האם מותר לרווקה א-מינית להרות מתרומת זרע?
הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי
שלום
האם לרווקה "א-מינית" מותר להרות ללא בן-זוג מתרומת זרע (יהודי או גוי, בכלל)?
הכוונה היא לאישה צעירה שלא יכולה בפועל להקים משפחה כיוון שהיא "א-מינית" – אינה נמשכת לאנשים משום סוג, והניסיון מלמד שאנשים כאלה לעתים נדירות מאוד מצליחים למצוא זוגיות באופן שיכבד את הגבולות של הצד האחד ויספק את הצרכים של הצד השני, מסיבות מובנות, וזה כמעט לא אפשרי בפועל. האישה בכל זאת רוצה מאוד להביא ילדים.
תשובה:
שלום וברכה
אני מבינה שהשאלה על תרומת זרע מובאת כאן כפתרון למבוכה שהרווקה נקלעה אליה היות ואינה נמשכת לגברים (ואין לה משיכה מינית כלל) ועל כן אינה רואה את עצמה קושרת את גורלה עם בן זוג בעתיד. ועל כן היא מבקשת פתרון אחר ולפיו תוכל לכל הפחות להקים לעצמה משפחה ולפוגג את הבדידות שנגזרה עליה.
שאלה דומה נשאלת רבות לאחרונה בהקשר של רווקות שלא מצאו לעצמן בן זוג וחוששות מהחמצת האפשרות ללדת. הן מחפשות אחר בן זוג שאיתו תוכלנה להקים בית המושתת על אדני אהבה וקירבה אך גם מודעות גם לכך שהשעון הביולוגי שלהן מתקתק ושעת הכושר ללדת הולכת ומצטמצמת. בניגוד למקרים הללו, שבהם יש לעיתים עוד אפשרויות מגוונות המקרה שאת מתארת הוא מקרה שאין בו תקווה למציאת בן זוג ועל כן, הכמיהה לילד יכולה להיענות רק באמצעות תרומת זרע מתורם אנונימי.
אני יוצאת מהנחה שאכן אין מוצא של הקמת משפחה במקרה המתואר. ועל כן, אין לנו אלא לדון באפשרות להולדה מחוץ למסגרת של נישואין.
הפתרון שהרפואה מציעה עבור נשים אלו הוא שאיבת ביציות, אותן ניתן להפרות מזרע שנלקח כתרומה. הביציות מוקפאות כשהן מופרות או לפני הפריה וכשבעלת הביציות תגיע להחלטה על הריון ולידה ייעשה בהן שימוש. ההנחה היא שאת ההריון עצמו אפשר לדחות כיוון שהתיפקוד של הרחם כנושאת הריון נמשך זמן ארוך יותר מאשר הביציות, שאיכותן יורדת עם השנים (יש מחלוקת מהו הגיל האופטימלי לשאיבת ביציות, ויש להניח שהדבר גם תלוי במצבה הפיזיולוגי של כל אישה ואישה).
השאלה המרכזית היא האם ההלכה מתירה ומאשרת את האפשרות הזו. אשר לעצם שאיבת הביציות אין מחלוקת ורוב ככל הרבנים ממליצים לעשות זאת בשלב כזה או אחר, על מנת לשמר את אופציית הפיריון. סימן השאלה הגדול הוא על האפשרות של הפריה מתרומת זרע ללא נישואין.
יש מן הפוסקים ששללו את האפשרות הזו על הסף מפני השיקול שהילד שיגדל יהיה "יתום" מאב. זאת מאחר שברוב המקרים תרומת הזרע נלקחת מבנק הזרע שם הזרע ניתן מגבר אנונימי שניתן ללמוד על אופיו או מראהו ממיפרט הצמוד לזרע, אך לא ניתן לחשוף את זהותו. ויש מן הפוסקים שהתירו והצביעו על כך שחז"ל הכירו בצורך של האישה במשענת: "דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה" (כתובות סד, א). נדמה שבמקרה שאת מתארת, כשאין באמת אופק של הקמת משפחה כשהסיבה לכך היא אונס גמור – משקלה של הדעה המתירה גדל.
חשוב לציין שהמחלוקת נוגעת לשאלת ההיתר להריון כזה, אך אין צל ספק בדבר כשרות הילד. אם הזרע נתרם מגוי, הרי שהילד מיוחס אחר אמו כדין בן שנולד מגוי ויהודיה שהוא יהודי.
אם הזרע נתרם מיהודי, אנו חוששים שמא כשיבוא להינשא כיוון שלא נדע מי אביו, יעלה חשד שכל אחת אתה יחפוץ להינשא עשוי להיות אחותו מאביו (ולגבי בת- אחיה), וגם לא תהיה אפשרות לברר את הדבר. אולם, לאחרונה ניתן פסק דין בבית הדין הרבני מפרי עטו של הדיין הרב יועזר אריאל שמצד אחד, אוסר על אישה רווקה להרות באמצעות תרומת זרע מיהודי, ומצד שני מתיר לבת שנולדה להנשא. לדבריו, בהריון מתרומת זרע יש בילד פגם מכיוון שהוא "מבני עירבוביא" שאין יודעים את ייחוסם, וכן, בגלל החשש מנישואין של אח ואחות. בנוסף, היתר להרות כך יאפשר לנשים להסוות זנות של ממש בטענה שהרו מתרומת זרע ובדרך כשרה, וכן יש כאן גזל, שהרי לא יירש את אביו וכדומה. יחד עם זאת, בדיעבד כאמור התיר לבת להינשא למרות שאביה יהודי לא-ידוע והכריז עליה ככשרה לגמרי.
לסיכום: אין איסור בשאיבת ביציות ובהפריה חוץ גופית, והדרך הטובה ביותר (וגם הזמינה ביותר) היא להרות מתרומת זרע של גוי, וכך הוולד הוא יהודי כשר ואינו נקלע לספקות בשאלת היוחסין שלו .
בהצלחה רבה
מיכל
הרחבה:
האפשרות של הריון ללא ביאה מובאת בגמרא מתוך דיון במצב של "עיברה באמבטי" (חגיגה טו.) – זרע שחדר אל רחם האישה בלי אישות. הפוסקים דנו בסיטואציה כזו בשאלות האם זה נחשב כקיום מצוות פרו ורבו של האב והאם הוולד מתייחס אחר אביו. שאלות אלה רלוונטיות אם האב יהודי, ואכן בהפריה חוץ גופית מתרומת זרע אנונימית יש הבדל משמעותי האם התורם הוא יהודי או גוי.
אם התורם הוא יהודי,מתעורר החשש לנישואים אסורים של הבן או הבת שיוולדו.
ביבמות (לז, ב) מתואר החשש ממצב בו גבר אחד מפרה נשים רבות והילדים לא יודעים מי אביהם:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שבא על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא, וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה, נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו, ונתמלא כל העולם כולו ממזרין, ועל זה נאמר: ומלאה הארץ זמה.. יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו.
וכך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ב סעיף יא):
לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו.
הב"ח (יו"ד קצ"ה) עוסק בהרחקות בתקופת נידה, ומביא כדרך אגב חשש שהופיע בהגהות הסמ"ק:
מצאתי בהגהת סמ"ק ישן מהר"ר פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר. ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה מש"ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה? והשיב, כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר מש"ז של אחר.. אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן אהבחנה, גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל.
מכאן למד ה"בית שמואל" שהאחריות למנוע מצב זה מוטלת גם על האישה, וכך פסק (אבן העזר א', ס"ק י'):
אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן נא, קונטרס רפואה במשפחה, פרק ד) אסר על הפריה מתרומת זרע, בשל הבעיות של חוסר ידיעת זהות האב:
עצם ביצוע הפריה מלאכותית בגופה של אשה אפילו פנויה, תועבה גדולה היא והרבה איסורים חמורים […] וכמו כן יש איסור גזילה גם כשאחרים ירשו את נותן הזרע, שיוכלל בזה גם חלקו של יצור זה שלא נודע שהוא אביו, ולפעמים יתכן שיהיו מאות כאלה או יותר שיתיחסו אחר אב אחד […] ישנן מכל מקום האיסורים והחששות של שמא ייבם אשת אחיו ושמא יפטור את אמו לשוק וכן איסור גזילה כשיבוא לקחת חלק ולירש אביו המדומה.
בעיות אלה וחששות נוספים הן סיבות לאסור לכתחילה הפריה חוץ גופית מזרע יהודי, אולם כאשר מדובר בזרע מתורם גוי, חששות אלה אינם קיימים.
כךך כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר ב', י"א):
אבל מכיון שהטעם מפורש שם (בהגהות הסמ"ק אליהן התייחס ב"עת שמואל" לעיל) שהוא מדין גזירה שמא ישא אחותו מאביו וכן הוא בבית שמואל (שצוטט לעיל)… יש להתיר בזרע של נכרי שכיון שהוולד יהיה ישראל כיון שאמו ישראלית אין לחוש לכלום…
וכ"ש כשאינו דרך ביאה אלא מאמבטי… אף לשיטתו הרי אף מביאת נכרי הלכה שאין הולד ממזר. ולכן יש להתיר בשעת הדחק גדול ומצטערים מאוד בהשתקקותם לולד, לזרוק לאשה במיעיה זרע של נכרי דווקא.
לעומת זאת, ה"שרידי אש" אסר הפריה כזו, גם מזרע גוי, מחששות צדדיים – שמא יפטור הולד את אימו מחליצה בטעות, או שהאפשרות תשמש נשים לזנות ולהעמדת פנים (חלק ג', ה').
פוסקי ימינו חששו מעוד מגוון השלכות שליליות של הפריה חוץ גופית לרווקה. למשל –
"ילד שמלכתחילה יגדל ללא אב, ודאי שתהיינה לכך השלכות על תכונותיו ועל התנהגותו" (הרב דוב ליאור, שו"ת דבר חברון סימן א')
"כל ילד זקוק מבחינה נפשית לאב ולאם. דמות האב חשובה לו עד מאוד… לידת ילד לתוך משפחה ללא אב, לכתחילה, ולא כתוצאה של מאסון של מות האב בזמן ההריון ח"ו – זהו מעשה עוול כלפי הוולד" (הרב יצחק שילת, שכפול גנטי לאור ההלכה, תחומין י"א, 137)
ניתן לראות כי השיקולים העיקריים אינם הלכתיים אלא משקפים חששות מפני קלקול חברתי-מוסרי-ערכי.
כך ניסח זאת במפורש הרב עמנואל יעקובוביץ (הרפואה והיהדות):
אם בכל זאת שוללת ההלכה היהודית ללא סייג את ההזרעה המלאכותית כרע מוחלט הרי זה בעיקר מטעמים מוסריים ולא משום אי חוקיותו של המעשה עצמו. המניע העיקרי לדחיית מעשה זה הוא הפחד מפני הנזק שיביא אישורו החוקי… הזרעה מלאכותית … עשויה לנתק הקשר בין הולדת ילדים ונישואים, שהוא הכרחי לקיום המשפחה, התא היסודי והמקודש ביותר של החברה האנושית. זו תתן אפשרות לנשים להשביע רעבונן לילדים מבלי ללהזדקק לבעל ולבית. זו תסלול הדרך לפריעת מוסר הרת אסון…
לצד זאת, כאמור, הרב פיינשטיין התיר הפריה מלאכותית לזרע גוי (אמנם לנשואה).
הרב ליכטנשטיין פסק אף הוא להתיר:
אמנם איננו ששים למצב שילד יגדל בלא אב, אך אי אפשר לראות את דמעתה ולחשות, ולכן כיוון שאין כאן איסור, הרי שמותר לה לקבל תרומת זרע מגוי ורופא יזריק אותו כמו שעושים לזוג נשוי.
(מפי הרב שמואל דוד, "תשובות בעל פה של הרב אהרן ליכטנשטיין", צהר מ' 19).
כפי שסיכם הרב ד"ר ברוך פינקלשטיין:
סוגיית הפריה מלאכותית לרווקה מזרעו של נכרי היא סוגיה שיש לגשת אליה בכובד ראש מיוחד שכן השלכותיה הן גורליות, ודרושות בה רגישות רבה כלפי האישה וזהירות בשיקול הדעת. אין הלכה פסוקה האוסרת על רווקה להרות באמצעות הפריה מלאכותית מזרעו של נוכרי; והאוסרים זאת מתבססים על החשש מפגיעה בערכים חשובים, כגון: קדושה, טהרה, ושמירה על התא המשפחתי המסורתי. מאחר שאין הלכה מובהקת האוסרת, אין זה הוגן להעמיס את עול החרדות והחששות על כתפיה של אישה עלובת נפש.
השיקול היחיד העומד כנגד ההיתר הוא הדאגה לטובת הילד: וזהו שיקול שאיננו עניין דתי אלא עניין הומאני. מבלי לפגוע בכבודם של לומדי התורה, הרבנים אינם מומחים יותר בנושא זה מהאישה עצמה או מהחברה הכללית בהוראה באפשרות זו אופציה שאיננה לכתחילה אולם מצויה בתחום הסבירות. לכן, לעניות דעתי אין זה נכון שרבנים יכריעו כי יש לאסור זאת מחמת טובת הילד.
ישנם שני שיקולים עיקריים לטובת ההיתר: הראשון, הוראת התלמוד הירושלמי, "כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר" והזהירות מ"חומרא דאתי לידי קולא"; השני – ולעניות דעתי – המכריע, הוא שיקול החמלה כלפי האישה. על אף השיקולים החשובים לאיסור, עלינו להתמודד עם החריג יוצא הדופן, ובנידון דידן עלינו לבוא לקראת אלו שחרף רצונן וניסיונותיהן, לא הצליחו להקים משפחה מסורתית.
סבלה של אישה שלא זכתה להינשא הינו גדול ממילא: האם נגזור עליה סבל נוסף ובדידות עולמית? חובה לשקוד על טובתה ונכון לקיים "חסד ואמת נפגשו".
(אישה רווקה והזרעה מלאכותית מתורם לא יהודי, צהר 43)
