שלום,
ילדתי את בתי הבכורה לפני כ3חודשים.
ההנקה לוותה בחודש וחצי הראשונים בקשיים מרובים ועדיין ישנם קשיים, חלקם סביב חשש למיעוט חלב. התינוקת על הנקה מלאה ואני שואבת פעם ביום (בשינה הארוכה שלה) כדי לשמור על רמת חלב גבוהה. בנוסף, משקל התינוקת נמצא בטווח התחתון התקין (אחוזון 9) ואנו נמצאים במעקב רפואי סביב הנושא.
כיצד עלי לנהוג בתשעה באב בקרוב. 

(כמובן, אין לי שום דרך לדעת כיצד הצום ישפיע על החלב אך אציין שלפני הלידה צומות עברו עלי בקלות יחסית)

תודה

תשובה

שלום וברכה ורוב ברכות על הולדת הבת הבכורה, בע"ה זו הקטנה גדולה תהיה!

אני מסיקה משאלתך שאת מתחבטת אם עליך לצום בתשעה באב בתור מיניקת. כשעל ההנקה עצמה נלווים לדבריך חששות וסיכונים המתבססים על ה"בולטין" של בתך הקטנה: הבת במשקל נמוך הכולל מעקב רפואי וכן, יש בעיה של מיעוט חלב המחייבת אותך לשאוב גם בלילה (ולא מאפשרת דילוג על חלק מן ההנקות מה שהיה עשוי לחזק גם אותך במקרה של צום).

כידוע, מבין ארבעת צומות החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) החמור מכולם הוא תשעה באב שהוכפלו בו הצרות. צום זה הוא היחיד מן הארבעה שמתחיל מן הערב. נחלקו הפוסקים באשר למקור התוקף של הצום. יש מהם שסברו שמדובר בתקנה המבוססת על קבלת העם, ויש שסברו שזו תקנה קבועה אבל היו שראו בו צום מדברי נביאים שתוקפו חמור יותר וכדאורייתא. להלכה נראה מהשולחן ערוך שמדובר בצום מדרבנן ומכאן קבע הב"ח ש"במקום חולי לא גזרו חכמים". כלומר, שחולים לא נכללו באיסור דרבנן זה של צום, גם ביחס לתשעה באב (ב"ח, או"ח תקנד, ס"ק ב). 

אמנם, לא ברור שמינקת נחשבת לחולה מעצם העובדה שהיא מיניקה ונהגו להחמיר בתשעה באב שגם נשים שמיניקות צמות וכמובא בשולחן ערוך במפורש. אולם, במקרה שלך, יש שתי סיבות להחמיר שלא לצום, מיעוט החלב והתפתחות התינוקת- הבת. וכיוון שהיא תלויה בהנקה באופן מוחלט וקיים סיכון שהחלב יתמעט (גם אם לא מיידית, בהמשך) ובתינוקת כה קטנה הסיכון גדול יותר. 

לכן, לדעתי את פטורה מן הצום הזה השנה, שהוא מדרבנן ולא גזרו במקום של ספק סכנה כפי שלא גזרו במקום של חולי.

אוסיף שהרב רבינוביץ' ז"ל פסק בכלליות ש"משום צער התינוק אין למניקת לצום בתשעה באב" (שיח נחום, לו). והוא פסק כך בכל מיניקת וקל וחומר למצב שלך כפי  שאת מתארת.

בהצלחה רבה

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

מיכל

שלום רב

אני אחרי לידה ראשונה.

בט' באב התינוקת שלי תהיה בת 3 חודשים והיא על הנקה מלאה.

האם יש מקום לשתות כרגיל בצום כדי שלא תיפגע ההנקה?

תשובה

שלום וברכה ורוב ברכות על הולדת הבת הבכורה, בע"ה שתרבינה השמחות.

שאלתך בדבר ההנקה והחשש מפגיעה בעתידה של ההנקה היא אכן שאלה חשובה.

כידוע, מבין ארבעת צומות החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) החמור מכולם הוא תשעה באב שהוכפלו בו הצרות. צום זה הוא היחיד מן הארבעה שמתחיל מן הערב. ונאמר לגביו במפורש בשולחן ערוך שנשים "עוברות (היינו נשים בהריון- מ.ט) ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור" (או"ח תקנד, ה). כלומר, על פניו, אין היתר לא לנשים בהריון ולא לנשים מיניקות שלא לצום בתשעה באב. עם זאת, ועל אף שהשולחן ערוך משווה את צום תשעה באב ליום כיפור אין מדובר בצומות חמורים במידה זהה.

בעוד שיום כיפור הוא חובה מן התורה והוא חמור כאיסורי שבת, נחלקו הפוסקים באשר למקור התוקף של צום תשעה באב. יש מהם שסברו שמדובר בתקנה המבוססת על קבלת העם, ויש שסברו שזו תקנה קבועה אבל היו שראו בו צום מדברי נביאים שתוקפו חמור יותר וכדאורייתא. להלכה ניתן לדייק מתוך השולחן ערוך בהלכות נוספות שמדובר בצום מדרבנן ומכאן קבע הב"ח ש"במקום חולי לא גזרו חכמים". כלומר, שחולים לא נכללו באיסור דרבנן זה של צום, גם ביחס לתשעה באב (ב"ח, או"ח תקנד, ס"ק ב).

אמנם, לא ברור שמינקת נחשבת לחולה מעצם העובדה שהיא מיניקה ונהגו להחמיר בתשעה באב שגם נשים שמיניקות צמות וכמובא בשולחן ערוך במפורש.

בשאלתך לא פירטת מהו הניסיון שלך לגבי ההנקה, האם החלב אכן מתמעט כשאת לא שותה, האם התינוקת מורגלת גם כשצריך בשתיה מבקבוק (אפילו של חלב שאוב שנשאב מראש). ולמעט העובדה שאת מציינת שהתינוקת עדיין יונקת יניקה מלאה קשה לדעת מה תהיינה התשובות לשאלות הללו.

לכן, נראה שאת מדברת על המצב הרגיל של נשים שמיניקות הנקה מלאה וחוששות להנקה ולהתמעטות החלב. השאלה הרפואית מצויה במחלוקת אפילו בין הרופאים. שמעתי רופאים שיודעים לתת "מתכון" כיצד להגן על החלב ועל איכותו על ידי שאיבות מוקדמות, הכנה טובה לצום של שתיה מרובה וכיו"ב. ויש רופאים שסבורים שהעדר שתיה ל 24 שעות עשוי להזיק לאיכות החלב גם אם לא בטווח הקצר, בטווח הארוך בודאי. יש מי שסבור שתחליפי חלב אם הם דבר שיש להימנע ממנו ככל שניתן, וכי חלב אם הוא האידיאלי לתינוק ולכן, אין לראות בתחליפי חלב אם אופציה.  בהתאמה גם בין הפוסקים התגלעו מחלוקות בנוגע למצב כשלך.

המחמירים סבורים שזה המצב המדויק עליו דיבר השולחן ערוך שמיניקות צמות. ומאידך פוסקים כמו הרב רבינוביץ שפסק בכלליות ש"משום צער התינוק אין למניקת לצום בתשעה באב" (שיח נחום, לו). והוא פסק כך בכל מיניקת.

ובכל מקרה, אין חולק שאם האישה אינה חשה בטוב עליה להפסיק את הצום (וזה נכון לכל חולה).

לדעתי,  במקרה של הנקה מלאה ובגיל צעיר של שלושה חודשים אין לקחת את הסיכון של התמעטות החלב ולכן, אין לצום. אולם, אם את יודעת שיש לך הרבה חלב ורק הצמא יציק לך, עליך לצום כל עוד את חשה בטוב.

כמובן, בניגוד ליום כיפור שבו כששותים שותים לשיעורים וכיו"ב, בתשעה באב אין הנחיות כאלו ומי שאינו צם, פטור מן הצום לגמרי (ורק שאר העינויים נותרים על כנם: רחיצה, נעילת הסנדל וכו'). וכן, ראוי שלא להתענג על האוכל.

בהצלחה רבה

מיכל

אני אוהבת מאוד לשיר. אני עובדת במקום עבודה מעורב – בנים ובנות. אני מאוד מתוסכלת כיוון שהבנתי שאני לא יכולה לשיר בחופשיות בגלל "קול באשה ערווה". אני לא מבינה מה הבעיה בזה שאני שרה? שהבנים יתגברו על עצמם! בנוסף לזה, אני לבושה בצניעות, אז מדוע על פי ההלכה גבר יכול לשיר בחופשיות ואישה יכולה לשיר רק בפני נשים?

תשובה:

שלום לך ותודה על הפנייה.  

את מעלה סוגיה טעונה, שבנוסף לצדדיה ההלכתיים, יש לה גם פנים חברתיות, ערכיות ומגדריות.

אני מזהה בתוך שאלתך בעצם שתי שאלות –

הראשונה  – שאלה עקרונית על חוסר הסימטריה המובנית בהלכות אלו בין נשים לגברים, וקושי בכך שלכאורה מצופה מהנשים להצניע את עצמן ואת קולן כדי שהגברים לא יכשלו.

והשנייה – שאלה מעשית על היכולת שלך לשיר בחופשיות בציבור מעורב ועל משמעות המושג "קול באשה ערווה" בימינו. אני מבינה משאלתך שמדובר בשירה חברתית לא מקצועית, כלומר לא בפיתוח קריירה של זמרת אלא בשירה בציבור ובביטוי מוסיקלי חובבני במסגרת חברה מעורבת.

אנסה להתייחס לשתי הרמות שבשאלתך.

אכן סוגיה זו נלמדת לחלוטין מנקודת מבטו ודרך אוזניו של הגבר השומע. הביטוי "קול באשה ערווה" מופיע בתלמוד (המקור המרכזי בברכות כד, ע"א) כמימרא של האמורא שמואל לגבי זמן קריאת שמע. קריאת שמע דורשת כוונה וריכוז לקבלת עול מלכות שמיים ויש חשש שדעתו של הגבר הקורא תוסח על ידי מחשבות מיניות העלולות להתעורר אצלו משמיעת קולה של אשה. המימרא לגבי ה"קול" הנשי מובאת יחד עם מימרות לגבי חלקים נשיים אחרים שהם "ערווה" כלומר עלולים לפתות ולהסיח את דעת הגברים המתרכזים (טפח, שוק ושיער של אשה). באופן אירוני האסמכתא המובאת לכך שקול אשה הוא מפתה היא מהפסוק בשיר השירים "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה". הדרשה התלמודית קושרת בין הצליל הדומה של "ערב" לבין "ערווה" וכדרכן היצירתית של דרשות חז"ל הופכת את משמעותו המקורית של הפסוק, מיופי מושך למאיים.

לגבי חלות "קול באשה ערווה", עלו התלבטויות במספר הבנות מרכזיות: האם מדובר בניסוח פתגם המלצה לזהירות או באיסור ממש? האם מדובר גם בקול דיבור של אשה או רק בקול זמרתה? והאם מדובר רק בשעת קריאת שמע או שאסור לגבר לשמוע קול אשה בכל עת?

רוב הפוסקים המאוחרים הסכימו שמדובר באיסור של ממש ולא בהמלצה בעלמא, שהאיסור חל על שירת נשים ולא על קול דיבורן ושהוא התרחב מעבר לזמן קריאת שמע. השולחן ערוך מביא את האיסור גם בהקשר לקריאת שמע וגם בדיני התרחקות מן העריות: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד… ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה…" (שו"ע, אבן העזר סימן כא, סעיף א)  ה"אדם" שצריך להיזהר הוא כמובן הגבר. ניכר גם שמדובר בחברה גברית נפרדת בכל תחומי החיים ולכן קול נשי במרחב הגברי נתפס כבולט ומושך תשומת לב חריגה.

במקביל, אם נעבור לעולמן של נשים, ניתן לראות כי לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות שרו בחברה ואף בטקסים דתיים. בתנ"ך אנו פוגשים שירה נשית ציבורית בשעות של הצלה וניצחון (שירת מרים, שירת דבורה, שירת הנשים המשחקות לדוד השב מהכות את גלית ועוד) וכן שומעים על נשים משוררות, מחוללות ומקוננות. במשנה אנו פוגשים את הבנות השרות לבחורים בכרמים בטו באב וביום הכיפורים (תענית ד, ח) ואת המקוננות, שצריך להזמין לכל הלוויה של אדם מישראל ואפילו עני (כתובות ד, ד). גם בהמשך הדורות ניתן למצוא מחקרים על שירת מענה של נשים בקהילות ישראל ובמיוחד בטקסי חיים כמו לידה, חתונה ומוות.  

מתוך הפער הזה אני רוצה לעבור לשאלתך המעשית ולהציע כיוון שמיישב את העניין ומתאים למציאות חיינו, בה החברה מעורבת ונשים משולבות בכל תחומי החיים.

רגילות  

הפוסקים הראשונים כבר הבחינו שהאיסור הוא בקול המעורר להרהורים, וכי קול המצוי ורגיל בסביבתו לא מושך תשומת לב ולכן אינו נחשב "ערווה". כך למשל לגבי שיער גלוי של רווקות שהוא מצוי ורגיל ולא מקדישים לו מחשבה נוספת. בניסוח של הראבי"ה מבעלי התוספות: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערווה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו" (ראבי"ה ח"א ברכות ע"ו) 

לענייננו, אם בעבר החברה היתה נפרדת ושמיעת שירה נשית נחשבה לדבר חריג ומושך תשומת לב, מובן למה הוא היה מסיח את הדעת ומעורר. אך בימינו, בהווייה המודרנית, כאשר המרחבים המגדריים משותפים, התרבות הישראלית חובקת כל ולית אתר פנוי מקול נשי, ולו רק דרך פרסומות ושירים ברדיו, ממילא מצטמצם היקף האיסור. במציאות שלנו ניתנו היתרים ממוקדים ואנסה לפרוש אותם כאן:

שמיעת שירה מוקלטת

הרב עובדיה יוסף התיר לשמוע שירת אשה דרך הקלטה ברדיו או דיסק, כאשר לא מכירים את הזמרת באופן אישי, כך שלא יבואו להרהר בה (יביע אומר ח"ט, ס' קח, אות מג). מספרים עליו שהיה נוהג להתיישב בדעתו דרך שירתה של הזמרת המצרית אום כולת'ום ואף התיר לקחת את לחניה אל התפילה.

שירת קודש

כאשר מדובר בפיוטים, זמירות או כל שירת קודש – ודאי שהכוונה היא טהורה ומרוממת לשם שמיים, ולכן אין מקום לחשוש. בתשובה של הרב ויינברג מתחילת המאה העשרים, הוא מתיר לתנועת נוער מעורבת לשיר יחד: "יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה…שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר". הוא מוסיף טיעון מרגש משום כבודן של הנשים הדתיות המודרניות שבקיאות בכל אורחות החיים, ואי אפשר להדיר אותן דווקא מהחיים הדתיים: "…רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת". (שו"ת שרידי אש ח"א סי' עז)

לדעתי, זה יכול להסביר גם את המקומות במקורותינו בהם נשים שרו. ברגעים של רוממות והכרת תודה, הלב מכוון גבוה וההרהורים נוטים למקומות של קדושה, פליאה ויראה. הגברים ששמעו את שירת מרים, זה עתה ראו את ידו החזקה של הקב"ה שגָאֹה גָּאָה, והשירה היתה כלי דתי להביע את ליבם הגואה. כך ברגעים של קדושה וכך ברגעים של אבל. בשעת קינתן של מקוננות, אנשים חושבים על חלופיותם של החיים ולא פנויים למחשבות אחרות.

שירה בציבור

יש שהתירו שירה משותפת, בה הקול הנשי לא נשמע לבדו, אלא משתלב עם קולות אחרים, בהתבסס על הקביעה הלקוחה מהלכות שופר (בבלי ר"ה, כז, ע"א) ש"תרי קלי לא משתמעי", כלומר שני קולות יחד לא מובחנים זה מזה (שו"ת שרידי אש, ב, צז, וגם זה בעיקר לגבי שירת קודש). על פי עקרון זה הותרו השתלבות במקהלה (כמו שנהגו בצוות הווי של בני-עקיבא) או שירה בציבור, בדואט וכדומה.

שירה תמימה

בימינו, הרב דוד ביגמן (בעקבות ה"שדי חמד"), פוסק כי האיסור מכוון רק ל"שירת עגבים", כלומר שירת פיתוי חושנית שמטרתה לפרוט על מיתרי היצר. לעומת זאת, שירה תמימה והקשבה תמימה מותרות. הוא מציע להשתמש במספר הבחנות על מנת לשפוט אם השירה תמימה וראויה: מהם ההקשר והאווירה שבהם נשמעת השירה (הייתי מפרשת זאת במונחים של תפאורה, תאורה, אינטימיות ואופי הקהל), מהן המילים של השיר (נורמטיביות או פרובוקטיביות), מהו הסגנון המוסיקלי, ומה הלבוש ושפת הגוף של מי ששר ומי שמשתתף באירוע השירה. כל אלו עוזרים להבחין בין שירה מינית ומחפיצה האסורה, לבין שירה טבעית ותמימה המותרת. (ראי http://www.maalegilboa.org/article/0)

לסיכום, נראה בעיני שאת יכולה להיות שלמה עם עצמך ועם קולך במרחב הטבעי שלך שהוא חברה מעורבת שלמה ובריאה. את יכולה לשיר שירי קודש, פיוטים וזמירות בשולחן שבת ובאירועים דתיים, ואת יכולה להשתתף בשירה בטקסים ממלכתיים ובימי זיכרון. בכל המצבים הללו יש אווירה של קדושה או כובד ראש המנתבות את המחשבות למקום גבוה. מעבר לזה, אני מבקשת להמשיך את הקו המאפשר להשתלב בטבעיות בהקשרים חברתיים ו"תמימים" של שירה בציבור או פעילות חברתית מעורבת המשלבת שירה משותפת, נעימה ועדינה. באינטואיציה בריאה ובשכל ישר, חזקה עלייך שתדעי להבחין במצבים האסורים, בתוך ההקשר החברתי והקהילתי בו את מצויה. אני מציעה לך להשתמש בפרמטרים שהציע הרב ביגמן (אוירה, מילות השיר, סגנון מוסיקלי, לבוש ושפת גוף) כדי לעזור לך להכריע במצב של התלבטות.

וכדי לסגור בשאלה בה פתחנו, אודות חוסר הסימטריה בין גברים לנשים, אני מבקשת לסיים בציטוט מחסידי אשכנז: "מכל מה שכתוב בשיר השירים צריכים האיש והאשה להזהר כי יש בו משום ערוה" (ספר חסידים, תריד) – כלומר גם לנשים יש יצר ויש הרהורים והן צריכות להפעיל שיקול דעת מקביל. נראה לי נכון שגם אנחנו כנשים נבחן באותם כלים שהזכרנו שמיעת שירה גברית. במצבים בהם השירה של הגבר היא בוטה ומביכה, או יוצרת אינטימיות חושנית העלולה להוביל לקירבה לא רצויה – ברור שגם אנחנו כנשים צריכות להימנע. 

בהצלחה רבה,

שנזכה שקולנו יהיה ערב במשמעות המקורית והטהורה של המילה. 

תמר

ביני לבין בעלי יש פער ברצון שלנו לקיים יחסים. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אבל לפעמים יש תקופות (שנמשכים אפילו כמה שבועות ויותר) שזה ממש לא בא לי ומאוד קשה לי להביא את עצמי לקיום יחסי מין. האם מבחינה הלכתית אני חייבת להתאמץ מאוד בשבילו ולקיים יחסים? ואם לא, מה אפשר לעשות? הוא לא רוצה לעבור על האיסור של הוצאת זרע לבטלה, אבל הוא מפחד שהיות וממש קשה לו הוא לא יצליח להתגבר. האם מותר לו לעבור על האיסור? האם מותר לנו מגע חלקי, רק חיבוק ונישוק או מגע בחלקי גוף אחרים, בלי קיום יחסים מלאים, למרות שבסוף הזרע יצא בחוץ? גם זה קצת קשה לי, אבל פחות. 

סליחה שאני כל כך מאריכה בדברים פרטיים, אבל זה מאוד חשוב לי לדעת דברים ברורים, לפעמים זה אפילו גורר בעיות בשלום בית.
תודה מראש,

תשובה:

שלום רב,

את מתארת סיטואציה לא פשוטה, שבה יש פערים ברצון לקיום יחסים בינך לבין בעלך. טבעי שמצב כזה יצור מתחים ביניכם ויגרור בעיות בשלום הבית, ולכן חשוב לנסות למצוא מענה. יש לציין שזוגות רבים חווים פערים ביניהם בנושא זה, ברמות שונות של קושי, ובתקופות שונות של חיי הנישואים, וזו אינה בעיה ייחודית רק לכם.

קיום יחסים מתוך תחושת חובה מזיק מאד להתעוררות הרצון המיני, בעיקר אצל האישה, ויוצר דפוס חוזר של חוסר רצון והימנעות. לכן כדאי מאד  ללכת להדרכה קצרה (למשל במרכז "יהל", ניתן להגיע אליו דרך האינטרנט), ורק אחר כך להתייחס לצד ההלכתי.

מבט הלכתי

בתשובתי אתייחס קודם לעצם החובה לקיים יחסים, ובאיזו תדירות, ולאחר מיכן לשאלתך בדבר ההיתר לקיים יחסים לא מלאים, הכוללים הוצאת זרע מחוץ לגוף האישה.

ראשית יש לומר בבירור: יחסי מין מקיימים רק בהסכמת שני בני הזוג, ומתוך רצון של שניהם. יחסים המתקיימים בכפייה (מכל סוג שהוא) אינם רצויים, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה זוגית.

יחד עם זאת יש להדגיש שאחד ממרכיבי הנישואין הבסיסיים הוא  התחייבות לקיום יחסי מין, מדי פעם.

מצד האיש זוהי "מצוות עונה" המחייבת אותו להיות עם אשתו בפרקי זמן מוגדרים. ההלכה לא קובעת בדיוק באיזו תדירות ומאפשרת מרחב לפי מקצועו של האיש וכוחותיו (כתובות ס"א ע"ב). כמובן שהגדרות אלה אינן מחייבות אם ישנה הסכמה אחרת משותפת לשני בני הזוג.

מצד האישה, מהות הקידושין היא ייחוד האישה לאיש זה בלבד, ליחסי אישות (כפי שמברכים בברכת הקידושין: "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין"). אולם משמעות הדבר אינה שהאישה צריכה להסכים בכל פעם כשהאיש רוצה, אלא לא להמנע מקיום יחסים למשך זמן רב.

לגבי האפשרות לקיים יחסים לא מלאים:

הוצאת זרע לבטלה היא אסורה, אולם ככל שהזרע יוצא בחוץ, באקראי, תוך כדי מגע אינטימי בין בני זוג נשואים, אין להחשיב זאת כעבירה, אלא כחלק מהמכלול של יחסי אישות. עדיין יש להשתדל לא לעשות כך באופן קבוע ובכוונה תחילה.

הדברים האחרים שכתבת מותרים בפשטות כשלב מקדים לקיום היחסים, אך אם הגירוי מכוון להוצאת הזרע ע"י האיש עצמו – הם לא מומלצים.

להלכה נפסק שכל דבר שמוסכם על ידי בני הזוג ונעים להם – מותר להם לעשותו, אולם עדיין יש להשתדל שהזרע יצא בתוך גוף האישה ברוב הפעמים, ורק מדי פעם או לתקופות קצובות יצא בדרך אחרת.

מבט כולל על המצב שתארת:

מצב של "כמה שבועות ויותר" שבהם לא מקיימים יחסים אינו מצב בריא לזוגיות שלכם, וגם לא נכון מבחינה הלכתית, אך כפי שנכתב לעיל הפתרון אינו בקיום יחסים מתוך הכרח וחובה, אלא בבירור עמוק ויסודי של הבעיה ונסיון לפתור אותה.

את מתארת מצב של קשר אוהב ביניכם, ושאיפה להיות נוכחים וקשובים אחד לצרכי השני. זו נקודת פתיחה טובה לבירור הנושא ביניכם.

לכן נראה שחשוב לפנות לגורם מקצועי, להדרכה קצרה או לטיפול מעמיק יותר, כדי לנסות לברר מדוע זה כל כך קשה לך בתקופות מסוימות, ואיך ניתן לשפר את המצב. זוגות רבים שחוו קשיים דומים התגברו עליהם לאחר פניה לייעוץ, ואני מקוה שכך גם אתם.

בתפילה שתמצאו את הדרך המתאימה והנכונה לשניכם,

נועה לאו

הרחבה ומקורות:

1. הצורך בהסכמה ורצון  הדדיים בקיום יחסי אישות:  לשון הגמרא במסכת נדרים דף כ עמוד ב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה" – מגמרא זו עולה שיחסי מין שאינם בהסכמה מלאה ומודעות מלאה אסורים. כלשון הגמרא פסק השו"ע באו"ח, ר"מ, ס"ג. כך פסק גם הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה, ה"ד:

"ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם". – הרמב"ם מדגיש את הצד החיובי של הרצון והשמחה של שניהם.

2. המקור למצוות עונה, מצד האיש: בסיס הדיון במשנה ובגמרא בכתובות דפים סא – ס"ב. המשנה מחלקת את חיובי תדירות מצוות העונה לפי מקצועו של האיש (העונה האמורה בתורה, הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים…) הגמרא מוסיפה גם עונת תלמידי חכמים פעם בשבוע. על פי זה נפסקה ההלכה. ראו רמב"ם, הלכות אישות פרק יד הלכה א. הרמב"ם מוסיף הגדרה כללית: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו", השו"ע עוסק במצות עונה בשני מקומות. באו"ח סימן ר"מ, ובאה"ע סימן ע"ו. בסימן ר"מ הוא מוסיף לחיוב העונה גם: " וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה". מכאן מסיקים הפוסקים שחיובים אלה הם בגדר המלצה מינימלית, ועיקר מצוות עונה הוא: " עכ"פ כיון דחזינן שמה שהאשה מתאוית ומשתוקקת עושה חיוב עונה מדאורייתא, מסתבר שזהו עיקר חיוב העונה שבתורה, וכן מפורש בלשון הראב"ד שהביא הטור באו"ח סימן ר"מ שהכוונה הג' היא כשהיא משתוקקת כשהיא מניקה שמכיר בה בזה, וכן בצאתו לדרך שברור לו שהיא משתוקקת אלא אף שלא ראה היכר דהא כן אמדו חכמים היא מצות עונה האמורה בתורה… אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה ע"י עניני חבה שמראה לפניו… קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל…" (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כח)
3. המקור להתחייבות האישה ליחסי אישות: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה…".(רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח). פירוש "שם יוסף" על הרמב"ם מסביר: "כונת רבינו ז"ל נראה במה שכתב "דנשמעת לו בכל עת שירצה", לאפוקי אם היא אינה רוצה בעת הזאת אלא בעת אחרת, אין הכי נמי דיכולה לצער אותו כדי שירבה חיבתו עמה, אבל בתנאי שתתרצה לו באותו הפעם (=האחרת) שהוא רוצה…", ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן נה) הוסיף ע"פ דברי הבאר היטב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה…". עיינו עוד בספר נשמת הבית, סימן כו: "כאב וחוסר ענין ביחסים", עמ' 141 – 144.

4. איסור הוצאת זרע לבטלה: איסור הוצאת זרע לבטלה נחשב כאיסור חמור במיוחד, ויש לו השלכות רבות. מקורו בגמרא נידה דף י"ג, ובהמשך בפסק השו"ע על פי הזוהר ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (שו"ע, אה"ע, כג,א). בין הפוסקים ישנה מחלוקת אם איסור זה קיים גם תוך כדי קיום יחסי אישות, כשאין כוונה למניעת הריון. עיינו בתוספות יבמות לד ב, ד"ה "ולא כמעשה ער ואונן". להרחבה נוספת עיינו בשו"ת בני בנים, כרך ד' סימן י"ח, וכן במאמרו של הרב יצחק רונס, "מגע פיזי בין בני זוג נשואים" , אסיא צ"ז – צ"ח (כרך כ"ה, א-ב). סיכום המחלוקת מופיע בספר נשמת הבית, סימן ל"ג: שימוש בקונדום במקרה של סכנה להרות", במיוחד בעמ' 180 – 182.

5. מותר ואסור ביחסי אישות: שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב, הגהת הרמ"א, על פי הטור: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה  ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". עיינו עוד במאמרו של יצחק רונס המוזכר לעיל. בדורנו פוסקים רבים מקלים כפסיקת היש אומרים ברמ"א, לאור תנאי המציאות בה אנו חיים.

שלום ,
אני בת 19, ואני ב"ה רוצה את דרך התורה, את האמת, את הקירבה לאבא שבשמיים מתוך שמחה ואהבה! לעבוד ולבטוח רק בה´ יתברך מתוך אהבה ולעבוד אותו בשמחה. ב"ה אני בחורה דתיה תורנית אבל בזמן האחרון, לפעמים כשאני חושבת "וואי תודה רבה לאבא שבשמיים" או אם אני מדברת אליו יש לי מחשבות של יצר הרע, "זה ה´? "יש ה´"? אני מתביישת אפילו לכתוב את זה. זה כלכך מטריד אותי, אני לא רוצה לחשוב מחשבות כאלה… באמת!!!! אני כלכך רוצה רק לבטוח בה´ מתוך שמחה, ואני מרגישה שזה מוריד אותי קצת או מרחיק.. אני יודעת שזה יצר הרע…. מה לעשות???? בבקשה ותודה מראש. אני במדרשה ושומעת שיעורי תורה, וקוראת ספרי אמונה וספרים של רבנים, החיים שלי מאוד בתורה ב"ה.. בגלל זה אני לא מבינה מאיפה המחשבה הזו באה, או איך להוציא אותה…..

תשובה

שלום לך,

הקשבתי קשב רב לשאלתך. רבי שלמה אבן גבירול לימד אותנו ש"הטובה במידות האדם, שיהא שואל". השאלות מחדדות את אמונתנו ומחזקות אותה.

עליות וירידות, תחושה של קרבה וריחוק הם חלק בלתי נפרד מחיינו כבני אדם ובוודאי בחיים של אמונה, הן מביאות אותנו להתפתחות וגילויים ומתוכם צומחים.

קודם לכל, כמאמרו של רבי נחמן –יש לא להתפחד כלל. לא לפחד מהפחד. לדעת את עצמך, להזכיר לעצמך את פנימיותך שכל כולה רק רוצה להתקרב לאלוקים. זוהי האמת של מי שאת וכל המחשבות המרחיקות אותך, כמו שאת עצמך אמרת כל כך יפה, זהו יצר הרע הרוצה להכשילך. אל תתני לו לנצח, במהותך הפנימית את טובה ורוצה טוב. אם תיבהלי מהמחשבות הקשות שלך ותתני להן נוכחות קבועה בחייך, במקום להראות להן "מי בעלת הבית" יש סכנה שתבלבלי אותן עם מה שאת באמת חושבת ורוצה. זכרי תמיד שאין נפילה שאי אפשר לחזור ממנה, וגם במקומות הנמוכים שאנו מגיעים אליהם, גם שם ה' אתנו, ומחכה לנו, לעזור לנו לצאת משם כמאמר הפסוק: "השוכן איתם בתוך טומאתם"(ויקרא טז טז), ומאמרו של רבי נחמן- "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לֹא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל") .ליקוטי מוהר"ן נ"ו ג'). גילוי האמונה מתוך המבוכות הוא חווית דבקות בה' חזקה מאד וקשה לחוש אותה ללא הירידות. החכם במשלי אומר זאת במפורש :"שבע ייפול צדיק וקם"(כד טז) ואומר הרב יצחק הוטנר (הפחד יצחק, אגרות וכתבים עמ' רי"ז) לא שצדיקים קמים גם אחרי נפילות אלא שמתוך הנפילות שלהם, הם יכולים לקום ולמקום גבוה יותר. מהות הקימה היא הנפילה.

עוד אחת מהדרכים להתחזקות האמונה, מורה לנו הרמב"ם:" והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח, ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי', וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (הלכות יסודי התורה פרק ב, ב).

כתבת שאת לומדת במדרשה. אשרייך שעתותייך בידייך להקדיש זמן ללימוד תורה. הלימוד, תבלין טוב  להתחזקות בעבודת ה' אולם, חשוב יותר למצוא חברותא טובה איתה תוכלי ללבן מחשבות ושאלות ולמצוא מורות עימן את יכולה להתייעץ ולשתף, בטוחני שאלו ישמחו להיות אוזן קשבת ולכוונך בדרכים הנכונות להתמודדות ראויה עם המחשבות.

אסיים בדברים נפלאים של הרב קוק שאני מרבה לחזור אליהם, לשאוב מהם כוח ולהמשיך הלאה.

"העליות והירידות בחיי האדם הן קבועות ולא ייפסקו לעולם. התנועה היא כלפי מעלה, ובכל גל, האדם הולך ומתעלה עוד יותר" (אורות הקודש א תרצ)

חזקי ואמצי ועלי והצליחי

יפית

שלום. יש לי חברה שעברה מסלול חיים הפכפך. נולדה וגדלה בלונדון כחילונית ועלתה לארץ. היא התחתנה וילדה ילד ואחר כמה שנים התגרשה, ועברה יחד עם הילד לגור בארץ אחרת. באותה ארץ התחברה לקהילה היהודית, בעיקר החרדית, ובהדרגה החלה להתקרב ליהדות ולשמור מצוות באופן חלקי. בהיותה בחו"ל התיידדה עם חבר בקהילה, אף הוא חוזר בתשובה. הקשר ביניהם הפך לאהבה, והם החלו לחשוב על חיים משותפים, אבל אז התברר שהוא כהן. הם התלבטו רבות לגבי המשך הקשר ביניהם. חשבו אולי לעזוב את הקהילה, להתרחק מן הדת, ולגור יחד. אבל זה לא עלה בקנה אחד עם הרצון האמיתי של שניהם לשמור מצוות ולנהוג על פי ההלכה. לכן החליטו להיפרד, והיא חזרה ארצה, בתקווה – בין השאר – למצוא בן זוג שאיתו תוכל לקיים בית שומר מצוות.
אלא שהלב לא נשמע להיגיון, והיא ואותו כהן המשיכו להתגעגע וכעת חידשו את הקשר.
אני האדם היחיד במעגל החברים שלה בארץ ששומרת מצוות ומבינה את מצוקתה. לכן היא פנתה אליי כדי שאומר לה אם יש איזו אפשרות הלכתית שהם בכל זאת יחיו יחד. ומה חושבים בחברה הדתית על זוג שמתעלם מן ההלכה הזו. אני מפנה את השאלה אליכן.
האם באמת אין שום דרך הלכתית לעקוף את המצב הטראגי הזה? מה ההשלכות ההלכתיות של חיים יחד ללא נישואין? או של נישואין אזרחיים? אציין שלא מדובר בהקמת משפחה חדשה, כפי הנראה, כי חברתי בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, ובכל זאת אני שואלת – רק כדי להבין את העניין – האם ילד של כהן וגרושה הוא פסול חיתון?
בתודה מראש

תשובה:

שלום רב לך,

הדילמה של חברתך נוגעת ללב, בהיותה קרועה בין שני ערכים כשהיא מרגישה ששניהם אמיתיים ועמוקים. מעבר לכך, העזרה שלך לחברתך גם נוגעת ללב. טוב ששאלת, כיון שלמרות שככל הנראה לעין המצב בלתי-אפשרי, המצב באמת מורכב יותר.

אכן התורה הציבה כללים מיוחדים לחיי הכהנים בספר ויקרא פרק כ"א. קשה לנו היום להבין למה אלה הם כללי ההתנהגות שכהנים חייבים בהם, אבל אנו כן מבינים שלכהנים ישנו מעמד מיוחד מבחינה הלכתית (ובעבודת ה') ויחד עם המעמד וכדי לשמור עליו, קיימת האחריות. בפס' ז' התורה צוותה על הכהנים: "…ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו", ונימקה את הציווי בקדושת הכהן.

השאלה שלך היא בעצם –  האם יש דרך הלכתית להתיר נישואי כהן לגרושה? כאמור, התשובה מורכבת. במקרה של חברתך התשובה לשאלה זו נעוצה בנכונות של שני האנשים לבדוק ולערער את מעמדם האישי של מי מהם. במידה ושניהם יגשו לרב או לבית דין רבני, אם בחו"ל ואם בישראל, בית הדין יחקור את כל הנסיבות שלהם ועלול למצוא את הדרך להתיר להם להינשא.

לגבי המעמד האישי של חברתך: כתבת עליה ש"לאחר כמה שנים התגרשה”. האם היא התגרשה במסירת גט בבית הדין הרבני הממלכתי בישראל או שמא התחתנה בנישואין אזרחיים במדינה אחרת והתגרשה בגירושין אזרחיים? אם המצב הוא האחרון, היא אינה פסולה לכהן משום היותה גרושה כיון שלא היו קידושין כדת משה וישראל ולא היתה מסירת גט. הסיכוי גדול (אבל לא הכרחי, תלוי בנסיבות חייה) שבית דין רבני יתיר לכהן לשאת אותה. אפשרות אחרת היא לבדוק אם נישואיה הראשונים בחופה באמת היו תקפים הלכתית. אם לא, יש דעות שאין לה מעמד של גרושה.

לגבי המעמד האישי של האיש: ישנו פתרון אפשרי בזה שבית הדין יטיל ספק במעמדו ככהן. מסורת הכהונה עוברת מאב לבנו. בית הדין יחקור את השושלת המשפחתית של האיש ויחליט אם ישנו ספק במעמדו ככהן. יש סיכוי שבית הדין יבקש לראות תמונות של מצבות הקברים של אבותיו; האם אביו או סבו קבור באמצע בית הקברות או בחלקת כהנים או בשורה הראשונה ליד שביל; או יבקש עדות מהימנה שאכן האיש הוא כהן; או ישאל בכמה דורות בני משפחתו היו חילונים וכדומה.

אפשרות אחרת היא שבית הדין יחליט שהאיש אכן כהן אבל הוא חלל (כלומר שהוא בעצם צאצא של אחד מאבותיו הכהנים יחד עם אישה שנישא לה באיסור – כגון גרושה). במקרה והוא כהן חלל, יתירו לו להינשא לגרושה.

בדורות האחרונים רבו מקרים כגון אלו. רבנים גדולים נשאלו ובחלק מהמקרים אכן התירו את הנישואים. טוב יעשו האיש והאישה אם יגשו לרב מנוסה בשאלות כגון אלו ויבקשו פתרון.

אם לא יימצא פתרון הלכתי והם יחליטו לחיות יחד במסגרת של ידועים בציבור או להינשא בנישואין אזרחיים, אלו לא קידושין כדת משה וישראל. הם צריכים להחליט בעצמם אם הם מוכנים לחיות יחד ללא קידושין. במידה ונולד ילד מתוך זוגיות כזו הוא אינו ממזר ויוכל להתחתן בתוך קהל עם ישראל. הבן ייחשב "חלל" ולא יוכל להשתתף בפעולות הדתיות המיוחדות לכהן, כגון נשיאת כפיים. בת כזאת, בתור חללה, לא תוכל להתחתן עם כהן מבחינה הלכתית.

אני מקוה שתמשיכי לתמוך בחברתך עד שתמצא מזור. התמודדות כזאת קשה מנשוא, במיוחד ללא תמיכה נפשית ומעשית.

בברכה,

הרבנית ד"ר רחל לבמור

האם המושג "מצוות עשה שהזמן גרמא" רלוונטי בימינו? האם נכון לפטור נשים מהן? אם זה מהטעם שהן טרודות בעניני הבית וגידול הילדים הרי ברור שמושג הזמן השתנה (נשים לא מכבסות בנהר וכו..) נשים מאותגרות בהרבה משימות היום חלקן רופאות חלקן עורכות דין..מלאות בחוגים שונים ובסדנאות לא מן הראוי שגם בתחום התורני במקום לפתור אותן מדברים מסוימים יהיו יותר מאותגרות..?

(השאלה יכולה גם להתרחב כמובן לעוד הרבה תחומים שקשורים לקיום המצוות ושיתוף נשים בהן אם זה בתפילה בבית כנסת…אם זה לאפשר להן להיות שותפות למנין…ועוד)

תשובה:

[בשל חשיבות השאלה ואופייה, הפננו אותה למספר משיבות. ראי גם את תשובתה של הרבנית עידית ברטוב]

1. הרבנית זיוית ברלינר, יועצת הלכה ומשיבה בקו הפתוח של נשמת וראשת מדרשת רוני- מדרשה בצהלי משואות יצחק:

שלום לך, ותודה על שאלתך.

את שואלת לגבי הרלוונטיות של פטור נשים ממצוות עשה שבזמן גרמא לאור השינוי במעמדן של נשים בחברה. שאלה זו נוגעת באופן עמוק בשתי שאלות יסוד בעולם הדתי היום כי בצד השאלה על מקומן של נשים בעולם הדתי יש כאן גם שאלה על ההלכה עצמה, מתי אפשריים בה תהליכי שינוי שמושפעים מהתרבות הכללית ומהמציאות המשתנית בדורות השונים, ומתי היא אינה ניתנת לשינוי.

אני אתייחס, ברשותך דווקא למצוות עשה שהזמן גרמא, ולא להערתך בסוגריים על שותפות בבית הכנסת וכו' כי שם ישנם עקרונות מנחים אחרים, ואפשר לפתוח סוגיה זו לעיון בפני עצמה.
המשנה בקידושין קובעת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אין במשנה הנמקה לקביעה זו.

את החסר במשנה השלימו ראשונים ואחרונים במענה לשאלה מה ראתה המשנה לפטור את הנשים מקיום חלק משמעותי כל כך מהמצוות.

חלק מהנימוקים הם טכניים וחלקם מהותיים.

האבודרהם מנמק באופן הקשור למעמד האישה  "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתהמחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה; לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה"  (אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות).

הרב בן ציון עוזיאל התייחס להיבט של גידול הילדים "ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגידול הילדים וטיפולן, ולא הזמן ניתן לרשותן"  (שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד)

וכן כתב ביתר הרחבה הרב משה פיינשטיין:

"זה שהתורה פטרה ממצוות עשה שהזמן גרמה… כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשם יתברך ולהתורה. וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין מבעלי חיים שהנקבות יגדלו את הוולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה, שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמה" (אגרות משה או"ח ד מט).

כשחושבים על הנימוקים האלו בעולם המוכר לנו המבוכה רבה. 

אנחנו לא חיות בעולם בו יש יחסי אדנות ושיעבוד בין איש לאישתו. בכל תחום בחיים האשה היא בת חורין וריבון על עצמה ועל זמנה. גם השיקול לפיו המעמסה הכרוכה בהולדת הילדים ובגידולם אינה מאפשרת לאישה להתפנות לקיום מצוות אינה עומדת במבחן המציאות המוכרת לנו. אמנם, ברכת האימהות והמשפחה עשויה להיות אינטנסיבית ביותר, אך זו תקופה מסויימת בחיים ואם היא הסיבה לפטור הייתי מצפה לחייב נשים בצעירותן וכן לאחר תום תקופת גידולם של ילדים רכים בשנים.

נמצאנו נדרשות להסבר המהותני.

הרש"ר הירש כתב:"התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן… התורה מניחה, שיש לאישה דבקות יתרה ונאמנות של התלהבות לייעודה, והניסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש."..  (רש"רהירש,ויקרא כ"ג מ"ג)

נשברו קולמוסים רבים, בפולמוסים רבים, סביב השאלה האם ניתן להגדיר מהות מגדרית ולקבוע לפיה את השייך לכל מין. מבלי לנקוט עמדה בשאלה זו יש לציין בכנות, כי התהליכים שעברו על הנשים ועל החברה כולה בעקבות יציאתן של נשים לעבודה ורכישת השכלה מתקדמת בכל התחומים הביאו לידי מצב שדור הנשים שאנו חלק ממנו כיום שונה באופן מהותי מהדורות שלפנינו, ואיני חושבת שניתן להשליך באופן ישיר מאמירות על טבעם של נשים וגברים שנאמרו על הדורות הקודמים ולצפות להתאמתם לימינו.

נותרנו עם הפער בין הקביעה שנשים פטורות לתחושה שהטעמים המובאים בפנינו אינם מספקים את הנפש.

כאן יש להתבונן בשאלה השניה והיא מידת הגמישות ההלכתית.

קביעה הלכתית שמקורה במשנה, נפסקה להלכה בגמרא ועל ידי הראשונים מחייבת אותנו הלכתית גם כאשר הנימוקים (שכזכור מופיעים רק בשלב מאוחר יותר) אינם תקפים.

המשמעותי היא שגם אישה עצמאית ומשכילה שעיתותיה בידיה, כיום, אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא.

ריבוי הנימוקים, וההעדר שלהם מהמקורות הראשוניים בגמרא, אינו מאפשר לנו להבין את הסיבה לכך.

אולם, וכאן אני רואה את העיקר- יש להתבונן בשאלה מה משמעות הפטור. יש שראו בפטור הנשים ראיה לכך שאינן שייכות במצוות אלו כלל ואין להן לקיימן. כך מובנות חלק מהדעות בסוגיא שלפיהן לא רק שהנשים פטורות ממצוות אלו אלא שחל עליהן איסור לקיימן. גישה אחרת תראה בכך מצווה, שלקיומה יש ערך והיא רצויה בעיני ה' אלא שאין בדבר חיוב. גישה כזו ניתן לראות בגמרא המתארת את רצונו של רב יוסף, הפטור ממצוות כאשה בשל היותו עוור, לקיים את המצוות חרף הפטור.הגישה המקובלת היא שלמרות הפטור אישה רשאית לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא

יש מחלוקת בפוסקים האם מי שפטורה מקיום מצווה תברך עליה או לא.התוספות פוסקים שניתן לברך וכך נוהגות האשכנזיות.

אני חושבת שלאור העובדה שרובנו נשים היכולות וחפצות לקחת חלק במעשה הדתי, ובוודאי בתקופה בה האישה פחות טרודה בהקמת המשפחה רצוי ומבורך המצב בו אישה תקבל על עצמה קיום מצוות, לפי יכולותיה. כדאי להזכיר כי תהליך כזה כבר התקבע בציבור ביחס למצוות מסויימות שנשים קבלו על עצמן, למרות שהן פטורות מהן, כשמיעת קול שופר בראש השנה ושמיעת פרשת זכור.

ברצוני להציע כיוון מחשבתי נוסף. ניתן לראות בתהליכים של חיזוק זכויות הפרט וערעור ההיררכיות תהליכי התפרקות של החברה ואכן, חלק ניכר מהתהליכים הללו מדאיג ומדאיב ביותר. עם זאת, ובמבט פנימי יותר על המציאות ניתן לזהות כאן בשורה לעולם שיש בו מעבר משפה של חיוב והכרח לשפה של הזדהות ורצון. במובן זה היכולת ל"חייב" את עצמנו במצוות,להביע את חפצנו העמוק בהן כנשים שאינן מחויבות , היא זכות שניתן לשמוח בה ולהעצים אותה.

מאחלת לך כל טוב, זיוית

מקורות להרחבה:

משנה קידושין א ז

תלמוד בבלי קידושין לד.

תלמוד בבלי חגיגה ט"ז :

תלמוד בבלי ראש השנה ל"ג.

תוספות לתלמוד בבלי עירובין צ"ו.

שו"ע או"ח תקפ"ט סעיף ו' והרמ"א שם

אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות

רש"ר הירש, ויקרא כ"ג מ"ג

שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד

אגרות משהאו"ח ד מ"ט 

שלום,
אשמח אם רבנית תוכל לענות לי על כך.
למדתי רישום, ובין היתר היה לימודי דיוקן גוף. לא עבדנו עם ציור מודל, אבל רציתי לדעת האם מותר לי בבית לצייר דמות כזו מתמונה כדי להתאמן על מבנה הגוף? או שהאימון מותר רק על ציור שלד?

תשובה:

שלום רב,

שאלתך כמו שאלות נוספות בנושא אומנות והלכה נידונו בבהירות ובלשון עכשווית בספרו של הרב דוד אברהם ספקטור ז"ל "שו"ת אומנות" (עוד פירוט על הרב דוד ספקטור וספרו בהרחבה שלמטה).  אני ממליצה מאוד על הספר אם ביכולתך להשיגו לקריאה כללית. על חלק מפסיקותיו יש שחלקו אולם בנושא שאת שואלת הדברים מוסכמים.

אביא את המסקנות הלכה למעשה, וטעמן בקצרה, לפירוט מקורות עייני בהרחבה:

1. מותר לצייר דמות של אדם שלם, כך פסק השו"ע  (יורה דעה קמ"א סעיף ד') בעקבות הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק ג' הלכה י') שסייג את האיסור לעשות דמות אדם שלמה רק כאשר הדמות בולטת.
2. יש מי שמהדר לא לצייר תמונת אדם שלמה בשל ראשונים שכתבו לאסור, ראשונים אלו לא נפסקו בשולחן ערוך ולכן כאמור מותר לעשות כך. גם הראשונים שאסרר התירו ציור חלקי. 
3. יש שנהגו מנהג חסידות ופרישות לא לצייר או לצלם כלל אדם, ואף מנעו מאחרים לצייר או לצלם אותם. דוגמא לכך הוא החכם צבי. הנוהגים כך מתבססים על ראשונים שחלקו על הרמב"ם ופוסקים שחלקו על השולחן ערוך. אולם כאמור זוהו מנהג חסידות ופרישות.

לכן לשאלתך – מותר לך לצייר מתמונה, וגם מהתבוננות בדמות אדם שלמה מאחר שהציור הוא דו מימד ולא תלת מימד. כמו כן רוב הרישומים והציורים של לומדים וציירים היום יש בהם חסרון בדמות בשל היכולת של הרושמים ומסיבות נוספות (יותר הרחבה בדין חסר ראי בהרחבה – וניתן להאריך עוד אבל קצרתי בתשובה זו). חסרון מתיר אף פיסול ולכן רישום כפי שאת מתארת יהיה מותר גם לדעת החסידים והפרושים. 

ראי ברכה בעמלך ולימודך,

יעל

הרחבה:

הגמרא דנה במסכת עבודה זרה בפרק שלישי באיסורים של עשייה, והחובה להרוס עבודה זרה. במהלך הדיון דנה הגמרא על פרצוף אדם:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב

תניא: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם! אמר רב יהודה בריה דרב יהושע, מפרקיה דרבי יהושע שמיע לי: לא תעשון אתי – לא תעשון אותי.

כלומר, התנאים הורו שאסור לעשות פרצוף אדם, ורב יהודה מסביר שלמדו כך מהפסוק משמות פרק כ,כ: לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: חכמים דרשו את המילה "אתי" בפירוש – "אותי"

מסביר הריטב"א שכוונת הדרשה היא הביטוי של התורה בספר בראשית: בצלם אלקים עשה אותו, כלומר שיש בדמות האדם קשר לדמות הקב"ה עצמו וזאת על דרך משל! אולם למרות היות הקשר על דרך משל יש איסור משום כבוד שמים על פרצוף אדם. 

בהבנת הגמרא הזו נחלקו ראשונים ופוסקים – מהו פרצוף האדם שנאסר ואיזו עשייה נאסרה:

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם לומד מהגמרא שיש איסור על דמות אדם רק אם היא בולטת אבל אם היא שקועה או שטוחה מותר לעשותה לנוי.

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג

אסור לעשות צורות לנוי ואף על פי שאינה עבודת כוכבים שנאמר לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים, ואין אסור לצור לנוי אלא צורת * האדם בלבד, לפיכך אין מציירים לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן ואם צר לוקה, אבל אם היתה הצורה ג מושקעת או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות ד או צורות שרוקמין באריג הרי אלו מותרות.

הרמב"ם לא נתן טעם לדבריו אולם הר"ן  (ע" מ"ג דף י"ט מדפי הרי"ף) הסביר בביאור שיטת הרמב"ם שהסיבה לכך היא שדמות אדם היא תלת מימדית – בולטת ולכן כאשר מציירים אדם בדו מימד בעצם מצייירם אדם חסר. האיסור קיים רק כאשר מצייר / מפסלים דמות שלמה אולם אם מפסלים ללא עין או עם אף שבור מותר, כך גם ציור של אדם בדו מימד הוא בעצם פגימה וחיסרון ולכן הוא מותר.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בניגוד לרמב"ם פירש בגמרא שדמות אדם נאסרה בין בבולטת בין בשקועה כיוון שהיא חלק מהמדור העליון

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב

ואסיקנא דדמות שמשין אפילו שבמדור התחתון אסורים. ונראה לפרש ולומר דלא שנא בולט ולא שנא שוקע, וכן בפרצוף אדם, דלא תעשון כתיב ולא פליג רחמנא בין בולט לשוקע, אלא בשאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא, והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואף על פי שאחרים עשו לו אסור להניחה,

הרמב"ן מסביר שהסיבה לאיסור היא שיש חשד שהאדם שיצר את הציור עובד לאותה דמות ולכן אסור. גם הראב"ד והר"ן הסכימו לשיטת הרמב"ן.

פסיקת ההלכה

הטור הביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, והשולחן עורך הביא רק את דעת הרמב"ם להלכה:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמא סעיף ד

אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ד' פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו …במה דברים אמורים, בבולטת. אבל בשוקעת, כאותם שאורגים בבגד  ושמציירים בכותל בסמנין, מותר לעשותם.

הט"ז (אחד מנושאי הכלים על השולחן ערוך) תמהה כיצד השמיט השולחן ערוך את דעת הרמב"ן, וחלק עליו ופסק כשיטת הרמב"ן לאסור ציור שטוח.

הש"ך (נושא כלים נוסף של השולחן ערוך) חלק על הט"ז וראיותיו ופסק כשו"ע.

הרב קוק בשו"ת דעת כהן כתב תשובה קצרה המתייחסת למחלוקת פוסקים זו:

שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סו

ב"ה פעה"ק ירושלם תובב"א, ב' מ"ח תרפ"ו. אדון יקר מר אברהם נימן, צייר אקדמי, שלו'. 

בתשובה על שאלתו, אם יש איזה מניעה ע"פ דין תורה, מלצייר ציורים של תמונות, של יהודים חרדים. 

אתכבד בזה להודיעו, שישנם חסידים שהם נמנעים מלצלם את תמונתם, וכן אינם נותנים רשות לציירים לצייר את צלמם, בצבע על היריעה, ויש לדבריהם מקום בשיטות של פוסקים, וקל – וחומר במהלך החסידות והפרישות. 

אבל ההלכה הפשוטה, שנתפשטה בישראל ע"פ דין השולחן – ערוך, היא, שלצייר צורת אדם בצבע על הלוח, וה"ה לצלם צלום פוטוגרפי, אין איסור מצד הדין, וכן נפוץ המנהג גם אצל חלק הגון מיראים וחרדים, כשיש בדבר צורך של מצוה, וחבוב התורה והיהדות, או שאר ענין מוכרח ונחוץ. 

וראוי מאד להדר, שלא יהיה הציור שלם לגמרי, כלומר יחד עם הרגלים, כי – אם הצד העליון לבדו, שהוא עיקר תפארת האדם והבלטתו האופית הרוחנית, שזהו המבוקש האידיאלי של הטובים שבציירים ובעלי האמנות. 

ולאות אמו"צ הנני בזה חותם בברכה. 

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

הרב קוק מדגיש כי התפשטה ההלכה בכל ישראל על פי דין השולחן ערוך להתיר ציור וצילום. ומציין שיש חסידים ופרושים שנמנעו מכך שיצלמו את דמותם. כיום אנו רואים גם כפי שכתב הרב קוק שהצילום נפוץ בקרב רוב גדול של רבני וגדולי ישראל גם אצל חרדים, לכן נראה פשוט שאת יכולה גם כן ללכת בדרך זו כפסק השולחן ערוך והפוסקים בעקבותיו.

כמו כן נראה לי (גם מהנסיון) שציור ואימון ברישום לא מגיע לתוצר שלם של גוף האדם ותמיד יש בו פגם שממילא יצור חסרון. כאמור, חסרון מתיר אף פיסול בתלת מימד – כך שגם לדעות החסידים לא יהיה איסור בציור שאת עוסקת בו.