הטענת אופניים חשמליים במרחב הציבורי ללא רשות

שלום להרבניות תליט"א.
רציתי לדעת לגבי הטענת חשמל במקומות העבודה במקומות ציבורים האם זה שאלה של גזל האם מותר להטעין בלי רשות?
בברכה

 

תשובה

שלום לך, ויישר כוחך על השאלה, שלכאורה איננו נותנים עליה את הדעת ורוב האנשים נוהגים להטעין במקומות שונים מבלי לברר.

בדבר שאין מקפידים עליו ושעלותו הכספית נמוכה ביותר, אין גזל, ולכן השימוש בחשמל לצורך הטענה מותר מכיוון שעלות ההטענה של סוללת אופניים חשמליים הוא כמה עשרות אגורות בלבד, סכום שהוא זניח. מה עוד שאין מדובר בחפץ מוחשי, שעלול להתכלות, ולכן אף למידת החסידות שמובאת בירושלמי (להלן), אין לחשוש (ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט ס"א).

כעת אסביר את המקורות המובילים להוראה זו. על דור המבול כותבת התורה: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא), וביאר רש"י, שלמרות חטאיהם החמורים בתחומים שונים, לא נחתם דינם אלא על הגזל. והמדרש מתאר את מעשיהם:

"איזהו חמס ואיזה היא גזל? א"ר חנינא חמס אינו שווה פרוטה וגזל ששווה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין" (בראשית רבה פרשה לא פסקה ה). ההנחה העומדת בבסיס הקביעה, כי כמות מועטת אינה נדרשת להשבה, מבוססת על טבע בני האדם, שאינם מקפידים על כך (סנהדרין נז, ע"א), או שבתי הדין אינם דנים בסכומים כל כך זעומים (רש"י שם).

לכאורה אין במעשה זה תועלת, שהרי על פי הדין, בן נח מחויב גם על פחות משווה פרוטה (עירובין סב, ע"א). אור החיים (בראשית ו, יא) מביא לכך שני הסברים: שלא רק שאנשי דור המבול עברו על דין משבע מצוות בני נח, אלא גם על כללי המוסר והצדק השכליים האנושיים, ולכן התחכמו לגזול בדרך שבה לא יוכלו לתבעם לדין, (שהרי בית דין אינו מתיישב לדון על פחות משווה פרוטה). הסבר נוסף מחלק בין גזילה להלוואה, ולדבריו לוו אנשי דור המבול פחות משווה פרוטה, מה שמנע מהמלווה לתבוע אותם בבית הדין. בשני המקרים הם גזלו באופן שלא יוכלו להיתבע.

לפי בעל הבן איש חי, גזלו האנשים פחות משווה פרוטה (שזהו חמס) רק בפני הבעלים, כדי להימלט מתביעה בבית הדין, אולם שלא בפניהם גזלו הרבה מאד. וכן בדעתם ובמחשבתם עלה הרצון לקחת הרבה יותר, ואצל הגויים מחשבה רעה מצרפה הקב"ה למעשה, וכאילו עשו כן בפועל (אדרת אליהו לפרשת נח).

מן הפירושים הללו ניתן להבין, כי ניצול מתחכם בדין שאין בו חובה להשיב גזילה של פחות משווה פרוטה הינו חמור מאד. אך מכאן אנחנו גם לומדים את הצד השני של הדברים ששימוש בתום לב של פחות משווה פרוטה, ובאופן שאינו מתחכם ונצלני, ואף מקובל ורווח בחברה הנורמטיבית, אינו נכנס בקטגוריית האיסור.

אולם כתב על כך הרמב"ם, כי גניבת ממון משווה פרוטה ומעלה הינה מצוות לא תעשה מן התורה, אך גנבה בכל שיעור שהוא אסורה מן התורה, למרות שאין עוברים בזה על לאו (הלכות גניבה פרק א הלכות א-ב), ובאופן דומה כתב בהלכות גזילה ואבדה (פרק א הלכות א-ב).

לדברי המגיד משנה (הלכות גניבה פ"א ה"ב) מדובר בחצי שיעור, אשר בדומה לאיסורים (כגון אכילת חצי כזית מאכל אסור, אך אין לוקים על כך) נאסר גם כן בממון [1]. ואכן מדברי הרמב"ם בהמשך, כי "הגוזל פחות משווה פרוטה, אע"פ שעבר, אינו בתורת השב גזלה", ניתן באמת להקיש בין התחומים ולמצוא את השווה ביניהם למרות השוני בשורת דין [2]. אולם הרמב"ם עצמו כתב במקום אחר, כי "מה שהוא שווה פחות משווה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש, ולא לשום ענין מן העניינים" (פירושו למשנת מעשר שני פ"ד מ"ח). יוצא אם כן, שטעמו לאסור אינו ברור.

בדומה לרמב"ם כתב גם השולחן ערוך, שאסור לגזול או לעשוק אפילו בשיעור כל שהוא (חושן משפט סימן שנט ס"א), אך סייג את דבריו: "ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו" [דבר שאין מי שמקפיד בו, מותר]. וכך גם הוסיף המגיד משנה על הרמב"ם: דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים, אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי (גזלה ואבדה פ"א ה"ב). ושניהם הוסיפו את דברי הירושלמי (מסכת דמאי פ"ג ה"ב), שממידת חסידות המעשה נאסר.

המפרשים מבארים את דברי הירושלמי בכך, שיתכן שישנו סיכוי קלוש שבעל הבית מקפיד על כך, או שמדובר בגזל מאורגן כמו בדור המבול, שבו באים אנשים רבים, וכל אחד נוטל פחות משווה פרוטה עד שנגמרת הכמות כולה (הדוגמה היא בנטילת קיסם עץ מתוך הגדר, עד שבסופו של דבר היא מתכלה), ויתכן שחשש זה עמד בבסיס דברי הרמב"ם, אשר חשש להשחתה מוסרית מאורגנת[3]. אולם להלכה נראה, שאין לחוש למידת החסידות הזו, משום שהסיכוי שיגיעו רבים עם אותו הצורך, עד שיגרמו לכילוי המוצר (קיסמים, תורמוסים, נייר טישו) הוא רחוק ביותר: ונראה שאם יש לעובר אורח צורך גדול לחצוץ את שיניו ואינו מוצא קיסם אחר מותר, מאחר שאין זה אלא מדת חסידות (עלי תמר על הירושלמי).

יתר על כן, כאשר ידוע בוודאות, שהבעלים יסכימו כשישמעו בדיעבד על השימוש בחפץ שבבעלותם, מתיר הש"ך (סימן שנח סק"א) לעשות בו שימוש, והרש"ז אויערבאך מצמצם את ההיתר להנאות מדבר שאינו מתכלה (כגון אכילת פרי של חברו), כלימוד בספר או תפילה מסידור השייכים לחבר (הליכות שלמה הלכות תפילה פרק יט סעיף י הערה יג). וחשמל כמובן, שייך למין הדברים שאינם מתכלים (שאינו נגמר).[4]

יוצא מכך, כפי שכתבתי בפתיחת הדברים, שבדבר שאין מקפידים עליו [5] ושעלותו הכספית נמוכה ביותר, אין גזל. לכן השימוש בחשמל לצורך הטענה מותר מכיוון שעלות ההטענה של סוללת אופניים חשמליים הוא כמה עשרות אגורות בלבד, סכום שהוא זניח. מה עוד שאין מדובר בחפץ מוחשי, שעלול להתכלות, ולכן אף למידת החסידות שמובאת בירושלמי, אין לחשוש (ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט ס"א).

 עידית

 

[1] באופן דומה כתבו גם ספר החינוך מצווה רכט, והסמ"ע בחו"מ סימן שנט סק"א.

[2] ולדברי המנחת חינוך (מצווה לח אות ה), הקריטריון לקביעת העבירה הוא החיוב בהשבה, ומכיוון שהחיוב אינו קיים על פחות משווה פרוטה, אין עוברים בזה על איסור לאו של גזל, ואף כשאין מחילה.  

[3] שיקולים מעין זה מופיעים גם בדברי החזון אי"ש (דמאי סימן ז אות ה): זלזול באיסור גזל וניצול ע"י אנשים שאינם מהוגנים, אף כשיש הפסד לבעלים וכילוי החפצים.

[4] הדברים מובאים אף בדעת שו"ע הרב הלכות מציאה ופיקדון סעיף כח.

[5] אך במצבים בהם ידוע שהבעלים מקפידים, אסור להשתמש, אף כשמקובל בחברה להשתמש בלא נטילת רשות בחפצים מסוג זה (ערוך השולחן שם).

 

האם אוכל לקרוא את המגילה בשנת אבלות על אבי בקהילה?

ערב טוב,

אני אבלה על אבי האהוב ז"ל. בפורים השנה עדיין אהיה בתוך 12 חודשי האבלות.

בקיבוץ שלנו מתקיימת קריאת מגילה לנשים ע"י נשים, כבר יותר מ20 שנה. אני משתתפת מרכזית וקבועה בקריאה הזו, וקוראת בד"כ 3-2 פרקים, לפי הצורך. אני חוששת שאם לא אקרא, הקריאה לנשים ע"י נשים לא תתקיים, כי רוב הסיכויים שלא תהיה לי מחליפה. כמובן שיש אצלנו קריאה מרכזית, וקריאה נוספת ע"י גבר, כך שבכל מקרה יהיה פתרון לנשים.

האם מותר לי לקרוא השנה? ראיתי פוסקים שקבעו שעדיף שלא…

ואם אני כן קוראת, האם מותר לי לברך את הברכות הראשונות כולל "שהחיינו"? או עדיף שאתן לאשה אחרת?

 

תשובה

שלום לך יקרה, 

תנחומיי על פטירת אביך, השנה הראשונה קשה במיוחד ושנת האבל נותנת את המקום החשוב הזה לשהות בתוך הצער. 

לשאלתך, אבלים חייבים במצוות קריאת מגילה (שו"ע אורח חיים תרצו, ד) ועולה השאלה האם מותר להם גם לקרוא בציבור ולהוציא אחרים ידי חובה. נהוג שאבל אינו שליח ציבור בתפילה בשבת ובימים טובים (שם יו"ד שעו ברמ"א) וכך ראוי מלכתחילה בקריאת מגילה. אבל פוסק המשנה ברורה בהסתמך על בעל הבנין עולם שבמקרה ואין מי שיקרא בדקדקנות כאבל אזי נכון שהוא יקרא עבור הציבור (שם או"ח תרצו ס"ק יב). בעל הבנין עולם  (רבי יצחק אייזיק חבר, פוסק ומקובל בליטא במאה ה19) מטעים את דבריו וכותב שהמנהג שאבל לא יורד לפני התיבה הוא חומרא בעלמא ללא מקור בגמרא, ולכן במקום שאין מי שיקרא במדויק יקרא האבל את המגילה. 

הבנין עולם פוסק גם לגבי ברכת שהחיינו שהאבל הקורא יברך שהחיינו בציבור. בשונה מנר חנוכה בבית הכנסת, שאינו מוציא את עצמו ידי חובה וחייב לחזור ולברך על נר חנוכה בביתו וכן שכל אחד אחר יכול לברך עבור הציבור – ועל כן האבל לא מברך שהחיינו בציבור (שם תרעא ט"ז סק"ח). במקרא מגילה לא כל אחד יכול לקרוא, וממילא הקורא האבל חייב לברך כדי להוציא את עצמו ידי חובה בקריאה – ולכן מברך גם עבור הציבור. (בנין עולם או"ח סימן לה, גשר החיים פרק כג ג,ט; ד,ז). המשנה ברורה פוסק שאחר יברך שהחיינו והאבל יקרא (שם תרצב ס"ק ב), אך פוסקים מאוחרים יותר פסקו כדעת הבנין עולם שהאבל יכול לברך (גשר החיים לעיל ומעולם ועד עולם לח,כא).

במקרה שלך אמנם ישנה קריאה אחרת בבית הכנסת שבה יכולות כל הנשים לצאת ידי חובתן, אם לא תקראי לנשים מדובר בביטול מנהג קבוע עבור ציבור הנשים שרגיל בקריאתך ומצפה לה. לכן נראה לענ"ד, שאם אכן הקריאה לא תתקיים ללא ההשתתפות שלך, לאור האמור לעיל מותר לך לקרוא עבור הנשים. מהאמור לעיל משמע שאת יכולה גם לברך שהחיינו. אולם, במידה ומתאפשר, נראה לי שעדיף שאחת הקוראות האחרות תברך את ברכת שהחיינו. 

למרות הוראה הלכתית זו, מכיוון שיש פתרון אחר לקריאה, אני מציעה לך גם לבדוק מול עצמך אם את מרגישה שמתאים לך מבחינה רגשית לקרוא את המגילה השנה תוך כדי שנת האבל. (שימי לב שזוהי הערה אישית ולא הערה הלכתית ולכן רק את יכולה לענות על השאלה). 

בתפילה שתמצאי נחמה על פטירת אביך, 

רחל

 

הרחבה

שו"ת בנין עולם אורח חיים סימן לה (רבי יצחק אייזיק חבר, פוסק ומקובל בליטא, היה רב בכמה עיירות בליטא, תלמידו של רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגאון מוילנה נפטר ב1852)

 ומ"מ נראה דאם הוא בקי בקריאת הטעמים ואין בבהכנ"ס מי שידע כ"כ לקרות בדקדוק האותיות ונקודות וטעמים כמותו ודאי דטוב יותר שיקראנה האבל דאין זה אלא חומרא בעלמא ואין לזה מקור בגמרא ופוסקים, וכעין זה מצינו ביו"ד (סי' שע"ו) שכתב הרמ"א שם דאין לאבל להתפלל בשבתות וי"ט לפני התיבה ואפ"ה כתב הש"ך (שם ס"ק י"ד) בשם מהרי"ל דהיכא דליכא דעדיף מניה מותר והרי בי"ט מסתמא יקרא הלל ומברך ג"כ שהחיינו על ד' מינים ביום טוב הראשון של סוכות, ולכך נ"ל ברור שמותר לאבל לקרות המגילה בכה"ג ואפשר ג"כ דלכך לא הזכירו האחרונים דין זה [של איסור ברכת שהחיינו – ר.ו.] אלא בחנוכה ולא במגילה בפורים משום דלהדליק נ"ח הכל יכולים לברך משא"כ בקריאת המגילה וכמ"ש הכל חייבים במקרא מגילה ואין הכל בקיאים במקרא מגילה, ומנהגם היה שהחזן קורא ואין בקי אחר זולתו, לכך לא הזכירו דין זה במגילה וזה ברור: 

 

משנה ברורה סימן תרצו ס"ק יב 

וי"א שאין וכו' וכן נוהגין -..כתב בתשובת בנין עולם סי' ל"ה לענין לקרות האבל המגילה בביהכ"נ אם אין שם אחר שיודע לקרות כ"כ בנקודות ובטעמים ובדקדוק האותיות טוב יותר שיקראנה האבל כמ"ש ביו"ד לענין להתפלל בשבתות ויו"ט:

 

משנה ברורה סימן תרצב ס"ק ב

אם אבל קורא את המגילה יברך אחר הברכות משום ברכת שהחיינו שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו והאבל יקרא את המגילה:

 

כיצד אוכל לעשות תיקון על מעשה גניבה שאני מתחרטת עליו?

היי , ת'אמת שזה משהו שיושב עליי הרבה זמן ועושה לי לא טוב.
לפני בערך חצי שנה גנבתי עם חבר כמה פריטים מחנות, ויש בי כל כך הרבה חרטה ואני כלכך מצטערת על זה.
אני מתביישת בעצמי על מה שעשיתי. ואני מנסה לעשות  תיקון ולהראות לה׳ שאני פה ואני רוצה להתקרב אליו.  אני מרגישה עבודה אני באמת צריכה עזרה, תודה על הכל.

תשובה

שלום רב לך,

הפניה שלך ראויה מאד. דעי ששערי תשובה אינם ננעלים  ותמיד אפשר לתקן (דברים רבה פרשה ב, יב ).

לכל עבירה יש פנים שונות:
האחת – הפגיעה בזולת, שאותה את מתקנת על ידי בקשת הסליחה והחזרת הממון.
השניה – הפגיעה בעצמך. התחושה שלך שפגמת באישיותך ובנפשך, שאותה את מתקנת על ידי החרטה ועל ידי מעשי התיקון.
והשלישית – עמידתך מול הקב"ה. הדרך לתיקון היא אמירת וידוי על החטא. אמירת הוידוי היא פניה אל הקב"ה ובו את אומרת מה עשית, מקבלת על עצמך שלא לשוב לכך, ומבקשת את סליחתו.

הרמב"ם בהלכות תשובה מלמד את שלבי החזרה בתשובה (הלכות תשובה ב, א-ב):
הראשון הוא – ההכרה בחטא ועזיבתו, כלומר: לדעת שהמעשה שעשית אינו ראוי.
השני – קבלה לעתיד שלא לחזור על אותו המעשה.
השלישי – החרטה. הצער על כך, הבושה.
הרביעי – וידוי בדברים על החטא.

מדברייך נראה לי שאת אכן נמצאת בתודעתך ובנפשך בשלבים של הכרה בחטא וחרטה עמוקה עליו.

ומה היא דרך התיקון?

עליך לשלם את הנזק הכספי שגרמת לבעלי החנות, ומאחר שפגעת במי שגנבת ממנו – עליך גם לבקש את מחילתו. כפי שלומדים בהמשך דברי הרמב"ם (שם, ט): …"אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו".
בנוסף, עליך לקבל על עצמך שלא לשוב למעשה זה שוב ולהתוודות עליו.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק א, הלכה א:

כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.
כיצד מתודים? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי….. (כאן אומרים מה הוא החטא), והרי נחמתי (=חרטה) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'.
… וכן המזיק ממונו של חברו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: "מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו).

זכרי – מעשה התשובה דורש כוחות נפש, ודווקא בגלל זה אמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. (מסכת ברכות לד, ב). מי שהיה צדיק כל ימיו לא התמודד עם הקושי של הנפילה והכח הנדרש לקום חזרה, להודות על וחטאו ולעשות תשובה.

אשריך שאת מרגישה את החובה לשוב בתשובה. התחושות הקשות מעידות עליך שרצונך ללכת בדרכים טובות ואת מרגישה שייכת אליהן, ומתוך כך התיקון יגרום לך לתחושה שלמה וטובה עם עצמך.

ואני מאחלת לך שתמצאי בתוכך את אפשרות התיקון.

רחל

 

איך לעשות סיום מסכת וסיום סדר יחד?

סיימתי ב"ה ללמוד את מסכתות סדר מועד.
1. האם יש נוסח מיוחד לסיום סדר? לא מצאתי בחיפושיי.
2. לא למדתי את המסכתות לפי הסדר וסיימתי בשקלים. האם בסיום להתייחס לסוף שקלים או לסוף הסדר?

 

תשובה:

שלום לך וישר כוח על ההתמדה בלימוד התורה ועל סיום הסדר!

תודה על שאלתך שמאפשרת לנו לשמוח איתך.

את שואלת שתי שאלות ונתייחס לשתיהן בקצרה, ולאחר מכן נרחיב בבסיס ההלכתי של מושג סיום המסכת.

1. האם יש נוסח מיוחד לסיום סדר?

אין נוסח מיוחד לסיום סדר. למעשה לא הנוסח הוא העיקר אלא סעודת המצווה, הנוסח הוא נהוג אך אינו מחייב – ראי בהרחבה.

 

2. האם סיום המסכת מתייחס למסכת או לסיום הסדר כולו?

המנהג הוא לקיים סיום מסכת, למרות שכל סיום מצווה מתמשכת הוא סיבה לסעודת מצווה. כמובן, בסיום המסכת שלך את מסיימת גם את הסדר, ולכן תוכלי לציין זאת, כי כאמור סיימת את המצווה המתמשכת של לימוד הסדר כולו. העובדה שלא למדת לפי סדר המסכתות אינה מפריעה לציין סיום סדר.

הנוסח שאומרים בסיום כזה הוא "הדרן עלך מסכת שקלים וסדר מועד והדרך עלן, דעתן עלך מסכת שקלים וסדר מועד ודעתך עלן" וכן הלאה.

עניין נוסף שלא הזכרת בשאלתך אך כדאי להיות מודעת לו הוא עניין הקדיש בסיום מסכת.

נהוג לומר קדיש בסיום לימוד תורה, ובכך אנו נותנות ביטוי לכוונה שלנו שהלימוד יגדיל את שמו של הקב"ה בעולמו, והתורה מחוברת לנותנה. אין מניעה שנשים יאמרו את הקדיש; לאורך הדורות נהגו לומר את הקדיש רק בנוכחות עשרה גברים בוגרים מישראל, וכך הפסיקה המקובלת עד היום, אם כי יש החולקים וסוברים שניתן לאמרו גם בקהל נשי. אם תרצי, ראי כאן פירוט על כך.

יהי רצון שהקב"ה יזכה אותך להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות!

שלומית

 

הרחבה:

המקור הראשון לסיום מסכת מופיע במסכת שבת: 

אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן

רש"י מסביר:

דשלים מסכתיה – שגרסה [למד אותה]. 

עבידנא יומא טבא לרבנן – לתלמידים, ראש ישיבה היה.

הביטוי "יומא טבא" בגמרא משמעותו סעודה גדולה וחגיגית שהופכת את היום ליום טוב. כלומר, בכל פעם שתלמיד מסיים ללמוד מסכת אביי דואג לקיים סעודה גדולה וחגיגית לכל תלמידיו.

 

מקור נוסף לעניין סעודה בגמר מצווה מופיע בבא בתרא דף קכ"א ע"ב, שם אחד הנימוקים לשמחה ביום ט"ו באב הוא "יוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בּוֹ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה" ועל כך מסביר שם "נימוקי יוסף":

ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימין המצווה, היו עושין שמחה גדולה… שהוא מנהג לשמוח בעניין מצווה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב

כלומר שדין הסעודה של סיום מסכת הוא חלק מתמונה רחבה יותר, שנהוג לקיים סעודה שמחה בכל סיום של מצווה. לכן, יש לסעודה זו מעמד הלכתי מסוים, כעין סעודה של ברית מילה או של בת מצוה, שדוחה מנהגי אבלות וכדומה.

 

גם במדרש קהלת רבה (א', א') מוזכר מנהג שמחה וסעודה בסיום לימוד:

"ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו" – אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה

 

בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו, פוסק זאת הרמ"א להלכה:

 כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה.

מכאן, שעיקר ענין הסיום הוא הסעודה, שיש לה מעמד של סעודת מצוה.

נוסח ה"הדרן" הנאמר בסיומים אינו מוזכר במקורות הראשוניים לגבי סיום מסכת, ואזכורו הראשון הוא מתקופת הגאונים. נראה שהנוסח השתנה עם השנים, ואין הקפדה לגבי מה בדיוק נאמר בסיום. לפיכך, אין בעיה לציין בסיום שהמצווה אותה חוגגים היא גם סיום מסכת וגם סיום סדר.