תשובה:
שאלתך נוגעת באיסור הקעקע הכתוב בתורה:(ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'", והאם איפור קבוע (הנעשה על ידי החדרת צבע מתחת לעור וכרוך בהוצאת מעט דם) הוא כתובת קעקע האסורה בתורה?
תשובה בקצרה: (התשובה בהרחבה יחד עם המקורות מובאת בסוף הדברים)
שורש האיסור בתורה הוא על כתובת קעקע כחלק מעבודה זרה. (טור יורה דעה קפ) על כתובת קעקע כיום, שאינה נעשית לשם עבודה זרה, חל איסור לדעת רבים, משום שנעשית כדי להידמות ל"חוקות הגויים". (אגרות משה יורה דעה ח"ב, נג).
השאלה האם איפור קבוע נכלל באיסור זה?
יש פוסקים שהחמירו בכך, למשל: הרב שמואל ווזנר, כ"סרח קעקוע" – הפעולה דומה – החדרת צבע מתחת לעור. הרב יצחק עראמה רואה בכך קעקוע ממש ואוסר. לעומתם – יש המתירים, למשל: הרב עובדיה יוסף, הרב דוב ליאור, מפני שלאחר זמן, גם אם שנים, האיפור דוהה ונעלם, ואין בו כתיבת אותיות ואינו לשם עבודה זרה. הרב אשר וייס מתיר במקום שיש צורך – עוגמת נפש בגלל מראה וכדו', מפני שהתהליך של האיפור אינו דומה לגמרי לקעקוע.
נראה שניתן לסמוך על המתירים, בעיקר אם יש צורך בדבר.
בברכה,
רחל קרן
הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב. בוגרת תוכניות ההלכה בבית מורשה ובמדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מבר-אילן. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית.
הרחבת התשובה:
כאמור, איסור הקעקע נזכר בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּבָּכֶם אֲנִי ה'". אמנם יש המפרשים שמדובר באיסור על פעולה הנעשית בהקשר של אבלות על מת (לנפש = על מת. כך אבן עזרא על הפסוק) אך בגמרא נלמד איסור הקעקוע כאיסור כללי, ולאו דווקא בהקשר לביטוי אבלות:
מסכת מכות (כא, ע"א): משנה: הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר: "…וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"
הטור (יורה דעה קפ) מבאר שאיסור נובע מ"חוקות הגויים", מנהגם של גויים לקעקע את עורם כחלק מע"ז . בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, נג) טוען הרב פיינשטיין שמאחר שקעקוע הפך לדבר שכיח ומקובל בחברה המערבית, שוב הפכה "כתובת קעקע" לאסורה מטעם זה של "חוקות הגויים", כע"ז.
יש המסבירים את טעם האיסור– בפגיעה בגוף כפי שנברא, ויש הרואים בקעקוע ביטוי של עבדות, כפי שאכן נעשה בדורות עברו לעבדים, וכלפי עמנו – על ידי הנאצים.
לגבי גדר האיסור:
בדיון בגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה" ממש [כלומר: האיסור הוא רק אם כותב בקעקע את שם ה' המפורש על גופו]. אמר ליה: לא כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה" אני ה' ולא אחר. [האיסור דוקא על כתיבת שם כלשהו של ע"ז]."
המחלוקת בגמרא היא מה נלמד מצירוף המילים "אני ה'" לאיסור: מה היא אותה "כתובת קעקע האסורה – האם כתיבת ה' המפורש על גופו, או כתיבת כל שם של ע"ז.
בהמשך הגמרא משתמע שהעושה קעקע וכוונתו לשם רפואה –מותר, ובלשונם: "מותר לו לאדם שיתן אפר על גבי מכתו … כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו" [שלא נעשה לשם ע"ז]. (מכות כא, א).
הפוסקים חולקים- האם יש משמעות לסדר הפעולות – קודם כתיבה ואחר כך החדרה לעור או אין משמעות לסדר?
את אופן הפעולה מפרש רש"י (שם): כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים.
תיאור הפעולה ברש"י נראה דומה לפעולה הנעשית לצורך איפור קבוע.
הרמב"ם (הלכות ע"ז יב, יא) משייך את איסור הקעקע לעניין עבודה זרה והתהליך הפוך: קודם שריטה ואחר כך מילוי בצבע, וזה האיסור מדאוריתא. . ואם לא כתב – פטור, אבל אסור. סדר זה מופיע גם אצל הרא"ש (פסקי הרא"ש. מכות ג, ז). ואם הסדר אינו כך – פטור. לדעת הריטב"א, אשר דן בדברי רש"י (ריב"ן) וברמב"ם אין הבדל בסדר הפעולות, ואין הבדל אם כתב או עשה רישום אחר.
ומכאן עולה השאלה: האם עצם הפעולה של החדרת צבע באופן קבוע – אסורה, גם אם לצרכי נוי וקוסמטיקה, או האיסור הוא רק כאשר נכתב דבר בכוונת עבודה זרה? האם צריך להיות רשום בה שם ע"ז? ואם לוקה רק כשמדובר בע"ז, האם בסתם – פטור אבל אסור, או שמותר?
בדברי ר' ירוחם מהראשונים נראה שאין איסור במצב זה:
"אסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו, כלומר, לחקוק רושם בבשרו, שכך היה דרך עובדי עבודה זרה ולוקה עליו מן התורה… ומותר לשום אפר מקלה על מכתו, דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה לשם עבודה זרה. כך פשוט (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה, נתיב יז, חלק ה, דף קנט, טור ב) מדברי רבנו ירוחם אפשר להסיק שאם אין כוונה לע"ז – מותר.
אולם בשולחן ערוך עולה שאסור (בשולחן ערוך, יורה דעה סימן קפ סעיפים א – ד: )
א: כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים: ב: עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:
ג: מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:
ד: הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (דעת עצמו).
מדברי שולחן ערוך עולה שכל כתובת קעקע אסורה.
בעל "הלבוש" מביא מקרה נוסף כתובת קעקע על עבד שברור שאינה משום עבודה זרה אך אוסר גם אותה מדרבנן. הלבוש מתיר רק ענייני רפואה (לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, סימן ק"פ).
ומותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפאות המכה…. והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח – פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.
וכך גם בפתחי תשובה (שם)
מדברי שו"ע ונושאי כליו נראה שניתן להבין שגם האיפור הקבוע – אסור, כי גם בו מחדירים צבע תחת העור כדי לתת צבע סביב העין או על גבי השפתיים וכדומה, כמו שעושים בכתובת קעקע.
על פניו מעיון במקורות אלו יש בעיה באיפור קבוע.
(דיון נרחב על פי המקורות הנזכרים לאסור – ר' יצחק עראמה "בארות יצחק". סימן יח. )
הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר. ח"ב סימן נו) דן האם האיסור חל רק על כתיבת אותיות, או גם בצבע וציור ומכריע שאין הבדל, אולם פוסק שיש מקום להקל מסיבות של צורך גדול – צלקת וכדו', או שנגרמת לה עוגמת נפש או בעיה בחיי הנישואין. השיקול להקל הוא משום שהקעקוע לא נשאר לנצח, משום שאין בו כתיבה ואין בו כוונת ע"ז, ומשום שלרפואה, מותר, וכאן מדובר ברפואת הנפש.
הרב עובדיה יוסף דן באיפור קבוע ומראה מדוע בכל זאת ניתן להקל כאן
הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (חלק ג. דיני חציצה הערה י') פוסק להקל בעניין איפור קבוע מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. (כפי שראינו בדברי ירוחם). ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל. (כאן יש מקום להעיר שאיפור קבוע נעשה תחת שכבות נוספות של העור ולא רק האפידרמיס – השכבה העליונה ומשום כך הוא נהיה קבוע. אבל לאחר מספר שנים הוא יורד ומשום כך אינו כקעקוע).
מסכם הרב עובדיה יוסף: נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה.
מכל הנ"ל עולה שאפשר יהיה לעשות איפור קבוע כאשר יש צורך בדבר – רגשי, או גופני.
הערה נוספת: לגבי שאלת החציצה בעת טבילה במקווה:
כאשר אישה טובלת במקוה, היא צריכה לבדוק את עצמה היטב היטב מכל דבר של חציצה, שהרי אם יהיה עליה דבר החוצץ בינה לבין המים – כי אז הטבילה איננה טובה.
וכתוב בשולחן ערוך סימן קצ"ח:
"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ…"
חציצה הינו דבר שאשה מקפידה עליו להסירו, וכן שמכסה חלק ניכר מגופה. אבל כלל גדול בענייני חציצה – כל העשוי לנוי אינו חוצץ. רק דבר שמקפידה להסירו – חוצץ. כך פוסקים הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה" והוא מחריג את האיפור הקבוע, גם אם מחזיק כמה שנים, והרב אלישיב קנוהל (איש אשה עמ' 114-115). הרב זכריה בן שלמה ב"אורות הטהרה" מתייחס גם לקעקוע שאף הוא אינו חוצץ, וכן לאיפור קבוע שהוא "קעקוע זמני" אשר בודאי אינו חוצץ – זה דבר שאין בו ממש ואי אפשר להסירו בדרך רגילה.