כיצד אפשר להתמודד עם קושי בצום ט' באב?

/ב /על ידי

שלום,

קשה לי מאוד עם צומות לא פיזית, אלה פסיכולוגית, יש לי הפרעת אכילה שמתבטאת בחרדה מתחושת רעב.

לרוב אני מעבירה צומות בשינה או בצפייה בסרטים שמורידים לי את הרמה הרוחנית (מרגישה ממש את ההשפעה השלילית של זה עלי, ובעיקר מרגישה רע עם עצמי תוך כדי ואחרי, מעין טעם רע כזה ותחושת ריקנות אחרי הסרטים) אבל עוזרים לי להעביר את הצום במהירות ובקלות.

הייתי רוצה להעביר את הצום בצורה משמעותית יותר, להצליח להתאבל על חיסרון נוכחות ה' הפיזית בעולם…

האם יש המלצות בשבילי? האם יש עדיפות למה הכי פחות רע?

עדיף למשל להעביר את הצום בעבודה במשרד? על פני לישון כל הצום ושינה עדיפה על צפיה בסרטים שפוגמים בנפש?

 

תשובה

שלום לך יקרה, 

תודה על השיתוף, אני שומעת שיש לך התמודדות לא פשוטה ובכל אופן את לא רוצה לוותר וחשוב לך לחוות את ט' באב בצורה משמעותית.

קודם כל, הזכרת שיש לך הפרעת אכילה ואיני יודעת אם זו הפרעה מאובחנת ואם את מלווה על ידי אשת טיפול. אם כן, חשוב להתייעץ איתה ולהבין אם יש סיבה בריאותית שבגינה צום יכול להזיק לך (פיזית או נפשית) או האם יש השפעות אחרות כלשהן עליך. לאחר התייעצות את מוזמנת לחזור אלי כדי לבחון את חובתך או אי-חובתך לצום. 

המשך הדברים שלי מתייחסים למקרה שהצום אינו מזיק לך אלא רק נמצא ברובד של קושי גדול. 

הצום כשלעצמו חשוב ובמצב האידיאלי נכון להקדיש את היום הזה לעיסוק באבל על חורבן הבית. אך המצב האידיאלי הזה הוא לא אפשרי להרבה אנשים שמתקשים לצום, ולכן יש מקום גם למצוא דרכים להסיח ממנו את הדעת באופנים שונים. 

האפשרות העדיפה, אם היא רלוונטית אליך במצב שלך, היא להסיח את הדעת בתכנים הקשורים למהות היום. ישנם מספר ימי עיון ברשת שאפשר להצטרף אליהם (אשלח לך המלצות שקיבלתי), אפשר לראות סרטים או שיעורים ברשת הקשורים לט' באב או לשואה, ניתן לקבוע חברותא וללמוד יחד אגדות חורבן או דיני אבלות. 

במידה והצעות אלו לא נותנות לך מענה אפשר לעסוק בדברים אחרים. ביקשת שאדרג אותם לפי סדר חשיבות אך אין סדר מסויים חוץ מהמלצה שלא לראות סרטים "סתמיים" אשר לדברייך משאירים אותך עם תחושת ריקנות והשפעה שלילית. מספר אפשרויות, אשר העלית בעצמך, הם למשל להפיג את החרדה על ידי שינה, לקרוא ספרים שמסיחים את הדעת (לא ספרים של לימוד תורה אשר משמחות את הלב) ועבודה. 

לגבי עבודה חז"ל לימדו שאין הברכה שורה בעבודה שנעשתה בט' באב, אך השו"ע גם ממשיך וכותב שבמקרה של "דבר האבד" (הפסד כספי או פיטורין וכו') ניתן לעבוד. מכאן אפשר להשליך שגם במקרה של הפסד מסוג אחר (למשל חרדה או שבירת הצום) או צורך גדול – ניתן לעבוד. 

ביחס לכל ההצעות הללו, מן הראוי להשתדל עד חצות היום לעסוק במהות היום (שוב, רק אם זה אפשרי לך לפי מצבך הנפשי והפיזי) ולאחר מכן יש יותר מקום להקל באבלות כגון לעבוד ולעסוק בדברים אחרים. אך שוב אדגיש שבמקרה שהצום משפיע עליך לרעה דברים אלו מותרים גם לפני חצות היום. 

אם לא מתאפשר לך להקדיש את היום לעיסוק במשמעות היום אני ממליצה לך להשקיע את השעות הבאות ערב הצום לקרוא וללמוד על החורבן כדי שתיכנסי ליום הזה באופן משמעותי. אפשר גם לאחר הצום לעסוק בתכני היום, הרי שריפת המקדש נמשכה עד חצות היום העשירי באב (ולכן חלק ממנהגי האבלות ממשיכים עד אז) אך כדאי גם לעסוק בעניין הנחמה על החורבן ולא רק בחורבן עצמו כמו שעושים עד חצות היום בט' באב . 

אני מאחלת לך בריאות וכוחות ושתזכי להתאבל על ירושלים ובכך גם לזכות לראות בבניינה. 

בברכה, 

רחל

 

מקורות

החולה פטור מן הצום כיוון שחכמים לא גזרו את הצום על מי שחולה:

שולחן ערוך תקנד 

ו חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. 

הגה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.

 

עבודה בתשעה באב וההקלה באבלות לאחר חצות היום

הסיבה שלא לעבוד בתשעה באב היא כדי לא להסיח את הדעת מהאבלות על החורבן. אך במקרה של "דבר האבד" מותר לעבוד. השולחן ערוך מתייחס למנהג המקום וכיום המנהג הוא כדברי הרמ"א שלא לעבוד עד חצות היום. הוא מוסיף שמלאכות שאין בהם "שיהוי", כלומר טרדה ואינם מסיחים את הדעת, ניתן לעשות גם קודם לחצות היום. 

בחצות היום של תשעה באב מקילים מעט באבלות של יום זה. זה בא לידי ביטוי בכך שמותר לקום לשבת על כסאות רגילים במקום על הרצפה או כסאות נמוכים, מפסיקים לומר קינות וגברים מניחים תפילין במנחה. ההסבר לכך הוא שהשיא של החורבן היה באמצע, או לקראת סוף, תשעה באב והלב עדיין לא פנוי לקבל נחמה כל עוד הבית עומד על תילו ודווקא בזמן הקשה ביותר של השריפה אנחנו הכי זקוקים לנחמה.

שולחן ערוך סימן תקנד

כב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה… 

הגה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת. וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אִם אֶפְשָׁרבְּעַכּוּ"ם

באר היטב – אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל 

כג וּמְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

כד כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה.

 

סירוק שיעור מתולתל לפני הטבילה

/ב /על ידי

שלום רב אני כלה ואני מסתרקת רק פעם בכמה חודשים מפני שהסירוק הורס לי את התלתלים, האם ההלכה מחייבת סירוק לפני המקווה?

 

תשובה

ראשית כל מזל טוב גדול.

מברכת אותך בבית מלא שמחה, אהבה וששכינה תשרה בניכם!

 

לגבי סירוק לפני טבילה-

שיער הגוף נחשב לענייני חציצה כמו שאר הגוף ולכן יש למנוע מקשרים ולכלוכים להיות על השיער. 

וכך אכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד, סימן קצ"ט): "ולסרוק שיער ראשה יפה במסרק שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו בזו".

אין חובה להסתרק דווקא במסרק אבל יש חובה להסתרק כדי לוודא שאין קשרים בשיער, כפי שנפסק בשולחן ערוך בסימן שקודם לו (יו"ד סימן קצח סעיף ה): "ושערה אחת שנקשרה- חוצצת".

נראה כי כשיש קשר בשערה אחת יש חשש שהמים לא יגיעו לכל השערה ובטבילה יש צורך שהמים יגיעו לכל חלקי הגוף והשיער.

אמנם פסיקה זו לגבי קשר בשערה אחת היא בתנאי שהאישה בדר"כ מקפידה שלא יהיו קשרים בשערה, אבל פסקו  מן האחרונים (ש"ך) שאם רוב הנשים מקפידות שלא יהיו קשרים בשערותיהן אז זה נחשב לחציצה לכולן. כיום זהו המצב, נשים אכן מקפידות על החזקת שיערן מסודר וללא הרבה קשרים. 

לגבי המקרה שלך, מכיוון שאת כן נוהגת אחת לכמה חודשים לסרק את השיער, נראה נכון שתסרקי את שערותיך רק פעם בחודש, רגע לפני הטבילה (אם יש אפשרות). ודאי שאין קשרים בשערות ואח"כ תטבלי.

אני יודעת שאכן לא פשוט להתרגל לכל פרטי הלכות טבילה וחציצה. בהתחלה יש הרגשה מוזרה אבל בע"ה אני מאמינה ומקווה שתמצאי את הדרך להסתדר עם פרטי הלכות חציצה וטבילה.

בהצלחה!

שיהיה בהצלחה רבה בבניית הבית, הקשר בניכם ובכלל.

בת שבע סמט

מותר לקבל החזרי נסיעות מהמילואים למרות שאני לא מגיעה ברכב שלי?

/ב /על ידי

אני משרתת מילואים ועל כל יום מילואים שאליו אני מגיעה ניתן לקבל נוסף על התגמול החזרי נסיעות בתחבצ/רכב (כמו בעבודה) לפי מה שמסמנים. כמובן שעל החזרי נסיעה ברכב פרטי משלמים הכי הרבה.
האם מותר לבקש החזרי נסיעות לפי תעריף רכב גם אם נוסעים בתחבצ/טרמפ, או שיש בכך אונאה או גזל למרות שאין דרך אכיפה אמיתית על זה?

 

תשובה*

שלום,

יישר כוחך על תרומתך בשירות המילואים, ועל רצונך להתנהל ביושר מבחינה ממונית. לא תמיד קל לעצור ולברר מה עמדת ההלכה, בתחום שכבר התקבל ונעשה נורמטיבי, ובפרט שאין פיקוח ואכיפה מצד הצבא, במצב כזה נוח לנו להישאר בספק ולהשאיר ברשותנו את הכסף שהתקבל.

על פי חוקי מדינת ישראל, ישנה זכות חוקית לכל שכיר לקבל דמי נסיעות למקום עבודתו, וזה מהווה חלק משכר העבודה. הטבה זו הינה סוג של תנאי העסקה שבין המעביד והעובד על פי "נהג המדינה", ומכיוון שמשרתי המילואים הם כעין שכירים של הצבא בזמן השירות, ישנן תקנות על תשלומים שונים והחזרי הוצאות בגין שירות זה. בין היתר זכאים משרתי המילואים להחזרי הוצאות נסיעה, ולשכר עבודה.

כדי לבדוק את שאלתך, נשווה אותה למצב אחר, הדומה לה. מן התורה ישנם חיובים של האיש כלפי אשתו, ואחד מהם הוא פרנסתה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י), ומתוך כך מובן, שהאיש אחראי על ההכנסות בבית, כשהאשה לא היתה ישות כלכלית עצמאית.

הגמרא (נזיר כד, ע"ב) מעלה מצב, שבו אשה "קמצה מעיסתה" ולכן הופכת לבעלים על ממון משלה, כסף זה שייך למעשה לה, ולא לבעלה, למרות הכללים "מה שקנתה אשה, קנה בעלה" (נזיר כד, ע"ב), ו"מותר מזונות לבעל" (כתובות סה, ע"ב). במקרה המדובר, כללים אלה אינם חלים והבעל אינו זוכה בעודף, כפי שמופיע בתוס' והמאירי על הדף וכן בדברי הר"ן (נדרים פח, ע"א). "שלא הוזלו המזונות, אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע, דההוא מותר הוי ודאי דידה". כאן האשה הפחיתה וצמצמה את כמות אכילתה, ולכן הנותר שייך לה.

באופן שונה כתבו הטור והרמ"א (אבן העזר סימן ע ס"ג), שאף כאשר האשה הקטינה את אכילתה, שייך המותר לבעל. אולם כאן הבית יוסף מפנה לדברי רש"י (כתובות סה, ע"ב), שמדובר במזונות עודפים שנותרו לאשה לאחר אכילתה: "כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה, שאינה רעבתנית". (ולא שהאשה צמצמה את אכילתה והרעיבה עצמה). גם דגול מרבבה (אבן העזר סימן ע ס"ג) מעמיד את דברי הרמ"א במקרה שהאשה קנתה בזול, ולא שהרעיבה את עצמה, ולכן במקרים אלה, הנותר שייך לבעלה. 

כך כתבו גם המשנה למלך (אישות פי"ב, הי"ג), נודע ביהודה (תניינא קונטרס אחרון סימן פ), תשובה מאהבה (חלק א סימן פ), דגול מרבבה (אבן העזר סימן ע ס"ג), פתחי תשובה (אבן העזר סימן ע ס"ק א), חשוקי חמד (כתובות נט ע"א), שבט הלוי (חלק ו סימן רכד), אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קו). הסברא המשותפת לכל הפוסקים הללו יוצאת מן ההגיון הפשוט, ולפיו אם האשה קיבלה על עצמה לסבול רעב ודוחק, היא עשתה זאת למען עצמה, ולא עבור בעלה.

כך גם כאן, העובד או משרת המילואים רשאי לנסוע בטרמפ או בתחבורה ציבורית, ובכך לוותר על נוחות, לבזבז זמן ולטרוח (ואולי אף לסבול אי נעימות מסויימת) עבור שמירת הכסף לעצמו, הרי היה יכול לנסוע ברכבו הפרטי, והבחירה בידיו, ולכן אין המעסיק יכול למחות בידו על כך (מחצית השקל אורח חיים סימן שסז סק"א, שו"ת מהרש"ם חלק ט סי' קנא, שארית יעקב חלק ב סימן ס, ישכיל עבדי חלק ה – חושן משפט סימן כט). בעניין זה יכול העובד ללכת ברגל, לנסוע בתחבורה ציבורית, או להיעזר בטרמפ, ובכל המקרים הכסף שייך לו:

"הם מצד עצמם חייבים לשלם לו גם בעד נסיעתו, ואם הוא רוצה לחסוך שכר הנסיעה ולנסוע ברגל, זה ענינו, ופשוט, שלא יכולים להגיד לו מכיון שלא שילמת שכר נסיעה, אין אנו צריכים לשלם לך בעד הנסיעה. .. זה שמזלזל בעצמו ומוותר על כבודו, לנסוע בטרמפ, הרי זה כאילו קונה זלזול זה בשכר הנסיעה שמקבל, והרי הוא בבחינת נוסע ברגל, שחייבים לשלם לו שכר נסיעתו כאמור" (ישכיל עבדי חלק ה חושן משפט סימן כט)

לכן את יכולה לקבל את החזר הנסיעות ברכב פרטי, אף אם אינך משתמשת בו לצורך הנסיעה למילואים.

עידית

 

*הערה:

לאחר פרסום התשובה נודע לי כי הנוהל בעניין החזרי נסיעות מחייב את משרתי המילואים להצהיר, כי הם מגיעים ברכבם הפרטי, ובמידה ויחול שינוי באופן ההגעה לשירות המילואים, הם מתחייבים לעדכן זאת בדו"ח המקוון (ראי אתר המילואים "השתתפות בהחזר הוצאות נסיעה" – ברכב). מכיוון שכך, אין היתר להצהיר הצהרה שקרית שיש בה גניבת דעת או אף גזל. בעניין היעדר האכיפה שציינת בסוף דברייך, אין זה אמור להשפיע על מעשינו, ולהתיר את האיסור.

מה משמעות הדלקת נר לצדיק והאם זו לא עבודה זרה?

/ב , /על ידי

 נתקלתי בסגולה שבה מדליקים נרות לכבוד הצדיק ובטרם הדלקתם אומרים שזה לכבוד הצדיק – 

האם אין בכך עבודה זרה?
והאם יש בכלל לדברים האלה משמעות?
מה התועלת בזה ומה ההלכה אומרת על זה?

 

תשובה

שלום לך,
השאלה שלך מעניינת מאד ונוגעת בכמה תחומים רוחניים, בין עולם המנהג לבין עולם המחשבה, ובהם:

  • משמעות של הדלקת נרות לזכר נפטר
  • משמעות של "זכות צדיקים" אחרי מותם
  • "שיתוף" בעבודת ה' של גורם מתווך, המעורר חשש מעבודה זרה

אנסה להתייחס לכולם בקצרה, כאשר צריך לזכור שיש לגביהם טווח של דעות ומנהגים במסורת היהודית ואף מחלוקות עמוקות. כמו כן,יש הרבה מקום למנהג המשפחה, למוטיבציה האישית ולכוונה הנלווית למעשה. 

לפתיחה, אבקש להעלות את שאלת הכוונה שהיא בעיני לב העניין, ולאחר מכן אתייחס בקצרה לכל היתר. 

"ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמיים" – כיוון וכוונה 

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל… וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך – כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה  ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ואם לאו – היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר – עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים – היו מתרפאים ואם לאו – היו נימוקים.

המשנה במסכת ראש השנה (ג, ז) עוסקת בנושא כוונת הלב בזמן שמיעת קול שופר, ואגב כך מתייחסת לשני סיפורים מתקופת המדבר העלולים להיראות ככישוף או עבודה זרה.  המשנה מלמדת אותנו עקרון חשוב שיכול לעזור בכל שאלה מהסוג ששאלת – לא הסמל חשוב אלא מה הכוונה וההתכווננות העומדות מאחוריו. הידיים של משה לא מכריעות במלחמה ונחש הנחושת לא מרפא, אלא שניהם משמשים מעין "חץ" סמלי, שמפנה את המבט כלפי שמייא. רק אם המתבוננים מכוונים את לבם מבעד לאמצעי, על מנת  להכיר בכוחו של הקב"ה – יתחולל הריפוי או הניצחון. לעומת זאת, אם יחשבו שהסמל הוא עצמו בעל כוחות הגנה וריפוי – יתרחש חלילה ההיפך.
הייתי מציעה לחשוב כך גם על מנהגים שונים שהשתרשו בקהילות ישראל ועלולים להיראות לנו פוגעים בייחוד האל המוחלט, ובתוכם גם הדלקת נרות לכבודם של צדיקים. אם הכוונה שלנו בהדלקת הנרות להתחבר לתורתו ולמעשיו של הצדיק המאירים את העולם, והצדיק אינו אלא צינור שפע מהקב"ה אלינו – אזי נתעורר להידבק בקב"ה בבחינת "החי יתן אל לבו". אך אם הצדיק הופך להיות התכלית לשמה מכוונים את התפילה ובקשת הישועה – אזי יש חשש לפגם בייחוד האל. הגבול בין הכוונות לשם שמיים ולשם הצדיק עלול להיות דק, ויש להיזהר בכך. 

 

וביתר הרחבה לשאלתך על המשמעויות של המנהג להדליק נרות לצדיקים –   

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם – הדלקת נרות לזכר נפטר

אור הנר היה תמיד סמל לרוחניות – כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.

הדלקת נרות שבת נקשרת לערכים גבוהים של כבוד, עונג שבת ושלום-בית.   

במהלך הדורות התפתח גם החיבור בין נר לבין נשמה והמנהג להדליק נרות לזכר נפטרים. 

במשלי נאמר: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן", ובפשט הפסוק המשמעות היא שהקב"ה מחפש בתוכנו והנר שמאיר לו את הדרך הוא הנשמה. בהשראת הפסוק נוצר קשר מעניין בין הדלקת נרות לבין הנאת הנשמה וכך התפתח המנהג להדליק נרות ביום השנה לפטירת אדם קרוב. 

המשנה בברכות (ח, ו) קובעת כי אין מברכים במוצאי שבת "לא על הנר ולא על הבשמים של מתים" ומכאן נראה שכבר בתקופת חז"ל היה מנהג להדליק נרות בהלוויית המת.

השולחן ערוך (או"ח תר"י) מציין שבערב יום כיפור נהגו להדליק נרות בבית הכנסת והרמ"א מגיה שמנהג אשכנז להדליק נר נשמה לנשמת אב ואם שנפטרו.  

ניתן לפרש את מנהג נרות הנשמה בבית הכנסת לזכר מתים בשני אופנים:
על דרך הקבלה ניתן לומר כי אכן נגרמת הנאה רוחנית לנשמה מהאור, כדברי רבינו בחיי (על שמות כה):  

וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט… 

אך ניתן גם  להסביר זאת בצורה יותר פשוטה ומעשית, כי הבאת הנר לבית הכנסת ולבית המדרש מזכה את הרבים, בבחינת "ומי שנותנים נר למאור… עוסקים בצרכי ציבור באמונה". אם מעלים אור בבתי מדרשיות לזכרם של הנפטרים, הרי בזכותם גדל לימוד התורה בעולם. 

כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף, לגבי הדלקת נר נשמה בחשמל: (יחווה דעת ה, ס):   

ומה טוב להתנדב עבור הדלקת מנורות החשמל של בתי המדרש שעוסקים בתורה לאור החשמל, שבזה יגרום לעילוי נשמתם של הנפטרים. ויהיו למליצי יושר עליו. כי נר מצוה ותורה אור. 

ראינו אם כן שתי גישות לתועלת שבהדלקת נר לזכר צדיק – גישה רוחנית על דרך הקבלה, וגישה ממשית להרבות אור ולימוד תורה.

צדיקים במיתתם קרויים חיים – פנייה לצדיק לאחר מותו

קיים צורך אנושי להיאחז במי שאינו עוד ולחפש דרכים להתקשר עם מה שמעבר לחיים, ובמיוחד בנוגע לדמויות מופת של חכמים ואנשי מעשה, שהיו דמויות השראה עבורנו. 

עם זאת התורה מזהירה  ש"לֹא יִמָּצֵא בְךָ … דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" כחלק מענייני עבודה זרה וחוקות הגויים, ובתהילים מודגש כי "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה", כלומר אחרי המוות אין לאדם עוד משמעות דתית. 

הגמרא בתענית (טז, ע"א) מביאה מחלוקת כיצד להתייחס ליציאה אל הקברים כחלק מההנהגות בתענית ציבור כאשר לא יורדים גשמים. דעה אחת אומרת כי אנו אכן פונים אל המתים שיבקשו עלינו רחמים, אך הדעה השניה מצביעה על התהליך הפנימי המתרחש אצל האדם החי לנוכח המפגש עם המוות שמעורר אותו לתשובה. "הרי אנו חשובין לפניך כמתים" – כלומר תכלית התענית להדגיש את ארעיות החיים ואת התלות בקב"ה. מבין שתי הדעות בתלמוד – הדעה הזו היא שמצוטטת ברמב"ם ובשו"ע  (הלכות תעניות ד, יח; או"ח תקעט, ג) 

ושוב, כמו שראינו עם נחש הנחושת וידי משה – הקברים הופכים להיות רק הסמל שיפנה את הלב לקב"ה.        

בעניין צדיקים מוזכר בירושלמי  (שקלים ב, ה) כי "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן", כלומר מצבת האבן היא רק תחליף לרוח, ואם הצדיקים השאירו דברי תורה בעולם – הרי הדרך הטובה ביותר לזכור ולהנציח אותם, היא להתחבר למורשת הרוחנית שלהם, ובכך הם קרויים חיים. 

בניסוח אחר מופיע הרעיון בסיום מסכת ברכות (סד, א) – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון". ההליכה מחיל אל חיל היא דינמיות מתמשכת של הרוח גם לאחר המוות. התורה שלהם נוכחת בעולם ושפתותיהם דובבות בקבר. כלומר צדיקים/תלמידי חכמים לא באמת מתים במות הגוף הפיזי, כאשר תורתם נוכחת ונלמדת בעולם.

להרחבה נוספת אודות כפל הפנים ביחס לעלייה לקברי צדיקים, אני מפנה אותך לטור שכתבנו סביב האיסור לדרוש אל המתים כאן. 

אחד ואין יחיד כייחודו – חשש מ"שיתוף"

כעת נתייחס לבעיית השיתוף שעלולה להופיע בהדלקת נר לצדיק.

איסור "שיתוף" נלמד מהפסוק "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ", כלומר אסור לעבוד לישויות אחרות מלבד האל, כדרך עמים קדמונים שעבדו במקביל למספר אלוהויות שונות. איסור זה הורחב לכל מיני שותפים זוטרים לקב"ה. 

אחד מעיקרי האמונה שניסח הרמב"ם הינו להאמין באמונה שלמה "שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". הניסוח המובהק ביותר לחשש מפני ה"שיתוף", מופיע במשנה תורה, בהלכות עבודה זרה (א, ב): 

עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים… ובענין הזה צוה ואמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא. 

לשיטת הרמב"ם כל מה שהוא נברא (שזה בעצם הכל מלבד הקב"ה) -לא יכול להיות נעבד. גם לא כתיווך, גם לא כאשר העובד יודע לכאורה שזה רק צינור לעבודת ה'. 

במהלך הדורות נקשרו מחלוקות סביב סוגיית השיתוף, גם לגבי פנייה בתפילה למלאכים (כמו למשל בשירת "שלום עליכם" – ברכוני לשלום מלאכי השלום) וגם לגבי התקשרות לצדיקים כחלק מעבודת ה'. חלק מההתנגדות הליטאית בראשית החסידות הייתה קשורה למעמדו של הצדיק ולחשש משאלת השיתוף.   

לסיכום,

מטבע האדם שהוא מחפש דרכים של קירבה נגישה אל מול האינסופי, הנשגב והרחוק. קשה לאחוז באמונה שהיא רק מופשטת, ואכן במקרים רבים "דברה תורה בלשון בני אדם" והתקבלו בעם ישראל דרכים של עבודת ה' דרך צינורות שונים. הסגולה שהזכרת היא חלק מפרקטיקות אלו בשילוב של אור נר ושם של צדיק. מי שמרגיש שסגולות אלו הן חלק מהמסורת הדתית והעולם הרוחני שלו והן מקרבות אותו לעבודת ה'  – יכול לנהוג בהן, בהמלצה לשים לב לכל הנקודות שהעלינו:

  • הקב"ה יחיד ואין לו כל שותפים
  • הנר הוא אמצעי (חץ) המכוון את מבטנו לשמיים
  • העלאת אור במקומות של ציבור מזכה את הרבים וכדאי לחשוב אם יש מעגלים נוספים שירוויחו מכך  
  • המוקד הוא במה שקורה לחיים, ואילו נוכחות המתים נועדה לעורר את לבנו לתשובה – "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"
  • המשמעות של הידבקות בצדיקים היא ללמוד מדרך חייהם ותורתם.

בתפילה שנצליח להרבות אור ולהתקרב לקב"ה – כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.

תמר

 

איך לשלב בין הרצון להתפלל והצורך לטפל בבת שלי?

/ב /על ידי

שאלה:

אני מוצאת את עצמי נמנעת מתפילות (מנחה, ערבית) כשהילדה איתי (בת 5) כי היא צריכה ממני תשומת לב אחת לכמה דקות. האם יש אפשרות להתפלל ולתת לה תשומת לב מינימלית כשהיא צריכה? כרגע הפתרון הוא לחבק אותה ללא מילים אבל זה לא תמיד נותן לה מענה.

 

תשובה:

שלום לך, השאלה שלך מעוררת אצלי הזדהות עמוקה. 

אני קוראת בדברייך שתי שאלות. 

השאלה הראשונה היא הלכתית, ואם אני מבינה נכון את כוונתך, השאלה היא האם על פי ההלכה ניתן לדבר עם הילדה או לעצור בזמן התפילה כדי לטפל בה ולתת לה תשומת לב מעבר לחיבוק. 

מבין השיתין עולה גם השאלה השניה: המורכבות של השילוב בין תפילה לטיפול בילדים והשאלה האם  וכיצד יש ליצור קדימות ביניהם.

אשתדל להתייחס לשתי השאלות.

 

א. השאלה ההלכתית: דיני הפסק בתפילה לצורך ילדים קטנים

בראשית דבריי אני רוצה לחזק אותך על המאמץ להקפיד על תפילה גם בשנים בהן את מטופלת בילדים.

מבחינת דיני הפסק בתפילה יש להבחין בין מצבים שונים.

בתפילת מנחה יש מקום להפסק בדיבור [עצירת התפילה ודיבור על משהו אחר] בשעת הצורך בין אשרי לתפילת עמידה. 

בתפילת ערבית, באופן רגיל אסור הדיבור מתחילת התפילה ועד סופה. עם זאת התירו להפסיק ברמיזה ואפילו בדיבור בשעת הצורך בין פרשיות קריאת שמע. בתוך הפרשיות עצמן מותר להפסיק בדיבור מפני אדם שמעורר אצלנו יראה. וראוי להימנע מכך אם אין צורך גדול.

בתפילת עמידה [של מנחה ושל ערבית] אנו כעומדות בפני השכינה ואין להפסיק בה מפני שום סיבה אלא מפני סכנה בלבד.

עם זאת, ישנן פעולות שלא הוגדרו כהפסק או שהותרו מפני שהן לצורך התפילה עצמה.  

בפוסקים הובאה מחלוקת מעניינת ביחס לתינוק המפריע בזמן התפילה:

החיד"א בברכי יוסף מביא את דברי המהר"י מולכו שכתב שאם תינוק שוחק ומפריע להתרכז בתפילה אסור לגעור בו בדיבור אך מותר לרמוז לו בידו. אם הרמיזה אינה עוזרת מותר להפסיק את התפילה בשינוי מקום אך לא בדיבור.

השערי תשובה מביא את פסיקת הברכי יוסף ומסביר שהרמיזה לתינוק באמצע תפילת עמידה הותרה מפני שהיא צורך התפילה על מנת שהמתפלל יוכל להתרכז (ואף מסיק מכך שמותר באותו אופן לאדם שמתעכב בתפילתו והציבור ממתינים לו לרמוז שלא יחכו לו לחזרת הש"ץ כדי שיוכל להתרכז בתפילה) וכך נפסק במשנה ברורה ובכף החיים.

אבל ערוך השולחן תמה על זה וכתב שאף אם זה צורך התפילה אין להתיר לרמוז וודאי שלא לשנות מקום בתפילת עמידה.

רוב הפוסקים סברו שבעת הצורך ניתן לרמוז ואפילו להשמיע קול כדי שילד יפסיק להפריע לתפילה.

אלא שנראה שהדיון כולו לא עוסק במצב הדומה לשאלתך. הפוסקים מתייחסים לסיטואציה בה תינוק בוכה מצד ההפרעה לתפילה, אבל לא מצד צרכי התינוק והצורך לטפל בו. כפי הנראה, במצב המתואר המתפלל הוא לא האדם שמופקד על שמירתו של הילד.

במציאות שתיארת, המצב שונה כי כתבת שהילדה אתך וכנראה אין מישהו אחר שאחראי עליה באותה עת. במצב זה גם הפוסקים שאסרו את הרמיזה לילד יתכן והיו מתירים התייחסות לצרכים דחופים של הילד תוך כדי התפילה, עם שאיפה למינימום הפסק במקומות שאסור להפסיק בהם את תפילתנו.

 

ב. שאלת תיעדוף התפילה למול הטיפול בילדה

בתקופות בהן הטיפול בילדים הוא אינטנסיבי, עדיף להשתדל להתפלל לפני שהילדה חוזרת מהגן או אחרי שהיא הולכת לישון או כאשר יש עוד מבוגר בבית שיכול להיות אתה.

אני יודעת שלא תמיד זה אפשרי.

אם המצב הוא שאת מתפללת מנחה כאשר ילדה בת 5 נמצאת אתך אני מציעה להתייחס לזה כאל לימוד ודוגמא אישית גם עבורה. 

מדובר בתפילות קצרות. כדאי לדאוג לה לתעסוקה אבל גם אם היא מאבדת עניין ורוצה את תשומת ליבך (או שהיא רוצה בה דווקא מפני שהיא מזהה שאת מתפללת.) יש ערך גדול בכך שילדה תילמד להמתין מעט ותדע שאמה עומדת כעת בפני בוראה. אני סבורה שזו חוויה חשובה שתיטיב גם את החיבור של הילדה לעולם של תפילה לכשתגדל (הדברים שונים כמובן כאשר מדובר בתינוק או פעוט שזקוק להשגחה צמודה). אם כך, הקושי שאת מכירה בתפילות הוא גם הזדמנות חשובה לחינוך וחיבור בתך לעולם הרוחני וההלכתי.

 

בנוסף, מלבד שאלת ההפסק בתפילה קיימת גם השאלה האם בכלל להתפלל או שכאשר יש ילדים עדיף להישאר פנויה עבורם ולא להיכנס למצב בו אינך יכולה להיות זמינה עבור הילדה.

מכיוון שגם לי יש התמודדות דומה אני יכולה לשתף אותך בגישה שהיא נכונה עבורי.

כל ילד הוא עולם ומלואו, וכל ילד זקוק לתשומת לב באופן שמתאים לו. בדבריי הבאים אתייחס לאימהות, אך חלק גדול מהדברים רלוונטי גם לאבות. (איני נכנסת כעת להגדרות ולשאלות בדבר תפקוד הורי של נשים וגברים.)

האמהות ביסודה היא חוויה טוטאלית של התמסרות לצרכיהם של ילדינו, למן ההיריון והלידה הצרובים בבשר ממש ודרך שנות גידול פעוטות שעדיין תלויים מאד באמם וגם בשלבים בהם הילדים גדלים אט אט. 

היטיבה להפליא לבטא את המלאות שבחוויה האמהית המשוררת חוה פנחס כהן בשירה המופלא תפילה לאם בטרם שחרית 

האמהות עצמה היא מילוי תפקיד עמוק וקיום של עבודת ה'.

בתקופה בה את מטופלת בילדים את לעתים בגדר עוסק במצווה הפטור מן המצווה. בנוסף, כאשר אדם נמצא במצב בו אינו מסוגל להתכוון כראוי בתפילה, מעיקר הדין הוא פטור מתפילה.

ועם זאת- בצד היותי אמא אני גם אדם, אישה עם רצונות ושאיפות וברכה שמגיעה דרכי לעולם ואינה קשורה בגידול ילדיי. חלק משמעותי מאד מהיותי אדם עובד ה' הוא העמידה בפני ה' בתפילה. לכן נשים חייבות בתפילה; חז"ל בטאו זאת בקביעה שחיוב נשים בתפילה הו משום שהתפילה היא רחמים

ניתן לצמצם את חיוב התפילה למינימום ההלכתי שלו כדי לפתור את רוב הקושי שלנו להתפלל כאמהות.

בצד הדעות המחייבות נשים בשתי תפילות בנוסח התפילה המקובל ישנן גם דעות שמחייבות רק בתפילת שחרית או אפילו רק בגרעין הבסיסי של פניה לקב"ה בתפילה בבקשה ובשבח ולא דווקא בנוסח התפילה שבסידור.

אלא שבדברים שבסיס עבודת ה', אין זה נכון להסתפק במינימום האפשרי. לא בכדי הורחבה מסגרת התפילה לשלוש תפילות בנוסח מחייב, זוהי מעטפת שמייצרת עבור אדם עובד ה' קביעות בעולם של עמידה נוכח פני ה'.

האימהות היא אכן אינטנסיבית מאד, אך רוב הנשים מסוגלות למצוא בתוכה זמן למחויבות לפרנסת המשפחה וגם זמן חשוב לכשעצמו לפנאי ולהתפתחות אישית. כשיש רצון ותחושת שייכות לתפילה ניתן לפנות גם עבורה את הזמן הנדרש לכך. 

מברכת אותך שיתקבלו כל תפילותייך לרצון לפני אדון הכל.

 


                                                   מקורות והרחבה-

הפסק בתפילת עמידה:

א.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד ב

/משנה/. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. 

 

ב.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק. 

מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו – לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! – לא קשיא: הא – דאפשר לקצר והא דלא אפשר לקצר אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק.

 

כיצד לקצר את התפילה? מחלוקת רשי ורבנו יונה:

ג. רש"י מסכת ברכות דף לב עמוד ב

הא דאפשר בקצור – כגון שסמוך לגמור תפלתו.

ד. רבינו יונה מסכת ברכות דף כג עמוד א

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר פירוש אם רואה שיוכל למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר ויאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ובירושלמי אמרו היה עומד ומתפלל בסרטיא או בפלטיא הרי זה מעביר מפני החמור או מפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו דכיון שיכול להתנצל בשהתרחק ממנו בצד אחר אין לו לפסוק ולדבר ומה שאמרו גבי מלכי אומות העולם פוסק משום דהתם כיון שיש לו להשיב לו שלום אי אפשר בלא דיבור אבל נראה דהוא הדין נמי במלכות אומות העולם שאם יכול להתרחק לצד אחר וינצל בזה יש לו לעשות כך כדי שלא יצטרך לדבר:

רש"י כתב שהכוונה "אפשר לקצר" היא כשכבר הגיע לקראת סוף התפילה. אבל רבנו יונה כתב שמקצרים את התפילה עצמה- לומר רק פתיחה וחתימה, וכך פסק השו"ע.

 

קיצור או שינוי מקום- מה עדיף?

ה. רבינו יונה מסכת ברכות דף כא עמוד א

ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק ואף על פי שאין לו להפסיק ולדבר אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום מיהו היכא דאיכא סכנה בכל ענין מותר להפסיק:

 

ו.משנה ברורה סימן קד ס"ק ד

(ד) או אם אפשר – וטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק: 

 

תינוק שמפריע בזמן התפילה

ז. ברכי יוסף אורח חיים סימן קד ס"ק א – ג (החיד"א) 

א. דין א. לא יפסיק בתפלה וכו'. אסור לגעור בפיו בתינוק השוחק אף דמטרידו בתפלתו. הרב מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' ס'. וכ"כ הרב מהר"ם ן' חביב בתשובותיו כ"י סימן ח'א.

ב. מותר לרמוז בידו כדי שישתוק התינוק. הרב מהר"ם ן' חביב בתשובה כ"י הנז'. וכן משמע מדברי הרב מהר"י מולכו בתשובה כ"י הנז'.

ג. אם כבר עשה באופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר. הרב מהר"י מולכו בתשובת כ"י הנז'.

 

ח.שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קד סעיף א

[א*] לא יפסיק כו'. וכתב בבר"י בשם מהר"י מולכו שאסור לדבר בפיו בתינוק השוחק אף שמטרידו בתפלתו, אבל מותר לרמוז בידיו כדי שישתוק התינוק, וכ"כ מהר"ם בן חביב בתשובת כת"י וכתב מהר"י מולכו עוד שאם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר ע"ש ועיין לקמן ס"ק ג' ועיין סי' ס"ג לענין לרמוז בק"ש לדבר מצוה דיש חילוק בין פ' ראשונה לשני' 

וכאן שאני שמחמת שמטרידו אינו יכול לכוון תפלתו כראוי הו"ל צורך התפלה עצמה ומותר לרמוז ונראה דאדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש והוא אינו מרוצ' בכך שימתינו עליו מחמת טרחא צבורא ומחשבה זו מטרידהו בתפלתו מותר לו לרמוז לש"ץ שיתפלל כדרכו ולא ימתין עליו וכתינוק שוחק ומטרידו דמי: 

ט. משנה ברורה סימן קד ס"ק א

(א) לא יפסיק – ואפילו רמיזה בעלמא אסור, אם לא [=מלבד] לתינוק הבוכה, מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:

 

י. ערוך השולחן אורח חיים סימן קד סעיף ד

ולא רק הפסק דיבור אסור בתפלה והפסק הילוך אלא אפילו רמיזה בעלמא אסור בתפלה 

ויש מי שמתיר כשתינוק בוכה ומבלבלו בתפלתו לרמז לו בידיו שלא יבכה ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו 

וכן העומד בתפלה ומרגיש שהש"ץ ממתין עליו מותר לו לרמז בידו שלא ימתין משום טירחא דציבורא [ש"ת] 

ואני תמה מאד על זה והרי אף בפרשה ראשונה של ק"ש אסור לרמז כמ"ש בסימן ס"ג וכ"ש בפסוק שמע ישראל וק"ו בשמ"ע דאפילו אם נאמר שהוא צורך התפלה או טירחא דציברא א"א להתיר וכ"ש לילך 

ולכן נ"ל דאסור בכל הני וכשתינוק בוכה ומבלבלו יתחזק בתפלתו ומן השמים יעזרוהו 

ומשום טירחא דציבורא יקצר ולא יאריך אבל לא להפסיק ברמזים וכל שכן בהילוך:

 

הפסק בברכות קריאת שמע

י"א. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

/משנה/. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו – יצא. בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע – שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. אלו הן בין – הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. 

 

י"ב. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב הלכה א

עד כדון באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק ר' ירמיה מדמי (מרמז). ר' יונה משתעי (מדבר). ר' חונה רב יוסף [דברים ו ז] ודברת בם מיכן שיש לך רשות לדבר בם: 

 

י"ג. רא"ש מסכת ברכות פרק ב סימן ה

מפני היראה. פירש"י אדם שהוא מתיירא שמא יהרגנו. ולא נהירא לי(א) פשיטא (ב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים: 

י"ד.ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכ

וכן מענין המצוה מה שאמרו [שם י"ג ע"א] שאדם שואל בשלום מי שהוא חייב לכבדו ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים, ובאמצען שואל מפני היראה, כלומר למלכי האומות או לשרים הגדולים, ומשיב מפני הכבוד, [וי"מ יראת אביו או רבו שאדם חייב לירא מהם]. וזה כמה שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו ואפילו בין הפרקים.

 

                          נספח- שני מקורות מעניינים על תינוקות ותפילה-

טיפול בתינוק בזמן התפילה

ט"ו. הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף לג עמוד א

"אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". כאן מבואר היאך צריך שיתפלל דהרי פשיטא דכשתינוק בוכה ומפריע לו להתפלל דפשיטא דיכול להפסיק ולהתעסק איתו, וא"כ אי הנחש מפריע לו לכוונה פשיטא דמפסיק, רק אמרי שזה אין מפריע לו לכוונה, וקמ"ל דאסור לו להפסיק משום סכנה דבנחש ליכא סכנה. חזינן דצריך כ"כ לכוין שלא יפריע לו מה שיש כאן נחש. 

 

ט"ז. שו"ת אור לציון חלק ב פרק מה – הלכות תפילה אות כז (הרב בן ציון אבא שאול)

כז. נפל סידורו או נפלה טליתו באמצע שמונה עשרה, יכול להרימם אף באמצע הברכה, אם הדבר טורדו, ואם אינו טורדו, יניחם שם עד שיסיים תפילתו. וכן רשאי להרים תינוק בוכה אם הדבר טורדו, והוא הדין שרשאי להוציא ממחטה כדי להוציא רוק וכדומה.

 

הרב בן ציון אבא שאול מתיר להרים תינוק בוכה .ההערה של הרב אלישיב היא מתחום המוסר בכוונה הראויה לתפילה.כשיש הפרעה לתפילה פשוט לו שמותר להפסיק. אך אדם צריך להיות שקוע בתפילה באופן שהנחש (הלא ארסי) לא יורגש על ידו

קשה שלא לחשוב על השוואת הדברים לסיפור הנודע על בעל התניא והצמח צדק והתביעה לשמוע את קולו של התינוק הבוכה(אמנם,שם דובר על לימוד תורה ולא על תפילה)

שנזכה לשמוע את קול התינוק הבוכה ושבורא עולם ישמע את תפילותינו.

 

 

גילינו מזוזות פסולות, האם זו הסיבה לאסונות שקרו לנו?

/ב /על ידי

שאלה:
לאור אירועים של לא עלינו מחלות ומוות בקהילת בית הספר, הורים של תלמידות, מורות והורים של מורות, החלטנו למסור את מזוזות בית הספר לבדיקה ועלה שכשליש מהמזוזות פסולות. הדבר זרע בהלה רבה בקרב הצוות והמורות. מה משמעות הדבר? מה לא בסדר איתנו?

לתשובה בהקדם נודה,

בברכה, ההנהלה

 

תשובה:

שלום וברכה,

באופן טבעי כאשר אנו שומעות על מזוזות לא כשרות בבתינו או במקום עבודתנו הדבר מטלטל אותנו ומעלה חששות ושאלות על הקשר בין אי כשרותן של המזוזות לאירועים קשים שחלילה קרו, קורים או יקרו.

אני מבקשת להתבונן בעובדות הנ"ל מכמה זוויות.

  1. הזוית הטכנית

בבדיקה שנעשתה לפני 5 שנים במזוזות רבות באזור יחסית דתי ומסורתי בארץ נמצא ש58%  מהמזוזות לא היו תקינות. זהו כמובן נתון גבוה מאד וההסבר פשוט. גם אם היו המזוזות כשרות למהדרין, הן עלולות להיפסל במרוצת הזמן בשל סיבות שונות. בעיקר אורבת סכנה כזו למזוזות הנכתבות על קלף פשוט וזול שבלה מהר ואז, אפילו סדק באות אחת פוסל את המזוזה. וכמו כן, עבר הרבה מאד זמן מאז שבדקו את המזוזות הנ"ל. מזוזה איננה מוצר לנצח. גם מזוזות טובות ואיכותיות נפסלות עם השנים כתוצאה מתהליכים כימיים של החומר. לכן חשוב לבדוק מעת לעת את המזוזות שהן חלק בסיסי מכל בית יהודי. יש למסור את המזוזות לבדיקה אצל מגיה סת"מ בעל תעודת הסמכה וירא שמים, מדי שנה או לפחות פעם בשלוש שנים.  

  1. הזוית ההלכתית

מצוות עשה מן התורה לכל אדם לקבוע מזוזה במשקוף דלת הכניסה לבית, לחדרים ולכל מבנה בו שוהים בני אדם. המצווה נלמדת מהפסוק בספר דברים ו':

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."

ובדברים פרק יא:

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

אנחנו מכירות את הפרשיות הללו מקריאת שמע ששתי הפרשיות הראשונות שבה, הן הנכתבות על הקלף של המזוזה. מטרתן לשמש עבורנו תזכורת מתמדת ליסודות המכוננים של היהדות – אמונה באל אחד, אהבתו וקיום מצוותיו.

וכך כותב הרמב"ם בספר אהבה, הלכות תפילין מזוזות וספר תורה, פ"ה הלכה יג:

חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע, שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם. ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם בריך רחמנא דסייען.

לפי הרמב"ם המצווה עוזרת לנו להיות במודעות תמידית של נוכחות הקב"ה. בבחינת, יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. כך נישמר מלחטוא ונלך בדרך הישר. המזוזה, מדגיש הרמב"ם, היא המצילה אותנו מהחטא – ולא כל מיני מתווכים ומלאכים שיש אנשים החושבים שהם אלו ששומרים עלינו. הרמב"ם ביקר בחריפות את אלו שכותבים בתוך המזוזה שמות של מלאכים לצורך שמירה. וכותב בפרק הנ"ל:

"אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצווה. אלא שעושין מצווה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנאת עצמן…"

אמנם הטור והשולחן ערוך הזכירו על עניין השמירה בהלכותיהם, אולם הדגישו שאין לקיים מצווה זו בגלל השמירה המובטחת, אלא משום שכך ציווה האל.

בדומה להלכות ספר תורה, אותיות או מילים חסרות או מיותרות הופכות את המזוזה לפסולה. וכמובן יש למהר ולתקן את המזוזה על מנת שלא להשהות קיומה של מצוות עשה מהתורה.

  1. הזוית הרוחנית

את הזוית הזו אני מבקשת לחלק לשניים.

נתחיל עם ענין השמירה. דומה שהמשמעות של המזוזה כשומרת הבית מכוחות מזיקים הפכה להיות הזיהוי העיקרי שלה. אולי בגלל מיקומה האסטרטגי בפתח הבית – קו התפר שבין הפנים לחוץ.

ניתן למצוא מספר מקורות בדברי חז"ל לסגולת השמירה שבמזוזה. במסכת פאה בתלמוד ירושלמי מסופר על רבי יהודה הנשיא שלאחר ששלח לו המלך הפרסי ארטבן מרגלית כמתנה החזיר לו מזוזה כמתנה באמרו "אתה שלחת לי דבר שאני שומר עליו, ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן והוא שומר עליך",

כמו כן מסופר במסכת עבודה זרה על אונקלוס הגר שאמר לשלוחיו של אדריאנוס הקיסר שבאו לאסרו ושאלוהו מדוע מנשק את המזוזה ענה: "מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה – עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ".

בזוהר בפרשת ואתחנן נאמר על המזוזה שהיא שומרת על האדם מכל צדדיו, מבפנים ומחוץ. כלומר, שעל ידי המזוזה יש שמירה לנפש מיצר הרע ולגוף מכל צרה.

ולכאן נכנסת הזוית הנוספת, שהיא הצד השני של השמירה. האמונה, או ההנחה שפגם במזוזה מביא להסרת השמירה ורומז לפגם בבני המקום. ועוד יותר, שמזוזה פסולה גוררת חלילה אסונות וצרות.

כאן אין לי אלא להביא מילה במילה את דבריו הנכוחים של הרב יובל שרלו שליט"א שאומר:

"אין אנו יודעים את הקשר בין המזוזה ובין מה שמתחולל בבית. ראיתי בחיי בתים ללא מזוזה שטוב מאוד ליושבים בתוכם, ובתים עם מזוזה כשרה שרע מאוד, וכדו'. אני מאמין בריבונו של עולם שאינו גוזר מחלות קשות ומשברים נוראיים בגלל מחיקת מילים במזוזה. אני מאמין בריבונו של עולם שהייסורים שהוא שולח לאדם קוראים לו לתיקון הרבה יותר גדול, המופנה בראש ובראשונה למצוות ואיסורים בתחומי בין אדם לחבירו, לפתיחת ביתו ולבו לאחרים, ולקיום בית קדוש וטהור.

אינני מבין כיצד יכול האדם להאמין בריבונו של עולם, שקובע את גורלו, לאור אות במזוזה, שפעמים כלל אינה באשמתו. אנו מאמינים כי מזוזה היא מצוות ד', ומובן מאליו כי יש לקיימה על כל דקדוקיה. ברם, "אנו אומרים לא אחת "כי ישר ד', צורי ולא עוולתה בו" – ולומר כי בשל אות במזוזה ריבונו של עולם פועל כך או אחרת נראה בעיני על גבול הבעיה האמונית."

לצערנו ישנם אנשים המתיימרים להיות המתרגמים של ריבונו של עולם ויודעים להסביר כל צרה ואסון וממה הם נגרמים. אין זו דרך התורה. "הצור תמים פעלו". יש דברים המתרחשים בעולם שאין לנו את היכולת להבינם. גם משה רבנו נאלץ להבין שלפעמים אי אפשר להבין מה גורם לאסון. בדרך כלל השתיקה יפה יותר מדיבור יתר.

עם זאת,  חז"ל לימדו אותנו שאם רואה אדם שייסורים באים עליו או על קהילתו– יפשפש במעשיו.

מכל הלב אני מאמינה שהקב"ה משוחח איתנו דרך המציאות על מנת לאפשר לנו לצמוח ולגדול ולהיטיב.

המזוזות הפסולות מזמנות לנו כקהילה מקום לתיקון בכמה רבדים.

האחד היא המצווה הפשוטה עצמה של המזוזה, המנכיחה את הקב"ה לצידנו, בקרבנו כל הזמן ובכל מקום.

השני, העוצמה של המילים. כל נקודה ואות חשובה. הפרטים יוצרים את השלם. כך גם בחברת בני האדם. כל פרט הוא קריטי ביצרת השלם. הזוהר אומר שכל אחד ואחת מעם ישראל הם אות אחת בתורה. ואם אות אחת פסולה, כל הספר פסול. כל אחת מאיתנו היא חלק אורגני ונצרך בקדושת הספר. כך גם במזוזה.

והשלישי, ברובד החינוכי יש להבחין בין אשמה לאחריות. הדרך היהודית מובילה אותנו תמיד קדימה. לקחת אחריות, לתקן את מה שצריך, לעשות תשובה היכן שצריך, כפרטים וכציבור, לתת צדקה וכמובן להתפלל. תמיד להתפלל.

בתפילה שיהיו מעשינו לשם שמיים,

ונזכה לשנים טובות רבות ונעימות ולבשורות טובות,

יפית

מותר להשמיע במרפאה שלי מוזיקה בימי בין המצרים?

/ב /על ידי

אני רופאת שיניים. במסגרת העבודה אני מקפידה לשים מוזיקה ברקע. זה מאוד עוזר למטופלים שתהיה להם חויה טובה. מבחינתי זהו כלי טיפולי נחוץ.
האם יש היתר להשמיע מוזיקה בשלושת השבועות?
האם ווקלי מספיק?

תשובה:
שלום,
לצורך ביצוע עבודתך, מותר לך להשמיע בשלושת השבועות מוזיקה שקטה ונעימה לשם רגיעה ונינוחות בזמן הטיפול, וכך לגבי מוזיקה ווקאלית רגועה. בתשעת הימים עדיף להשמיע שירים עצובים מענייני הזמן, אך כאשר מדובר במצבי מתח או פחד, מותר אף בתשעת הימים לשמוע מוזיקה.

יהי רצון שכשם שאת דואגת לחוש את צער החורבן והגלות בהקפדתך על כללי השמעת המוזיקה בימים אלה, כך תזכי ונזכה כולנו לשמחת הגאולה השלמה במהרה בימינו.

עידית

 

הרחבה:
שלושת השבועות, הנקראים גם 'ימי בין המצרים', הם פרק הזמן שבין י"ז בתמוז ותשעה באב. שני התאריכים הללו מציינים אירועים קשים שקרו לעם ישראל, ושרישומם ניכר עד ימינו.
המשנה (תענית פ"ד ה"ו) מפרטת את אותם האירועים הקשים, שנפתחו בחטא העגל ובחטא המרגלים, והתגלגלו עד הבקעת חומות ירושלים וחורבן שני בתי המקדש. לזכר אותם המאורעות תיקנו הנביאים צומות ותעניות, מפאת חשיבותם הרבה למצבנו הלאומי. על צומות אלו נמנים תשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת וצום גדליה הצמוד לראש השנה.
אולם חשוב לציין, כי הצומות המדוברים לא נועדו לזכר הצרות שקרו בעבר, אלא כדי להחזירנו בתשובה ולתקן בתוכנו את הגורמים לאותן הצרות; "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם תעניות פ"ה ה"א).
לאחר שיבת ציון ובניין בית המקדש השני הפכו אותם המועדים לימי שמחה כדברי הנביא: כֹּֽה־אָמַ֞ר ה֣' צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ (זכריה ח, יט), אולם עם חורבן הבית השני, גזירות השמד והיציאה לגלות חזרו אותם התאריכים, והיו לימי אבלות לאומית. במסכת ראש השנה הגמרא דנה בשאלת מעמדם של צומות החורבן לאחר שיבת ציון ומגדירה שלושה מצבים. מצב אחד הוא "שמד" – מצב של שעבוד עם ישראל לאומות וסבל מידם; במצב זה ודאי שיש לצום את הצומות ולהתאבל. המצב ההפוך הוא "שלום" – מצב טוב לעם ישראל , בו אין צורך להתאבל בצומות החורבן. ואילו במצב מורכב, שבו אין שמד אך גם אין שלום, קובעת הגמרא: רצו – מתענין, רצו – אין מתענין, כלומר, שהצום תלוי בהחלטת העם, זאת מלבד בתשעה באב, שבו הוכפלו הצרות (ראש השנה יח, ע"ב).
מכיוון שדברים אלה רלבנטיים גם לימינו, נשאלת השאלה מהו ה'שלום' שעליו מדברת הגמרא. המפרשים הציעו מספר סברות, וביניהן: עצמאות מדינית, בו אין יד הגויים תקיפה על ישראל (רש"י והמאירי על הגמ'), בית המקדש בנוי (רבנו חננאל על הגמ', רמב"ן תורת האדם שער האבל, טור אורח חיים סימן תקנ), ישראל שרויים על אדמתם (רשב"א על הגמ'), ישראל שרויים על אדמתם ובית המקדש קיים (ריטב"א על הגמ'), כשיש שלום בתוך ישראל ללא מחלוקת (מהרש"א).
מריבוי הדעות שראינו, ניתן להבין שאנו עדיין מחוייבים לצום, מכיוון שלמרות ההתקדמות החשובה בתחומי הריבונות בארצנו והעצמאות הלאומית, מצבנו הרוחני עדיין לא הגיע לתיקונו השלם, כשעיקרו חסרון בית המקדש. יתר על כן, אף אם נקבל את סברת רש"י, עדיין כתבו הפוסקים שהתקבל בקרב העם להתענות בימים הללו. לכן, אף אנו מחוייבים בכך, כל שכן שבית המקדש עדיין לא נבנה (רמב"ן תורת האדם, מגיד משנה תעניות, טור תק"ן, יביע אומר חלק א אורח חיים סימן לג).
אולם מן הצד השני, אין בימינו גזרות קשות על ישראל, וגזרות שמד כנגד קיום מצוות התורה, ולכן שלושת הצומות שמלבד תשעה באב, נחשבים "צומות קלים" ומקלים בהלכותיהם לעניין משך הזמן, חומרת החיוב ומהות העינויים.
מכיוון שכך, נהוג להימנע בתקופת 'בין המיצרים' מריקודים ומחולות, ומברכת 'שהחיינו', שהיא ברכת הזמן. מנהגים נוספים כאיסור תספורת ואיסור נישואין חלים בשלושת השבועות לעדות אשכנז וצפון אפריקה בלבד, ואילו לבני ספרד, הם חלים מראש חודש אב (נישואין) או בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד (כביסה ותספורת) (שולחן ערוך תקנא ס"ג על פי תענית כו, ע"ב), שכן "משנכנס אב ממעטין בשמחה".
בעניין איסור המחולות, הנגינה ושמיעת המוזיקה בשלושת השבועות, הסיבה היא השמחה הרבה שזה מסב למאזינים, למזמרים, לרוקדים ולמנגנים. האיסור התקבל על כל הפוסקים (מגן אברהם סי' תקנא סק"י, משנה ברורה סימן תקנא ס"ק טז, אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן כא אות ד), אך הותר למי שפרנסתו מכך לנגן עבור הגויים עד ראש חודש אב (באור הלכה סי' תקנא ס"ב, כף החיים או"ח סימן תקנא סעיפים לט-מא). באופן דומה גם מורה לנגינה, המתפרנס מן הניגון, ואינו עושה זאת לשם הנאתו, רשאי להמשיך וללמד עד ראש חודש. יש מי שמסייג שבמידת האפשר ינגנו מנגינות עצובות הקשורות לענייני האבלות, וזאת עד לראש חודש אב (כף החיים, ציץ אליעזר חלק טז סימן יט), או השבוע שחל בו תשעה באב (הרב שמואל דוד, "מוסיקה בימי בין המצרים ובכל ימות השנה", תחומין יג עמ' 181-188). היתר מסוג שונה ישנו בפסיקת הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ו סימן לד וכן באגרות משה יורה דעה ח"ב סימן קלז), אשר מתיר שירה בפה ללא כלי נגינה (מוזיקה ווקאלית).
לפני שנמשיך בנושא זה, כדאי להבין שבעבר היה מקובל על כל הפוסקים לאסור שמיעת מוזיקה במשך כל ימות השנה, וזאת בעקבות חורבן הבית, והמקלים התירו שירה בפה בלבד (גטין ז, ע"א, רמב"ם תעניות פ"ה הי"ד, שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף ג, אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסו). מסיבה זו שאלת שמיעת המוזיקה בשלושת השבועות כלל אינה מופיעה בשולחן ערוך ואצל הראשונים. מתוך הדברים ניתן להבין, שאם שמיעת מוזיקה אסורה בכל ימות השנה בשל החורבן, קל וחומר שבימי האבלות על המקדש תיאסר ההאזנה למוזיקה.
כאן חשוב לציין שבעבר לא היו אמצעי הקלטה, והמוזיקה נשמעה רק בנגינה 'חיה' בכלי זמר, מה שהיה מאורע מיוחד ואף נדיר בחיי היומיום. בעקבות זאת שמיעת הנגינה הביאה את המאזין לשמחה מרובה ולהתרוממות הנפש. לעומת זאת, בימינו שמיעת המוזיקה ממכשירים אלקטרוניים רווחת ביותר, ואינה גורמת לשמחה יתירה (חלקת יעקב א, סב). אנו נהנים להאזין לשירים, והם מלווים את פעולותינו באופן שגרתי ויומיומי. שינוי זה משפיע גם על ההלכה, לדעת חלק מן הפוסקים בני דורנו.
מכיוון שהאיסור בתקופת האבלות חל רק על מוזיקה משמחת, המביאה לידי ריקוד, יש מתירים להאזין למוזיקה קלאסית (דבר יהושע ח"ג סי' סג, הליכות שלמה פי"ד, ס"ג) ולמוזיקת רקע הנשמעת תוך כדי עיסוקים שונים, וכן גם למוזיקה המביאה לידי מנוחת הנפש והרווחתה. כמובן ששירים נוגים ומנגינות שקטות אינם כלולים באיסור, ומראש חודש אב, הם עדיפים על פני האחרים (פניני הלכה זמנים פ"ח ס"ה, הרב יעקב אריאל, אהלי הלכה בין המצרים עמ' 25 הערות 10, 11). ויש מי שמתיר גם מוזיקה שמחה לשם הפגת פחד ומתח (הליכות שלמה הערה 8). כמו כן, שמיעת שירים ברדיו, בטלפון ובמכשירים חשמליים לא היו בזמן חז"ל, ולכן הגזרה לא חלה עליהם (הרב ש. דייכובסקי "מנהגי אבלות בימי בין המצרים", תחומין כא, עמ' 65-70, הרב ז"נ גולדברג בנין אריאל עמ' 63-66, הרב י"צ רימון כאן, הרב דב ליאור כאן, הרב אליקים לבנון כאן).