האם צריך ליידע את הבעל כל פעם כשנותנים תרומה?
ברצוני לשאול: האם בני זוג צריכים ליידע אחד את השני במידה ונותנים תרומה /צדקה. על כל סכום שהוא או האם זה תלוי בגודל הסכום או בקבוע או חד פעמי?
התשובה:
תקשורת טובה בזוגיות מייצרת מצב שזוג מידעים אחד את השניה בהכנסות ובהוצאות ויש הסכמה ידועה על מה מדווחים אחד לשניה ועל מה לא. השאלה תשאל כשאין הסכמה בין בני הזוג האם יהיה מותר לאחד הצדדים לתת תרומה ללא ידעתו ונגד הסכמתו של הצד השני?
השאלה הזו נדונה כבר בבריתא במסכת בבא קמא (קי"ט עמוד א) "גבאי הצדקה לוקחין מהאישה דבר מועט ולא דבר מרובה". (הערה 1 בהרחבות) לא שואלים אם לאשה מותר לתת צדקה אלא האם אפשר לקחת מבלי לדעת האם בעלה יודע. התשובה הניתנת היא שניתן לקחת דבר מועט שלא ייצור חילוקי דעות. הגמרא הזו יוצאת מתוך נקודת הנחה שהכספים הם של הבעל כנהוג בתקופת חז"ל ולאחריה ולכן האשה לא יכולה לתת יותר מדבר מועט ואם יינתן יותר יחשב גזל (רמב"ם מתנות עניים ז' י'ב, שו"ע רמ"ח ד).
לעומת זאת הגמרא מכירה בצורך של החברה שנשים יהיו שותפות בניהול הבית ולכן קובעת שאשה יכולה לשאת ולתת בכספי ביתה והחלטותיה קיימות ומעשה זה לא ייחשב גזל (בבא בתרא נב ע"מ ב). וכך פסק הראב"ן (בשו"ת סימן קט"ו) שלדעתו ניתן לקבל מן האישה אפילו "דבר מרובה" לצדקה, שהרי הרבה נשים מתנהלות בכספי המשפחה, ויש להניח שגם בענייני צדקה האישה פועלת בהסכמת הבעל. יש חולקים על הראב"ן ( מהר"ם בשם הרא"ש). הים של שלמה מביא את כל הראשונים לפניו ופוסק שהכל לפי האיש והאישה ולפי ההסכמים שביניהם.
המהר"ם מינץ (שו"ת סי' ז) הלך צעד אחד קדימה, ברור לו שאשה יכולה לתת צדקה בתוך יכולותיהם הכלכליות של בני הזוג ואפילו אם נתנה יותר מכך הבעל לא יכול למחות.
היום כשאיש ואישה יחדיו מפרנסים והאישה מרוויחה הרבה מעבר למזנותיה ברור שאישה יכולה להוציא כספים כראות עיניה וכך פסק ערוך השולחן (יו"ד סי' רמח סעי' יב) "דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה " לכן ברור שמותר לגבאים לקחת צדקה מאשה שיש לה הכנסה. וגם אם אין לה הכנסה עצמאית בני הזוג נחשבים שותפים מלאים בכספי המשפחה. (הערה 2 בהרחבות)
לסיכום: להלכה אישה יכולה לתת צדקה ללא רשות בעלה. המלצה טובה וכלכלת בית נבונה היא ששני בני הזוג יהיו מודעים להכנסות והוצאות הדדיות ולהחליט יחד על הוצאות חריגות. לכל משפחה יש את ההסכמים היחודיים לה, מה מצריך הסכמה משותפת ומה לא ואין זה תקין שאחד מבני הזוג ימנע מהשני להוציא כספים על דעת עצמו.
בתקווה שתזכו לתת צדקה יחדיו ולתקן עולם במלכות שדי
בתיה קראוס
הערות
(1). וכך פסק הרמב"ם והשו"ע. הם מוסיפים שני דברים:
(א). שדבר מרובה יהיה בחזקת גנוב כי הכסף הוא משל הבעל (גם כספים אישיים שלה הם בחזקת בעלה כי זכאי ברווחים שלהם)
(ב). דבר מועט הוא יחסי הכל תלוי ברמה הכלכלית של בני הזוג.
(2) נלמד מהלכות גירושין שמחלקים היום את הרכוש באופן שווה.
(3) דעתו של הרב אבינר
(4) לקריאה נוספת – אליהו שוורץ – תרומה שלא מדעת. מאמר מאתר דעת
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/196-2.htm
מקורות
1.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א
ת"ר: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות; אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה לראשה; וכולן שאמרו להטמין -אסור; גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה; והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט; רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו. א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! א"ל: הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו
2. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יב
אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואף על פי שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר, גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן.
3.שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמח סעיף ד
גבאי צדקה, אין מקבלין (ג) מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא (ד) דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא י אסור לקבל מהם.
4.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב
כן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא – עליה להביא ראיה. מאי וכן? מהו דתימא: אשה כיון דשביחא לה מילתא, דאמרי קא טרחא קמי יתמי – לא גזלה מיתמי, קא משמע לן.
5. שו"ת הרא"ש כלל יג סימן יא
וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה. נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק. ורבינו מאיר ז"ל לא הי' פוסק כך. ועל צדקה שנדרה נראה לי שאע"פ שמקבלין מן הנשים דבר מועט הני מילי מסתמא דאמרי' מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו. אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו והמקבל ממנה הרי זה גזל. אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה. ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום.
6.ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן נט
וראב"ן כתב בספר צפנ"ת פענ"ח, שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן, לוקחין מהן כל דבר. וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה. ומ"מ נראה, דוקא הכל לפי הבעל והאשה. דלפעמים עיקר השתדלותם בתוך הבית, ואינה אפוטרופוס על דבר מרובה. ואף אם היא אפוטרופוס. מ"מ אין הבעל מרשה לה, אלא כדי להוציא לצורך הבית. או אפי' קצת לקנות או למכור, כדי להרויח. אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה. אם לא שהיא אשת חיל, ומחייה את בעלה, דאז אפילו סך מרובה מסתמא מרשה לה בעלה. וניחא ליה, שאם ימחה תפסיק מלישא וליתן. סוף דבר הכל לפי הענין והסיבה.
7.המהר"ם מינץ (שו"ת סי' ז)
" בעלת צדקה רצתה לתת לקרוביה דבר נכון לפי עושרה שלא היה בעלה מצי למחות בידה כדתניא המדיר את אשתו וכו' שמע מינה כל מה שדרך נשים לעשות אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס לא מצי הבעל למחות בידה הכי נמי לא שנא, ומה לדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה"
8. 'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמח סעי' יב) כותב:
ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה [מל"מ פכ"א מאישות בשם הרשב"א ומהרי"ט ע"ש] ולפ"ז מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה ואף דלא ברירא לן דין זה מ"מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דעה זו