מה משמעות הדלקת נר לצדיק והאם זו לא עבודה זרה?
נתקלתי בסגולה שבה מדליקים נרות לכבוד הצדיק ובטרם הדלקתם אומרים שזה לכבוד הצדיק –
האם אין בכך עבודה זרה?
והאם יש בכלל לדברים האלה משמעות?
מה התועלת בזה ומה ההלכה אומרת על זה?
תשובה
שלום לך,
השאלה שלך מעניינת מאד ונוגעת בכמה תחומים רוחניים, בין עולם המנהג לבין עולם המחשבה, ובהם:
- משמעות של הדלקת נרות לזכר נפטר
- משמעות של "זכות צדיקים" אחרי מותם
- "שיתוף" בעבודת ה' של גורם מתווך, המעורר חשש מעבודה זרה
אנסה להתייחס לכולם בקצרה, כאשר צריך לזכור שיש לגביהם טווח של דעות ומנהגים במסורת היהודית ואף מחלוקות עמוקות. כמו כן,יש הרבה מקום למנהג המשפחה, למוטיבציה האישית ולכוונה הנלווית למעשה.
לפתיחה, אבקש להעלות את שאלת הכוונה שהיא בעיני לב העניין, ולאחר מכן אתייחס בקצרה לכל היתר.
"ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמיים" – כיוון וכוונה
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל… וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך – כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ואם לאו – היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר – עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים – היו מתרפאים ואם לאו – היו נימוקים.
המשנה במסכת ראש השנה (ג, ז) עוסקת בנושא כוונת הלב בזמן שמיעת קול שופר, ואגב כך מתייחסת לשני סיפורים מתקופת המדבר העלולים להיראות ככישוף או עבודה זרה. המשנה מלמדת אותנו עקרון חשוב שיכול לעזור בכל שאלה מהסוג ששאלת – לא הסמל חשוב אלא מה הכוונה וההתכווננות העומדות מאחוריו. הידיים של משה לא מכריעות במלחמה ונחש הנחושת לא מרפא, אלא שניהם משמשים מעין "חץ" סמלי, שמפנה את המבט כלפי שמייא. רק אם המתבוננים מכוונים את לבם מבעד לאמצעי, על מנת להכיר בכוחו של הקב"ה – יתחולל הריפוי או הניצחון. לעומת זאת, אם יחשבו שהסמל הוא עצמו בעל כוחות הגנה וריפוי – יתרחש חלילה ההיפך.
הייתי מציעה לחשוב כך גם על מנהגים שונים שהשתרשו בקהילות ישראל ועלולים להיראות לנו פוגעים בייחוד האל המוחלט, ובתוכם גם הדלקת נרות לכבודם של צדיקים. אם הכוונה שלנו בהדלקת הנרות להתחבר לתורתו ולמעשיו של הצדיק המאירים את העולם, והצדיק אינו אלא צינור שפע מהקב"ה אלינו – אזי נתעורר להידבק בקב"ה בבחינת "החי יתן אל לבו". אך אם הצדיק הופך להיות התכלית לשמה מכוונים את התפילה ובקשת הישועה – אזי יש חשש לפגם בייחוד האל. הגבול בין הכוונות לשם שמיים ולשם הצדיק עלול להיות דק, ויש להיזהר בכך.
וביתר הרחבה לשאלתך על המשמעויות של המנהג להדליק נרות לצדיקים –
נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם – הדלקת נרות לזכר נפטר
אור הנר היה תמיד סמל לרוחניות – כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.
הדלקת נרות שבת נקשרת לערכים גבוהים של כבוד, עונג שבת ושלום-בית.
במהלך הדורות התפתח גם החיבור בין נר לבין נשמה והמנהג להדליק נרות לזכר נפטרים.
במשלי נאמר: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן", ובפשט הפסוק המשמעות היא שהקב"ה מחפש בתוכנו והנר שמאיר לו את הדרך הוא הנשמה. בהשראת הפסוק נוצר קשר מעניין בין הדלקת נרות לבין הנאת הנשמה וכך התפתח המנהג להדליק נרות ביום השנה לפטירת אדם קרוב.
המשנה בברכות (ח, ו) קובעת כי אין מברכים במוצאי שבת "לא על הנר ולא על הבשמים של מתים" ומכאן נראה שכבר בתקופת חז"ל היה מנהג להדליק נרות בהלוויית המת.
השולחן ערוך (או"ח תר"י) מציין שבערב יום כיפור נהגו להדליק נרות בבית הכנסת והרמ"א מגיה שמנהג אשכנז להדליק נר נשמה לנשמת אב ואם שנפטרו.
ניתן לפרש את מנהג נרות הנשמה בבית הכנסת לזכר מתים בשני אופנים:
על דרך הקבלה ניתן לומר כי אכן נגרמת הנאה רוחנית לנשמה מהאור, כדברי רבינו בחיי (על שמות כה):
וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט…
אך ניתן גם להסביר זאת בצורה יותר פשוטה ומעשית, כי הבאת הנר לבית הכנסת ולבית המדרש מזכה את הרבים, בבחינת "ומי שנותנים נר למאור… עוסקים בצרכי ציבור באמונה". אם מעלים אור בבתי מדרשיות לזכרם של הנפטרים, הרי בזכותם גדל לימוד התורה בעולם.
כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף, לגבי הדלקת נר נשמה בחשמל: (יחווה דעת ה, ס):
ומה טוב להתנדב עבור הדלקת מנורות החשמל של בתי המדרש שעוסקים בתורה לאור החשמל, שבזה יגרום לעילוי נשמתם של הנפטרים. ויהיו למליצי יושר עליו. כי נר מצוה ותורה אור.
ראינו אם כן שתי גישות לתועלת שבהדלקת נר לזכר צדיק – גישה רוחנית על דרך הקבלה, וגישה ממשית להרבות אור ולימוד תורה.
צדיקים במיתתם קרויים חיים – פנייה לצדיק לאחר מותו
קיים צורך אנושי להיאחז במי שאינו עוד ולחפש דרכים להתקשר עם מה שמעבר לחיים, ובמיוחד בנוגע לדמויות מופת של חכמים ואנשי מעשה, שהיו דמויות השראה עבורנו.
עם זאת התורה מזהירה ש"לֹא יִמָּצֵא בְךָ … דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" כחלק מענייני עבודה זרה וחוקות הגויים, ובתהילים מודגש כי "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה", כלומר אחרי המוות אין לאדם עוד משמעות דתית.
הגמרא בתענית (טז, ע"א) מביאה מחלוקת כיצד להתייחס ליציאה אל הקברים כחלק מההנהגות בתענית ציבור כאשר לא יורדים גשמים. דעה אחת אומרת כי אנו אכן פונים אל המתים שיבקשו עלינו רחמים, אך הדעה השניה מצביעה על התהליך הפנימי המתרחש אצל האדם החי לנוכח המפגש עם המוות שמעורר אותו לתשובה. "הרי אנו חשובין לפניך כמתים" – כלומר תכלית התענית להדגיש את ארעיות החיים ואת התלות בקב"ה. מבין שתי הדעות בתלמוד – הדעה הזו היא שמצוטטת ברמב"ם ובשו"ע (הלכות תעניות ד, יח; או"ח תקעט, ג)
ושוב, כמו שראינו עם נחש הנחושת וידי משה – הקברים הופכים להיות רק הסמל שיפנה את הלב לקב"ה.
בעניין צדיקים מוזכר בירושלמי (שקלים ב, ה) כי "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן", כלומר מצבת האבן היא רק תחליף לרוח, ואם הצדיקים השאירו דברי תורה בעולם – הרי הדרך הטובה ביותר לזכור ולהנציח אותם, היא להתחבר למורשת הרוחנית שלהם, ובכך הם קרויים חיים.
בניסוח אחר מופיע הרעיון בסיום מסכת ברכות (סד, א) – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון". ההליכה מחיל אל חיל היא דינמיות מתמשכת של הרוח גם לאחר המוות. התורה שלהם נוכחת בעולם ושפתותיהם דובבות בקבר. כלומר צדיקים/תלמידי חכמים לא באמת מתים במות הגוף הפיזי, כאשר תורתם נוכחת ונלמדת בעולם.
להרחבה נוספת אודות כפל הפנים ביחס לעלייה לקברי צדיקים, אני מפנה אותך לטור שכתבנו סביב האיסור לדרוש אל המתים כאן.
אחד ואין יחיד כייחודו – חשש מ"שיתוף"
כעת נתייחס לבעיית השיתוף שעלולה להופיע בהדלקת נר לצדיק.
איסור "שיתוף" נלמד מהפסוק "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ", כלומר אסור לעבוד לישויות אחרות מלבד האל, כדרך עמים קדמונים שעבדו במקביל למספר אלוהויות שונות. איסור זה הורחב לכל מיני שותפים זוטרים לקב"ה.
אחד מעיקרי האמונה שניסח הרמב"ם הינו להאמין באמונה שלמה "שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". הניסוח המובהק ביותר לחשש מפני ה"שיתוף", מופיע במשנה תורה, בהלכות עבודה זרה (א, ב):
עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים… ובענין הזה צוה ואמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא.
לשיטת הרמב"ם כל מה שהוא נברא (שזה בעצם הכל מלבד הקב"ה) -לא יכול להיות נעבד. גם לא כתיווך, גם לא כאשר העובד יודע לכאורה שזה רק צינור לעבודת ה'.
במהלך הדורות נקשרו מחלוקות סביב סוגיית השיתוף, גם לגבי פנייה בתפילה למלאכים (כמו למשל בשירת "שלום עליכם" – ברכוני לשלום מלאכי השלום) וגם לגבי התקשרות לצדיקים כחלק מעבודת ה'. חלק מההתנגדות הליטאית בראשית החסידות הייתה קשורה למעמדו של הצדיק ולחשש משאלת השיתוף.
לסיכום,
מטבע האדם שהוא מחפש דרכים של קירבה נגישה אל מול האינסופי, הנשגב והרחוק. קשה לאחוז באמונה שהיא רק מופשטת, ואכן במקרים רבים "דברה תורה בלשון בני אדם" והתקבלו בעם ישראל דרכים של עבודת ה' דרך צינורות שונים. הסגולה שהזכרת היא חלק מפרקטיקות אלו בשילוב של אור נר ושם של צדיק. מי שמרגיש שסגולות אלו הן חלק מהמסורת הדתית והעולם הרוחני שלו והן מקרבות אותו לעבודת ה' – יכול לנהוג בהן, בהמלצה לשים לב לכל הנקודות שהעלינו:
- הקב"ה יחיד ואין לו כל שותפים
- הנר הוא אמצעי (חץ) המכוון את מבטנו לשמיים
- העלאת אור במקומות של ציבור מזכה את הרבים וכדאי לחשוב אם יש מעגלים נוספים שירוויחו מכך
- המוקד הוא במה שקורה לחיים, ואילו נוכחות המתים נועדה לעורר את לבנו לתשובה – "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"
- המשמעות של הידבקות בצדיקים היא ללמוד מדרך חייהם ותורתם.
בתפילה שנצליח להרבות אור ולהתקרב לקב"ה – כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.
תמר