איפור בשבת

לפני הרבה שנים כשהייתי צעירה למדתי לגבי איפור בשבת שאם האיפור הוא אבקתי, מותר להשתמש בו. כמו כן, אם הוא נוזלי, לא קרמי, ולא צובע ממש, כמו מייקאפ לפנים, מותר. תמיד הסתמכתי על הפסק הזה. לאחרונה, אני מרגישה שאני צרכיה לברר את העניין שוב. הרי הקוסמטיקה של היום היא לא זהה לזו של פעם.

השאלה, כמובן, לגבי, מה נחשב "צובע". אני לא שמה אודם, מסקרה או אייליינר. זה ברור לי. מה לגבי השאר, דהיינו מייקאפ לא קרמי, צלליות וסומק? תודה רבה

 

התשובה 

שלום, 

את מוזמנת לעיין בתשובה מפורטת בנושא באתר ובה התייחסות לסוגי איפור ומה מותר ומה בעייתי. 

אם יהיו לך עדיין שאלות נוספות בנושא, את מוזמנת לפנות שוב ולכתוב מה תרצי שנפרט לך יותר.

התשובה מופיעה כאן 

 

רחל

הפרשת מעשר כפסים מכספי בייביסיטר

שלום!
רציתי לדעת מה הדין לגבי מעשר כספים ומהו היקף החיוב.

חשוב לי לציין שאני עדיין לומדת בבית ספר, ולכן אין לי משכורת חודשית. אני עובדת בעבודות מזדמנות בסכומים שנעים בין כמה עשרות שקלים (בייביסיטר), לכמה אלפי שקלים (עבודה בקייטנה בקיץ, לדוגמא).
האם יש לי חיוב על מעשר כספים? אם כן, כיצד אני יכולה לחשב את סכום המעשר?

אני משתדלת לתרום מפעם לפעם לצדקה, האם זה יכול להיחשב בתור מעשר?

כמו כן, רציתי לדעת מה דין המעשר כאשר אני מרוויחה סכום חדשי קבוע (משיעור פרטי פעם בשבוע), וכן כאשר ארוויח בעתיד בעז"ה משכורת אמיתית קבועה.

תודה רבה!

 

התשובה 

ההלכה קובעת שעלינו להפריש מכל כסף שאנחנו מרוויחות אחוז מסוים ולתת אותו לצדקה. אין בהירות חד משמעית לגבי גובה האחוזים שצריך לתת לצדקה  – אך מוסכם שמידה סבירה וראויה היא לתת מעשר מכל רווח שאנחנו מרוויחות. באופן עקרוני אין הבדל אם את בחורה צעירה שמרוויחה מעט כסף מעבודות מזדמנות או שאת אדם מבוגר עם משכורת קבועה. ואדרבה, אני חושבת שטוב ונכון תעשי אם תרגילי את עצמך להקפיד על נתינת מעשר כספים לצדקה, כבר כעת כאשר עול הפרנסה עדיין לא מוטל עלייך בכל כובד משקלו. 

חישוב המעשר הוא פשוט וקל: עלייך לחשב את כמות הכסף שהרווחת בפועל (במידה ואת מקבלת שכר בתלוש הכוונה היא לכסף שאת מקבלת בפועל, מה שנקרא: נטו. תוכלי לנכות מהסכום הוצאות שיש לך עבור העבודה, כגון נסיעות או קניית חומרי יצירה וכדומה..) ולחשב מעשר ממנו. במידה ויוצא לך פה ושם לתת כסף לצדקה כפי שאת מתארת בשאלה, כמובן שתוכלי להחשיב את הכספים הללו כחלק מהמעשר שאת מחויבת לתת.   

בשולי הדברים אוסיף, החוויה לתת צדקה יכולה להיות חוויה לא פשוטה: עבדתי והשקעתי כדי להרוויח והנה באה ההלכה ומצווה אותי לתת עשירית מכל מה שהרווחתי לעניים. כדאי להיות ערים לחוויה הזו ולהקשיב לה כיוון שהיא מספרת את המשמעות שאנחנו מרגישות כלפי כסף עבדנו והתאמצנו עבורו. הקושי הזה, במידה ואת מרגישה אותו, הוא בסיס לעבודה פנימית על מקומו של הרכוש בחיים שלנו, על הרגישות שנדרשת ממנו כלפי מי שאין להם, על ההכרה שלנו שהקב"ה הוא שמשפיע עלינו שפע של ברכה וטוב ועוד.. עיצה מעשית: אם תמצאי אדם קרוב שזקוק לצדקה ותבחרי לתת לו את מעשר הכספים שלך, אולי גם זה יהיה משהו שיהפוך את הנתינה לפשוטה ומשמחת יותר.

בברכה 

חנה

 

שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט

שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן א כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; אחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה

 

בן הזוג הפסיק לשמור מצוות. האם אוכל לחזור למנהגי המקוריים?

שלום

אני מגיעה ממוצא יקי אשכנזי ועד נישואי שמרתי 3 שעות בין בשר וחלב.

לאחר נישואי קיבלתי את כל מנהגי בעלי (תימני).

לאחר כ10 שנות נישואים בעלי התרחק מהדת, בעקבות טראומות ילדות שעלו לאחרונה.

אני מכבדת את הדרך שבה הוא בוחר ואנחנו מוצאים את האיזונים שלנו.

עם זאת קשה לי לשמור משהו שהוא לא מנהג אבותי, וגם לא מנהג בעלי.

ואני מעדיפה לחזור למנהג אבותי. וגם לחנך את ילדי כך.

מתוך הרגשה שאם אני זאת ש'אחראית' על ענייני האמונה וההלכה בבית, אני רוצה לעשות זאת בדרך אבותי שאני מחוברת אליה.

הנושא מאוד רגיש כי אני לא יכולה לפנות לרב הקהילה עם הדברים (אנחנו חיים בקהילה מאוד סגורה).

אשמח לעצה ולדעת תורה.

 

תשובה:

שלום רב לך

ראשית אשמח להביע את התרשמותי משאלתך, מהיכולת שלך ושל אישך למרות הקושי למצוא את האיזונים הנכונים לכם ובעיקר מהרצון שלך להמשיך ולדייק בהלכה לברר ולהבין.

 

בשביל לענות לשאלתך כדאי להבין את המקור לנוהג שאישה עוברת ממנהגי בית אביה למנהגי בית בעלה, נדון מהם המקרים החריגים והאם במקרה שלך יש טעם למנהג בית בעלך.

לאחר מכן יש לדון בשאלה איך אפשר לחזור למנהג בית הוריך אחרי שכבר נהגת שנים ארוכות כמנהג בית בעלך.

 

המקור לנוהג שאישה נוהגת כמנהג בעלה מקורו בדין המשנה בפסחים (דף נ עמוד א) שעוסקת באדם שהולך ממקום מסוים למקום אחר ומקבל עליו את מנהגי המקום שהלך אליו.

בסוגיא שם נחלקו הראשונים בפרטי הדינים מתי "מנהג אבות" קובע ומתי "מנהג מקום" קובע.

להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד, סימן ריד, סעיף ב) כי :

"הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור."

 

בעקבות דין זה פסק הרב משה פיינשטיין  (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנח) כפי שהיה מקובל ש:

"הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד… והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו…"

 

הרב משה פיינשטיין יוצא מנקודת הנחה שאשה עוברת לרשות בעלה מבחינה הלכתית ולכן היא כאדם העובר שלא על מנת לחזור למקום אחר. בדין זה הוא ממשיך את שיטתו של בעל שו"ת התשב"ץ שפוסק דברים מפורשים בענין. (שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן קעט)

גם הרב יצחק ויס (שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן פג) כותב בעניין החיוב של האישה לנהוג כמנהג בעלה מדין "הולך ממקום למקום".

 

אבל אצל פוסקי זמננו יש גם מי שפסק אחרת. למשל הרב נחום רבינוביץ (שו"ת שיח נחום, יו"ד סימן פח) הסובר שאין כאן דין של עובר ממקום שנהגו למקום שנהגו אחרת. אמנם, פוסק הרב רבינוביץ, יש ערך לאיחוד מנהגים כדי שלא יהיה פירוד בבית אבל במנהגים שהם ענייני האישה בלבד כגון נוסח התפילה- אין לבעל לכפות עליה לשנות את מנהגה, שהרי מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בכל הנוסחים ואף במנהגים שיש להם השלכה גם לבעל, יכולים שניהם להסכים על מנהג אחד כפי שירצו.

גם הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז) סובר שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לו שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין.

(באותה תשובה הרב חיים דוד הלוי עוסק גם הוא במציאות של בעל שאינו שומר תורה ומצוות ומורה שתמשיך במנהג בית הוריה.)

יוצא אם כן, שלפי פוסקים רבים, טוב שאימצת את מנהגי בית בעלך ואיחדתם את המנהגים, אולם עכשיו כשבעלך איננו מקפיד כלל וכלל באמת נראה שאין טעם לאיחוד המנהגים שהרי אינכם מאוחדים בנוהג זה כלל ועיקר ולכן לכאורה את יכולה לחזור למנהג בית הוריך.

אלא שכבר 10 שנים את נוהגת כמנהג בית בעלך ומקפידה על 6 שעות בין בשר וחלב כפי שנפסק אצל פוסקים רבים ובמצב כזה המנהג הוא כבר שלך ויש לו תוקף של נדר.

(דוגמא לדבר נמצאת בדבריו של הרב עובדיה יוסף לגבי אדם שנהג להמתין 6 שעות בין בשר לחלב ועכשיו מפני מחלתו מעונין לשנות ממנהגו ולהמתין פחות מזה. הרב עובדיה רואה במנהגו עד כה תוקף של נדר ופוסק שעליו לעשות התרת נדרים. (ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן פט ) וכך פסק לגבי שינוי מנהג להתענות בערב ראש השנה. (שו"ת יחוה דעת חלק א סימן נ) ומנהגים נוספים)

כדי להתיר נדר יש לערוך התרת נדרים.

מהי התרת נדרים? התרת נדרים זה מעין טקס במעמד 3 אנשים שמכירים היטב את דיני התרת נדרים, המבררים את טיב הענין ומתירים את המנהג שיש לו תוקף של נדר. (כפי שמפורט בשו"ע סימן רכ"ח). מומלץ לבקש מרב תלמיד חכם להוביל את התהליך.

מקווה שתמצאי במקום מגוריך תלמיד חכם שיוכל לסייע בהתרת נדרים ואחך כך תוכלי לחזור למנהג בית הוריך.

 

בהצלחה רבה בכך ובאתגרים הנוספים

נשמח להמשיך ולסייע

בת שבע 

בן הזוג מסורתי, שישמור שבת בשבילי?

שלום כבוד הרבנית,

 

אני בחורה מבית מסורתי-דתי, ואני יוצאת עם מישהו 3 שנים מבית מסורתי אך בעל ערכים וקרבה לדת.
בזמן האחרון התחלנו לדבר על חתונה והקמת בית בישראל וציינתי בפניו שחשוב לי שבעלי ישמור איתי שבת ויכבד את הערכים שחונכתי וגדלתי עליהם. בנוסף, ציינתי שחשוב לי שהילדים שלי יתחנכו בבתי ספר דתיים ובאופן כללי שיהיה אורח חיים מסורתי-דתי בבית. עם כל הקושי שזה דורש ממנו, הוא מוכן לקבל על עצמו שמירת שבת ואף הסכים איתי לגבי חינוך הילדים ואופי הבית (גם הוא התחנך בבית ספר דתי). אני מפחדת שזה יבוא ממקום של "לעשות את זה בשבילי" ולאו דווקא מרצון אמיתי להתחזק ולהתקרב לדת. מיותר לציין שמלבד נושא זה, הזוגיות שלנו מדהימה ומלאת כבוד. אני באמת מרגישה שהוא מתאים לי, מה אני אמורה לעשות?
אשמח לתשובה וייעוץ, המשך יום טוב ורק בשורות טובות לכל עם ישראל בעז"ה!

 

תשובה

שלום לך,

השאלה שלך היא שאלתם של זוגות רבים בימינו, שרוצים להקים בית ביחד ועם זאת לא חולקים בדיוק את אותה גישה לשמירת מצוות ולמחוייבות להלכה. 

צעד מאד משמעותי עשיתם ביחד בהסכמה על שמירת שבת, על כיבוד ערכי שמירת המצוות ועל חינוך דתי לילדיכם בע"ה. 

נקודה מאד משמעותית שציינת היא שהזוגיות שלכם מושתתת על כבוד הדדי. 

אני משוכנעת שאלו נקודות יסוד שיאפשרו לכם לבנות בית נאמן בישראל, בית שיש בו מקום לתורה ולקיומה. 

ומכאן לשאלתך: האם זה נכון שהוא "יעשה את זה בשבילי". 

השאלה שלך נוגעת לשאלה רחבה מאד בנושא לימוד תורה ושמירת מצוותיה: האם יש ערך בקיומם אם הם אינם לשם שמים? האם יש מקום לקיום מצוות משיקולים שאינם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, אלא, כמו שאת חוששת: כדי לכבד אותך, ולרצות אותך?

בשאלה זו התחבטו חכמים לאורך הדורות, ורובם ככולם הכריעו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה". (סנהדרין קה, ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ה והל' תשובה פ"י ה"ה)

מה משמעותה של האמירה הזאת? 

אני רואה שתי אפשרויות לפרש, ושתיהן נראות לי נכונות.

ראשית, אפשר לפרש את האמירה כתהליך חינוכי. כדי שאדם יגיע לעסוק בתורה ובמצוות בשל היותן האמת, ראשית עליו להיכנס לעולם הזה, ואפילו מסיבות 'לא נכונות', כמו: סקרנות, רצון ההורים, ציות למסגרת החינוך וכו'. ואז אם יהיה בתוך העשיה הזאת, ורק מתוכה – יוכל גם להגיע אל האור שבתורה. 

שנית, אפשר לפרש את האמירה כהבנה מעמיקה של טבע האדם לאורך כל חייו, שבדרך כלל זקוק למניעים כדי להיות מחויב לעשיה. ולכן המניעים האלו הכרחיים אף על פי שהם חיצוניים ולא ממהותה של תורה, כי כך ייתכן שיפתח תודעה של עשיה "לשמה" של תורה ולמצוות. 

אפשר להגיד שעצם הביטוי במאמר – "לעולם יעסוק" מציינת שזה הוא המצב הרגיל. ורק לעתים רחוקות יש פריצה רוחנית בעשיה ועיסוק בתורה שכל כולה הוא "לשמה". אך האמירה הזאת גם טומנת תקווה – שיש אפשרות ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". 

במסכת אבות (פרק א משנה ג) יש הסתייגות מאיכות עשיה כזאת:

"אנטיגנוס איש סוכו אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (= כלומר: לצורך הישג כלשהו בחיים האנושיים), אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (=לנתק לחלוטין את עבודת ה' משיקול אנושי כלשהו), ויהי מורא שמים עליכם". המניע הנכון היחיד לשיטתו הוא: מורא שמים. הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשנה לפרק י בסנהדרין – פרק "חלק") מתנגד לעמדה זו בטענה שעמדה כזאת מרחיקה מתורה ומקיומה ולא מקרבת. זה יעד ליחידי סגולה ולא התווית דרך לרבים. 

וכעת נקרב את הדיון הרעיוני הזה לשאלתך:

קיום תורה ומצוות חשוב כשלעצמו. עצם העשיה, עצם העיסוק בתורה. גם אם חתנך לעתיד עושה זאת כדי לבנות אתך את ביתכם, ולא "לשמה" של תורה, ולא מתוך שכנוע אמוני עמוק – הרי עצם העשיה היא הדבר הנכון והמבורך. 

מדבריהם של החכמים למדנו, שמתוך העשיה "שלא לשמה", בגלל ההתמדה בעשיה כזאת, יש אפשרות שהתודעה הדתית תעמיק. אולי כלל לא תיתכן "עשיה לשמה" שלא קודמים לה חיים על פי דרכה של תורה "שלא לשמה". עצם השיח עם התורה, ההתרגלות בשמירתה, הם טובים כשלעצמם. ויש בהם יסוד ותשתית לקיום התורה "לשמה". 

אני מאחלת לכם שתזכו להקים בית נאמן בישראל בכבוד ובאהבה וברעות, ושתהיה בו אהבת תורה ויראת שמים. 

 

האם אוכל לדחות את הטבילה בליל שבת עקב שהות בבית חולים בשבת?

הבן שלי נכנס לניתוח חירום, וכנראה שינותח בפועל בליל שבת. כרגע בעלי ואני נמצאים אתו בבית החולים, אבל יתכן שבהמשך נתפצל, ואחד מאתנו יחזור הביתה להיות עם שאר הילדים. ליל הטבילה שלי חל הלילה, בליל שבת, ואני לא מצליחה לחשוב איך אני עושה את זה, כי המרחק מבית החולים למקווה גדול, ומחייב נסיעה, ובכל מקרה בעלי ואני לא נוכל להיות ביחד לאחר הטבילה.

האם ישנה אפשרות לדחות את הטבילה למוצאי שבת? אודה לך על מענה מהיר, כדי שנוכל לדעת איך להתארגן בשעות הקרובות.

תשובה

שלום לך,

אני מבינה את הדאגה והלחץ, שאתם נתונים בהם, והאתגר המורכב, שאתם מצויים בו, ואני מאחלת לפני הכל ברכת בריאות והחלמה מהירה לבנכם. חשוב להקדים ולומר, שבכל החלטה מסוג זה, ישנו צורך להגיע להבנה זוגית, מתוך התחשבות הדדית.

השאלה העיקרית, שבה יש לדון היא, האם ישנה חובה להיטהר בהקדם האפשרי ככל שניתן, או שזה תלוי ברצונך, וניתן לדחותה בהסכמה משותפת של בני הזוג. על פי רוב הפוסקים מצוות הטבילה בזמנה חלה רק בקשר לענייני טהרות, הקשורים לחיי המקדש (הפרשת חלה ותרומה לכהנים, תפילה במקדש ועוד), אך לא לצורך איסור והיתר שבין בני הזוג. ולכן כיום, כשהטבילה נעשית לשם יחסים זוגיים, אין מצווה לטבול בזמן.

יחד עם זאת קיימת מחויבות הדדית במסגרת חיי הנישואין לקיום מצוות עונה, ולכן ישנו חיוב שלא לעכב את הטבילה, אלא אם כן מדובר במצב חריג, או במצב של אונס, שאינו מאפשר זאת (מסיבות טכניות, או רגשיות). מכיוון שכך, בני הזוג יכולים להגיע להחלטה מוסכמת של דחיית הטבילה.

כעת ארחיב את ההסבר, לשאלת הטבילה ודחייתה יש לברר מהי מידת המחויבות של כל אדם להימצא במצב של טהרה. הגמרא מציינת מספר פעמים ובהקשרים שונים מחלוקת תנאים בשאלה: האם טבילה בזמנה – מצווה, או לאו מצווה. למשל במסכת שבת (קכ, ע"ב), מסכת יומא (ח, ע"א) ועוד. לדעת רבי מאיר, אכן ישנה מצווה להיטהר מטומאה, אך לדעת רבי יוסי אין מצווה כזו, אלא שההימנעות מהטהרה מעכבת עניינים שבקדושה, כגון: אכילת תרומה (ע"י כוהנת) וביאת מקדש. למעשה, מחלוקת זו מלווה את הפוסקים לאורך כל הדורות שלאחר החורבן ללא הכרעה חד-משמעית, אם כי מקובל על רובם, שהמחלוקת המדוברת, עוסקת בשאלת ההיטהרות, דווקא לעניינים שבקדושה, מה שרלבנטי לזמן שבו בית המקדש קיים, שייבנה במהרה בימינו, ולא לענייני איסור והיתר (שהקשר הזוגי נכלל בהם).

ובהרחבה – כאשר התורה עוסקת במצב הנידות, היא דנה בכך משני היבטים: כלפי דברים שבקדושה (ויקרא ט"ו – במסגרת דיני טומאה וטהרה) וכלפי בעלה (ויקרא י"ט – במסגרת איסורי העריות). ואכן נשים נהגו לטבול לשתי מטרות – לעיסוק בטהרות, כגון, אכילת מעשר שני וקרבן פסח, ולהיתר יחסי אישות עם בעליהן. המשנה כללה את מסכת נידה בתוך סדר טהרות, בין כל יתר מקרי הטומאה, אך השולחן ערוך (שנכתב כידוע מאות שנים לאחר חורבן הבית), ממקם את הלכות נידה בתחום האיסור וההיתר בין בני הזוג בלבד, ואינו מתייחס לטומאה ביחס למקדש. מכאן למדו המפרשים, ששאלת טבילה בזמנה קשורה למצב של טומאה וטהרה, הקשור כאמור, לבית – המקדש בלבד. ומכאן, שבימינו אין איסור לאדם להישאר בטומאתו, כפי שאכן מקובל לגבי כל יתר הטומאות, וכן לגבי טומאת פנויות.

יחד עם זאת, ההישארות במצב של טומאה, משאיר את האשה גם באיסורה על בעלה, כמובן. לכן מומלץ ביותר להימנע ממצב של דחיית הטבילה, ולעשות כל מאמץ לטבילה בזמן. גם אשה, שבעלה נמצא במקום רחוק, אך ישנו סיכוי קל, שהוא יחזור, תטבול בזמנה. וכך גם מומלץ במקרה שלכם, שבו לא יתאפשר לכם קיום יחסי אישות, תאפשר לכם הטבילה מגע של חיבה, תמיכה וסיוע הדדי. נדגיש, שאף בקרב הפוסקים, שסבורים שאין בימינו חובה לטבול בזמן, לכל הדעות, ישנה חשיבות גדולה בכך עבור הקשר הזוגי, ולכן מתירים לטבול בליל שבת למרות החששות ההלכתיים הנלווים לכך (רובם מתירים אף כאשר מדובר בטבילה שנדחתה) משום עונג שבת, מצוות עונה ומצוות פריה ורביה, שהן מצוות מדאוריתא.

ועדיין – במצבי קיצון חריגים, הנחשבים כמעט כ'אונס', ניתן לדחות את הטבילה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף ד), ולכן לפי המצב שתיארת, נראה לי, שכאשר הטבילה מוסיפה לחץ גדול, ואין בנמצא מקווה בקרבת בית החולים (מה עוד שממילא לא תוכלו להתייחד), אין מניעה לדחות את הטבילה למוצאי שבת, לאחר דיון והסכמה בין בני הזוג (ואף כאשר חלק מן ההכנות ייעשה ביום ששי, והחפיפה תהיה רחוקה מן הטבילה), תוך נסיון לצמצם ככל שניתן את הפעמים שבהן תזדקקו לכך (ראי רב פעלים חלק ב יורה דעה סימן לד). עוד אוסיף, שאם יקל עליכם, תוכלי לטבול בזמן בין השמשות, החל משלוש עשרה דקות וחצי לאחר השקיעה ועד לצאת הכוכבים (סדרי טהרה סק"ט, בני בנימין קד, ע"א, טהרת הבית חלק ב עמ' תנב).

אני מאחלת לך ולבני משפחתך בריאות איתנה, וקבלת שבתות מתוך נחת ושמחה.

 

הרחבה:

טבילה בזמנה מצווה –

כבר התוספות (נדה דף ל ע"א) הקשו על ר"ח שפסק שטבילה בזמנה מצוה, שהרי בימינו כל הנידות מחמירות על עצמן כזבות ואינן נוהגות כדין תורה, שנידה טמאה לשבעה ימים בלבד. ואף כזבות מחמירות כולן כנידה, שלא לטבול ביום, כלומר כולן דוחות את טבילתן. ההשלכה של תפיסה זו היא, שבזמנים שבהם אסורה האשה ממילא על בעלה (כגון יום כיפור ותשעה באב), נאסרה הטבילה, ואף היו מי שאסרו על הטבילה בשבת משום גזירת חז"ל (מיחזי כמתקן כלי, חשש סחיטת השיער או טלטול המגבת), או במוצאי שבת משום הרחקת החפיפה, שנעשתה בערב שבת, מן הטבילה. ראש הפוסקים לאסור היה ר"ת (תוס' יומא דף ח ע"א), וכמוהו ראשונים רבים, ביניהם הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן לז), מהרי"ל (שו"ת החדשות סימן צו), המאירי (מס' נידה דף כט ע"ב), מרדכי (הלכות מקוואות (שבועות) רמז תשנב), מהרי"ק (שו"ת סימן לה אות ג), רמ"א (יורה דעה סימן קצז סעיף ב כשכך המנהג),ערוך השולחן (יו"ד סימן קצז סעיף ב) ולמעשה רוב רובם של האחרונים. פסיקה זו התבססה על ההנחה, שטבילה בזמנה אינה מצווה.

הדעה החולקת, מצדדת בטבילה בכל מצב, כולל בימי אבלות (הן אישית והן לאומית ב – ט' באב), וביום הכיפורים, האסורים ממילא בתשמיש, וזאת על סמך הגמ' (למשל במס' שבת קי"א ע"א, ביצה י"ח ע"ב, תענית י"ג ע"א). בין המחייבים נמנים השאילתות דרב אחאי גאון (סימן צו), תשובות הגאונים (מובא בבית יוסף סימן קצז סעיף ב), אור זרוע (חלק ב אות ב, ואות תלה) , בעל הלכות גדולות (סימן מא) וספר התרומה (הלכות נידה סימן פו). בתשובה לטענת התוספות, שבימינו כל טבילה נדחית ממילא לסוף שבעה נקיים, טוענים פוסקים אלה שכל אשה הדוחה את טבילתה משום גזירת חז"ל, נחשבת כטובלת בזמנה, ואין מדובר בטבילה דחויה.

גם הטור פסק שישנה מצווה לנידה לטבול בזמנה, (ואסורה מהתורה להישאר בטומאתה), אך לעומת זאת לא חייב בעלי קרי בטבילת עזרא (או"ח סימן תרי"ג). הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ג) מכריע שאין חובת היטהרות לבעלי קרי ונמנע מלדון בכך ביחס לנידות, מה שמביא למסקנה שלא ראה בטבילה בזמנה מצווה. (אם כי בהלכות שביתת עשור פ"ג ה"ב פוסק הרמב"ם שכל חייבי טבילות טובלים ביום הכיפורים, ויש מפרשים שהוא דן בזמן שיש בו טהרה, אך לא בימינו (למשל בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' נ"ה). השו"ע (יו"ד, סי' קצ"ז, ס"ב) סבור גם הוא שאין מצווה להיטהר, אך ישנה מצוות טבילה בזמן לנידה, משום פרו ורבו ומצוות עונה, ומכאן – שכאשר בעלה אינו בעיר אין מצווה לטבול, משום שאין בזה תועלת.

 

דחיית מצוות עונה –

במקרה שלכם, זכיתם לקיים מצוות פרו ורבו, ולכן נדון רק במחויבות בני הזוג זה כלפי זה. חיוב מצוות עונה מוטל על הבעל, וחכמים קבעו שיעור ותדירות לקיום המצווה לכל מגזר (סקטור) בשוק העבודה. מעבר לשיעור זה, דרגת החיוב פחותה, אלא אם כן אשתו מעוניינת בכך. יש מי שסובר (כגון המהרי"ל לעיל) שהימנעות מטבילה פוטרת את הבעל ממצוות עונה, ואף ממצוות פרו ורבו. כלומר- עיכוב הטבילה ע"י האשה מרצונה, פוטר את הבעל מקיום חובתו, שכן אין הדבר תלוי בו.

בעל אגרות משה (או"ח חלק ד, סימן ע"ה) מעלה את הנושא של חיוב מצוות עונה, הגורר חיוב טבילה בזמנה, ומדגיש שפשוט ש"בזמן שקשה לאשה לקבל תשמיש היא פטורה" (על פי התוס' בכתובות כ"ב ע"ב ) "דמצות וחיוב עונה שעל הבעל לאשתו וכן לשמח אשתו פשוט שהוא רק כשטובלת ורוצית בתשמיש … אבל כשהיא אינה טובלת מאיזה טעם שהוא, ליכא שום חיוב על הבעל לזרזה ללכת לטבול בשביל קיום עונה ושמחת אשתו", יחד עם זאת, מוסיף האגרו"מ שישנה מחויבות מצד האשה, וכאשר היא בריאה, עליה לטבול, ויש עליה שעבוד לבעלה כדי לאפשר לו את קיום המצווה.

הביטוי הקשה בו השתמש הרב, קיים במקומות נוספים בשיח ההלכתי למשל במס' קידושין (דף ל ע"ב), ובשו"ע (יו"ד סי' ר"מ ס' י"ז) בהלכות כיבוד הורים: "האשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה". גם את פטור הנשים מהסבה בליל הסדר מפרשים מפרשי התלמוד כנובע משעבודה לבעלה. (למשל רשב"ם על פסחים ק"ח ע"א מסביר שישנה על האשה אימת בעלה וכפופה לו. והמאירי אמר שאין חירות לאשה אצל בעלה).

אולם בניגוד לדברי האגרו"מ, ישנן דעות אחרות, ולפיהן רשאית האשה למחול על עונתה, ועל ידי כך גם לפטור את בעלה מן החיוב (למשל הרמב"ם בהלכות אישות, פט"ו, ה"א, מגן אברהם סימן רמ הקדמה, אבני נזר יורה דעה סימן רצד ועוד).

גם תלמידי חכמים רשאים לצאת ללמוד תורה, אף ללא רשות נשותיהם, וסוחרים רשאים לצאת כשנשותיהם מוחלות להם (רמב"ם אישות פי"ד, ה"ב), מקרה אחר שבו התירו באופן כולל לדחות טבילה מתוך התחשבות באשה, הוא כשמדובר ביולדת. בנוגע לזה, קובע שבות יעקב (חלק ג' סימן ע"ז) שיש לקבל את החומרא של המתנת ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה עד לטבילתה, "ושמעתי שנותנים טעם חדש לחומרא זו שנהגו כן לפי שראו שהדורות מתמעטין והולכין בכח גבורתם, ויש לחוש אם תמהר לילך לבית הטבילה אחר לידתן אולי תחזור ותתעבר וכח אין ללידה עוד ותתעבר ותמות … לכן החמירו בדורות האחרונים כל כך ואין לזוז מדבריהם במקום שנהגו להחמיר והמיקל בזה נגד המנהג, לא יפה עשה"

אם נשוב לנושא חיוב האשה כלפי בעלה, אותו הביא הרב פיינשטיין, היו פוסקים שהזכירו בעניין זה את דין מורדת, אולם לדעתי אין זה שייך כלל לענייננו, מכיוון שכאן מדובר על אירוע חריג ולא על התנהלות קבועה. נזכיר בקצרה את הקריטריונים להגדרת המורדת שמביא הרמב"ם בהלכות אישות (פרק יד הלכה ט): "ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו", בהקשר זה נציין שפוסקים רבים הדגישו את חומרת עיכוב הטבילה, כאשר הדבר נועד לפגוע בבעל, לצערו או להענישו, אך כאמור, אין זה עיקרו של הדיון כאן.

 

 

מתי להדליק נרות כשיש אזעקות בערב שבת?

אני יוצאת מהבית למקלט חיצוני בעת אזעקה. אני רוצה להדליק נרות מוקדם מהרגיל על תנאי כדי לכסות את המקרה שאני צריכה לשהות במקלט בעת הדלקת נירות ועד השקיעה. שאלתי: כמה מוקדם מותר להדליק נירות ומתי מברכים? תודה.

 

תשובה

שלום יקרה,

חזקי ואמצי במצב מורכב זה, ואשריך על החשיבה הנכוחה וההקפדה ההלכתית גם בימים טרופים. 

שבת נכנסת ברדת הערב של יום שישי, אולם ישנן דעות שונות מתי מתחיל הערב – האם בשקיעת השמש מעבר לאופק, או ב"פלג המנחה" – סוף אחר הצהרים. כיווון שהגמרא השאירה את המחלוקת הזו פתוחה, נפסק להלכה שאפשר לקבל את השבת לפי שתי הדעות. מנהג זה התקבל בעם ישראל. לכן, קבלת שבת אפשרית מפלג המנחה שהוא, לפי אחת הדעות, תחילת הלילה.

לפיכך, ניתן להדליק נרות בפלג המנחה, לברך ולקבל עליך את השבת. אם את מתפללת מנחה, יש להתפלל לפני הדלקת הנרות. ניתן גם להתפלל ערבית (אם את נוהגת) מיד אחרי הדלקת הנרות, רק צריך לחזור ולומר קריאת שמע בזמן שכבר יחשיך כי זמנה הוא מצאת הכוכבים.

בעיקרון, בהדלקת הנרות ובברכה שאת אומרת עליהן  את מקבלת עליך את השבת. אולם, עד זמן החשיכה את תהיי במעמד של "תוספת שבת". בזמן זה ניתן "להתנות" – להגדיר מראש שאם יהיה צורך במלאכה דחופה, תוכלי לעשותה. לכן, אם את רוצה אפשרות לעשות מלאכה בתוך זמן תוספת השבת, לפני הדלקת נרות אמרי: "הריני מתנה לקבל שבת בזמנה". בזמן כניסת שבת אמרי "שבת שלום" או "מזמור שיר ליום השבת" או אמירה אחרת שמשמעותה קבלת השבת. 

יהי רצון שבזכות שמירת השבת ה' ישמרך וינצרך עם כל עם ישראל.

שלומית

 

הרחבה

א. מהו הזמן בו ניתן לקבל את השבת מוקדם?

יכולתנו להקדים את קבלת השבת נשענת על שני יסודות.

היסוד הראשון הוא הדעות השונות לגבי זמני היום ומתי מתחיל הערב. כידוע, זמן רב לפני שהשמש שוקעת אורה כבר משתנה, מצהיב או מאדים והופך רך יותר. זה בערך הזמן שמוגדר כ"פלג המנחה", ולפי אחת הדעות התנאיות (רבי יהודה) זהו הערב וניתן להתפלל ערבית בזמן זה.

היסוד השני הוא דין תוספת שבת – מצווה לקבל את השבת קודם זמנה (שו"ע או"ח רס"א סעיף ב'). אנחנו פועלים לפי דין זה בכל שבת ושבת, כאשר אנחנו מדליקים נרות מעט לפני השקיעה עצמה.

השאלה היא עד כמה ניתן להקדים את קבלת השבת, והאם הקדמת השבת קשורה לזמן פלג המנחה דווקא.

במסכת ברכות דף כ"ז עמ' א מסופר על האמורא רב שהתפלל "של שבת בערב שבת מבעוד יום", ורש"י מסביר את הכוונה: "שקבל עליו שבת מבעוד יום". זאת בהתאם לדעת רבי יהודה שהערב מתחיל בפלג המנחה. הגמרא מסכמת: "שמע מינה [למד מכך]: מתפלל אדם של שבת בערב שבת". 

כך פסק השו"ע (אורח חיים רס״ז סעיף ב׳):

מקדימין להתפלל ערבית יותר בימות החול ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד.

כלומר, מבחינת השו"ע הקדמת השבת אפשרית מפלג המנחה והלאה. אולם, בשו"ע או"ח סימן רס"א סעיף א' מציין הרמ"א שיש אנשים המקבלים עליהם שבת שעתיים לפני זמנה. האחרונים תהו על כך, שכן זה קודם לפלג המנחה, והביאו דעות מנוגדות – למשל של ה"מגן אברהם" הפוסק בעקבות רבנו ירוחם "דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום". אולם ישנם גם ראשונים (כגון מהר"ח אור זרוע) ואחרונים (פר"ח, פמ"ג) שלדעתם גם הקדמה מעבר לפלג המנחה אפשרית, ובלבד שניכר שמעשי האדם הם לכבוד השבת.

הדעה לפיה הקדמת השבת אפשרית רק מפלג המנחה והלאה היא הדעה שהתקבלה יותר. 

מדוע?

מסבירים התוספות (ברכות כז.):

דרב צלי של שבת בערב שבת – תימה, דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג:) "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר". ויש לומר דהתם בשאינו מקבל עליו שבת מיד, אבל הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד, הלכך לא הויא הקדמה. וטעמא משום דסבירא ליה כרבי יהודה.

התוספות מצטטים ממסכת שבת ברייתא לפיה בעייתי להדליק נרות שלא בזמנם ("שלא יקדים ולא יאחר"), ומסיקים שההקדמה היא אפשרית בערב שבת רק אם היא צמודה לזמן שבו – לפי דעת רבי יהודה – השבת אמורה להיכנס. בנוסף, התנאי הוא שהאדם המדליק נרות מוקדם יקבל עליו את השבת מאותו הזמן, וכך יקשור בין פעולת הדלקת הנרות לבין השבת. 

כך פסקו גם הטור והשו"ע בסימן רס"ג:

"לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר, ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד – רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה. ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהיא שעה ורביע קודם הלילה"

ואכן, המנהג שהתקבל הוא שניתן להקדים את הדלקת הנרות וקבלת השבת לזמן פלג המנחה.

 

ב. האם בהדלקת הנרות מקבלים את השבת?

הדלקת הנרות היא מצווה משום כבוד שבת, ועיקרה הכנת סביבה מוארת, נעימה ומכובדת לסעודת השבת. לכן יש לברך בעת ההדלקה (המנהג שהתקבל בכל עם ישראל הוא שנשים מברכות מיד אחרי ההדלקה, ולא לפניה כמו בכל ברכות המצוות בהן הברכה קומת למצווה. זאת משום החשש שהברכה עצמה מהווה קבלת שבת ואז לא ניתן להדליק אש. רמ"א בשו"ע אורח חיים רס"ג ס"ה).

האם הדלקת הנרות מהווה קבלת שבת, באופן שאחריה כבר אנו אסורות במלאכה, או שהיא רק הכנה לקראת קבלת שבת?

בשאלה זו נחלקו הראשונים, כאשר לכל צד ניתן להציג ראיות מן ההלכה: מצד אחד, בחנוכה למשל מדליקים את נרות החג לפני הדלקת נר שבת, מתוך תפיסה שהדלקת הנרות מכניסה את האדם כבר לשבת ולאיסור מלאכה (ר"ן שבת י', א' בדפי הרי"ף).

מצד שני, נאמר על תקיעות השופר המבשרות את כניסת השבת (שבת לה:):

תָּנוּ רַבָּנַן: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת. רִאשׁוֹנָה — לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. שְׁנִיָּה — לְהַבְטִיל עִיר וַחֲנוּיוֹת. שְׁלִישִׁית — לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית — לַחֲלוֹץ תְּפִילִּין. וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ, וְשׁוֹבֵת.

אם כך, גם לאחר הדלקת הנר (תקיעה שלישית) עושים עוד דברים שאסורים בשבת.

שולחן ערוך הביא את שתי הדעות (שו"ע רסג, י'):

 לפי בעל "הלכות גדולות", כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה… ויש חולקים על בעל ה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן: ברכו, הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן, כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו.

לפיכך, הפסיקה המקובלת היא שהדלקת הנרות לכתחילה מהווה קבלת שבת על עצמך, אולם קיימת גם גמישות בכך – כשאת רוצה את האפשרות להתנהג שלא כמו בשבת בין הדלקת הנרות לבין שקיעת השמש, את יכולה – ובלבד שתצהירי על רצון זה עוד לפני הדלקת הנרות.

 

המחזור התקצר ואני מתקשה להיכנס להיריון – האם אפשר לקצר את 7 הנקיים?

שלום,

רציתי לדעת אם יש איזושהי אפשרות הלכתית לקיצור ימי 7 הנקיים?

יש לנו ב"ה שלושה בנים אבל אנחנו רוצים להיכנס להריון נוסף ללא הצלחה בחודשים האחרונים,

הבנתי עכשיו שהמחזור שלי התקצר מאוד (פעם ההפרש בין מחזור למחזור היה מעל 30 יום, היום בדר"כ שבועיים או פחות אחרי הטבילה אני כבר מקבלת מחזור נוסף.(

אשמח לדעת האם יש משהו שניתן לעשות בהקשר הזה מהבחינה ההלכתית?

תודה רבה מראש

 

תשובה:

שלום לך,

בשאלתך חסרים פרטים רבים, וכדי לתת מענה מועיל ומדוייק צריך לברר את כל הפרטים הספציפיים למקרה שלך, כיוון שאין מקרה אחד דומה למשנהו.  בירור כזה יהיה יעיל יותר בשיחה ישירה. לכן, אנחנו ממליצות לך להיות בקשר עם דמות רבנית או יועצת הלכה מהסביבה הקרובה שלך. נשמח לעזור לך ביצירת קשר כזה, אם תרצי לפנות אלינו שוב כדי שנקשר אותך לרבנית לשיחה טלפונית. יש לך גם אפשרות לפנות לקו החם של נשמת במספר 026404343

יחד עם זאת, אכתוב כאן כמה דברים כלליים:

כאשר אישה חוששת שהביוץ מקדים את הטבילה שלה, צריך לפעול במקביל בשני מישורים:

במישור הרפואי: יש לברר את המצב לאשורו. ראשית יש לבדוק מתי בדיוק מתרחש הביוץ. ניתן לעשות זאת באמצעים ביתיים, כגון ערכות ביוץ הנמכרות בבתי המרקחת, או בשיטת המודעות לפוריות, או לפנות לרופאה גניקולוגית. מחזור קצר לא בהכרח אומר שהביוץ הוא לפני הטבילה. שנית, כדאי לערות בדיקות מקיפות נוספות כדי לוודא את מקור הבעיה  (אם ישנה) מהבחינה הרפואית, ולטפל בכך במידת הצורך.

במישור ההלכתי: ישנם מספר פתרונות הלכתיים לקיצור הזמן בין קבלת המחזור לטבילה. לא מדובר כאן על קיצור שבעה נקיים, שקשה מאד להקל בהם, אלא על פתרונות נקודתיים יותר.

ראשית יש לבדוק שההלכה נשמרת כלשונה וללא חומרות מיותרות שמאריכות את הזמן עד לטהרה (למשל, אישה שמתחילה לספור שבעה נקיים רק לאחר שהפסק הטהרה יוצא "צח כשלג", ואוסרת את עצמה על צבעים שאינם אוסרים). שנית, פוסק ההלכה יכול לתת הקלות מסוימות הנמצאות בתוך טווח ההלכה, וכך לפתור את הבעיה. הפתרונות משתנים לפי המקרה הספציפי.

יש להעיר שחלק מהנשים מעדיפות פתרון רפואי (כגון נטילת הורמונים לדחיית הביוץ) על פני פתרון הלכתי, וגם זו דרך אפשרית לפתרון הבעיה.

התשובה המתאימה לך באופן אישי, תינתן לאחר בירור כל הפרטים באופן מדויק ומלא.

בשורות טובות,

נועה

 

רשימת מקורות חלקית:

טור ושו"ע יורה דעה, סימן קפ"ג וסימן קצ"ו.

הרב עובדיה יוסף, טהרת הבית חלק א, סימן א הלכה ו, ושם במשמרת הטהרה.

הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן, עקרות הלכתית (ספר העוסק בנושא), הוצאת ישיבת מעלה גלבוע, תש"פ.

ספר פועה כרך ב, עמודים 119 – 138.

 

מעמדם של זוג כאשר טבעת הנישואין נקנתה על ידי הכלה

שלום וברכה,
בתי התחתנה לפני כמה חודשים בחתונה הלכתית, אורתודוכסית, שערך רב של משפחת החתן.
לאחרונה סיפרה לי הבת הקטנה יותר שהכלה שילמה על טבעת הנישואין שלה, מסיבה טכנית לחלוטין בין בני הזוג, והיא הלכה לאסוף אותה מהחנות. חשבנו שהדבר מעלה שאלה על תוקף הנישואים שלהם, ורציתי לברר עם סמכות רבנית (ללא ידיעת הזוג) מה בעצם הסטטוס שלהם מבחינה הלכתית. הזוג דתיים שניהם והחתן לומד בישיבה חרדית ומפתיע בעיניי שהם לא חשבו על העניין ההלכתי של רכישת הטבעת, אבל זו הסיטואציה כרגע. (לא זכור לי אם עורך החופה שאל את החתן בחופה אם קנה את הטבעת מכספו. אם הדבר חשוב לצורך התשובה – אנסה לברר)
תודה רבה

 

תשובה:

שלום וברכה,

שבע"ה תרבינה השמחות במשפחתכם. השאלה שלך למעשה אינה שעונה על עובדות מוצקות ולכן מבחינה הלכתית אין צורך להיכנס אליה. למעשה כל עוד הזוג לא בא לפנינו ושואל על תקפות הקידושין בגלל עובדות כאלה או אחרות (שאז לפעמים נפתור את הבעיה בזריזות בקידושין נוספים) לא מקובל לדון בכך כלל. יחד עם זאת, אשיב לשאלה על פי צדדי הספק השונים.

כמובן שיתכן שהחתן השיב לכלה את הכסף במזומן או באופנים אחרים על פי איזו הסכמה ביניהם ושאת אינך מודעת לנתון הזה כלל. ועל כן, אין להניח כמובן מאליו שאם בתך שילמה על הטבעת בעת הרכישה, החתן לא רכש ממנה מאוחר יותר את הטבעת. בפרט שלפי תיאורך מדובר בבן תורה. במקרה כזה, אין להעלות כל סימן שאלה על תקפות הקידושין.

אמנם, גם אם החתן לא שילם את מחירה של הטבעת, עדיין יתכן שבתך העניקה לו את הטבעת במתנה גמורה על מנת שיקדש אותה בה. ובמצב כזה הרי שהטבעת היא קניינו ושוב אין כאן כל צל ספק שבתך מקודשת ונשואה כדת וכדין. 

אם אנו טועים, וכל אלו לא התקיימו, החתן לא שילם, והכלה לא נתנה במתנה גמורה, הרי יש לדון כיצד זה הגיעה הטבעת לידי החתן. אין לנו אלא להניח  שהכלה נתנה לחתן את הטבעת כדי להתקדש בה (אחרת כיצד הגיעה זו לידיו?)  במקרה כזה מדובר בטבעת מושאלת. 

לגבי טבעת מושאלת הטור מביא מחלוקת ראשונים אם האישה מקודשת בה: ר' שמשון כתב שהיא מקודשת ואילו הרא"ש כתב שאם המשאיל לא ידע שהאיש רוצה לקדש בטבעת אותה השאיל לו האישה אינה מקודשת.  אולם, גם לדעת הרא"ש אם המשאיל יודע שהחפץ הושאל כדי לקדש בו אישה, האישה מקודשת לכל הדעות משום ש"אנן סהדי שגמר בליבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין שתהא מקודשת בו" (טור, אבן העזר סי' כח). כלומר, ברור למשאיל שהטבעת ניתנה כדי שהקידושין יהיו בני תוקף ולכן, ברור שקיבל על עצמו כל תנאי משפטי המתחייב מכך. במקרה שלנו, אין ספק שבתך ידעה לשם מה היא משאילה לו את הטבעת ועל כן, היא מתקדשת בטבעת שהשאילה לחתן לכל הדעות. וכך פסק השולחן ערוך: "השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, (האישה) מקודשת" (אבן העזר, כח, יט). ובשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר, פא) דן החלקת יעקב בשאלה אם כשהכלה השאילה את הטבעת לחתן, על החתן לשלם לה עבור הטבעת מאוחר יותר, כיוון שאינו מחזיר לה את הטבעת. הוא מביא מקורות רבים ומוכיח שאין בכך צורך, יעי"ש. למעשה הוא מכריע שניתן לומר שאפשר לאמוד את דעת האישה שבודאי היא מקנה את הטבעת במתנה גמורה שהרי היא חפצה להתקדש בה והנה מתברר שאפילו אם אחותך רק השאילה לו את הטבעת עדיין הקידושין תופסים.  

כמובן שניתן לדון אם האומדן הזה מתקיים כשהחתן והכלה אינם מודעים לכך שהטבעת צריכה להיות של החתן אבל במקרה שלנו, כפי שציינת מדובר בבחור ישיבה והלכה זו שהטבעת צריכה להיות קניינו של הבעל היא הלכה כה בסיסית עד כי בלתי סביר לומר שהם החמיצו את המידע הזה. כמו כן, מקובל היום שהרב שואל את החתן אם הטבעת שלו ואם הוא השיב לרב שהטבעת שלו הרי שהיא שלו (ובודאי ניתן לראות זאת גם בסרט הוידאו של החתונה).

הנה כי כן, נראה שבתך מקודשת לבעלה כדת וכדין וכי אין חשש.

מיכל