מעמדם של זוג כאשר טבעת הנישואין נקנתה על ידי הכלה
שלום וברכה,
בתי התחתנה לפני כמה חודשים בחתונה הלכתית, אורתודוכסית, שערך רב של משפחת החתן.
לאחרונה סיפרה לי הבת הקטנה יותר שהכלה שילמה על טבעת הנישואין שלה, מסיבה טכנית לחלוטין בין בני הזוג, והיא הלכה לאסוף אותה מהחנות. חשבנו שהדבר מעלה שאלה על תוקף הנישואים שלהם, ורציתי לברר עם סמכות רבנית (ללא ידיעת הזוג) מה בעצם הסטטוס שלהם מבחינה הלכתית. הזוג דתיים שניהם והחתן לומד בישיבה חרדית ומפתיע בעיניי שהם לא חשבו על העניין ההלכתי של רכישת הטבעת, אבל זו הסיטואציה כרגע. (לא זכור לי אם עורך החופה שאל את החתן בחופה אם קנה את הטבעת מכספו. אם הדבר חשוב לצורך התשובה – אנסה לברר)
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה,
שבע"ה תרבינה השמחות במשפחתכם. השאלה שלך למעשה אינה שעונה על עובדות מוצקות ולכן מבחינה הלכתית אין צורך להיכנס אליה. למעשה כל עוד הזוג לא בא לפנינו ושואל על תקפות הקידושין בגלל עובדות כאלה או אחרות (שאז לפעמים נפתור את הבעיה בזריזות בקידושין נוספים) לא מקובל לדון בכך כלל. יחד עם זאת, אשיב לשאלה על פי צדדי הספק השונים.
כמובן שיתכן שהחתן השיב לכלה את הכסף במזומן או באופנים אחרים על פי איזו הסכמה ביניהם ושאת אינך מודעת לנתון הזה כלל. ועל כן, אין להניח כמובן מאליו שאם בתך שילמה על הטבעת בעת הרכישה, החתן לא רכש ממנה מאוחר יותר את הטבעת. בפרט שלפי תיאורך מדובר בבן תורה. במקרה כזה, אין להעלות כל סימן שאלה על תקפות הקידושין.
אמנם, גם אם החתן לא שילם את מחירה של הטבעת, עדיין יתכן שבתך העניקה לו את הטבעת במתנה גמורה על מנת שיקדש אותה בה. ובמצב כזה הרי שהטבעת היא קניינו ושוב אין כאן כל צל ספק שבתך מקודשת ונשואה כדת וכדין.
אם אנו טועים, וכל אלו לא התקיימו, החתן לא שילם, והכלה לא נתנה במתנה גמורה, הרי יש לדון כיצד זה הגיעה הטבעת לידי החתן. אין לנו אלא להניח שהכלה נתנה לחתן את הטבעת כדי להתקדש בה (אחרת כיצד הגיעה זו לידיו?) במקרה כזה מדובר בטבעת מושאלת.
לגבי טבעת מושאלת הטור מביא מחלוקת ראשונים אם האישה מקודשת בה: ר' שמשון כתב שהיא מקודשת ואילו הרא"ש כתב שאם המשאיל לא ידע שהאיש רוצה לקדש בטבעת אותה השאיל לו האישה אינה מקודשת. אולם, גם לדעת הרא"ש אם המשאיל יודע שהחפץ הושאל כדי לקדש בו אישה, האישה מקודשת לכל הדעות משום ש"אנן סהדי שגמר בליבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין שתהא מקודשת בו" (טור, אבן העזר סי' כח). כלומר, ברור למשאיל שהטבעת ניתנה כדי שהקידושין יהיו בני תוקף ולכן, ברור שקיבל על עצמו כל תנאי משפטי המתחייב מכך. במקרה שלנו, אין ספק שבתך ידעה לשם מה היא משאילה לו את הטבעת ועל כן, היא מתקדשת בטבעת שהשאילה לחתן לכל הדעות. וכך פסק השולחן ערוך: "השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, (האישה) מקודשת" (אבן העזר, כח, יט). ובשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר, פא) דן החלקת יעקב בשאלה אם כשהכלה השאילה את הטבעת לחתן, על החתן לשלם לה עבור הטבעת מאוחר יותר, כיוון שאינו מחזיר לה את הטבעת. הוא מביא מקורות רבים ומוכיח שאין בכך צורך, יעי"ש. למעשה הוא מכריע שניתן לומר שאפשר לאמוד את דעת האישה שבודאי היא מקנה את הטבעת במתנה גמורה שהרי היא חפצה להתקדש בה והנה מתברר שאפילו אם אחותך רק השאילה לו את הטבעת עדיין הקידושין תופסים.
כמובן שניתן לדון אם האומדן הזה מתקיים כשהחתן והכלה אינם מודעים לכך שהטבעת צריכה להיות של החתן אבל במקרה שלנו, כפי שציינת מדובר בבחור ישיבה והלכה זו שהטבעת צריכה להיות קניינו של הבעל היא הלכה כה בסיסית עד כי בלתי סביר לומר שהם החמיצו את המידע הזה. כמו כן, מקובל היום שהרב שואל את החתן אם הטבעת שלו ואם הוא השיב לרב שהטבעת שלו הרי שהיא שלו (ובודאי ניתן לראות זאת גם בסרט הוידאו של החתונה).
הנה כי כן, נראה שבתך מקודשת לבעלה כדת וכדין וכי אין חשש.
מיכל