שאלה
אני עובדת במשרד חילוני, ואני משתדלת לא להגיע לדיבור אחד על אחד ולא לשאול שאלות אישיות שום גבר, ולהיות בשיח עם הבנים רק בתוך קבוצה של בנות.
אבל במקרים נדירים יוצא שאני ועוד אחד יוצאים במקרה יחד מהמשרד לתחנת האוטובוס ובדרך מדברים בצורה קלילה וחברית.
רציתי להבין טוב יותר מה המקור לאיסור, מהו האיסור הנקי שעליו עוברים עבירה אם יש מקום להיות יותר נחמדה, או שלהפך להיות יותר קרה אליהם..
אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם המקום לאיסור קרבה הוא שמא יגיע הגבר להרהורי עבירה ואסור לי להחטיא אותו, אז יש הבדל גדול בן בחור ישיבה ששומר עיניים ועל עדינות הנפש שלו לבחור חילוני שמורגל לחיות עם נשים בקרבה, ולא מתרגש משיח חברי עם אישה…
תשובה
ישר כח על השאלה והרצון לברר את ההלכה, טוב שאת מתעניינת ועורכת בירור על מנת להקפיד ולשמור על ההלכה באופן הנכון במפגש עם גברים במקום עבודתך.
בשאלתך את מציגה תפיסה על-פיה יש להימנע מכל קשר עם גברים. זוהי תפיסה שאכן קיימת בחוגים מסויימים בקהילה החרדית, אך לא בכל קהילה חרדית ולא בקהילות הדתיות לאומיות. רבניות משיבת נפש, כחלק מהחברה הדתית לאומית, נוקטות בגישה הלכתית אחרת, המאמינה באפשרות לחיים שיש בהם קשר טבעי בין גברים ונשים, מתוך הקפדה על כבוד וקדושה, ושמירה על גבולות ההלכה. על פי תפיסה זו אני כותבת את הדברים הבאים.
ראשית, חשוב לדעת כי אין מניעה לשוחח בנעימות עם גברים במקום עבודתך. להיפך, נכון וטוב לנהוג בדרך ארץ, וליצור אווירה טובה במקום העבודה, ובכלל בין גברים לבין נשים, ולאפשר שיח טבעי באופן חברי ונינוח. התורה ומציאות החיים הטבעית מכוונים אותנו, גברים ונשים, לחיות ולפעול בעולם יחד. באופן טבעי יווצרו מפגשים שונים בין גברים ונשים, ברחוב, במסחר, במקומות העבודה, ועוד, והתורה מכוונת אותנו בתוך מציאות זו לעדן את מערכת היחסים בין גברים ונשים, ולחיות יחד בצניעות ובקדושה. לצורך כך חשובה המודעות, וחשובה הקפדה ושמירה על מספר עקרונות חשובים:
שיח שיש בו אינטימיות או קלות ראש – ישנם צורות רבות של שיח בין גברים לנשים, השיח במקום העבודה יכול להיות מקצועי, נימוסי, ואף חברי. יחד עם זאת נכון להיזהר משיח אינטימי ומהתנהגויות שונות המייצרות קירבה אישית רבה בין גבר ואישה שאינם נשואים. יש להקפיד שהשיח לא יהיה שיח שיש בו קלות ראש, כמו למשל שיח שיש בו רמיזות מיניות, פלירטוט וכדו'. ישנם מקומות עבודה או אנשים אצלם צורת שיח כזו מקובלת וחשוב להתרחק ממצבים אלו ולהבהיר כי זה עובר עבורך את הגבול, אם וכאשר נעשה שיח כזה.
מגע – למגע כוח ייחודי, משמעותי ומקרב, והוא שמור לבני זוג נשואים באהבה, בקדושה ובטהרה, ולבני משפחה. חשוב להקפיד על פי ההלכה להימנע ממגע בין גברים ונשים. ייתכן שבמפגש ושיח עם גברים במקום העבודה יהיו כאלו שעבורם גבול זה פחות מוכר, ומבלי להתכוון יכולים להיווצר מצבים שאינם נעימים. במקרים אלו ניתן באופן מכבד ונעים לשוחח ולהסביר, ולרוב זה מתקבל בהבנה ומונע אי-נעימויות בהמשך.
ייחוד- על פי ההלכה גבר ואישה שאינם נשואים אינם מתייחדים זה עם זה בחדר סגור ונעול שאחרים אינם יכולים להיכנס אליו ובמקום שאין דרך אחרים לעבור בו. אינני יודעת מה הנוהל במקום עבודתך, אך הקפדה על נהלים ברורים והרגלים קבועים בעניין יסייעו מאוד. מעבר לאיסור בעצם הדבר, הקפדה זו גם תסייע לשמור על הגבולות האחרים עליהם דיברנו, ותסייע לשמור על יחסי עבודה מקצועיים ונעימים.
בברכה,
מעין
הרחבה – מתוך פסק ההלכה "יחסי נשים וגברים במקום העבודה" – בית המדרש ההלכתי של בית הלל:
שהות במקום בו עלולות להיות בעיות צניעות
במסכת בבא בתרא (נ"ז:) דנה הגמרא במקרה שבו ישנה דרך שגבר ההולך בה נחשף לנשים העסוקות בעשיית כביסה בתוך הנהר, וכתוצאה מכך הן מפשילות שרוולים או מגלות את שוקיהן. הגמרא אומרת שאם אין אפשרות ללכת בדרך אחרת מותר לעבור בדרך זו, ומובן שעל ההולך מוטלת האחריות לשמור עיניו ככל יכולתו. אם ישנה דרך אחרת אסור לגבר ללכת בדרך זו. רשב"ם (ד"ה 'רשע') הסביר שאם יכול ללכת בדרך אחרת, אזי אם הולך בדרך שבה יוכל לראות נשים העומדות על הכביסה – ואפילו עוצם עיניו – הרי הוא רשע. הנימוקי יוסף על הרי"ף (ד"ה היכי'), לעומת זאת, הסביר שרק מי שאינו עוצם עיניו נקרא רשע כשיש דרך אחרת, אך אם עוצם עיניו לא נקרא רשע. האיסור ללכת בדרך שיש בה נשים העומדות על הכביסה הוא דווקא כשמתכוון להסתכל בהן ולצורך כך הולך, וכמו שאסרו במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.), אך כשאינו מתכוון אין איסור. וכך צריך לפרש את הסוגיה, שכשיש דרך אחרת והוא בוחר ללכת דווקא בזו שיש בה נשים העומדות על הכביסה הרי הוא נחשב למתכוון (וראה בתוספות במסכת עבודה זרה מ"ח:, ד"ה 'אי'). ועל כן הסביר הנימוקי יוסף שדווקא אם אינו עוצם עיניו הוא רשע שהרי מתכוון להסתכל, אך בעוצם עיניו – אף שיש לו דרך אחרת, מכל מקום אינו לא צדיק ולא רשע (לשון הנימו"י), ויכול ללכת אף בשיש לו דרך אחרת. וכשאין לו דרך אחרת, הרי שגם אם אינו עוצם עיניו הוא לא נחשב כמתכוון, כל עוד אינו מכוון ומשתדל לראותן בדווקא.
מכאן יש להסיק שאין איסור ללכת אף בדרך שיש בה מראות לא צנועים אם לא הולכים למקומות אלו במתכוון, ואינו מתכוון להסתכל בדרך הילוכו. מסיבה זו, אין לאסור השתלבות במקומות עבודה עם בעיות צניעות, כל עוד אין כוונה להנות מחוסר הצניעות.
יעויין עוד בדברי הגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ב', י"ד) לעניין נסיעה ברכבת התחתית ובאוטובוס שכתב בזה הלשון: "אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו אין לאסור לו אף בכהאי גוונא, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הלכה י"ט, ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו".
השפעת השינויים בחברה על ההלכה בענייני צניעות
עשיית מעשה שיביא אדם להנאה ממראה אסור באופן ודאי או קרוב לודאי אין בו היתר, כמוכח במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.). ברם, במקרים שבהם הדבר לא מביא לחשש איסור ניתן להתיר. כך, לדוגמה, מצאנו במסכת עבודה זרה (כ':) שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אישה, והגמרא מקשה: כיצד התירו להביא בגדים אלו לכובס? והגמרא מתרצת, שכיוון שהוא טרוד בעבודתו אינו שם לבו להרהר באותה אישה שהבגדים שייכים לה.
בסוף מסכת קידושין (פ"א:-פ"ב.) מצאנו את דברי שמואל, הקובע כלל נוסף מרחיק לכת עוד יותר, ולדעתו אין כאן איסורים מוחלטים ומוגדרים אלא הדברים תלויים במי מדובר: "הכול לשם שמיים". וכך הסביר הריטב"א: "הכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה… ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו – מותר לו להסתכל ולדבר… ולשאול בשלום אשת איש… אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו…". היתר מיוחד זה שמציע שמואל – "הכול לשם שמיים" – הוא היתר על בסיס אישי בכל מקרה לגופו. הריטב"א מוסיף, שאין להקל בכך לכל אדם שכן על פי רוב דברים אלו אכן מביאים לתקלה ומכשול, אך למי שמכיר בעצמו שהדבר לא ישפיע עליו לרעה יש להתיר. אלו הם היתרים אישיים של מעשים שאסורים באופן עקרוני, והותרו ליחידים בנסיבות מסוימות. אולם, ישנם אף שינויים בחברה כולה המתחוללים במעבר הדורות.
בכמה מקומות מצאנו התייחסות לכך שההלכות הקשורות ביחסים בין גברים לנשים הם תלויות מקום וזמן. תוספות במסכת קידושין (פ"ב.) כתבו שעל דין זה של "הכול לשם שמיים" אנו סומכים שאנו משתמשים בנשים, ונראה שכוונתם שזה הפך להיתר גורף מכיוון שלא הייתה כוונה ליהנות מהנשים אלא כחלק משירות בלבד. הפני יהושע במסכת קידושין (ע'.) כתב שלפי אחת הדעות בגמרא שאלה בשלום אישה אין בה חיבה כיוון שרגילים בה, והמהר"ם שיק (אבהע"ז, נ"ג) כותב שעל כן נוהגים להקל בזה. הלבוש (או"ח, מנהגים, ל') כתב שנוהגים לברך 'שהשמחה במעונו' אף בתערובת נשים וגברים יחד, כיוון שאנו רגילים בנשים ואין חשש הרהור. הציץ אליעזר (ט', נ') כותב שמותר ללכת אחורי אישה כיוון שהיום השתנתה המציאות ונשים הולכות ברשות הרבים דרך קבע, וזו לשונו:
דלכן שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתה… ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל משא"כ בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כ"כ עתה חשש הרהור בהליכה.
כמו כן הביא שם את דברי הגרש"ז אויערבאך להקל בזה במקום מצווה או נימוס, ודברים אלו מבוססים על דברי הלקט יושר (יו"ד, שע"ו) שבימינו המציאות השתנתה. גם הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (או"ח, ו', י"ג) הביא מסֶפר דרך פקודיך (לא תעשה ל"ה), אשר כתב כדברים האלו בעניין "אל תרבה שיחה עם האישה" שהדין משתנה לפי המציאות: "ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונראה לי על פי מה שכתב הלבוש שבזמן הזה שהנשים מורגלות בינינו, אין כאן הרהורי עבירה כל כך…ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, מה שאין כן עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור".
בשו"ת שיח נחום (סימן קי"ב) התייחס הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בהרחבה לעובדה שההלכות הקשורות בהפרדה בין נשים לגברים הינם תלויות מקום וזמן:
רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי אורחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה… יש נסיבות שבחברה משותפת השפעת הגירויים עשויה לפחות… בני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד לחברה מעורבת. אין זאת אומרת שבחברה מעורבת הסיכונים להיכשל בחטאים חמורים הם בהכרח גדולים ביותר, ואף לא שבחברה נפרדת האנשים לגמרי חסינים בפני כישלונות מוסריים שונים. וכמו שיש ניסיונות בחשיפה, כך ישנם כנגדם במקום שנקבעים גדרים וסייגים על ידי החברה… בסופו של דבר, לא ניתן לקבוע נורמות מסוימות שיבטיחו שלא תהיינה בעיות, פיתויים, גירויים וכישלונות. כל יחיד חייב לפתח בעצמו כוח עמידה ואחריות לשמור על נפשו…
נסתכל לדוגמא בחברה שבה כמעט בכל המשפחות הנשים עובדות. אישה שעובדת מחוץ לבית ברור שהיא גם חשופה לציבור שונה. ברור שהיא תבוא במגע עם אנשים השונים בגישתם, באורחות חייהם, ובערכים שלהם, מהחברה שממנה היא באה, והוא הדין גם לגברים. חברה כזו, אם למשל יהיו בה נהלים של הפרדה גמורה בין האנשים לנשים באירועים פנימיים בתוך החברה – הדבר עלול ליצור מתחים. כי כל אחד מהם, גם הנשים וגם הגברים, בכל יום נמצא בחברה פתוחה, ופתאום כשהם חוזרים הביתה במפגשים שבתוך הציבור הקטן הזה הם יהיו נפרדים. במקרה זה, ההפרדה עצמה עלולה ליצור גירויים מחודשים, במקום להפחית גירויים, כי כל מצב שהוא שונה, בהכרח גורם להתייחסות, ומעורר תשומת לב וגורר הרהורים מהרהורים שונים. קשה להניח שהפרדה כזו תוכל גם להחזיר לאורך זמן, מפני שלמעשה היא תכסה רק מיעוט קטן של כל המגעים החברתיים של הציבור…
בתקופת מעבר כמו התקופה שלנו אי אפשר לקבוע צורות התנהגות שיתאימו לכל הציבור כולו. כל קהל צריך לדאוג לציבור שלו… מסקנה העולה היא, שאי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים… ".
אף הרב יהודה הרצל הנקין מתייחס לנושא זה בשו"ת בני בנים (ד', חלק המאמרים, מאמר "הרהור והרגל"), ושם הוא מעיר את הדברים החשובים הבאים:
צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט… יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם אינם באים לידי הרהור… אך בכדי למנוע מכשול נחוץ להבהיר את הסייגים הבאים: ( 1) איסורים רבים אינם תלויים בהרהור ולא ניתן להמתיקם בשום אופן… (2) אין לדמות מנהג למנהג, אלא יש לדון בכל מנהג והרגל לגופו… (3) כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן הן תמימות… שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם הקירבה בין אנשים ונשים היא אשר תביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו ניתן בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר… (4) אין ההכרעה המעשית בעניינים אלה מסורה אלא לבעלי הוראה המעורים בדעתם עם הבריות ומכירים את קהילותיהם… (5) אין הדברים אמורים אלא במקום שכבר נהגו, ואינם היתר להנהיג כן במקום שלא נהגו".
…אמנם זאת יש להדגיש, שלא כל דבר שרגילים בו נהפך להיתר. רגילות אינה מעידה באופן הכרחי שהדבר שרגילים בו הוא מותר. נהפוך הוא: דברים מסוימים שרגילים בהם, יש להחמיר בהם שבעתיים דווקא עקב עובדה זו. ישנם שני סוגי רגילות. הסוג הראשון כולל דברים שהסיבה שהציבור הורגל בהם היא מפני שאכן עניינים אלו נתפסים כפעולות תמימות שאין בהם הקשר מיני או גירוי היצר, וכן אין הם מעוררים הנאות אסורות או הרהורים אסורים באופן ודאי או קרוב לודאי. בדברים אלו הרגילות היא סימן לכך שאכן המציאות השתנתה, ועל סימן זה אנו סומכים אף להקל מבחינה הלכתית באותם עניינים. לעומת זאת, ישנם דברים שהרגילות בהם נובעת מכך שבמציאות הקיימת החברה מאפשרת חופש פעולה רחב ביותר לגברים ונשים החיים בה, כך שאלו יכולים, ברצותם, להתלבש או להתנהג בצורות שיש בהם הקשר מיני או שהוא מעוררת את היצר או מביא לידי מחשבות אסורות והנאות אסורות. היות שהחברה כיום מקדשת מאוד את הזכות האישית של כל אחד ואחד, ואינה דוחקת זכות זו אלא במקום שהפגיעה ברגישות הציבור היא ברורה, אין לראות בקהות החושים של הציבור בענייני צניעות מדד לכך שכל מה שנעשה הוא בגדר פעולה תמימה שאינה גורמת הרהור. רבות מהנורמות הנהוגות היום בחברה, אף שהחברה רגילה בהן, הרי הן בעלות מטען מיני נכבד, וגורמות להרהורים אסורים וגירוי היצר.
הלכות ייחוד בסביבת עבודה
המציאות התדירה הקיימת במקומות עבודה היא של עליות ומורדות בלחץ ובכמות העבודה במשך השנה. יש זמנים שבהם העובדים אינם צריכים לעבוד מעבר לשעות יום עבודה רגיל, אך מאידך ישנם זמנים במשך השנה שבהם הלחץ גובר, ומסיבה כלשהי נאלצים חלק מהעובדים להישאר בעבודה עד מאוחר. לעיתים אף ייתכן שמנהל או מנהלת המשרד צריכים להישאר במשרד ומבקשים מהמזכיר או המזכירה להישאר על מנת להיות לעזר. בכל אלו יש לדון אם ניתן להקל באיזה שהוא אופן להתיר מצבים אלו, או שיש דווקא להחמיר.
לכאורה, מצאנו מספר היתרים בהלכה למצבים מעין אלו: (א) היתר לאישה שבעלה בעיר, שכנראה אין חשש שתבוא לידי איסור עם מי שהיא מתייחדת עמו (קידושין פ"א ע"א). (ב) היתר משום שטרודים בעבודתם ולא יבואו לחשוב מחשבות איסור (שו"ת רדב"ז, חלק ג', סימן תפ"א). (ג) העובד או המנהל לא ירצו לעשות מעשה, שאם יגלו אודותיו, יפגע ברווחיות העסק שבו הם עובדים, או בשם הטוב שקנו לעצמם (שו"ת ישכיל עבדי, חלק ב', אבעה"ז, סימן י"ח). במהלך שעות העבודה ודאי שאפשר להקל בזה, ואפילו לשבת ביחד בחדר שדלתו סגורה במקום הצורך. אמנם, קשה לסמוך היום על היתרים אלו ודומיהם מחוץ לשעות העבודה כשאין אף אחד אחר במשרד, מפני שהמציאות הקשה בחברה המערבית מלמדת שהנחות פסיכולוגיות אלו בדבר ההשפעה שיש למציאות הבעל בעיר או לאפשרות ההיתפסות על ידי אחרים ואיבוד מקום העבודה – אינן נכונות כיום. לכן, במהלך שעות העבודה בהן יש עובדים נוספים במשרד, מותר לאיש ואישה לשהות לבדם בחדר מסוים לצרכי עבודה, וכן מותר לסגור את דלת אך לא לנעול אותה, וראוי ללמד את העובדים במשרד שאין כל מניעה להיכנס גם ללא דפיקה על הדלת לבקשת אישור . אין לגבר ואשה להישאר לבדם במשרד, בשעות בהם אין אנשים נוספים במשרד.