, כיצד עלינו לנהוג: האם ניתן שכל אשה תקרא במגילה אחרת במקום אחד במרחב?
האם ניתן לקרוא במגילה שלא מקלף? (בהנחה שאין לנו 10 מגילות מקלף זמינות)?
ושאלה נוספת לגבי מקרופון: אם נפצל את הקריאה ל 2 נשים, האם ניתן יהיה להשתמש במקרופון (בהנחה שיהיה להן קשה לקרוא ממש בקול 5 פרקים).
אשמח לשמוע רעיונות כיצד לבצע זאת בשנה מאתגרת זו, על הצד הטוב ביותר.
תודה רבה
ויישר כח!

 

התשובה

שלום לך,

להבנתי, עלו בשאלתך שלושה מרכיבים: פיצול הקריאה למספר מגילות, קריאה ממגילה שאינה כשרה, ושמיעת מגילה דרך מיקרופון.

לתשובה בקצרה, ניתן לפצל את הקריאה בין קוראות שונות במגילות שונות במיקומים שונים במרחב, כל עוד המאזינות יצליחו לשמוע היטב את הקריאה מנקודות הקריאה השונות, אך רק במגילה כשרה שכתובה בדיו על קלף. 

בעניין שמיעת הקריאה דרך מיקרופון יש דעות שונות ולמעשה אין לשמוע דרך מכשירים אלקטרוניים כאשר יש אופציה כלשהי לשמיעת הקריאה באופן ישיר. בשעת הדחק ראי את ההרחבה בסוף התשובה. 

וכעת התשובה בהרחבה:

בעניין פיצול הקריאה, אתן רשאיות לחלק את הקריאה, בתנאי שהמאזינות יצליחו לשמוע היטב את הקריאה (אליה רבה סימן תרצב סק"ב, דגול מרבבה אורח חיים סימן תרצב סעיף א, כף החיים או"ח סימן תרצב סקי", שערי תשובה סימן תרצב סק"ב, משנה ברורה סימן תרצב ס"ק ב). אמנם יש מי שסובר, שאם נשתתק הקורא באמצע קריאת המגילה, המחליף אותו חוזר לראש המגילה (מגן אברהם סימן תרצב סק"ב, ומחצית השקל סימן תרצב סק"ב), זאת בהשוואה להלכה של פיצול הקריאה בתורה, שנאסר משום כבוד התורה (למשל ברמב"ם תפילה פרק יב הלכה ו, ובבית יוסף סימן רפד סק"ה, וסימן קמ סק"א-ב מובא דיון בנושא). אולם רוב ככל הפוסקים התירו לחלק את קריאת המגילה, ואף לכתחילה (מאמר מרדכי סימן תרצב סק"א).

בעניין קריאה מן הספר, מכיוון שמגילת אסתר נכללת בין כ"ד ספרי הקודש (שבתנ"ך), עליה לעמוד בתנאי הכתיבה של ספר תורה: בדיו על קלף (משנה מגילה פ"ב מ"ב). לפיכך מגילה שמודפסת על נייר אינה כשרה, ובקריאה ממנה אין יוצאים ידי חובה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ג, משנה ברורה שם ס"ק ו).

בנושאים אחרים שאינם קשורים לשאלתך ישנם דינים במגילה הקלים יותר מספר תורה.

בעניין השמיעה דרך מיקרופון, ישנן דעות חלוקות בנוגע למצוות המצריכות שמיעה (כגון: תקיעת שופר, קריאת התורה, זימון, הבדלה, קדיש וקדושה, ברכת כהנים, קבלת עדות בבית דין, סליחות וי"ג מידות, שמיעת ברכות החופה וברכות אחרות), ואשר שמיעתן נעשית באמצעות מכשירים אלקטרוניים שונים, כרמקול, מכשירי שמיעה (של כבדי שמיעה וחרשים), טלפון, שידור חי באינטרנט, בזום, בסקייפ, ברדיו או בטלוויזיה.

ביסוד המחלוקת עומדת השאלה, האם השומעים אכן שמעו את קולו של התוקע או הקורא, מכיוון שהקול ששמעו נגרם מכוחו, או שמא מדובר ב"קול מכונה" מלאכותי, שכבר נפרד מקול הדובר, ושאינו קולו של "בר חיובא" היכול להוציא אחרים ידי חובתם, מדין "שומע כעונה".

חלק מהפוסקים להיתר מבססים את דבריהם על סוגיה בגמרא (סוכה נא, ע"ב), העוסקת בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה, שכלל מרחב גדול, ושהכיל מתפללים רבים, ובשל כך נמנע מהם לשמוע את שליח הציבור. הגמרא מספרת: "ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן". כלומר, המתפללים ענו אמן, על פי סימן מוסכם, ומבלי שיכלו לשמוע את הברכות, שעליהן ענו. אולם החולקים עליהם מביאים את דברי התוס' בסוגיה, כי מדובר רק בקריאת התורה, או בברכה שאין האדם מחוייב בה, ואילו כאשר ישנו חיוב על האדם, ובעניית האמן מעוניין השומע לצאת ידי חובה, עניית אמן שכזו אינה מוציאה, שכן הוא לא שמע את הברכה, ומדובר ב"אמן יתומה". דין זה מובא להלכה גם בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכד סעיף ח), והרמ"א בהגהותיו מביא את השיטה המחמירה, שאין לענות אמן יתומה, אף כאשר אין מתכוונים לצאת ידי חובה.

המשנה (ראש השנה דף כז ע"ב) דנה באפשרות של שמיעת תקיעת שופר בשינוי: התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. כלומר, ישנו חילוק בין שתי אפשרויות של שמיעה באותה התקיעה ממש. ומבאר רב הונא בהמשך: לא קשיא; כאן – לאותן העומדין על שפת הבור, כאן – לאותן העומדין בבור. על בסיס החילוק של רב הונא הסביר הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל כרך א אורח חיים סימן כא), "שכל קול היוצא מפי אדם, או כל מכשיר אחר – יש לו שני צלילים: האחד הקול הטבעי, והשני הד הקול, הרי שקול האדם מתפצל לשנים האחד הוא צליל קולו היוצא מתוך גרונו והשני הד הקול המתערב בין גלי האויר ונתקל, במקום שמחזיר את הקול לאחוריו ומשמיע את קולו למרחוק כאלו יוצא ממולו ומצדדין", והוא מוסיף כי הד הקול הוא 'קול ההברה' שנזכר בגמרא, בשונה מן הקול הממשי. והוא מסיים, כי 'קול הברה' הוא גם הקול העובר דרך הרדיו או הטלפון, אשר אינו קולו האמתי והטבעי של האדם.

שיקול זה הנו השיקול המרכזי לאיסור שמיעה באמצעים אלקטרוניים, וכך כתבו בין היתר שו"ת קול מבשר (חלק ב סימן כה): "במיקרופון הזה שקול הדבור רק מוליד גלים והגלים מולידים את החום החשמלי ומפעילים את המיקרופון … לא יצאו השומעים ידי חובת המצוה דגבי מצוה בעינן כולה מכח אדם ולא שיהיה כח אחר מעורב בו". וכן כתבו מנחת שלמה (חלק א סימן ט, וכן בהרחבה בספרו קובץ מאמרים בענייני חשמל בשבת מאמר ב), ומשנה הלכות (חלק ד סימן פה) כי מגבירי הקול פועלים בדרך של קליטת גלי הקול והפיכתם לזרמים חשמליים, גלים אלה יוצרים תנודות וזעזועים בממברנה של המיקרופון. אמנם מקורם בגלי הקול היוצאים מגרונו של הדובר, אך אין בכך כדי להחשיבם כקולו ממש, היוצא ישירות מפיו. זהו כח שני, ולכן מדובר בכעין שמיעה בגרמא, עוד אסרו מנחת יצחק (חלק א סימן לז, חלק ב סימן קיג, וחלק ג סימן לח), ציץ אליעזר (חלק ח סימן יא, וחלק ד סימן כו), חבל נחלתו (חלק כא סימן כא),  הרב ליאור (כאן) ויביע אומר (חלק א אורח חיים סימן יט). וכך כתב גם ביחווה דעת (חלק ב סימן סח), אלא שהוסיף שם, כי השומע סליחות וי"ג מדות דרך הרדיו בשידור חי, עונה אמן וי"ג מדות.


שיקול נוסף ומשני בחשיבותו לדיוננו, מובא בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א אורח חיים סימן ה וכרך ג אורח חיים סימן לד ותשובת הציץ אליעזר (חלק ד סימן כו וחלק ה סימן ג), לפי סברתם, שמיעת מזמורי תפילה בגרמופון מלמדת על זילות, קלות ראש וחוסר מורא, ומהווה בזיון לבית הכנסת. לא רק שאין יוצאים ידי חובה משמיעת "קול היוצא מגוף מיכאני מת אין בו ממש", אלא שאף אסור לעשות זאת, הן בפסוקי תפילה והן בדברי תורה, ואף ללא הזכרת שם שמים, "מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים (סנהדרין ק"א, ומס' כלה פ"א)", והוא מדמה זאת לשליח ציבור שאינו הגון, אשר אינו מקדש את פיו, מכיוון שמדובר במכשירים המשמשים לשחוק והוללות, ופוגעים בחווית העמידה בפני השכינה.

מאידך גיסא, "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (סוטה לח, ע"ב), ועל פי זאת היו גם מי שהתירו לצאת ידי חובה בשמיעה ע"י מכשור אלקטרוני, מכיוון שהקול הנשמע יצא מכוחו של האדם, הוא נשמע מיד ללא שיהוי (בשונה מהקלטה), ואופן קליטת האותות במוח דרך האוזן נעשה באופן דומה לפעולת המכשיר החשמלי.

רוב הפוסקים המתירים זאת, מתייחסים למצוות השמיעה כולן (שהן מדרבנן) למעט תקיעת שופר, שהיא מדאוריתא, ושם ישנו ציווי מפורש לשמוע באופן ישיר את השופר עצמו, ולא קול נילווה ("הברה"). כך כתבו להתיר הרב ענגיל (גליוני הש"ס מסכת ברכות דף כה ע"ב), הרב קוק (אורח משפט סימן מח), הרב טולידאנו (ים הגדול אורח חיים סימן כט), החזון איש (מובא במנחת שלמה חלק א סימן ט סוף סעיף א בהערת המחבר), מנחת אלעזר (חלק ב סימן עב), שמתיר אף בשינוי קולו של הקורא בשל הרמקול, הרב צ"פ פראנק (מקראי קודש פורים סימן יא), אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן קח, וחלק ד סימן צא), הרב מרדכי אליהו (שו"ת הרב הראשי כרך ב במהדורת תשמח-תשמט עמ' 581), הרב רא"ם הכהן (בדי הארון חלק אורח חיים סימן כא).

ואילו בילקוט יוסף (מועדים מהלכות מקרא מגילה סימן יא) כתב על פי יחווה דעת (חלק ג סימן נד) להתיר כאשר מדובר בבית כנסת רחב ידיים ובקהל גדול, בתנאי שגם ללא ההגברה, ניתן לשמוע את קולו של הקורא, ואף אם ההגברה גורמת לשינוי קולו. היתר זה מבוסס על דברי שבות יעקב (חלק ב סימן לג), (על פי שו"ת הרא"ש כלל פה סימן יג, שולחן ערוך חושן משפט סימן רלה סעיף יט), והדברים הובאו במקומות נוספים (שערי תשובה סימן תרפט סק"ב, משנה ברורה סימן תרפט סק"ה, כף החיים או"ח סימן תרפט סק"ח, פרי חדש אבן העזר סימן קכא סעיף ו סקט"ז, מהר"י בן חביב שו"ת קול גדול סימן נ דף כה). ביסוס נוסף למתירים ישנו בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן רעו), שם נכתב, כי שמיעה מרחוק של הד קולו של הקורא במגילה בתוך מערה מועילה, מאחר שהשומע התכוון לצאת ידי חובה בשמיעתו.

מן האמור לעיל ניתן לראות שמדובר במחלוקת הלכתית גדולה, מה שמביא רבים מפוסקי הדורות האחרונים להכריע לאיסור, וזאת על מנת שלא להיכנס למחלוקת זו, כך כתב למשל הרב גורן (תרומת הגורן חלק א סימן כב), וכך גם סיכם בעל פסקי תשובות (אורח חיים סימן תרפט אות ג) כי נתפשט המנהג לאסור. מעבר לכך, כבר כתב הרב אויערבך, אשר התמחה בתחום החשמל בהלכה, כי רוב ככל פוסקי דורו לא הבינו היטב את אופן הפעלת ההגברה האלקטרונית, ואילו ידעו זאת, היו משנים את דעתם לאיסור (מנחת שלמה חלק א סימן ט). מכאן נראה בעיניי שאין לקבל הקלות שנויות במחלוקת, כאשר אין הכרח בכך. לפיכך, אין להשתמש במיקרופון לצורך שמיעת המגילה.

מכיוון שכך, מרחב התמרון שנותר בידינו הנו מצומצם, בדומה למצב בקרב כלל הציבור. יתכן שהשנה תיאלצו לוותר על הקריאה כפי שאליה אתן רגילות ולהתחלק לקבוצות מצומצמות (בהתאם להוראות משרד הבריאות), שישמעו קריאת מגילה ע"י איש, שקולו חזק יותר, ויצליח להישמע במרחב הפתוח או לבחור נשים לקריאה שמסוגלות לקרוא בקול חזק. לחילופין, כדאי לבקש מהנשים הקוראות, שתקבלנה על עצמן להתאמץ בקריאת מספר פרקים גדול יותר מכפי שנהגו בשנים הקודמות, כך שתוכלו להתפצל לקבוצות רבות יותר. כמובן שנשים שתסכמנה לזכות את הרבות, ולקרוא את המגילה מספר פעמים, תבוא עליהן ברכה.

אני מאחלת לכן, ולכל בית ישראל פורים שמח, מתוך בריאות ואחוה, וחזרה מהירה לקריאת מגילה ברוב עם הדרת מלך, ובברכת "והסירותי מחלה מקרבך" במהרה בימינו.

עידית

הרחבה:
בנוגע לחולים במחלות מידבקות ולאנשים המצויים בבידוד, ישנם פוסקים, המקלים בשמיעה דרך מיקרופון, טלפון, או בשידור חי, משום שעת הדחק, וסכנת נפשות, וזאת כאשר אופציות אחרות לא יתאפשרו (כגון: שמיעה דרך החלון, או מעבר לדלת, או קריאה לעצמם ממגילה עטופה בניילון). בין המתירים במקרים הללו: ציץ אליעזר חלק ח סימן יא, פניני הלכה ברכות פרק יב אות ט, הרב רא"ם הכהן כאן, הרב אבינר כאן, הרב סתיו כאן, ומאידך גיסא בהנחיות הרבנות כאן, וכן בפסיקת הרב דוד לאו כאן נאסר השימוש שאמצעים אלקטרוניים לשמיעת מגילה

אני נמשכת לנשים, האם יש לי מקום בעולם הדתי?

התשובה נכתבה בשיתוף עם הרבנית שלומית פיאמנטה

שלום כבוד הרבנית,

אני מרגישה אבודה וכאובה עד עמקי נפשי.

בשנים האחרונות אני מתמודדת עם העובדה שאני נמשכת לנשים.

בשנים הראשונות ניסיתי להתחמק, להדחיק ולברוח מההבנה הזו, אך אני מרגישה שבשנה האחרונה המחירים הנפשיים של ההתעלמות גדולים עליי.

אני רוצה להיות בסדר, ובנורמה, ובגבול המותר. הדבר שהכי חורה לי, זו התחושה שאני עושה משהו לא בסדר, שאני 'עושה בעיות'. ולכן המצוקה שלי רק גדלה ככל שעובר הזמן.

אני מכירה את המקורות על נשים מסוללות ועל מעשה מצרים, חקרתי כמה שיכולתי, ועדיין, אני לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לשבת במדרשה ולהרגיש שבית המדרש מצליח להכיל הכל. להכיל אותי. אני משותקת בכל פעם שחיי משפחה עולים לדיון, שזוגיות מוזכרת. אני לא שם. אני לא בשיח.

אני מרגישה שאני לא בסדר.

אני מרגישה שהדת שלי נבוכה מול מקרים כמו שלי. שהמורכבות גדולה מידי.

שהמורכבות שאני חיה בה גדולה עליי.

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, אך אני מרגישה שהמענה שאני מקבלת לא מספק אותי כי המטפלת שלי לא מרקע דתי, ולא מצליחה להבין את גודל המורכבות לעומקה.

יש לי כמה שאלות, אך אשמח שתוסיפי כל דבר שאת חושבת שיתאים

האם יש חלק בחירי בנטייה מינית?

נשים מסוללות- מה ההשלכות ההלכתיות של מקור זה?

איך אוכל להתמודד כאישה דתיה מול המורכבות של משיכה לנשים? מרגישה מתחזה ושקרנית.

איך אני יכולה לקבל ולהכיל את עצמי כשכל המסרים שאני מרגישה שאני מקבלת מהדת שלי הם שאני מוקצית, שזה אסור, שזו לא הדרך הנכונה?

מה יוכל לעזור לי להכיל את המורכבות?

יש פה בליל של דברים, אבל אני חושבת שזה משקף את המצב שלי כרגע. מבולבלת, משוועת לעזרה ותשובה, חוששת מאוד.

אני מאוד רוצה להיות נאהבת ולאהוב, לגדל ילדים ולבנות בית בישראל. הקונפליקט עצום לי.

 

תשובה 

שלום לך יקרה,

אנחנו קוראות את מילותייך ומזדהות עם הכאב, חשות את החששות ואת הערפל המכביד. כמובן, אנחנו לא יכולות להרגיש את תחושותייך כמוך – כי רק את נמצאת בהתמודדות שלך ורק את נושאת את המשקל הכבד הזה.

בעצם, לא רק את.

"עמו אנוכי בצרה", אמר הקב"ה – והוא נמצא עם כל אחד ואחת מאיתנו בצרתנו. גם כעת הוא נמצא איתך, ושכינתו כואבת איתך. את מובנת ומוכלת ושייכת למקום העליון ביותר שקיים, כי נשמתך שייכת לאדון הכל והוא כואב איתה את הכאב שלה כאן.

את כותבת על הרצון להיות מישהי ש"לא עושה בעיות" ובנורמה. חשוב לומר שאנשים רבים אינם בנורמה. התורה היא לא בשביל אנשים ש"לא עושים בעיות". התורה אמנם מתווה לנו דרך חיים שיוצרת תחושה שרק מי ש"עומד בקריטריונים" ראוי להיות חלק מהציבור הדתי; אולם הלימוד של התנ"ך, הגמרא וההלכה מראה שלא כך פני הדברים. בתורה (שבכתב ושבעל פה) מתוארים אנשים ונשים עם בעיות וקשיים מכל סוג, ולהלכה יש יכולת להתייחס אל מצבים רבים ושונים בלי להכחיש אף קושי וסיבוך שקיימים. לעיתים הפתרונות המוצעים יוגדרו למצבי דיעבד ודחק; הגדרה זו אינה באה להוציא את המצבים הללו מחוץ לנורמה אלא לאפשר הכלה שלהם בתוך הנורמה. התורה אינה מיטת סדום, ויש בה גמישות למצבים ספציפיים – ולכן יש מקום גם עבורך בתורה ובקהילה. יש סביבך אנשים ונשים נוספים שנראים כ"לא עושים בעיות" אבל למעשה נושאים קשיים ומורכבויות משלהם, ולכולם יש מקום. 

 

אנחנו אתר שעוסק בהלכה ולא בייעוץ או מענה רגשי, ואין לנו מומחיות בתחום הטיפולי. אולם, בפנייתך את מבקשת בנוסף להתייחסות רגשית גם התייחסות ערכית-אמונית, ולכן נפרוש בפניך מספר מחשבות שהינן בגדר הצעות מתוך נסיון חיים וחשיבה. לאחר מכן נתייחס לשאלות ששאלת מההיבט ההלכתי.

 

הדבר הראשון והחשוב ביותר שרצינו לומר לך הוא שיש לך כוחות. כפי שתיארת, את אכן מצויה בקונפליקט עצום ובבדידות מול העולם שמקיף אותך. את מתארת תהליך קשה של הכרה בנטייה שלא רצית אותה והבנה של הפער בין החיים שדמיינת לחיים שכרגע נראים אפשריים. אולם, עצם ההתמודדות שלך עם כל אלה והפנייה שלך אלינו – מעידים על כוחות שיש בך, הכוחות שהביאו אותך להפסיק להסתיר את עצמך מעצמך ולהביט בקושי.

 

אמנם הדרך תהיה ארוכה ומלאה באתגרים אבל היא יכולה להוביל אותך למקום של שקט עם בחירותייך ועם האיזונים שתמצאי לך, לאט לאט.

 

דבר שני, רצינו להציע לך להפריד בין הקשיים השונים שאת מתארת ולהתייחס לכל אחד מהם בפני עצמו מבחינה רגשית ומחשבתית. בשאלתך את מערבת את הקושי שלך מול הדת וההלכה עם הקושי שלך מול הרצונות שלך עצמך. את מתייחסת למקורות ההלכתיים ("הנשים המסוללות") ועוברת לתחושה של ריחוק מהסביבה החברתית. אנחנו רוצות להציע לך לראות את שני אלה כשני מישורים שונים – יש לך קושי מול ההלכה ה"נבוכה" כפי שהגדרת, אבל הוא קושי שיכול להיות מאוד ממוקד ומעשי. הוא לא פוסל שום דבר מהותי בך. הוא לא אומר כלום עליך כאדם שלם. מבחינת ההלכה יש מעשים מותרים ומעשים אסורים, כי ההלכה ממוקדת במעשים ומתייחסת אליהם. ההלכה לא מגדירה את עולמך הפנימי, את חלומותייך או את אישיותך כאסורים או כמותרים, כטובים או כרעים. היא לא עוסקת בהם. לכן, ההתמודדות שלך ברבדים הרגשיים והחברתיים היא התמודדות נפרדת מההתמודדות ההלכתית. 

 

את כותבת: "המסרים שאני מרגישה שאני מקבלת מהדת שלי הם שאני מוקצית, שזה אסור, שזו לא הדרך הנכונה" – אכן, לפעמים נשמעים דברים מאוד לא רגישים ולא נעימים שבאים לכאורה בשם היהדות. ואכן, ביהדות יש לזוגיות מקום מרכזי והמודל הזוגי שהיא מעלה על נס הוא הטרוסקסואלי. אבל, ביהדות יש גם מקום מרכזי לאהבת כל אדם ולאמונה שכל אדם נברא בצלם א-לוהים. כפי שאמרנו, גם אם מעשים מסוימים הם אסורים, את אינך מוקצית; והדרך הנכונה היחידה היא זו שבה את עושה את המיטב האפשרי לך.

 

במישור החברתי, את כותבת שהמצוקה שלך גדלה כשיש עיסוק שלך ושל הסביבה בציפיות לעתיד – את מאוד רוצה בית ומשפחה כדת משה וישראל, ואת בסביבה בה הרצון הזה נמצא באוויר ונוכח בשיח, ואת מרגישה לא שייכת ולא בסדר מפני שתמונת הזוגיות האפשרית לך שונה ולא ברורה. זה אכן פער מכאיב מאוד. העצה להתמודד איתו היא ליצור הפרדה נוספת – בין ההווה לעתיד. העיסוק כעת בעתיד מביא לתסכול וחשש, ובצדק, שכן באמת שאלות העתיד נראות עכשיו מסובכות. עיסוק בעתיד גם לא מועיל, משום שהאישה שתהיי כשתגיעי לאותו עתיד היא אחרת מזו שאת כעת, ואין דרך לצפות את התמודדויותיה. לכן, אנו מציעות לך לנסות ככל יכולתך להתמקד בהווה.

 

מחשבה נוספת היכולה לסייע לך ברגעים קשים היא שיתכן מאוד שאת לא היחידה היושבת בחדר שהשיח על זוגיות אינו תואם את המקום שלה, מסיבות שונות. בכל קבוצה של צעירות ישנן כמה שעבורן אלה תכנים מכאיבים ולא רלוונטיים כעת. אתן לא יודעות זו על זו אבל אתן לא לבד. עוד נקודה בה לא כדאי שתרגישי לבד היא התחושה שלך מול המטפלת: כתבת שאת מרגישה שהיא לא מבינה את עומק המורכבות שלך בהקשר הדתי. זה טבעי שכך יהיה, אבל חשוב לדעתנו שהפער שאת מרגישה יהיה גלוי ומדובר בתוך הטיפול.

 

שאלת גם "האם יש חלק בחירי בנטייה מינית". זו לא שאלה הלכתית אלא עובדתית, ואנו לא יודעות את התשובה עליה. השאלה החשובה עבורך היא האם לך יש בחירה בעניין, ומתוך שאלתך עולה כי כרגע לפחות התשובה היא לא.

 

כאן חשוב לנו גם לעודד אותך לזהירות ולשמירה על עצמך. את נמצאת במצב מורכב ורגיש, שבו צריך לשים לב לסכנות של ניצול הפגיעות שלך ע"י אחרות או פריצת גבולותייך.

 

עכשיו נתייחס לשאלות ההלכתיות.

את שואלת מהן ההשלכות ההלכתיות של המקורות לגבי "נשים המסוללות". מכאן עולה שאת מכירה את המושג אבל לא ברור לך מה הוא אומר לך מבחינה מעשית.

המקור הוא בפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח).

הספרא אומר על כך: "ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה…" (ספרא אחרי מות, פרשה ח, סוף פרק יב, ח).

כלומר שהאיסור הוא על זוג חד-מיני להתחתן. איסור זה הובא גם על ידי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנג).

 

בנוסף, ישנם שני מקומות בגמרא בהם יש התייחסות ל"נשים מסוללות" – האחד ביבמות (עו.) ובו דיון האם נשים המסוללות זו בזו נפסלות לכהונה (כלומר, לא יוכלו להנשא לכהן) או שזהו רק מעשה בלתי ראוי; השני בשבת (ס"ה.) שם האמורא שמואל דואג שבנותיו לא ישנו יחד מתוך דאגה להשלכות מיניות של הקרבה ביניהן.

בשני מקורות אלו לא ברור מהו המעשה עליו מדובר ומה האיסור בו.

רש"י ובעקבותיו שאר הראשונים מבינים שמדובר על מעשה מיני בין הנשים (רש"י: "משפשפות נקבתן זו לזו"), והגמרא מגדירה אותו כ"פריצות בעלמא" ולא כאיסור.

עם זאת, הרמב"ם ציין את ה"נשים המסוללות" כאיסור (איסורי ביאה, כא, ח) אם כי לא מוסכם לחלוטין למה כוונתו. בטור ובשולחן ערוך נפסק במפורש איסור על מעשה מיני בין נשים: "נשים המסוללות זו בזו – פירוש, מתחברות זו בזו דרך תשמיש – אסור, וזהו מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו  עליו" (טור, אבן העזר, כ ושו"ע שם, ב).

 

מבין האחרונים היו שהבינו שעיקר האיסור מדאורייתא הנלמד מהפסוק "כמעשה ארץ מצרים" חל על מיסוד הקשר בין שתי נשים ולא על המעשה המיני, שהוא "איסור בעלמא" כלומר איסור מדברי חכמים.

 

לסיכום החלק ההלכתי, ההשלכות של דין "נשים מסוללות" לגביך הן שקיים איסור הן על מיסוד קשר והן על מעשה מיני שמוגדר "דרך תשמיש". כפי שאת רואה, אין במקורות התייחסות שלילית כלשהי לאישה המתמודדת עם משיכה לנשים, אין האשמה לגבי בחירת דרך לא נכונה, יש רק איסור על מעשים מסויימים.

 

אנו מניחות שקשה לקרוא את הדברים ומתעוררות תחושות צער למול ההלכה. לכן, חשוב לומר כאן את הדבר המשמעותי ביותר: צריך לברר את ההלכה לא רק ברמה עקרונית אלא ברמה האישית. כתבנו כאן את העקרונות; הפסיקה מנהלת שיח בין האדם הפרטי לבין ההלכה וכידוע כל אדם הוא שונה מזולתו. מקרה פרטי צריך להתלבן בשיחה אישית וגלויה עם אשת הלכה, כי ישנם שיקולי פסיקה שונים שתלויים במרכיבים מחייך שרק את יודעת. מה שנכתב כאן הוא האמירה העקרונית.

 

זוהי הסיבה שחשוב מאוד שיהיה לך קשר אל אשת הלכה שמכירה אותך, ותוכל לשמוע ממך עוד פרטים ולפסוק לך באופן פרטי. כפי שאת כבר מבינה, המורכבות שעומדת בפניך היא ארוכה ומתפתחת. יהיו לך שאלות שונות במצבים שונים ובשלבי חיים שונים, וליווי של דמות שאת מרגישה איתה בנח יסייע לך מאוד – הן בתשובות לשאלותיך והן בליווי תומך של כל התמודדויות העתיד. מישהי שתהיה שם עבורך, תשמע אותך באמת ותתן לך נקודת מבט מחכימה; מישהי אולי מהסביבה הקרובה, אולי מהמדרשה; מישהי עם תבונת חיים ואהבת הזולת.

 

אנחנו רוצות לשלוח לך כוחות ולאחל לך המון תקווה במסע בגדול הזה. כפי שכתבת, המורכבות מבלבלת ומכבידה. פנייתך אלינו ובחירתך לחזק את עצמך באמצעות טיפול מעידים על הכוחות הגנוזים בך ועל ההבנה של נפשך שהגיע זמן ההתמודדות. חזקי ואימצי בדרך זו, ואנו כאן עבורך מקשיבות ומחזקות בכל עת.






האם נשים חייבות ללמוד תורה?

שאלה:

שלום רב,

האם נשים מחויבות בלימוד תורה (פרשת השבוע, משנה, גמרא בבקיאות, מוסר)

או שאינן מחויבות, אלא רק ללימוד הלכות בסיסי ביותר (שבת, נידה וכו')?

 

תשובה:

שלום רב ותודה על שאלתך,

ברוב המקורות המסורתיים הקו ההלכתי הבולט הינו שנשים פטורות מעצם מצוות לימוד תורה. חכמים לומדים מהפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", שחובת האב ללמד דווקא את הבנים ולא את הבנות (קידושין כט ע"א), הם מבחינים בין סוג הקשר של נשים לתורה לזה של הגברים, וכך בהתכנסות של הַקְהֵל מסופר ש"אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע" (חגיגה ג, ע"ב), ואם אישה בוחרת מיוזמתה ללמוד תורה, יש לה אמנם שכר, אך אינו גדול כשכר האיש, לפי שהיא אינה מצווה ועושה (רמב"ם, הלכות ת"ת, א', יג). 

יש בחז"ל גם דעה של בן-עזאי שדווקא מחייב את האב ללמד את בתו תורה,  וגם דעה הפוכה של ר' אליעזר השולל זאת וטוען כי זה יביא את הבת לידי 'תפלות', המתפרשת כדברי הבל או כפריצות מינית. (משנה סוטה, ג, ד) 

להרחבה בנושא של חיוב/פטור/איסור על נשים ללמוד תורה, ממליצה לך לעיין בתשובתה המקיפה והבהירה של הרבנית רחל קרן באתר זה, בה היא סוקרת מקורות רבים מזוויות שונות של הסוגיה:  https://www.meshivat-nefesh.org.il/post-194/

לאורך ההיסטוריה רוב הנשים לא זכו ללמוד קרוא וכתוב ולא רכשו השכלה עיונית וכמובן גם לא למדו תורה, מעבר לידע מעשי במצוות הקשורות לנשים, ניהול הבית, חיי המשפחה ומעגל החיים. (על חיוב זה מעיד למשל הרמ"א: "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה", הגה לשו"ע, יו"ד רמ"ו, הלכות ת"ת, ו')

אך בכל דור ודור היו גם נשים שחשקה נפשן בתורה, השקיעו בה את כוחותיהן וזכו להערכת הקהילה, כולל הערכת תלמידי החכמים הגברים. במסע מהיר על פני הזמן והמקום, ניתן להזכיר את ברוריה אשת ר' מאיר, המצוטטת בענייני הלכה בתקופת התנאים, את בתו של ר' שמואל בן עלי מבגדד מתקופת הגאונים, שעליה מסופר שלימדה את הבחורים בישיבתו של אביה מאחורי וילון, את בנותיו של רש"י בימי הביניים באשכנז שלמדו מהן מנהגים, את אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה17, ועד הרבנית פרחה ששון, ילידת הודו, במאה ה19, שהתכתבה עם הבן איש חי וכתבה מאמרים תורניים. זהו מדגם חלקי של מעטות, המעידות אמנם על הפוטנציאל הקיים, אך לצערנו לא על מימושו בקרב רוב בנות דורן. 

בימינו נראה שלימוד תורה לנשים לא יכול להישאר במסגרת המלצה או עידוד ליחידות שנפשן חשקה בכך, אלא יש חובה חינוכית ודתית, לפתוח בפני כל הבנות את שערי בית המדרש על אגפיו השונים, ללמדן תורה בהעמקה וברצינות ולתת להן לצמוח ולגדול בה.  

אנסה לפרט מספר טעמים לכך, בהדרגה, מן הקל אל הכבד: 

 

"לעשות נחת-רוח לנשים" – זוהי קטגוריה הלכתית המבקשת לתת לנשים מקום בקודש, לא להדיר אותן מהעיסוק המרכזי של הציבור היהודי, בבחינת "אל תמנע טוב מבעליו". (נלמד מההיתר לנשים לסמיכה על קרבנות, חגיגה טז, ע"ב). נראה שבעולם שלנו, בו לימוד התורה הוא חלק ניכר מהעיסוק הרוחני ומעבודת ה' של כל אדם, צריך לאפשר גם לנשים להעצים את רגשותיהן הדתיים ואת הקשר שלהן לקב"ה, דרך לימוד תורה.

"תורה מגנא ומצלא" – כדי לתת לנשים חוסן אמוני בעולם שברירי וסוער, ולחזק את יסודות האמונה לנוכח רוחות הזמן  –  הן חייבות ללמוד תורה. דווקא כשהידע הכללי החילוני נגיש וסוחף, ההגנה הטובה ביותר היא התורה. בלשונו של החפץ חיים, מתוך התמודדות עם העולם המודרני: "אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד… בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה…" (ליקוטי הלכות, סוטה, פ"ג)  או בלשונו של הרב משה מלכה: "…החיוב מוטל עלינו ללמדה, ולהלעיטה כל מה שאפשר, אולי המאור שבה יחזירנה למוטב… ואולי תשמש משקל נגדי, לכל אותן התחבולות והערמומיות שהן לומדות באותם ספרים חיצוניים". (שו"ת מקווה המים ג יו"ד סי' כא)

 

"בזכות נשים נגאלו ישראל" – לנשים יש תפקיד חינוכי מרכזי של הדורות הבאים, גם בתוך הבית, כאחראיות על תורתם של הבנים והבנות, וגם מחוצה לו, כמורות ומחנכות של דור ההמשך ברוב מוסדות החינוך. אין ספק שמודל טבעי של אמא ושל מורה הלומדת וחיה את התורה, מחבר את ילדיה ותלמידיה ומאהיב עליהם את התורה. בלשונו של הרש"ר הירש: "פעמים רבות הצילו בנות ישראל את הרוח וטהרת החיים בישראל. גם גאולת מצרים היתה פרי וזכות הנשים, ובכל עת תמיד ע"י עלמות ואמהות ישראל יראות ה' ביקרת רוחן ובתומת לבבן נוכל לכונן רוח נעלה וחיים טהורים בישראל…(ספר חורב)

 

"השתנות הטבעים" – בתחומים שונים בהלכה חכמים נוקטים שמשהו בטבע המציאות או בטבע האדם השתנה ולכן הנחות מוצא קודמות – מתבטלות. נראה שאין שינוי גדול יותר במציאות מאשר השינוי במעמד האישה בדורות האחרונים. הנשים קלות-הדעת שהכירו חכמי הגמרא והרמב"ם, אותן אלה שעליהן נאמר ש"אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן", אלו הם נשים אחרות לחלוטין. ייתכן כי נשות קדם שהיו ללא השכלה, שבקושי יצאו מביתן ושהו רק בחברה נשית, אם הן נחשפו פתאום לעולם של תורה גברית, זה היה יכול לבלבל אותן ולהוביל לטשטוש גבולות, לשהייה במחוזות גבריים ואף לפריצות (כאחת ההבנות האפשריות ל"כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות").  

אולם בנות דורנו שזכו להשכלה כללית ואקדמית, בנות דור דעה, היוצאות מביתן ומנהיגות בתחומים רבים – הן בעלות טבע אחר. אם יש נשים שיכולות להיות חברות כנסת, שופטות, רופאות וחוקרות, מדוע ייגרע חלקן דווקא מעולם לימוד התורה?   

בלשונו של הרב חיים דוד הלוי: "נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה… תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת… אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה?" (שו"ת עשה לך רב ב, סי' נב) 

"חכמת נשים" – בנוסף, חשוב לציין שלא רק הנשים מרוויחות מכך שעולם התורה נפתח בפניהן, אלא גם התורה עצמה מתרחבת ומתעשרת ממגוון חדש של נקודות מבט נשיות. כך בסוגיות הקשורות לנשים, שעד הדורות האחרונים עסקו בהן בעיקר גברים, וכך בסוגיות כלליות, שבהן הפרספקטיבה הנשית מאירה זוויות חדשות. (להרחבה בנקודה זו אני יכולה להפנות אותך למאמרי: כדור של בנות

 

ולבסוף לעצם שאלתך – מהי בדיוק התורה שעל הנשים ללמוד? 

נדמה לי כי כאן התשובה היא בדיוק כמו אצל הגברים – התורה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וכל אחד ואחת עוסקים בה על פי כוחם ורוחב דעתם – תנ"ך ומשנה, פשט ופרשנות, הלכה ואגדה, מצוות מעשיות וספרי מחשבה, מדרש וגמרא, וכל המרבה הרי זה משובח. 

האם מותר לשתות יין עם חברים דתל"שים?

שלום!
אני סטודנטית דתייה, ויש לי חברים חילוניים מתוקים להפליא, שפעמים רבות משתדלים שאוכל לאכול איתם, ולכן יבשלו במטבח טבעוני\ עם כלים כשרים.
הבעיה שאני לא יודעת איך לפתור היא בנושא נסך. אני יודעת שיש מי שמקל בנושא עם חילוניים בטיעון "תינוק שנשבה", אך הטיעון נראה לי לא תופס לגביהם.
1. רבים מהם דתלשים \ יש אתאיסטים \ אגנוסטים באופן מוצהר, וקשה לומר שהם לא אוכלי נבלות וטריפות להכעיס.
3. כל ההבחנה בין חברים שונים וההסתכלות על אמונתו של כל אחד נראית לי משונה, ומצד שני התייחסות לכולם כאל "תינוקות שנשבו" נראית לי לא מכבדת אותם ואת האינטלגנציה שלהם. גם כשאהיה עם סתם אדם בימינו שלא שומר שבת לא אצא מתוך נקודת הנחה שהוא תינוק שנשבה.

האם עלי לא לשתות איתם משקאות של בורא פרי הגפן? וסתם אדם שאני לא יודעת עליו, מה היחס הרגיל? האם יש נפקא מינה בין מזיגה ממש לפתיחת בקבוק או מגע בו?

עד עכשיו נמנעתי במכוון, אבל מעבר לכך שזה קצת מעיק, זה גם נושא שאני מתחמקת ממנו באופן מודע- כי להסביר לחבר שאני לא שותה כי הוא מזג זה לא נעים..
תודה רבה,

 

תשובה:

שלום עדי,

משאלתך ניכר, כי המושגים בתחום מוכרים לך, אבל את מבקשת לדייק את הדברים. ומעבר לכך, את מוטרדת משאלת היחס אל חברייך, וטעם הדרישה להתעסק בכך.

ברשותך נפתח בשלבים בסיסיים ומוקדמים יותר לנושא שהעלית, ומתוך כך הדברים יתבהרו בע"ה, ובסוף התשובה תמצאי את סיכום הדברים הלכה למעשה.

כידוע, היין הנו משקה חשוב ביותר, והוא מביא לידי אינטימיות, קירוב לבבות, שחרור, פתיחות ושמחה. תכונות אלה תורמות באופן חיובי למצב הרוח, ומביאות להתרוממות הנפש בזמן שמחה של מצווה, כגון חתונה, או קידוש בשבת. גם בבית המקדש הצטווינו לנסך יין על גבי המזבח ביחד עם הקרבנות. אולם אותן המעלות שהזכרנו, עלולות להביא גם לתקלות ולמעשים חמורים בעת שכרות או ערפול של כושר השיפוט.

בפרשת האזינו נאמר בעניין עבודת אלילים: אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם (דברים לב, לח), ומכאן נלמד בגמרא (עבודה זרה כט, ע"ב), כי כשם שהזבח לאלילים אסור בהנאה, כך נאסר לשתיה ולהנאה אף היין שנוסך על גבי המזבח לעבודה זרה (רמב"ם ספר המצוות לא תעשה קצד). איסור זה ידוע בשם "יין נסך" וחיובו מן התורה. מלבד האיסור בשתיית יינו של הגוי (העובד עבודה זרה), נאסר אף מגעו הישיר של הגוי ביינו הכשר של יהודי, שמא ינסך אותו לעבודה זרה. 

מלבד זאת, בשל השפעת היין על השותים, כמו שנאמר: גדולה לגימה, שמקרבת את הרחוקים (פסיקתא זוטרתא דברים לט, ע"א), אסרו חכמים גם יין של גוי, שלא נוסך לעבודה זרה, וזאת מחשש לקירבה יתרה שתביא לנישואי תערובת: ועל יינן משום בנותיהן (עבודה זרה לו, ע"ב). בדין זה אין הכרח שהגוי יעבוד עבודה זרה ממש, כי עיקרו הוא הצורך בהרחקה תרבותית, והימנעות מיחסי אהבה יתרה בינם לביננו (ט"ז יורה דעה סימן קנב סעיף א). איסור זה ידוע בשם "סתם יינם" וחיובו מדרבנן.

מה כולל האיסור של סתם יינם? כאמור, מלבד איסור שתיית יינו של הגוי, אף יין של יהודי עלול להיפסל לשתיה בעקבות מעשיו של הגוי. ניסוך היין לעבודה זרה נעשה ע"י שפיכתו לפני האלילים, או בשכשוכו – טלטולו שלא בפני האליל (רא"ש עבודה זרה פרק ד סימן יג), ולכן פעולה הנעשית באופן דומה פוסלת את כשרות היין. מלבד נגיעה ביין, כל מעשה מכוון, המהווה נענוע ממשי של היין נחשב כשכשוך: מגעו ביין בידו או ברגלו, ואף באמצעות חפץ המוחזק בידו, כשמתכוון לנגוע, וכן טלטולו של היין, או  שתייתו בפיו ויניקתו מן היין שבכלי (שו"ע יורה דעה סימן קכד סעיף יא).

גם הגבהת הכלי ומזיגה ממנו, אף ללא מגע או שכשוך, אוסרת את היין שבכוס, שכן הוא נמזג מכוחו של הגוי, במקרה כזה, יש מי שפוסק, כי אף היין שנותר בבקבוק נאסר, מדין "ניצוק חיבור", כלומר, חיבור היין שבכוס והיין שבבקבוק ע"י קילוח היין הנמזג (שו"ע יורה דעה סימן קכה סעיף א וסימן קכו סעיף א). 

דין זה נאמר על גוי העובד עבודה זרה, ואולם בנוגע למזיגה ללא נגיעה או שכשוך, כשמדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, רבים מתירים את היין, אף זה שנמזג לתוך הכוס (ש"ך יורה דעה סימן קכו סעיף ה ס"ק ט, דגול מרבבה יורה דעה סימן קכד סעיף כד, חזון איש יורה דעה הלכות יין נסך סימן מט אות ז), או לכל הפחות את היין שנותר בבקבוק לאחר המזיגה לכוס (שו"ע יורה דעה סימן קכו סעיף ה, ט"ז יורה דעה סימן קכד ס"ק לב, יביע אומר חלק א – יורה דעה סימן יא אותיות כא-כב), זאת משום שהגבהת הבקבוק ונענוע קל שלו אינם נחשבים שכשוך, מה עוד שאין דין ניצוק על מה שנשפך מכוחו בלבד, וכשאין מדובר ביין נסך. יש לציין, כי למרות שמדובר כאן במחלוקת בהלכה מדרבנן, ולכאורה יש מקום להקל, התקבל בעם המנהג להחמיר במזיגת היין ע"י גוי, אף שאינו עובד ע"ז.

נדגיש, כי נגיעה בבקבוק סגור אינה אוסרת את היין שבתוכו, וכן נגיעה ביין מבושל (שו"ע יורה דעה סימן קכג סעיף ג), שכן נהגו שלא לנסך יין כזה, שנחשב פגום. בימינו לא מקובל לבשל יין, מכיוון שפעולה זו פוגעת באיכותו, אולם יינות רבים עוברים תהליך פיסטור, וחלק מן הפוסקים מתייחסים ליין מפוסטר כאל יין מבושל (מנחת יצחק סימן ז סעיף סא, אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן לא, וחלק ב סימן נב, שבט הלוי חלק ב סימן נא, יביע אומר יורה דעה חלק ח, סימן טו).

כלפי יהודי מומר גזרו חכמים, שיינו ייחשב "כסתם יינם", וכן גזרו על יהודי המחלל שבת בפרהסיא, שדינו כיהודי מומר להכעיס, שכן השבת מהווה בסיס משמעותי לקיומנו וביטוי מובהק של זהותנו היהודית (חולין ד, ע"ב-ה, ע"א, שולחן ערוך יורה דעה סימן ב סעיף ה), ואילו חילול השבת בפרהסיה מעיד שאין מדובר בסתם כניעה ליצר (מומר לתיאבון), אלא הוא מהווה זלזול מופגן, התרסה, וחוסר הזדהות אקטיבי עם הזהות היהודית, מלבד היותו כופר במעשה בראשית. וכך הסביר זאת הרמב"ם: השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם (שבת פרק ל הלכה טו). 

מגעו של יהודי כזה ביין שווה למגעו של גוי שאינו עובד עבודה זרה, והוא נאסר בשתיה. מקור הדין ביחס ליינו של מחלל שבת בפרהסיא אינו מופיע בגמרא או בשולחן ערוך, והוא מצוי בדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ז סימן קעט): אבל משומד לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו הוא מין ויינו יין נסך… וענין חלול שבתות … שהוא מוחזק בו שלשה פעמים אבל בפעם א' או שתים אינו עושה יין נסך ובפני עשרה צריך שיחלל.

גם בדינים נוספים נפסק שמעמדו ההלכתי של מחלל שבת בפרהסיה שווה לזה של גוי  (חולין ה, ע"א, שולחן ערוך יורה דעה סימן ב סעיף ה, משנה ברורה סימן נה ס"ק מו, עירובין סט, ע"ב, פתחי תשובה יורה דעה סימן קיג ס"ק א ועוד).

אולם בנוגע ליהודי המחלל שבת בפרהסיא בימינו, יש לבדוק האם מדובר במצב דומה לזה שרווח בעת קביעת הפסקים הללו, או שמא לפנינו מציאות שונה. ידועים דברי הרמב"ם (ממרים פרק ג הלכה ג) על אודות צאצאי הקראים, שנולדו לתוך מציאות של ריחוק מתורה ומצוות, אשר לא בחרו בה, והם הוגדרו על ידו כאנוסים, וכתינוק שנשבה לבין הגויים. במצב זה, פסק הרמב"ם, שישנה חשיבות רבה בקירובם לתורה ולמצוות באהבה ובדרכי שלום.

גם כיום רבים מבני עמנו מחללים שבת, ואינם רואים בה ביטוי הכרחי לזהותם היהודית. רובם נכללים בהגדרת "תינוק שנשבה", שכן הם נולדו לתוך מציאות של חילון בבית הוריהם ובמערכת החינוך, והם חשופים דרך אמצעי התקשורת לתעמולה כנגד השבת, כך שהם כאנוסים מבחינות רבות (כך פסק החזון איש ביורה דעה סימן ב אות כח, וכן שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן לו). יש לציין, כי הביטוי "תינוק שנשבה" אינו בא להקטין או לזלזל באינטליגנציה של אותם האנשים, אלא להציג מציאות אובייקטיבית, שמנעה מהם לימוד מעמיק, או שהשרתה סביבם אווירה של זילות וביזוי של התורה והמצוות. פעמים רבות גם דתל"שים שפרקו מעל עצמם עול מצוות, לא הגיעו לכך מתוך עיון מעמיק וכפירה.

באופן זה בו המציאות של יחידים טועים התחלפה בציבור גדול שחוטא, עיקרו נובע מחוסר בידע, אף אם חלקו גדל בבית שומר שבת. גם הרמב"ן (במדבר טו, כב) מתאר אפשרות כזו, של מצב אנוסים המוני: ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. 

כתוצאה מהכרה בעובדות הללו, המדיניות ההלכתית כלפי ציבור זה התחלפה אצל פוסקים רבים בדורות האחרונים, והמגמה להתבדל מהיחידים המתריסים, ולהטיל עליהם סנקציות, התהפכה לצורך בקירובם וביחס של אהבה כלפיהם. מעבר לכך, רבים מאותם מחללי שבת אינם עושים זאת להכעיס, באופן פרובוקטיבי, נהפוך הוא, גם אותם שאינם "שומרי שבת" בהימנעות מכל מלאכה, הנם "זוכרי שבת" בהדלקת נרות, בקידוש, בתפילות ועוד. 

יחס מקרב מעין זה מצאנו בכמה פסקים מפורסמים, ביניהם בשו"ת בנין ציון (החדשות סימן כג), אשר נשאל על יינם של משכילים ורפורמים, שחיו בזמנו.  בתשובתו הוא מחלק בין הדין, שהיה בעבר, לבין מציאות דורו: אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעוונותינו הרבים, פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר … ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת … והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י תפילה וקידוש ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת …דלא נחשבו כמומרים אעפ"י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים.

בדבריו עלו מספר נימוקים לגישה המקלה וביניהם: התפשטות התופעה, עד כדי כך, שחילול שבת הפך לנורמטיבי, ואינו נתפס עוד כעזות פנים, כפירה והתנכרות, וכן הבורות וחוסר הידע, מה שהופך את המזיד לאנוס, הממשיך את מנהג אבותיו. באופן דומה נכתב גם בשו"ת מלמד להועיל (חלק א אורח חיים סימן כט, וחלק ב יורה דעה סימן נב), שם הוא מוסיף טעם חדש, שלא לבייש את אותו האדם, גם טעם זה נובע מהצורך בקירוב בדרכי שלום, שמירת האחוה בעם ובמשפחה,  ומניעת הלבנת פנים, איבה, מחלוקות וחילול השם. הרב אורי שרקי הוסיף אינדיקציה נוספת להיתר, כל עוד מחלל השבת לא הוציא עצמו מכלל ישראל, והוא חש זהות יהודית, מה שמתבטא גם בשירותו הצבאי, אין הכלל האמור חל עליו (https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=530:530530-530&catid=22&Itemid=100512).

טעמים נוספים, שהובאו ע"י המקלים, שונים במהותם, ונובעים מבחינה פורמליסטית יותר של הדין.  בשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יורה דעה סימן נ) נכתב, כי מלבד החובה לקרב, אין חובת ריחוק, שכן חתנות עם מחללי שבת לא נאסרה, וכן הם אינם חשודים בניסוך יין לעבודה זרה. שני הטעמים האחרונים להקל מופיעים גם בחזון איש (יורה דעה סימן ב אות כג), וכן בשו"ת שואל ונשאל (חלק ג סימן רטז). גם החזון איש וגם שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן לז) הביאו טעם להקל משום שאין מקור לאיסור יינו של מחלל שבת, החת"ם סופר (שו"ת חלק ב יורה דעה סימן קכ) כתב, שטעם הגזירה אינו משום חתנות, ולא מחשש לניסוך לעבודה זרה, אלא משום קנס, שנועד להרתיע, ולכן אין להחמיר במה שנעשה מכוחו, ללא מגע ישיר. יביע אומר (חלק א יורה דעה סימן יא) הכריע להקל משום שמדובר במחלוקת בתרי דרבנן – איסור סתם יינם, והשוואת מחלל שבת לגוי. נימוק נוסף, האוסר הרחקה של מחללי השבת מבסס החזון איש על דברי הגהות מיימוניות (הלכות דעות פרק ו הלכה ג): אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו, ומבאר, כי איננו רשאים לשנוא ולהרחיק את מחללי השבת כל עוד שהם במצב שלפני שמיעת התוכחה, אך מאחר שאיננו יודעים כיצד להוכיח, הם נידונים כאנוסים.

בין הפוסקים המתירים ניתן להוסיף עוד את: שו"ת להורות נתן חלק א סימן לט, שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן מח, שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן נג, וסימן נא, שו"ת עשה לך רב חלק ב סימן נא, שו"ת בית יצחק חלק ב יורה דעה קונטרס אחרון סי' כג, שדי חמד מערכת מ כלל פו, חבל נחלתו חלק יא סימן לא.

מאידך גיסא, ישנם פוסקים המחמירים ביחס למחללי שבת בדורנו, ואדרבה, סבורים שיש להתרחק מהשפעתם הרעה על שומרי המצוות, ויותר מכך, לסברתם אף ישנו איסור להתחתן עמם מחשש זה (שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן עד, שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קה, ישכיל עבדי חלק ח יורה דעה סימן יט, תשובות והנהגות כרך ב סימן ת, ציץ אליעזר חלק יב סימן נו, שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כה).

זאת ועוד, אף בקרב הפוסקים המקלים, היחס כלפי מחללי השבת המזידים והפרובוקטיביים, אשר בזים למסורת, הנו פחות סלחני. בסוף דברי הבנין ציון שהובאו לעיל, ושעליו מסתמכים רבים מהמתירים, הוא מסייג במפורש את היתרו, וכותב: אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור. גם שו"ת מהרש"ם (חלק א סימן קכא), שהתיר כבנין ציון, נוטה להחמיר כשמדובר במזידים המחללים שבת להכעיס. גם בשו"ת עשה לך רב (חלק ב סימן נא) מובא חילוק בין רוב המקרים שבהם יש להקל מחמת אונס (כולל אונס פרנסה) או בורות, לעומת הצורך להחמיר במי שנוטה אחר זדון לבו ויצרו הרע, ובפרט בקרב אנשים השומרים מצוות מסוימות. הוא מוסיף, כי במקרים מיוחדים ניתן להקל, למשל כשמדובר במחלל שבת שהוא אביו של השואל, שכן מדובר בכיבוד הורים, שזוהי מצווה מן התורה, אך אינו מתיר באנשים אחרים, המחללים שבת.

לסיכום האמור, ככל שמחלל השבת מבטא במעשיו כבוד והזדהות עם שמירת השבת, כך יתירו יותר את שתיית היין שמזג, ואילו כלפי אלה, שמתבטאים בזלזול ובכפירה מפורשת, יש יותר מקום להחמיר ולאסור, בדיוק מחמת אותם הטעמים לגזרה הראשונית, אולם אם תרצי להקל בזה, יש על מי לסמוך, כפי שכתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל יט סימן א): שאנו מקילין הרבה ביין נסך ובסברא מועטת תולין להקל. בין המקלים נמצאים הרב מלמד (פניני הלכה כשרות חלק ב פרק כט סימן יג) והרב שרקי לעיל, וראי בדברי הרב קוק (אגרות הראיה כרך א איגרת קלח).

בשורה התחתונה אני מציעה לך להימנע משתיית יין שנמזג ע"י אדם שמזלזל באופן מופגן בשבת ומחלל אותה במזיד. באופן זה, גם בתוך החברות הטובה והאמיצה ביניכם, תהיה לך תזכורת משמעותית לעולם הזהות והערכים אליהם את משייכת את עצמך. לעתים הטלת הרחקות וסייגים מלאכותיים על קשרי חברות עלולה להתפרש בעינינו כקטנוניות, חשדנות או אף התאכזרות מצד ההלכה. אולם, חכמתם של מורינו לאורך הדורות לימדה אותנו שההשפעה ההדדית בין חברים הנה בלתי נמנעת, ולצד קירוב הלבבות ישנה חשיבות רבה גם להגדרת גבולות הגזרה שלך.

יתר על כן, יחסי חברות טובים אמורים להכיל את השונות ביניכם, וחבר טוב יכבד את אמונתך. כדאי שתחשבי על הסבר ברור ומכבד, בו תציגי לפני חברייך את המגבלה ההלכתית שאת מחוייבת אליה, ובכך תחסכי לעצמך את המבוכה והחשש שיחזרו בכל פעם מחדש. כמובן שכאשר מדובר ביין מבושל, הקונפליקט ייחסך ממך.

חזקי ואמצי,

עידית

 

 

הרחבה:

על שאלת הרלוונטיות של חשש עבודה זרה בימינו, יש מי שכתב (בן איש חי שנה שניה פרשת בלק הקדמה סעיף יז אות א, וכן חכמת אדם שער איסור והיתר כלל עה הקדמה – סעיף א), כי ישנם טעמים נוספים לאיסור, והם נסתרים, אך באופן כללי, מדובר על כך שבשתיית יינו של גוי נכרתת נשמת היהודי משורש הקדושה.

 

 

האם יש חובה לאישה לכסות את המרפק?

 

שלום,

האם ע"פ הלכות תניעות אישה צריכה ללבוש חולצה עד המרפק?

יש לי חולצות שאינן לגמרי עד המרפק אך מכסות את שיער בית השחי והן יותר ארוכות מחולצות קצרות רגילות. האם זה צנוע וכשר מבחינת ההלכה?

בתודה ענקית מראש 🙂 אתן עוזרות לי מאוד!.  

 

תשובה

אכן, אישה צריכה ללבוש חולצה עד המרפק. יש מחלוקת האם המרפק עצמו צריך להיות  מכוסה, או שהשרוול צריך לכסות את הזרוע עד המרפק, או שאפשר גם לחשוף חלק מהזרוע  )סנטימטרים בודדים( שקרוב אל המרפק. לכן, יתכן שהחולצות שתיארת מתאימות להגדרה  המקלה, ויתכן שלא – את תדעי כשתבדקי. 

 

הרחבה:  

אף על פי שהתורה מתייחסת לצניעות באופן מאוד חיובי, אין בה מקור מפורש להלכות לבוש  ספציפיות. כמו כן, אין במשנה או בגמרא הלכות לבוש לנשים. 

אולם, מצאנו התייחסות אגבית במספר מקומות לכללי הלבוש המצופים מנשים. ביניהם ישנם  שני מקומות המתייחסים לצורך שהזרועות יהיו מכוסות. 

בגמרא במסכת כתובות (דף עב,א) מובאת משנה המגדירה מהי "דת יהודית" – נורמה מקובלת של  הופעה צנועה; מי שאשתו מפרה אותה יכול לגרשה ללא כתובה. לפי המשנה, דת יהודית כוללת  דרישה מאישה נשואה שלא לצאת ללא כיסוי ראש, וכן לא לטוות בשוק:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית .. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה  פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון  אומר אף הקולנית, ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה"

הגמרא בהמשך (דף עב,ב) מסבירה לגבי הביטוי "טווה בשוק" שהדרישה היא שזרועותיה לא ייחשפו  במרחב הציבורי. באופן דומה, במסכת בבא בתרא )נט:( נאסר על גבר ללכת על גדת הנהר  במקום בו נשים כובסות, כי זרועותיהן נגלות בעת עבודתן. 

איזה חלק מהזרועות יש לכסות? ישנה מחלוקת בין הראשונים מה נקרא בלשון הגמרא "זרוע".  האם זהו כל החלק שמהכתף עד כף היד, או החלק שמהכתף עד המרפק? לדעת רוב הפוסקים,  הזרוע היא עד המרפק; קשה להכריע האם המרפק עצמו צריך להיות מכוסה, אבל ישנם פוסקים  חשובים הסוברים שאם רוצים שחלק זה יהיה מכוסה גם כשאנחנו פעילות ומניעות את הזרועות,  

צריך לכסות גם את המרפק. המשנה ברורה (סימן ע"ה) כתב גם שדין זה הוא יציב ולא תלוי  בנורמה החברתית:  

"לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק  ]והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א[ במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל  בהן אינו בא לידי הרהור, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה. אבל זרועותיה  ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור"

אולם, יש מקור אחר לפיו אפשר לחשוף אפילו מעט מעל המרפק.  

בגמרא במסכת ברכות (דף כד,א) ישנה התייחסות למצבים בהם אי אפשר לקרוא קריאת שמע בגלל  הסחת דעת בעלת אופי מיני, מצבים אותם הגמרא מכנה "ערוה". בין השאר נאמר שם "טפח  באישה ערוה", כלומר שכל מצב בו נגלה לעיני הגבר טפח מחלקי הגוף האמורים להיות מכוסים,  זה מונע ממנו לומר קריאת שמע.  

מכאן למדו חכמים שמידת האורך "טפח" (כ 8 ס"מ) היא ההגדרה של מה ניתן לגלות מתוך  האיזור שאמור להיות מוצנע מבלי שזה ייחשב למצב לא -צנוע. לכן, לפי דעה זו ניתן ללבוש  שרוול שמגיע קרוב למרפק (פרי מגדים סימן ע"ה ס"א). כמו כן, ישנה דעה שאומרת שחכמים  חייבו לכסות את הזרוע, אך לא הגדירו במדויק כמה מן הזרוע יש לכסות. 

כך כתב הרב רבינוביץ (שיח נחום א' אבן העזר ק"ז, ומקורו בין השאר בתשובת הרשב"א חלק א'  סימן תקע"ה): 

"מעיקר הדין יש לכסות את הזרוע )=החלק שבין הכתף והמרפק(, אך חז"ל לא קבעו  שיעור מוגדר לכיסוי זה, ומכל מקום דרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע. אמנם, בענייני  צניעות המלבוש ראוי להתחשב גם במנהגי החברה של שומרי תורה ומצוות אליה רוצים  להשתייך, ואם נוהגות הנשים באותה חברה לכסות יותר – ראוי לנהוג כן."

לכך יש להוסיף את גישת מיעוט הפוסקים לפיה יש השפעה של הנורמה החברתית על הלכות  אלה; לא עד כדי ביטולן לגמרי, אבל כן להיתר המרפק. 

כך כתב דברי חמודות על הרא"ש (סי' לז אות קטז): 

"ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה  וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה, מדכתב על שוק דלקמן דצריכה, לאשמעי' אע"פ שבאיש  מגולה כמ"ש במי"ט. וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו –  דמידי הוא טעמא, אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי  הרהור כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער"

הרב עובדיה יוסף, (שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח -חיים סימן י"ד), ציטט תשובה זו ודייק: "שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא  המרפק". 

לעומת זאת, הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה ספר משפחה ז,ה) פסק להחמיר ולכסות את המרפק:  

"המשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: “טפח באשה ערווה”, ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז”ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ’ 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.
אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד ‘טפח’, הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ”א (שו”ע או”ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי’ גן נעול עמ’ 33).
וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה".

 

כך שניתן לסכם שישנה מחלוקת בנושא זה, מי שנוהגת לכסות את המרפק נוהגת לפי  המחמירים ומי שנוהגת שלא לכסותו יש לה על מי לסמוך בכך.

חשש למחלה: צריך לאבחן וליידע בדייטים? מאת: הרבנית נחמה ברש

תשובה מאת הרבנית נחמה גולדמן – ברש

שלום וברכה!

אני כבר יותר משנה לוקחת גלולות להפסקת המחזור בעקבות כאבים חזקים מאוד וקושי לתפקד בזמן המחזור.

ישנה מחלה שנקראת *אנדומטריוזיס* שגורמת לכאבים במחזור ולחלק מהבנות לבעיות פוריות .

אני כרגע לא מאובחנת בה ורק לוקחת גלולות לפי המלצת הרופאת נשים.

השאלה שלי היא כזו..

בעז"ה אני רוצה כבר לקראת סוף שנה להתחיל להפגש .

אני מאוד בלחץ האם אני צריכה לאבחן את עצמי במחלה לפני ואם יוצא שאני חלילה מאובחנת בה האם אני צריכה כשהקשר קצת יותר רציני לשתף את הבחור.

תודה רבה לכן.

מקווה שתיהיה לכן תשובה עבורי

 

תשובה

שלום, 

תודה ששאלת שאלה המעידה על אחריות והתחשבות.

במצב שלך יש לבחון את השאלה ההלכתית, אך גם את זו המציאותית: מבחינה הלכתית, השאלה היא האם יש חובה לספר בפגישות על הבעיה הרפואית. מבחינה מציאותית, השאלה היא עד כמה בעיה זו היא אכן בעיה ודאית.

נתחיל מהשאלה ההלכתית: 

המושג ההלכתי הרלוונטי לשאלה שלך הוא "מקח טעות" – מצב בו הוסתר מידע קריטי בתקופת ההחלטה של זוג להינשא. יש חשש לאמינות הקידושין בין בני הזוג כאשר הברית נקשרה על בסיס מידע כוזב, ואילו היה לבן או בת הזוג את כל המידע הם לא היו מתקדשים.

יש שו"תים רבים המתייחסים לשאלות שונות הסתרת מידע קריטי בפגישות לקראת קשר רציני מתוך חשש ל"מקח טעות". פוסקים רבים השיבו ברגישות נפלאה ובהתייחסות לניואנסים הקטנים שמתעוררים בתוך המקרים. התשובות הרלוונטיות ביותר הם של הרב ויינברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד) שנשאל לגבי אישה מאורסת אשר אין לה איבר מין נשי (רחם ונרתיק), בה הוא כותב שהיא חייבת לגלות את המידע הקריטי הזה לארוסה והוא מורה לרופא שאם היא לא תגלה, עליו להפר את פרטיות המטופלת ואת שבועת הרופאים שהוא קיבל על עצמו אשר לא גוברים על איסור "לא תעמוד על דם רעך" . 

 

בדומה לכך, גם שבט הלוי (שבט הלוי חלק ו סימן רה) נשאל לגבי אישה עם תופעת התקרחות שאיבדה את כל שערה וחובשת פאה נכרית טובה שמסתירה זאת. הוא מורה לה לספר לבחור איתה היא נפגשת לאחר מספר פגישות לאחר יצירת הקשר הראשוני ביניהם.

 

מתשובות אלו עולה שכאשר קיימת מציאות רפואית שיכולה להשפיע על הבחירה להינשא – יש לגלות אותה לפני הנישואין, אך לאו דווקא מיד בתחילת הקשר.

כעת נתבונן במציאות הפרטית שלך.

את כותבת שיש לך מחזורים עם כאבים קשים ושאת נוטלת גלולות כדי לשלוט בכאב ולהסדיר את המחזור שלך. את חוששת מאנדומטריוזיס – מחלה גניקולוגית בה מתרחשות דלקות מקומיות באגן ובבטן וגורמות לאי-נוחות וכאב ועלולה לגרום לאי-פריון. מידע נוסף תוכלי לקרוא כאן)

 

חשוב לקחת בחשבון שיש תופעות נוספות שיכולות לגרום למחזורים קשים – כך שיתכן שהסיבה לכאבים שלך היא אנדומטריוזיס, אך יתכנו גם סיבות אחרות; רק רופא/ה יוכל לתת דיאגנוזה מדויקת למקרה שלך, לאחר בדיקות מקיפות. בנוסף, אנדומטריוזיס לא גורם לאי-פריון אצל כל הנשים הסובלות ממנו, ובכל מקרה יש טיפולים אפקטיבים רבים לטיפול בתופעה. כך שאין כל ודאות שהמצב שלך הוא מצב של בעיה רפואית ודאית ויציבה.

משמח לדעת שאת עושה את המקסימום שאת יכולה בשלב זה כדי לטפל בסימפטומים שאת סובלת מהם – שזה לווסת את רמת ההורמונים שלך. זהו הטיפול המומלץ למצבים כאלו ואחרים בהם יש מחזורים כואבים מאד ו/או אי הסדרת מחזור.

פרוצדורות אחרות ודיאגנוזה מדוייקת מצריכות תהליך חודרני יותר, אשר אינו נצרך בגילך ולפני תחילת ניסיון להרות. כאשר תתייעצי עם רופא/ה אחרי שתינשאי, כמובן שחשוב להזכיר את כל המידע שיש בידך. סביר להניח שאז תקבלי המלצה לנסות קודם כל באופן טבעי להיכנס להריון לפני קבלת החלטות על טיפולים כלשהם. 

מכיוון שבמצב שלך הסיבה לתסמינים וההשפעה שהם עלולים להשפיע אינם ברורים, ובנוסף די נפוצים בכלל נשים, אין חיוב הלכתי לספר על כך כשתתחילי להיפגש עם בחורים. אך דעי גם שאין במצב שלך כל בושה או דאגה. במילים אחרות, אנחנו מקוות שכאשר תבססי קשר עמוק עם בחור איתו את תרצי להתחתן, מידע אישי מסוג זה יהיה מידע שתרגישי בנוח לשתף בכדי ליצור קשר איתן ופתוח. זאת למרות שזה לא מסוג המידע שאת מחוייבת לספר ושעומד בקריטריונים ליצירת חשש למקח טעות או מכשול לפני עיוור. 

בריאות והצלחה,

נחמה

הרבנית נחמה גולדמן ברש היא בעלת תואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן, בוגרת תוכנית הלכתא במת"ן ויועצת הלכה מוסמכת. היא מלמדת במת"ן, במדרשת תורה ועבודה לתלמידים מחו"ל ובמכון פרדס. היא פעילה בארגון רבני בית הלל, בארגון שושרשים שמקדמת שיח בין פלסטינים וישראלים ובקבוצת לימוד בין דתי. היא כותבת  ספר בנושא האשה בהלכה.

 

מקורות

שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד

….לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך, ומהיות טוב שיעשה מקודם התרה אצל שלשה מחשש שבועת הרופאים, על מקרה שיש לה חלות על כגון דא, ועל מקרה שנרצה לחשוש לאולי היא חלה בכולל גם על דבר מצוה.

אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה, ואם לא תאבה שמוע לו אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד, הכל כפי שנתבאר לעיל בדברינו בע"ה. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג

שבט הלוי חלק ו סימן רה

…ומ"מ אחרי שכתב כבודו שהיא הולכת בפאה נכרית טובה כאלו היא בעלת שער, א"כ אם היא מהנשים הצנועות שלא מגלות שער לעולם, אולי הי' מקום להקל כיון דתמיד אינה נראית, והו"ל כשומא שעומדת תחת כיפה שבראשה וכו' שמבואר שם ס"ד, אלא דדא עקא דהא כל זה מהני רק במומים שנתוספו בנשים יותר מכהנים, אבל קרחת גמורה דכיו"ב בכהנים פשיטא דפוסל ולא מהני לי' פאה נכרית (וגם יתור בגדים הוא) ולא שום כסוי דמום שבגוף הוא, ואם נימא דבנשים מהני פאה נכרית א"כ נפל כללא דמשנתינו דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים בבירא – ע"כ צע"ג להקל בזה – מיהא הא ודאי אפשר ליעץ דלא תגלה בפעם ראשון ושני עד שאולי ירצה בה רק אח"כ תגלה לו לפני קשרי השידוכין – ולא יכול לטעון אח"כ אחרי קידושין כלום – זה הנלענ"ד בזה.

 והריני דוש"ת באהבה – מצפה לרחמי ה'

 

אני יכולה לברך הגומל?

 

אתמול נחנקתי מחתיכת טורטיה שלא ירדה לי בגרון. נלחצתי ולא הצלחתי להעביר אותה גם עם מים. עד שהשתעלתי שוב ושוב וזה יצא. ב"ה. נלחצתי. התחושה היתה שיכולתי למות מזה. יש לי גם רפלקס הקאה מוגבר וייתכן שזה גם מגביר את החנק.

האם אני צריכה לומר ברכת הגומל בשבת עם סעודה הודיה וכו'?  

 

תשובה:

 

שלום לך וברוך ה' ששמר אותך מרעה.

אכן, את ברכת הגומל מברכים כשניצלים מסכנות בתנאים מסוימים. כדי לדעת האם עליך לברך את ברכת הגומל עלינו לשאול שתי שאלות: האם המצב שהיית בו מוגדר סכנה מובהקת המצריכה ברכה על ההינצלות, והאם סוג סכנה זה עומד בקריטריונים של ברכת הגומל.

לגבי השאלה הראשונה, אין כמובן דרך אובייקטיבית להגדיר זאת כי רק את היית שם, ולפי תחושתך הסובייקטיבית אכן היית בסכנה ממשית. סכנה זו התעצמה בשל הבעיה הבריאותית שאת מתמודדת עימה. כדאי כעת לחזור בזכרונך אל האירוע ההוא ולשאול את עצמך עד כמה היתה שם סכנת חיים ממש. אם את עדיין חשה כפי שתיארת בשאלתך – את צריכה להודות לה'.

יש לציין שהגדרת סכנה לצורך ברכת הגומל היא דווקא סכנה שהאדם כבר היה נתון בתוכה, ולא כזו שאיימה להתרחש ולבסוף פסחה על האדם, או נמנעה. בשאלתך תיארת שחווית את החנק ממש, ולכן זוהי סכנה ממשית שהיית בה.

אולם לגבי השאלה השניה, האם חנק מאוכל הוא סוג סכנה שעליה תיקנו חכמים לברך הגומל, יש מחלוקת. מנהג האשכנזים הוא שאם זו הייתה סכנה מוחשית ומיידית, מברכים עליה, בעוד מנהג עדות המזרח לא לברך על סכנה כזו כי אינה אחד מארבעת המקרים המחייבים (ראי בהרחבה).

הכלל בברכות הוא "ספק ברכות להקל", ובמצב בו יש ספק האם דרושה ברכה – לא מברכים בשם ומלכות, כדי לא להיכנס לספק של נשיאת שם שמיים לשווא.

 

לכן, אם היית נוהגת כמנהג עדות אשכנז, היית מברכת "הגומל" בשם ובמלכות בנוכחות מניין. בהיותך נוהגת לפי עדות המזרח, אפשר להעלות כמה הצעות להודאה על ניסך:

 

  1. הודאה לה' בדרכים שונות ללא שם ומלכות: לברך "הגומל" בלי אמירת שם ה', לערוך סעודת הודיה, לומר פרק תהילים מתאים, לתת צדקה כהודאה על הנס.
  2. הצטרפות לברכת "הגומל" של אחרים: אם את מכירה מישהו שאומר "הגומל" מסיבה שלו (כגון נסיעה ארוכה, החלמה, לידה וכדומה) אפשר לבקש שיתכוונו גם עלייך ואת תתכווני בברכה כאילו היא שלך.
  3. אם יש לך באופק הזדמנות בה את עצמך תצטרכי לברך "הגומל", כגון נסיעה ארוכה או טיסה, אפשר לברך על האירוע ולהתכוון גם לנס שקרה לך.
  4. בסוף ברכות השחר, סמוכה לברכת "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי", ישנה ברכה המסתיימת במילים "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". כשאת אומרת אותה, תוכלי להתכוון על הנס האישי שלך.

 

באיחולי בריאות ורוב טובה

שלומית 

 

הרחבה ומקורות:

 

א. על מה מברכים "הגומל"?

 

ברכת הגומל תוקנה על ידי חכמים להודאה על יציאה ממצבי סכנה מסויימים, שנלמדו מפרק תהילים ק"ז המתאר אנשים הניצלים מצרות שונות ומודים לה'. המצבים הם שיט בים, הליכה במדבר, מאסר בכלא ומחלה: 

 

"… תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ׃

רְעֵבִים גַּם־צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף׃

וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם׃

וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל־עִיר מוֹשָׁב׃

יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃…

 

יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל׃

… יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק׃

יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃

 

… אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֺנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ׃

כָּל־אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד־שַׁעֲרֵי מָוֶת׃

וַיִּזְעֲקוּ אֶל־יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם׃

יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם׃ 

יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃ 

 

...יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים׃ 

…יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל־חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע׃

וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם׃

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם׃

וַיִּשְׂמְחוּ כִי־יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל־מְחוֹז חֶפְצָם׃

יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם

וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ"

(תהילים קז)

 

ובגמרא ברכות ע"ד מובאת ההלכה הנלמדת מפסוקים אלה:

" אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא… . מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹ׳״. ".

 

הראשונים נחלקו כאמור האם ארבעת המקרים שהביאה הגמרא הם ארבע דוגמאות למצבי הצלה, ובעצם יש לברך על כל הצלה, או שמא הארבעה הללו בלבד הם אלו שצריכים לברך הגומל ובמקרים אחרים לא מברכים.

 

כתב הבית-יוסף (אורח חיים סימן רי"ט) שהאבודרהם פסק ש"אלו הארבעה דווקא, אבל אחרים שברכו היא ברכה לבטלה", ולעומתו הריב"ש צידד בברכת הגומל על כל נס, גם אם אינו דומה לארבעת המקרים שבגמרא. לדעת הריב"ש הארבעה הוזכרו רק כמקרים קלאסיים של הצלה מסכנה, ולא כצמצום מקרים אחרים:

 

"כתב הרב דוד אבודרהם … יש אומרים שד' [ארבעה] בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה, וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות, דאלו הד' דוקא. והוא הדין בכל מקום שמזכיר התלמוד מספר. עד כאן לשונו.

אבל הריב"ש כתב בתשובה סי' של"ז: שאלה – הא דאמרינן בפרק הרואה "ד' צריכים להודות " – מי נימא הני דוקא (האם נאמר אלו דווקא), ואם כן אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בניסים כאלו – אינו חייב לברך? או נימא דכ"ש הוא? 

תשובה: נראה שצריך לברך, שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות – זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים, ואם כן כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר, אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו – כל שכן שצריך להודות! ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים. וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה, שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" וכל שכן שמי שניצל צריך הוא להודות כדרך הד' שצריכים להודות, ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה? אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום."

 

המאירי כתב שמי שהיה באחד מארבעת המקרים צריך לברך גם אם לא חווה שם סכנה, ובנוסף יש לברך על כל מצב של סכנה שניצל ממנו. אם כי בהמשך הוא מסייג דבריו שבמקרים אלה הברכה תהיה רשות ולא חובה. פוסקים נוספים פסקו כמאירי שיש לברך "הגומל" על כל הצלה (כגון רמב”ן, ריא”ז, תשב”ץ ועוד).

 

הרמב"ם סבר כדעה המצמצמת כנראה, כי ציין בדייקנות את ארבעת המקרים ולא ציין שאפשריים אחרים (הלכות ברכות י', ח'):

"אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. חוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא. וְחָבוּשׁ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ. וְהוֹלְכֵי דְּרָכִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב."

 

כך כתב גם השולחן ערוך (אורח חיים רי"ט) אבל בהמשך הרחיב:

"הני ארבעה לאו דוקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכל כיוצא בזה – כולם צריכים לברך הגומל:

ויש אומרים, שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

 

כלומר, השולחן ערוך מציין את שני צדדי המחלוקת, ואומר שעל הצלה שאינה אחד מהארבעה מברכים ללא שם ומלכות. אולם מבין פוסקי אשכנז היו שחלקו על כך, כגון הט"ז והמשנה ברורה שכתבו שנהוג לברך על כל הצלה. 

ניתן לומר באופן כללי שהחלוקה היא שלמנהג אשכנז מברכים הגומל על מצבי סכנת חיים, ולמנהג ספרד הברכה נתקנה על מצבי סיכון מסויימים ולא על אחרים. לפיכך, נוהגים האשכנזים לא לברך למשל על נסיעות שאין בהן סכנה מיוחדת אפילו אם היו ארוכות, ולברך בשם ומלכות על הינצלות מסכנה שאינה שייכת לאף אחת מארבע הקטגוריות; בעוד הספרדים נוהגים לברך בשם ומלכות על כל נסיעה ארוכה שהיא, אך לא לברך על סכנה שאינה שייכת לארבעה שחייבים להודות (פניני הלכה ברכות, ט"ז, ח'). 

 

לכן, כיוון שהשואלת היא מעדות המזרח, ומצב הסכנה שתיארה בשאלה הוא לא אחד מארבעת המצבים שנזכרו בגמרא, אין לה לברך "הגומל" בשם ומלכות על מקרה זה. אולם, אם הייתה נוהגת מנהגי אשכנז, צריכה הייתה לברך בשם ומלכות, כדברי הט"ז והמשנה ברורה – שכן המצב בו הייתה היווה סכנת חיים עבורה, למיטב ידיעתה, וגם יש לה ברקע בעיה רפואית אובייקטיבית שמחמירה את המצב.

 

בתשובה לשואלת פירטנו הצעות שונות להודאה על הנס, יש לציין הצעה נוספת שאינה מתאימה לכל הנשים אך כדאי שתהיה מוכרת. הרב ח"ד הלוי (שו"ת עשה לך רב חלק א סימן לב) העלה הצעה זו עבור חיילים השבים מהחזית, שם ניצלו מסכנות אך אינם עומדים בקריטריונים של ארבעת החייבים:

 

"וכל חייל החוזר מהחזית טוב שכאשר יעלה לתורה יברך ברכת הגומל ללא הזכרת שם ומלכות. כיצד הוא עושה, קורא שלשת הפסוקים, "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד, ברוך אתה ה' אלקי ישראל אבינו וגו' לך ה' הגדולה וגו' ואתה מושל בכל, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". נמצא שהזכיר שם ומלכות בדרך קריאת הפסוקים, והברכה באה לאחריהם. "

 

ב. לגבי "ספק ברכות להקל"

 

הסיבה לכך שמצמצמים את מקרי הברכה בשם ומלכות היא הכלל הנקוט בידינו ש"ספק ברכות להקל". הסיבה לכך היא שיש איסור על אמירת שם ה' לשווא, כחלק מהאיסור "לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא" שניתן בעשרת הדברות. על כך נאמר בגמרא בברכות, לג. :

ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו:

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.

כלומר, ברכה שאין בה צורך נחשבת לנשיאת שם ה' לשווא, איסור תורה חמור. וכך פסק גם הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א, הל' טו): 

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.

אמנם, רוב הראשונים חלקו על הרמב"ם והגדירו את הברכה המיותרת כעבירה על דברי חכמים, ולא על איסור תורה ממש. כך או כך, לכל הדעות אסור לומר ברכה בשם ומלכות ללא צורך.

צד משלים לתמונה הוא מעמדן ההלכתי של הברכות. כמעט כל הברכות שיש לנו הן בגדר מצווה מדברי חכמים, ולא מדאורייתא. בדברי חכמים הכלל הוא "ספקא לקולא", כלומר שכאשר יש ספק – מקילים. לכן, כאשר יש ספק אם צריך לברך – פטורים מהברכה ולא מברכים. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ט ג'): 

כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך.

לא רק כאשר הספק הוא אצל האדם – כלומר האם בירך או לא בירך – מקלים; גם כאשר הספק הוא בהלכה – כאשר יש מחלוקת האם צריך לברך או לא – הדין הוא ללכת לפי הדעה המקילה. כך נפסק במסכת עבודה-זרה, ז. :

ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

כלומר, כאשר מדובר בדין מדאורייתא – נוהגים כדעה המחמירה, וכאשר מדובר בדין דרבנן נוהגים לפי הדעה המקילה.

לכן, כיוון שהברכות (ובתוכן "הגומל") הנן דין דרבנן – נוהגים כדעה המקילה והמצמצמת את חיוב הברכה, ולא מברכים בשם ומלכות במצב שאינו עונה לקריטריונים שציינו הפוסקים.

 

הרבנית שלומית היא בוגרת מגדל עוז ולינדנבאום ולימודי עבודה סוציאלית. עבדה מספר שנים כעו”סית וכמורה במסגרות לנוער בסיכון. עמיתה בתכנית לימודי ההלכה המשותפת לישיבת מעלה גלבוע ולמדרשת עין הנציב, בה היא לומדת ונבחנת במבחני ההסמכה למורות הלכה. נשואה, אם לארבעה ומתגוררת במצפה נטופה שבגליל. מלמדת מתמטיקה, גמרא והלכה גם בתיכון שדה אליהו, יוזמת ומארגנת תפילות נשים עם קריאות בתורה בקהילה, נמנית על צוות התקשורת של ארגון רבני ורבניות בית הלל וממנהלות אתר "משיבת נפש" .

 

אני יכולה להסתפר אצל ספר גבר?

שלום רב,
האם מותר לאישה נשואה ללכת לתספורת ע"י גבר זר?
האם עדיף מבחינה הלכתית שאישה תלך להסתפר אצל אישה אך מותר שתלך לגבר, או שיש איסור משמעותי ללכת להסתפר אצל גבר (עבור אישה נשואה)?
תודה רבה!

 

תשובה

שלום ותודה על שאלתך,

התשובה בקצרה: נכון לעשות מאמץ למצוא ספרית אישה ובעניין זה אין הבחנה בין אישה נשואה או רווקה. אך מכיוון שיש צד להתיר ואין איסור מעיקר הדין, אם בכל זאת תראי שאת הכי מרוצה דווקא מעבודתו של ספר מסויים, או שיש רק ספר זמין בזמן או במקום שאת צריכה להסתפר, תוכלי להסתפר אצל ספר גבר.

וכעת בהרחבה –
השאלה שצריך לברר במקרה של גבר שמספר אישה היא האם מדובר במצב של אדם ש"בעבידתיה טריד". מושג זה בחז"ל מתייחס למצב בו בעל מקצוע עסוק ושקוע בעבודתו ולא פנוי להנות מהדבר שנמצא מולו.

מושג זה חשוב בסיטואציות של מגע בין גבר ואישה כדי להבין האם זהו מגע אסור או מגע שהוא חסר משמעות של קשר או הנאה ולכן מותר.

נסביר. מגע של חיבה בין גבר לאישה הוא אסור, וחולקים הפוסקים אם האיסור הוא מדאורייתא או דרבנן. (ראי במקורות ההרחבה בתשובה באתר כאן). במקרים מסויימים, מגע שאינו של חיבה הינו מותר. למשל, במגע "סתמי" כמו מגע אקראי כאשר עומדים באוטובוס צפוף אין איסור מכיוון שאין שם חיבה והרהור (ראי בתשובה לעיל).

סוג אחר של מגע שאינו של חיבה ונידון בהלכה הוא מגע של רופא מקצועי ומומחה. נפסק שמותר לאשה להיבדק אצל רופא גבר למרות שהדבר כרוך במגע הכולל גם בדיקות במקומות אינטימיים, כיוון שהרופא טרוד במלאכתו. אך יש לשים לב שפסיקה זו היא כאשר יש חולי או עניין רפואי הדורש התייחסות של מומחה מסויים. לכן לא ניתן בפשטות להשליך מכאן באופן אוטומטי לכל בעלי המקצועי כגון ספר במקרה שלך.

בתספורת אישה על ידי גבר – מצד אחד המגע אינו אקראי אלא ממושך ומכוון והספר מביט באישה במטרה לייפות אותה עם תספורת אסתטית ומחמיאה. בנוסף לכך יש את נעימות המגע כאשר מישהו עשה טיפול בשיער. מצד שני הספר עסוק בעבודתו ובהשגת תוצאה מקצועית טובה וניתן לומר שכאשר הוא מביט ונוגע באישה זה לצורך השגת התוצאה ולא מתוך קשר והנאה. אנחנו רואות שיש כאן שטח אפור איפשהו בין מגע חסר משמעות (סתמי או מקצועי) ולבין מגע שיש בו משמעות ולא ברור בדיוק לאיזה צד המקרה נוטה.

בפוסקים, יש האוסרים תספורת אישה בידי גבר משום איסור ממש, ויש הכותבים שלמרות שמעיקר הדין אין איסור הם פוסקים ש"אין זה ראוי" ו"ממידת חסידות שלא להסתפר אצל גבר" ועל כן, לדעתך אין להסתפר אצל ספר גבר. (ראי מקורות בהרחבה)

למעשה, דעתי נוטה לומר שעדיף תמיד להימנע ממקומות אפורים כאשר אין צורך מסויים וגדול מכיון שאנחנו לא רוצים לחיות תמיד "על הגבול" ו"מהיות טוב אל תקרא רע". בנוסף לכך שרוב הפוסקים אוסרים. ולכן לדעתי נכון לעשות מאמץ למצוא ספרית אישה – ובעניין זה אין הבחנה בין אישה נשואה או רווקה. אך מכיוון שיש צד להתיר ואין איסור מעיקר הדין, אם בכל זאת תראי שאת הכי מרוצה דווקא מעבודתו של ספר מסויים, או שיש רק ספר זמין בזמן או במקום שאת צריכה להסתפר, תוכלי להסתפר אצלו משום ש"בעבידתיה טריד". אך יש עדיין להקפיד שלא יהיו שם לקוחות גברים אחרים (שאינם עסוקים בעבודתם) ולשמור על יחסים מרוחקים ברמת הנימוס בלבד בינך לבין הספר.

 

בהצלחה ובברכה

רחל

 

הרחבות

מגע של בעל מקצוע ורופא

בגמרא דנים באיסור הסתכלות באישה ואפילו בהסתכלות בבגדי צבע של אישה שמא יביא הדבר להרהר בה. שואל רב חסדא, אם כן, כיצד הכובס עושה את עבודתו? ועונה הגמרא שהוא טרוד בעבודתו ולכן אין הוא מגיע לידי הרהור. כפי שכותב רש"י: "ליבו על מלאכתו ושוכח בהרהור"

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

דאמר מר: הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו. ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה…

בבגדי צבע [של] אשה.  א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל… אמר רב חסדא: הני מילי בעתיקי, אבל בחדתי לית לן בה, דאי לא תימא הכי, אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן? הא קא מסתכל. ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, הא קא מסתכל! אלא בעבידתיה טריד, ה"נ בעבידתיה טריד.

וכך פוסק השולחן ערוך בעניין הסתכלות בהרבעת בהמות (שגם הוא נידון בגמרא כנ"ל)

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כג , סעיף ג

אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט)  לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.

 

מביא זאת להלכה הש"ך בעניין בדיקת רופא המצריכה גם מגע:

ש"ך יורה דעה סימן קצה

 וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב:

מוסיף הסבר כריתי ופליטי שלמרות שמדובר באיסור עריות, כאשר הרופא עסוק בעבודתו הדבר מותר.

 כרתי ופליתי שם סימן קטן ו

עיין ש"ך ס"ק כ' דיפה כתב דאפילו לרמב"ם דקריבה דגילוי עריות מהתורה אסור הני מילי כשהוא בשביל חיבה ואהבה, אבל מה שעושה עסוק במלאכתו מלאכת רפואות לדעת המיחוש, אין זה בכלל קרובה דגילוי עריות שיהי אסור מהתורה ובכלל יהרג ואל יעבור… וכן נוגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה, וזהו ודאי בגדר גילוי עריות כמאמר הגמרא (סנהדרין עה, א) תמות ואל תעמוד ערומה, אלא ודאי הנכון כמו שכתב הש"ך דזהו [הרופא] במלאכתו עסוק. 

  

דיון דומה קיים ביחס לצלם אירועים שמצלם נשים רוקדות. אמנם המקרה הוא שונה מעניין לראות את והדין הדומה אשר איסור  אינו מעיקר הדין, אך המעשה מוגדר לא ראוי ואף יותר מכך:

 שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן רלב

ומיהו מה שאינו לצורך רפואות ולזה כבר ליכא טעמא דירושלמי דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות א"כ בזה כבר כיון דאיכא אחר אסור לילך לזה שיש בו איסור מצד נגיעה וחשש הרהור.

ראה בשו"ת ודרשת וחקרת חלק ה' (חלק יורה דעה סימן סז אות ג) שהביא ששאל את גאב"ד העדה החרדית הגר"י וייס בעל המנחת יצחק זצ"ל מהו ההיתר להביא צלם לחתונות, שמצלם הנשים וצריך להסתכל עליהן ולהתבונן בהם כדי שיצאו תמונות יפות, והרי מכשילים אותו בראיות אסורות. והשיב לו, שההיתר הוא משום שהצלם טרוד בעבודתו, וממילא לא חוששים שיבוא לידי הרהור, ע"ש. וכן הובא בספר מעין אומר חלק יב' (עמוד רלד) בשם הגר"ע יוסף זצ"ל להתיר לאיש לצלם נשים לא רוקדות, ע"ש..
וכן כתב בשו"ת עולת יצחק חלק ב' (סימן רלה) שמעיקר הדין מותר לאיש לצלם נשים, כיון שהוא טרוד בעבודתו שצריך הוא לכוין כראוי את מראה התמונה וזמן הראוי לצילום וכיוצא בזה דברים הידועים לבעלי המלאכה, ע"ש.

ומכל מקום גם בשו"ת עולת יצחק שם סיים: שמכוער הדבר ושומר נפשו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"ש וואזנר זצ"ל (קובץ אור ישראל, גליון כג, עמוד רכט) שכתב, שדבר זה שמזמינים צלם גבר לצלם את הנשים במקום שאפשר לעשות זה על ידי צלמת אישה, לית דין דין ולית דיין שזה בגדר פרצה, ושומר נפשו ונפש בניו ובנותיו ירחק מזה, ע"ש. וכן ראה להגר"י ליברמן שליט"א בקובץ הנ"ל (גליוןכא, עמודים קיג-קיז), ובשו"ת מקור נאמן חלק א' (סימן תשפא) ובשו"ת אור יצחק חלק ב' (ענינים שונים סימן י) ובשו"ת אשר חנן חלק ח' (סימן קסז), ע"ש. ולכן בודאי שיש יותר ממידת חסידות לשכור צלמת אישה שתצלם את הנשים.

 

תספורת אישה אצל גבר

הרב יוסף בר שלום דן בספר שמספר נשים גבר ומתייחס להבדל בין בדיקת רופא והרבעת בהמות לתספורת אישה. תשובתו מכוונת אל הספר, אך הדברים נכונים כלפי שני הצדדים אשר יש ביניהם מגע. אם המגע הוא מגע אסור אז שניהם צריכים להימנע מהסיטואציה.

נצח ישראל חלק א' סימן סו

הנה מכל הנ"ל נראה אם עוסק במלאכתו ואינו מכוון לחיבה ולתאווה יש להתיר לרופא לטפל באישה, אף שאינו פיקוח נפש ובתנאי שלא יכוון למלאות תאוותו וכמ"ש הש"ך הנ"ל…

אך אחרון הכבוד דבדין הספר נראה שיש לאסור. דאף שאתה הראית לדעת ברופא שיש להקל משום דקעסיק בעבידתיה וטריד מה שאין כן ספר שכל מחשבתו לייפותה ולנאותה אף דבעבידתיה טריד נמי אסור כי כל המטרה ליופי וחיישינן להרהור ויש להחמיר שהרי גם שיער באשה ערוה וכאן אין מצוה בזה שמסרק אותה ומתכוון בכל פעולה שעושה רק ליופי ומסתכל עליה כל העת, ובפרט שחופף את הראש ונוגע בידיו ממש בבשרה ובשערה דודאי אתי לידי הרהור.

ולפי זה נראה לי כי קשה להתיר פרנסה כזו ומי יתפוס גחלת בידו ולא ייכבה, והרבה דרכים למקום, וההיתר לרופא משום שיש חולים שזקוקים בהכרח לרופא והרי הוא מרפא וניתנה רשות לרופא לרפאות.

 

הרב יצחק יעקב פוסק כותב שאסור מלכתחילה

הליכות בת ישראל פרק ז, סעיף י

ראוי לאשה ולבת יראות ה' שלא תלכנה לכתחילה להסתפר אצל ספר, אף שאין בכך איסור מעיקר הדין.

ובהערה יח: שמעתי מהגאון הרב חיים פנחס שיינברג שליט"א שאף שמעיקר הדין אין בכך משום איסור לפני עיוור או מסייע מצד הרהור ונגיעות, כיוון ד"בעבידתיה טריד" – עי' ש"ך יו"ד סוף סימן קצה וכריתי ופליתי שם ס"ק יז, מכל מקום, ממידת חסידות אין זה ראוי בין לנשואה בין לפנויה.

 

פסיקתו של הרב שלמה אבינר באתר כאן

הרב יובל שרלו בכמה מקומות למשל כאן וכאן כותב שאסור משום ש"אין זה ראוי" ו"קשה להתיר" ו"מהיות טוב אל תהי רע" למרות שמעיקר הדין אין כאן איסור של מגע של חיבה.

 

איך ליטול ידיים נכון, בבוקר ואחרי מגע במטופלים?

שלום רב
רוצה לשאול את הדרך הנכונה ליטול ידיים בבוקר?
האם נכון ליטול ידיים גם לאחר טיפול באנשים הדורש מגע (למי שזה עיסוקו)?
תודה רבה

 

תשובה:

בנושא זה, שהוא לכאורה פשוט, ישנו בלבול רב.

אני מציעה להתחיל מבירור בין בני משפחתך כיצד הם נוהגים למעשה, ולאמץ את מנהג משפחתך. אם אין מנהג משפחתי, יש לנהוג כך (פירוט ומקורות תוכלי לראות בהרחבה):

מיד עם הקימה בבוקר יש ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין. יש נוהגים להניח קערה עם מים סמוך למיטה לנטילה לפני הקימה, ויש נוהגים לקום, ליטול מיד ורק אז להתארגן – להתלבש, לצחצח שיניים וללכת לשירותים וכולי. עם היציאה מהשירותים יש ליטול ידיים שנית באופן רגיל. בפעם הראשונה, אין לברך ואילו לאחר הפעם השניה תאמרי את הברכה "…על נטילת ידיים".

לגבי טיפול במגע, אין חובה ליטול ידיים לאחר הטיפול. אך יש להקפיד לשטוף ידיים בסוף הטיפולים או ליטול ידיים לפני התפילה הבאה ביום.

 

הרחבה:

הדין של נטילת ידיים מופיע בגמרא, כעובדה נתונה – זהו מעשה שעושים כל בוקר ("כי משי לידיה..", כלומר – כשרוחץ ידיו) ובצמוד לו ניתנת רק ההוראה לברך ברכת "על נטילת ידיים" – אך הגמרא איננה מציינת את הטעמים להסבר דין זה של נטילת הידיים מדי בוקר. עם זאת, בהקשר של הסוגיות בגמרא רואים שמדובר בהכנה לתפילה.

בדברי הראשונים אנו מוצאים שני טעמים מרכזיים.

שיטת הרא"ש: בשעת הלילה הידיים "עסקניות" ונגעו במקומות המטונפים בגוף, ולכן יש ליטול ידיים בבוקר כחלק מההכנה לתפילה ולטהרתם. שיטת הרשב"א: משום "חדשים לבקרים רבה אמונתך", שבכל בוקר אנחנו נעשים כבריה חדשה.

בזוהר מופיעה דרישה ליטול ידיים מיד עם הקימה בבוקר בהקשר אחר: ישנה רוח רעה השורה בגופנו מדי לילה שעלינו לסלק מעל ידינו לפני שנגע באזורים שונים בגוף. יש איסור להתהלך ארבע אמות או לגעת בכל מקום מגולה או פתחים בגוף לפני שמסלקים את הרוח הרעה.

השולחן ערוך (בסימן ד' באורח חיים) משלב בין שלוש השיטות. ולכן התפתחו כמה מנהגים שונים ואפשר לנהוג לפי כל אחד מהם מכיוון שזהו נושא שנשאר במחלוקת ואין בו הכרעה:

– ליטול ידיים מיד עם הקימה בבוקר, על ידי הנחת קערה ונטלה בצמוד למיטה.

– אחרים רואים בכל הבית של האדם את ארבע אמות שלו ולכן ניגשים לכיור כדי ליטול ידיים.

– ליטול ידיים רק לפני התפילה.

מטעם הרוח הרעה, יש ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין מדי בוקר. יש הטוענים שזה כבר לא רלוונטי מכיוון שהרוח הרעה כבר סרה מהעולם, ולכן די ברמה הבסיסית בנטילת ידיים ברביעית כוס מים. גם השולחן ערוך, מסכים שלעניין ההכנה לתפילה, די אפילו בשכשוך הידיים במים ובשעת הצורך, אפילו בקינוח בצרור ובעפר, למרות שזה אינו מסיר את הרוח הרעה.

ציינת שאת מעדת הבוכרים, ולכן חיפשתי ומצאתי שהבוכרים משתמשים במאתיים השנים האחרונות בסידור ליוורנו שהובא לבוכרה עם אחד הרבנים שכיהנו שם במאה ה-18 וה-19. פתחתי את סידור ליוורנו ושם הוא מורה לנהוג כך: מיד עם הקימה בבוקר – ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין בסמוך למיטה ללא ברכה, לאחר מכן לקום ולהתארגן, להתלבש וללכת לשירותים. לאחר השירותים יש ליטול ידיים שנית באופן רגיל, והפעם בברכה.

הדרכה זו מבוססת על דברי השולחן ערוך, ומשלבת בין הצורך ליטול ידיים מיד עם הקימה מטעם הרוח הרעה, ונטילה נוספת כהכנה לתפילה.

לצד זאת, כאמור, העדיפות הראשונה היא לשאול את בני משפחתך מה הם נוהגים לעשות. ייתכן והמנהג בביתך שונה מזה שרשמתי, ותוכלי לאמץ את מנהג משפחתך. (כמובן ובמידה וזו אפשרות מעשית עבורך)

אמנם לא שאלת, אך אציין בקצרה לגבי הברכה. גם כאן לא יצאנו מדי מחלוקת, וקיימים שני מנהגים: הראשון, לברך מיד עם הנטילה בשעת הקימה, והשני, לברך על סדר התפילה בברכות השחר – בדומה לשאר ברכות השחר שכבר אינן נאמרות על סדר ההתארגנות בבוקר אלא במרוכז בבית הכנסת. בכל מקרה, אין לברך פעמיים, אלא או בבוקר מיד עם הנטילה או בתפילה על סדר הברכות, כפי שהדרכתי למעלה.

 

לגבי שאלתך השניה בנוגע לנטילת ידיים לאחר טיפול באנשים במגע.

בהסברים שראינו לעיל התייחסנו לנטילת ידיים בבוקר, בין מטעם הכנה לתפילה ובין מטעם הרוח הרעה. סתם כך, במהלך היום אין צורך ליטול ידיים לאחר טיפול באנשים במגע. אך כאשר ניגשים להתפלל שלא על הבוקר ולאחר טיפול באנשים, יש ליטול ידיים במקרה והמגע היה במקומות המכוסים שיש בהם לכלוך או זיעה (ראי, שולחן ערוך שם סימן צב סעיך ה ומשנה ברורה שם). במידה והאדם המטפל שטף ידיים לאחר הטיפול אין צורך ליטול ידיים שוב לפני התפילה.

סיבה נוספת לנטילת ידיים במהלך היום היא לפני אכילת לחם, והיא נעשית בשגרה ללא קשר לטיפול במגע באנשים.

עם זאת, יש לציין שהבית יוסף מביא בשם כמה ראשונים (וגם בשולחן ערוך) חובה ליטול ידיים לאחר מספר פעולות נוספות שהם מגדירים כאשר חלקם משום רוח רעה וחלקם משום נקיות (משנה ברורה שם). זו הרשימה שהם מביאים (חלקם בשם עצמם וחלקם בשם יש אומרים): הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, והיוצא מבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף את ראשו, ההולך בין המתים, מי שנגע במת, ומי שמפלה כליו, ויש אומרים המשמש מטתו, הנוגע בכנה, הנוגע בגופו בידו.

את הנטילה לצורך נקיות לא צריך ליטול באופן מיידי (החולץ מנעלי, הנוגע ברגליו, החופף ראשו) אך על פי הנלמד בזוהר (ביאור הגר"א שם), נטילה להסרת רוח רעה ששורה במקומות אלו (הקם מן המטה, היוצא מבית הכסא, ההולך בין המתים וכו') יש ליטול מיד. אין זו חובה אלא המלצה, ומי שנוהג על פי הקבלה יתכן וירצה להקפיד בכך יותר.

בברכה, 

שירה

 

מקורות:

ברכות ס ע"ב

כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״.  כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״.  כִּי מִעֲטַף בְּצִיצִית, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית״. כִּי מַנַּח תְּפִילִּין אַדְּרָעֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, אַרֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״. כִּי מָשֵׁי יְדֵיהּ ,לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם״. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ, לֵימָא: בָּרוּךְ … הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְדַבְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָךְ. וְרַחֲקֵנִי מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנִי בְּיֵצֶר טוֹב וּבְחָבֵר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכׇל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כׇּל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

ברכות יד ע"ב – טו ע"א

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה ט״ו א יִפָּנֶה, וְיִטּוֹל יָדָיו, וְיַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְיִתְפַּלֵּל, וְזוֹ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה.  אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לָא סָבַר לַהּ מָר כְּאִילּוּ טָבַל, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ [בְּנִקָּיוֹן]״ — וְלָא כָּתַב ״אַרְחִיץ [כַּפָּי]״.  אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ יָדָיו — מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקִסְמִית.  אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר, מִי כְּתִיב ״אֶרְחַץ בְּמַיִם״? ״בְּנִקָּיוֹן״ כְּתִיב — כֹּל מִידֵּי דִּמְנַקֵּי, דְּהָא רַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא.  וְהָנֵי מִילֵּי לִקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לִתְפִלָּה מְהַדַּר. וְעַד כַּמָּה? — עַד פַּרְסָה. וְהָנֵי מִילֵּי לְקַמֵּיהּ, אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ — אֲפִילּוּ מִיל אֵינוֹ חוֹזֵר. [וּמִינַּהּ] מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל — חוֹזֵר.

 

בית יוסף אורח חיים סימן ד

כתב ה"ר דוד אבודרהם בסוף ספרו (סדר נטילת צפרנים) בשם ספר התשב"ץ (קטן סי' רעו) ששבעה דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הם הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף את ראשו וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג (טו.) וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' קצד) אלא שבמקום הקם מן המטה כתב ההולך בין המתים ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבם בסימן ז' בשם ארחות חיים (הל' נט"י סי' י) והוסיף עליהם מי שנגע במת ומי שמפלה כליו ויש אומרים המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלים אורחותיו ויש אומרים אף הנוגע בכנה ויש אומרים אף הנוגע בגופו בידו ואמרו ז"ל מי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן ד'

א': ירחץ ידיו ויברך "על נטילת ידים".

הגה: ויש אומרים גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו (אבודרהם).

מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה (לקמן סימן ק"ס( כשים לנטילת ידים לתפילה. מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו.

ב': ידקדק לערות עליהן מים שלש פעמים, להעביר רוח רעה ששורה עליהן.

ו': אין צריך רביעית לנטילת ידיים לתפילה.

ז': טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידיים לסעודה.

הגה: מיהו אינו מעכב, לא כלי ולא כוח גברא ושאר הדברים הפוסלים בנטילת הסעודה (מרדכי ריש פרק אלו דברים, תשובת רשב"א סימן קצ"ה).

ח': נטילת ידיים שחרית, אין נוטלין על גבי קרקע, אלא לתוך כלי.

י"ח: אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו.

..

כ"ג: לא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה; אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים על סעיף יח

(לח) צריכים נטילה – להסיר רוח רעה השורה עי"ז [נג] ע"כ ימהר ליטול תיכף…

(מ) והיוצא מבהכ"ס – אפילו [ס] לא עשה צרכיו וכן [סא] מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם ומשום רו"ר ששורה באלו המקומות:

 

(מא) מנעליו – משום שנוגע [סב] בידיו בעת החליצה אבל בלא נגע בהם א"צ נטילה והחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו [סג] אינו משום רוח רעה רק משום נקיות ע"כ א"צ למהר ליטול ידיו תיכף משא"כ באינך דמשום רו"ר וכנ"ל בס"ק ל"ח:

 

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צב סעיף ה

רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה, אם יש לו מים, אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך; ואם אין לו מים מזומנים, אין צריך לחזור וליטול. הגה: ואפי' היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך וכדלעיל סי' ז'.

 משנה ברורה שם

(כד) צריכים נטילה – דכיון שהסיח דעתו משמירתן ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת:

 (כו) אין צריך וכו' – ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי דדילמא מודבק בו מעט צואה או זיעה ע"י הנגיעה במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ודוקא בסתם ידים מיקל המחבר אבל אם נגע במקום מטונף וכ"ש כשעשה צרכיו אף בתפלת המנחה צריך לחזור אחר מים:

 

 

בקישור זה תמצאי מאמר של הרב דוד ברופסקי, שמסכם את השיטות השונות לעניין נטילת ידיים וסיכום למעשה בבהירות –

https://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%99%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA

https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=141170&page=14117000001&pagenum=28 – סידור נוסח ליוורנו שנמצא בידי קהילת הבוכרים בישראל. ההדרכה לעניין הנהגת הבוקר ונטילת ידיים מופיעה בתחילת הסידור בעמודים 26-28.

 

אני גויה שומרת מצוות בני נח, האם יש בעיה בצפייה בסרטים באתרים שמפרים זכויות יוצרים?

שלום כבוד הרבנית.
אני גויה. ואני משתדלת לשמור שבע מצוות בני נח.
בתקופה האחרונה מאוד קשה לי, עצוב לי ואין לי הרבה מה לעשות בבית. אין לי טלוויזיה בבית, ודבר שמאוד מרגיע אותי ושנותן לי נחת ושלווה לנפש זה לצפות בסרטים או סדרות.
הבעיה היא, שהאתרים שמעלים את הסרטים או הסדרות הם אתרים שמפרים זכויות יוצרים, ונעשו נגדם כמה הליכים משפטיים, אך הם עדיין מצליחים להעלות את הסדרות. אני יודעת שזה אסור, אבל בידור זה דבר שמאוד עוזר לי, ואני צריכה את זה מאוד.
האם, עכשיו במצב שלי, שמאוד לא קל לי, האם אני יכולה לצפות באתרים האלו?
תודה.

תשובה:

שלום יקרה.

מרגע שקראתי את שאלתך אני חושבת עליך הרבה.

את שואלת לגבי הלכות גזל, וניכר שאת לוקחת את שמירת המצוות המוטלות עליך ברצינות מעוררת השתאות.

מנגד, מדבריך משתמע שהניסיון לעמוד בקיום איסור גזל הוא אתגר גדול עבורך. את מתארת קושי גדול – עצב, בדידות, תחושת כובד. אני קוראת איך תיארת בקצרה את הרגשות שלך ואני מתמלאת בדאגה.

מתוך דאגה לך  ובטרם אכנס לדיון ההלכתי הנוגע לשאלתך, אני מבקשת לומר לך שהעצב הזה שממלא אותך הוא תופעה נורמלית שהרבה בנות ובנים בגילך מרגישים לפעמים. אבל אם בגלל העצב את לא מצליחה לעשות דברים, ואם איבדת את שמחת החיים שלך – צריך למצוא דרך להתמודד עם העצב.

איך להתמודד?

הקב"ה נתן לנו נשמה על מנת שנשמור עליה, ונחיה  איתה בשמחה ובטוב. לכן, צריך לחשוב ולברר: מאיפה בא העצב הזה? מה גורם לו? מה יש בחיים שלי שיצא מאיזון?

את כותבת שמה שעוזר לך זה צפייה בסדרות. זה טוב שיש לך את המוצא הזה, אבל זה לא יכול להיות הפתרון היחיד. הצפייה בסדרות רק מסיחה את דעתך, וזה חשוב מאוד, אבל צריך יותר מזה. יתכן שנדרשת התייחסות לשורש הבעיה עצמו.

הכי חשוב: צריך לא להיות לבד עם התחושות הקשות. כשאת לבד עם רגשות קשים – הם גדלים מאוד, ויש להם השפעה רבה.

הפנייה אלינו היא  צעד ראשון בכיוון הזה, אבל חשוב שגם מי שמכיר איתך בחיים ידע, ויוכל להקשיב ולהבין ולתמוך. אל תשאירי את עצמך בודדה. אולי תוכלי למצוא משענת אצל מישהי מבית הספר, מהמשפחה,  ושמא מדריכה בתנועה. כל אדם שיש לך אמון כלפיו. יש גם אפשרות לפנות לעזרה לארגונים שמתמחים בסיוע לבני נוער כמוך, גם בטלפון וגם בצ'אט. אם את מיואשת מהחיים ונראה לך שאף פעם לא יהיה לך טוב – חשוב מאוד להגיע לרופא ילדים או רופא משפחה ולספר את זה. זה מצריך טיפול ורופא ידע להקשיב ולתת את הטיפול הזה.

אפשר גם להמשיך לחשוב מה עוד יעזור להגביר את השמחה והחיים שבך: לדבר, להיות עם אנשים שאת אוהבת (כמה שאפשר, לפי ההנחיות), להפעיל את הגוף, לעזור לאחרים ולשמח אותם, ועוד. 

כעת נשיב לשאלתך –

נשאלנו בעבר על באתר על צפיה באתרים כמו שאת מתארת  – אני מצרפת לך לינק לתשובה שיכולה לעניין אותך. זוהי תשובה המתייחסת להלכה לגבי יהודים כאן. נענה כעת לגבי בני נוח.

 

  1. איך יודעים אם צפיה באתרים חוקים היא גזל?

כדי לענות לשאלה הזו נקדים ונאמר שהחוק במדינת ישראל הוא זה שיקבע האם הצפייה היא גזל. אסביר:

לבני נוח אסור לגזול, כחלק ממצוות "דינים" שהיא אחת משבע מצוות בני נוח. משמעות מצוות דינים היא קביעת סדרי הנהגה חברתיים קבועים, כולל הסדרת חוקי קניין וזכויות ממוניות של כל אדם. חובה על בני נח להתנהג לפי סדרים חברתיים אלה.

נושא זכויות היוצרים הוא חלק מהחוקים הממוניים הללו. בנושא זה הגזל אינו של חפץ ממשי אלא של זכויות; זהו נושא חדש יחסית בעולם ויש לגביו דיונים רבים. השאלה המרכזית היא האם ישנו איסור הלכתי להפר זכויות יוצרים או שזהו איסור חוקי שגבולותיו נקבעים לפי חוק המדינה.

לרוב הדעות, החוק הוא זה שקובע את גבולות האיסור. לפיכך, כל מה שמוגדר כגזל על פי החוק – הוא גזל על פי ההלכה. בוודאי שכך הוא הדבר לגבייך בתור בת נוח המצווה על הדינים.

  1. מה כתוב בחוק?

החקיקה במדינת ישראל, בדומה  לרוב גורף של פסקי ההלכה, לא אוסרת צפייה פרטית בתכנים לא מורשים אלא את הפצתם בלבד. בחוק גם קבוע תשלום של הממשלה לבעלי זכויות יוצרים שנועד לפצות על השימוש הפרטי והביתי.  

שימוש פרטי וביתי (תיקון מס' 6) תשנ"ו-1996

3ג.     לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות.

תשלום לבעלי זכויות יוצרים ומבצעים (תיקון מס' 6)  תשנ"ו-1996

3ד.     (א)  הממשלה תפצה את בעלי זכויות היוצרים ואת בעלי זכויות המבצעים על אבדן הכנסה ופגיעה בזכויות, הנגרמת להם בשל טביעה או שיעתוק על קלטות, לשם שימוש פרטי וביתי, לפי סעיף 3ג.

כך שלפי החוק את לא גוזלת כאשר את צופה לשימוש ביתי ופרטי שלך. אבל מי שמעלה את החומרים לאינטרנט – עובר על איסור לפי החוק, ולכן – גם לפי ההלכה.

בין פוסקי ההלכה של זמנינו יש מחלוקת האם למרות החוק עדיין יש איסור הלכתי לצפות באתרים אלו, כי זו הנאה מדבר הגזול. דיון זה רלוונטי ליהודים, ולא לבני נוח. לפרטים נוספים את מוזמנת לעיין בתשובה של הרבנית חנה השקס.

  1. מעבר לחוק

כאשר את צורכת תכנים מאתרים שעוברים על החוק, את מעודדת אותם להמשיך לעבור על החוק, ולכן יש בעיה מוסרית גדולה לצרוך תכנים מאתרים אלו. בימים כתיקונם, עדיף להימנע משימוש באתרים לא חוקיים, ולשלם לאתרים בעלי זכויות יוצרים כדי לצפות. אולם, יתכן שבמצב בו את נתונה, מותרת לך בינתיים הצפייה – בגלל המצוקה הרגשית שבה את נתונה והקושי של נערה בגילך לממן מנוי לאתרים מוסדרים.

 לכן, את יכולה לצפות באתרים אלו ולנסות לפעול במקביל בשני מישורים:

א. להקל על הקושי הרגשי שאת חווה.

ב. לשים לעצמך יעד, כשתגדלי, להקפיד בנושא הזה.

בנוסף, ישנו גורם נוסף שמקל על הקושי המוסרי: כאשר מישהו צופה בסרט כיוון שהוא במצוקה רגשית ולא כדי לנצל – אפשר להניח שגם היוצרים של הסדרה רואים זאת לחיוב. נוכחנו בכך בתקופת הקורונה, בה יוצרים הראו מודעות למצוקה הגוברת של אנשים ופתחו תכנים לצפייה חופשית.

לסיכום: בתקופה ובמצב שלך, נראה לי שבלב שקט את יכולה לצפות בסדרות מאתרים. אבל כפי שכתבנו בתחילת התשובה, אם את במצב רגשי קשה ועצבות גדולה עליך לטפל בכך. וגם זו היא מצווה שאת מצווה בה.

 

 

 

מה פשר החלום שחלמתי על סבי שנפטר?

סבא שלי היקר נפטר לפני חודשיים.

השבוע, חלמתי שאמא שלו (שלא הכרתי) הופיעה לי בחלום. היא החזיקה לי את היד והסבירה לי מי היא. ישבנו יחד. היא אמרה שהיא לא מוצאת את סבא שלי. ואני בכיתי מאוד ואמרתי לה שעבר חודשיים ושהיא חייבת למצוא אותו. שאלתי אותה אם עוד כמה דקות היא תעלם. והיא ענתה לי שעוד כמה דקות, כמה דקות ואתעורר והחזיקה לי את היד חזק . אני זוכרת שלא רציתי שהיא תלך ובכיתי מאוד שתמצא את סבא שלי .והתעוררתי . האם החלום מסמל משהו? מוטרדת מאוד . תודה רבה!

תשובה

שלום לך,

קודם לכל רוצה להביע את השתתפותי בצערך על פטירת סבך. כמה נפלא שזכית להכיר את סבא ומנימת דברייך גם עולה שהייתה ביניכם אהבה וקרבה.

כבר בתחילת דברי חשוב לי לומר לך שאין מקום לדאגה, חלומות הם דבר הפכפכך מצד אחד ומרתק ומסקרן מצד שני. הפסיכולוגיה מלמדת אותנו שהחלומות מושפעים ממחשבות ואירועים שקרו לנו במהלך אותו היום והתת מודע שלנו מציף אותם בלילה בצורת חלום. הגמרא מנסחת זאת מעט שונה אך הרעיון דומה: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (מסכת ברכות, נה עמ' ב). כלומר, החלום משקף את הדברים המעסיקים את מחשבותייך והחלום הוא דרך לעבד את המציאות. במקרה שלך, ודאי שאובדנו של סבא הוא המטריד את מנוחתך, את חושבת עליו, מתגעגעת ושואלת את עצמך, גם אם לא במודע, היכן הוא? ומה קורה איתו?

מהמשך הגמרא (שם) אנחנו לומדים שאפשר להתייחס לחלום בשני אופנים.

אפשרות אחת היא להתעלם מן החלום, בהבנה שכל עוד אנחנו לא מפרשים אותו אין לו משמעות. חלום שלא מפורש הוא כאגרת(מכתב) שלא קראו אותה. (מסכת ברכות שם). כלומר, שאין לבשורה שבתוך האגרת השפעה עלינו כל עוד לא פתחנו אותה.

מתוך שאלתך אני מבינה שאינך יכולה להתעלם מן החלום, וגם חכמים הבינו שקשה להתעלם מחלומות ולכן הציעו את האפשרות הנוספת,

אפשרות זו מוגדרת בפי חז"ל: "כל החלומות הולכים אחר הפה", כלומר יש לאדם את היכולת לפרש את החלום לפי מה שיתיישב על ליבו ויביא ליישוב הדעת. האדם יוצר את משמעות החלום. ובהמשך לדברי הגמרא אני תוהה ביחס לחלומך כמה הגיוני הדבר שאימו של סבא שותפה לך לדאגה לסבא, נפשך מבטאת את געגועי הדורות קדימה ואחורה. והרי סבא נמצא במקום שכולו טוב. בהחזקת היד של סבתך אני רואה את החיבור המועבר בין דורות. היא מעבירה לך כוח, שהרי את כנינה, זו המתנה הגדולה ביותר שיש להמשכת השושלת.

כמובן שאת יכולה לעיין בחלום בעצמך יחד עם מי שקרוב לך ולחשוב מהי המשמעות שאת בוחרת לתת לו.

במידה ועדיין את מוטרדת, עשיית מצווה כמו נתינת צדקה, יכולה להקל על תחושת המועקה.

אצלי בבית, מילדות לימדו אותנו לומר אחרי חלום שהטריד אותנו: "חלום טוב חלום שלום".

חושבת שגם אם כעת בכל פעם שאת חושבת על החלום, תאמרי מילים אלו תוכלי להרגיש הקלה. הרי סבא ודאי רצה תמיד בטובתך ובשלומך ואין סיבה שזה ישתנה אחרי מותו.

מברכת אותך בחיים טובים וארוכים

שבחייך תוכלי להמשיך ולכבד את זכרו של סבא מתוך שלום ושלווה

בברכה

יפית