הבן שלי נכנס לניתוח חירום, וכנראה שינותח בפועל בליל שבת. כרגע בעלי ואני נמצאים אתו בבית החולים, אבל יתכן שבהמשך נתפצל, ואחד מאתנו יחזור הביתה להיות עם שאר הילדים. ליל הטבילה שלי חל הלילה, בליל שבת, ואני לא מצליחה לחשוב איך אני עושה את זה, כי המרחק מבית החולים למקווה גדול, ומחייב נסיעה, ובכל מקרה בעלי ואני לא נוכל להיות ביחד לאחר הטבילה.
האם ישנה אפשרות לדחות את הטבילה למוצאי שבת? אודה לך על מענה מהיר, כדי שנוכל לדעת איך להתארגן בשעות הקרובות.
תשובה
שלום לך,
אני מבינה את הדאגה והלחץ, שאתם נתונים בהם, והאתגר המורכב, שאתם מצויים בו, ואני מאחלת לפני הכל ברכת בריאות והחלמה מהירה לבנכם. חשוב להקדים ולומר, שבכל החלטה מסוג זה, ישנו צורך להגיע להבנה זוגית, מתוך התחשבות הדדית.
השאלה העיקרית, שבה יש לדון היא, האם ישנה חובה להיטהר בהקדם האפשרי ככל שניתן, או שזה תלוי ברצונך, וניתן לדחותה בהסכמה משותפת של בני הזוג. על פי רוב הפוסקים מצוות הטבילה בזמנה חלה רק בקשר לענייני טהרות, הקשורים לחיי המקדש (הפרשת חלה ותרומה לכהנים, תפילה במקדש ועוד), אך לא לצורך איסור והיתר שבין בני הזוג. ולכן כיום, כשהטבילה נעשית לשם יחסים זוגיים, אין מצווה לטבול בזמן.
יחד עם זאת קיימת מחויבות הדדית במסגרת חיי הנישואין לקיום מצוות עונה, ולכן ישנו חיוב שלא לעכב את הטבילה, אלא אם כן מדובר במצב חריג, או במצב של אונס, שאינו מאפשר זאת (מסיבות טכניות, או רגשיות). מכיוון שכך, בני הזוג יכולים להגיע להחלטה מוסכמת של דחיית הטבילה.
כעת ארחיב את ההסבר, לשאלת הטבילה ודחייתה יש לברר מהי מידת המחויבות של כל אדם להימצא במצב של טהרה. הגמרא מציינת מספר פעמים ובהקשרים שונים מחלוקת תנאים בשאלה: האם טבילה בזמנה – מצווה, או לאו מצווה. למשל במסכת שבת (קכ, ע"ב), מסכת יומא (ח, ע"א) ועוד. לדעת רבי מאיר, אכן ישנה מצווה להיטהר מטומאה, אך לדעת רבי יוסי אין מצווה כזו, אלא שההימנעות מהטהרה מעכבת עניינים שבקדושה, כגון: אכילת תרומה (ע"י כוהנת) וביאת מקדש. למעשה, מחלוקת זו מלווה את הפוסקים לאורך כל הדורות שלאחר החורבן ללא הכרעה חד-משמעית, אם כי מקובל על רובם, שהמחלוקת המדוברת, עוסקת בשאלת ההיטהרות, דווקא לעניינים שבקדושה, מה שרלבנטי לזמן שבו בית המקדש קיים, שייבנה במהרה בימינו, ולא לענייני איסור והיתר (שהקשר הזוגי נכלל בהם).
ובהרחבה – כאשר התורה עוסקת במצב הנידות, היא דנה בכך משני היבטים: כלפי דברים שבקדושה (ויקרא ט"ו – במסגרת דיני טומאה וטהרה) וכלפי בעלה (ויקרא י"ט – במסגרת איסורי העריות). ואכן נשים נהגו לטבול לשתי מטרות – לעיסוק בטהרות, כגון, אכילת מעשר שני וקרבן פסח, ולהיתר יחסי אישות עם בעליהן. המשנה כללה את מסכת נידה בתוך סדר טהרות, בין כל יתר מקרי הטומאה, אך השולחן ערוך (שנכתב כידוע מאות שנים לאחר חורבן הבית), ממקם את הלכות נידה בתחום האיסור וההיתר בין בני הזוג בלבד, ואינו מתייחס לטומאה ביחס למקדש. מכאן למדו המפרשים, ששאלת טבילה בזמנה קשורה למצב של טומאה וטהרה, הקשור כאמור, לבית – המקדש בלבד. ומכאן, שבימינו אין איסור לאדם להישאר בטומאתו, כפי שאכן מקובל לגבי כל יתר הטומאות, וכן לגבי טומאת פנויות.
יחד עם זאת, ההישארות במצב של טומאה, משאיר את האשה גם באיסורה על בעלה, כמובן. לכן מומלץ ביותר להימנע ממצב של דחיית הטבילה, ולעשות כל מאמץ לטבילה בזמן. גם אשה, שבעלה נמצא במקום רחוק, אך ישנו סיכוי קל, שהוא יחזור, תטבול בזמנה. וכך גם מומלץ במקרה שלכם, שבו לא יתאפשר לכם קיום יחסי אישות, תאפשר לכם הטבילה מגע של חיבה, תמיכה וסיוע הדדי. נדגיש, שאף בקרב הפוסקים, שסבורים שאין בימינו חובה לטבול בזמן, לכל הדעות, ישנה חשיבות גדולה בכך עבור הקשר הזוגי, ולכן מתירים לטבול בליל שבת למרות החששות ההלכתיים הנלווים לכך (רובם מתירים אף כאשר מדובר בטבילה שנדחתה) משום עונג שבת, מצוות עונה ומצוות פריה ורביה, שהן מצוות מדאוריתא.
ועדיין – במצבי קיצון חריגים, הנחשבים כמעט כ'אונס', ניתן לדחות את הטבילה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף ד), ולכן לפי המצב שתיארת, נראה לי, שכאשר הטבילה מוסיפה לחץ גדול, ואין בנמצא מקווה בקרבת בית החולים (מה עוד שממילא לא תוכלו להתייחד), אין מניעה לדחות את הטבילה למוצאי שבת, לאחר דיון והסכמה בין בני הזוג (ואף כאשר חלק מן ההכנות ייעשה ביום ששי, והחפיפה תהיה רחוקה מן הטבילה), תוך נסיון לצמצם ככל שניתן את הפעמים שבהן תזדקקו לכך (ראי רב פעלים חלק ב יורה דעה סימן לד). עוד אוסיף, שאם יקל עליכם, תוכלי לטבול בזמן בין השמשות, החל משלוש עשרה דקות וחצי לאחר השקיעה ועד לצאת הכוכבים (סדרי טהרה סק"ט, בני בנימין קד, ע"א, טהרת הבית חלק ב עמ' תנב).
אני מאחלת לך ולבני משפחתך בריאות איתנה, וקבלת שבתות מתוך נחת ושמחה.
הרחבה:
טבילה בזמנה מצווה –
כבר התוספות (נדה דף ל ע"א) הקשו על ר"ח שפסק שטבילה בזמנה מצוה, שהרי בימינו כל הנידות מחמירות על עצמן כזבות ואינן נוהגות כדין תורה, שנידה טמאה לשבעה ימים בלבד. ואף כזבות מחמירות כולן כנידה, שלא לטבול ביום, כלומר כולן דוחות את טבילתן. ההשלכה של תפיסה זו היא, שבזמנים שבהם אסורה האשה ממילא על בעלה (כגון יום כיפור ותשעה באב), נאסרה הטבילה, ואף היו מי שאסרו על הטבילה בשבת משום גזירת חז"ל (מיחזי כמתקן כלי, חשש סחיטת השיער או טלטול המגבת), או במוצאי שבת משום הרחקת החפיפה, שנעשתה בערב שבת, מן הטבילה. ראש הפוסקים לאסור היה ר"ת (תוס' יומא דף ח ע"א), וכמוהו ראשונים רבים, ביניהם הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן לז), מהרי"ל (שו"ת החדשות סימן צו), המאירי (מס' נידה דף כט ע"ב), מרדכי (הלכות מקוואות (שבועות) רמז תשנב), מהרי"ק (שו"ת סימן לה אות ג), רמ"א (יורה דעה סימן קצז סעיף ב כשכך המנהג),ערוך השולחן (יו"ד סימן קצז סעיף ב) ולמעשה רוב רובם של האחרונים. פסיקה זו התבססה על ההנחה, שטבילה בזמנה אינה מצווה.
הדעה החולקת, מצדדת בטבילה בכל מצב, כולל בימי אבלות (הן אישית והן לאומית ב – ט' באב), וביום הכיפורים, האסורים ממילא בתשמיש, וזאת על סמך הגמ' (למשל במס' שבת קי"א ע"א, ביצה י"ח ע"ב, תענית י"ג ע"א). בין המחייבים נמנים השאילתות דרב אחאי גאון (סימן צו), תשובות הגאונים (מובא בבית יוסף סימן קצז סעיף ב), אור זרוע (חלק ב אות ב, ואות תלה) , בעל הלכות גדולות (סימן מא) וספר התרומה (הלכות נידה סימן פו). בתשובה לטענת התוספות, שבימינו כל טבילה נדחית ממילא לסוף שבעה נקיים, טוענים פוסקים אלה שכל אשה הדוחה את טבילתה משום גזירת חז"ל, נחשבת כטובלת בזמנה, ואין מדובר בטבילה דחויה.
גם הטור פסק שישנה מצווה לנידה לטבול בזמנה, (ואסורה מהתורה להישאר בטומאתה), אך לעומת זאת לא חייב בעלי קרי בטבילת עזרא (או"ח סימן תרי"ג). הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ג) מכריע שאין חובת היטהרות לבעלי קרי ונמנע מלדון בכך ביחס לנידות, מה שמביא למסקנה שלא ראה בטבילה בזמנה מצווה. (אם כי בהלכות שביתת עשור פ"ג ה"ב פוסק הרמב"ם שכל חייבי טבילות טובלים ביום הכיפורים, ויש מפרשים שהוא דן בזמן שיש בו טהרה, אך לא בימינו (למשל בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' נ"ה). השו"ע (יו"ד, סי' קצ"ז, ס"ב) סבור גם הוא שאין מצווה להיטהר, אך ישנה מצוות טבילה בזמן לנידה, משום פרו ורבו ומצוות עונה, ומכאן – שכאשר בעלה אינו בעיר אין מצווה לטבול, משום שאין בזה תועלת.
דחיית מצוות עונה –
במקרה שלכם, זכיתם לקיים מצוות פרו ורבו, ולכן נדון רק במחויבות בני הזוג זה כלפי זה. חיוב מצוות עונה מוטל על הבעל, וחכמים קבעו שיעור ותדירות לקיום המצווה לכל מגזר (סקטור) בשוק העבודה. מעבר לשיעור זה, דרגת החיוב פחותה, אלא אם כן אשתו מעוניינת בכך. יש מי שסובר (כגון המהרי"ל לעיל) שהימנעות מטבילה פוטרת את הבעל ממצוות עונה, ואף ממצוות פרו ורבו. כלומר- עיכוב הטבילה ע"י האשה מרצונה, פוטר את הבעל מקיום חובתו, שכן אין הדבר תלוי בו.
בעל אגרות משה (או"ח חלק ד, סימן ע"ה) מעלה את הנושא של חיוב מצוות עונה, הגורר חיוב טבילה בזמנה, ומדגיש שפשוט ש"בזמן שקשה לאשה לקבל תשמיש היא פטורה" (על פי התוס' בכתובות כ"ב ע"ב ) "דמצות וחיוב עונה שעל הבעל לאשתו וכן לשמח אשתו פשוט שהוא רק כשטובלת ורוצית בתשמיש … אבל כשהיא אינה טובלת מאיזה טעם שהוא, ליכא שום חיוב על הבעל לזרזה ללכת לטבול בשביל קיום עונה ושמחת אשתו", יחד עם זאת, מוסיף האגרו"מ שישנה מחויבות מצד האשה, וכאשר היא בריאה, עליה לטבול, ויש עליה שעבוד לבעלה כדי לאפשר לו את קיום המצווה.
הביטוי הקשה בו השתמש הרב, קיים במקומות נוספים בשיח ההלכתי למשל במס' קידושין (דף ל ע"ב), ובשו"ע (יו"ד סי' ר"מ ס' י"ז) בהלכות כיבוד הורים: "האשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה". גם את פטור הנשים מהסבה בליל הסדר מפרשים מפרשי התלמוד כנובע משעבודה לבעלה. (למשל רשב"ם על פסחים ק"ח ע"א מסביר שישנה על האשה אימת בעלה וכפופה לו. והמאירי אמר שאין חירות לאשה אצל בעלה).
אולם בניגוד לדברי האגרו"מ, ישנן דעות אחרות, ולפיהן רשאית האשה למחול על עונתה, ועל ידי כך גם לפטור את בעלה מן החיוב (למשל הרמב"ם בהלכות אישות, פט"ו, ה"א, מגן אברהם סימן רמ הקדמה, אבני נזר יורה דעה סימן רצד ועוד).
גם תלמידי חכמים רשאים לצאת ללמוד תורה, אף ללא רשות נשותיהם, וסוחרים רשאים לצאת כשנשותיהם מוחלות להם (רמב"ם אישות פי"ד, ה"ב), מקרה אחר שבו התירו באופן כולל לדחות טבילה מתוך התחשבות באשה, הוא כשמדובר ביולדת. בנוגע לזה, קובע שבות יעקב (חלק ג' סימן ע"ז) שיש לקבל את החומרא של המתנת ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה עד לטבילתה, "ושמעתי שנותנים טעם חדש לחומרא זו שנהגו כן לפי שראו שהדורות מתמעטין והולכין בכח גבורתם, ויש לחוש אם תמהר לילך לבית הטבילה אחר לידתן אולי תחזור ותתעבר וכח אין ללידה עוד ותתעבר ותמות … לכן החמירו בדורות האחרונים כל כך ואין לזוז מדבריהם במקום שנהגו להחמיר והמיקל בזה נגד המנהג, לא יפה עשה"
אם נשוב לנושא חיוב האשה כלפי בעלה, אותו הביא הרב פיינשטיין, היו פוסקים שהזכירו בעניין זה את דין מורדת, אולם לדעתי אין זה שייך כלל לענייננו, מכיוון שכאן מדובר על אירוע חריג ולא על התנהלות קבועה. נזכיר בקצרה את הקריטריונים להגדרת המורדת שמביא הרמב"ם בהלכות אישות (פרק יד הלכה ט): "ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו", בהקשר זה נציין שפוסקים רבים הדגישו את חומרת עיכוב הטבילה, כאשר הדבר נועד לפגוע בבעל, לצערו או להענישו, אך כאמור, אין זה עיקרו של הדיון כאן.
