רחצה ביום כיפור לסובלת מאנדומטריוזיס

אני מאובחנת עם אנדומטריוזיס שגורם לכאבים קיצוניים בזמן המחזור. כשהכדורים שלי לא מועילים הדבר היחיד שמקל על הכאבים זה מקלחת חמה (זרימה של מים חמים, ללא צורך בסבון או שטיפה של השיער).

רציתי לדעת אם יש אפשרות למקלחת עם מים חמים (שחוממו בדוד שמש) ביום כיפור? 

תודה ושנה טוב

 

תשובה

שלום לך, 

השאלה היא האם רחיצה לצורך הקלה על כאבים הינה רחיצה הכלולה בחמשת האיסורים של יום כיפור. הרמ"א (אורח חיים, תריג, ג) פוסק: "דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת; ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן".

כלומר, הוא מגדיר כל רחיצה שאינה לתענוג כרחיצה מותרת כיוון שעדיין יש עינוי. 

המשנה ברורה שם (ס"ק ב) מסביר: "שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג – מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומכל מקום מי שאינו איסטניס ואין צריך לרחיצה זו כל כך נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד".

לכן, אם הרחיצה אינה לתענוג אלא להסיר את הכאבים זה יהיה מותר.

לעניין רחיצה בשבת, גזרת הרחיצה בשבת במים חמים נגזרה רק במקום שאין בו צער ולכן מותר גם מבחינה זו (ביאור הלכה שכו, א ופניני הלכה שבת יד,ח)

מאחלת לך צום קל וגמר חתימה טובה, 

מיכל

חיפוש תקווה, נחמה והתקרבות לה' בעקבות הפלה

היי, אני נשואה ואני והאיש שלי מנהלים חיים חילוניים.

נכנסנו להריון, זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי. בתחילת השלישי השני גילינו מום נדיר שכתוצאה ממנו החלטנו שנשמה שמגיעה לעולם ראויה לחיים בריאים ומאושרים ולכן החלטנו לעשות הפלה. נסענו לכותל ורציתי להגיד תודה על כל מה שיש והתאמצתי להגיד תודה אבל ככ כעסתי..  למה זה קרה לי? ויחד עם זאת גם אמרתי תודה שגילינו את זה מוקדם, שיש לי את בעלי, את המשפחה המדהימה שלי, את זה שאני חזקה ובריאה ..  כמה ימים לאחר מכן עברתי את ההפלה.
אני בתחושות מעורבות , מחפשת הכוונה , תשובה ותקווה להמשך ..
השאלה שלי היא האם יש מתחם / קהילה מסויימת שאוכל לבוא להתחבר מחדש ליהדות? להתחזק , אולי אני לא אקבל תשובות אבל לפחות הכעס שעדיין נשאר שם יקבל מענה מסויים ..

תודה רבה

 

תשובה

שלום לך יקרה,

הצטערתי לקרוא על האובדן שחווית. הכאב הגדול עולה מבין המילים, והרגשתי בקריאה איך התיאור הקצר שכתבת מכיל בתוכו עולם שלם של רגשות מתחלפים וסוערים. הלב שלי איתך.

את כותבת שאת מחפשת הכוונה, תשובה ותקווה. אנסה כמיטב יכולתי להציע כיוונים מחשבתיים ומעשיים לשלושת הרצונות האלה.

הכוונה – את הכאב שעברת רק את מכירה ורק את יודעת מה ההריון הזה היה עבורך, ומה האובדן הזה עבורך. מהבחינה הזו, אין מי שיוכל להכווין אותך כי זה הסיפור שלך, ורק שלך. מצד שני, נשים רבות עברו הפלות וכפי הנראה יכולות להבין את המקומות שאת עוברת בהם בהתמודדות הזו. 

יתכן שיש נשים בסביבתך, המכירות אותך, שעברו חויות דומות – שיחה איתן יכולה לסייע לך. אם תרצי לקרוא על אובדן הריון מזוית דתית-נשית, אני ממליצה לך לקרוא באתר גלויה. יש שם גם הצעות מעשיות לטקסים שיוכלו לסייע בתהליך הפרידה העצוב שאת עוברת. אפשרות אחרת היא הספר "כחלום יעוף" שכתב הרב אברהם סתיו על אובדן הריון מזוית דתית והלכתית – הוא מתאים יותר לקהל קוראים דתי אבל אולי תמצאי בו עניין ותמיכה.

תשובה – אינני יודעת אם במילה "תשובה" התכוונת שאת מחפשת תשובה לשאלה המטרידה אותך (כגון "למה זה קרה דווקא לי") או שאת מבקשת תשובה במשמעות הדתית של המונח, כלומר תנועת תיקון והתקרבות מחודשת אל האל. אם כוונתך למשמעות הראשונה, זוהי שאלה דתית גדולה המלווה את האנושות מראשיתה, ולכן יש לה גם תשובות רבות ושונות. הדבר הברור היחיד שנוכל לומר הוא שאין לנו אפשרות להבין מדוע קורים דברים רעים לא/נשים טובים, ואנו מניחים שרצון ה' הוא שלא נוכל להבין זאת. ה' ברא את העולם ואותנו כך שחלק מהחיים כאן יהיה כואב ולא-מובן, ועלינו להתמודד עם זה. הצורך שאת חשה בתשובה ובהבנה קשור לצורך הטבעי והאנושי במשמעות – אנו מסוגלים לשאת דברים קשים אם יש להם משמעות עבורנו. חוסר היכולת לחבר בין מה שעברת ובין משמעות כלשהי הופך את ההתמודדות לקשה ביותר. אני מבקשת לחזק אותך בקושי הזה ולקוות איתך שמתוך הכאב תיבנה המשמעות.

המשמעות האחרת של "תשובה" היא תנועה של תיקון והתקרבות לאל. אם זה מה שאת מחפשת, אני חושבת שיש בכך גדלות-נפש. מתוך הכאב והאובדן שלך את מחפשת התקדמות רוחנית, בניית קומה חדשה, וזה דבר גדול מאוד.

אני מציעה לך לחפש מקום ללמוד תורה באופן קבוע – לבדך או עם אישך. המקום הטבעי לעשות זאת באיזור מגורייך זה במתן השרון, אך יש גם מקומות אחרים. איני מכירה אותך בשביל לדעת מה הסגנון המתאים לך. באופן כללי, לימוד עקבי נותן נקודות מבט חדשות, מאפשר התמודדות עם השאלות הפנימיות, ומאפשר לך לראות את עולמך מזוית חדשה שיש בה קרבה אל ה'.

בנוסף, עצה שטובה תמיד היא להתפלל. אין צורך לדעת הרבה הלכה או להכיר את עולם התפילה הפורמלי. כל פניה שלך אל ה' מעומק ליבך היא תפילה והיא מתקבלת ונשמעת, גם אם השפעתה אינה ניכרת כאן בעולמנו. בתפילה שלך יש מקום לכל רגשותיך ולכל רצונותיך, והיא יכולה ללוות אותך בכל מצב. 

תקווה – הפלה היא אירוע שמזעזע את הנפש מאוד, ובאמת יכול להביא אותנו לנקודה בה אנו לא רואות תקוה. הסופיות של אבדן העובר שחיכינו לו מציפה תחושות של יאוש וחוסר אונים. כמו בכל אבל, גם כאן יש שלבים שאין דרך לדלג עליהם. ההריון הפיזי אמנם נגמר ברגע אחד, אבל התהליך הנפשי של הבנה, השלמה והתאוששות קורה לאט לאט. יתכן שכעת את מרגישה שאין לך כוחות לחפש תקוות חדשות – וזה בסדר גמור. עליך להיות במקום בו נפשך נמצאת, ולתת למסע הזה את הזמן הנחוץ לו. אם יהיו בקרבתך אנשים שמקווים לטוב עבורך, יגיע הרגע בו התקווה הזו תמצא מקום גם בתוכך.

את כותבת שמצאת את עצמך בתחושות מעורבות, הודיה והכרת הטוב לצד כאב וכעס. הערבוב הזה טבעי ומעיד על נפש גדולה וחזקה, שיכולה לשאת את הרגשות הסותרים במלוא עוצמתם. כנראה שיש לך הרבה כוחות, ובזכותם תוכלי לעבור את התקופה הקשה הזו ולמצוא את היכולת להתאושש. 

לבסוף, ברצוני לעודד אותך לשמור על עצמך. עוצמת הרגשות והטלטלה שהם מביאים לך הן טבעיות וחיוניות לתהליך, אולם כדאי לא להיות לבד בהתמודדות הזו. אישך שנמצא לצדך, ואולי גם משפחתך, יכולים להיות בולם הזעזועים שיאפשר לך תהליך אבל וריפוי. 

אם את מרגישה מוצפת באופן שאין ביכולתך להכיל, אם את מיואשת מאוד או רוצה לפגוע בעצמך – כדאי שתפני לעזרה מקצועית. תוכלי לקבוע תור לרופאת משפחה שלך בקופה ולקבל ממנה הפניה לעזרה, או להתקשר לקו החם 1201, או להיכנס לאתר סהר  – ולקבל מענה מיידי ותומך. השילוב בין העצב הטבעי והשינוים ההורמונליים עלול להביא לתחושות קשות מאוד, אבל הן זמניות וחולפות. 

אם יש לך שאלות נוספות – אני כאן ואת מוזמנת לכתוב שוב.

אני מבקשת לשלוח לך חיזוק ואמונה, ולאחל לך מעומק הלב ריפוי גדול. אני מקוה איתך שמתוך הכאב הזה יפתחו לך שבילים חדשים של לימוד ועומק, ותמצאי שמחה בקרוב.

שלומית

 

איך להתנהג כחרדית יחידה במשרד שעובדיו חילוניים?

שאלה

אני עובדת במשרד חילוני, ואני משתדלת לא להגיע לדיבור אחד על אחד ולא לשאול שאלות אישיות שום גבר, ולהיות בשיח עם הבנים רק בתוך קבוצה של בנות.

אבל במקרים נדירים יוצא שאני ועוד אחד יוצאים במקרה יחד מהמשרד לתחנת האוטובוס ובדרך מדברים בצורה קלילה וחברית.

רציתי להבין טוב יותר מה המקור לאיסור, מהו האיסור הנקי שעליו עוברים עבירה אם יש מקום להיות יותר נחמדה, או שלהפך להיות יותר קרה אליהם..

אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם המקום לאיסור קרבה הוא שמא יגיע הגבר להרהורי עבירה ואסור לי להחטיא אותו, אז יש הבדל גדול בן בחור ישיבה ששומר עיניים ועל עדינות הנפש שלו לבחור חילוני שמורגל לחיות עם נשים בקרבה, ולא מתרגש משיח חברי עם אישה…

 

תשובה

ישר כח על השאלה והרצון לברר את ההלכה, טוב שאת מתעניינת ועורכת בירור על מנת להקפיד ולשמור על ההלכה באופן הנכון במפגש עם גברים במקום עבודתך.

 

בשאלתך את מציגה תפיסה על-פיה יש להימנע מכל קשר עם גברים. זוהי תפיסה שאכן קיימת בחוגים מסויימים בקהילה החרדית, אך לא בכל קהילה חרדית ולא בקהילות הדתיות לאומיות. רבניות משיבת נפש, כחלק מהחברה הדתית לאומית, נוקטות בגישה הלכתית אחרת, המאמינה באפשרות לחיים שיש בהם קשר טבעי בין גברים ונשים, מתוך הקפדה על כבוד וקדושה, ושמירה על גבולות ההלכה. על פי תפיסה זו אני כותבת את הדברים הבאים. 

 

ראשית, חשוב לדעת כי אין מניעה לשוחח בנעימות עם גברים במקום עבודתך. להיפך, נכון וטוב לנהוג בדרך ארץ, וליצור אווירה טובה במקום העבודה, ובכלל בין גברים לבין נשים, ולאפשר שיח טבעי באופן חברי ונינוח. התורה ומציאות החיים הטבעית מכוונים אותנו, גברים ונשים, לחיות ולפעול בעולם יחד. באופן טבעי יווצרו מפגשים שונים בין גברים ונשים, ברחוב, במסחר, במקומות העבודה, ועוד, והתורה מכוונת אותנו בתוך מציאות זו לעדן את מערכת היחסים בין גברים ונשים, ולחיות יחד בצניעות ובקדושה. לצורך כך חשובה המודעות, וחשובה הקפדה ושמירה על מספר עקרונות חשובים:

 

שיח שיש בו אינטימיות או קלות ראש – ישנם צורות רבות של שיח בין גברים לנשים, השיח במקום העבודה יכול להיות מקצועי, נימוסי, ואף חברי. יחד עם זאת נכון להיזהר משיח אינטימי ומהתנהגויות שונות המייצרות קירבה אישית רבה בין גבר ואישה שאינם נשואים. יש להקפיד שהשיח לא יהיה שיח שיש בו קלות ראש, כמו למשל שיח שיש בו רמיזות מיניות, פלירטוט וכדו'. ישנם מקומות עבודה או אנשים אצלם צורת שיח כזו מקובלת וחשוב להתרחק ממצבים אלו ולהבהיר כי זה עובר עבורך את הגבול, אם וכאשר נעשה שיח כזה.   

 

מגע – למגע כוח ייחודי, משמעותי ומקרב, והוא שמור לבני זוג נשואים באהבה, בקדושה ובטהרה, ולבני משפחה. חשוב להקפיד על פי ההלכה להימנע ממגע בין גברים ונשים. ייתכן שבמפגש ושיח עם גברים במקום העבודה יהיו כאלו שעבורם גבול זה פחות מוכר, ומבלי להתכוון יכולים להיווצר מצבים שאינם נעימים. במקרים אלו ניתן באופן מכבד ונעים לשוחח ולהסביר, ולרוב זה מתקבל בהבנה ומונע אי-נעימויות בהמשך. 

 

ייחוד- על פי ההלכה גבר ואישה שאינם נשואים אינם מתייחדים זה עם זה בחדר סגור ונעול שאחרים אינם יכולים להיכנס אליו ובמקום שאין דרך אחרים לעבור בו. אינני יודעת מה הנוהל במקום עבודתך, אך הקפדה על נהלים ברורים והרגלים קבועים בעניין יסייעו מאוד. מעבר לאיסור בעצם הדבר, הקפדה זו גם תסייע לשמור על הגבולות האחרים עליהם דיברנו, ותסייע לשמור על יחסי עבודה מקצועיים ונעימים. 

בברכה, 

מעין

 

הרחבה – מתוך פסק  ההלכה "יחסי נשים וגברים במקום העבודה" – בית המדרש ההלכתי של בית הלל:
שהות במקום בו עלולות להיות בעיות צניעות

במסכת בבא בתרא (נ"ז:) דנה הגמרא במקרה שבו ישנה דרך שגבר ההולך בה נחשף לנשים העסוקות בעשיית כביסה בתוך הנהר, וכתוצאה מכך הן מפשילות שרוולים או מגלות את שוקיהן. הגמרא אומרת שאם אין אפשרות ללכת בדרך אחרת מותר לעבור בדרך זו, ומובן שעל ההולך מוטלת האחריות לשמור עיניו ככל יכולתו. אם ישנה דרך אחרת אסור לגבר ללכת בדרך זו. רשב"ם (ד"ה 'רשע') הסביר שאם יכול ללכת בדרך אחרת, אזי אם הולך בדרך שבה יוכל לראות נשים העומדות על הכביסה – ואפילו עוצם עיניו – הרי הוא רשע. הנימוקי יוסף על הרי"ף (ד"ה היכי'), לעומת זאת, הסביר שרק מי שאינו עוצם עיניו נקרא רשע כשיש דרך אחרת, אך אם עוצם עיניו לא נקרא רשע. האיסור ללכת בדרך שיש בה נשים העומדות על הכביסה הוא דווקא כשמתכוון להסתכל בהן ולצורך כך הולך, וכמו שאסרו במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.), אך כשאינו מתכוון אין איסור. וכך צריך לפרש את הסוגיה, שכשיש דרך אחרת והוא בוחר ללכת דווקא בזו שיש בה נשים העומדות על הכביסה הרי הוא נחשב למתכוון (וראה בתוספות במסכת עבודה זרה מ"ח:, ד"ה 'אי'). ועל כן הסביר הנימוקי יוסף שדווקא אם אינו עוצם עיניו הוא רשע שהרי מתכוון להסתכל, אך בעוצם עיניו – אף שיש לו דרך אחרת, מכל מקום אינו לא צדיק ולא רשע (לשון הנימו"י), ויכול ללכת אף בשיש לו דרך אחרת. וכשאין לו דרך אחרת, הרי שגם אם אינו עוצם עיניו הוא לא נחשב כמתכוון, כל עוד אינו מכוון ומשתדל לראותן בדווקא.

מכאן יש להסיק שאין איסור ללכת אף בדרך שיש בה מראות לא צנועים אם לא הולכים למקומות אלו במתכוון, ואינו מתכוון להסתכל בדרך הילוכו. מסיבה זו, אין לאסור השתלבות במקומות עבודה עם בעיות צניעות, כל עוד אין כוונה להנות מחוסר הצניעות.

יעויין עוד בדברי הגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ב', י"ד) לעניין נסיעה ברכבת התחתית ובאוטובוס שכתב בזה הלשון: "אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו אין לאסור לו אף בכהאי גוונא, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הלכה י"ט, ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו".

 

השפעת השינויים בחברה על ההלכה בענייני צניעות

עשיית מעשה שיביא אדם להנאה ממראה אסור באופן ודאי או קרוב לודאי אין בו היתר, כמוכח במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.). ברם, במקרים שבהם הדבר לא מביא לחשש איסור ניתן להתיר. כך, לדוגמה, מצאנו במסכת עבודה זרה (כ':) שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אישה, והגמרא מקשה: כיצד התירו להביא בגדים אלו לכובס? והגמרא מתרצת, שכיוון שהוא טרוד בעבודתו אינו שם לבו להרהר באותה אישה שהבגדים שייכים לה.

 

בסוף מסכת קידושין (פ"א:-פ"ב.) מצאנו את דברי שמואל, הקובע כלל נוסף מרחיק לכת עוד יותר, ולדעתו אין כאן איסורים מוחלטים ומוגדרים אלא הדברים תלויים במי מדובר: "הכול לשם שמיים". וכך הסביר הריטב"א: "הכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה… ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו – מותר לו להסתכל ולדבר… ולשאול בשלום אשת איש… אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו…". היתר מיוחד זה שמציע שמואל – "הכול לשם שמיים" – הוא היתר על בסיס אישי בכל מקרה לגופו. הריטב"א מוסיף, שאין להקל בכך לכל אדם שכן על פי רוב דברים אלו אכן מביאים לתקלה ומכשול, אך למי שמכיר בעצמו שהדבר לא ישפיע עליו לרעה יש להתיר. אלו הם היתרים אישיים של מעשים שאסורים באופן עקרוני, והותרו ליחידים בנסיבות מסוימות. אולם, ישנם אף שינויים בחברה כולה המתחוללים במעבר הדורות.

 

בכמה מקומות מצאנו התייחסות לכך שההלכות הקשורות ביחסים בין גברים לנשים הם תלויות מקום וזמן. תוספות במסכת קידושין (פ"ב.) כתבו שעל דין זה של "הכול לשם שמיים" אנו סומכים שאנו משתמשים בנשים, ונראה שכוונתם שזה הפך להיתר גורף מכיוון שלא הייתה כוונה ליהנות מהנשים אלא כחלק משירות בלבד. הפני יהושע במסכת קידושין (ע'.) כתב שלפי אחת הדעות בגמרא שאלה בשלום אישה אין בה חיבה כיוון שרגילים בה, והמהר"ם שיק (אבהע"ז, נ"ג) כותב שעל כן נוהגים להקל בזה. הלבוש (או"ח, מנהגים, ל') כתב שנוהגים לברך 'שהשמחה במעונו' אף בתערובת נשים וגברים יחד, כיוון שאנו רגילים בנשים ואין חשש הרהור. הציץ אליעזר (ט', נ') כותב שמותר ללכת אחורי אישה כיוון שהיום השתנתה המציאות ונשים הולכות ברשות הרבים דרך קבע, וזו לשונו: 

דלכן שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתה… ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל משא"כ בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כ"כ עתה חשש הרהור בהליכה.

 כמו כן הביא שם את דברי הגרש"ז אויערבאך להקל בזה במקום מצווה או נימוס, ודברים אלו מבוססים על דברי הלקט יושר (יו"ד, שע"ו) שבימינו המציאות השתנתה. גם הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (או"ח, ו', י"ג) הביא מסֶפר דרך פקודיך (לא תעשה ל"ה), אשר כתב כדברים האלו בעניין "אל תרבה שיחה עם האישה" שהדין משתנה לפי המציאות: "ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונראה לי על פי מה שכתב הלבוש שבזמן הזה שהנשים מורגלות בינינו, אין כאן הרהורי עבירה כל כך…ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, מה שאין כן עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור". 

בשו"ת שיח נחום (סימן קי"ב) התייחס הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בהרחבה לעובדה שההלכות הקשורות בהפרדה בין נשים לגברים הינם תלויות מקום וזמן: 

רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי אורחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה… יש נסיבות שבחברה משותפת השפעת הגירויים עשויה לפחות… בני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד לחברה מעורבת. אין זאת אומרת שבחברה מעורבת הסיכונים להיכשל בחטאים חמורים הם בהכרח גדולים ביותר, ואף לא שבחברה נפרדת האנשים לגמרי חסינים בפני כישלונות מוסריים שונים. וכמו שיש ניסיונות בחשיפה, כך ישנם כנגדם במקום שנקבעים גדרים וסייגים על ידי החברה… בסופו של דבר, לא ניתן לקבוע נורמות מסוימות שיבטיחו שלא תהיינה בעיות, פיתויים, גירויים וכישלונות. כל יחיד חייב לפתח בעצמו כוח עמידה ואחריות לשמור על נפשו…

נסתכל לדוגמא בחברה שבה כמעט בכל המשפחות הנשים עובדות. אישה שעובדת מחוץ לבית ברור שהיא גם חשופה לציבור שונה. ברור שהיא תבוא במגע עם אנשים השונים בגישתם, באורחות חייהם, ובערכים שלהם, מהחברה שממנה היא באה, והוא הדין גם לגברים. חברה כזו, אם למשל יהיו בה נהלים של הפרדה גמורה בין האנשים לנשים באירועים פנימיים בתוך החברה – הדבר עלול ליצור מתחים. כי כל אחד מהם, גם הנשים וגם הגברים, בכל יום נמצא בחברה פתוחה, ופתאום כשהם חוזרים הביתה במפגשים שבתוך הציבור הקטן הזה הם יהיו נפרדים. במקרה זה, ההפרדה עצמה עלולה ליצור גירויים מחודשים, במקום להפחית גירויים, כי כל מצב שהוא שונה, בהכרח גורם להתייחסות, ומעורר תשומת לב וגורר הרהורים מהרהורים שונים. קשה להניח שהפרדה כזו תוכל גם להחזיר לאורך זמן, מפני שלמעשה היא תכסה רק מיעוט קטן של כל המגעים החברתיים של הציבור…

בתקופת מעבר כמו התקופה שלנו אי אפשר לקבוע צורות התנהגות שיתאימו לכל הציבור כולו. כל קהל צריך לדאוג לציבור שלו… מסקנה העולה היא, שאי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים… ". 

אף הרב יהודה הרצל הנקין מתייחס לנושא זה בשו"ת בני בנים (ד', חלק המאמרים, מאמר "הרהור והרגל"), ושם הוא מעיר את הדברים החשובים הבאים: 

צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט… יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם אינם באים לידי הרהור… אך בכדי למנוע מכשול נחוץ להבהיר את הסייגים הבאים: ( 1) איסורים רבים אינם תלויים בהרהור ולא ניתן להמתיקם בשום אופן… (2) אין לדמות מנהג למנהג, אלא יש לדון בכל מנהג והרגל לגופו… (3) כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן הן תמימות… שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם הקירבה בין אנשים ונשים היא אשר תביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו ניתן בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר… (4) אין ההכרעה המעשית בעניינים אלה מסורה אלא לבעלי הוראה המעורים בדעתם עם הבריות ומכירים את קהילותיהם… (5) אין הדברים אמורים אלא במקום שכבר נהגו, ואינם היתר להנהיג כן במקום שלא נהגו".

…אמנם זאת יש להדגיש, שלא כל דבר שרגילים בו נהפך להיתר. רגילות אינה מעידה באופן הכרחי שהדבר שרגילים בו הוא מותר. נהפוך הוא: דברים מסוימים שרגילים בהם, יש להחמיר בהם שבעתיים דווקא עקב עובדה זו. ישנם שני סוגי רגילות. הסוג הראשון כולל דברים שהסיבה שהציבור הורגל בהם היא מפני שאכן עניינים אלו נתפסים כפעולות תמימות שאין בהם הקשר מיני או גירוי היצר, וכן אין הם מעוררים הנאות אסורות או הרהורים אסורים באופן ודאי או קרוב לודאי. בדברים אלו הרגילות היא סימן לכך שאכן המציאות השתנתה, ועל סימן זה אנו סומכים אף להקל מבחינה הלכתית באותם עניינים. לעומת זאת, ישנם דברים שהרגילות בהם נובעת מכך שבמציאות הקיימת החברה מאפשרת חופש פעולה רחב ביותר לגברים ונשים החיים בה, כך שאלו יכולים, ברצותם, להתלבש או להתנהג בצורות שיש בהם הקשר מיני או שהוא מעוררת את היצר או מביא לידי מחשבות אסורות והנאות אסורות. היות שהחברה כיום מקדשת מאוד את הזכות האישית של כל אחד ואחד, ואינה דוחקת זכות זו אלא במקום שהפגיעה ברגישות הציבור היא ברורה, אין לראות בקהות החושים של הציבור בענייני צניעות מדד לכך שכל מה שנעשה הוא בגדר פעולה תמימה שאינה גורמת הרהור. רבות מהנורמות הנהוגות היום בחברה, אף שהחברה רגילה בהן, הרי הן בעלות מטען מיני נכבד, וגורמות להרהורים אסורים וגירוי היצר.

 

הלכות ייחוד בסביבת עבודה

המציאות התדירה הקיימת במקומות עבודה היא של עליות ומורדות בלחץ ובכמות העבודה במשך השנה. יש זמנים שבהם העובדים אינם צריכים לעבוד מעבר לשעות יום עבודה רגיל, אך מאידך ישנם זמנים במשך השנה שבהם הלחץ גובר, ומסיבה כלשהי נאלצים חלק מהעובדים להישאר בעבודה עד מאוחר. לעיתים אף ייתכן שמנהל או מנהלת המשרד צריכים להישאר במשרד ומבקשים מהמזכיר או המזכירה להישאר על מנת להיות לעזר. בכל אלו יש לדון אם ניתן להקל באיזה שהוא אופן להתיר מצבים אלו, או שיש דווקא להחמיר.

לכאורה, מצאנו מספר היתרים בהלכה למצבים מעין אלו: (א) היתר לאישה שבעלה בעיר, שכנראה אין חשש שתבוא לידי איסור עם מי שהיא מתייחדת עמו (קידושין פ"א ע"א). (ב) היתר משום שטרודים בעבודתם ולא יבואו לחשוב מחשבות איסור (שו"ת רדב"ז, חלק ג', סימן תפ"א). (ג) העובד או המנהל לא ירצו לעשות מעשה, שאם יגלו אודותיו, יפגע ברווחיות העסק שבו הם עובדים, או בשם הטוב שקנו לעצמם (שו"ת ישכיל עבדי, חלק ב', אבעה"ז, סימן י"ח). במהלך שעות העבודה ודאי שאפשר להקל בזה, ואפילו לשבת ביחד בחדר שדלתו סגורה במקום הצורך. אמנם, קשה לסמוך היום על היתרים אלו ודומיהם מחוץ לשעות העבודה כשאין אף אחד אחר במשרד, מפני שהמציאות הקשה בחברה המערבית מלמדת שהנחות פסיכולוגיות אלו בדבר ההשפעה שיש למציאות הבעל בעיר או לאפשרות ההיתפסות על ידי אחרים ואיבוד מקום העבודה – אינן נכונות כיום. לכן,  במהלך שעות העבודה בהן יש עובדים נוספים במשרד, מותר לאיש ואישה לשהות לבדם בחדר מסוים לצרכי עבודה, וכן מותר לסגור את דלת אך לא לנעול אותה, וראוי ללמד את העובדים במשרד שאין כל מניעה להיכנס גם ללא דפיקה על הדלת לבקשת אישור . אין לגבר ואשה להישאר לבדם במשרד, בשעות בהם אין אנשים נוספים במשרד.

האם מותר לחיילת דתיה להישבע בטקס ההשבעה של צה"ל?

אני עומדת לפני טקס ההשבעה לצה"ל – האם מותר לי לומר "אני נשבעת" כפי הנוסח של ההשבעה, או שעלי לשנות ולהגיד "אני מצהירה", כפי שידוע לי שעושים ועושות חיילים וחיילות דתיים? ומה היא סיבת השינוי? 

 

תשובה

אקדים בהקדמה קצרה על עניין השבועה:

הדיבר השלישי (שמות כ) הוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

ובספר דברים (י, כ) כתוב: אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

לכאורה סתירה: מצד אחד – אזהרה חמורה ואיסור להישבע אפילו באמת, אם אין בכך צורך, אם זה לשווא. 

ומאידך – "בשמו תשבע". 

ואם כך – האם מותר או אסור או אולי חובה להישבע? 

 

במדרש תנחומא (במדבר ל"ט בעניין נדרים): 

…אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, (=אל תרבו לנדור) שכל הפורץ בהן סופו למעול בשבועות (=לא לקיים את שבועותיו) והמועל בשבועות – כופר בקב"ה ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ') "כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא"! 

(אבל), כתוב אחר אומר (ירמיהו ג'): "ונשבעת, חי ה', באמת משפט ובצדקה"; 

אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המידות האלה, שנאמר: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק"; ושתהיו כאותם שלושה שנקראו יראי א-לוהים, ואלו הן: אברהם, איוב ויוסף. 

אברהם דכתיב (בראשית כ"ב) "כי עתה ידעתי כי ירא א-לוהים אתה"; 

איוב דכתיב (איוב א') "תם וישר וירא א-לוהים"; 

יוסף דכתיב (בראשית מ"ב) "את הא-לוהים אני ירא" ; 

"ואותו תעבוד" – אם אתה מפנה עצמך לתורה ולמצוות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר "ואותו תעבוד"… אם יש בך כל המידות האלה – אתה רשאי להישבע, ואם לאו – אין אתה רשאי!!

לפי דרשת חז"ל אין אנו ראויים כלל להישבע.

 

וכעת – לטקס של צה"ל: שבועה או הצהרה?:

בטקס לא מזכירים את שם ה', ולכן אין זאת שבועה ממש.

ועם זאת – נבין מה משמעותה של שבועת האמונים לצה"ל? 

שבועת האמונים לצה"ל היא, כפי שחז"ל קוראים לה, שבועת ביטוי – החלטה של אדם להישבע על התחייבות עתידית (או, במקרים אחרים, על אימות פעולה שכבר נעשתה). השם "ביטוי" נגזר מהפסוק "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא, ה', ד'). 

משמעות כל שבועה היא: כשם שה' קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך דברי יהיו קיימים ונכונים! 

על כן, בנוסף לנאמר במדרש לעיל, שאין אנו ראויים להישבע בשמו, אין זה פשוט להישבע גם ללא אזכור שם ה', כי אם לא נממש את התחייבותנו באופן מדויק ומושלם, תהיה בכך פגיעה בכבוד ה'. 

לכן עדיף להסתפק בהצהרה, שתוכנה הוא הכרזה ברורה שאנחנו נאמנים לחלוטין לעם ישראל ולארץ ישראל, אבל בלי לערב בהכרזה זו את שם ה'.

 

ועוד אוסיף – זכינו לחיות במדינת ישראל. דורות אבותינו רק חלמו על אפשרות של עם החי בארצו. החיים מתוך חירות בארץ מטילים עלינו אחריות גדולה מאד לשלומה ולבטחונה של המדינה – ואשריך ואשרי כל המשרתים והמשרתות אתך שזכיתם לקיים מצווה גדולה זו. 

ועוד אחריות מוטלת על כתפיך כאשה צעירה דתיה – אשר בשרתך בצבא את מקיימת ממש קידוש שמו של ה' בעולם, בהקפדה על מצוותיו, על עמידתך מול הקב"ה ביחד עם מילוי כל חובותיך כחיילת במדינת ישראל. 

 

אני מאחלת לך ולכל חבריך וחברותיך שתזכו לקיים בנאמנות את כל חובותיכם לעם, למדינה ולצה"ל כפי שהצהרתם, ותהיה עליכם ברכת ה':  

"יברכך ה' וישמרך"

רחל

חשוב לי לכבד את אימי אך היא צועקת עלי הרבה, מה אפשר לעשות?

חשוב לי לכבד את אימי והיא צועקת עלי

הרבנית יפית קליימר

 

היי יש לי שאלה בנוגע לכיבוד הורים. חשוב לי מאד לכבד את אמא שלי אבל אני מתקשה הרבה מאד פעמים להבין איפה הגבול, יוצא הרבה מצבים שאמא שלי יכולה לצעוק עליי ולדבר אליי לא יפה. היא לא עושה זאת בכוונה ואני משתדלת לא לכעוס עליה בגלל זה אבל הרבה מאד פעמים קשה לי, אני מעמידה אותה במקום ומציבה לה גבולות אני מרגישה שרק ככה אוכל לכבד אותה באמת. רציתי לשאול אם זה עדיין בגדר כיבוד הורים

 

שלום לך,

שאלתך חשובה כל כך וניכרת כוונתך הטובה וגם מחשבה עמוקה. אשרייך שחשוב לך לכבד את אימך.

 

בשלושה מקומות התורה מצווה  אותנו בכבוד הורינו ובמוראם:

 

  1. שמות כח יב: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

 

  1. ויקרא יט ג :אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

  1. דברים ה טז: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

 

שלושה דברים בולטים בפסוקים: 

האחד, השימוש בפעלים לכבד ולירוא.

השני, הקדמת האם לאב בעניין היראה, והאחרון ציון שכר המצווה – אריכות ימים בעולם הזה.

 

לענייננו בשאלתך, נתמקד בהבנה מה כוללים הכבוד והיראה.

 

הרמב"ם בהלכות ממרים ו, ג) מגדיר מורא וכבוד כך:

 

"אי זהו מורא ואי זהו כבוד?

 

מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו ..

 

אי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו."

 

ההנחיה ההלכתית נשמעת על פניה קפדנית ומלאת פרטים, אולם בהתבוננות מעמיקה עולה שיש כאן תיאור של התנהגות מינימום. מצד הכיבוד יש לדאוג לרווחתם הפיזית המינימלית של ההורים, ומצד היראה יש לעשות מעשים המראים שאנו מבינים את ההיררכיה שבין הורים וילדים ולא לזלזל בהם.

 

במסכת קידושין הדנה באריכות במצות כיבוד הורים כולל סיפורים והמחשות, ישנה ברייתא נהדרת (קידושין ל ע"ב) המוסיפה לנו ממד נוסף ביחסי הורים ילדים:

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ.

בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.

 

מכיוון שהורינו מביאים אותנו לעולם הם הופכים בכך שותפים לקב"ה. עלינו להיות אסירי תודה ולהוקיר אותם בכל מצב וזמן מכוח הכרת הטוב כלפיהם ומתוך כך גם הכרת כבוד גם כלפי הקב"ה.

 

עם זאת,  יש לשים לב גם למה שלא כתוב בהלכות כיבוד הורים. אדם לא חייב לחשוב בדיוק כמו הוריו, להבין את העולם כמותם, ולהיות העתק מוחלט שלהם. גם על ההורים חלה חובה לכבד את ילדיהם מעצם היותם ברואים בצלם אלוקים. אם הורים כופים על ילדיהם להיות שכפול של עצמם, תוצר כזה של חינוך מייתר את הערך הסגולי של הילדים שהם בני אדם בפני עצמם עם נשמה ותפקיד בעולם. מותר אפילו לחלוק על ההורים כל עוד זה נאמר בצורה מנומסת ומכבדת. אין שום חובה הלכתית שתסכימי עם החינוך של הורייך ובבוא הזמן בע"ה תוכלי לחנך את ילדיך כפי הבנתך. עצמאותך הינה גם היא מתוקף היותך נבראת בצלם אלוקים עם הנשמה המיוחדת והייחודית שאת ותפקידך האישי בעולם.

 

ועדיין, הייתי ממליצה לך בחום, לחשוב לעצמך מהם הדברים היפים והטובים שאת לומדת מאימך. אני מאמינה שכאשר תדעי לציין לעצמך את הטוב שקיבלת ולמדת מאמא, זה יעזור לך להסתכל על המצב בעין חומלת יותר. ועוד, שווה לנסות לשוחח עם אמא. להסביר לה את מקומך ולשתף אותה בנחת, במה שמציק לך. 

ובכלל, שיח פתוח וכן הוא בסיס לחיים של שלום בתוך משפחה, בין ילדים להורים ובע"ה גם אחר כך בבית שתבני את.

 

נשמע שאת יודעת לזהות היכן המילים של אמא עוברות גבול מבחינתך.  מאחר שאין זה מקומך לחנך את אמא מה שנותר לעשות, וזה הרבה, הוא לשנות את הגישה שלך כלפי התנהגותה. לפרשנות שלך את התנהגותה יש מקום רב עבור הרוגע שלך בחייך.

 

כיבוד הורים הוא מהמצוות המאתגרות ביותר שיש, ולא תמיד פשוט לקיימה. עליה נאמר בתלמוד הירושלמי שהיא מצווה 'חמורה שבחמורות' (פאה, פ"א, מ"א). אכן מצות כיבוד הורים יכולה לקחת אותנו עד קצה גבול יכולת הסבלנות שלנו או ההכלה שלנו. אני מאמינה שהתורה יודעת זאת ולכן שכרה של המצווה, הרבה מאד (אריכות ימים), אולם חז"ל בחכמתם ידעו, שאם לא תוגבל המצווה לפרמטרים מדידים יכולה להתרחש עריצות או תלות או סתם הימנעות לכתחילה מכיבוד הורים.

מדברייך עולה שלצד ההבנה בחשיבות של מצוה כיבוד אם, את מבינה את החשיבות של דאגה להווייתך הפרטית ואפילו הייתי אומרת, שלומך הרגשי. כמו בהרבה נושאים בעבודת ה' ובחיים בכלל, המקומות המאתגרים אותנו יכולים לחשוף כוחות בעצמנו שלא ידענו שיש לנו.

יחד עם זאת, אם קיום המצווה גורם לך נזק רגשי או ממוני אין לך חובה לשלם מחיר זה ועליך להגן על עצמך תחילה. יש לזכור שהמצווה כוללת דאגה לרווחת ההורים ולא לפגוע בכבודם בכל מצב, אך אין מצווה להוסיף על כך אם זה מזיק לך. במצבים מסויימים עדיף להתרחק אם את חוששת שללא כך תפגעי בכבוד אמך, וכך מסופר על רב אסי במסכת קידושין שעלה לארץ כדי להתרחק מאמו שדעתה השתבשה (קידושין לא,ב). במקרה כזה יש לוודא ששלומו הפיזי של ההורה מטופל ולא ייפגע כשהילד מתרחק (שו"ע יו"ד רמ,י).

 

ומאחר שכמו שראינו לעיל, שלושה שותפים לו לאדם, תמיד כדאי לשתף את הקב"ה בצר לך, התפללי , שינחה אותך בדרך הנכונה, ילמד אותך מהן הגבולות הנכונים לך ואיך לנתב את מערכת היחסים כך שלא תגיעי לכדי פגיעה באמא חלילה או פגיעה במסלול חייך.

 

מאחלת לך מכל הלב,

 

שנה טובה ומתוקה

 

ושלום ורעות,

 

יפית