יש לי תינוקת בת 3 חודשים, האם עלי לצום בט' באב כשההנקה מלווה בקשיים?

שלום,
ילדתי את בתי הבכורה לפני כ3חודשים.
ההנקה לוותה בחודש וחצי הראשונים בקשיים מרובים ועדיין ישנם קשיים, חלקם סביב חשש למיעוט חלב. התינוקת על הנקה מלאה ואני שואבת פעם ביום (בשינה הארוכה שלה) כדי לשמור על רמת חלב גבוהה. בנוסף, משקל התינוקת נמצא בטווח התחתון התקין (אחוזון 9) ואנו נמצאים במעקב רפואי סביב הנושא.
כיצד עלי לנהוג בתשעה באב בקרוב. 

(כמובן, אין לי שום דרך לדעת כיצד הצום ישפיע על החלב אך אציין שלפני הלידה צומות עברו עלי בקלות יחסית)

תודה

 

תשובה

שלום וברכה ורוב ברכות על הולדת הבת הבכורה, בע"ה זו הקטנה גדולה תהיה!

אני מסיקה משאלתך שאת מתחבטת אם עליך לצום בתשעה באב בתור מיניקת. כשעל ההנקה עצמה נלווים לדבריך חששות וסיכונים המתבססים על ה"בולטין" של בתך הקטנה: הבת במשקל נמוך הכולל מעקב רפואי וכן, יש בעיה של מיעוט חלב המחייבת אותך לשאוב גם בלילה (ולא מאפשרת דילוג על חלק מן ההנקות מה שהיה עשוי לחזק גם אותך במקרה של צום).

כידוע, מבין ארבעת צומות החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) החמור מכולם הוא תשעה באב שהוכפלו בו הצרות. צום זה הוא היחיד מן הארבעה שמתחיל מן הערב. נחלקו הפוסקים באשר למקור התוקף של הצום. יש מהם שסברו שמדובר בתקנה המבוססת על קבלת העם, ויש שסברו שזו תקנה קבועה אבל היו שראו בו צום מדברי נביאים שתוקפו חמור יותר וכדאורייתא. להלכה נראה מהשולחן ערוך שמדובר בצום מדרבנן ומכאן קבע הב"ח ש"במקום חולי לא גזרו חכמים". כלומר, שחולים לא נכללו באיסור דרבנן זה של צום, גם ביחס לתשעה באב (ב"ח, או"ח תקנד, ס"ק ב). 

אמנם, לא ברור שמינקת נחשבת לחולה מעצם העובדה שהיא מיניקה ונהגו להחמיר בתשעה באב שגם נשים שמיניקות צמות וכמובא בשולחן ערוך במפורש. אולם, במקרה שלך, יש שתי סיבות להחמיר שלא לצום, מיעוט החלב והתפתחות התינוקת- הבת. וכיוון שהיא תלויה בהנקה באופן מוחלט וקיים סיכון שהחלב יתמעט (גם אם לא מיידית, בהמשך) ובתינוקת כה קטנה הסיכון גדול יותר. 

לכן, לדעתי את פטורה מן הצום הזה השנה, שהוא מדרבנן ולא גזרו במקום של ספק סכנה כפי שלא גזרו במקום של חולי.

אוסיף שהרב רבינוביץ' ז"ל פסק בכלליות ש"משום צער התינוק אין למניקת לצום בתשעה באב" (שיח נחום, לו). והוא פסק כך בכל מיניקת וקל וחומר למצב שלך כפי  שאת מתארת.

בהצלחה רבה

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

מיכל

הנקה חלקית וצום תשעה באב

שלום, ילדתי לפני שבעה חודשים, והתינוקת שלי אוכלת 2-3 ארוחות מוצקים עד הצהריים ומהערב עד הארוחה הראשונה של הבוקר היא יונקת.

לגבי ט באב- האם ייתכן שהצום עלול להפסיק את ייצור החלב כי ההנקה היא לא בלעדית רק חלקית?

במידה וכן מה עלי לעשות? (עדיין לא מעוניינת להפסיק להניק)

תודה רבה!!!

 

תשובה:

שלום רב, 

תודה על שאלתך. טוב שפנית לקבל הנחייה.

השו"ע פוסק כי מעוברות ומניקות צמות בתשעה באב. (שו"ע תקנד ה), זאת בניגוד לשאר צומות החורבן. 

 

לכן עליך לצום גם אם את עדיין מניקה באופן חלקי. 

לגבי החשש שיצור החלב יפסק. התייעצתי לקבל יותר מידע לגבי מצבך. 

לאור מה שכתבת, אם אין רקע מאתגר שלא פירטת לגביו, צום של יממה אחת אינו אמור לגרום להפסקת החלב בשלב זה של ההנקה.

אתן לך כמה הנחיות לסייע לפני אחרי ובמהלך הצום:

 

  1. מחר תשתי הרבה ותנוחי כמה שאת יכולה כדי להגיע באופן אופטימאלי לצום. 
  2. חשוב שתמשיכי להניק כרגיל בצום, לא לדלג על הנקה ולא להחליף אותה בשאיבה.. 

מאחר והתינוקת יונקת בלילה לא אמורה להווצר בעיה. הלילה הראשון תוכלי להניק. בצהרים של תשעה באב יהיה יותר מאתגר, אבל תוכלי להשלים בצאת הצום.

  1. ביום שאחרי הצום:
  1. עשויה להיות דרישה מוגברת להנקה לאחר הצום. למרות שלעיתים זה מבלבל ויוצר לחץ, חשוב לדעת שזהו מנגנון של הגוף להגברת כמות החלב. היענות לדרישה תביא בדרך כלל לאיזון משק החלב.
  2. המלצה נוספת של יועצות הנקה היא לנוח הרבה ביום למחרת הצום. כדאי להיערך קצת אחרת להכנות לשבת ולכביסות…..

 

אם יש היסטוריה רלוונטית שלא ציינת את מוזמנת לחזור אלינו להמשך בירור.

בצפייה לגאולה שלמה,

 

יעל

 

הרחבה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד

סעיף ה

עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד (וע"ל סי' תק"נ סעיף א'). 

 

הנקה של תינוק חולה בן 11 חודשים בצום ט' באב

שלום אני מניקה את התינוקת שלי בת 11 חודשים. כרגע אני מניקה אותה בערך 5-6 פעמים ביום כי היא קצת חולה. במצב רגיל אני מניקה אותה 3 פעמים ביום ומעבר לכך היא אוכלת אוכל רגיל. למיטב ידיעתי עד גיל שנה תינוקות ממשיכות לקבל ערך תזונתי מההנקות ולאחר מכן מקבלים את כל התזונה הדרושה מהמוצקים שאוכלים. אשמח לדעת מה המשמעות עבורי – בנוגע לתשעת הימים ואכילת בשר וגם בנוגע לצום ט׳ באב. תודה רבה ורק טוב

 

תשובה: 

שלום יקרה,

 

באופן עקרוני ההלכה היא שאשה שמניקה חייבת לצום בתשעה באב בניגוד לשאר צומות החורבן, כך נפסק בשולחן ערוך תקנ"ד סעיף ה'.

 

ישנם פוסקים שמקילים בעניין מניקה שהתינוק שלה ניזון מהנקה בלבד ואומרים שאינה חייבת לצום בתשעה באב. כך למשל הרב רבינוביץ' בספרו שיח נחום (תשובה לו).

מצד אחד לפי התיאור שלך ביתך כבר עברה את השלב הזה. אך מן הצד השני אם היא חולה וכרגע היא לא אוכלת וניזונה מהנקה בלבד יש מקום להשוות את הדין למקרה של תינוק קטן שרק יונק.

 

נראה לי שאם הבת שלך תבריא לגמרי לפני הצום יהיה עלייך לצום, אך אם היא עדיין חולה יהיה נכון שלא תצומי על מנת שתוכלי להניק אותה בצורה מיטבית והיא תוכל להבריא כמה שיותר מהר.

 

לגבי אכילת בשר בתשעת הימים, אם את מרגישה שהימנעות מאכילת בשר ממעטת את כמות החלב שלך את יכולה לאכול בשר. (משנה ברורה שם סקס"ד)

 

בעז"ה שתהיה רפואה שלימה לבתך, שנתבשר בשרות טובות ונזכה לגאולה שלימה במהרה.

 

רחל וינשטיין

 

אני אחות במחלקה אינטנסיבית – מהן ההנחיות לצום תשעה באב?

אני אחות. עובדת במחלקה די אינטנסיבית.

אני אעבוד בליל ט באב (בלילה שבין רביעי לחמישי) ורציתי קווים מנחים מבחינת הצום – האם במידה וארגיש שאני מתקשה לתפקד במשמרת מה מותר ומה אסור.
תודה

 

תשובה:

שלום ותודה על שאלתך,  

תשעה באב הוא מהצומות החמורים שהחמירו בהם חכמים ואפילו מעוברות ומניקות צמות בהם. אמנם חולה שמרגיש מאד לא טוב יכול לאכול בתשעה באב וגם מעוברת שמרגישה מאד לא טוב נכנסה להיתר זה – אך באופן עקרוני ההלכה החמירה בהקלות של צום זה.

לצד הגדרה זו, ברור הוא שאנשים העוסקים במקצועות הנוגעים בפיקוח נפש, באופן ישיר או עקיף, חייבים להיות בעירנות וביכולת תפקוד גבוהה. בכלל מקצועות כאלו יש למנות את כוחות הצלה והרפואה ובוודאי שגם אחות בבית חולים כלולה בהגדרה זו. מידת הקושי של הגוף שלנו לתפקד בשעת צום משתנה בין אדם לאדם ולמעשה את היחידה שיודעת לענות האם הצום רק מקשה ומאתגר את יכולת התפקוד או שהוא גם ממש פוגע בה.

במידה ואת מרגישה בעצמך שהצום פוגע ביכולת התפקוד שלך, לא רק שמותר לך לשבור את הצום אלא נדמה שאת חייבת לעשות זאת. ביום כיפור שהוא חיוב מהתורה, קבעה ההלכה שגם אדם שנאלץ לאכול ולשתות בצום יעשה זאת בשיעורים על מנת לא לאכול/לשתות שיעור של חיוב בפרק זמן קצר.

בתשעה באב שהוא חיוב מדרבנן, מעיקר הדין אין עניין לשיעורים, ולכן במידה ואת צריכה לאכול או לשתות את יכולה לעשות זאת כרגיל (אמנם יש מהפוסקים שרצו להכיל את דין השיעורים גם לצום תשעה באב אך כפי שמעיר הביאור הלכה נראה שזה עניין דווקא להיתר גורף שניתן בשעת מגפה ולא להיתר פרטי לאדם מסוים לאכול בצום. דברי הביאור הלכה הופכים לרלוונטיים בימינו בהנחיות שניתנות בעניין צום שעה באב למבודדי קורונה, אך הם אינם רלוונטיים לשאלה ולמצב שאת מתארת ). ובכל זאת נאמרו כמה הנחיות לאכילה ושתיה כזו:

  1. השלחן ערוך עצמו כבר מזכיר שמי שפטור מהתענית ישתדל לא להתענג באכילה אלא לאכול בכמות המינמאלית הנדרשת.
  2. מובא בחלק מהפוסקים שאם די בשתיה כדי ליישב הדעת – נכון להסתפק בשתיה ולא לאכול בנוסף, וכנ"ל ההיפך: אם די באכילה כדי שהכוחות יאפשרו תפקוד הרי שיש להסתפק באכילה ולא להוסיף שתייה.
  3. עצה נוספת שמביא הפסקי תשובות יכולה לגעת בעניין שלך: לאכול בלילה ולהתחיל את הצום עם בעלות השחר כמו הצומות הקצרים שיש לנו מהלך השנה. הפסקי תשובות מביא שיטות שכאשר נוהגים כך – נחשב מבחינה הלכתית שאנחנו בצום וממילא אפשר לומר תפילת עננו במנחה וכדומה.

במקרה שלך עליך לדאוג לתזונה שתאפשר לך תפקוד ועירנות מיטביים ואין צורך בשיעורים או באכילה או שתיה בלבד. וחשוב להדגיש שקפה בוודאי מותר ואינו נחשב תענוג במצב זה.

עצה מעשית נוספת שאני מניחה שכאחות את מבינה בה טוב ממני – היא להגיע אל הצום מוכנה כמה ימים מראש: לשתות הרבה, לאכול פירות עם סוכר שנשאר בדם זמן רב, להימנע משתית קפאין, לקחת כדורים המסייעים לצום וכדומה.

לסיכום:

  • הגיעי לתשעה באב כאשר התכוננת ועשית מה שניתן על מנת להיות בכוחות וריכוז למרות הצום
  • במידה ואת חשה שהצום פוגע בתפקוד שלך בבית החולים (ולא רק מקשה מעט) את חייבת לאכול ולדאוג שתהיה בתפקוד מיטבי. לכן קפה ואכילה ושתיה לצורך ערנות היא מחובתך.
  • אין צורך להקפיד על אכילה ושתייה בשיעורים אך יש צורך להפקיד על אכילה שאיננה לתענוג וגם על אכילה לבד ולא בתוך חבורה של בני אדם.
  • נכון שתמשיכי את הצום במהלך היום לכשתחזרי מהמשמרת ומבחינה הלכתית את מוגדרת כצמה ויכולה לומר שתפילת מנחה את תפילת "עננו"

 

המשנה ברורה כותב בסימן תקנ"ד בשלחן ערוך בסעיף העוסק בחולים ומעוברות המבקשים לאכול בתשעה באב: "וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו עכ"פ יום אחד בשנה". גם אם עבודת הקודש שאת עושה מחייבת אותך לאכול ולשתות בתשעה באב, חשוב לחשוב כיצד הצער על חורבן הבית והשכינה מקבל מקום בתוך חווית היום שלך.  

בתפילה לבריאות, לכוחות ולישועה

חנה

 

 הרחבה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד

ח מעוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ג' ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד (וע"ל סי' תק"נ סעיף א').  

ט חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד,  דבמקום חולי לא גזרו רבנן. הגה: ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד.

ביאור הלכה סימן תקנד

דבמקום חולי וכו' – עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל:

פסקי תשובות אורח חיים סימן תקנד

מ"ב סקט"ז: ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל. ובביה"ל (ד"ה דבמקום) מביא מס' פתחי עולם במקום שהיה המחלה של חולירע רח"ל שיאכלו פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כפי השיעורים האמורים ביוה"כ.

 

וכן מצינו בעוד כמה פוסקים שכתבו שחולה שמותר לו לאכול יעדיף לאכול ולשתות שיעורים, ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל שתי פעמים ולא יותר ממה שצריך, ויש שכתבו שאם יש באפשרותו לצום עד אחר חצות ולהתפלל מנחה גדולה ואח"כ לאכול יעשה כן, ויש הכותבים שאם די לו באכילה או ביום או בלילה יאכל בלילה ויצום כל היום מעלוה"ש עד צאה"כ ונחשב כצום לענין 'עננו' ועליה לתורה ונשיאת כפיים.

 

אמנם ההוראה למעשה אינו ככל הנ"ל ואף לא להתענות איזה שעות, אלא חולה וכן מעוברת ויולדת ומיניקה שהותר להם לאכול מחמת מחלתם או חולשתם לא גזרו רבנן כלל התענית עליהם והותר להם לאכול מיד בבוקר, אלא שאין להם להתענג במאכלי תענוגים שהרי יש להם להשתתף באבילות החרבן ובצערם של ציבור, אלא יאכלו מאכלים פשוטים וכפי הצורך לחיזוק גופן, ואם יכולים להימנע מלאכול מאכלים מבושלים יעשו כן (ושתיה חמה אינה בכלל תבשיל), ועכ"פ ב' תבשילים לא יאכלו אם אפשר להם להסתפק בתבשיל אחד ולא יזיק להם למחלתם וחולשתם.

 

https://www.srugim.co.il/473761-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%9C%D7%90%D7%95-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%91-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%A7%D7%95%D7%A8

 

אני בהריון ויש לי בחילות ואני חוששת מצום תשעה באב

שלום רב,
אני בחשש לקראת צום ט באב.  אני בהריון שני, ואת תשעה באב האחרונים שהיו דחויים צמתי חלקית עד חצות היום או לא צמתי כלל כי הנקתי.
בהריןן הזה אני סובלת הרבה יותר מהקודם, מבחילות קשות והקאות ואף לוקחת כדורים. כמו כן חולשה כללית וסחרחורות. אני בשבוע 18 ובינתיים זה לא משתפר. הרופא אמר לי שההריון תקין ויש הריונות קשים יותר ופחות…
אני לא יודעת איך להיערך לצום. בהריון הקודם זכור לי שצמתי יום כיפור בשלב יותר מתקדם ושתיתי לשיעורים החל מהצהריים.
אני בעיקר בחשש שמאחר ולא אוכל ואשתה אסבול מאוד מהבחילות כי אם אני לא מכניסה כלום הרבה שעות אז זה מחמיר.
אשמח לייעוץ כיצד לנהוג בו באב הקרוב

 

תשובה:

שלום רב,

תודה על שאלתך. טוב שפנית לקבל הנחייה.

השו"ע פוסק כי מעוברות ומניקות צמות בתשעה באב. אולם חולה פטור מהצום כיוון שבמקום חולי לא גזרו חכמים. ומבואר בפוסקים שחולה שפטור בתשעה באב הוא חולה שאין בו סכנה.  (שו"ע תקנד ה, ו)

כפי שכתבת ישנן הריונות שונים, יש הריונות קלים בהם ברור שאין חולי המתלווה להריון. מצד שני ישנן פעמים רבות שהריון מלווה בחולי וחולשה. את מתארת הריון קשה עם בחילות סחרחורות וחולשה גדולה ולכן את מוגדרת כחולה.

אם תגיעי לתשעה באב כאשר את חלשה ומרגשה ברע את פטורה מהצום.

אולם אם את מתחילה את הערב בתחושה טובה – וצום בלילה לא מזיק לך כתבו פוסקים שלמרות שבמקום של חולי לא גזרו חכמים על התענית, נכון לצום בלילה כדי להשתתף באבלן וצערן של ישראל (פסקי תשובות בשם שו"ת אבני נזר הערה 45).  

בניגוד ליום כיפור אין דין של שיעורים בתשעה באב כיוון שזוהי תענית דרבנן ואין הגבלה על הכמות והזמנים של האכילה והשתיה. אולם כדי להיות חלק מהצער ביום זה אין לאכול בשביל תענוג אלא כדי לשמור על בריאותך.

 

מלבד הצום יש את העינויים האחרים שמהם אינך פטורה. רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, נעילת הסנדל האיסור ללמוד תורה מלבד הדבירם הרעים ושאלת שלום.

 

למרות איסור הרחיצה אם את אוכלת לחם נוטלים ידים כרגיל כיוון שאין זו רחיצה לתענוג אלא למצווה. (פסקי תשובות בהרחבה).

 

מנסיונן של נשים במצבך גם ללא צום ניתן להיות שותפות מלאות בצער והאבל ביום זה ולהתפלל לגאולה שלמה ולהתפלל עלינו ועל העובר ברחמך שנזכה לראות במהרה בימינו את רומה של השכינה מעפרה. 

 

יעל

 

מקורות הרחבה

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד

סעיף ה

עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד (וע"ל סי' תק"נ סעיף א').

סעיף ו

חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד,  דבמקום חולי לא גזרו רבנן.

הגה: ומיהו נוהגין  להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד.

 

המשנה ברורה מבאר מהו החולי הפוטר מהצום:

משנה ברורה סימן תקנד ס"ק יא

(יא) שהוא צריך לאכול וכו' – ר"ל שהוא חלוש וחש בגופו אף על פי שאין בו סכנה מאכילין אותו: (מאמר מרדכי)

 

הפסקי תשובות מביא שיטות שונות בפוסקים האחרונים האם להורות לחולים לאכול ולשתות לשיעורים או למעט בכמות האכילה. הוא מביא שיש פוסקים שכתבו כך אולם למעשה נפסק שאין לצמצם בכמויות אבל יש להשתדל לצום בלילה כידי להיות חלק מהאבלות והצער על החורבן. ואן אין להתענג במאכלים אלא לאכול מאכלים פשוטים. כמו כן הוא מבאר כי יש ליטול ידים כרגיל באכילת לחם כיוון שאין זו רחצה לתענוג.

פסקי תשובות אורח חיים סימן תקנד

ט. חולים וקטנים – תענית שעות, וכיצד סדר אכילתן

מ"ב סקט"ז: ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל. ובביה"ל (ד"ה דבמקום) מביא מס' פתחי עולם במקום שהיה המחלה של חולירע רח"ל שיאכלו פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כפי השיעורים האמורים ביוה"כ.

וכן מצינו בעוד כמה פוסקים שכתבו שחולה שמותר לו לאכול יעדיף לאכול ולשתות שיעורים, ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל שתי פעמים ולא יותר ממה שצריך, ויש שכתבו שאם יש באפשרותו לצום עד אחר חצות ולהתפלל מנחה גדולה ואח"כ לאכול יעשה כן, ויש הכותבים שאם די לו באכילה או ביום או בלילה יאכל בלילה ויצום כל היום מעלוה"ש עד צאה"כ וחשב כצום לענין 'עננו' ועליה לתורה ונשיאת כפיים.

אמנם ההוראה למעשה אינו ככל הנ"ל ואף לא להתענות איזה שעות, אלא חולה וכן מעוברת ויולדת ומיניקה שהותר להם לאכול מחמת מחלתם או חולשתם לא גזרו רבנן כלל התענית עליהם והותר להם לאכול מיד בבוקר, אלא שאין להם להתענג במאכלי תענוגים שהרי יש להם להשתתף באבילות החרבן ובצערם של ציבור, אלא יאכלו מאכלים פשוטים וכפי הצורך לחיזוק גופן, ואם יכולים להימנע מלאכול מאכלים מבושלים יעשו כן (ושתיה חמה אינה בכלל תבשיל), ועכ"פ ב' תבשילים לא יאכלו אם אפשר להם להסתפק בתבשיל אחד ולא יזיק להם למחלתם וחולשתם.

וחולים האוכלים בט"ב כשנוטלים ידיהם לפת יטלו כרגיל עד לפרק היד, שרחיצה זו אינה לתענוג אלא למצוה, ובסוף אכילתם יטלו מים אחרונים כרגיל, ולא יאכלו ג' יחד כדי שלא יתחייבו בזימון, ובברכת המזון אומרים "נחם" לפני 'ובנה ירושלים', ומסיים את הברכה "מנחם ציון ובונה ירושלים", ואם לא אמרו אין מחזירין אותו, ויש אומרים שלא יאמרוהו אלא ב'הרחמן' ובלא חתימה.

פסקי תשובות הערות סימן תקנד הערה 45

 אך בלילה יצומו אם לא יזיק להם, כ"ה בשו"ת אבנ"ז שם, וכן הוא עפ"י דברי הפוסקים להלן סי' תקנ"ו הערה 21 דבלילה נוהגין לומר לחולים שיצומו אם באפשרותן לכך, ואף כי במקום חולי לא גזרו רבנן מ"מ כדי להשתתף בצערן ובאבלותן של ישראל.

 

לעיון נוסף את מוזמנת לפתוח באתר פניני הלכה של הרב מלמד בו הפרטים אלו ועוד אחרים כתובים בבהירות

https://ph.yhb.org.il/05-10-04/#_te01ftn10_5

 

מותר לקנות מכונת כביסה בתשעת הימים?

ידוע שלא קונים דברים גדולים בימי בין המיצרים.

האם ניתן לקנות מכונת כביסה? 

 

תשובה

שלום לך,

חז"ל למדו אותנו ש: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו,ב). מעבר לכך שלא יוצאים לבילויים או מקיימים אירועי שמחה אנחנו גם מגבילים את המסחר שלנו (שולחן ערוך אורח חיים תקמד,כב) ובעיקר רכישות שגורמות לנו שמחה: "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה"… (שם תקמא,ב). ובכלל זה רהיטים ומכשירים כגון מכונת כביסה.

אך, במקרים מסויימים הרכישה תהיה מותרת – אם יהיה הפסד ממון או חשש לנזק וכן במקרה של רכישה לצורך קיום מצווה.

הרב זאב וויטמן כתב באגרת לקהילתו (פרשת מטות-מסעי תש"ף) שבתקופה שלנו של קושי הפרנסה בעקבות הקורונה, מותר ואף יש בכך גמילות חסדים לרכוש כעת דברים שיביאו לפרנסתם של אנשים הצריכים לכך, גם בתשעת הימים.

 

לסיכום, רכישת מכשיר משמעותי לבית לרוב משמחת ולכן תהיה אסורה. אך, במקרה של צורך כדי למנוע הפסד (למשל, שהמכונה שברשותך התקלקלה ויש צורך לקנות חדשה כדי לכבס בגדי קטנים שייהרסו אם לא יתכבסו כראוי) או במקרה של מצווה שהרכישה תעזור בפרנסתו של אדם המתקשה בכך– יהיה מותר לרכוש את המכונה. 

 

בברכה,

רחל

אני מניקה באופן מלא – האם עלי לצום בתשעה באב?

שלום רב

אני אחרי לידה ראשונה.

בט' באב התינוקת שלי תהיה בת 3 חודשים והיא על הנקה מלאה.

האם יש מקום לשתות כרגיל בצום כדי שלא תיפגע ההנקה?

 

תשובה

שלום וברכה ורוב ברכות על הולדת הבת הבכורה, בע"ה שתרבינה השמחות.

שאלתך בדבר ההנקה והחשש מפגיעה בעתידה של ההנקה היא אכן שאלה חשובה.

כידוע, מבין ארבעת צומות החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) החמור מכולם הוא תשעה באב שהוכפלו בו הצרות. צום זה הוא היחיד מן הארבעה שמתחיל מן הערב. ונאמר לגביו במפורש בשולחן ערוך שנשים "עוברות (היינו נשים בהריון- מ.ט) ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור" (או"ח תקנד, ה). כלומר, על פניו, אין היתר לא לנשים בהריון ולא לנשים מיניקות שלא לצום בתשעה באב. עם זאת, ועל אף שהשולחן ערוך משווה את צום תשעה באב ליום כיפור אין מדובר בצומות חמורים במידה זהה.

בעוד שיום כיפור הוא חובה מן התורה והוא חמור כאיסורי שבת, נחלקו הפוסקים באשר למקור התוקף של צום תשעה באב. יש מהם שסברו שמדובר בתקנה המבוססת על קבלת העם, ויש שסברו שזו תקנה קבועה אבל היו שראו בו צום מדברי נביאים שתוקפו חמור יותר וכדאורייתא. להלכה ניתן לדייק מתוך השולחן ערוך בהלכות נוספות שמדובר בצום מדרבנן ומכאן קבע הב"ח ש"במקום חולי לא גזרו חכמים". כלומר, שחולים לא נכללו באיסור דרבנן זה של צום, גם ביחס לתשעה באב (ב"ח, או"ח תקנד, ס"ק ב).

אמנם, לא ברור שמינקת נחשבת לחולה מעצם העובדה שהיא מיניקה ונהגו להחמיר בתשעה באב שגם נשים שמיניקות צמות וכמובא בשולחן ערוך במפורש.

בשאלתך לא פירטת מהו הניסיון שלך לגבי ההנקה, האם החלב אכן מתמעט כשאת לא שותה, האם התינוקת מורגלת גם כשצריך בשתיה מבקבוק (אפילו של חלב שאוב שנשאב מראש). ולמעט העובדה שאת מציינת שהתינוקת עדיין יונקת יניקה מלאה קשה לדעת מה תהיינה התשובות לשאלות הללו.

לכן, נראה שאת מדברת על המצב הרגיל של נשים שמיניקות הנקה מלאה וחוששות להנקה ולהתמעטות החלב. השאלה הרפואית מצויה במחלוקת אפילו בין הרופאים. שמעתי רופאים שיודעים לתת "מתכון" כיצד להגן על החלב ועל איכותו על ידי שאיבות מוקדמות, הכנה טובה לצום של שתיה מרובה וכיו"ב. ויש רופאים שסבורים שהעדר שתיה ל 24 שעות עשוי להזיק לאיכות החלב גם אם לא בטווח הקצר, בטווח הארוך בודאי. יש מי שסבור שתחליפי חלב אם הם דבר שיש להימנע ממנו ככל שניתן, וכי חלב אם הוא האידיאלי לתינוק ולכן, אין לראות בתחליפי חלב אם אופציה.  בהתאמה גם בין הפוסקים התגלעו מחלוקות בנוגע למצב כשלך.

המחמירים סבורים שזה המצב המדויק עליו דיבר השולחן ערוך שמיניקות צמות. ומאידך פוסקים כמו הרב רבינוביץ שפסק בכלליות ש"משום צער התינוק אין למניקת לצום בתשעה באב" (שיח נחום, לו). והוא פסק כך בכל מיניקת.

ובכל מקרה, אין חולק שאם האישה אינה חשה בטוב עליה להפסיק את הצום (וזה נכון לכל חולה).

לדעתי,  במקרה של הנקה מלאה ובגיל צעיר של שלושה חודשים אין לקחת את הסיכון של התמעטות החלב ולכן, אין לצום. אולם, אם את יודעת שיש לך הרבה חלב ורק הצמא יציק לך, עליך לצום כל עוד את חשה בטוב.

כמובן, בניגוד ליום כיפור שבו כששותים שותים לשיעורים וכיו"ב, בתשעה באב אין הנחיות כאלו ומי שאינו צם, פטור מן הצום לגמרי (ורק שאר העינויים נותרים על כנם: רחיצה, נעילת הסנדל וכו'). וכן, ראוי שלא להתענג על האוכל.

בהצלחה רבה

מיכל

אני רווקה עם חשק מיני חזק וזה מעסיק אותי כל הזמן

אני בחורה בת 27, לא נשואה.

אני יוצאת לדייטים ומאוד רוצה להתחתן, אבל לצערי זה לא קורה…

יש לי חשק מיני מאוד חזק, ולמרות שאני יודעת שזה לא משתווה למה שקורה אצל גברים, זה עדיין גורם לי לתחושות לא טובות שנובעות מצורך פיזי מאוד מאוד חזק שלא בא על סיפוקו.

מאז גיל צעיר מאוד גיליתי שמגע ולחץ באזור ההוא גורמים לי לתחושה נעימה, על אף שרק בגיל יחסית מבוגר הבנתי במה מדובר. אבל הצורך לעיתים גורם לי לאבד ריכוז בשאר הדברים ולחשוב רק על זה.

האם יש משהו שאני יכולה לעשות בתוך עולם ההלכה? אני אשמח להתחתן אבל זה לא בשליטתי…

תודה רבה.

 

תשובה

 שלום לך. 

ראשית רציתי להודות לך על האומץ לפתוח ולשאול על נושא שנמצא על פניו בסוג של טאבו בחברה. חשוב שתדעי שאני יכולה להעיד שיצא לי להיתקל בלא מעט נשים צעירות המתמודדות בשקט עם המורכבות שאת מתארת, ובמובן הזה ההצפה של הנושא ברשת היא בעלת תפקיד וחשיבות הרבה מעבר להתמודדות האישית שלך. 

הבחירה שלך לבחון את העניין דרך העיניים ההלכתיות והמהותיות היא יקרה מפז ונותנת שפתיחת הטאבו תיעשה דרך שער נקי המזמין למחשבה והתבוננות על נושא מורכב זה.

 ב"ה הקב"ה ברא אותנו: נשים וגברים כאחד, עם יצרים. מן המפורסמות הוא הקשר שבין המילה "יצר" למילה "יצירה" וההכרה בכך שהכוח היצרי שאנחנו מגלות בתוכנו מספר ומלמד בעיקר כמה כוחות של חיים, רצון לאהוב ולתת וגם רצון ליהנות ולהתענג מצויים בתוכנו. נכון הוא, כפי שאת מרמזת בשאלתך שכאשר אדם: איש או אשה נמצא בתוך קשר זוגי של מערכת נישואין – הכוחות הללו יכולים לקבל ביטוי ומענה בקדושה דרך חיבור מלא בנתינה לאדם נוסף, אך חשוב שתדעי שההתמודדויות אמנם משתנות אחרי שמתחתנים, אך לא בהכרח נעלמות.. והשאלה שאת שואלת עשויה ללוות אותך בע"ה גם אחרי שתזכי להקים בית בישראל. 

 כאשר בוחנים את שאלתך מנקודת המבט ההלכתית צריך לדעת שביחס לנשים ישנה מחלוקת בין הראשונים האם קיים איסור הלכתי על פעולת האוננות: בעלי התוספות והרא"ש סברו שאין איסור כזה לעומת חכמי ספרד ובראשם הרמב"ן שסברו שישנו איסור. בספרי הפסיקה: השולחן ערוך לא מזכיר את האיסור לנשים ומהשתיקה שבדבריו מסיק החיד"א שהוא פסק כשיטת בעלי התוספות שאין איסור הלכתי לנשים לאונן. כלומר, מבחינה הלכתית לא קיים איסור הלכתי בפעולת אוננות של אשה.

 שאלתך מתייחסת להיבט ההלכתי היבש שיש לאוננות נשים, אך בתיאור שלך את ההתמודדות שלך, את  מתארת גם את הקושי וחוסר הריכוז שנוצר בתוכך כתוצאה מהעיסוק הלא מידתי במרחב המיני שפעולת האוננות גורמת לך. כהמשך להתייחסות ההלכתית לסוגיה שבה כאמור עולה שלא קיים איסור, אני מבקשת להקשיב גם לקול הזה ולהתייחס אליו..

 העוצמה של הכוח המיני היא חזקה וגדולה. עוצמה זו  עשויה לבלבל ולעיתים לתפוס נפח מרכזי מידי בהתנהלות החיים שלנו ובמבט שלנו על המציאות. הרצון לחיות חיים מלאים וקדושים, מאותגר כאשר אנחנו עסוקות בצורה חזקה בשדה המיני והשאלה כיצד מאזנים בין העולמות השונים שקיימים בתוכנו היא שאלה שיש להניח שתלווה אותך גם בהמשך החיים. האתגר האנושי המורכב הזה, מתעצם ומחריף פעמים רבות סביב ההתמודדות עם אוננות שמעוררת לא אחת גם תחושות של אשמה, בושה ואפילו גועל עצמי. דומני שתחושות קשות אלו אינן רק נגזרת של הטאבו החברתי והמחשבה המצויה הסוברת שיש איסור דתי בפעולה זו, אלא הן נובעות גם מתפיסה בריאה שרואה במיניות כוח הקשור ושייך למרחב זוגי של נתינה, קבלה, קשר ומפגש עם אדם נוסף.

 אינני מקלה ראש בהתמודדות ובקושי שאת מתארת. יתרה מכך, ההיכרות שלך עם עצמך ועם גופך מלאה גם ביופי ואני יכולה להאמין שהיא תביא לך גם ברכה לכשתנשאי בע"ה. ובכל זאת, אני מציעה לך לחפש דרך חתחתים לא סלולה: בה תצליחי למתן את העיסוק המיני כרגע ולהשקיע יותר בנושאים אחרים המשמחים אותך ומביאים אותך לכדי סיפוק נפשי. אני מאמינה שהכרעה כזו תסייע לך עם הזמן להתגבר על חוסר הריכוז שאת מתארת ואני מתפללת שתוכל גם להפחית את עוצמת ההתמודדות שאת מצויה בה כרגע. 

 אני מברכת אותך שתזכי במהרה למצוא את איש בריתך ולהשפיע עליו וגם להתענג מכוחות החיים והנתינה שמצויים בתוכך בצורה חזקה כל כך.

ועד אז, וכאמור גם בהתמודדויות שעוד יבואו אחרי, שתשכילי להתמודד נכונה עם הכוחות האצורים בך התובעים את שלהם – באופן שלא יסיט אותך מהתמקדות והתרכזות בכישורים וברצונות הנוספים שבוודאי קיימים בך. 

 חנה

 

מקורות:

תוספות הרא"ש מסכת כתובות דף לט עמוד א

משמשות במוך. פרש"י מותר לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע, ובריש פ"ב דנדה לא מוכח כן דקאמר התם כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינן בנות איסור הרגשה משום דאינן מצוות על פרייה ורביה אינן אסורות נמי בהשחתת זרע, לכן נראה לפרש צריכות לשמש במוך מפני הסכנה, או אי נמי נוכל לקיים פרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה, ולא דמי לקטנה ואילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהן אין בו משום השחתת זרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור, אבל בשמעתא קמיתא דכל היד מוכיח שנותנת המוך קודם תשמיש, הילכך שאר נשים אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים.

 

חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף יג עמוד א

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחות. קשיא ליה לר"ת ז"ל למה ליה האי טעמא תיפוק ליה משום דלא מיפקדי אפריה ורביה, ושמעתי שהיה מפרש דלאו בנות הרגשה נינהו שאינן בדין הרגשה כלל לומר שאינן מרגישות ולא מצוות, וכן פירש זו ששנינו בברייתא (ד') [ג'] נשים משמשות במוך חייבות לשמש דאלו מותרות כל הנשים מותרות כן, ואין פי' נכון בכאן דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע, ואפשר לפרש דמשום משובחת קאמר שאילו היו בנות הרגשה אף על פי שאינן מצוות כאנשים ולא דינן ליקצץ מ"מ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת לפי שהיא משחיתה ואין שבח בהשחתה אפילו לנשים, ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בת הרגשה בת נדוי היא כדלקמן, ולפיכך הוצרכו בגמ' לפרש דלאו בנות הרגשה נינהו, אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, אבל בהשחתה כל בשר כתיב.

 

שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן של"ו סעיף י

בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש.

 

ברכי יוסף, שם.  

אבל האשה משמשת וכו'. נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות פ"ק דיבמות (יב: ד"ה שלש) וריש פ"ב דנדה (יג. ד"ה נשים), ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור. והיינו טעמא דקי"ל לקמן סימן שנ"ב (סע' ג) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה. אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה, דיבא לידי הרהור והשחתה, דחמירי באיש.

 

וא"ת סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבא לידי הרהור והשחתה. וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר, ותש כחו, כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן רנ"ב. ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחי' נדה ריש פרק כל היד. ודוק. 

 

קרבן אשה הלכות אישות פרק טו

ומה שכתב דבאשה נמי שייך הרהור והביא ראיה ממה שכתבו הרמב"ם והסמ"ג וז"ל מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או לידי הרהור וכתב וא"כ באשה נמי שייך הרהור ואסור לה לעמוד בלא איש דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכו' ולדידי חזי לי כמו זר נחשב דבר זה דאשה שייכא בהרהור דא"כ כל מה שאסרו חכמים משום הרהור נשים נמי אסורות כגון ההיא דלא יסתכל בבגדי צבעונין של אשה שלא יבוא לידי הרהור וכן לא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה ולא יכניס אדם ידו תחת טבורו דכולם אסורים משום הרהור והא ודאי אינו דבגמרא אמרו פ"ק דעבודה זרה ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ואשת איש אפילו מכוערת ולא בבגדי צבע [של] אשה וכו' ומשמע דלא אמרו אלא באיש וכן משמע שם מדברי הרמב"ם דדבר זה אינו אסור אלא באיש ועוד דשם אמרו בגמרא ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו' ופירש רש"י ונשמרת וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה שלא יבא לידי כך וכתבו התוס' דהיא דרשה גמורה ולא אסמכתא ע"כ הרי דבעיקר אזהרה דהרהור איש כתיב ולמעוטי נשים הפך מה שכתב הרב ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם והסמ"ג אפשר דמה שכתבו לידי זנות או לידי הרהור לצדדין קתני ולידי הרהור קאי אבניו ולא אבנותיו:

עוד כתב הרב ואף על גב דפרק ארבע מיתות אמרינן דאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם וכו' ואילו גבי אשה אמרינן בפרק היה נוטל כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות ולא הוי בכלל האדם הכתוב בקרא כי היכי דהוי גוי בכלל אף דלא נצטווה הא לא תיקשי דהא התם נמי אמרינן גוי נמי דהוי ככהן גדול היינו בשבע מצוות שנצטווה הכא נמי אית לן למימר הכי לגבי אשה דהויא ככהן גדול היכא שמקיימת המצוות שנצטוית בהם כגון לא תעשה ומצות עשה שלא הזמן גרמא וא"כ אשה הוי בכלל אדם ע"כ ודאי דכוונת דבריו במה שכתב דאשה נמי וכו' היינו שלומדת בהלכות אותם המצוות שנצטוית בהם כמו שפירש רש"י ז"ל על מה שאמרו בגמרא שעוסקין בהלכות אותם שבע מצוות להיות בקיאין בהם:

וקשה לי על זה שהרי בפרק היה נוטל איתא רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכו' אמר רבי אבהו מ"ט דרבי אליעזר דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות ופירש רש"י ז"ל שמתוכה היא מבינה ערמומיות ועושה דבריה בהצנע וכן פירש מהרש"א בחידושי אגדות נשים דעתן קלות פן יערימו ויבואו לידי עבירה וקלקול ואם כדברי הרב שכל מצוות שהיא חייבת בהם ומצוות לא תעשה היא לומדת בהם והרי היא ככהן גדול א"כ כשאמרו כאלו מלמדה תפלות במצוות עשה שהזמן גרמא לבד ומה שייך בהם ערמומיות (כיון) [בשלמא] שלומדת בהלכות מצוות כדין לא תגנב לא תנאף וכיוצא הרי היא למדה ערמומיות ועושה מה שלבה חפץ בצנעה אבל למצוות עשה שהזמן גרמא למאי ניחוש לה שלא תלבש ציצית ותפילין בצנעא אלא ודאי שדברי הרב אין להם שחר:

ועוד דאיסור הרהור אינו אלא משום השחתת הזרע ונשים כיון דאינם בכלל פריה ורביה אינם בכלל השחתת הזרע וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפרק ארבע מיתות בד"ה והא פריה ורביה וכו' עיין שם ולשיטתייהו אזלי דבריש פ"ב דנדה דף י"ג ע"א כתב הרשב"א בחידושיו שהקשה רבינו תם אההיא דאמרינן נשים לאו בנות הרגשה למה לי האי טעמא, תיפוק ליה משום דאינן מצווין על פריה ורביה ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר שאינם בדין הרגשה כלומר דאפילו הרגישו ושחתו זרעם אין בכך כלום הואיל ואינם מצוות במצות פריה ורביה דשם איתא כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ מאי טעמא נשים לאו בנות הרגשה אנשים דבני הרגשה תקצץ הרי לך דנשים לא בני הרגשה נינהו ולא חיישינן בהו להרהור דאפילו לסברת הרמב"ן דפליג על ר"ת וס"ל דאסורים להשחית זרעם מ"מ מודה דאינם בני הרהור וכל היד המרבה לבדוק משובחת ולא חיישינן להרהור הפך דברי מהרד"ך ז"ל באופן דדברי הרב ז"ל צריכין אצלי תלמוד:

 

מתסכל אותי שאני לא יכולה לשיר באופן טבעי גם בחברה מעורבת

אני אוהבת מאוד לשיר. אני עובדת במקום עבודה מעורב – בנים ובנות. אני מאוד מתוסכלת כיוון שהבנתי שאני לא יכולה לשיר בחופשיות בגלל "קול באשה ערווה". אני לא מבינה מה הבעיה בזה שאני שרה? שהבנים יתגברו על עצמם! בנוסף לזה, אני לבושה בצניעות, אז מדוע על פי ההלכה גבר יכול לשיר בחופשיות ואישה יכולה לשיר רק בפני נשים?

 

תשובה:

שלום לך ותודה על הפנייה.  

את מעלה סוגיה טעונה, שבנוסף לצדדיה ההלכתיים, יש לה גם פנים חברתיות, ערכיות ומגדריות.

אני מזהה בתוך שאלתך בעצם שתי שאלות –

הראשונה  – שאלה עקרונית על חוסר הסימטריה המובנית בהלכות אלו בין נשים לגברים, וקושי בכך שלכאורה מצופה מהנשים להצניע את עצמן ואת קולן כדי שהגברים לא יכשלו.

והשנייה – שאלה מעשית על היכולת שלך לשיר בחופשיות בציבור מעורב ועל משמעות המושג "קול באשה ערווה" בימינו. אני מבינה משאלתך שמדובר בשירה חברתית לא מקצועית, כלומר לא בפיתוח קריירה של זמרת אלא בשירה בציבור ובביטוי מוסיקלי חובבני במסגרת חברה מעורבת.

אנסה להתייחס לשתי הרמות שבשאלתך.

אכן סוגיה זו נלמדת לחלוטין מנקודת מבטו ודרך אוזניו של הגבר השומע. הביטוי "קול באשה ערווה" מופיע בתלמוד (המקור המרכזי בברכות כד, ע"א) כמימרא של האמורא שמואל לגבי זמן קריאת שמע. קריאת שמע דורשת כוונה וריכוז לקבלת עול מלכות שמיים ויש חשש שדעתו של הגבר הקורא תוסח על ידי מחשבות מיניות העלולות להתעורר אצלו משמיעת קולה של אשה. המימרא לגבי ה"קול" הנשי מובאת יחד עם מימרות לגבי חלקים נשיים אחרים שהם "ערווה" כלומר עלולים לפתות ולהסיח את דעת הגברים המתרכזים (טפח, שוק ושיער של אשה). באופן אירוני האסמכתא המובאת לכך שקול אשה הוא מפתה היא מהפסוק בשיר השירים "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה". הדרשה התלמודית קושרת בין הצליל הדומה של "ערב" לבין "ערווה" וכדרכן היצירתית של דרשות חז"ל הופכת את משמעותו המקורית של הפסוק, מיופי מושך למאיים.

לגבי חלות "קול באשה ערווה", עלו התלבטויות במספר הבנות מרכזיות: האם מדובר בניסוח פתגם המלצה לזהירות או באיסור ממש? האם מדובר גם בקול דיבור של אשה או רק בקול זמרתה? והאם מדובר רק בשעת קריאת שמע או שאסור לגבר לשמוע קול אשה בכל עת?

רוב הפוסקים המאוחרים הסכימו שמדובר באיסור של ממש ולא בהמלצה בעלמא, שהאיסור חל על שירת נשים ולא על קול דיבורן ושהוא התרחב מעבר לזמן קריאת שמע. השולחן ערוך מביא את האיסור גם בהקשר לקריאת שמע וגם בדיני התרחקות מן העריות: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד… ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה…" (שו"ע, אבן העזר סימן כא, סעיף א)  ה"אדם" שצריך להיזהר הוא כמובן הגבר. ניכר גם שמדובר בחברה גברית נפרדת בכל תחומי החיים ולכן קול נשי במרחב הגברי נתפס כבולט ומושך תשומת לב חריגה.

במקביל, אם נעבור לעולמן של נשים, ניתן לראות כי לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות שרו בחברה ואף בטקסים דתיים. בתנ"ך אנו פוגשים שירה נשית ציבורית בשעות של הצלה וניצחון (שירת מרים, שירת דבורה, שירת הנשים המשחקות לדוד השב מהכות את גלית ועוד) וכן שומעים על נשים משוררות, מחוללות ומקוננות. במשנה אנו פוגשים את הבנות השרות לבחורים בכרמים בטו באב וביום הכיפורים (תענית ד, ח) ואת המקוננות, שצריך להזמין לכל הלוויה של אדם מישראל ואפילו עני (כתובות ד, ד). גם בהמשך הדורות ניתן למצוא מחקרים על שירת מענה של נשים בקהילות ישראל ובמיוחד בטקסי חיים כמו לידה, חתונה ומוות.  

מתוך הפער הזה אני רוצה לעבור לשאלתך המעשית ולהציע כיוון שמיישב את העניין ומתאים למציאות חיינו, בה החברה מעורבת ונשים משולבות בכל תחומי החיים.

רגילות  

הפוסקים הראשונים כבר הבחינו שהאיסור הוא בקול המעורר להרהורים, וכי קול המצוי ורגיל בסביבתו לא מושך תשומת לב ולכן אינו נחשב "ערווה". כך למשל לגבי שיער גלוי של רווקות שהוא מצוי ורגיל ולא מקדישים לו מחשבה נוספת. בניסוח של הראבי"ה מבעלי התוספות: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערווה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו" (ראבי"ה ח"א ברכות ע"ו) 

לענייננו, אם בעבר החברה היתה נפרדת ושמיעת שירה נשית נחשבה לדבר חריג ומושך תשומת לב, מובן למה הוא היה מסיח את הדעת ומעורר. אך בימינו, בהווייה המודרנית, כאשר המרחבים המגדריים משותפים, התרבות הישראלית חובקת כל ולית אתר פנוי מקול נשי, ולו רק דרך פרסומות ושירים ברדיו, ממילא מצטמצם היקף האיסור. במציאות שלנו ניתנו היתרים ממוקדים ואנסה לפרוש אותם כאן:

שמיעת שירה מוקלטת

הרב עובדיה יוסף התיר לשמוע שירת אשה דרך הקלטה ברדיו או דיסק, כאשר לא מכירים את הזמרת באופן אישי, כך שלא יבואו להרהר בה (יביע אומר ח"ט, ס' קח, אות מג). מספרים עליו שהיה נוהג להתיישב בדעתו דרך שירתה של הזמרת המצרית אום כולת'ום ואף התיר לקחת את לחניה אל התפילה.

שירת קודש

כאשר מדובר בפיוטים, זמירות או כל שירת קודש – ודאי שהכוונה היא טהורה ומרוממת לשם שמיים, ולכן אין מקום לחשוש. בתשובה של הרב ויינברג מתחילת המאה העשרים, הוא מתיר לתנועת נוער מעורבת לשיר יחד: "יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה…שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר". הוא מוסיף טיעון מרגש משום כבודן של הנשים הדתיות המודרניות שבקיאות בכל אורחות החיים, ואי אפשר להדיר אותן דווקא מהחיים הדתיים: "…רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת". (שו"ת שרידי אש ח"א סי' עז)

לדעתי, זה יכול להסביר גם את המקומות במקורותינו בהם נשים שרו. ברגעים של רוממות והכרת תודה, הלב מכוון גבוה וההרהורים נוטים למקומות של קדושה, פליאה ויראה. הגברים ששמעו את שירת מרים, זה עתה ראו את ידו החזקה של הקב"ה שגָאֹה גָּאָה, והשירה היתה כלי דתי להביע את ליבם הגואה. כך ברגעים של קדושה וכך ברגעים של אבל. בשעת קינתן של מקוננות, אנשים חושבים על חלופיותם של החיים ולא פנויים למחשבות אחרות.

שירה בציבור

יש שהתירו שירה משותפת, בה הקול הנשי לא נשמע לבדו, אלא משתלב עם קולות אחרים, בהתבסס על הקביעה הלקוחה מהלכות שופר (בבלי ר"ה, כז, ע"א) ש"תרי קלי לא משתמעי", כלומר שני קולות יחד לא מובחנים זה מזה (שו"ת שרידי אש, ב, צז, וגם זה בעיקר לגבי שירת קודש). על פי עקרון זה הותרו השתלבות במקהלה (כמו שנהגו בצוות הווי של בני-עקיבא) או שירה בציבור, בדואט וכדומה.

שירה תמימה

בימינו, הרב דוד ביגמן (בעקבות ה"שדי חמד"), פוסק כי האיסור מכוון רק ל"שירת עגבים", כלומר שירת פיתוי חושנית שמטרתה לפרוט על מיתרי היצר. לעומת זאת, שירה תמימה והקשבה תמימה מותרות. הוא מציע להשתמש במספר הבחנות על מנת לשפוט אם השירה תמימה וראויה: מהם ההקשר והאווירה שבהם נשמעת השירה (הייתי מפרשת זאת במונחים של תפאורה, תאורה, אינטימיות ואופי הקהל), מהן המילים של השיר (נורמטיביות או פרובוקטיביות), מהו הסגנון המוסיקלי, ומה הלבוש ושפת הגוף של מי ששר ומי שמשתתף באירוע השירה. כל אלו עוזרים להבחין בין שירה מינית ומחפיצה האסורה, לבין שירה טבעית ותמימה המותרת. (ראי http://www.maalegilboa.org/article/0)

 

לסיכום, נראה בעיני שאת יכולה להיות שלמה עם עצמך ועם קולך במרחב הטבעי שלך שהוא חברה מעורבת שלמה ובריאה. את יכולה לשיר שירי קודש, פיוטים וזמירות בשולחן שבת ובאירועים דתיים, ואת יכולה להשתתף בשירה בטקסים ממלכתיים ובימי זיכרון. בכל המצבים הללו יש אווירה של קדושה או כובד ראש המנתבות את המחשבות למקום גבוה. מעבר לזה, אני מבקשת להמשיך את הקו המאפשר להשתלב בטבעיות בהקשרים חברתיים ו"תמימים" של שירה בציבור או פעילות חברתית מעורבת המשלבת שירה משותפת, נעימה ועדינה. באינטואיציה בריאה ובשכל ישר, חזקה עלייך שתדעי להבחין במצבים האסורים, בתוך ההקשר החברתי והקהילתי בו את מצויה. אני מציעה לך להשתמש בפרמטרים שהציע הרב ביגמן (אוירה, מילות השיר, סגנון מוסיקלי, לבוש ושפת גוף) כדי לעזור לך להכריע במצב של התלבטות.

וכדי לסגור בשאלה בה פתחנו, אודות חוסר הסימטריה בין גברים לנשים, אני מבקשת לסיים בציטוט מחסידי אשכנז: "מכל מה שכתוב בשיר השירים צריכים האיש והאשה להזהר כי יש בו משום ערוה" (ספר חסידים, תריד) – כלומר גם לנשים יש יצר ויש הרהורים והן צריכות להפעיל שיקול דעת מקביל. נראה לי נכון שגם אנחנו כנשים נבחן באותם כלים שהזכרנו שמיעת שירה גברית. במצבים בהם השירה של הגבר היא בוטה ומביכה, או יוצרת אינטימיות חושנית העלולה להוביל לקירבה לא רצויה – ברור שגם אנחנו כנשים צריכות להימנע. 

בהצלחה רבה,

שנזכה שקולנו יהיה ערב במשמעות המקורית והטהורה של המילה. 

תמר

למה גבר מברך "שלא עשני אישה"? ולמה שמות הנשים בתנ"ך לא מוזכרות?

יש לי המון שאלות. אבל כרגע שתיים מטרידות אותי. להלן השאלות:

א. למה רוב הנשים בתנ"ך מופיעות לא בשמן? (רשת לוט, בת יפתח)

ב. למה גבר מודה לקב"ה שלא עשה אותו אישה? בגלל שקיבל הרבה מצוות? ספרו לי שנשים לא צריכות הרבה מצוות כי גם ככה הם מחוברות יותר לקב"ה. אז הוא אמור לקנא. בכל מקרה, אם הקב"ה היה עושה אותו אישה- היה אומר ברוך שעשני כרצונו ומתלונן בלב?

 

תשובה:

שלום לך, אני מודה לך על שאלתך המעניינת והמאתגרת.

נשים לאורך ההיסטוריה תפקדו בעיקר בתוך משפחתן .

העובדה כי חלק מהנשים המעטות הנזכרות בתנ"ך מופיעות ללא ציון שמן מתאימה לתקופת התנ"ך. והברכה בה הגבר מודה על חלקו- "שלא עשני אישה" אכן משקפת יתרון במעמדו של גבר ביהדות כמצווה ביותר מצוות.

איזו זכות נפלה בחלקנו שזכינו להיוולד בדור בו מקומן של נשים הולך ומתפתח והן זוכות לקחת חלק בכל תחומי החיים ובראשם בלימוד תורה וקיומה.

מכיוון ששאלתך היא שאלה שנוגעת בנושא שהמתח סביבו רב התשובה תהיה ארוכה מהרגיל ולמרות שגם כך אין ביכולתי להקיף את כל הנושא במסגרת זו ננסה להתייחס לעקרונות המרכזיים.

את שואלת על הופעת נשים בעלות שיוך משפחתי בלבד ,ללא שם, בסיפורי התנ"ך( ואפשר לשאול גם על מיעוט הופעת נשים בסיפורי התנ"ך בכלל..) וקו ישיר מחבר שאלה זו לשאלתך השנייה על ברכת שלא עשני אישה.

בשתי השאלות יש תמיהה-טענה על יחס לא הולם לנשים במקורותינו.

כאשה שעוסקת בהוראת תורה אני נפגשת בשאלה זו הרבה בוואריאציות שונות ואני חושבת שהיא מהדהדת בליבן של נשים רבות שחוות פער בין האופן בו העולם מתייחס לנשים כיום- כשוות ערך לבין המעמד שיש לנשים במקורות היהדות שהוא לעתים קרובות רחוק מהדרך בה אנו תופסות את עצמנו כנשים כיום.

פער כזה בין עולם של אמונה ומסורת לבין ערכים שהאדם הפוסט מודרני גדל עליהם בא לידי ביטוי בעוד תחומי חיים אך אין ספק כי זהו אחד מהתחומים המרכזיים והבולטים 

זהו פער מהדהד וכואב מפני שהוא יוצר תחושה של זרות לזהותי כאשה בתוך עולם של אמונה ומסורת

ישנן כמה דרכים להתמודדות עם התנגשות ערכית מעין זו.

ישנה גישה בפרשנים שלפיה צריך להבין שאין באמת סתירה וכי מה שנראה כמעמד נמוך הוא למעשה הכרה אחרת בערכן של נשים.

כך בדוגמא שהבאת ביחס לברכות השחר.

הרב קוק כותב בעולת ראיה (א ע"א ע"ב) שברכת שעשני כרצונו היא ברכת הודאה על חלקה הטוב של האשה כמי ש"עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים,מהתכונה הישרה,כאשר עשה האלהים את האדם ואת העולם,את התוכן החמרי והרוחני שבהוויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר.."

ועם זאת פרשנות זו עם כל היופי שבה משאירה טעם של אפולוגטיקה והכללה שקשה להזדהות עמה.והיא גם פתח לשאלה הבאה-

 האמנם אנו כנשים קרובות יותר לרוחניות? 

במציאות בה נשים מכל המגזרים מעורות לגמרי בתחומי החולין של החיים האם יש תוקף לאמירה זו?

אני מעדיפה להציע דרך שונה במקצת שיש בה הבחנה בין דברים שמשקפים את רוח התקופה והיום אנו מתבוננים בהם אחרת ,לבין דברים שהם אמירה מהותית שאינה נוטה להשתנות. 

בהתייחס לשאלותייך-

אשת לוט אינה נזכרת בשמה, כמוה גם בת יפתח וניתן להוסיף עליהן נשים נוספות כמו אשת מנוח ועוד.

תשובה מעמיקה תחייב עיון בכל אחד מהסיפורים הנזכרים והבנה של תפקיד הדמויות הנזכרות בו.

ועם זאת ניתן לראות כי יש כאן מגמה.

ניתן להגדיר זאת כך, עד לפני שנים לא רבות הצגתה של אשה ללא שם אלא רק דרך שיוכה המשפחתי נתפסה כהגיונית לחלוטין. נשים היו "אמא של" ו"אשתו של" וזו היתה זהותן בעיני הסביבה ובעיני עצמן לטוב ולרע. עד לפני כמאתיים שנה לא הגברים ולא הנשים בחברה ראו בכך כל פסול.

העובדה שהיום אנו מרימות על כך גבה מעידה על השינוי שהתחולל ביחס החברה לנשים בשנים האחרונות.

יש בין גיבורי התנ"ך נשים שהן דמויות מופת- האמהות, מרים הנביאה, דבורה שהיתה שופטה את ישראל, אסתר ועוד אך מדובר במיעוט ואפילו מיעוט מבוטל. רוב הדמויות שהתנ"ך מציג בפנינו הן דמויות גבריות. החוסר בולט במיוחד ברשימות התולדות שם מוזכרים רק הנולדים הזכרים מפני שהם אלו שנתפסו כממשיכי השושלת בעוד נשים נספחות למשפחות אליהן הן נישאות בבגרותן.

העובדה כי אנו חיות בתקופה בה אנו מצפות להופעה שלמה של קומת האשה- הן בדמותה המשפחתית והן בדמותה האנושית כאישיות נפרדת היא מסממני הגאולה וברכה גדולה שנתברכנו בה אך לא ניתן יהיה לצפות כי זו תהיה דמות האשה הנשקפת ממקורותינו המתארים תקופות בהם החברה נראתה אחרת.

כך גם לגבי ברכת שעשני כרצונו.

קשה שלא לראות במילים אלו מילים של הודאה ולו בשל ההקשר- לאחר ברכת שלא עשני גוי ועבד.

פירוש זה אינו ערב לאוזן בת ימינו אך הוא סביר יותר שכמו שתי הברכות הראשונות גם ברכת שלא שלא עשני אשה היא ברכה שנתקנה כהודאה למי שאיננו אשה.

יחד עם זאת נראה שהודאה זו שייכת למציאות חברתית שונה מאד מזו שאנו חיות בה היום.

יש שיאמרו שאם כך איננו מחוייבים יותר לברך כך בברכות השחר ויתרה מכך שאיננו יכולים ללמוד תורה יראה קדושה וטהרה מסיפורי התנ"ך.

יש שיאמרו להיפך כי זוהי פגיעה בקדשי האומה לומר כי לא תמיד הם משקפים ערכים שעומדים במבחן הנצח.

אני רוצה להציע לך דרך אחרת.

הרי אם נאמר כי יחס מפלה כלפי נשים שקיים במקורות משקף על פי רוב את מקומן ההסטורי של נשים בעבר ניתן לומר שני דברים.

האחד, כי יש דברים שראוי ונכון שישתנו.

נשים היום מעורבות בתחומי חיים שקודמותינו בדורות לא לקחו בהם חלק. בראש ובראשונה ברכישת השכלה מסודרת. לעובדה זו יש השפעה מכרעת על יכולתה וחובתה של האשה לקחת חלק בעולם לימוד התורה .וכך כותב בנושא זה הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ב נא):

"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה… תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת… אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה" 

גם לעובדה שנשים מרוב המגזרים לוקחות חלק בעול הפרנסה ישנן השלכות.

חלק מהשלכות אלו צריכות לדעתי לבוא לידי ביטוי במצוות שנשים פטורות מהן אך הן בוחרות לקבל על עצמן לקיימן. וחלק במצוות שלכל הדעות נשים חייבות בהן ומסיבות תרבותיות לא קיימו אותן בעבר (עיינו תוספות "שאני התם" ברכות מ"ה ע"ב )

השני הוא כי יש דברים שלא נכון ולא אפשרי לשנותם.

השינוי שהתחולל במעמדן של נשים במאתיים השנים האחרונות הוא דרסטי והוא מחייב גם זהירות וענווה. לא כל מה שמציע לנו הפמינזם הוא מבורך וגם הדברים שיש בהם שינו לטובה לא תמיד יכולים להקרין אחורה ולשנות את המסורת. 

הדרישה להביט אחורה ולבקש לראות גם בשלבים אחרים לגמרי בהיסטוריה את מה שנתן הקב"ה לדור שלנו היא מובנת מפני שאנו רואים בתורה תורת נצח שאינה מושפעת מרוחות הזמן החולפות ועם זאת לא ניתן להכחיש כי ישנם במקורותינו גם התייחסויות תרבותיות שקשורות לרוח תקופה מסוימת ולא בהכרח למהות. כדוגמא לכך ניתן להביא את מוסד העבדות שהתורה מעדנת ומזככת אותו אך לא שוללת אותו  ומוסר הלחימה שעובר תהליך דומה. אין בכוחה של עובדה זו לפגוע ולו במקצת לא בקדושתה של התורה ולא במחויבותנו לה. אני חיה בשלום עם מקומן השולי יחסית של נשים בתנ"ך ולא מנסה להאדיר אותו בכח. אני שמחה ומברכת על השינוי וההתפתחות שעברו על העולם כולו ועל הזכות לחיות בדור שבו כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפנינו.

 

כמובן שהקושי הגדול בדרך זו הוא ההבחנה הנדרשת בין דברים שניתן לומר עליהם שהם משקפים רוח תרבותית שהיא פחות רלוונטית לנו לבין דברים שנוגעים בעקרונות הלכתיים והם בעלי משמעות רבה. לא נוכל במסגרת זו להתייחס להבחנה זו בפירוט ואני מזמינה אותך להמשיך במלאכת הבירור בבחינת "ואידך זיל גמור"

מאחלת לך כל טוב,

זיוית

קושי בקיום מצוות עונה

ביני לבין בעלי יש פער ברצון שלנו לקיים יחסים. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אבל לפעמים יש תקופות (שנמשכים אפילו כמה שבועות ויותר) שזה ממש לא בא לי ומאוד קשה לי להביא את עצמי לקיום יחסי מין. האם מבחינה הלכתית אני חייבת להתאמץ מאוד בשבילו ולקיים יחסים? ואם לא, מה אפשר לעשות? הוא לא רוצה לעבור על האיסור של הוצאת זרע לבטלה, אבל הוא מפחד שהיות וממש קשה לו הוא לא יצליח להתגבר. האם מותר לו לעבור על האיסור? האם מותר לנו מגע חלקי, רק חיבוק ונישוק או מגע בחלקי גוף אחרים, בלי קיום יחסים מלאים, למרות שבסוף הזרע יצא בחוץ? גם זה קצת קשה לי, אבל פחות. 

סליחה שאני כל כך מאריכה בדברים פרטיים, אבל זה מאוד חשוב לי לדעת דברים ברורים, לפעמים זה אפילו גורר בעיות בשלום בית.
תודה מראש,

 

תשובה:

שלום רב,

את מתארת סיטואציה לא פשוטה, שבה יש פערים ברצון לקיום יחסים בינך לבין בעלך. טבעי שמצב כזה יצור מתחים ביניכם ויגרור בעיות בשלום הבית, ולכן חשוב לנסות למצוא מענה. יש לציין שזוגות רבים חווים פערים ביניהם בנושא זה, ברמות שונות של קושי, ובתקופות שונות של חיי הנישואים, וזו אינה בעיה ייחודית רק לכם.

קיום יחסים מתוך תחושת חובה מזיק מאד להתעוררות הרצון המיני, בעיקר אצל האישה, ויוצר דפוס חוזר של חוסר רצון והימנעות. לכן כדאי מאד  ללכת להדרכה קצרה (למשל במרכז "יהל", ניתן להגיע אליו דרך האינטרנט), ורק אחר כך להתייחס לצד ההלכתי.

מבט הלכתי

בתשובתי אתייחס קודם לעצם החובה לקיים יחסים, ובאיזו תדירות, ולאחר מיכן לשאלתך בדבר ההיתר לקיים יחסים לא מלאים, הכוללים הוצאת זרע מחוץ לגוף האישה.

ראשית יש לומר בבירור: יחסי מין מקיימים רק בהסכמת שני בני הזוג, ומתוך רצון של שניהם. יחסים המתקיימים בכפייה (מכל סוג שהוא) אינם רצויים, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה זוגית.

יחד עם זאת יש להדגיש שאחד ממרכיבי הנישואין הבסיסיים הוא  התחייבות לקיום יחסי מין, מדי פעם.

מצד האיש זוהי "מצוות עונה" המחייבת אותו להיות עם אשתו בפרקי זמן מוגדרים. ההלכה לא קובעת בדיוק באיזו תדירות ומאפשרת מרחב לפי מקצועו של האיש וכוחותיו (כתובות ס"א ע"ב). כמובן שהגדרות אלה אינן מחייבות אם ישנה הסכמה אחרת משותפת לשני בני הזוג.

מצד האישה, מהות הקידושין היא ייחוד האישה לאיש זה בלבד, ליחסי אישות (כפי שמברכים בברכת הקידושין: "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין"). אולם משמעות הדבר אינה שהאישה צריכה להסכים בכל פעם כשהאיש רוצה, אלא לא להמנע מקיום יחסים למשך זמן רב.

 

לגבי האפשרות לקיים יחסים לא מלאים:

הוצאת זרע לבטלה היא אסורה, אולם ככל שהזרע יוצא בחוץ, באקראי, תוך כדי מגע אינטימי בין בני זוג נשואים, אין להחשיב זאת כעבירה, אלא כחלק מהמכלול של יחסי אישות. עדיין יש להשתדל לא לעשות כך באופן קבוע ובכוונה תחילה.

הדברים האחרים שכתבת מותרים בפשטות כשלב מקדים לקיום היחסים, אך אם הגירוי מכוון להוצאת הזרע ע"י האיש עצמו – הם לא מומלצים.

להלכה נפסק שכל דבר שמוסכם על ידי בני הזוג ונעים להם – מותר להם לעשותו, אולם עדיין יש להשתדל שהזרע יצא בתוך גוף האישה ברוב הפעמים, ורק מדי פעם או לתקופות קצובות יצא בדרך אחרת.

מבט כולל על המצב שתארת:

מצב של "כמה שבועות ויותר" שבהם לא מקיימים יחסים אינו מצב בריא לזוגיות שלכם, וגם לא נכון מבחינה הלכתית, אך כפי שנכתב לעיל הפתרון אינו בקיום יחסים מתוך הכרח וחובה, אלא בבירור עמוק ויסודי של הבעיה ונסיון לפתור אותה.

את מתארת מצב של קשר אוהב ביניכם, ושאיפה להיות נוכחים וקשובים אחד לצרכי השני. זו נקודת פתיחה טובה לבירור הנושא ביניכם.

לכן נראה שחשוב לפנות לגורם מקצועי, להדרכה קצרה או לטיפול מעמיק יותר, כדי לנסות לברר מדוע זה כל כך קשה לך בתקופות מסוימות, ואיך ניתן לשפר את המצב. זוגות רבים שחוו קשיים דומים התגברו עליהם לאחר פניה לייעוץ, ואני מקוה שכך גם אתם.

בתפילה שתמצאו את הדרך המתאימה והנכונה לשניכם,

נועה לאו

 

הרחבה ומקורות:

  1. הצורך בהסכמה ורצון  הדדיים בקיום יחסי אישות:  לשון הגמרא במסכת נדרים דף כ עמוד ב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה" – מגמרא זו עולה שיחסי מין שאינם בהסכמה מלאה ומודעות מלאה אסורים. כלשון הגמרא פסק השו"ע באו"ח, ר"מ, ס"ג. כך פסק גם הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה, ה"ד:

"ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם". – הרמב"ם מדגיש את הצד החיובי של הרצון והשמחה של שניהם.

 

  1. המקור למצוות עונה, מצד האיש: בסיס הדיון במשנה ובגמרא בכתובות דפים סא – ס"ב. המשנה מחלקת את חיובי תדירות מצוות העונה לפי מקצועו של האיש (העונה האמורה בתורה, הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים…) הגמרא מוסיפה גם עונת תלמידי חכמים פעם בשבוע. על פי זה נפסקה ההלכה. ראו רמב"ם, הלכות אישות פרק יד הלכה א. הרמב"ם מוסיף הגדרה כללית: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו", השו"ע עוסק במצות עונה בשני מקומות. באו"ח סימן ר"מ, ובאה"ע סימן ע"ו. בסימן ר"מ הוא מוסיף לחיוב העונה גם: " וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה". מכאן מסיקים הפוסקים שחיובים אלה הם בגדר המלצה מינימלית, ועיקר מצוות עונה הוא: " עכ"פ כיון דחזינן שמה שהאשה מתאוית ומשתוקקת עושה חיוב עונה מדאורייתא, מסתבר שזהו עיקר חיוב העונה שבתורה, וכן מפורש בלשון הראב"ד שהביא הטור באו"ח סימן ר"מ שהכוונה הג' היא כשהיא משתוקקת כשהיא מניקה שמכיר בה בזה, וכן בצאתו לדרך שברור לו שהיא משתוקקת אלא אף שלא ראה היכר דהא כן אמדו חכמים היא מצות עונה האמורה בתורה… אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה ע"י עניני חבה שמראה לפניו… קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל…" (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כח)
  2. המקור להתחייבות האישה ליחסי אישות: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה…".(רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח). פירוש "שם יוסף" על הרמב"ם מסביר: "כונת רבינו ז"ל נראה במה שכתב "דנשמעת לו בכל עת שירצה", לאפוקי אם היא אינה רוצה בעת הזאת אלא בעת אחרת, אין הכי נמי דיכולה לצער אותו כדי שירבה חיבתו עמה, אבל בתנאי שתתרצה לו באותו הפעם (=האחרת) שהוא רוצה…", ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן נה) הוסיף ע"פ דברי הבאר היטב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה…". עיינו עוד בספר נשמת הבית, סימן כו: "כאב וחוסר ענין ביחסים", עמ' 141 – 144.

 

  1. איסור הוצאת זרע לבטלה: איסור הוצאת זרע לבטלה נחשב כאיסור חמור במיוחד, ויש לו השלכות רבות. מקורו בגמרא נידה דף י"ג, ובהמשך בפסק השו"ע על פי הזוהר ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (שו"ע, אה"ע, כג,א). בין הפוסקים ישנה מחלוקת אם איסור זה קיים גם תוך כדי קיום יחסי אישות, כשאין כוונה למניעת הריון. עיינו בתוספות יבמות לד ב, ד"ה "ולא כמעשה ער ואונן". להרחבה נוספת עיינו בשו"ת בני בנים, כרך ד' סימן י"ח, וכן במאמרו של הרב יצחק רונס, "מגע פיזי בין בני זוג נשואים" , אסיא צ"ז – צ"ח (כרך כ"ה, א-ב). סיכום המחלוקת מופיע בספר נשמת הבית, סימן ל"ג: שימוש בקונדום במקרה של סכנה להרות", במיוחד בעמ' 180 – 182.

 

  1. מותר ואסור ביחסי אישות: שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב, הגהת הרמ"א, על פי הטור: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה  ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". עיינו עוד במאמרו של יצחק רונס המוזכר לעיל. בדורנו פוסקים רבים מקלים כפסיקת היש אומרים ברמ"א, לאור תנאי המציאות בה אנו חיים.

האם שימוש בסידור בכריכת עור הינו בעיה בשל צער בעלי חיים?

האם שימוש בסידור בכריכת עור הינו בעיה בשל צער בעלי חיים?

 

תשובה

שלום וברכה,

עצם שאלתך מלמדת  על רגישות ורחמנות בנפש, ואני מברכת אותך על כך. אכן התורה מזהירה אותנו מפני צער בעלי חיים הן בגרימת הצער, והן בהימנעות מסיוע לבעלי החיים בסבלם, למשל בציווי: שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ (שמות כג, יב), או בציווי: כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ (שמות כג, ה), ומן הגמרא ניתן ללמוד שזוהי מצווה מן התורה (בבא מציעא לב, ע"ב).

גם ההיתר לאכילת בשר מבטא הדרדרות מוסרית באנושות, כאשר בבריאת העולם אכלו כל הברואים מזון מן הצומח בלבד, וביניהם גם בני האדם: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־ הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה (בראשית א, כט). האיסור לאכול בעלי חיים מנומק בכך שיש במעשה זה אכזריות בעצם ההריגה, ושאכילת הבשר מעוררת בנפש אטימות וגסות (ספר העיקרים ג, טו).

אולם הקלקול המוסרי שהביא בסופו של דבר את המבול, שינה את מצב העולם, והותר לאדם לאכול בשר: כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל (בראשית ט, ג. וראי על כך במס' סנהדרין נט, ע"ב).

באופן דומה לאחר קבלת התורה, מוגבלת אכילת הבשר ושחיטתו לזמן הקרבת הקרבנות במשכן (ראי למשל פירוש הרמב"ן והספורנו ל-ויקרא יז, ג-ד), אך עם הכניסה לארץ היא מותרת בכל מקום (דברים יב, כ-כב). אמנם, כשישוב העולם למצבו המתוקן, ישובו גם בני האדם לקבל את מזונם מן הצומח בלבד (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב).

מתוך הדברים הללו מובן שבמצבנו הנוכחי בעלי חיים עדיין נשחטים לצורך אכילה. ומתוך כך גם צרכים ושימושים אחרים מותרים (קידושין פב, ע"א), למשל שימוש בכח עבודתם, או ניסויים רפואיים להצלת חיים. ככלל ככל שהצורך האנושי חיוני יותר, וככל שהסבל הנגרם הוא קל יותר, כך נתיר ביתר קלות לצער את בעל החיים, כך נכתב בשו"ע: כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה [=אין בו] משום איסור צער בעלי חיים, (אבן העזר סי' ה, סי"ד בהגהות הרמ"א). מתוך כך הותר לתלוש נוצות מאווזים חיים, למרות הסבל הנגרם להם, אך מומלץ להימנע מכך בשל האכזריות שבמעשה (מסיבה זו אסר ה'נודע ביהודה' להשתתף בצייד חיות לשם שעשוע, נוד"ב תניינא יו"ד י). 

ולכן שימוש בעורות בעלי חיים, שנשחטו ממילא לצורך אכילת בשרם, יהיה מותר, שכן מדובר בשימוש משני לאחר שחיטתם. גם שימוש בעורות בעלי חיים שלא נשחטו כהלכה, ובשל כך סבלו יותר, מותר מהסיבה שהם נשחטו בלאו הכי.

יחד עם זאת, אני חשה את חוסר הנחת שלך משימוש בעור ככריכה לסידור התפילה, שכן מדובר בספר קודש, ובו תחינות ובקשות לרחמים מצד בורא העולם, ויתכן שיש בכך טעם לפגם. גם בשולחן-ערוך עולה האפשרות שלא לברך ברכת 'שהחיינו' על בגד חדש, העשוי מעור של בעל-חיים, כי  טוֹב־ה֥' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו (אורח חיים רכו, ס"ו), אם כך, את יכולה ללכת אחר נטיית לבך, ולנהוג מידת חסידות ע"י שימוש בתחליף עור.

 

עידית

 

איך אוכל להתגבר על מחשבות של חוסר אמונה?

שלום ,
אני בת 19, ואני ב"ה רוצה את דרך התורה, את האמת, את הקירבה לאבא שבשמיים מתוך שמחה ואהבה! לעבוד ולבטוח רק בה´ יתברך מתוך אהבה ולעבוד אותו בשמחה. ב"ה אני בחורה דתיה תורנית אבל בזמן האחרון, לפעמים כשאני חושבת "וואי תודה רבה לאבא שבשמיים" או אם אני מדברת אליו יש לי מחשבות של יצר הרע, "זה ה´? "יש ה´"? אני מתביישת אפילו לכתוב את זה. זה כלכך מטריד אותי, אני לא רוצה לחשוב מחשבות כאלה… באמת!!!! אני כלכך רוצה רק לבטוח בה´ מתוך שמחה, ואני מרגישה שזה מוריד אותי קצת או מרחיק.. אני יודעת שזה יצר הרע…. מה לעשות???? בבקשה ותודה מראש. אני במדרשה ושומעת שיעורי תורה, וקוראת ספרי אמונה וספרים של רבנים, החיים שלי מאוד בתורה ב"ה.. בגלל זה אני לא מבינה מאיפה המחשבה הזו באה, או איך להוציא אותה…..

 

תשובה

שלום לך,

הקשבתי קשב רב לשאלתך. רבי שלמה אבן גבירול לימד אותנו ש"הטובה במידות האדם, שיהא שואל". השאלות מחדדות את אמונתנו ומחזקות אותה.

עליות וירידות, תחושה של קרבה וריחוק הם חלק בלתי נפרד מחיינו כבני אדם ובוודאי בחיים של אמונה, הן מביאות אותנו להתפתחות וגילויים ומתוכם צומחים.

קודם לכל, כמאמרו של רבי נחמן –יש לא להתפחד כלל. לא לפחד מהפחד. לדעת את עצמך, להזכיר לעצמך את פנימיותך שכל כולה רק רוצה להתקרב לאלוקים. זוהי האמת של מי שאת וכל המחשבות המרחיקות אותך, כמו שאת עצמך אמרת כל כך יפה, זהו יצר הרע הרוצה להכשילך. אל תתני לו לנצח, במהותך הפנימית את טובה ורוצה טוב. אם תיבהלי מהמחשבות הקשות שלך ותתני להן נוכחות קבועה בחייך, במקום להראות להן "מי בעלת הבית" יש סכנה שתבלבלי אותן עם מה שאת באמת חושבת ורוצה. זכרי תמיד שאין נפילה שאי אפשר לחזור ממנה, וגם במקומות הנמוכים שאנו מגיעים אליהם, גם שם ה' אתנו, ומחכה לנו, לעזור לנו לצאת משם כמאמר הפסוק: "השוכן איתם בתוך טומאתם"(ויקרא טז טז), ומאמרו של רבי נחמן- "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לֹא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל") .ליקוטי מוהר"ן נ"ו ג'). גילוי האמונה מתוך המבוכות הוא חווית דבקות בה' חזקה מאד וקשה לחוש אותה ללא הירידות. החכם במשלי אומר זאת במפורש :"שבע ייפול צדיק וקם"(כד טז) ואומר הרב יצחק הוטנר (הפחד יצחק, אגרות וכתבים עמ' רי"ז) לא שצדיקים קמים גם אחרי נפילות אלא שמתוך הנפילות שלהם, הם יכולים לקום ולמקום גבוה יותר. מהות הקימה היא הנפילה.

עוד אחת מהדרכים להתחזקות האמונה, מורה לנו הרמב"ם:" והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח, ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי', וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (הלכות יסודי התורה פרק ב, ב).

כתבת שאת לומדת במדרשה. אשרייך שעתותייך בידייך להקדיש זמן ללימוד תורה. הלימוד, תבלין טוב  להתחזקות בעבודת ה' אולם, חשוב יותר למצוא חברותא טובה איתה תוכלי ללבן מחשבות ושאלות ולמצוא מורות עימן את יכולה להתייעץ ולשתף, בטוחני שאלו ישמחו להיות אוזן קשבת ולכוונך בדרכים הנכונות להתמודדות ראויה עם המחשבות.

אסיים בדברים נפלאים של הרב קוק שאני מרבה לחזור אליהם, לשאוב מהם כוח ולהמשיך הלאה.

"העליות והירידות בחיי האדם הן קבועות ולא ייפסקו לעולם. התנועה היא כלפי מעלה, ובכל גל, האדם הולך ומתעלה עוד יותר" (אורות הקודש א תרצ)

חזקי ואמצי ועלי והצליחי

יפית

אני מתקשה להתחבר לתפילה

שלום

אני לומדת במדרשה השנה וב"ה ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר מאמינה ביהדות ובאמת רוצה את זה (שנה שעברתי כפרתי לגמרי. לא בגלל המאמץ, כי התנהגתי כאילו הכל מושלם אלא מתוך חוסר הבנה מוחלט וכפירה)

אבל הבעיה שלי היא שאני מרגישה שאני רק מתקדמת באופן שכלי ולא ברגש.

במיוחד כשזה מגיע לתפילה – אני סוף סוף התחלתי להתפלל ואני לומדת על משמעות המילים- אבל אני מרגישה שהכוונה שלי נשארת שם. יש קצת רגש, ואני באמת באמת יודעת שאני רוצה את זה. באמת.

אבל זה פשוט מרגיש לי קצת חוסר יעילות להתפלל.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, כי אני יודעת שלהתפלל זה בעצם לעשות פעולה על עצמי- שאני ארגיש את זה.

אבל אז איפה בא התפילה האישית??

כשאני מתפללת בסידור אני באמת מבינה את חלק גדול מהמילים (אחרי למידה) ולפעמים גם מרגישה.

אבל בתפילה אישית אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל!

אפשר עזרה? 

 

תשובה

שלום לך,

קראתי בעניין רב את שאלתך והתחבטויותייך. שאלת האיזון בין השכל לרגש בעבודת ה' היא שאלה גדולה שהתשובות עליה רבות ומגוונות. גישתו של הרמב"ם למשל, היא גישה שכלתנית מאד, רציונאלית, הדורשת מהאדם להגיע לרמה שכלית גבוהה מאד על מנת לממש את החלק האלוקי שבנו. בשביל הרמב"ם, אמונה היא ידיעה! לאחרים, החיבור הנפשי, רגשי אישי הוא במרכז עבודת ה', ולכן החסידות מכניסה אלמנטים של שירה וריקוד, התבודדות ופשטות. לא צריך להיות חכם גדול על מנת לעבוד את ה' לפי החסידות.

גם בהתבוננות על תפילה כמרכיב מרכזי בעבודת ה', יש דעות שונות. המחלוקות מתחילות כבר בתקופת המשנה. במסכת ברכות רבי אליעזר אומר שכל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, כלומר ודאי שהוא תופס תפילה כמבע של רגשות ושאם דוקא עושים אותה בצורה שכלית מקובעת זה פוגע בתפילה!

את שואלת איך להרגיש יותר בעבודת ה'? ובאופן מיוחד בתפילה? קודם כל יש לדעת שאי אפשר לתת נוסחה או מרשם לדבר זה(: התחברות פנימית שלנו לרגשות שלנו, לא רק בתפילה, היא אתגר גדול מאד. והאמת היא שדוקא תפילה יכולה מאד לחבר אותנו  לעצמנו. הרב סולובייצ'יק אומר שהסיבה שתפילה נקראת ביהדות "עבודה שבלב" זה משום שהיא נתונה לעליות וירידות שינויים והתרגשות. ואין בה משהו מסודר ומוקפד. לאחר שקנית לעצמך את האחיזה בתפילה ההלכתית מתוך הסידור(שזו זכות גדולה עבורך! משום שהנפוץ יותר הוא קושי עם התפילה מהסידור ולא עם תפילה אישית), עם כוונה כזו או אחרת, כדאי מאד לנסות לעבוד ולפתח את התפילה האישית. ראוי לזכור שבכל התנ"ך כולו התפילות הן תפילות אישיות הנאמרות מתוך צורך רצון, או רגש כזה או אחר של המתפלל/ת. ומעל לכל עומד דוד המלך עם קריאתו בספר תהילים "בבית ה' נהלך ברגש".

עצם ההתבוננות בחייך היא חשובה ומלמדת על חיים מודעים. רצוא ושוב של העלאת שאלות ובירור דרכך הם מה שיאפשרו לך להכיר עצמך טוב יותר ולעמוד בתפילה זכה מול בוראך

יפית

מחפשת רעיונות איך להפוך את התפילה לחווייתית לילדי התפוצות

שלום, אני עושה שירות לאומי בתפוצות, שוודיה.
הבית ספר מוגדר כדתי אבל הילדים שבאים לפה הם מבתים לא דתיים.
אחד מהתפקידים שלי פה זה להיות בבוקר בתפילה עם תלמידי כיתה ב´.
אני לא רוצה לשבת עם הילדים בבוקר ושהם יקראו טקסט שאין להם מושג מה הוא אומר, שהם לא מבנים את המילים ושזה ישעמם אותם.
אשמח ממש לרעיון איך אוכל להפוך את החוויה של התפילה, למעניינת, חוויתית ונוגעת לחייים שלי.
יש לי יד חופשית ממנהלת הבית ספר לעשות הכול. ריקוד/שירה/ מוזיקה ואפילו סיבוב בבית כנסת.
אשמח לתשובה ורעיונות.
תודה רבה : )

 

תשובה
עזרי מעם ה'
שלום לך, נשמע שעוברת עליך שנה משמעותית וייחודית, כמה חשוב ליצור חיבורים וקשרים עם בני עמנו שבתפוצות ומעצם שאלתך ברור לי שאת עושה עבודה נפלאה, יישר כוחך!
בשאלתך יש שני היבטים. הראשון הלכתי- כמה גמישות הלכתית יש בחינוך לתפילה ביחס לשפה והבנת המילים. השני מעשי – מה כדאי לעשות עם הקבוצה שלך השנה.
אפתח בהיבט הראשון שבשאלתך – האם מותר לשנות את שפת התפילה ואת נוסחה כדי לשפר את הבנת המילים וכדי ליצור חיבור עמוק יותר של הילדים החמודים לתפילה.
הגמרא מלמדת ש"קטנים חייבים בתפילה" (סוכה דף מב עמוד א), אמנם הכוונה בתפילה כאן היא תפילת ה'עמידה' אולם בכך מציבה הגמרא יעד ברור לחנך וללמד את כל ילדי ישראל שתהא תפילה שגורה בפיהם. אך הדרך ליעד היא גמישה.
דין חינוך למצוות באופן כללי הוא לפי כוח המתחנך והמשנה ברורה מציין (סימן תרנח בשער הציון אות לו) שמצות חינוך היא רק על עצם המצווה ולא על פרטי המצווה, וכך גם בתפילה.
ועוד, במסכת 'סוטה' (לב-לג) נקבע שניתן לומר בכל לשון שהיא את קריאת שמע ותפילת העמידה. ההסבר לכך הוא שהתפילה היא בקשת רחמים, ועל כן תלויה בכוונת הלב, וכמובן שמי שאינו מבין את אשר הוא אומר אינו יכול להתכוון בתפילתו (ראי גם ב'שולחן ערוך', אורח חיים סימן קא, ד).
לכן אמירת חלק מהתפילות בספרדית אפשרית בהחלט.
דוגמא להתמודדות מעשית בשאלה זו היא של הרבי מליובאויטיש שערך חוברת תפילות מיוחדת לילדים בשם:"סדר ברכות ותפילות לילדים קטנים" (אגרות הקודש חלק א עמ' פג, י"א שבט תש"ג ) בחוברת הופיעו ברכות ותפילות בעברית ובאנגלית והוא עשה זאת מתוך הבנת הצורך שאת מתארת שהבנת המילים הנאמרות בתפילה היא חיונית והיא למעשה תפילה. הוא יצא מהנחה שכאשר יגדלו כבר לא יזדקקו לתרגום… הסידור כלל חלקים מסוימים ולא את כל התפילה. ואלו החלקים שהיו בו: "מודה אני", "תורה ציווה לנו משה" וקריאת שמע.
התיקון של הרבי היה שעדיף להקטין את הכמות ולהגדיל את האיכות. אורך הקטעים נגזר מיכולת הילדים. המטרה היתה לחנך, להרגיל, ללמד משמעות וכוונה ולקרב את הילדים לעולמה של תפילה בהדרגתיות.
ולהיבט השני בשאלתך – מהן המתודות בהן אפשר להשתמש על מנת להפוך את התפילה לחווייתית.
הכיני פינת תפילה בכיתה. ילדים יכולים לכתוב תפילות ובקשות. למדי אותם את המושגים – הודיה, בקשה, סליחה ושבח.
הקדישי זמן ללימוד פירושי מילים בשפתם ולהסבר משמעות כל תפילה.
ראוי לפתוח את היום באמירת מודה אני ואפשר להנהיג שבכל בוקר ילדים משתפים באירוע מסוים עליו הם מודים.
עודדי אותם לומר או לשיר את רוב הפסוקים והתפילות בקול רם כולם ביחד.
מומלץ לסיים את התפילה בריקוד ושיר. דוד המלך שילב בתפילותיו שירה עם נגינה: "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה" (תהילים ל"ג ב-ג). ועוד אמר "ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו. כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים ל"ה ט-י). צירוף של ריקוד, שירה ונגינה הופכים את התפילה לחווייתית ומביאים להתלהבות ושמחה ולחיבוב התפילה על הילדים.
דבר נוסף, נאמר בגמרא "'לשמע אל הרינה ואל התפילה' – במקום רינה שם תהא תפילה". ואיזהו מקום רינה? בית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב" (ברכות ו ע"א ורש"י שם), כדאי מידי פעם לקחת את הילדים לתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאותה הזדמנות להסביר את משמעותה של תפילה בציבור, לפתוח בפניהם את ארון הקודש, שיראו ספר תורה מקרוב, בטוחני שההתרגשות תהיה רבה(:
דעי, שכדמות המלווה את הילדים כוחך בראש ובראשונה בדוגמה האישית שאת נותנת ומאחר שנשמע שתפילה קרובה לליבך, ספרי להם מהי תפילה עבורך.
לסיום שולחת לך מילים יפות ומחזקות של הרב סולובייצ'יק על התפילה שמסכמות את העיקר,
"האמת היא כי מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם האלוקים והציבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטקסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה" ('איש האמונה הבודד',עמ' 34)
אשמח לשמוע איך הולך,
עלי והצליחי,
יפית

 

גיוס בנות דתיות לצה"ל

שלום,

רציתי לשאול לגבי גיוס דתיות.

הגיע אליי הצו הראשון ( בתהליך הצבא) ואני ממש מתלבטת האם ללכת . מצד אחד אני מרגישה שבאמת בצבא אצליח למצוא מקום יותר משמעותי לתרום מאשר בשירות. הכיוון שלי היה ללמוד רפואה וכן בעזרת ה להמשיך עם זה כמקצוע בחיים. שאלתי היא האם יש היתר לגיוס בת דתיה?.

ב"ה הזדמן לי בחיי לעבוד עם המון תחומים אשר השירות הלאומי מאפשר לנו ( חינוך, הדרכה,טיולים, נוער ועוד) ורציתי משהו שבאמת יהיה לעתיד שלי.

אשמח לדעת את האיסורים / ההיתרים (אם יש ) ההלכתיים לעומקם.

תודה רבה!

 

תשובה:

שלום לך,

שירות לאומי ושירות צבאי זוהי חובה וזכות לכל בת הרואה עצמה חלק מהחברה במדינת ישראל. במשך שנתיים או שלוש בנים ובנות מקדישים את זמנם למען הכלל והחברה. ולכן בראש וראשונה השאלה צריכה להיות: היכן צריכים אותי ואת כשרונותי? ופחות איפה כדאי לי לשרת כדי שיעזור לי בהמשך. ועם זאת, חשוב מאד לשרת במקום בו עשייתך תהיה מתוך שמחה ותחושה שאת תורמת ונתרמת. רק כך מתאפשרת עשייה אמיתית מכל הלב. שירות משמעותי הוא אתגר ואף שליחות הן בצה"ל והן בשירות הלאומי במיוחד שצורכי העם מרובים ואתגרי הביטחון והחברה זקוקים לידיים מסורות ולב נכון לתת את תרומתם.

כשייכת לרבני ורבניות בית הלל, אני שותפה לפסיקה ההלכתית של בית הלל שאין איסור הלכתי לבת, דתית ושאינה דתית להתגייס לצבא ההגנה לישראל. מצורף לעיונך לינק למסמך השלם שפורסם על ידי בית הלל.

יחד עם זאת, האתגר העומד מול בת דתית הבוחרת להתגייס הוא גדול משום שבמכלול השיקולים עומדת גם הדרישה לשמוע בקול ה' וללכת בדרכה של תורה.

הבחירה להתגייס לצבא כבת דתית תלויה בשיקולים רחבים מאד, לאו דווקא הלכתיים ותלויה בתנאים השוררים במקום בו את משרתת ובאופייך.התורה מקפידה מאד על שמירת טהרת מחנה ישראל (דברים כג) הן בפרמטרים מוסריים והן ברוחניים. תנאי שירות המאפשרים שמירה על כללי הצניעות ועל הרמה הרוחנית של הבת צריכים להוות שיקול בבחירת מקום השירות. על מי שבוחרת לתרום למדינה ולחברה לדאוג לכך שהיא לא תינזק מבחינה אמונית, הלכתית או מוסרית, ואף תוכל להמשיך לגדול בתורה ובאמונה ולהתפתח באישיותה וביכולותיה.

ישנם מקומות ותפקידים שיוצרים מצבים מאד מאתגרים עבור אישה יראת שמים, ולכן נשים רבות תבחרנה לא לשרת במקומות אלה. שרות במסגרת קבוצה דתית והומוגנית עשוי להיות אפשרות משמעותית ומועילה עבורן. אולם עבור נשים אחרות התמודדות עם מציאות מאתגרת מבחינה דתית עשויה להיות גורם חיובי המביא לידי התפתחות והתחזקות דתית, והן עשויות להוות דוגמא לאחרות, ולקדש שם שמים במעשיהן. על כל אישה לשקול היטב את השאלות הללו, מתוך היכרות עם אישיותה וכוחותיה.

יש לציין שתהליכים שונים בשנים האחרונות, הכוללים שינויים משמעותיים גם בצבא, יצרו תנאים המאפשרים לבנות דתיות לשרת שירות צבאי ראוי ומתאים לעולמן הרוחני.

ואסיים בהמלצה אישית – במידה ותחליטי להתגייס חשוב מאד שתיקחי שנה במדרשה או במכינה להתחזקות אישית, רוחנית ומנטלית,ללימוד תורה וליצירת ערוצי התקשרות עם דמויות חינוכיות תורניות שילוו אותך לאורך השירות.

אין לי ספק שתעשי את הטוב ביותר בכל אשר תבחרי והשרות ודאי לא יעכב את כל חלומותייך להמשך דרכך

עלי והצליחי,

הרבנית יפית קליימר

 

נישואי גרושה עם כהן

שלום. יש לי חברה שעברה מסלול חיים הפכפך. נולדה וגדלה בלונדון כחילונית ועלתה לארץ. היא התחתנה וילדה ילד ואחר כמה שנים התגרשה, ועברה יחד עם הילד לגור בארץ אחרת. באותה ארץ התחברה לקהילה היהודית, בעיקר החרדית, ובהדרגה החלה להתקרב ליהדות ולשמור מצוות באופן חלקי. בהיותה בחו"ל התיידדה עם חבר בקהילה, אף הוא חוזר בתשובה. הקשר ביניהם הפך לאהבה, והם החלו לחשוב על חיים משותפים, אבל אז התברר שהוא כהן. הם התלבטו רבות לגבי המשך הקשר ביניהם. חשבו אולי לעזוב את הקהילה, להתרחק מן הדת, ולגור יחד. אבל זה לא עלה בקנה אחד עם הרצון האמיתי של שניהם לשמור מצוות ולנהוג על פי ההלכה. לכן החליטו להיפרד, והיא חזרה ארצה, בתקווה – בין השאר – למצוא בן זוג שאיתו תוכל לקיים בית שומר מצוות.
אלא שהלב לא נשמע להיגיון, והיא ואותו כהן המשיכו להתגעגע וכעת חידשו את הקשר.
אני האדם היחיד במעגל החברים שלה בארץ ששומרת מצוות ומבינה את מצוקתה. לכן היא פנתה אליי כדי שאומר לה אם יש איזו אפשרות הלכתית שהם בכל זאת יחיו יחד. ומה חושבים בחברה הדתית על זוג שמתעלם מן ההלכה הזו. אני מפנה את השאלה אליכן.
האם באמת אין שום דרך הלכתית לעקוף את המצב הטראגי הזה? מה ההשלכות ההלכתיות של חיים יחד ללא נישואין? או של נישואין אזרחיים? אציין שלא מדובר בהקמת משפחה חדשה, כפי הנראה, כי חברתי בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, ובכל זאת אני שואלת – רק כדי להבין את העניין – האם ילד של כהן וגרושה הוא פסול חיתון?
בתודה מראש

 

תשובה:

שלום רב לך,

הדילמה של חברתך נוגעת ללב, בהיותה קרועה בין שני ערכים כשהיא מרגישה ששניהם אמיתיים ועמוקים. מעבר לכך, העזרה שלך לחברתך גם נוגעת ללב. טוב ששאלת, כיון שלמרות שככל הנראה לעין המצב בלתי-אפשרי, המצב באמת מורכב יותר.

אכן התורה הציבה כללים מיוחדים לחיי הכהנים בספר ויקרא פרק כ"א. קשה לנו היום להבין למה אלה הם כללי ההתנהגות שכהנים חייבים בהם, אבל אנו כן מבינים שלכהנים ישנו מעמד מיוחד מבחינה הלכתית (ובעבודת ה') ויחד עם המעמד וכדי לשמור עליו, קיימת האחריות. בפס' ז' התורה צוותה על הכהנים: "…ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו", ונימקה את הציווי בקדושת הכהן.

השאלה שלך היא בעצם –  האם יש דרך הלכתית להתיר נישואי כהן לגרושה? כאמור, התשובה מורכבת. במקרה של חברתך התשובה לשאלה זו נעוצה בנכונות של שני האנשים לבדוק ולערער את מעמדם האישי של מי מהם. במידה ושניהם יגשו לרב או לבית דין רבני, אם בחו"ל ואם בישראל, בית הדין יחקור את כל הנסיבות שלהם ועלול למצוא את הדרך להתיר להם להינשא.

לגבי המעמד האישי של חברתך: כתבת עליה ש"לאחר כמה שנים התגרשה”. האם היא התגרשה במסירת גט בבית הדין הרבני הממלכתי בישראל או שמא התחתנה בנישואין אזרחיים במדינה אחרת והתגרשה בגירושין אזרחיים? אם המצב הוא האחרון, היא אינה פסולה לכהן משום היותה גרושה כיון שלא היו קידושין כדת משה וישראל ולא היתה מסירת גט. הסיכוי גדול (אבל לא הכרחי, תלוי בנסיבות חייה) שבית דין רבני יתיר לכהן לשאת אותה. אפשרות אחרת היא לבדוק אם נישואיה הראשונים בחופה באמת היו תקפים הלכתית. אם לא, יש דעות שאין לה מעמד של גרושה.

לגבי המעמד האישי של האיש: ישנו פתרון אפשרי בזה שבית הדין יטיל ספק במעמדו ככהן. מסורת הכהונה עוברת מאב לבנו. בית הדין יחקור את השושלת המשפחתית של האיש ויחליט אם ישנו ספק במעמדו ככהן. יש סיכוי שבית הדין יבקש לראות תמונות של מצבות הקברים של אבותיו; האם אביו או סבו קבור באמצע בית הקברות או בחלקת כהנים או בשורה הראשונה ליד שביל; או יבקש עדות מהימנה שאכן האיש הוא כהן; או ישאל בכמה דורות בני משפחתו היו חילונים וכדומה.

אפשרות אחרת היא שבית הדין יחליט שהאיש אכן כהן אבל הוא חלל (כלומר שהוא בעצם צאצא של אחד מאבותיו הכהנים יחד עם אישה שנישא לה באיסור – כגון גרושה). במקרה והוא כהן חלל, יתירו לו להינשא לגרושה.

בדורות האחרונים רבו מקרים כגון אלו. רבנים גדולים נשאלו ובחלק מהמקרים אכן התירו את הנישואים. טוב יעשו האיש והאישה אם יגשו לרב מנוסה בשאלות כגון אלו ויבקשו פתרון.

אם לא יימצא פתרון הלכתי והם יחליטו לחיות יחד במסגרת של ידועים בציבור או להינשא בנישואין אזרחיים, אלו לא קידושין כדת משה וישראל. הם צריכים להחליט בעצמם אם הם מוכנים לחיות יחד ללא קידושין. במידה ונולד ילד מתוך זוגיות כזו הוא אינו ממזר ויוכל להתחתן בתוך קהל עם ישראל. הבן ייחשב "חלל" ולא יוכל להשתתף בפעולות הדתיות המיוחדות לכהן, כגון נשיאת כפיים. בת כזאת, בתור חללה, לא תוכל להתחתן עם כהן מבחינה הלכתית.

אני מקוה שתמשיכי לתמוך בחברתך עד שתמצא מזור. התמודדות כזאת קשה מנשוא, במיוחד ללא תמיכה נפשית ומעשית.

בברכה,

הרבנית ד"ר רחל לבמור

גילוי הראש של אשה נשואה בצילום בנסיבות מיוחדות

שלום לכבוד הרב,

לפני כשנה וחצי התגלה אצלי גידול ממאיר. בהשגחה פרטית היום אני ב"ה נקיה מסרטן ואני מתכננת לעשות סעודת הודיה. ערב הטיפול הכימותרפי הראשון הלכתי לספרית לעשות קרחת כדי שלא אאלץ לחוות את הטראומה של נשירת השיער בעקבות הטיפולים. המעמד אצל הספרית היה מאוד מעצים וצולם ואני תוהה האם אני יכולה לשתף את הסרטון עם אנשים שקרובים אלי (גברים ונשים, לא רק בני משפחה) כחלק מתהליך ההודיה שלי לקב"ה. אני חושבת שבסרטון הזה יש עוצמה גדולה מאוד שחשוב שאנשים יראו אותו. אשמח לדעת מה הרבנית חושבת?

תודה מראש ובשורות טובות עלינו ועל כל עם ישראל

 

תשובה:

שלום רב.

תודה רבה על שאלתך.

אנחנו מצטרפות בהתרגשות רבה להודיה ולשמחה שלך על שנרפאת מהמחלה ועל כך שאת יכולה לזכות לעמוד להודות ולהלל.

מרגש לקרוא שההתמודדות עם המחלה היתה גם חוויה מעצימה ומרוממות מבחינה רוחנית.

בעז"ה , הקב"ה ישלח רפואה שלמה ומהירה לכל חולי עמו ישראל.

 

כדי לדון בשאלה שלך יש לחזור לשורש איסור גילוי שיער לאישה.

האיסור מופיע אצל חז"ל בגמרא בשני הקשרים שונים.

האחד ב מסכת כתובות דף עב עמוד א-ב:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית.

…ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש!

 

הגמרא דנה בנשים שבשל התנהגותן, יכול הבעל לגרשם ולהוציאן ללא זכויותיהן, אחת מהן היא האישה היוצאת וראשה פרוע, כלומר איננו מכוסה.

מסקנת הגמרא פה היא כיסוי ראש הוא מדאורייתא ולא רק "דת יהודית" (מנהגי צניעות שנהגו בנות ישראל). בהמשך הגמרא מסבירה מה נכלל באיסור הדאוריתא (כיסוי ראש חלקי באופן מסוים) ומה נחשב לדת יהודית (כיסוי ראש מלא).

 

מקום נוסף שהדין מופיע בגמרא הוא דין אמירת ק"ש ושם יש דיון לגבי אילו אברים נחשבים לערוה שאי אפשר לומר ק"ש מולם (אולי אף לומר כל דברים שבקדושה.)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד א:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? … אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר [ישעיהו מ"ז] גלי שוק עברי נהרות, וכתיב [ישעיהו מ"ז] תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ב'] כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ד'] שערך כעדר העזים.

 

בעקבות עין בסוגיות נחלק את תשובתנו ל3 חלקים:

 

  1. דין צילום ולא מראה אמיתי.
  2. האם יש ערווה והרהור עבירה בסיטואציה של הורדת שיער בגלל מחלה.
  3. האם יש ערווה והרהורים במקום של סעודת הודיה לה', אולי אפשר להחשיבו כמקום של גילוי שכינה.

 

האם יש איסור גילוי ראש לאישה נשואה בצילום?

 

מסברא ראשונה-

צילום אינו מראה אמיתי ולכן קשה לאסור.

מצאנו בתשובת הרב ליאור ברשת שדימה שיער בצילום לפיאה נוכרית, שסופסוף איננה השיער עצמו.

https://www.yeshiva.org.il/ask/7735

 

אולי יש אפשרות ללמוד את הדין מעיסוק באומנות ובצפיה בתמונות שאינן צנועות וכך כותב הרב בנימין יהושע זילבר שו"ת אז נדברו (חלק י"א, סימן נ"א):

 (בהגדרת המציאות החדשה של תמונות של נשים לא לבוושת כלל או חלקית כותב הרב זילבר): אין כאן איסור ראיית ערווה או שאר מקומות בגוף האשה, שדינם כערוה, אלא איסור תורה של "ונשמרתם מכל דבר רע": " וזה עדיין ברור לי שתמונה זה לא ערוה ואין כאן משום איסור הסתכלות של 'לא תתורו' רק משום איסור 'ונשמרתם'.

וכן מביא הרב אהרון קירשנבאום במאמרו "האומנות בהלכה" (בספר "אומנות ויהדות" בעריכת ד' קאסוטו, עמוד 49 הערה 17 ) בלשונו העדכנית:

ברם יש לציין שהמושג "ערווה" קשור תמיד ליצור חי. פסלים, תמונות, צילומים ותקליטים – אף האירוטים ביותר והמתועבים ביותר, וחיב ההרחקה מהם אינו מוטל בספק – לא חל עליהם איסור 'ערווה'.

 

נראה כי אין איסור ובכל זאת, לא ראינו אפשרות להתיר בכל מקרה גילוי שיער בסרטים.

יש לזכור, שהיום, בשונה מלא מעט שנים, הסרטונים מאד בהירים, מצויים ונגישים, יכולים להראות בהם ש"זמן חי" ויש להם כמעט אמיתות ואולי יש לחשוש פה יותר.  

 

הסיטואציה בו הצטלמת:

 מכיוון שהצילומים של שיערך היו לא בזמן בו השיער משמש יופיה של האישה אלא דווקא כמעמד גילוח, במעמד של הסרת שיער, אפשר לסבור כי זו סיטואציה שאין בה חשש הרהור וערווה.

 

 הסיטואציה של הקרנת הסרטון:

כפי שתארת בשאלתך, הקרנת הסרטון בו רואים את שיערך מגולה מיועד דווקא לסעודת הודיה לקב"ה. הסרטון אמור לעורר רגש רוחני של גילוי שכינה ולא חלילה להפך.

מצאנו בדרשותיו של הבני יששכר את הדברים האלו:

בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ד – הלל והודאה

ד' וישב המלאך הדובר בי וכו' ראיתי והנה מנורת זהב וכו', ונ"ל על פי מה שכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה דהא דאיפסק קול זמר באשה ערוה [ברכות כד א], במקום דאיכא אימתא דשכינתא אין לחוש, והוכיח זה מהגמ' [נדה יג א] דאמר שמואל לר' יהודה שיננא אחוז באמתך והשתן וכו', ואמרו שם להיות שם היה אימתא דשכינה ליכא למיחוש להרהור (והנה עם היות שבעיקר הדין יש לי לפקפק על דבריו ז"ל, עכ"ז דרך דרש הוא), ובזה פירש מאמרם ז"ל הנך יפה רעיתי [שה"ש א טו] זו גילוי שכינה, אף ערשינו רעננה בשבח בנים ובנות, ע"כ, ומאי שייכות זה לזה, ולפי האמור יתכן, דכיון דיש גילוי שכינה יכולין לשבח ביחד בנים ובנות ואין לחוש להרהור, וגם פירש דזהו שאמרה דבורה אנכי לי"י אנכי אשירה [שופטים ה ג], דכיון שאנכי לי"י ויש בכאן גילוי שכינה, על כן*) אנכי אשירה הגם שאני אשה, וכן פירש בזה צהלי ורוני יושבת ציון [ישעיה יב ו] (יושבת לשון נקבה, והכוונה על בנות ציון ואין לחוש לקול אשה) כי גדול בקרבך וכו', ואין לחוש להרהור, ופירש בזה בשם בנו רני ושמחי בת ציון (ולא תחוש לקול אשה) כי הנני בא ושכנתי בתוכך, עד כאן דבריו.

 

גם הרב אליעזר מלמד בפינתו "רביבים" הביא שיטה זו של החיד"א שבמקום שיש גילוי שכינה אין הרהורים ויכולים אנשים ונשים לשיר. הוא גם הביא את שיטות החולקים (שו"ת באר שבע, ח"ב, באר מים חיים ג).

 

בעל השרידי אש לרב וינברג ח"ב סימן ח', כשדן בפסיקה לתנועת נוער על שירת זמירות שבת יחד בנים ובנות מביא גם הוא מביא סברא משיטות הראשונים שסברו שכשאין כוונת הנאה מהקול אין איסור:

"ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אשה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו, אין איסור. וכן בספר 'שדי-חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ועוד שכמה שרים ביחד, כך שבלי תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אשה מסוימת דווקא, לכן התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש."

הציץ אליעזר חלק על השרידי אש אבל בסיטואציות רבות אנחנו נוהגים להקל על פי תושבתו של השירדי אש.

 

יתכן כי ניתן ללמוד מהלכות קול באישה על הלכות כיסוי ראש, ולסבור כי גם בסיטואציה שלך בו ודאי שהסרטון יוקרן לא כדי להנות מיופייך אלא כדי לחוות חוויה רוחנית של הודיה לה' ואולי אפילו גילוי שכינה, יש להקל.

 

אנו סבורות כי השילוב של עצם זה שאין כאן גילוי שיער ממש אלא רק צילום יחד עם הסיטואציה של הסרת שיער בשל מחלה ויחד עם ההודיה לה' על המרפא ממנה, נותן אפשרות להקל בהקרנת הסרטון.

 

יחד עם זאת, לא ניתן להקל ראש בחוויה שלך ושל הצופים שלא רגילים לראות אותך ללא כיסוי ראש ולדעתנו עליך לחשוב היטב אם לא כדאי למצוא טכניקה קולנועית לטששט את תמונתך או את שיערך ברגעים האלה. יש טכניקות רבות שונות ומשונות לטישטוש, לחיתוך הסרט, להשמעת פס הקול ללא התמונה וכן הלאה.

 

בעזרת ה' שתזכי את ובני משפחתך להיות לאורך כל הדרך בסיטואציות של הודיה ושבח לקב"ה.

 

יעל ובת שבע

 

 

 

האם הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן רלוונטי בימינו?

האם המושג "מצוות עשה שהזמן גרמא" רלוונטי בימינו? האם נכון לפטור נשים מהן? אם זה מהטעם שהן טרודות בעניני הבית וגידול הילדים הרי ברור שמושג הזמן השתנה (נשים לא מכבסות בנהר וכו..) נשים מאותגרות בהרבה משימות היום חלקן רופאות חלקן עורכות דין..מלאות בחוגים שונים ובסדנאות לא מן הראוי שגם בתחום התורני במקום לפתור אותן מדברים מסוימים יהיו יותר מאותגרות..?

(השאלה יכולה גם להתרחב כמובן לעוד הרבה תחומים שקשורים לקיום המצוות ושיתוף נשים בהן אם זה בתפילה בבית כנסת…אם זה לאפשר להן להיות שותפות למנין…ועוד)

 

תשובה:

[בשל חשיבות השאלה ואופייה, הפננו אותה למספר משיבות. ראי גם את תשובתה של הרבנית עידית ברטוב]

 

  1. הרבנית זיוית ברלינר, יועצת הלכה ומשיבה בקו הפתוח של נשמת וראשת מדרשת רוני- מדרשה בצהלי משואות יצחק:

שלום לך, ותודה על שאלתך.

את שואלת לגבי הרלוונטיות של פטור נשים ממצוות עשה שבזמן גרמא לאור השינוי במעמדן של נשים בחברה. שאלה זו נוגעת באופן עמוק בשתי שאלות יסוד בעולם הדתי היום כי בצד השאלה על מקומן של נשים בעולם הדתי יש כאן גם שאלה על ההלכה עצמה, מתי אפשריים בה תהליכי שינוי שמושפעים מהתרבות הכללית ומהמציאות המשתנית בדורות השונים, ומתי היא אינה ניתנת לשינוי.

אני אתייחס, ברשותך דווקא למצוות עשה שהזמן גרמא, ולא להערתך בסוגריים על שותפות בבית הכנסת וכו' כי שם ישנם עקרונות מנחים אחרים, ואפשר לפתוח סוגיה זו לעיון בפני עצמה.
המשנה בקידושין קובעת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אין במשנה הנמקה לקביעה זו.

את החסר במשנה השלימו ראשונים ואחרונים במענה לשאלה מה ראתה המשנה לפטור את הנשים מקיום חלק משמעותי כל כך מהמצוות.

חלק מהנימוקים הם טכניים וחלקם מהותיים.

האבודרהם מנמק באופן הקשור למעמד האישה  "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתהמחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה; לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה"  (אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות).

הרב בן ציון עוזיאל התייחס להיבט של גידול הילדים "ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגידול הילדים וטיפולן, ולא הזמן ניתן לרשותן"  (שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד)

וכן כתב ביתר הרחבה הרב משה פיינשטיין:

"זה שהתורה פטרה ממצוות עשה שהזמן גרמה… כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשם יתברך ולהתורה. וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין מבעלי חיים שהנקבות יגדלו את הוולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה, שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמה" (אגרות משה או"ח ד מט).

כשחושבים על הנימוקים האלו בעולם המוכר לנו המבוכה רבה. 

אנחנו לא חיות בעולם בו יש יחסי אדנות ושיעבוד בין איש לאישתו. בכל תחום בחיים האשה היא בת חורין וריבון על עצמה ועל זמנה. גם השיקול לפיו המעמסה הכרוכה בהולדת הילדים ובגידולם אינה מאפשרת לאישה להתפנות לקיום מצוות אינה עומדת במבחן המציאות המוכרת לנו. אמנם, ברכת האימהות והמשפחה עשויה להיות אינטנסיבית ביותר, אך זו תקופה מסויימת בחיים ואם היא הסיבה לפטור הייתי מצפה לחייב נשים בצעירותן וכן לאחר תום תקופת גידולם של ילדים רכים בשנים.

נמצאנו נדרשות להסבר המהותני.

הרש"ר הירש כתב:"התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן… התורה מניחה, שיש לאישה דבקות יתרה ונאמנות של התלהבות לייעודה, והניסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש."..  (רש"רהירש,ויקרא כ"ג מ"ג)

נשברו קולמוסים רבים, בפולמוסים רבים, סביב השאלה האם ניתן להגדיר מהות מגדרית ולקבוע לפיה את השייך לכל מין. מבלי לנקוט עמדה בשאלה זו יש לציין בכנות, כי התהליכים שעברו על הנשים ועל החברה כולה בעקבות יציאתן של נשים לעבודה ורכישת השכלה מתקדמת בכל התחומים הביאו לידי מצב שדור הנשים שאנו חלק ממנו כיום שונה באופן מהותי מהדורות שלפנינו, ואיני חושבת שניתן להשליך באופן ישיר מאמירות על טבעם של נשים וגברים שנאמרו על הדורות הקודמים ולצפות להתאמתם לימינו.

נותרנו עם הפער בין הקביעה שנשים פטורות לתחושה שהטעמים המובאים בפנינו אינם מספקים את הנפש.

כאן יש להתבונן בשאלה השניה והיא מידת הגמישות ההלכתית.

קביעה הלכתית שמקורה במשנה, נפסקה להלכה בגמרא ועל ידי הראשונים מחייבת אותנו הלכתית גם כאשר הנימוקים (שכזכור מופיעים רק בשלב מאוחר יותר) אינם תקפים.

המשמעותי היא שגם אישה עצמאית ומשכילה שעיתותיה בידיה, כיום, אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא.

ריבוי הנימוקים, וההעדר שלהם מהמקורות הראשוניים בגמרא, אינו מאפשר לנו להבין את הסיבה לכך.

אולם, וכאן אני רואה את העיקר- יש להתבונן בשאלה מה משמעות הפטור. יש שראו בפטור הנשים ראיה לכך שאינן שייכות במצוות אלו כלל ואין להן לקיימן. כך מובנות חלק מהדעות בסוגיא שלפיהן לא רק שהנשים פטורות ממצוות אלו אלא שחל עליהן איסור לקיימן. גישה אחרת תראה בכך מצווה, שלקיומה יש ערך והיא רצויה בעיני ה' אלא שאין בדבר חיוב. גישה כזו ניתן לראות בגמרא המתארת את רצונו של רב יוסף, הפטור ממצוות כאשה בשל היותו עוור, לקיים את המצוות חרף הפטור.הגישה המקובלת היא שלמרות הפטור אישה רשאית לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא

יש מחלוקת בפוסקים האם מי שפטורה מקיום מצווה תברך עליה או לא.התוספות פוסקים שניתן לברך וכך נוהגות האשכנזיות.

אני חושבת שלאור העובדה שרובנו נשים היכולות וחפצות לקחת חלק במעשה הדתי, ובוודאי בתקופה בה האישה פחות טרודה בהקמת המשפחה רצוי ומבורך המצב בו אישה תקבל על עצמה קיום מצוות, לפי יכולותיה. כדאי להזכיר כי תהליך כזה כבר התקבע בציבור ביחס למצוות מסויימות שנשים קבלו על עצמן, למרות שהן פטורות מהן, כשמיעת קול שופר בראש השנה ושמיעת פרשת זכור.

ברצוני להציע כיוון מחשבתי נוסף. ניתן לראות בתהליכים של חיזוק זכויות הפרט וערעור ההיררכיות תהליכי התפרקות של החברה ואכן, חלק ניכר מהתהליכים הללו מדאיג ומדאיב ביותר. עם זאת, ובמבט פנימי יותר על המציאות ניתן לזהות כאן בשורה לעולם שיש בו מעבר משפה של חיוב והכרח לשפה של הזדהות ורצון. במובן זה היכולת ל"חייב" את עצמנו במצוות,להביע את חפצנו העמוק בהן כנשים שאינן מחויבות , היא זכות שניתן לשמוח בה ולהעצים אותה.

מאחלת לך כל טוב, זיוית

 

מקורות להרחבה:

משנה קידושין א ז

תלמוד בבלי קידושין לד.

תלמוד בבלי חגיגה ט"ז :

תלמוד בבלי ראש השנה ל"ג.

תוספות לתלמוד בבלי עירובין צ"ו.

שו"ע או"ח תקפ"ט סעיף ו' והרמ"א שם

אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות

רש"ר הירש, ויקרא כ"ג מ"ג

שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד

אגרות משהאו"ח ד מ"ט 

האם הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן רלוונטי בימינו?

האם המושג "מצוות עשה שהזמן גרמא" רלוונטי בימינו? האם נכון לפטור נשים מהן? אם זה מהטעם שהן טרודות בעניני הבית וגידול הילדים הרי ברור שמושג הזמן השתנה (נשים לא מכבסות בנהר וכו..) נשים מאותגרות בהרבה משימות היום חלקן רופאות חלקן עורכות דין..מלאות בחוגים שונים ובסדנאות לא מן הראוי שגם בתחום התורני במקום לפתור אותן מדברים מסוימים יהיו יותר מאותגרות..?

(השאלה יכולה גם להתרחב כמובן לעוד הרבה תחומים שקשורים לקיום המצוות ושיתוף נשים בהן אם זה בתפילה בבית כנסת…אם זה לאפשר להן להיות שותפות למנין…ועוד)

 

תשובה:

[בשל חשיבות השאלה ואופייה, הפננו אותה למספר משיבות. ראי גם את תשובתה של הרבנית זיוית ברלינר]

 

 

 

שלום לך, ותודה על השאלה.

אני חייבת להודות, 

ששאלתך מעסיקה גם אותי, ורבות הנשים (והאנשים), שרואות בה שאלת מפתח בכל ענייני עבודת ה' של בנות ונשים בדורנו. מכיוון שפתחת פתח לדיון נרחב ומעמיק, אתמקד רק בשאלתך העיקרית, ואם תרצי, נוכל בהזדמנות נוספת לדון ביתר פירוט גם בעניינים הנוספים שהעלית.

אם נחפש את המשמעות הפשוטה והישירה של הביטוי "מצוות עשה שהזמן גרמן", נגיע באמת לכיוון שאותו ציינת בדברייך, וכך גם כותבים ר' דוד אבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), ר' אהרן הכהן מנרבונה (ספר כלבו סימן עג) ועוד, שהתחייבות האשה לצרכי הבית מונעת ממנה להתחייב למצוות התלויות בזמנים ספיציפיים.

 

צדקת, כשהדגשת את פערי המצבים בין המציאות הקדומה, בה נשים (וגם גברים) היו משועבדים לצרכי הקיום היומיומיים, לבין ימינו, שבהם מלאכות רבות נחסכות מאתנו, וכן צדקת בתיאור עולמן העשיר והמגוון של הנשים בימינו, הן בעולם התעסוקה והלימודים, והן בתרבות הפנאי. כולנו נהנים מפירות השינוי המבורך, נשים, גברים וילדים.

 

יחד עם זאת, ואולי ביתר חריפות, לנוכח המערך החברתי המשתנה, והשינויים הנפלאים הללו (החל מחיתולים חד פעמיים ומכונות כביסה, וכלה במסגרות חינוכיות תומכות), המציאות טופחת שוב ושוב על פנינו עם צדו הפחות נעים (והפחות מדובר) של המהלך, והמודרנה גובה את מחירה.

 

עם כל תמיכתי החד-משמעית בכיווני ההתפתחות שהזכרת עבור ציבור הנשים, נשכח מאתנו פרט חשוב, והוא המשפחה. מרוץ הקריירה, המעמד והכסף יצר מציאות בלתי אפשרית, אשר בה שני בני הזוג עובדים שעות רבות לפרנסתם ולקידומם (ולעתים קרובות גם למען סיפוקם המקצועי), והבית איבד את מקומו עבורם ועבור ילדיהם, כעוגן של בטחון ואהבה. הורים רבים אינם מעורבים בחינוך ילדיהם, אינם מספקים את צרכיהם הרגשיים, ואינם מהווים עבורם כל סמכות. תשומת הלב ההורית נקנית במוצרי צריכה, והזמן ההורי מתוגמל בפיצויים חמריים שונים, חלקם מפוקפק ומזיק.

 

(נגעתי על קצה המזלג בבעיה עמוקה וכואבת, שלא זה המקום לפרטה, ולא התייחסתי כלל לערעור הטוטאלי על מוסד המשפחה מצד ערכים ותיאוריות פוסט מודרניסטיים, המעוניינים לעקור כל הגדרה, ולטשטש כל מוסכמה).

 

אפשר אמנם להציע, כי כל זוג ינהל משק בית על-פי בחירתו והחלטתו, אם ע"י חלוקת הנטל הכלכלי והמשימות הביתיות באופן שוויוני, ואם ע"י חלוקת האחריות לשני תחומים נפרדים, ובו האב הוא "שר הפנים, והאם "שרת החוץ", אך עדיין, המצב הנורמטיבי (וברוב המקרים, גם המצב המיטיב), הוא זה שבו האם אחראית על ניהול הבית והילדים, היא היולדת והמניקה, והאב הוא האחראי העיקרי על הפרנסה. 

בדברי אלה אין קביעה נחרצת, מכיוון שהחיים הם דינאמיים ומשתנים, והסדר שמתאים להיום, אינו מתאים למחר, אבל בשורה התחתונה, השינויים המבורכים שציינתי צריכים לבוא תוך התחשבות בשמירת יציבות הבית, על כל יושביו.

 

ברצוני לטעון, כי אמנם הזמנים השתנו, אך המטלות הפיזיות התחלפו במטלות מורכבות יותר, ועדיין קיום מצוות בזמנים מסוימים קשה למי שמטופלת בילדים קטנים. אין זה אומר שהיא אסורה לקיימן כמובן, כאשר הדבר עולה בידה, כשם שאין זה אומר גם, שביום מן הימים ילדיה יגדלו, ועתותיה יהיו בידיה לקיים את כל המצוות שבהן היא חשקה בצעירותה, אך יותר מכך, אין זה נכון לחייב נשים באופן גורף לעמידה בסטנדרטים הלכתיים מחמירים, שיעיקו עליהן ויוסיפו לחץ, ולאו דווקא יקרבו אותן לעבודת הבורא.

 

בשולי הדברים אגע בנקודה נוספת, הכואבת לי באופן אישי, והיא הנטיה לראות בעבודת האיש חזות הכל, ואני מתכוונת לכל תחומי ההוויה והקיום שלנו, בצבא, בחברה, באקדמיה ובעבודת ה'. נשים מואסות לא פעם בתחומי עניין ועיסוק מסורתיים, רק משום שהם אינם נחשבים פופולריים בקרב קובעי הטון בתקשורת ובאקדמיה, וזאת למרות שהן מחוברות לתחומים הללו ומוצאות בהם סיפוק.

 

להבנתי, עצם פתיחת האפשרויות לנשים היא חיונית ונדרשת, אך בה בעת חובה עלינו להרים את קרנן של מלאכת החינוך וגידול הילדים כמקור לסיפוק ולמימוש כוחות וכעבודת ה' גדולה וחשובה, כך שנשים תוכלנה לבחורבחירת אמת בדרך זו בשמחה ובאהבה, ללא התנצלות או בושה.

עידית

למה אנחנו עדיין מתפללים "יקום פורקן", שלא רלוונטית היום

שלום הרבנית, 
דבר ראשון, תודה על האתר. פשוט תודה.
עכשיו לשאלתי- למה אנחנו מתפללים ומתפללות את תפילת "יקום פורקן" בשבת, אם אין לנו ראש גלות ונשיא או מלך? זו לא תפילה לבטלה באופן כלשהו? תודה מראש

 

תשובה:

תפילה זו נזכרת לראשונה באירופה בסוף המאות האחת עשרה (חלקה הראשון) והשתים עשרה (חלקה השני), והיא כוללת ברכה לתלמידי החכמים, הדיינים וראשי הישיבות וברכה לקהל המתפללים. ישנן דעות שונות מתי והיכן חובר כל חלק, אם בבבל ואם בארץ ישראל, ולמרות שהיא מיוחסת לגאונים, היא אינה מופיעה בסידורי ר' עמרם גאון ור' סעדיה גאון, ולא בסידורי הספרדים (שם קיימת תפילת 'מי שברך' לקהל).

כאשר החלה לפעול תנועת הרפורמה, הושמטה התפילה מן הסידורים הן בשל השפה הארמית בה הן כתובות, והן בשל התוכן – 'רישי גלותא ורישי כלה' (אם כי גם אדמו"רי מונקאטשוצאנז-קלויזנבורג נמנעו מלאמרה מסיבות אחרות, וכך נוהגים בחסידויות אלה).

באופן כללי, אנו נוהגים בזהירות כלפי מנהגים שהתקבלו במסורת, ולא בקלות מבטלים נוסח תפילה כזה או אחר. גם חלקי תפילה אחרים שנאמרים בארמית, למשל הקדיש, נשארים במתכונתם המקובלת, ובטח שיש ערך גם במילות התפילה עצמן. אמנם אין לנו ראשי כלה וראש גלות, אך בהחלט יש לנו ראשי ישיבות ומדרשות, מורי הוראה ותלמידי (ותלמידות) חכמים. לשלומם אנו מתפללים, ומבקשים עבורם ועבורנו שלא יפסיקו מעיסוקם בתורה, לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, יתר על כן, ישנה אפשרות שהתפילה יועדה לדרשני בית הכנסת, שנהגו לדרוש לאחר תפילות השבת (הרב שלמה טל במאמרו 'יקום פורקן' בתוך כתב העת: מעיינות –י') .

לכאורה אם נמשיך בקו המוביל את שאלתך, נוותר גם על ברכת המינים, שבברכה המקורית היו ראשוני הנוצרים שיצאו מתוך עם ישראל, או שנמחק את שאילת גשמים, הרי אנו מתפילים מים… והרי אין לדבר סוף. ודווקא הדוגמה מן הרפורמים, שערכו "תיקונים" בתפילה, ממחישה עד כמה מעשה זה טומן בחובו סכנה וחסר אחריות.

אני מקווה שהצלחתי לספק מענה שיתיישב על לבך, ושתצליחי להתכוון בתפילתך גם על שלום לומדי התורה שבדורנו, וגם על הקהל כולו.

עידית

האם בפועל בימינו נשים יכולות להעיד?

האם בפועל בימינו נשים יכולות להעיד?

 

תשובה:

אנו מוצאים צורך בעדות גם של נשים על פי ההלכה היום למעשה במספר מצבים. אעבור עליהם בקצרה:

  • עדות בבית הדין הרבני בתיאור מעשה או מצב – עדות כזאת נחוצה לרוב בתביעות גירושין כאשר אחד/ת מבני הזוג תובע/ת גירושין מבן-הזוג. נשים בהחלט מוזמנות לבית הדין, אם בתור בעלות מקצוע המוסרות לבית הדין חוות-דעת מקצועית ואם בתור תיאור את המצב כפי שידוע להן. לפעמים נוהגים לקרוא לדבריהן "בירור האמת". בכל אופן בית הדין הרבני שוקל את דבריהן בבואם לפסוק את הדין.
  • עדות לבירור שמות מתגרשים לשם כתיבת גט – לפני כל סידור גט בית הדין חייב "לברר" את כל השמות והכינויים של האיש והאישה כיון שהגט חייב להיות כתוב "לשמו ולשמה" (רמב"ם, הלכות גירושין ג.א; שו"ע אה"ע קל"ה,א). לשם כך כל אחד מבני הזוג אמור להביא "עד" לבית הדין שיעיד מה הם השמות של בן הזוג שהוא מכיר. העד יכול להיות איש, אישה או אפילו בן משפחה והן בני הזוג יכולים להסתמך על אותו העד.
  • עדי קיום לקידושין – בעת מסירת הטבעת מחתן לכלתו ובאמירת "הרי את מקודשת לי וכו'", שני עדים חייבם לראות ולשמוע. (שו"ע אה"ע מב,ב) עדים אלו נקראים "עדי קיום" כי הם מקיימים את הפעולה המשפטית. בלעדיהם אין פעולה משפטית ואין קידושין. שני עדים אלו חייבים להיות גברים שומרי תורה ומצוות ללא קשר משפחתי למתחתנים (שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף יד ועוד).
  • עדים לטכס מסירת גט – גם בפעולה משפטית זו שני העדים חייבים להיות גברים שומרי תורה ומצוות שאינם קרובי משפחה של הזוג (שו"ע אה"ע קב,ד). במדינת ישראל היום ישנם בכל בית דין רבני עדים שהם עובדי בית הדין אשר משמשים כעדים בכל טכס סידור גט. אין צורך לאיש או לאישה להביא עדים בעצמם (שלא כמו בבירור שמות).

רחל

הכנה לטבילה בתוך שלושים על אב

ערב טוב.

אבא שלי נפטר לפני שבועיים ואני צריכה לטבול שבוע הבא… אני לא מסוגלת לעשות את ההכנות לטבילה בתוך 30 ימי האבל (שפם. גבות. גזיזת ציפרניים וכו') פשוט לא מסוגלת. יש אפשרות לדחות את הטבילה?

תשובה:

שלום לך.

בראש ובראשונה תנחומיי על פטירת אביך היקר. ללא ספק, אירוע כזה הנו מהאירועים הקשים שמזמנים לנו החיים וההתמודדות עם האבל היא אתגר מורכב. כפי שוודאי למדת כבר בעת השבעה, ההלכה מכירה בקושי, ומכוונת את האדם דרך ההלכות של האונן, שעוד לא קבר את מתו והאבל, לאחר הקבורה, להתמודד עם הקושי. אבל על אב או אם גם בהלכה חמור יותר מכל אבל אחר. ולכן מובנת בהחלט ההרגשה שלך שאת עדיין שקועה עמוק באבלותך ואינך מסוגלת לעסוק בשמחת המצווה של ההכנות לטבילה. עם זאת, חשוב לציין שאמנם להלכה אסור בתוך שלושים ימי האבלות הראשונים להסתפר וליטול את הציפורניים בכלי, אך דין זה אינו חל על אישה שמגיעה טבילתה, ומותר לה לסדר את השערות שעל פניה וליטול את ציפורניה כדרכה, כדי שלא תהיה חציצה בטבילה. מתוך הדין הזה ניתן להבין שחכמינו ראו את הטבילה במקווה כמצווה חשובה מאוד שגוברת אף על האבלות, כל עוד היא מגיעה אחרי השבעה.

לגבי דחיית הטבילה: ישנה מחלוקת האם הטבילה בימינו נחשבת לטבילה בזמנה, שאסור לדחות אותה, או שכיוון שכולנו ממתינות שבעה נקיים, אין היא נחשבת לטבילה בזמנה ולכן מותר לדחותה. להלכה נפסק שהטבילה בימינו אינה נחשבת לטבילה בזמנה, אך יש להקפיד לטבול בזמן בגלל קיום מצוות פרו ורבו. יתר על כן, החשיבות לטבול בזמן היא ודאי גם מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך, שכן אנו רואים את החיים בטהרה ובהיתר, כדרך שאליה צריך לשאוף. אולם, כיוון שאין זה זמנה של הטבילה מדין תורה, בעת הצורך, ובהסכמה הדדית של שני בני הזוג, ניתן לדחות טבילה. עם זאת, הדבר אינו מומלץ. דווקא בעת הזו, כאשר הנך מתמודדת עם מצב נפשי רגיש, חשובה האפשרות להיות בהיתר, ולקבל גם את סיועו ותמיכתו הפיזית של אישך. מה עוד שלפי תיאורך, עשוי לעבור שבוע ויותר מעת הטבילה ועד שיעברו ימי אבלות השלושים, כך שאין מדובר בדחייה של ימים בודדים, אלא של יותר מכך. לכן עצתי לך, לשוחח על כך עם אישך, ולהחליט ביניכם מה הדרך הראויה ביותר (הייתי כותב: הנכונה ביותר עבורכם), אך בהיותי מאמינה שהדרכת ההלכה היא המתאימה והנכונה ביותר גם לנפש רוב בני האדם, אני מציעה לנסות להתגבר על הקושי של האבלות, לנהוג כהלכה, ולהתכונן ולטבול בזמן.

חני

 

הרחבות:

השולחן ערוך בחלק יורה דעה, סימן שצ, עוסק בדין תספורת ונטילת הציפורניים בתוך שלושים יום לאבלות וכך הוא כותב שם בסעיף א:

אבל אסור לגלח שערו, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, ואפילו של בית הסתרים, כל ל' יום.

אולם ישנה ברייתא במסכת אבל רבתי, שאומרת: "אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה", ומסביר על כך רבינו יעקב בעל הטורים בספר הטור שם, על פי ההסבר של אביו הרא"ש, שאין מדובר בתספורת ממש, אלא בהסרת שיער מהפנים משום ניוול:

נראה כדברי המפרשים דנטילת שער דשרי באשה היינו במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה כל ל' יום כמו האיש.

הפסק טהרה בלילה

בתחילת השבוע לא הצלחתי לעשות הפסק טהרה לפני שקיעה(כי צריך שטיפה והייתי עם הילדים, לא הצלחתי להגעע לזה עד אחרי שהשכבתי אותם). עשיתי בדיקה בלילה אחרי המקלחת ויצאה נקייה לגמרי. בבוקר אני לא זוכרת אם עשיתי בדיקה נוספת אבל כמעט בטוחה שכן. מאז לא עשיתי בדיקות כי הבדיקות כואבות לי ואני מנסה לעשות את המינימום הנדרש ולא יותר (הבנתי שהמינימום הוא בהפסק ואח"כ עוד שתי בדיקות כאשר האחרונה ביום הטבילה).

בעלי עכשיו אמר לי שנראה לו שההפסק שעשיתי לא תקף כי הוא נעשה בלילה מאוחר. האם אכן עלי לעשות הפסק חדש ולספור מחדש 7 נקיים (זה אומר שאני אהיה מותרת פחות משבוע) או שאוכל לסמוך על הבדיקה בלילה?

 

תשובה:

שבוע טוב לך,

קודם כל יישר כוח לך על המאמץ לבדוק כהלכה על אף הקושי בבדיקות הן מצד הכאב הכרוך בהן והן מצד התמרון עם הילדים. אני מאוד מבינה את הקושי ומעריכה אותך על המאמץ.
אשתדל בתשובתי להתייחס לשני חלקים בשאלתך, גם לשאלה הנקודתית וגם למצב שאת מתארת של קושי להספיק לעשות הפסק טהרה בזמן.

לגבי הסיטואציה הנקודתית שאת מתארת:

מדברייך אני מבינה שעשית בדיקה ביום ראשון בלילה מאוחר, שהחשבת אותה כהפסק טהרה, ואת חושבת שעשית גם בדיקה למחרת. אבל מאז לא בדקת, נכון? אם אכן כך, זה אומר שיש לך רק הפסק טהרה (זה שנעשה בלילה או הבדיקה שלמחרת בבוקר), אבל לא בדקת עוד בדיקה כנדרש ביום הראשון של שבעת הנקיים. אני מניחה לפי מה שכתבת, שהסיבה שלא מיהרת לבדוק דווקא ביום למחרת ההפסק (כלומר, אם עשית את ההפסק ביום ראשון בלילה, היינו, לפי היהדות זה כבר היה יום שני בשבוע, ולכן היום הראשון של שבעת הנקיים היה צריך להיות יום שלישי ובו היית צריכה לבדוק), כיון שהבנת שיש צורך בשתי בדיקות בשבעת הנקיים, חוץ מבדיקת ההפסק עצמו, אך לא ידעת שעליהן לכתחילה להיות דווקא ביום הראשון וביום השביעי של שבעה נקיים.

בדיעבד, יש מי שמקילים גם אם לא עברו חמישה ימים בין בדיקה לבדיקה, ואפילו אם הבדיקות לא נעשו דווקא ביום הראשון וביום השביעי, אך לא מקובל להקל כך בפשטות, והדבר דורש הבנה יותר מדויקת של הסיטואציה כולה.

אני עוברת כעת לפרט מעט יותר כיצד ניתן להימנע מלהגיע לסיטואציה כזו בעתיד, ובסוף אכתוב כיצד עלייך לנהוג כעת, על פי הנתונים שכתבת לנו.

לגבי הקושי שתיארת להגיע להפסק טהרה בזמן:

קודם כל חשוב שתדעי שהדרישה לעשות הפסק טהרה לפני השקיעה זהו הדין מלכתחילה. וגם הזמן הזה שלפני השקיעה הוא מזמן מנחה קטנה ואילך, כלומר כשעתיים-שלוש (תלוי בחורף/בקיץ) לפני השקיעה. זה אומר שבימי החורף הללו, ניתן לעשות הפסק טהרה כבר מסביבות 15:00 אחה"צ (שקיעה אחרי 17:00), וזה ייחשב בתוך הזמן שלכתחילה.

בנוסף, השטיפה לפני ההפסק אמנם אף היא נדרשת לכתחילה, והיא גם מועילה פעמים רבות כדי לנקות את השאריות האחרונות, אך בדיעבד אם לא הספקת לשטוף, ניתן בהחלט להסתפק גם בקינוח וניקוי באמצעות מגבונים, או אפילו בכלל בלי שטיפה.

מתוך מה שכתבתי לעיל, עולה שהעצה החשובה והטובה ביותר כדי שלא לפספס בדיקת הפסק טהרה היא לעשות אותה בבוקר. אז גם ניתן להספיק לשטוף יותר בנחת. בדיקת הפסק טהרה שנעשתה בבוקר עולה בדיעבד. לכתחילה יש לחזור ולבדוק שוב בתוך הזמן שלפני השקיעה (כאמור, ממנחה קטנה ואילך), אך אם לא הספקת, לפחות ההפסק מהבוקר נחשב לך, ולא הפסדת יום.

לגבי מיעוט הבדיקות בגלל הכאב:

אכן, במצבים שבהם כואב, כמו במצבים מורכבים נוספים, ניתן להקל ולבדוק פחות. אבל כאשר בודקים פחות חובה להקפיד על שלוש הבדיקות הללו:

  • הפסק טהרה
  • בדיקה אחת ביום הראשון (למחרת הפסק הטהרה)
  • בדיקה אחת ביום השביעי (יום הטבילה)

אני ממליצה מאוד ברגע שאת עושה הפסק טהרה לשים תזכורות טלפוניות הן לבדיקה הראשונה והן לאחרונה, כדי שלא לשכוח אותן.

אם הכאב לא מאוד גדול וזה הולך בקלות, מומלץ לבדוק בדיקה נוספת ביום השני או השלישי של שבעת הנקיים, שמא תשכחי את הבדיקה ביום הטבילה.

בנוסף, כאשר כואב בבדיקות, כדאי לנסות לבדוק באמצעות עדי בדיקה עדינים יותר. מניסיוני, עדים מסוג סריג ולא אריג, מסייעים לנשים רבות שמתקשות בבדיקות. ניתן גם ללחלח מעט את העד כדי שיהיה יותר קל לבדוק בו.

למעשה:

הפסק הטהרה שעשית בלילה יכול להיחשב לך בדיעבד, במיוחד אם הייתה אחריו בדיקה למחרת בבוקר, אך היום שבו עשית את ההפסק אינו נחשב לספירת שבעת הנקיים. כלומר, אם בדקת ביום ראשון בערב (שהינו בעצם תחילת יום שני), תחילת ספירת הנקיים היא רק מיום שלישי ואת יכולה לטבול ביום שני שאחריו.

כיון שלפי מה שכתבת לא עשית בדיקה ביום הראשון של שבעת הנקיים, יותר קשה להקל שתוכלי לטבול באותו יום, אך יש לכך מקום. לשם כך עלינו להבין יותר אם ומתי בכל זאת בדקת, ומה הסיטואציה האישית שלכם (שלך ובן זוגך).

בכל מקרה, לעשות הפסק חדש אינך צריכה. אני מציעה שבכל מקרה תבדקי מיד כשתקבלי את התשובה, ותיצרי עמי קשר טלפוני כדי שאבין את כל המצב ואוכל לומר לך באיזה יום את יכולה בסופו של דבר לטבול.

בברכה,

חני פרנק

 

האם מותר להגיד קריאת שמע בקול

האם מותר להגיד את קריאת שמע בקול או שצריך להגיד אותו בלחש?

 

תשובה:

שלום רב!

 

יישר כח על השאלה ועל השאיפה לדייק במצוות קריאת שמע.

 

השולחן ערוך (בסימן ס"א סעיף ד) כותב: נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם לעורר הכוונה.

ובהמשך דבריו (סעיף י"ג) כותב: אחר פסוק ראשון צריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי. כלומר בלחש.

בסופו של הסימן (סעיף כ"ו) מוסיף השולחן ערוך ומתאר את המנהג ביחס לשאר הפרשייה:

יש נוהגין לקרות קריאת שמע בקול רם ויש נוהגים לקרותו בלחש.  

והרמ"א מוסיף: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם וכן נוהגים.

יוצא מכאן שרק את הפסוק הראשון יש לומר בקול ואת השאר – אפשר בלחש ואפשר בקול.

 

בסימן הבא, השולחן ערוך מביא דין נוסף  באותו עניין – צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזניו יצא.  כלומר, למרות שניתן לומר את פרשיות קריאת שמע בלחש, עדיף לאומרם ברמה מסויימת של הגייה כך שאת תצליחי לשמוע בעצמך. יתכן שמטרת דין זה  כדי לשמור על  הריכוז שלנו בפרשיות קריאת שמע.

 

לסיכומו של דבר: את הפסוק הראשון יש לומר בקול, "ברוך שם וכו'" בלחש, ואת  הפרשיות אפשר לומר כפי שנח לך. כמובן, בתפילה בציבור – שקוראים בקול יש להיזהר שלא להפריע לשכנייך לתפילה. במידה ואת אומרת בלחש –  השתדלי להקפיד להגות בשקט כל מילה ולא רק לקרוא "בלב" כדי שאוזניך ישמעו מה שאת מוציאה מפיך.

 

בהצלחה רבה !

בת שבע

 

 

אנחנו מתלבטים על שם לבת שלנו שתיוולד בע"ה

שלום רב,

בעזרת השם אמורה להיוולד לנו בת בקיץ.

רציתי לדעת לגבי השמות גילי/ זהר ( אולי עם ו?) או זיו מה יותר מומלץ

תודה רבה

תשובה:

ראשית כל אפתח בברכה ובתפילה שיהיה בשעה טובה ושהלידה תעבור בבריאות!

בחירת שם לבת שלכם הוא עניין חשוב , מרגש ומשמעותי. עליכם למצוא ששניכם אוהבים, שמתאים לכם ושהוא בעל משמעות חיובית.

לדעתי כל שלושת השמות שהזכרת הינם יפים, מאירים ומשמחים ולכן אין מבניהם שם אחד שהוא מומלץ.

מותר לתת שם המקובל גם לבן וגם לבן. מצאנו שמות כאלה בתנ"ך ואף אצל רבותינו במהלך הדורות (יונה ושמחה למשל.)  [לעיון נוסף בנושא ראי בספר "קוראי שמו" של הרב רובין. עמ' 185- 186]

שיהיה בעזרת ה' עם הרבה סיעתא דשמיא, במזל טוב ובהצלחה רבה בהחלטה.

בת שבע

האם אפשר לברך הטוב והמטיב על לידת בן לאחר זמן?

לפני כעשרה חודשים נולד לנו בן בכור בשעה טובה. הברית הייתה בזמן, וגם הפדיון. לאחר תקופה גיליתי שהיינו צריכים לברך הטוב והמיטיב בשעת הלידה, ולא ברכנו. לא למדנו על כך לפני, ושנינו לא ידענו שיש לברך. את האמת שיש בי רצון גדול לברך, ולהודות לקב"ה על הטוב הגדול שעשה עמנו. לכן אשמח לדעת האם יש אפשרות לברך גם עכשיו, אפילו שכבר עבר כל כך הרבה זמן ?

 בנוסף, הבנתי שיש גם יש עניין עם ברכת "שהחיינו" בלידת בת, ורציתי לשאול- אם גם יש עניין בברכה גם בלידת בן בכור ?

תודה.

 

תשובה:

ראשית ברכת מזל טוב ושתזכו לגדלו בבריאות ובשמחה! אשריכם על הרצון שלכם לקשור את שמחתכם לברכה ולהודאה לריבונו של עולם.

 

א. ברכת "הטוב והמיטיב" מיועדת למצבים בהם אירע לך מאורע שהוא טוב עבורך וטוב גם לאחרים. לכן קבעו לברך אותה כשנולד בן. בעצם, הברכה מיועדת לאותו הרגע בו המאורע המשמח מתרחש, וכשהאירוע חלף לא אמורים לברך עוד.

יחד עם זאת, ניתן לומר כי הולדת בן היא אירוע מתמשך, שמהווה התרחשות משמעותית בחיי ההורים גם אחרי שהסתיים. ההודעה על לידת התינוק, ארגון הברית וכו' – משאירים את אירוע הלידה למשך זמן מה כאירוע שעדיין מתגלגל. 

כל עוד זה המצב, ועדיין לא הוסחה דעת ההורים באופן ממשי מהשמחה של הולדת הבן – לרוב הדעות ניתן לברך עוד "הטוב והמיטיב". אולם, פרק הזמן שחלף כבר מהלידה שלך – קרוב לשנה – הוא כזה שבהכרח עסקתם בו כבר גם בעניינים אחרים ודעתכם הוסחה. 

בפוסקים מובאות דוגמאות להשהייה בין הלידה לבין הברכה, אבל בסדר גודל של מספר ימים, וגם על כך יש מחלוקת. 

הכלל בברכות הוא "ספק ברכות להקל", כי חשוב להימנע מברכות לבטלה. לכן, את ברכת "הטוב והמיטיב" של הלידה לא ניתן כבר לברך בשם ומלכות.

את הרצון הבריא והיפה להודות לקב"ה ניתן לבטא בדרכים אחרות. אפשר להקדיש מצווה מסוימת שתקיימו כהודאה ושבח – מתן צדקה, לימוד תורה ועוד. אפשר לברך "הטוב והמיטיב" ללא שם ומלכות, או לכוון בברכת "הטוב והמיטיב" שבברכת המזון על הולדת הילד. אפשרות נוספת היא ליצור סיטואציה בה בכל מקרה נכון מבחינה הלכתית לברך "הטוב והמיטיב", ואז לברך ולכוון גם על הלידה. סיטואציה כזו היא למשל שתיית יין משובח שני בתוך סעודה.

 

ב. לעניין ברכת שהחיינו – לפי הגדרות הגמרא, גם "שהחיינו" וגם "הטוב והמיטיב" הן ברכות שנתקנו על אירועים משמחים, וההבדל ביניהן הוא היקף הטוב: הטוב והמיטיב מיועדת לאירוע שטוב למברכת וטוב גם לאחרים, ושהחיינו מיועדת לאירוע שטוב למברכת עצמה אך לא לאחרים. לכן, אי אפשר לברך גם וגם.

נהגו אכן לברך "הטוב והמיטיב" בהולדת בן ו"שהחיינו" בהולדת בת. ניתן לברך "הטוב והמיטיב" גם על הולדת בת, אבל לא נהוג לעשות להפך – לברך "שהחיינו" על הולדת הבן.  

גם כאן, כפי שכתבתי לעיל, ניתן למצוא את הדרך להודות לקב"ה, למשל לאכול פרי חדש ולברך שהחיינו, תוך כוונה לכלול בברכה זו גם את התודה על הולדת הבן.

 

לסיכום, אולי הצעה מעשית יפה היא לערוך לחברים וקרובים קידוש משובח עם כמה יינות ופירות חדשים, ולייחד את הקידוש להודיה. אפשר לשתף את המתאספים שברכות השבח המיוחדות הן לכבוד הולדת בנכם, לשמוח ולהודות יחד.

מזל טוב!

שלומית

 

מקורות לעיון ולהרחבה:

א. לגבי ברכת הטוב והמיטיב על לידה:

 

המשנה במסכת ברכות (נד: ) אומרת: 

על הגשמים, ועל בשורות טובות אומר: ״ברוך הטוב והמטיב״… בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר: ״ברוך … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. 

נשמע שגם ברכת הטוב והמיטיב וגם ברכת שהחיינו מיועדות להודות על אירוע משמח. מה ההבדל בין שתי ברכות אלו? הגמרא בהמשך (נט:) דנה ומגיעה למסקנה:

הא דאית ליה שותפות, הא דלית ליה שותפות. והתניא: קצרו של דבר, על שלו הוא אומר: ״ברוך שהחיינו וקיימנו״, על שלו ועל של חבירו — אומר: ״ברוך הטוב והמטיב״.

כלומר, דבר שטוב לאדם עצמו מברכים עליו שהחיינו, ועל מה שטוב לו ולאחרים מברכים הטוב והמיטיב. הגמרא שם מביאה לדוגמא את המקרה של הולדת בן כמצב עליו מברכים הטוב והמיטיב – כי לידת הבן היא אירוע שיטיב עם המברך עצמו וכן עם אחרים.

כך פסק גם השולחן-ערוך (אורח-חיים רכ"ג) : "ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן".

עד מתי ניתן לברך?

המשנה-ברורה שם מציין (כאחרונים אחרים) כי גם אם האב לא היה במקום הלידה ורק שמע עליה, כלומר שהלידה הסתיימה כבר, אפשר לברך, ו"אין חילוק בין שומע לרואה". האם ניתן לברך רק מיידית עם הלידה או השמועה? בשאלה זו המשנה ברורה מצטט את הפרי-מגדים וכותב: 

ועיין בפרי-מגדים, דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע גם כן יברך לכולי עלמא, דעדיין הטובה נמשכת. 

כלומר, הפרי מגדים קבע שאין בעצם הגבלת זמן עד מתי אפשר לברך על הולדת הבן, כי הלידה אמנם חלפה אבל הטובה נמשכת.

כף החיים שם מסייג: 

וכתב אשל אברהם (הפרי מגדים) כאן כולי עלמא מודים אף לאחר כדי דיבור יוכל לברך דעדיין הטובה בעולם… ונראה היכי דמי, אם עדיין תוקף השמחה בלבו. אבל אח"כ יברך בלא שם ומלכות.

דבריו מתייחסים למחלוקת רחבה יותר, האם ניתן לברך הטוב והמיטיב בשם ומלכות על שמועה טובה רק מייד עם שמיעתה, או גם לאחר שחלף פרק הזמן המינימלי של "תוך כדי דיבור". הוא מגדיר את הבשורה על הולדת בן כמקרה בו אין מחלוקת שניתן לברך גם לא בצמידות ממש לשמועה, אלא כל עוד תוקף השמחה בליבו.

הגר"ח נאה בקצות השולחן התייחס באופן דומה (בדי השולחן ס"ד) וכתב:

אפשר דכל זמן שעסוקין באותו עניין ולא הסיח דעתו עדיין מהבשורה יכול לברך ותו לא.

הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א', ר) מביא את דעת מור וקציעה (סימן רכ"ד) שניתן לברך ברכת הטוב והמיטיב על שמועה טובה עד שלושה ימים לאחר שמיעתה, ומחיל זאת גם על לידה. הוא מתייחס לדברי הפרי-מגדים שהובאו לעיל, אך מסביר שהעיכוב בברכה (בשל התמשכות הטובה) אינו בלתי מוגבל בזמן. לדבריו, כל עוד ההורים נמצאים בזמן של עיסוק אינטנסיבי בבשורת הלידה – מודיעים לחברים וקרובים וכד' – ניתן עדיין לברך הטוב והמיטיב בשם ובמלכות. לדוגמא הוא אומר שעד הפעם הראשונה שהאב מגיע לבית הכנסת ומספר לבני קהילתו על הלידה – אפשר לברך, אולם אם נזכר שלא בירך לאחר שכבר היה בבית הכנסת – כבר אינו יכול. 

 

פוסקים חשובים (בעיקר מעדות המזרח) העידו שאין נוהגים לברך הטוב והמיטיב על לידת בן כלל. זוהי הבנה אפשרית בדברי הרמ"א בסימן רכ"ג, וכך כתב הבן איש חי (פרשת ראה שנה א', ח') כף החיים (רכ"ג, ו) הרב ח"ד הלוי (מקור חיים ב', צ"ב מ"א) והרב עובדיה יוסף. לפי דעה זו, אין לברך גם הטוב והמיטיב וגם שהחיינו על אותה השמחה, ומכיוון שמברכים שהחיינו בשעת ברית המילה, לא מברכים הטוב והמיטיב.

לצד זאת, כמובן, רבים פסקו שאכן יש לברך הטוב והמיטיב ואין זה סותר את ברכת שהחיינו שבברית, שכל אחת מהן נובעת מסיבה אחרת.

אולם נראה ברור כי על אותה שמחה עצמה – הולדת בן – אין אפשרות לברך את שתי הברכות. אמנם הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמה) התייחס לברכת שהחיינו על הולדת בן, אבל דבריו העלו שאלות גדולות כיוון שנראה שאינם מתיישבים עם פשט הגמרא בברכות (למשל בדרכי משה סימן רכ"ג).

 

ב. ברכת הטוב והמיטיב על יין

בגלל שיין מרבה שמחה, נקבעה ברכת הטוב והמיטיב על יין שמוסיפים תוך כדי ארוחה. אם בתחילת הארוחה מברכים "בורא פרי הגפן" על יין אחד, ואז מגישים יין אחד משובח יותר – לפני שתיית היין השני מברכים "הטוב והמיטיב" בשם ומלכות (שו"ע או"ח קע"ה).

 

ג. לגבי "ספק ברכות להקל"

 

יש איסור על אמירת שם ה' לשווא, כחלק מהאיסור "לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא" שניתן בעשרת הדברות. על כך נאמר בגמרא בברכות, לג. :

ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו:

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.

כלומר, ברכה שאין בה צורך נחשבת לנשיאת שם ה' לשווא, איסור תורה חמור. וכך פסק גם הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א, הל' טו): 

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.

אמנם, רוב הראשונים חלקו על הרמב"ם והגדירו את הברכה המיותרת כעבירה על דברי חכמים, ולא על איסור תורה ממש. כך או כך, לכל הדעות אסור לומר ברכה בשם ומלכות ללא צורך.

צד משלים לתמונה הוא מעמדן ההלכתי של הברכות. כמעט כל הברכות שיש לנו הן בגדר מצווה מדברי חכמים, ולא מדאורייתא. בדברי חכמים הכלל הוא "ספקא לקולא", כלומר שכאשר יש ספק – מקילים. לכן, כאשר יש ספק אם צריך לברך – פטורים מהברכה ולא מברכים. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ט ג'): 

כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך.

לא רק כאשר הספק הוא אצל האדם – כלומר האם בירך או לא בירך – מקלים; גם כאשר הספק הוא בהלכה – כאשר יש מחלוקת האם צריך לברך או לא – הדין הוא ללכת לפי הדעה המקילה. כך נפסק במסכת עבודה-זרה, ז. :

ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

כלומר, כאשר דובר בדין מדאורייתא – נוהגים כדעה המחמירה, וכאשר מדובר בדין דרבנן נוהגים לפי הדעה המקילה.

לכן, כיוון שהברכות (ובתוכן "הטוב והמיטיב") הנן דין דרבנן – נוהגים כדעה המקילה והמצמצמת את חיוב הברכה, ולא מברכים מעבר לשיעור הזמן שציינו הפוסקים.



 

איפה כתוב שצריך ללבוש חצאית?

איפה כתוב שצריך חצאית מתחת הברך? מי אמר? אני באמת הקפדתי כל החיים על חצאית שמכסה את הברך, אבל די! אני באמת מרגישה שאני כבר נחנקת מזה (ומעוד כל כך הרבה דברים)! נמאס לי שרבנים שחיו לפני מלא זמן הגבילו אותנו בכל האיסורים האלו! מרגיש לי ששירת נשים, כיסוי ראש ועוד דברים הם פשוט אמרו כי, תכלס – מה אכפת להם? ככה היה נהוג, אז יאללה.. שכל הנשים לנצח נצחים ימשיכו לסבול. למה רבנים מפחדים להגיד שאין ממש בעיה הלכתית עם מכנסיים רחבים? אני מבינה שהם מפחדים, אבל בינתיים אנחנו פה חנוקות! אני באמת התאמצתי כל החיים להקפיד על כל המצוות, אבל באמת שאני כבר לא יכולה יותר! אז ממש אשמח לדעת מי אמר ולמה? כי לפעמים אני מרגישה שהקב"ה באמת לא התכוון לחצי מהדברים שאנחנו מקיימים בפועל.. מצטערת על המרמור)  אני פשוט באמת כבר מתוסכלת! ותודה רבה לכן על הפרוייקט המדהים הזה!!!

 

התשובה: 

שלום לך ותודה על שאלתך הכנה. 

את שואלת על אורך החצאית, אבל מבין השורות אני שומעת את המצוקה והתסכול שלך על מקומך כאשה שומרת מצוות אל מול מערכת רבנית גברית, שאת חווה אותה כמערכת מנותקת, קפואה ומגבילה ללא צורך. 

לצערי התחושות שלך לא צמחו בחלל ריק. אנחנו נתקלות לא אחת בשדרים מצמצמים שעלינו כנשים לכסות את עצמנו מפני המבט הגברי ולהגביל את עצמנו בשל היצר הגברי. אני רוצה לנסות להציע לנו פריזמה אחרת להתבוננות על העולם הדתי שלנו ועל מקומנו כנשים בתוכו, ממקום של עוצמה ובחירה. 

אפתח במושג "דת יהודית" המופיע במשנה במסכת כתובות בנוסף ל"דת משה". "דת יהודית" כוללת נורמות התנהגות שקיבלו על עצמן בנות ישראל בכל הדורות ועם הזמן הפכו למנהגים מחייבים לכלל הנשים, מעבר למה שמפורש בתורה. בניסוחו של הרמב"ם  – "דת יהודית – מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (ספר נשים, הלכות אישות, כ"ד, סימן יא'). אמנם ההקשר שם הוא עילות לגירושין בלא כתובה למי שעוברת על דת יהודית, אך באופן עמוק ניתן ללמוד מכך, שחכמים גזרו חלק מגדרי הצניעות המחייבים, מתוך מנהגן הרווח של בנות ישראל. כלומר, מתוך כך שנשים יהודיות נורמטיביות נהגו שלא לצאת בראש פרוע או שלא לדבר בקולניות ובגסות, גזרו חכמים שזוהי הנורמה המחייבת. עולה מכאן שיש לנשים כוח רב ביצירת המציאות הנורמטיבית וההקשר התרבותי של מה נחשב ראוי וצנוע.  

אחת הדוגמאות המעניינות לכך שנשים הן אלה המגדירות את גדרי הצניעות שלהן עולה מהפסק הנועז ויוצא הדופן של הרב יוסף משאש על כיסוי ראש לנשים. הוא התבונן במציאות המודרנית שבה נשים בסביבתו (כולל נשים יראות שמים) הפסיקו לכסות את ראשן וטען שמאחר והנשים הן אלה האמורות להגדיר מה נחשב צנוע – הרי שבימיו בטל המנהג (אוצר המכתבים, סי' אתתפ"ד). אגב, ייתכן כי על פי שיטתו, בימינו כשיותר ויותר נשים חוזרות להקפיד על כיסוי ראש, היה אומר שהנורמה שוב השתנתה וכיום זה מה שנחשב ראוי בקרב בנות ישראל. 

גם הרב הנקין מתייחס בימינו ל"דת יהודית", שהיא המנהג הרווח אצל הנשים, על מנת להתיר גילוי מקצת השיער מחוץ לכובע, אך מדייק כי "רק מנהג הנשים שהן כשרות בשאר עניינים קובע מה נקרא דת יהודית ואילו מנהג הפרוצות אינו בא בחשבון". (שו"ת בני בנים, חלק ג, סי' כא) 

אם כך, חשוב שפוסקים העוסקים בענייני צניעות יתבוננו במציאות של הנשים שומרות התורה וגם על פיה יגזרו את כללי הצניעות. זכינו ובדורנו נשים בעצמן עוסקות בלימוד והוראת הלכה, וביתר שאת בעניינים הנוגעים להתנהלותן ומצוותיהן של נשים (כפי שאנו רואות גם באתר הזה). אני מרגישה שזה מחזיר לנו את תחושת השייכות לתורה הרחבה ואת העוצמה של קבלת נורמות ההתנהגות הצנועות מתוכנו פנימה, כשאנו מכוונות כלפי שמים ולא כלפי המבט הגברי. 

אוסיף שעל אף שאין סימטריה בדרישות הצניעות ההלכתיות מנשים ומגברים, חשוב ששיח הצניעות יחול על כולם, במטרה לבנות חברה שלמה צנועה, שבה שני המינים מרגישים בנוח. תלמידי חכמים נדרשים להיות צנועים במיוחד (ראי רמב"ם, הלכות דעות, ה) ובשעת התפילה גברים צריכים לכסות גם מקומות שבדרך כלל גלויים. לאחרונה נעשות גם התחלות חשובות להרחיב את דרישות הצניעות מגברים בפני נשים (למשל – הלכות צניעות לגברים, הרב דוד והרב אברהם סתו, תחומין לט).  

לבסוף, לגבי תחושתך כי ההלכה קפואה ומאובנת בתחומים הללו, אני רוצה להשמיע את קולו של הרב חיים דוד הלוי ש"אין גמישות כגמישותה של ההלכה" ורק בזכות הגמישות והיכולת לחדש וללכת עם הזמן (שהרי 'הלכה' היא מלשון הליכה) הצליחה התורה להישמר אלפי שנים, "ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לחדש חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות." (שו"ת עשה לך רב, חלק ז', שאלה נד). 

ברוך ה' יש בין חכמי דורנו בעלי אומץ להישיר מבט גם לתחומים המטרידים אותך בשאלתך, תחומים הנובעים משינויים מגדריים במציאות. השיח ההלכתי בימינו לא מאובן אלא פורה, ויש בו קולות שונים בתוך העולם הרבני, הגברי והנשי כאחד. 

אפנה אותך למספר תשובות, בתקווה שהן יתנו לך מרחב נשימה יותר גדול, ויעזרו לך להישאר נאמנה לשמירת מצוות, מבלי להרגיש שהן חונקות אותך. 

לגבי מכנסיים רחבים – תשובה של הרב נחום רבינוביץ', המתירה מכנסי חצאית ומכנסיים רחבים צנועים http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9694.pdf

לגבי שירת נשים – תשובה של הרב דוד ביגמן, המתירה שירה 'תמימה' באווירה הולמת  http://www.maalegilboa.org/article/0

לגבי גדרי צניעות אחרים לנשים ראי באתר זה תשובתה של הרבנית אוריה מבורך – https://www.beithillel.org.il/post-529-copy/

אני מעודדת אותך להמשיך לשאול, ללמוד ולקחת אחריות על בחירותייך הדתיות. בתקווה שתצליחי להרגיש שההלכה אכן הולכת איתך, שצניעות היא מרחב שמגביה אותנו כבני אדם ושהיא נדרשת משני המינים, כדי ליצור חברה בריאה, עדינה וקדושה. בתקווה שתצליחי לראות את הצניעות שלנו כנשים, כנובעת ממקום פנימי של עוצמה ובחירה ולא מרצון חיצוני להסתרה ודיכוי. הלוואי שנצליח לכוון לצניעות ועדינות, שיהיו אמיתיות וטבעיות, נובעות מתוכנו ומכוונת לשם שמיים.

האם צריך ליטול ידיים אחרי מגע בגוף

שלום לרבניות, שאלה אולי קצת מצחיקה לגילי אבל בכל זאת אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים ולא קבלתי מענה חד משמעי על השאלה הזאת (לפחות לא באינטרנט )

האם אישה צריכה ליטול ידעים לאחר שהיא נוגעת בעצמה ?

 

התשובה

שלום 

תודה לך על האמון שהבעת ב"משיבת נפש" לענות על שאלתך.  

לשאלתך: 

למרות השם המשותף – נטילת ידיים – בעצם ישנם הבדלים הלכתיים בין הסוגים השונים של הנטילה. כלומר, יש מצבים שונים שבהם נדרש אדם ליטול את ידיו, באופנים שונים, ולמטרות שונות.

השולחן ערוך מפרט את המקרים השונים בהם זקוק האדם ליטול את ידיו במים (שו"ע או"ח ס"ד). בהכללה, ניתן לחלק את הסיבות לנטילת ידיים לשלוש:

א. רוח רעה ורוח רעה שיש בה משום טומאה (קם משינה, יוצא מהשירותים, גוזר ציפורניים וכד)

ב. נגיעה במקומות מלוכלכים (כשהידיים מלוכלוכות בהקשר הגוף – חולץ נעליו, נוגע בכינה, נוגע במקומות מכוסים בגופו וכד').

ג. ניקיון מלכלוך (כשהידיים מלוכלכות שלא בההקשר הגופני – כדוגמת בוץ).

להלכה: בשעת הקימה בבוקר ולפני סעודה יש ליטול ידיים מכלי ולברך ("אשר קידשנו… על נטילת ידיים").  בשונה מכך, לאחר יציאה מהשירותים או נגיעה במקומות המכוסים אין מברכים. לכתחילה עדיף ליטול ידיים מכלי, אבל בדיעבד גם אם רק שטפת ידיים מתחת לברז יצאת ידי חובה. 

ישנן גישות שונות ביחס לסיבה לנטילת הידיים בבוקר – הרא"ש אומר שמטרתה היא שמירה על ניקיון הגוף שמא נגע במקומות לא נקיים (הרא"ש על מסכת שבת פרק ט' סימן כג), רשב"א אומר שהנטילה היא הודאה כללית לקב"ה כדוגמת הכהנים שהיו נוטלים ידיים בבוקר (שו"ת הרשבא חלק א' סימן קצא). ישנה גישה קבלית לפיה נטילת ידיים מסלקת רוחות רעות, כלומר- היא מבדילה בין אדם ישן שנחשב כמת, לבין אדם ער וחי. השולחן ערוך פוסק להלכה כי בבוקר לאחר שהתפנה יטול ידיו בכלי ויברך. (שולחן ערוך אורח חיים סימן ד').

נטילת ידיים שלפני אכילת לחם קשורה לטומאת כהונה, ולנקיות לקראת הברכה על הפת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עב, מסכת חולין דף קו עא ורשי שם, מסכת ברכות דף נג עב ורשי שם, משנה ברורה סימן קנח סקא).

בשונה מסיבות הקשורות להודיה לקב"ה כדרך הכוהנים או הסרת הטומאה, התקנה ליטול ידיים לאחר שנוגעים במקומות המכוסים בגוף היא משום שיכולה להיות שם ליכלוך וזיעה (ילקוט יוסף סימן ד סעיף מו).  ולכן הנטילה תהיה ללא ברכה ובדיעבד ללא כלי.

מסיבה זו, כשאישה נוגעת בעצמה במקומות המכוסים היא צריכה ליטול ידיים ללא ברכה לאחר מכן. לכתחילה כדאי ליטול עם כלי אם ניתן, אבל בדיעבד את יוצאת ידי חובה גם אם שטפת ידייך מתחת לברז. 

 

בברכה, שירה

האם גבר יכול לישון מחוץ לסוכה כדי שהוא ואשתו ישנו יחד?

ברצוני לשאול שאלה הקשורה לסוכות. מאז שהתחתנו אישי ואני היה קשה לי עם כך שבחג שהכי מודגשת בו השמחה יוצא במקרים רבים עקב הלינה בסוכה שהאיש והאישה רוב החג לא ישנים יחד. בשנים הראשונות שהילדים היו קטנים גם אני ישנתי בסוכה וכך פתרנו את הענין. ככל שהילדים גדלו (כיום כבר נשואים) זה לא התאפשר. זכור לי שיש איזו שהיא הרחבה של דין "מצטער" בענין הזה (ואנו אכן נעזרים בזה) אך לא זכור לי המקור. רציתי לשאול מה המקור או לחילופין אילו הקלות יש בענין הזה? אשמח אם התשובה תגיע לפני סוכות זה רלוונטי גם לילדי הנשואים. תודה וסליחה על האירוך.

 

תשובה:

שאלת שאלה מעניינת וחשובה.

הגמרא מלמדת אותנו שכל שינה צריכה להיות בסוכה אפילו שינת ארעי. אנו נוהגים לאכול בתוך הבית וגם מחוצה לו, אך בשינה, אנחנו לא נוהגים לישון מחוץ לבית. לכן נפסק בשו"ע שמותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה אך שינת ארעי אסורה והמצטער פטור. לדעת השו"ע  מצטער מוגדר כמי שיש לו קושי פיזי שאינו תלוי בו  המקשה עליו לישון בסוכה (כמו זבובים ריח רע שבאו במקרה).

פתח לאפשרות של שינה בבית, אישה ואיש יחדיו, ולא בסוכה אנו מוצאים ברמ"א  וכך הוא כותב "לי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת".

מכאן מצוה  שיהיה סוכה מיוחדת וצנועה לבני הזוג ואם אין הוא פטור מלישון בסוכה.

 

הט"ז מבין שהפטור משינה בסוכה הוא בגלל שעוסק במצוה פטור מהמצוה ויש לו מצוה לשמח את אשתו אפילו שאסורה לו. 

לעומתו המגן אברהם מבין שכשלא יכול לדור עם אשתו הוא מצטער ופטור . נפק"'מ בין השיטות הוא שלמג"א יהיה פטור רק עם מצטער מכך שאינו ישן עם אשתו ולט"ז פטור מלכתחילה.

אך לדעת שניהם, יש מציאות שהאיש ישן בביתו.

המשנה ברורה מביא את הגר"א והמג"א שהפטור מהשינה בסוכה הוא רק כשמצטער וזה רק בזמן עונתה. הוא מזכיר שיש אחרונים שפטרו אותו לישון בסוכה בכלל בליל העונה. 

הילקוט יוסף פוסק כמשנה ברורה שאם אין סוכה מיוחדת  וצנועה בליל טבילה ועונה פטור מהסוכה ובשאר הזמן ישנו בנפרד.

הפניני הלכה (סוכות ג,יא אנשים נשואים) פוסק שצריך להשקיע זמן וכסף לבנות סוכה שבה יכול לישון עם אשתו וכשזה בלתי אפשרי יכול לסמוך על המקילים.

הרב אבי רונס במאמרו בתחומין ל"ה מציין שלאיש יש מצווה לעלות לרגל לירושלים ברגל ומצוה לשמח את אשתו ושואל בעקבות כך האם האשה משועבדת לבעלה ולכן גם היא חייבת לעלות לירושלים? הוא מביא כמה דעות המתייחסות לשאלה אם הבעל חייב במצוות סוכה האם אשתו משועבדת לו ולכן חייבים לישון יחד בסוכה. הרב מצטט את הרב שטרנבוך שאומר שבמקרה זה אין שיעבוד ורצונה של האשה מאפשר פטור לבעלה משינה בסוכה.

מוסיף הרב רונס שסוכה היא דירת ארעי ולא צריך להכנס להוצאות מרובות עבורה ולכן הוא חושב שאפשר לנהוג לפי הרמ"א והש"ך והט"ז ולישון יחד בתוך הבית.

 

לסיכום:

האפשרות המהודרת היא,  לבנות סוכה מיוחדת לשינה, אם מתאפשר לכם מבחינה כלכלית ופיזית.

השו"ע פוסק שיש היתר מלכתחילה לישון יחד בבית, כשאין סוכה צנועה, בליל טבילה ובזמן עונה – ובשאר הזמן עדיף שהבעל ישן בסוכה.

לדעת הרמ"א הש"ך והט"ז המוזכרים למעלה אתם יכולים לישון בבית.

לבקשתך המקורות מצורפים למטה.

חג שמח

בתיה קראוס

 

מקורות הרחבה

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א

תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. 

 

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. – פשיטא! – מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה – האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי – צערא דממילא, אבל הכא – איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה. 

 

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א

תנו רבנן: חולה שאמרו – לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא. רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. – והא אנן תנן: חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. חולה – אין, מצטער – לא! – אמרי: חולה – הוא ומשמשיו פטורים, מצטער – הוא פטור, משמשיו לא. 

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט

סעיף ב

אוכלים ושותים וישנים בסוכה (י) כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפתומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפי' קבע עלייהו) (ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה. 

הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת. 

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמ

סעיף ד

מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו (אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים ה' וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני. 

הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן). מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, וא"צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר (ת"ה סי' נ"ג /צ"ג/ ופסקיו סי' קנ"ח); ואם בא רוח לכבות הנרות בסוכה, מותר לפרוס סדין או בגד מן הצד, אבל לא תחת הסכך (א"ז). מי שלא יוכל לישן בסוכה מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, לא מקרי מצטער, וחייב לישן שם אף על גב דצריך לכפוף ידיו ורגליו (ת"ה סימן צ"ב), ולא יוכל אדם לומר: מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו (טור); ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלא"ה חייב לישב בסוכה אף על גב דמצטער. (מרדכי פרק הישן). 

 

ט"ז אורח חיים סימן תרלט ס"ק ט

ול"נ משום דמצות סוכה כו'. על הטעם הזה ק' א"כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ"ש המרדכי הביאו רמ"א בסי' תר"מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע"ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר' דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור"ח שהלכו לקבל פני ר"ג היו ישנים חוץ לסוכה וה"נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקנ"ט ונשים פטורות מן הסוכה א"כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע"כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי' אם אשתו איננה טהורה מ"מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית' בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא"ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ"ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו: 

 

מגן אברהם סימן תרלט ס"ק ח

ח (פמ"ג) (מחה"ש) איש ואשתו. כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער:

 

משנה ברורה סימן תרלט ס"ק יח

(יח) פטור – ובביאור הגר"א חולק ע"ז דלא מיפטר משום זה וגם במ"א מסיק דמשום זה לא מיפטר ולימד זכות אחר על העולם משום דהו"ל מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו והנה לפי טעם זה אם אין מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מן השינה. ומשמע מכמה אחרונים דמאן דא"א לו לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל זמן עונה וליל טבילה ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו אלא ישן בביתו עד עמוד השחר:

 

ילקוט יוסף  סימן תרלט, דין השינה בסוכה

ז כשהסוכה מיוחדת לבעל הבית טוב שיישן עם אשתו בסוכה, כמו שכתוב בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו, אבל אין זה מעכב המצוה. ולכן אם קשה לאשתו לישון בסוכה, האיש ישן לבדו בסוכה. אך בליל טבילה או בליל עונה מותר לישן חוץ לסוכה, אם אין לו מקום צנוע בסוכה. [חזו"ע שם].

ח יש מי שכתב שחתן בשנה הראשונה לנישואיו, פטור מלישן בסוכה, כדי שלא יבטל המצות עשה דושמח את אשתו אשר לקח. ואפילו אם אשתו איננה טהורה, מכל מקום שייך בה שמחה, כשבעלה עמה בבית, כמ"ש בעירובין (סג:). אולם לדינא לא נזכר בשום מקום לפטור את החתן מן השינה בסוכה בשנה הראשונה לנישואיו. ורק אם האשה מפחדת לישון לבדה בבית, ואינו יכול להרגיעה, אפשר לו להקל לישן חוץ לסוכה. [בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רעד) כתב להקל בזה, אך בשלמי מועד (עמ' קיד) דחה דבריו].

 

חובת השינה בסוכה בינינו  הרב אבי רונס תחומין ל"ה ע'מ 55

"הרב משה שטרנבוך דן בכך בספרו מועדים-וזמנים (א,פח), ולטענתו מידת מחויבותה של האשה במצוות סוכה פחותה ממחויבותה לסייע לבעלה במצוות פרייה ורבייה ומהמצווה לשמחה. לדבריו, החילוק שבין המצוות הוא בכך שבעוד האיש חייב במצוות פרייה ורבייה, ומצווה לשמח את אשתו ברגל, הרי שאין זה נכון לומר שהוא מצווה לישון בסוכה. החיוב לישון בסוכה נובע מחובת הדירה בסוכה כעין דירתו בבית, ועל כן במקרה שבו האשה אינה רוצה לישון עמו בסוכה, היא אינה מונעת ממנו קיום מצווה שבה נצטווה, אלא גורמת לכך שנפטר מחיובו לישון בסוכה "ואם אין רוצה לישון בסוכה הוא פטור מסיבת החיוב שאינו כעין תדורו, ואין חיוב עליה"

 

צום יום כיפור לאישה, אמא לתינוק שרק יונק

ילדתי לפני 7 שבועות בדיוק והתינוקת שלי רק יונקת. רציתי לדעת מבחינה הלכתית כיצד עלי להתנהג ביום כיפור מבחינת הצום (מים ו/או אוכל). תודה רבה

 

תשובה

שלום וברכה, שאלתך חשובה, וציון גיל התינוקת תחי' חשובה ביותר כי יש לכך משמעות להלכה.

נשים חייבות לצום ביום כיפור שהוא צום חמור ומן התורה. יחד עם זאת, בחולים במצבים מסוימים (שו"ע או"ח סי' תריז, ב וסי' תריח, א) התירו אכילה ושתייה לשיעורים שאף הם אסורים מן התורה (ראו: שו"ע, או"ח, סי' תריח, ז-ח). במצבים מסוכנים יותר התירו כמובן לאכול ולשתות כרגיל (שם, ח). 

אשה מיניקה אינה מוגדרת אוטומטית כחולה, חלק מן הפוסקים ראו בה בריאה והמליצו שאישה מיניקה תתחיל לצום ורק כשחשה חולשה (והופכת לחולה) וכדו' תתחיל בשתייה לשיעורים. 

לעומת זאת, יש מספר מקורות המגדירים אישה שמיניקה כחולה (בבלי כתובות סה, ב; רש"י עירובין ק, ב ד"ה צער עיבור; רש"י יומא מז, א ד"ה איכא דאמרי).

במצבים שבהם התינוק עדיין יונק בלבד ללא תוספות אחרות, כמובן שההנקה עלולה לייבש את האם, ובעקבות כך גם החלב עלול לאבד מאיכותו (פחות חומצות אמיניות, לקטוז ושומן) ובריאות התינוק עומדת על כף המאזניים ולא רק בריאותה של האישה.על כן, ההמלצה הטובה ביותר היא להרבות מאוד בשתייה בערב יום הכיפורים וגם באכילת מאכלים מזינים. כדי להימנע מחוויית התייבשות במהלך יום הכיפורים. כמובן, שהימנעות מיציאה לשמש ולתפילות ומנוחה עשויים להועיל כאן. 

אם למרות כל ההכנות האישה מכירה את עצמה ויודעת שיש חשש להתייבשות החלב יש לשתות לשיעורים, וזה נכון עוד יותר במצבך בו התינוקת צעירה ומתבססת על יניקה בלבד שכל החששות מתעצמים עוד יותר. ומוטב לשתות משקאות מזינים ולא מים (מרק, או משקאות ממותקים) (ראו: שו"ת חתם סופר ח"ו סי' כג המפנה לדבר שמואל ומתיר אף לבריא שיש חשש שיחלה במצבים מסכני חיים). גם הרב רבינוביץ' כתב על החשש לתינוק כך: "אפילו בולד בריא, אם ייפסק החלב פתאום ויצטרכו לתת לו בקבוק הלא שינוי וסת (=שינוי מן השיגרה) תחילת חולי מעיים, ולפעמים זה גורם לבעיות בדרכי העיכול. והרי סתם תינוק אפילו בריא נחשב כחולה אין בו סכנה לכל צרכיו וצער יתר בהחלט יכול לגרום לו סכנה. וכך מסיק המהרש"ם (דעת תורה או"ח סי' תקנ, א): נראה פשוט דמינקת אפילו אם היא אינה מצטערת אבל התינוק מצטער שאין לו מה לינוק יש להקל ואין לחוש להמנהג בזה…".

השתייה לשיעורים מוגדרת על ידי שני מדדים: מדד הכמות ומדד הזמן. 

מבחינת הכמות- מותר לשתות עד מלוא לוגמיו היינו מחצית מן הכמות שנכנסת בפה כשהוא מלא (יש למדוד מראש ולסמן בכוס את הכמות שהיא עד שיעור זה או להשתמש בכלי מכוייל למדידה). 

מבחינת הזמן- יש לשתות כל תשע דקות את הכמות הזו. וכשיש צורך גדול יותר, אפשר להפסיק לארבע דקות בלבד. ובמצבים שגם זה אינו מספק יש להפסיק בין שתיה לשתיה זמן קצר כדי זמן של שתיית "רביעית" שזה פרק זמן קצר ביותר (סי' תריח, ח) 

גמר חתימה טובה

מיכל טיקוצ'ינסקי

 

שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן כג

בתשו' דבר שמואל סי' ק"ז התיר בפשיטות לאשה בריאה מניקת אך בנה הי' מסוכן לחלב אמו ואם תתענה תחלש ולא יהי' לה להניק ויסתכן הולד התיר לה שלא להתענות אע"פי שהיא עצמה בבריאותה כדי להציל מספק פ"נ =פקוח נפש= של הולד ולא הבי' ראי' והוא פשוט דהרי אדם בריא אולם מחלל שבת עבור ספק חולי אעפ"י שהוא בריא ה"נ יאכל הבריא ביה"כ להציל הולד מספק פ"נ מכש"כ שמותר לבריא לאכול מספק סכנת עצמו אעפ"י שהוא כעת בריא אולם רק שהאויר מעופש ויש לחוש פן תדבקהו הרעה ח"ו.

 

צום יום כיפור לאישה בהריון

שלום וברכה!
אני בתחילת השליש השני להריון ב"ה, התייעצתי עם רופאת נשים לגבי צום ביום כיפור והיא אמרה נחרצות לא לצום ולשתות לשיעורים. אני מרגישה סה"כ טוב, למעט בחילות ועייפות.
משיטוט באינטרנט כל מה שאני רואה זה שאם אין מצב חירום או מצב רפואי בעייתי, צריך לצום עד שמרגישים לא טוב. שאלתי היא כזאת:
1. למה ההלכה גורמת לנו "ללכת לקצה"? הריון זה דבר רגיש ועדין, למה להגיע למצב שמרגישים לא טוב?
2. למי אני אמורה להקשיב במצב הזה? לדעה הנחרצת של כל השו"תים ברשת שאומרים לצום ללא כל התלבטות, או לדעה הנחרצת של הרופאה?
תודה רבה!

התשובה:

שלום וברכה.

טוב מאוד שאת פונה לבירור לפני הצום. כך מתאפשרת התארגנות נינוחה ומדוייקת – וגם אפשר לשאול יותר ולברר.

אפתח משאלתך השנייה – למי עלייך להקשיב? לרופאה או לשו"תים באינטרנט:

כדי לדעת כיצד לנהוג בצום צריך לקבל חוות דעת רפואית. כאשר הרופא/ה יראי שמיים ומכירים את חשיבות הצום, ניתן לסמוך על קביעתם. כך גם ביחס לרופאים שאינם דתיים אבל מבינים את חשיבות הצום.

תשובות כלליות באינטרנט אינן יכולות להוות תחליף לבירור מצבך הרפואי. לא אם הן תומכות נחרצות בשתייה לשיעורין ולא אם הם תומכות נחרצות בצום!

לכן, אם הרופאה המטפלת בך עומדת בקריטריונים של אדם המבין מהו צום יום כיפור ודאי שעליך להקשיב לה.

ומכאן לשאלתך הראשונה – צום יום כיפור בהריון:

ההלכה אינה גורמת לנו ללכת ל"קצה" בנושא הצום  אבל כן דורשת מאיתנו לעשות את המקסימום האפשרי באופן זהיר. ההתאמצות ביום הכיפורים נובעת מחומרת האיסור לאכול ביום הזה "וכל הנפש אשר לא תעונה ביום ההוא ונכרתה מעמיה וגו' כי יום כפורים הוא לכפר עליכם" (ויקרא כ"ג ל"ב) . צריך לזכור שגם אנשים שאינם בהריון עשויים להרגיש חלשים מהצום וגם לחוש מעט לא טוב. אך יחד עם זאת, אדם צריך להכיר את עצמו ואת גופו ולא להגיע למצב של סכנה. בהלכות חולה ביום כיפור ניתן לראות את הזהירות שההלכה נוקטת וההתייחסות לקולא במקרי ספק, כדי שלא להגיע אפילו למקום של ספק סכנה. (שולחן ערוך או"ח סימן תריח)

 במקרה שלך הרופאה אמרה שאת צריכה לשתות לשיעורין אולם אם הרופאה הייתה  אומרת שאת יכולה לצום היא בעצם אומרת שאת כמו אדם רגיל שהצום יחלישו אבל אין בו סכנה לך או לעובר. עליך כמובן להיות במנוחה, ואם יש צורך במנוחה מוחלטת.

לכן אישה בהריון שצמה צריכה כמו כל אדם חלש לדאוג לכך שתוכל באמת לנוח במהלך הצום ולהימנע מהליכה לבית הכנסת או טיפול בילדים. כמו כן עליה ללמוד ולהתייעץ לפני הצום זאת כיוון שמבחינה הלכתית ורפואית אם יש שינוי במצב עליה להתחיל לשתות לשיעורין או להפסיק את הצום לגמרי לפי ההנחיות. 

אשוב ואדגיש מבחינה הלכתית אסור להגיע לקצה. לכן כל אדם או אישה בהריון שחוות הדעת הרפואית לגביהם היא שיש להימנע מצום לכתחילה צריכים להישמע לה. 

לסיכום

כדי להיות מוכנה לצום על כל אישה בהריון לברר את מצבה מראש. במקרה שלך עלייך להישמע להוראות הרופאה ולשתות לשיעורין. אישה בהריון תקין ורגיל שלא קבלה הגבלה מהרופאה עליה להכין מראש שתיה לשיעורין (כפי שמפורט להלן) וגם להקשיב לגוף שלה כדי שתדע להפסיק את הצום במקרה הצורך. לכן כדי להיערך נכון לצום חשובה מאוד שיחה אישית עם רב או רבנית כדי לראות מה המצב האישי שלך ולוודא שאת יודעת כיצד לפעול.

מאחר שפנית אלינו בכתב ושאלת שאלה עקרונית על הצום אני כותבת הנחיות כלליות. מי שלא הולכת לשיחה אישית עם רב או רבנית יכולה להיעזר בהנחיות המצורפות כאן. על כל אישה שצמה לשים לב לגוף ולהימנע מסיכונים. כל אישה שצמה צריכה לזכור שכשם שהיא מתחילה לצום גם עליך להיות מוכנה להפסיק את הצום. אם לאחר קריאת ההוראות יש עדיין ספק איך לקבל החלטה לשינוי במהלך הצום צריך להתייעץ בעל פה עם רב או רבנית כדי שיוכלו לברר ולהדריך. חשוב שכל אישה תגיע למצב בו ברור לה כיצד לפעול במהלך הצום.  

הנחיות כלליות לגבי צום יום הכיפורים להריון תקין

  • מאחר שהצום הוא אתגר גופני– אדם חלש צריך להכין את גופו לצום באכילה ושתיה לפניו (פירוט במסמך המצורף) וגם להישאר בבית לנוח במזגן. 
  • הצום גובר על תפילה בציבור וגם על טיפול בילדים (בן הזוג או אדם בריא אחר צריך לשאת בנטל זה ולכן ההנחיה גם לבן הזוג היא לא להיות בבית הכנסת אלא לקחת את האחריות על הטיפול בילדים נוספים אם ישנם).
  • יש להערך מראש לשתיה לשיעורין לפי ההנחיות המצורפות.

אני מצרפת את ההנחיות של הרב מאיר נהוראי לנשות הקהילה שלו בהן מפורטות מספר נקודות שהעלתי.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,

הריון בריא ולידה טובה בעזרת ה'.

יעל

הוראות לאשה בהריון תקין ורגיל ביום הכיפורים

כל זמן שמדובר בהריון סדיר ללא כל בעיות, וכל זמן שאת מרגישה בטוב הרי שאת חייבת לצום. ושתי המלצות חשובות:

  1. לשתות הרבה לפני יום הכיפורים במיוחד מיץ ענבים ולאכול ענבים.
  2.  במהלך יום הכיפורים יש לנוח בבית, לשכב במיטה. יש להוריד ממך את עול הטיפול של הילדים במיוחד בשעות הקשות של הצום. הצום הוא מהתורה ותפילה במנין הוא מדרבנן. לכן, חשובה התענית שלך יותר מתפילה במנין שלך או של בעלך. 

 

ברגע שאת מרגישה סחרחורת או הרגשת חולשה מעבר לחולשה של הריון וצום, הקאה ובחילות עליך להתחיל לשתות נוזל מזין (כמו מיץ ענבים) לפי שעורים. להלן ההוראות:

 

    1. לגבי שתיה אנו נוהגים לשתות פחות משעור שהלכתית זה קל יותר.
    2. שתיה לשעורים היא "פחות מלוא לוגמיו" דהיינו מכניסים מים לצד אחד של הפה עד שכל הצד מלא במים. פולטים לתוך בקבוק מדידה (כמו בקבוק של תינוק) זה שעור מלוא לוגמיו (אצל אדם ממוצע זה 40 CC)  כדאי למדוד בכל מקרה לפני יום הכיפורים. 
    3. במהלך היום אתה שותה פחות משעור זה (אם יצא 40 cc לשתות פחות משעור זה) כל 9 – 10  דקות. כך את שותה פחות משעור אבל בסך הכל במשך היום את שותה כמות מרובה. במידה ואת זקוקה ליותר הרי שאת  רשאית לשתות כל 5 דק' . 
    4. במקרה של סכנת התייבשות או צירים שאת משערת הנם צירי לידה (בניגוד לצירים מדומים), או ירידת מים או דימום עליך לשתות כרגיל.  
    5. במידה ויש צורך  באכילה  השעור הוא 30 גרם כל עשר דק' ויש שמודדים לפי נפח דהיינו דוחסים את האוכל לתוך 30 סמ"ק. לכן, טוב למדוד לפני כן כדי לדעת בדיוק.

 

 

לסיכום: במקרה של הריון רגיל רוב רובם של הנשים עוברות את הצום ללא בעיה ואין לחשוש. כל ההוראות שכתבתי מיועדות לשעת הצורך על מנת שלא נסכן חלילה את העובר או האשה. חשוב מאד לזכור כשם שנכון להתחיל את הצום כך חשוב להפסיק את הצום כאשר התחלת להרגיש את התחושות כפי שפרטתי במסמך. 

 

קניית דגים טריים בחנות דגים לא כשרה

שלום,

שאלתי בנוגע לדגים מחנות דגים של גוי, לא כשרה. גדלתי בחו״ל ושם קונים דגים מהחנות השכונתית שמוכרת גם פירות ים בלי לשאול שאלות. המוכרים גם מכינים את הדגים עם אותם כלים שבהם נוגעים בדגים לא כשרים. לא קיימות חנויות דגים כשרות.

מה הדין כאן בארץ? האם מותר לקנות אצל דייג שמוכר גם דגים לא כשרים ולבקש שיכין את הדגים?

מה הבעיות ההלכתיות בעניין?

תודה מראש

 

תשובה:

שלום רב.

שאלתך שאלה טובה! 

ידוע שסימני הטהרה של הדגים כוללים סנפיר וקשקשת : "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ".

השו"ע פוסק מהו הסנפיר – "הוא ששט בו" ומהי הקשקשת "הקליפות הקבועות בו".

כמו כן, נפסק להלכה שכל שיש לו קשקשת-  יש לו גם סנפיר (ולא להפך) ולכן אם מצא דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחפש גם סנפיר.

מעבר לכך, דגים אינם צריכים הליך של שחיטה כלשהי. מותר לאכול את הדג נא ואין בו איסור של "אבר מן החי").

 

יוצא מכך שיש אפשרות של קנית דגים שאינם מעובדים ללא השגחת כשרות בתנאי שהדג מזוהה כדג כשר או שהשאירו עליו את הקשקשים כסימן לכשרותו.

כשהדג איננו מוכר (או בקניית שומן דגים וכד') יש צורך בהשגחה של הרבנות.

 

לפי זה, אדם הקונה דגים מדייג או קונה במקום ללא הכשר, צריך שיבדוק את כשרות הדג בעצמו. כמו כן, עלולים להיות חרקים וטפילים שונים. הדבר שכיח ביותר. לכן בקניית דג במקום לא מוכר, עם קניית הדג יש לבדוק היטב אם אין עליו טפילים.

 

לגבי כלים שמשתמשים בהם גם בדגים שאינם כשרים:

אין העברת איסור דרך הכלי מדג לדג מכיוון שהכל קר אבל יש לוודא שהכלים נקיים כדי שלא יתערבב חלק מדג שאיננו כשר לדג הכשר, זה כולל את משטח העבודה שצרך להיות נקי לגמרי ושהסכין תהיה נקיה וללא שומן מדג אסור (שטיפתה עם סקוצ' וסבון).  

כמו כן, יש לשטוף היטב בבית את הדג.

אם חתכו בסכין טריפה ושומנית יש מקום להחמיר ולהוריד ממקום החיתוך עובי של קליפה מהדג. 

 

וכעת אתייחס להבדל בין חו"ל לישראל-

כל מה שכתבתי עד כאן נכון עקרונית לחו"ל ולישראל מדיני כשרות,

יחד עם זה אינני רואה סיבה לקנות בארץ בחנויות שאינן כשרות ושמוכרות מוצרים שאינם כשרים. יש לדון אם יש כאן דין של סיוע לעוברי עבירה, וגם אם לא, יתכן ויש כאן בעיה של מראית עין. (מי שרואה אשה שומרת תורה ומצוות קונה בחנות שאיננה כשרה, עלול לטעות שאפשר לקנות שם את כל הדגים).

 

אם מדובר על קניה מהדייג באופן ישיר ואין כאן פרהסיא, העניין פשוט יותר ובשעת הצורך, יש להקל.

נראה לי כי במדינת ישראל בימינו יש די חנויות דגים כשרות כדי לחזקן ולקנות מהן.

 

בהצלחה רבה וכל טוב

בת שבע

האם מומלץ להוסיף שם והאם אפשר שם לועזרי?

ברצוני להוסיף שם נוסף, אף פעם לא הרגשתי מחוברת ככ לשמי, השם שלי אף פעם לא היה נפוץ, אך אני קרויה על שם סבתי, לה יש אופי חזק מאוד.
ברצוני להתייעץ האם מומלץ להוסיף שם במקרה כזה. והאם שם לועזי יכול להיות בסדר? חשבתי על השם ז'קי- על שם סבתי ז'קלין, מרגיש לי יותר מחובר אליה מגילי

 

תשובה

שלום יקרה,

בתקופה האחרונה ישנה תנועה הולכת וגוברת של שינוי שמות ותוספת שמות. אני רואה בשאלתך דוגמא ראויה לשבח לכך שאינך עושה מעשה ללא בירור מקדים וללא חשיבה.

הנושא של שמות ומשמעותם, ובתוכו השאלה של שמות לועזיים הוא נושא רחב ונוגע בעולם הקבלי, אינני מצויה בנבכי עולם זה, אם תרצי הפניה למומחה בעניין אשמח להפנות אותך.

באופן כללי נראה לי שאם את מרגישה שהוספת השם ג'וליה או ג'וליט, על אף היותם שמות לועזיים, מחברת אותך לסבתא שלך ומכבדת אותה, אין מניעה מהוספת אחד משמות אלו. לאורך ההיסטוריה יהודים נקראו בשמות לועזיים רבים. אין בכך איסור הלכתי למרות שישנם רבנים הסוברים שזה לא אידיאלי (למשל אגרות משה או"ח ח"ה סימן י').

 

בהצלחה, וכל טוב.

רחל

 

האם מותר לצייר דמות אדם מתוך צילום?

שלום,
אשמח אם רבנית תוכל לענות לי על כך.
למדתי רישום, ובין היתר היה לימודי דיוקן גוף. לא עבדנו עם ציור מודל, אבל רציתי לדעת האם מותר לי בבית לצייר דמות כזו מתמונה כדי להתאמן על מבנה הגוף? או שהאימון מותר רק על ציור שלד?

 

תשובה:

שלום רב,

שאלתך כמו שאלות נוספות בנושא אומנות והלכה נידונו בבהירות ובלשון עכשווית בספרו של הרב דוד אברהם ספקטור ז"ל "שו"ת אומנות" (עוד פירוט על הרב דוד ספקטור וספרו בהרחבה שלמטה).  אני ממליצה מאוד על הספר אם ביכולתך להשיגו לקריאה כללית. על חלק מפסיקותיו יש שחלקו אולם בנושא שאת שואלת הדברים מוסכמים.

אביא את המסקנות הלכה למעשה, וטעמן בקצרה, לפירוט מקורות עייני בהרחבה:

  1. מותר לצייר דמות של אדם שלם, כך פסק השו"ע  (יורה דעה קמ"א סעיף ד') בעקבות הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק ג' הלכה י') שסייג את האיסור לעשות דמות אדם שלמה רק כאשר הדמות בולטת.
  2. יש מי שמהדר לא לצייר תמונת אדם שלמה בשל ראשונים שכתבו לאסור, ראשונים אלו לא נפסקו בשולחן ערוך ולכן כאמור מותר לעשות כך. גם הראשונים שאסרר התירו ציור חלקי. 
  3. יש שנהגו מנהג חסידות ופרישות לא לצייר או לצלם כלל אדם, ואף מנעו מאחרים לצייר או לצלם אותם. דוגמא לכך הוא החכם צבי. הנוהגים כך מתבססים על ראשונים שחלקו על הרמב"ם ופוסקים שחלקו על השולחן ערוך. אולם כאמור זוהו מנהג חסידות ופרישות.

לכן לשאלתך – מותר לך לצייר מתמונה, וגם מהתבוננות בדמות אדם שלמה מאחר שהציור הוא דו מימד ולא תלת מימד. כמו כן רוב הרישומים והציורים של לומדים וציירים היום יש בהם חסרון בדמות בשל היכולת של הרושמים ומסיבות נוספות (יותר הרחבה בדין חסר ראי בהרחבה – וניתן להאריך עוד אבל קצרתי בתשובה זו). חסרון מתיר אף פיסול ולכן רישום כפי שאת מתארת יהיה מותר גם לדעת החסידים והפרושים. 

ראי ברכה בעמלך ולימודך,

יעל

 

הרחבה:

הגמרא דנה במסכת עבודה זרה בפרק שלישי באיסורים של עשייה, והחובה להרוס עבודה זרה. במהלך הדיון דנה הגמרא על פרצוף אדם:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב

תניא: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם! אמר רב יהודה בריה דרב יהושע, מפרקיה דרבי יהושע שמיע לי: לא תעשון אתי – לא תעשון אותי.

כלומר, התנאים הורו שאסור לעשות פרצוף אדם, ורב יהודה מסביר שלמדו כך מהפסוק משמות פרק כ,כ: לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: חכמים דרשו את המילה "אתי" בפירוש – "אותי"

מסביר הריטב"א שכוונת הדרשה היא הביטוי של התורה בספר בראשית: בצלם אלקים עשה אותו, כלומר שיש בדמות האדם קשר לדמות הקב"ה עצמו וזאת על דרך משל! אולם למרות היות הקשר על דרך משל יש איסור משום כבוד שמים על פרצוף אדם. 

בהבנת הגמרא הזו נחלקו ראשונים ופוסקים – מהו פרצוף האדם שנאסר ואיזו עשייה נאסרה:

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם לומד מהגמרא שיש איסור על דמות אדם רק אם היא בולטת אבל אם היא שקועה או שטוחה מותר לעשותה לנוי.

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג

אסור לעשות צורות לנוי ואף על פי שאינה עבודת כוכבים שנאמר לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים, ואין אסור לצור לנוי אלא צורת * האדם בלבד, לפיכך אין מציירים לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן ואם צר לוקה, אבל אם היתה הצורה ג מושקעת או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות ד או צורות שרוקמין באריג הרי אלו מותרות.

הרמב"ם לא נתן טעם לדבריו אולם הר"ן  (ע" מ"ג דף י"ט מדפי הרי"ף) הסביר בביאור שיטת הרמב"ם שהסיבה לכך היא שדמות אדם היא תלת מימדית – בולטת ולכן כאשר מציירים אדם בדו מימד בעצם מצייירם אדם חסר. האיסור קיים רק כאשר מצייר / מפסלים דמות שלמה אולם אם מפסלים ללא עין או עם אף שבור מותר, כך גם ציור של אדם בדו מימד הוא בעצם פגימה וחיסרון ולכן הוא מותר.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בניגוד לרמב"ם פירש בגמרא שדמות אדם נאסרה בין בבולטת בין בשקועה כיוון שהיא חלק מהמדור העליון

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב

ואסיקנא דדמות שמשין אפילו שבמדור התחתון אסורים. ונראה לפרש ולומר דלא שנא בולט ולא שנא שוקע, וכן בפרצוף אדם, דלא תעשון כתיב ולא פליג רחמנא בין בולט לשוקע, אלא בשאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא, והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואף על פי שאחרים עשו לו אסור להניחה,

הרמב"ן מסביר שהסיבה לאיסור היא שיש חשד שהאדם שיצר את הציור עובד לאותה דמות ולכן אסור. גם הראב"ד והר"ן הסכימו לשיטת הרמב"ן.

פסיקת ההלכה

הטור הביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, והשולחן עורך הביא רק את דעת הרמב"ם להלכה:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמא סעיף ד

אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ד' פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו …במה דברים אמורים, בבולטת. אבל בשוקעת, כאותם שאורגים בבגד  ושמציירים בכותל בסמנין, מותר לעשותם.

הט"ז (אחד מנושאי הכלים על השולחן ערוך) תמהה כיצד השמיט השולחן ערוך את דעת הרמב"ן, וחלק עליו ופסק כשיטת הרמב"ן לאסור ציור שטוח.

הש"ך (נושא כלים נוסף של השולחן ערוך) חלק על הט"ז וראיותיו ופסק כשו"ע.

הרב קוק בשו"ת דעת כהן כתב תשובה קצרה המתייחסת למחלוקת פוסקים זו:

שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סו

ב"ה פעה"ק ירושלם תובב"א, ב' מ"ח תרפ"ו. אדון יקר מר אברהם נימן, צייר אקדמי, שלו'. 

בתשובה על שאלתו, אם יש איזה מניעה ע"פ דין תורה, מלצייר ציורים של תמונות, של יהודים חרדים. 

אתכבד בזה להודיעו, שישנם חסידים שהם נמנעים מלצלם את תמונתם, וכן אינם נותנים רשות לציירים לצייר את צלמם, בצבע על היריעה, ויש לדבריהם מקום בשיטות של פוסקים, וקל – וחומר במהלך החסידות והפרישות. 

אבל ההלכה הפשוטה, שנתפשטה בישראל ע"פ דין השולחן – ערוך, היא, שלצייר צורת אדם בצבע על הלוח, וה"ה לצלם צלום פוטוגרפי, אין איסור מצד הדין, וכן נפוץ המנהג גם אצל חלק הגון מיראים וחרדים, כשיש בדבר צורך של מצוה, וחבוב התורה והיהדות, או שאר ענין מוכרח ונחוץ. 

וראוי מאד להדר, שלא יהיה הציור שלם לגמרי, כלומר יחד עם הרגלים, כי – אם הצד העליון לבדו, שהוא עיקר תפארת האדם והבלטתו האופית הרוחנית, שזהו המבוקש האידיאלי של הטובים שבציירים ובעלי האמנות. 

ולאות אמו"צ הנני בזה חותם בברכה. 

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

 

הרב קוק מדגיש כי התפשטה ההלכה בכל ישראל על פי דין השולחן ערוך להתיר ציור וצילום. ומציין שיש חסידים ופרושים שנמנעו מכך שיצלמו את דמותם. כיום אנו רואים גם כפי שכתב הרב קוק שהצילום נפוץ בקרב רוב גדול של רבני וגדולי ישראל גם אצל חרדים, לכן נראה פשוט שאת יכולה גם כן ללכת בדרך זו כפסק השולחן ערוך והפוסקים בעקבותיו.

כמו כן נראה לי (גם מהנסיון) שציור ואימון ברישום לא מגיע לתוצר שלם של גוף האדם ותמיד יש בו פגם שממילא יצור חסרון. כאמור, חסרון מתיר אף פיסול בתלת מימד – כך שגם לדעות החסידים לא יהיה איסור בציור שאת עוסקת בו.

 

מה אישה יכולה לעשות כשלא יכולה לשמוע קול שופר בר"ה?

שלום, תאריך הלידה המשוער שלי אמור להיות בראש השנה או בימים שלפניו. מכיוון שילדתי את ילדיי הקודמים בניתוח קיסרי, יש סיכוי שגם הפעם אלד בניתוח. לכן יש סיכוי שאני לא אצליח לבוא לבית הכנסת לשמוע את התקיעות. אנחנו גרים ביישוב קטן, ונצטרך להישאר בבית בחג, כדי שבעלי ישלים מניין. מה אפשר לעשות?

תשובה:

שלום לך. אני מאחלת לך שהלידה תעבור בשמחה ובקלות, ושתחזרי לביתך במהרה בידיים מלאות. מכיוון שישנו סיכוי שלא תוכלי לצאת מביתך, הפתרון הטוב ביותר במצבך, הוא להזמין הביתה בעל תוקע, שישתקע עבורך. אם פתרון זה אינו אפשרי, ותיאלצי לוותר השנה על שמיעת התקיעות, נשאלת השאלה כיצד נוהגים לאחר מעשה.

תשובה בקצרה

לאורך הדורות נשים קיבלו על עצמן את מצוות השופר למרות שהן פטורות ממנה, היות שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. מכאן עולה השאלה אם קבלה זו מחייבת כל אחת ואחת, או שמא מדובר בקבלה אישית של כל אשה באופן פרטי, בעקבות מנהגה לשמוע קול שופר בכל שנה. אם קיימת קבלה כללית או אישית, אישה שלא תשמע שופר צריכה לעשות התרת נדרים, או שבעלה יכול להיות שליח להתיר עבורה את הנדר. הנוהגות כרב עובדיה יוסף לא חייבות לעשות התרת נדרים (במיוחד כשמדובר במקרה של אונס ולא כוונה לבטל את המצווה מכאן ואילך), והרוצות להחמיר בכך רשאיות. 

תשובה בהרחבה

מצוות שופר היא מצווה מדאוריתא, שנאמר וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ… י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם, (במדבר כט, א), אך רבותינו ניסו לתת לה טעמים שונים. אם להמלכת הקב"ה עלינו, או להזכיר לפניו את זכות עקדת יצחק (מסכת ראש השנה דף טז ע"א – ע"ב), אם לעורר לתשובה ולקרוא למלחמה מול ייצרנו (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד, וספר החינוך פרשת פנחס מצוה תה), אם להביע שפלות כלפי ה' – מן המיצר קראתי י-ה, ולרמוז על מתן תורה ובריאת העולם, מעין אתחול מחדש (ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות מו), ואם לעורר רחמים כתרועות המלחמה על המקטרגים בהזכרת שופר הגאולה (חידושי אגדות למהר"ל ראש השנה דף יא עמוד ב).

שמיעת קול שופר נכללת בקבוצת מצוות העשה שהזמן גרמן, בשל חיובה בזמן מסוים (וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ), מסיבה זו נשים פטורות ממנה (להרחבה עייני בתשובתי בנושא לבישת ציצית לנשים). אמנם, יש בה ייחוד, שכן נשים במהלך הדורות קיבלו על עצמן חיוב לשמוע תקיעות, ולכן יש בזה פן חמור יותר מיתר המצוות שנשים פטורות מהן.

להלכה נפסק שנשים רשאיות להשתתף במצווה למרות הפטור: אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן בעל תוקע לאחר שיצא כבר ידי חובתו, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפט סעיפים ג, ו), והרמ"א מוסיף שעל פי המנהג, נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. בשאלה האם לברך על מצוות שכאלה נחלקו הפוסקים, ראי הרחבה בנושא הזה בהמשך. 

באשר לאשה שנמנע ממנה להגיע ולשמוע את התקיעות, יש מי שסבור, שחל עליה חיוב אישי מתוקף קבלת הדורות, ועל כן היא נדרשת להתרת נדרים. וכך כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת נצבים אות יז): רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב, ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת … תעשה התרה בערב ר"ה על קבלת המנהג. גם בעל כף החיים (או"ח תקפט) סבור כי עליה לעשות התרת נדרים אך מטעם אחר, משום דמנהג זה יש בו מצוה שמקבלת שכר, כלומר, על פי הכלל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ניתן ללמוד, שאף למי שאינו מצווה ישנו שכר, כך כתב גם הרמב"ם בעניין תלמוד תורה ( תלמוד תורה פ"א הי"ג). למעשה, כבר בדורות הקודמים הקפידו הנשים על שמיעת שופר, מה שהביא את הפוסקים לראות בכך מעין חיוב המוטל עליהן (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן א, ספר מהרי"ל, הלכות שופר). 


אך מן הצד השני סבור הר"ע יוסף, כי הפטור עומד בעינו, ומשום כך אין צורך בהתרת נדרים, והרוצה להחמיר בכך, בעלה יוכל לכוון עליה, בזמן שעושה התרת נדרים לעצמו, וכפי שנכתב בעניין היות הבעל שליח להתרת נדרי אשתו (שו"ע יורה דעה סימן רלד סעיף ב), מה עוד שמדובר באונס, ואין זה ביטול המנהג לגמרי. ואילו אשה הרוצה לבטל לגמרי את מנהגה לשמוע שופר, עליה לעשות התרה (יחווה דעת חלק ב סימן ע). ואילו הרב מרדכי אליהו הביא את פסיקת הבא"ח, ומנגד פטר במקרה של אונס (עלון קול צופייך 365).

 

מן האמור עולה, כי נשים אשכנזיות, וכן ספרדיות הנוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, צריכות התרת נדרים, ובכל אופן יכולות לעשות את בעליהן שליחים עבורן משום אשתו כגופו (שו"ע יורה דעה סי' רלד, סעיף נו ורב פעלים חלק ד אורח חיים סימן לד). אישה ספרדיה הנוהגת לפי הר"ע יוסף אינה חייבת מעיקר הדין לעשות התרת נדרים אלא אם כן תרצה להחמיר על עצמה. 

בברכה, 

עידית

 

הרחבה

האם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. 

בבסיס המחלוקת מונחת השאלה האם אנו רשאים להזכיר שם שמים שלא לצורך (ברכה שאינה צריכה, והכלל שספק ברכות – להקל) משום האיסור לשאת את שם ה' לשווא. הרמב"ם (ברכות פ"א הט"ו) אוסר זאת ובעקבותיו גם השו"ע, ואילו תוס', רא"ש ור"ן (ראש השנה לג, ע"א) מתירים, וכך גם הרמ"א. האוסרים מדגישים את אי שייכותה של האשה למצווה, שכן היא לא צוותה עליה, וכיצד תוכל לומר "וציוונו"?, אך המתירים מדגישים את שייכות האשה למצווה מתוקף היותה חלק מכלל ישראל, והרי אנו אומרים "וציוונו", ולא "וציווני", ובנוסף לזה, יש גם לאשה שכר על קיום המצווה כמי שאינו מצווה ועושה, מה שמלמד על שייכות כלשהי.

מחלוקת זו המשיכה בדורות מאוחרים יותר, לדוג' כף החיים (או"ח סימן תקפט) מתיר לנשים לברך על פי שו"ת מן השמים (סימן א), וכן ציץ אליעזר (חלק ט סימן ב), אך יביע אומר (חלק א – אורח חיים סימנים לט, מ וכן במקומות נוספים) אוסר, מכיוון שסובר שאין מנהג לברך, ואם ישנו, אזי מדובר במנהג טעות.

השאלה בנוגע לברכת המצוות משקפת למעשה גם את הבנת מהות החיוב כלפיהן.

האם צריך ליידע את הבעל כל פעם כשנותנים תרומה?

ברצוני לשאול: האם בני זוג צריכים ליידע אחד את השני במידה ונותנים תרומה /צדקה. על כל סכום שהוא או האם זה תלוי בגודל הסכום או בקבוע או חד פעמי?

 

התשובה

תקשורת טובה בזוגיות  מייצרת מצב שזוג מידעים אחד את השניה בהכנסות ובהוצאות ויש הסכמה ידועה על מה מדווחים אחד לשניה ועל מה לא. השאלה תשאל כשאין הסכמה בין בני הזוג האם יהיה מותר לאחד הצדדים לתת תרומה ללא ידעתו ונגד הסכמתו של הצד השני? 

השאלה הזו נדונה כבר בבריתא במסכת בבא קמא (קי"ט עמוד א) "גבאי הצדקה לוקחין מהאישה דבר מועט ולא דבר מרובה". (הערה 1 בהרחבות) לא שואלים אם לאשה מותר לתת צדקה אלא האם אפשר לקחת מבלי לדעת האם בעלה יודע. התשובה הניתנת היא שניתן לקחת דבר מועט שלא ייצור חילוקי  דעות. הגמרא  הזו יוצאת מתוך נקודת הנחה שהכספים הם של הבעל כנהוג בתקופת חז"ל ולאחריה ולכן האשה לא יכולה לתת יותר מדבר מועט ואם יינתן יותר יחשב גזל (רמב"ם מתנות עניים ז' י'ב, שו"ע רמ"ח ד). 

לעומת זאת הגמרא מכירה בצורך של החברה שנשים יהיו שותפות בניהול הבית ולכן קובעת שאשה יכולה לשאת ולתת בכספי ביתה והחלטותיה קיימות ומעשה זה לא ייחשב גזל  (בבא בתרא נב ע"מ ב).  וכך פסק הראב"ן (בשו"ת סימן קט"ו) שלדעתו ניתן לקבל מן האישה אפילו "דבר מרובה" לצדקה, שהרי הרבה נשים מתנהלות בכספי המשפחה, ויש להניח שגם בענייני צדקה האישה פועלת בהסכמת הבעל. יש חולקים על הראב"ן ( מהר"ם בשם הרא"ש). הים של שלמה מביא את כל הראשונים לפניו ופוסק שהכל לפי האיש והאישה ולפי ההסכמים שביניהם.

המהר"ם מינץ (שו"ת סי' ז) הלך צעד אחד קדימה, ברור לו שאשה יכולה לתת צדקה בתוך יכולותיהם הכלכליות של בני הזוג  ואפילו אם נתנה יותר מכך הבעל לא יכול למחות. 

היום כשאיש ואישה יחדיו מפרנסים והאישה מרוויחה הרבה מעבר למזנותיה ברור שאישה יכולה להוציא כספים כראות עיניה וכך פסק ערוך השולחן  (יו"ד סי' רמח סעי' יב) "דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה " לכן ברור שמותר לגבאים לקחת צדקה מאשה שיש לה הכנסה. וגם אם אין לה הכנסה עצמאית בני הזוג נחשבים שותפים מלאים בכספי המשפחה. (הערה 2 בהרחבות)

 

לסיכום: להלכה אישה יכולה לתת צדקה ללא רשות בעלה. המלצה טובה וכלכלת בית נבונה היא  ששני בני הזוג יהיו מודעים להכנסות והוצאות הדדיות ולהחליט יחד על הוצאות חריגות. לכל משפחה יש את ההסכמים היחודיים לה, מה מצריך הסכמה משותפת ומה לא ואין זה תקין שאחד מבני הזוג ימנע מהשני להוציא כספים על דעת עצמו. 

 

בתקווה שתזכו לתת צדקה יחדיו ולתקן עולם במלכות שדי

בתיה קראוס

 

הערות

(1). וכך פסק הרמב"ם והשו"ע. הם מוסיפים  שני דברים:

(א). שדבר מרובה יהיה בחזקת גנוב כי הכסף הוא משל הבעל (גם כספים אישיים שלה הם בחזקת בעלה כי זכאי ברווחים שלהם) 

(ב). דבר מועט הוא יחסי הכל תלוי ברמה הכלכלית של בני הזוג. 

(2) נלמד מהלכות גירושין שמחלקים היום את הרכוש באופן שווה.

(3) דעתו של הרב אבינר

http://shlomo-aviner.net/index.php?title=%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8_%D7%9B%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D_%D7%A2%22%D7%99_%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%9C_(%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8)

 

(4) לקריאה נוספת – אליהו שוורץ – תרומה שלא מדעת. מאמר מאתר דעת

  http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/196-2.htm

 

מקורות

1.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א

ת"ר: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות; אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה לראשה; וכולן שאמרו להטמין -אסור; גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה; והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט; רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו. א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! א"ל: הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו

 

2. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יב

אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואף על פי שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר, גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן. 

 

3.שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמח סעיף ד

גבאי צדקה, אין מקבלין (ג) מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא (ד) דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא י אסור לקבל מהם. 

 

4.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב

כן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא – עליה להביא ראיה. מאי וכן? מהו דתימא: אשה כיון דשביחא לה מילתא, דאמרי קא טרחא קמי יתמי – לא גזלה מיתמי, קא משמע לן. 

 

5. שו"ת הרא"ש כלל יג סימן יא

וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה. נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק. ורבינו מאיר ז"ל לא הי' פוסק כך. ועל צדקה שנדרה נראה לי שאע"פ שמקבלין מן הנשים דבר מועט הני מילי מסתמא דאמרי' מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו. אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו והמקבל ממנה הרי זה גזל. אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה. ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום. 

6.ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן נט

וראב"ן כתב בספר צפנ"ת פענ"ח, שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן, לוקחין מהן כל דבר. וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה. ומ"מ נראה, דוקא הכל לפי הבעל והאשה. דלפעמים עיקר השתדלותם בתוך הבית, ואינה אפוטרופוס על דבר מרובה. ואף אם היא אפוטרופוס. מ"מ אין הבעל מרשה לה, אלא כדי להוציא לצורך הבית. או אפי' קצת לקנות או למכור, כדי להרויח. אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה. אם לא שהיא אשת חיל, ומחייה את בעלה, דאז אפילו סך מרובה מסתמא מרשה לה בעלה. וניחא ליה, שאם ימחה תפסיק מלישא וליתן. סוף דבר הכל לפי הענין והסיבה. 

7.המהר"ם מינץ (שו"ת סי' ז)  

" בעלת צדקה רצתה לתת לקרוביה דבר נכון לפי עושרה שלא היה בעלה מצי למחות בידה כדתניא המדיר את אשתו וכו' שמע מינה כל מה שדרך נשים לעשות אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס לא מצי הבעל למחות בידה הכי נמי לא שנא, ומה לדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה"

8. 'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמח סעי' יב) כותב:

ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה [מל"מ פכ"א מאישות בשם הרשב"א ומהרי"ט ע"ש] ולפ"ז מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה ואף דלא ברירא לן דין זה מ"מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דעה זו