למה גבר מברך "שלא עשני אישה"? ולמה שמות הנשים בתנ"ך לא מוזכרות?
יש לי המון שאלות. אבל כרגע שתיים מטרידות אותי. להלן השאלות:
א. למה רוב הנשים בתנ"ך מופיעות לא בשמן? (רשת לוט, בת יפתח)
ב. למה גבר מודה לקב"ה שלא עשה אותו אישה? בגלל שקיבל הרבה מצוות? ספרו לי שנשים לא צריכות הרבה מצוות כי גם ככה הם מחוברות יותר לקב"ה. אז הוא אמור לקנא. בכל מקרה, אם הקב"ה היה עושה אותו אישה- היה אומר ברוך שעשני כרצונו ומתלונן בלב?
תשובה:
שלום לך, אני מודה לך על שאלתך המעניינת והמאתגרת.
נשים לאורך ההיסטוריה תפקדו בעיקר בתוך משפחתן .
העובדה כי חלק מהנשים המעטות הנזכרות בתנ"ך מופיעות ללא ציון שמן מתאימה לתקופת התנ"ך. והברכה בה הגבר מודה על חלקו- "שלא עשני אישה" אכן משקפת יתרון במעמדו של גבר ביהדות כמצווה ביותר מצוות.
איזו זכות נפלה בחלקנו שזכינו להיוולד בדור בו מקומן של נשים הולך ומתפתח והן זוכות לקחת חלק בכל תחומי החיים ובראשם בלימוד תורה וקיומה.
מכיוון ששאלתך היא שאלה שנוגעת בנושא שהמתח סביבו רב התשובה תהיה ארוכה מהרגיל ולמרות שגם כך אין ביכולתי להקיף את כל הנושא במסגרת זו ננסה להתייחס לעקרונות המרכזיים.
את שואלת על הופעת נשים בעלות שיוך משפחתי בלבד ,ללא שם, בסיפורי התנ"ך( ואפשר לשאול גם על מיעוט הופעת נשים בסיפורי התנ"ך בכלל..) וקו ישיר מחבר שאלה זו לשאלתך השנייה על ברכת שלא עשני אישה.
בשתי השאלות יש תמיהה-טענה על יחס לא הולם לנשים במקורותינו.
כאשה שעוסקת בהוראת תורה אני נפגשת בשאלה זו הרבה בוואריאציות שונות ואני חושבת שהיא מהדהדת בליבן של נשים רבות שחוות פער בין האופן בו העולם מתייחס לנשים כיום- כשוות ערך לבין המעמד שיש לנשים במקורות היהדות שהוא לעתים קרובות רחוק מהדרך בה אנו תופסות את עצמנו כנשים כיום.
פער כזה בין עולם של אמונה ומסורת לבין ערכים שהאדם הפוסט מודרני גדל עליהם בא לידי ביטוי בעוד תחומי חיים אך אין ספק כי זהו אחד מהתחומים המרכזיים והבולטים
זהו פער מהדהד וכואב מפני שהוא יוצר תחושה של זרות לזהותי כאשה בתוך עולם של אמונה ומסורת
ישנן כמה דרכים להתמודדות עם התנגשות ערכית מעין זו.
ישנה גישה בפרשנים שלפיה צריך להבין שאין באמת סתירה וכי מה שנראה כמעמד נמוך הוא למעשה הכרה אחרת בערכן של נשים.
כך בדוגמא שהבאת ביחס לברכות השחר.
הרב קוק כותב בעולת ראיה (א ע"א ע"ב) שברכת שעשני כרצונו היא ברכת הודאה על חלקה הטוב של האשה כמי ש"עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים,מהתכונה הישרה,כאשר עשה האלהים את האדם ואת העולם,את התוכן החמרי והרוחני שבהוויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר.."
ועם זאת פרשנות זו עם כל היופי שבה משאירה טעם של אפולוגטיקה והכללה שקשה להזדהות עמה.והיא גם פתח לשאלה הבאה-
האמנם אנו כנשים קרובות יותר לרוחניות?
במציאות בה נשים מכל המגזרים מעורות לגמרי בתחומי החולין של החיים האם יש תוקף לאמירה זו?
אני מעדיפה להציע דרך שונה במקצת שיש בה הבחנה בין דברים שמשקפים את רוח התקופה והיום אנו מתבוננים בהם אחרת ,לבין דברים שהם אמירה מהותית שאינה נוטה להשתנות.
בהתייחס לשאלותייך-
אשת לוט אינה נזכרת בשמה, כמוה גם בת יפתח וניתן להוסיף עליהן נשים נוספות כמו אשת מנוח ועוד.
תשובה מעמיקה תחייב עיון בכל אחד מהסיפורים הנזכרים והבנה של תפקיד הדמויות הנזכרות בו.
ועם זאת ניתן לראות כי יש כאן מגמה.
ניתן להגדיר זאת כך, עד לפני שנים לא רבות הצגתה של אשה ללא שם אלא רק דרך שיוכה המשפחתי נתפסה כהגיונית לחלוטין. נשים היו "אמא של" ו"אשתו של" וזו היתה זהותן בעיני הסביבה ובעיני עצמן לטוב ולרע. עד לפני כמאתיים שנה לא הגברים ולא הנשים בחברה ראו בכך כל פסול.
העובדה שהיום אנו מרימות על כך גבה מעידה על השינוי שהתחולל ביחס החברה לנשים בשנים האחרונות.
יש בין גיבורי התנ"ך נשים שהן דמויות מופת- האמהות, מרים הנביאה, דבורה שהיתה שופטה את ישראל, אסתר ועוד אך מדובר במיעוט ואפילו מיעוט מבוטל. רוב הדמויות שהתנ"ך מציג בפנינו הן דמויות גבריות. החוסר בולט במיוחד ברשימות התולדות שם מוזכרים רק הנולדים הזכרים מפני שהם אלו שנתפסו כממשיכי השושלת בעוד נשים נספחות למשפחות אליהן הן נישאות בבגרותן.
העובדה כי אנו חיות בתקופה בה אנו מצפות להופעה שלמה של קומת האשה- הן בדמותה המשפחתית והן בדמותה האנושית כאישיות נפרדת היא מסממני הגאולה וברכה גדולה שנתברכנו בה אך לא ניתן יהיה לצפות כי זו תהיה דמות האשה הנשקפת ממקורותינו המתארים תקופות בהם החברה נראתה אחרת.
כך גם לגבי ברכת שעשני כרצונו.
קשה שלא לראות במילים אלו מילים של הודאה ולו בשל ההקשר- לאחר ברכת שלא עשני גוי ועבד.
פירוש זה אינו ערב לאוזן בת ימינו אך הוא סביר יותר שכמו שתי הברכות הראשונות גם ברכת שלא שלא עשני אשה היא ברכה שנתקנה כהודאה למי שאיננו אשה.
יחד עם זאת נראה שהודאה זו שייכת למציאות חברתית שונה מאד מזו שאנו חיות בה היום.
יש שיאמרו שאם כך איננו מחוייבים יותר לברך כך בברכות השחר ויתרה מכך שאיננו יכולים ללמוד תורה יראה קדושה וטהרה מסיפורי התנ"ך.
יש שיאמרו להיפך כי זוהי פגיעה בקדשי האומה לומר כי לא תמיד הם משקפים ערכים שעומדים במבחן הנצח.
אני רוצה להציע לך דרך אחרת.
הרי אם נאמר כי יחס מפלה כלפי נשים שקיים במקורות משקף על פי רוב את מקומן ההסטורי של נשים בעבר ניתן לומר שני דברים.
האחד, כי יש דברים שראוי ונכון שישתנו.
נשים היום מעורבות בתחומי חיים שקודמותינו בדורות לא לקחו בהם חלק. בראש ובראשונה ברכישת השכלה מסודרת. לעובדה זו יש השפעה מכרעת על יכולתה וחובתה של האשה לקחת חלק בעולם לימוד התורה .וכך כותב בנושא זה הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ב נא):
"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה… תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת… אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה"
גם לעובדה שנשים מרוב המגזרים לוקחות חלק בעול הפרנסה ישנן השלכות.
חלק מהשלכות אלו צריכות לדעתי לבוא לידי ביטוי במצוות שנשים פטורות מהן אך הן בוחרות לקבל על עצמן לקיימן. וחלק במצוות שלכל הדעות נשים חייבות בהן ומסיבות תרבותיות לא קיימו אותן בעבר (עיינו תוספות "שאני התם" ברכות מ"ה ע"ב )
השני הוא כי יש דברים שלא נכון ולא אפשרי לשנותם.
השינוי שהתחולל במעמדן של נשים במאתיים השנים האחרונות הוא דרסטי והוא מחייב גם זהירות וענווה. לא כל מה שמציע לנו הפמינזם הוא מבורך וגם הדברים שיש בהם שינו לטובה לא תמיד יכולים להקרין אחורה ולשנות את המסורת.
הדרישה להביט אחורה ולבקש לראות גם בשלבים אחרים לגמרי בהיסטוריה את מה שנתן הקב"ה לדור שלנו היא מובנת מפני שאנו רואים בתורה תורת נצח שאינה מושפעת מרוחות הזמן החולפות ועם זאת לא ניתן להכחיש כי ישנם במקורותינו גם התייחסויות תרבותיות שקשורות לרוח תקופה מסוימת ולא בהכרח למהות. כדוגמא לכך ניתן להביא את מוסד העבדות שהתורה מעדנת ומזככת אותו אך לא שוללת אותו ומוסר הלחימה שעובר תהליך דומה. אין בכוחה של עובדה זו לפגוע ולו במקצת לא בקדושתה של התורה ולא במחויבותנו לה. אני חיה בשלום עם מקומן השולי יחסית של נשים בתנ"ך ולא מנסה להאדיר אותו בכח. אני שמחה ומברכת על השינוי וההתפתחות שעברו על העולם כולו ועל הזכות לחיות בדור שבו כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפנינו.
כמובן שהקושי הגדול בדרך זו הוא ההבחנה הנדרשת בין דברים שניתן לומר עליהם שהם משקפים רוח תרבותית שהיא פחות רלוונטית לנו לבין דברים שנוגעים בעקרונות הלכתיים והם בעלי משמעות רבה. לא נוכל במסגרת זו להתייחס להבחנה זו בפירוט ואני מזמינה אותך להמשיך במלאכת הבירור בבחינת "ואידך זיל גמור"
מאחלת לך כל טוב,
זיוית