אני בת כחמישים, רווקה ללא יכולת להביא ילדים. וחשבתי שגם לרווקה בדומה לאישה יש צרכים פיזיים. אך אישה נשואה בעלה מחוייב בעונתה ומה קורה לאישה רווקה? האם היא יכולה למצוא משהו שיספק את צריכה הפיזיים ללא חתונה? האם היא מחוייבת בחתונה?

 

תשובה

שלום לך.
שאלתך מזכירה לנו עד כמה כל אדם הוא ייחודי בניסיון חייו. ייחודיות זו פורצת את הכללים ההלכתיים והגבולות החברתיים שבטבעם הם מכלילים ורחבים. וכך היא מותירה אותנו לעיתים עומדים בדד מול הקדוש ברוך הוא ללא משענת הלכתית, רעיונית, או חברתית הנותנת לנו מרגוע ושמחה. האמונה והמחויבות לתורת ה', חזקים ומושרשים ככל שיהיו, מותירים אותנו לעיתים בתהייה גדולה, ודורשים מאיתנו מאמץ נפשי ורוחני בלתי נדלה בחיפושנו אחר מענה המניח את הדעת ואת הלב.

שאלתך מעלה שלושה נושאים:

1. האם אישה נדרשת לויתור על מיניותה מכיוון שהיא לא נמצאת בתוך נישואין והיא איננה צפויה להביא ילדים לעולם?
2. האם יש מקום לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין במסגרת ההלכה?
3. האם אישה מחוייבת להינשא?

מבדיקה של המקורות ההלכתיים עולה שהתשובה לכל השאלות האלה היא "לא". בדברי אפרט בקצרה את הסיבות לכך, ואפנה אותך לתשובות מפורטות שנכתבו בנושאים אלה. אנא זכרי שתשובה זו ניתנת במסגרת הכללים והגבולות שהזכרתי לעיל, ולכן היא עשויה להותיר אותך באותן תהיות הדורשות מאמץ כה גדול ליישוב הדעת. ראי בתשובה זו התחלה או המשך של מחשבה, והזמנה לשיחה מתמשכת ולחיפוש הדרך שבה את, כיחידה העומדת מול הקב"ה, מכריעה לעצב את עולמך הרוחני.

לשאלת הויתור על יחסי המין
המסורת היהודית בכללה איננה מתייחסת ליצר המיני שלנו (וליצרים גופניים אחרים) כאל דבר שצריך לדחות ולהדחיק. להיפך, ככל יצר גופני אחר שה' העניק לנו בחסדו, אנו נדרשים להשתמש בו בקדושה, ולרוממו. דרכה של התורה בתחום יצר המין היא יצירת מערך של גבולות שנועדו למנוע פגיעה באנושיות וברוחניות שלנו על ידי המשיכה העוצמתית של צד זה באנושיותינו. עיגון החיים המיניים בתוך הנישואין הפורמאליים בגבולות ההלכתיים, מאפשרים יציבות של תא משפחתי מחד, ומזינים את מעגל האהבה והרעות בין איש לאישה מאידך.

חשוב לציין שאפשרות ההולדה אינה תנאי לקיום יחסי מין. ההלכה לא מונעת קיום יחסי מין בין בני זוג אשר עברו את גיל ההולדה, או מנועים להביא ילדים לעולם מסיבות אחרות. להיפך, יש ערך עצמאי לחיי הזוגיות ויחסי האישות (וידועה הגהתו של הרמ"א לדברי השולחן ערוך באבן העזר סימן א סעיף א, שבו השו"ע ערוך כורך את חיוב האיש להינשא בפרייה ורבייה. הרמ"א מוסיף ומאיר את הערך של נשיאת אישה ללא קשר להולדה). הדין שלפיו איש אמור לגרש את אשתו לאחר עשר שנות עקרות קשור לחובתו של האיש לקיים מצוות פרו ורבו ולא לשלילת הקשר המיני בין בני זוג אשר אינם כרוכים בהולדה.

מיניות מחוץ למסגרת הנישואין
ההלכה איננה מתירה קיומם של יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, לא במסגרת זוגיות קבועה ולא באופן מזדמן. איסור זה מכיל בתוכו מקבץ של הלכות אותן נפרט בהרחבה. ניסיונות למצוא פתחים והיתרים הלכתיים לאפשר לאנשים שטרם נישאו לקיים יחסים הם בעייתיים הלכתית ונדמה שפשוט הוא שלא עולים בקנה אחד עם רוחה והגיונה של ההלכה.
רק במסגרת הנישואין נחשבים היחסים המיניים בין גבר ואישה כמרוממים ומקדשים את צרכינו הגופניים. אולם יש לומר שאין זה הנתיב היחיד שבמסגרתו אישה יכולה לממש את צרכיה המיניים. ההלכה מתייחסת גם לאפשרות של אישה לענג את עצמה, במה שנקרא 'אוננות נשית'. העינוג העצמי אצל גברים כרוך בשאלת הוצאת זרע לבטלה; זהו נושא לדיון ארוך שלא כאן מקומו, אולם יצוין שאין בכך איסור מדברי התורה או הנביאים והוא מופיע לראשונה בגמרא (נידה י"ג ע"א). עוד אציין שלאחרונה רבים הקולות להמעיט את כובד המשקל של איסור זה לטובת בריאות מינית ונפשית. לגבי עינוג עצמי של נשים אין התייחסות בדברי הגמרא, אך ישנה מחלוקת בין הראשונים האם קיים איסור כזה. העובדה שהשולחן ערוך לא הזכיר נושא זה מתפרשת כהכרעה שאין איסור לאוננות נשית, וכך פוסק החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (יורה דעה סימן שלו סעיף י). דעה מקילה משתמעת גם מהבנת החתם סופר בדעת הרשב"א (אמנם לגבי אישה נשואה, חידושי חת"ס נדה יג, א). יצוין שבחלקן הגדול ההתייחסויות לעינוג עצמי של אישה היא בתוך מסגרת הנישואין, והאוסרים סבורים שאסור לאישה לענג את עצמה "מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג" (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ד', י'). פוסקים אלה אינם נדרשים לשאלת העינוג העצמי של אישה שאינה נשואה.

חובת אישה להינשא
בנוגע לשאלתך האחרונה, האם אישה מחויבת להינשא, כאמור, גם כאן התשובה היא שלילית. השולחן ערוך, בחלק אבן העזר בתחילת הסימן הראשון קובע שכל אדם חייב לישא אישה כדי לפרות ולרבות. בהמשך בסעיף יג פוסק השולחן ערוך שאישה איננה מחויבת בפריה ורביה, והרמ"א מוסיף על פי הגהות אלפאסי בשם ריא"ז שלמרות זאת עדיף "דלא תעמוד בלא איש משום חשדא," כלומר, לצורך שמה הטוב של האישה עדיף שהיא תהיה נשואה. אולם, מניסוח זה עולה שמדובר בהנחייה כללית ואין כאן כל חיוב.
אמנם, היו שחלקו על גישה זו.
התוספות (גיטין מ"א ע"ב ד"ה "לא תוהו") כתבו "דאשה נמי מצווה על שֶׁבֶת" – כלומר מצוות "לא תוהו בראה, לשֶׁבֶת יצרה" מחייבת גם נשים להינשא. כך פסקו הבית שמואל (על אבן העזר א', ב') והאלף לך שלמה (אבה"ע ב'). מגן אברהם (או"ח קנ"ג ט') שהובא גם במשנה ברורה (שם ס"ק כ"ד) פסק שיש למכור ספרי תורה לצורך השאת יתומות, מפני שמצוות שֶׁבֶת חלה גם על נשים (בשונה ממצוות פרו-ורבו). לפי דעות אלה, ישנה חובה על אישה להעמיד צאצאים, אם כי היא קלה מחובת הגבר. נראה שדעה זו תוביל למסקנה שיש חובה לנשים להנשא – אולם זה לא התקבל להלכה. בבאר היטב (אבן העזר סימן א ס"ק כז) מובא שמצות שֶׁבֶת לא כוללת נשים: "מצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם, דאפילו איסור דרבנן ליכא גבה דידה, לא משום לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ולא משום הרהור".

לסיכום, לשאלתך, אישה איננה מחויבת להינשא, ואיננה נדרשת לוויתור על צרכיה המיניים, אך אין היתר בהלכה לסיפוק הצרכים המיניים על ידי קיום יחסי מין עם בן זוג מחוץ לנישואין. יש להוסיף שכניסה לחיי נישואים ויחסי אישות בנישואים אינם כרוכים בהכרח בפרייה ורבייה. להיפך, יחסי אישות כחלק מיחסי זוג בתוך הנישואים הינם בעלי ערך עצמי בנפרד מהולדת ילדים. כמו כן לא עולה מהדיון ההלכתי שיש איסור לאישה רווקה לענג את עצמה ובכך לספק את צרכיה המיניים.

כפי שנאמר בדברי ההקדמה ייתכן שאין בתשובה זו להניח את הדעת ואת הלב. אנא ראי בתשובה זו הזמנה להמשך שיחה, וראי במקומך הנוכחי נקודה במסע חיים לעיצוב וקידום של עולמך הרוחני.

אני מאחלת לך מעומק לבי שתמצאי מרגוע, שמחה, וסיפוק במסע זה.

חנה השקס

 

הרחבה:

יחסי מין ללא נישואין

• ההלכה אוסרת על קיום יחסים בין איש לאשה שאינם בתוך מסגרת של ברית נישואים. האיסור הזה מכיל בתוכו מקבץ של הלכות:איסור מגע עם אשה נידה שלא טבלה ונטהרה כהלכה – אחד מאיסורי כרת המפורשים בפרשיית העריות הוא קיום יחסים עם אשה שלא נטהרה: "אל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט). לגבי מגע שאיננו קיום יחסים, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם גם הוא כלול באיסור הכרת או שהוא איסור דרבנן. איסורים אלו חלים על אשה כמו על איש.
• איסור לקיים יחסים מזדמנים או קבועים עם אשה פנויה – איסור נוסף המפורש בפסוקים הוא מה שמכונה בתורה איסור קדשה: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ח). הרמב"ם הגדיר את האיסור כאיסור לקיים כל יחסים שאינם במסגרת של קידושין ונישואים. הראב"ד חלק עליו והגדיר את האיסור רק על קיום יחסים מזדמנים שאינם בתוך מסגרת של קשר קבוע בין איש לאשה ספציפיים. גם איסור זה חל על האשה כמו על האיש (בפוסקים קיימות גם דעות אחרות, למשל בדברי הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כו, סעיף א).
• התורה וחז"ל אסרו על קיום חיי אישות ללא הסדרה פורמלית שיש עמה הבטחת הצרכים הכלכליים של האישה. לכן התורה מחייבת איש המפתה בתולה "מהר ימהרנה" – כלומר לערוך הסכם פורמלי וכלכלי עם משפחתה (שמות כב, טו-טז). לצורך זה גם תיקנו חז"ל את הכתובה. ראי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י', עמוד א; רש"י ד"ה מה הועילו חכמים; מסכת כתובות דף נ"ו, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק י', הלכה ז'; פרק י"א, הלכה ד'; פרק י"ב, הלכה ב'.
  
  
• פוסקים רבים אסרו על החזקת פילגש. פילגש לצורך זה מוגדרת כאישה שאדם מקיים עמה קשר זוגי קבוע אך אין לה כתובה. ראי רמב"ם, משנה תורה הלכות אישות א, א-ד; שו"ת הרדב"ז, חלק ד', סימן רכ"ה; מהרש"ל, ים של שלמה, יבמות, פרק ב' סימן יא. בפוסקים קיימות גם דעות אחרות, למשל בדברי הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כו, סעיף א.
  
  
• חז"ל אסרו על ייחוד עם פנויה. זאת למרות שמדאורייתא איסור הייחוד הוא רק בין איש לאישה שאסורים זה על זו באיסורי ערווה. ראי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף כא עמוד א-ב; שולחן ערוך, אבן העזר סעיף ב.
  תקנה האוסרת על נשים רווקות לטבול ולהיטהר לשם קיום יחסי אישות – בשו"ת הריב"ש (סימן תכ"ה) מוזכרת תקנה האוסרת על נשים פנויות לטבול ולהיטהר. מקורה וזמנה של התקנה אינם ברורים, אך הגיונה ברור ומפורש: על מנת למנוע מכשלה מאלו שיסברו שללא איסור הכרת של הנידות הדרך לקיום יחסים בין רווקים סלולה. תקנה זו מתייחסת כמובן רק לנשים.
  
  
• שפיכת זרע לבטלה – קיום יחסים בין רווק ורווקה הם אסורים הלכתית אך אינם נכללים תחת הגדרת הוצאת זרע לבטלה, ובכל זאת ישנן סיטואציות של מגע מיני העשויות להוביל לכדי הוצאת זרע לבטלה. מקורו של איסור זה מעורפל, ובכל זאת ההתייחסות אליו פזורה על פני מימרות שונות אצל חז"ל (לדוגמא מסכת נידה דף יג ע"א). איסור זה חל כמובן רק על האיש.
  
  עינוג עצמי של נשים
  המשנה במסכת נידה יג ע"א אומרת:

כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.

ומפרש רש"י שמדובר בבדיקות לגלות האם אישה טמאה טומאת נידה והאם איש טמא בטומאת קרי. נשים הבודקות עצמן הרבה – הן משובחות, אבל לגברים בדיקה יכולה לגרום לעוררות והוצאת זרע לבטלה, ולכן היא בעייתית.

הגמרא שואלת מדוע יש הבדל כזה בין גברים ונשים, ועונה:

מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ.

בביאור ההבדל בין נשים לגברים נחלקו הראשונים.
תוספות מסכת נדה דף יג עמוד א:

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – לר"ת דמפרש (יבמות יב:) ג' נשים משמשות במוך היינו צריכות ושאר נשים מותרות משום [דלא] מיפקדא אפריה ורביה י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות לפי' ר"ת קשה לר' יוחנן בן ברוקה דתניא (שם דף סה:) על שניהם נאמר פרו ורבו ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפ"ו להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהיינו טעמא שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם.

תוספות מביא את שיטת רבנו תם שמבאר שאין כוונת הגמרא שלנשים אין הרגשות מיניות ולגברים יש, אלא שלנשים אין איסור הרגשה. וגם אם היו מרגישות – אין בכך איסור. התוספות מקשה על שיטת רבינו תם מכך שבכל האיסורים בתורה איש ואישה שווים ומדוע לא יהיה איסור השחתת זרע לבטלה גם בנשים? ועונה – "זרע" של אישה לא נפלט החוצה מגופה ולכן גם אם עוררות מינית מביאה אישה "להזריע הזרעה", זאת נעשית בתוך גופה ואינה נחשבת השחתה. כלומר ההבדל בין נשים לגברים הוא הבדל באופן ההזרעה שלהם, גברים שמזריעים מחוץ לגוף צריכים להזהר לא להשחית את זרעם על עצים ואבנים. אישה לא מזריעה כלפי חוץ ולכן אין בה איסור.

הרמב"ן חלק על פירוש התוספות (חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף יג עמוד א):

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחות. קשיא ליה לר"ת ז"ל למה ליה האי טעמא תיפוק ליה משום דלא מיפקדי אפריה ורביה, ושמעתי שהיה מפרש דלאו בנות הרגשה נינהו שאינן בדין הרגשה כלל לומר שאינן מרגישות ולא מצוות, וכן פירש זו ששנינו בברייתא נשים משמשות במוך" – חייבות לשמש, דאילו מותרות כל הנשים מותרות כן, ואין פירושו נכון בכאן דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע, ואפשר לפרש דמשום משובחת קאמר, שאילו היו בנות הרגשה אף על פי שאינן מצוות כאנשים ולא דינן ליקצץ, מכל מקום לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת לפי שהיא משחיתה ואין שבח בהשחתה אפילו לנשים, ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בת הרגשה בת נדוי היא כדלקמן, ולפיכך הוצרכו בגמרא לפרש דלאו בנות הרגשה נינהו, אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, אבל בהשחתה כל בשר כתיב.

הרמב"ן מביא את דעת התוספות וחולק עליה. הוא אינו קורא את המילים "אינן בהרגשה" שאין עליהן איסור הרגשה. אלא "אינן בהרגשה" פירושו – אינן מרגישות. ולכן אם היו מרגישות היו אסורות.

לפי דברי הרמב"ן, הגמרא מבינה שלנשים אין את היצר המיני של גברים ולכן טוב שירבו בבדיקות עצמיות. אבל אם הן היו מעוררות את עצמן ומרגישות הן היו עוברות על איסור.

לא ברור מה המציאות שהרמב"ן מתייחס אליה. האם להבנתו אין לנשים יצר מיני חזק המביא לידי "הרגשה"? וממילא איך הרמב"ן היה מתייחס למציאות של אורגזמה נשית?

בכל מקרה ברור ברמב"ן שאינו מקבל את פירוש ר"ת שלנשים יש הרגשה אך היא אינה אסורה. הרגשה אצל הרמב"ן תגרור איסור, בין אצל גברים ובין אצל נשים.

הרא"ש (המאוחר לרמב"ן) חזר לגישת התוספות אך הוסיף עוד כיוון על דברי ר"ת (תוספות הרא"ש מסכת כתובות דף לט עמוד א):

משמשות במוך. פרש"י מותר לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע, ובריש פ"ב דנדה לא מוכח כן דקאמר התם כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינן בנות איסור הרגשה משום דאינן מצוות על פרייה ורביה אינן אסורות נמי בהשחתת זרע, לכן נראה לפרש צריכות לשמש במוך מפני הסכנה, או אי נמי נוכל לקיים פרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה, ולא דמי לקטנה ואילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהן אין בו משום השחתת זרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור, אבל בשמעתא קמיתא דכל היד מוכיח שנותנת המוך קודם תשמיש, הילכך שאר נשים אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים.

הרא"ש מראה שיש סתירה לכאורה בין סוגיות. בסוגיה בכתובות כתוב שנשים לא יכולות להשתמש במוך (ספוג הקולט את הזרע ומונע הריון) אלא בשעת סכנה, כלומר במצב בו ההריון מסוכן להן. הסוגיה בכתובות עוסקת באמצעי מניעה והיא לא מוקד הדיון כרגע. לכן נתמקד רק בהשלכות שלה לנושא שלנו. בגלל שבגמרא כתוב שלא כל הנשים יכולות להשתמש במוך אלא רק נשים שלהן הריון מסוכן, עולה שיש איסור על אישה להשחית זרע.

מצד שני, בסוגיה במסכת נידה כתוב שנשים אינן באיסור שפיכת זרע לבטלה. הרא"ש מבין שכשהגמרא כותבת "אינן בנות הרגשה" אין הכוונה שנשים לא מרגישות תחושות עוררות מינית, אלא שאין להן איסור הרגשה. הסיבה לכך שאין להן איסור היא היותן פטורות מפריה ורביה וממילא אינן חייבות בהשחתת זרע.

מכוח הסתירה מבין הרא"ש שצריך להבין בגמרא בכתובות שכל הנשים יכולות להשתמש במוך, אולם נשים שלהן ההריון מהווה סכנה מחוייבות להשתמש בו.

בהמשך דבריו מציע הרא"ש פירוש אחר, פירוש שבא להציע קריאה בגמרא שעולה בקנה אחד עם פירוש רש"י שכתב שיש לנשים איסור בהוצאת זרע לבטלה. האיסור של הוצאת זרע על נשים לפי הרא"ש יהיה השחתה של זרע של גבר שבתוך גוף של אישה. גם איסור זה אינו קשור לאוננות נשית, אלא לשמירה על זרע של גבר שנכנס לגוף האישה. פירוש זה הובא כדי להסביר את שיטת רש"י.

עולה שמתוך שני ביאוריו של הרא"ש אין איסור על אוננות נשית.

עד כאן התייחסנו לדברי הראשונים. נעבור לעיין בהלכה.

כותב השולחן ערוך (יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן של"ו סעיף י):

בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש.

מפרש החיד"א (ברכי יוסף, שם):

אבל האשה משמשת וכו'. נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות פ"ק דיבמות (יב: ד"ה שלש) וריש פ"ב דנדה (יג. ד"ה נשים), ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור. והיינו טעמא דקי"ל לקמן סימן שנ"ב (סע' ג) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה. אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה, דיבא לידי הרהור והשחתה, דחמירי באיש.

וא"ת סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבא לידי הרהור והשחתה. וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר, ותש כחו, כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן רנ"ב. ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחי' נדה ריש פרק כל היד. ודוק.

החיד"א מבאר את דברי השו"ע המתיר לאישה לטפל באיש שחולה חולי מעיים, אך אוסר לאיש לטפל באישה במצב דומה. מסביר החיד"א שהשו"ע פסק כתוספות ולא כרמב"ן.

בימינו, יש התייחסויות של פוסקים לסוגיה של עינוג עצמי של נשים נשואות, והובאו הסתייגויות לגביו מתוך מגמה לנתב את הדחפים המיניים למימוש עם בן הזוג. ראי פניני הלכה שמחת הבית וברכתו פרק ד סעיף י' ובהערות השוליים. ראי גם בספר 'אבוא ביתך – שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה' הרב דוד ואברהם סתיו פרק כג – אוננות נשים.