אני אוהבת מאוד לשיר. אני עובדת במקום עבודה מעורב – בנים ובנות. אני מאוד מתוסכלת כיוון שהבנתי שאני לא יכולה לשיר בחופשיות בגלל "קול באשה ערווה". אני לא מבינה מה הבעיה בזה שאני שרה? שהבנים יתגברו על עצמם! בנוסף לזה, אני לבושה בצניעות, אז מדוע על פי ההלכה גבר יכול לשיר בחופשיות ואישה יכולה לשיר רק בפני נשים?
תשובה:
שלום לך ותודה על הפנייה.
את מעלה סוגיה טעונה, שבנוסף לצדדיה ההלכתיים, יש לה גם פנים חברתיות, ערכיות ומגדריות.
אני מזהה בתוך שאלתך בעצם שתי שאלות –
הראשונה – שאלה עקרונית על חוסר הסימטריה המובנית בהלכות אלו בין נשים לגברים, וקושי בכך שלכאורה מצופה מהנשים להצניע את עצמן ואת קולן כדי שהגברים לא יכשלו.
והשנייה – שאלה מעשית על היכולת שלך לשיר בחופשיות בציבור מעורב ועל משמעות המושג "קול באשה ערווה" בימינו. אני מבינה משאלתך שמדובר בשירה חברתית לא מקצועית, כלומר לא בפיתוח קריירה של זמרת אלא בשירה בציבור ובביטוי מוסיקלי חובבני במסגרת חברה מעורבת.
אנסה להתייחס לשתי הרמות שבשאלתך.
אכן סוגיה זו נלמדת לחלוטין מנקודת מבטו ודרך אוזניו של הגבר השומע. הביטוי "קול באשה ערווה" מופיע בתלמוד (המקור המרכזי בברכות כד, ע"א) כמימרא של האמורא שמואל לגבי זמן קריאת שמע. קריאת שמע דורשת כוונה וריכוז לקבלת עול מלכות שמיים ויש חשש שדעתו של הגבר הקורא תוסח על ידי מחשבות מיניות העלולות להתעורר אצלו משמיעת קולה של אשה. המימרא לגבי ה"קול" הנשי מובאת יחד עם מימרות לגבי חלקים נשיים אחרים שהם "ערווה" כלומר עלולים לפתות ולהסיח את דעת הגברים המתרכזים (טפח, שוק ושיער של אשה). באופן אירוני האסמכתא המובאת לכך שקול אשה הוא מפתה היא מהפסוק בשיר השירים "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה". הדרשה התלמודית קושרת בין הצליל הדומה של "ערב" לבין "ערווה" וכדרכן היצירתית של דרשות חז"ל הופכת את משמעותו המקורית של הפסוק, מיופי מושך למאיים.
לגבי חלות "קול באשה ערווה", עלו התלבטויות במספר הבנות מרכזיות: האם מדובר בניסוח פתגם המלצה לזהירות או באיסור ממש? האם מדובר גם בקול דיבור של אשה או רק בקול זמרתה? והאם מדובר רק בשעת קריאת שמע או שאסור לגבר לשמוע קול אשה בכל עת?
רוב הפוסקים המאוחרים הסכימו שמדובר באיסור של ממש ולא בהמלצה בעלמא, שהאיסור חל על שירת נשים ולא על קול דיבורן ושהוא התרחב מעבר לזמן קריאת שמע. השולחן ערוך מביא את האיסור גם בהקשר לקריאת שמע וגם בדיני התרחקות מן העריות: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד… ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה…" (שו"ע, אבן העזר סימן כא, סעיף א) ה"אדם" שצריך להיזהר הוא כמובן הגבר. ניכר גם שמדובר בחברה גברית נפרדת בכל תחומי החיים ולכן קול נשי במרחב הגברי נתפס כבולט ומושך תשומת לב חריגה.
במקביל, אם נעבור לעולמן של נשים, ניתן לראות כי לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות שרו בחברה ואף בטקסים דתיים. בתנ"ך אנו פוגשים שירה נשית ציבורית בשעות של הצלה וניצחון (שירת מרים, שירת דבורה, שירת הנשים המשחקות לדוד השב מהכות את גלית ועוד) וכן שומעים על נשים משוררות, מחוללות ומקוננות. במשנה אנו פוגשים את הבנות השרות לבחורים בכרמים בטו באב וביום הכיפורים (תענית ד, ח) ואת המקוננות, שצריך להזמין לכל הלוויה של אדם מישראל ואפילו עני (כתובות ד, ד). גם בהמשך הדורות ניתן למצוא מחקרים על שירת מענה של נשים בקהילות ישראל ובמיוחד בטקסי חיים כמו לידה, חתונה ומוות.
מתוך הפער הזה אני רוצה לעבור לשאלתך המעשית ולהציע כיוון שמיישב את העניין ומתאים למציאות חיינו, בה החברה מעורבת ונשים משולבות בכל תחומי החיים.
רגילות
הפוסקים הראשונים כבר הבחינו שהאיסור הוא בקול המעורר להרהורים, וכי קול המצוי ורגיל בסביבתו לא מושך תשומת לב ולכן אינו נחשב "ערווה". כך למשל לגבי שיער גלוי של רווקות שהוא מצוי ורגיל ולא מקדישים לו מחשבה נוספת. בניסוח של הראבי"ה מבעלי התוספות: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערווה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו" (ראבי"ה ח"א ברכות ע"ו)
לענייננו, אם בעבר החברה היתה נפרדת ושמיעת שירה נשית נחשבה לדבר חריג ומושך תשומת לב, מובן למה הוא היה מסיח את הדעת ומעורר. אך בימינו, בהווייה המודרנית, כאשר המרחבים המגדריים משותפים, התרבות הישראלית חובקת כל ולית אתר פנוי מקול נשי, ולו רק דרך פרסומות ושירים ברדיו, ממילא מצטמצם היקף האיסור. במציאות שלנו ניתנו היתרים ממוקדים ואנסה לפרוש אותם כאן:
שמיעת שירה מוקלטת
הרב עובדיה יוסף התיר לשמוע שירת אשה דרך הקלטה ברדיו או דיסק, כאשר לא מכירים את הזמרת באופן אישי, כך שלא יבואו להרהר בה (יביע אומר ח"ט, ס' קח, אות מג). מספרים עליו שהיה נוהג להתיישב בדעתו דרך שירתה של הזמרת המצרית אום כולת'ום ואף התיר לקחת את לחניה אל התפילה.
שירת קודש
כאשר מדובר בפיוטים, זמירות או כל שירת קודש – ודאי שהכוונה היא טהורה ומרוממת לשם שמיים, ולכן אין מקום לחשוש. בתשובה של הרב ויינברג מתחילת המאה העשרים, הוא מתיר לתנועת נוער מעורבת לשיר יחד: "יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה…שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר". הוא מוסיף טיעון מרגש משום כבודן של הנשים הדתיות המודרניות שבקיאות בכל אורחות החיים, ואי אפשר להדיר אותן דווקא מהחיים הדתיים: "…רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת". (שו"ת שרידי אש ח"א סי' עז)
לדעתי, זה יכול להסביר גם את המקומות במקורותינו בהם נשים שרו. ברגעים של רוממות והכרת תודה, הלב מכוון גבוה וההרהורים נוטים למקומות של קדושה, פליאה ויראה. הגברים ששמעו את שירת מרים, זה עתה ראו את ידו החזקה של הקב"ה שגָאֹה גָּאָה, והשירה היתה כלי דתי להביע את ליבם הגואה. כך ברגעים של קדושה וכך ברגעים של אבל. בשעת קינתן של מקוננות, אנשים חושבים על חלופיותם של החיים ולא פנויים למחשבות אחרות.
שירה בציבור
יש שהתירו שירה משותפת, בה הקול הנשי לא נשמע לבדו, אלא משתלב עם קולות אחרים, בהתבסס על הקביעה הלקוחה מהלכות שופר (בבלי ר"ה, כז, ע"א) ש"תרי קלי לא משתמעי", כלומר שני קולות יחד לא מובחנים זה מזה (שו"ת שרידי אש, ב, צז, וגם זה בעיקר לגבי שירת קודש). על פי עקרון זה הותרו השתלבות במקהלה (כמו שנהגו בצוות הווי של בני-עקיבא) או שירה בציבור, בדואט וכדומה.
שירה תמימה
בימינו, הרב דוד ביגמן (בעקבות ה"שדי חמד"), פוסק כי האיסור מכוון רק ל"שירת עגבים", כלומר שירת פיתוי חושנית שמטרתה לפרוט על מיתרי היצר. לעומת זאת, שירה תמימה והקשבה תמימה מותרות. הוא מציע להשתמש במספר הבחנות על מנת לשפוט אם השירה תמימה וראויה: מהם ההקשר והאווירה שבהם נשמעת השירה (הייתי מפרשת זאת במונחים של תפאורה, תאורה, אינטימיות ואופי הקהל), מהן המילים של השיר (נורמטיביות או פרובוקטיביות), מהו הסגנון המוסיקלי, ומה הלבוש ושפת הגוף של מי ששר ומי שמשתתף באירוע השירה. כל אלו עוזרים להבחין בין שירה מינית ומחפיצה האסורה, לבין שירה טבעית ותמימה המותרת. (ראי http://www.maalegilboa.org/article/0)
לסיכום, נראה בעיני שאת יכולה להיות שלמה עם עצמך ועם קולך במרחב הטבעי שלך שהוא חברה מעורבת שלמה ובריאה. את יכולה לשיר שירי קודש, פיוטים וזמירות בשולחן שבת ובאירועים דתיים, ואת יכולה להשתתף בשירה בטקסים ממלכתיים ובימי זיכרון. בכל המצבים הללו יש אווירה של קדושה או כובד ראש המנתבות את המחשבות למקום גבוה. מעבר לזה, אני מבקשת להמשיך את הקו המאפשר להשתלב בטבעיות בהקשרים חברתיים ו"תמימים" של שירה בציבור או פעילות חברתית מעורבת המשלבת שירה משותפת, נעימה ועדינה. באינטואיציה בריאה ובשכל ישר, חזקה עלייך שתדעי להבחין במצבים האסורים, בתוך ההקשר החברתי והקהילתי בו את מצויה. אני מציעה לך להשתמש בפרמטרים שהציע הרב ביגמן (אוירה, מילות השיר, סגנון מוסיקלי, לבוש ושפת גוף) כדי לעזור לך להכריע במצב של התלבטות.
וכדי לסגור בשאלה בה פתחנו, אודות חוסר הסימטריה בין גברים לנשים, אני מבקשת לסיים בציטוט מחסידי אשכנז: "מכל מה שכתוב בשיר השירים צריכים האיש והאשה להזהר כי יש בו משום ערוה" (ספר חסידים, תריד) – כלומר גם לנשים יש יצר ויש הרהורים והן צריכות להפעיל שיקול דעת מקביל. נראה לי נכון שגם אנחנו כנשים נבחן באותם כלים שהזכרנו שמיעת שירה גברית. במצבים בהם השירה של הגבר היא בוטה ומביכה, או יוצרת אינטימיות חושנית העלולה להוביל לקירבה לא רצויה – ברור שגם אנחנו כנשים צריכות להימנע.
בהצלחה רבה,
שנזכה שקולנו יהיה ערב במשמעות המקורית והטהורה של המילה.
תמר
