מה המקורות לגדרי הצניעות – החומרות והקולות?
שלום וברכה, אני בת 18, וה' זיכה אותי ללמוד הלכות צניעות בכיתה ט' בערך (שזה ממש מאוחר לדעתי, וחבל שלא היה חשוב לי קודם) ומשם המשכתי לעיין בכל מיני ספרים בעניין. ראיתי תשובה באתר שלכם תחת הכותרת "גדרי הצניעות מה הם?", המפרטת בין היתר בטבלה את הלכות צניעות לאישה, אך ראיתי כמה דברים תמוהים ומקלים:
1. בכל ספר שראיתי בו פורטו הלכות צניעות, על פתח החולצה לכסות את עצמות הבריח, ואסור שהחולצה תהיה תחתיהן, אולם בתשובה שם כתוב שאפשר טפח למטה יותר, ואני מבקשת מקור.
2. בטבלה שם נכתב שעל החצאית להיות עד הברך ולמחמירות אורך מסויים לאחר הברך, אך ידוע שעיקר הדין הוא שהחצאית תעבור את הברך בכל מצב ולא תגיע "עד" אליה, ולמחמירות פשוט חצאית ארוכה יותר. גם כאן אשמח למקור.
3. לגבי איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו… – כתוב שם בתשובה "אין כל מגבלה", אך מחילה, אין זה נכון. בכל ספר בו מפורטות הלכות צניעות כתוב באופן ברור כי אין ללבוש פריטים המושכים תשומת לב יתרה, ואין להתאפר בצורה זועקת . נכון שקשה לפרט מה זה אומר, וצריך להתייעץ על כל מקרה לגופו עם אישה יראת שמים. אישה יהודיה צריכה לשמור על צניעות ובגד מלא נצנצים ומרשרש, שכל העוברים ושבים עלולים להביט במי שתלבש אותו, או בגד בגזרה מוזרה או חצאית צמודה מידיי.
4. לגבי דיבור בפני גברים, נכתב שאין כל מגבלה, אך גם זה לא נשמע מדוייק ואשמח למקור. אני לא מבינה בפרטי ההלכה וממש לא לומדת גמרא וכו… אבל אני יודעת שיש לנו גדולי ישראל, ולא נשמע שהרצאה של אישה ודברי הספד מול גברים וכו.. הם דברים שרוח התורה נוחה איתם, גם אם הם מותרים … אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר, ואם הוא לא מותר לכל הדעות אשמח שזה יצויין, כי יש לי אישית יצה"ר גדול בנושא הצניעות ולכן איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים.
דבר אחרון, אני חושבת שהעיסוק בהלכות צניעות הוא חיובי, כי היום המון דברים מטושטשים, ובאופן אישי אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה, אפילו בציבור הדתי.
אני יודעת שמי שכתבה את הדברים היא אישה מקסימה שהעבירה לנו הרצאה באולפנא, ואני לא באה חלילה להטיל בה ספק.
תודה רבה.
תשובה
שלום לך,
תודה על פנייתך. הרצון לברר וליישב את הגישות השונות ששמעת מעיד על יחסך הרציני והמחויב למצוות בכלל ולצניעותך בפרט. ניכר שחשוב לך לא לעשות הנחות לא לעצמך ולא למי שמלמדים אותך, ואת מבקשת לברר לעומק וללא פשרות.
בשאלתך את מבקשת מקורות וביסוס לפרטים שונים במאמרה של הרבנית אוריה מבורך כאן ואחר כך את שואלת ברמה עקרונית יותר על הפער בין גישתה לגישות של כותבים אחרים שאת מכירה.
לצערנו, הרבנית מבורך עצמה לא פנויה להשיב לך, אני אשיב כהבנתי שיתכן שהיא לא זהה להבנתה אבל אני מקווה שתתן לך מענה.
אבקש לענות לך מהסוף להתחלה: תחילה באופן עקרוני ורחב על הפער שאותו זיהית, ולאחר מכן על פרטים שאליהם התייחסת בשאלתך.
א. מקור להיתר
את כותבת: "אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר". עיקרון מרכזי בהלכה הוא כי מה שלא נאסר הוא מותר. בשום מקום בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה לא נאמר שמותר להוריד מים בשבת, ואנחנו כן מורידות את המים – כי מה שלא נאסר, הוא מותר. זוהי הנחת היסוד. לכן, אם אנחנו מבקשות מקור – צריך לבקש אותו ממי שאוסר, לא ממי שמתיר. בהמשך נתייחס למקורות להלכות צניעות ונראה מה למדו מהם וכיצד, ועל ידי כך יתבהר מדוע אסור מה שאסור, ומה נתון במחלוקת בין הפוסקים. כל השאר ממילא מותר.
ב. עיקרון המחלוקת
את כותבת: "אבל אין אחד מגדולי הדור בימינו שהתיר יותר, ומי שהרשה לעצמו להתיר, עם כל הכבוד, אני לא אסמוך עליו, כי יש רבנים גדולים ויש גדולי הדור" (ספציפית כתבת זאת לגבי הנושא של אשה המלמדת נערים – אתייחס אליו בהמשך) ונשמע מדברייך שאין מקום למחלוקות בהלכה, כי מי שמביע דעה אחרת מהמקובל מאבד את מעמדו בעיניך. אולם, ביהדות יש מקום נרחב ומבוסס למחלוקת, ל"אלו ואלו דברי א-לוקים חיים" ולדיון פורה בין בעלי דעות שונות. כל מי שלומד/ת תורה ברצינות, בעמל וביראת שמיים יכול/ה להביע דעה ולבסס אותה על מקורות, ויש לדעתו/ה מקום.
ג. מקומן של חומרות בהלכה
את כותבת "איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים". דבריך אלה מורים כמה חשוב לך לעמוד בערכים שאת מאמינה בהם ואף להקים להם סייג. ואכן, הסייגים והחומרות הם חלק משמעותי מלהיות אדם דתי ולשמור הלכה. כבני אדם דתיים יש לכל אחד ואחת את התחום שבו מתאים לנו להתחבר במיוחד להקפדה יתרה, לקחת על עצמנו משהו נוסף, להזהר יותר. אולם, זה לא מבטל את המרחב הקיים בהלכה, בין עמדות מחמירות יותר לעמדות מחמירות פחות. כלומר, זה שאת רוצה לבחור את העמדה המחמירה זה נהדר, וזה לא מבטל את קיומן של עמדות נוספות. אדרבה, הן נחוצות כדי שתהיה לך אפשרות לבחור להחמיר.
חשוב להוסיף כאן אמירה על החמרות בתחום הזה של פרישות וצניעות. זהו עולם שיש בו מנעד רחב של החמרות גדולות ליחידים וציבורים שקבלו על עצמם. יש לנו מחויבות לשים לב מתי נמצאים במסלול של פרישות חיובית, ומתי לא. החמרות יכולות להיות טובות ולאתגר אותנו לשיפור וצמיחה, ועלולות להיות גם לא רלוונטיות לעולם הרוחני אלא הרסניות.
אז כאמור, את בחרת בגישה מחמירה. אולם הרבנית מבורך כתבה במאמרה:
"טבלה זו נוקטת לכתחילה בגישה לא מחמירה, שמציגה את מקסימום האפשרויות המקלות במסגרת ההלכה. אני מאמינה שבכל הקשור לצניעות, המחלוקת בין גישה מחמירה לבין גישה מקלה, נשענת בעצם על מחלוקות יסודיות יותר בשאלות כמו מהו מקום האישה במרחב הציבורי ומהו היחס הנכון ליופי נשי"
כלומר – מתוך השקפת עולם ומערכת ערכים, כתבה הרבנית את העמדה המקלה ביותר הקיימת במסגרת ההלכה. היא לא שוללת בכך את העמדות המחמירות יותר, ואלו ואלו דברי א-לוקים חיים. את כמובן יכולה לבחור עבור עצמך בעמדה המחמירה יותר, כאשר גם הגישה שלך וגם הגישה של הרבנית מבורך נמצאות בתוך המרחב ההלכתי המקובל והמבוסס.
ד. גבולות הצניעות
כעת, נעבור לפרטים שעליהם שאלת: פתח הצוואר, אורך החצאית, אביזרי נוי ודיבור בפני גברים.
לשם כך, נקדים ונציב את היסודות להלכות צניעות הלבוש. היכן נאמרו לנו הלכות אלה?
בתורה שבכתב קיימת התייחסות חיובית לצניעות במובנה הרחב: שמירה על כבוד כלפי הגוף האנושי, ענווה והסתרה (ראי בראשית ט', כ'-כ"ז; שמות כ"ח מ"ב-מ"ג; דברים כ"ג י'-ט"ו; וכן מיכה ו', ח'). ישנם גם איסורי עריות מפורטים, אולם אין בשום מקום בתורה הנחיות איך להתלבש ביום יום, בעולם החול – לא לגברים ולא לנשים.
במשנה ובגמרא לא תמצאי "מסכת צניעות" או רשימה מסודרת של הלכות לבוש. כמו כן, לא תמצאי רשימה כזו אצל הפוסקים הקלאסיים שמהם אנו לומדים הלכה – הרמב"ם, הטור והשו"ע. בשום מקום הם לא מנחים נשים כיצד להתלבש.
"הלכות צניעות" כתובות ומפורטות הן חידוש של עשרות השנים האחרונות. לפני כן הן פשוט לא נכתבו ולא פורטו.
אם הצניעות היא ערך משמעותי וחיובי בעיני התורה, מדוע הן לא פורטו? כנראה כי לא היה בכך צורך. לאורך דורות רבים הלבוש המקובל לנשים היה באופן כללי מכובד וצנוע, והפער בין עמדת התורה לאופנה המקובלת לא היה גדול. לא היה צורך להגדיר גבולות כי לא היתה תרבות שאתגרה אותם (זאת בניגוד למשל לחוקי העריות, שכנראה בהם היה פער גדול בין דרישות התורה לבין המקובל בתרבויות שסביב עם ישראל ולכן היה מאבק על כך). כל אישה בחרה איך להתלבש, ופוסקי ההלכה לא עסקו בכך.
כיצד, אם כן, אנו יודעים מהן הלכות הלבוש הנשי?
מצאנו התייחסות אגבית במספר מקומות לכללי הלבוש המצופים מנשים:
בתורה, בתיאור טקס אישה סוטה, נאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה". משמעות המילה "פרע" בתנ"ך היא כנראה חשיפה, כלומר שראש האישה מכוסה. חז"ל למדו ממדרש הפסוק שבטקס זה גם חושפים את ליבה של האישה, כלומר החזה, ומכאן שגם החזה הוא חלק גוף שצריך להיות מכוסה (סוטה ח.).
כמו כן, יש בגמרא (כתובות עב:) הגדרה של "דת יהודית" (נורמה מקובלת של הופעה צנועה) הכוללת דרישה מאישה נשואה שלא לצאת ללא כיסוי ראש, וכן לא לטוות בשוק. הגמרא שם מסבירה שהדרישה היא שזרועותיה לא ייחשפו במרחב הציבורי. באופן דומה, במסכת בבא בתרא (נז:) נאסר על גבר ללכת על גדת הנהר במקום בו נשים כובסות, כי זרועותיהן נגלות בעת עבודתן.
בנוסף, בגמרא (ברכות כד.) ישנה התייחסות למצבים בהם אי אפשר לקרוא קריאת שמע בגלל הסחת דעת בעלת אופי מיני, ובין השאר נמנים שם המקרים הבאים: שוק אישה חשופה, שיער אישה חשוף, קול זמר נשי. בנוסף, נאמר שם "טפח באישה ערוה", כלומר שכל מצב בו נגלה לעיני הגבר טפח מחלקי הגוף האמורים להיות מכוסים, זה מונע ממנו לומר קריאת שמע.
מכך שגבר לא יכול לומר קריאת שמע בסיטואציה בה מקרים אלו מתרחשים, הסיקו הפוסקים המאוחרים חיוב על הנשים לכסות חלקי גוף אלה.
מהי אותה "שוק"? לדעת רוב המפרשים "שוק" בלשון הגמרא זהה למה שאנו קוראים כיום "שוק", אך לדעת המשנה-ברורה (שהתקבלה מאוד בעם ישראל) מדובר במה שאנו קוראים היום ירך.
יחד עם זאת, אין פירוט מדוייק מהם גבולות לבוש זה, מלבד הביטוי "טפח". לכן, למדו חכמים שמידת האורך "טפח" (כ8 ס"מ) היא ההגדרה של מה ניתן לגלות מתוך האיזור שאמור להיות מוצנע מבלי שזה ייחשב למצב לא-צנוע. כלומר, יש לכסות את הזרועות, הגוף עצמו והשוקיים ואסור לחשוף מהם יותר מטפח.
כעת ניתן להבין את המחלוקות לגבי ברך, קרסול ופתח הצוואר: בעוד הספרים שקראת הגדירו את גבול האיזור המכוסה כ"עד בכלל" – עד הברך כולל הברך, עד המרפק כולל המרפק, עד עצם הבריח כולל העצם – הרבנית מבורך התייחסה להגדרת הטפח הכתובה בגמרא והגדירה לפיה.
זהו בדיוק ההבדל בין עמדה מחמירה לעמדה מקילה: המחמירים מדריכים לקחת "טווח ביטחון", בעוד המקלים מציעים את עיקר הדין – אולי כי הם מתחשבים בנורמות המקובלות (שהן אכן שיקול משמעותי בהלכות צניעות), ואולי כדי לאפשר ליותר אנשים – נשים במקרה שלנו – להיכלל בקבוצת שומרי ההלכה.
כעת נשיב לשאלתך לגבי תכשיטים וכדומה – אכן, בדיוק כפי שכתבת, מאוד קשה להגדיר את המראה הצנוע. אולם, צניעות נשית אינה כוללת איסור להיות יפה או מקושטת. כפי שהראנו ועלה גם ממקורות נוספים רבים, הצניעות בנויה בעיקר על עמדה נפשית של ענווה והכרת ערך האינטימיות. כמו כן, לצניעות יש מרכיב משמעותי של הקשבה לנורמות הקיימות בחברה והימנעות ממראה בוטה. את אלה קשה להגדיר.
בנוסף על כך, בכל המקורות שסקרנו שמתייחסים לצניעות נשית אין כל הגבלה או איסור על נשים להתקשט, להתאפר ולענוד תכשיטים. אדרבה, בגמרא יש התייחסות חיובית ליופי הנשי ולטיפוחו – ערך המתבטא גם בעולם ההלכתי ומשתקף בהתייחסויות הלכתיות מפורטות המאפשרות לנשים התקשטות ותיכשוט, למשל בנוגע למלאכות שבת וליציאה לרשות הרבים.
לכן כתבה הרבנית מבורך שאין הגבלה על איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו'. פשוט אין במקורות מהם לומדים הלכה שום הגבלה כזו, והיא גם לא הייתה מועילה בכל מקרה. בכל התחום של התקשטות, הצניעות היא ערך מנחה שאין לו פרטים ספציפיים.
שאלת גם על כך שהרבנית מבורך כתבה לגבי שיחה עם גברים שאין כל מגבלה. כפי שהראינו, אין איסור על נשים וגברים לשוחח; יחד עם זאת ברור שההנחיות לשני המינים צריכות להיות שהתקשורת חייבת להיות צנועה. יש איסור על גברים לשמוע קול זמר נשי, וכן יש אמירה של השו"ע שעל גבר להתרחק מן הנשים מאוד מאוד (אבן העזר כ"א). אין איסור על אישה לדבר עם גבר. ההלכה שהבאת, המגבילה את היכולת של אישה להיות מורה לבנים, אינה מתייחסת ספציפית לדיבור אלא ליצירת מערכת יחסים קרובה ושהות משותפת של שעות רבות של המורה עם התלמידים, דבר שאכן יכול להיות בעייתי בגיל הנעורים.
כתבת בסיום דברייך "אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה". אכן, אנו חיות בעידן שבו היחס התרבותי לנשים לפעמים מרוחק מאוד מאמות המידה של התורה: מחפיץ, שטחי ונמוך. ערכי הצניעות של התורה וההלכה עומדים בגאון מול הנחשול הזה ומאפשרים לנו להציב לו אלטרנטיבה, בכך שנדגיש את העומק והענווה שבנו, מבלי לוותר על נשיות, חן וחירות.
לסיום אני מפנה אותך לשני מאמרים מעניינים ונוחים לקריאה העוסקים בהלכות צניעות מהפן הרעיוני:
- הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, גדולה מסך חלקיה – צניעות כעקרון יסוד
- הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל, הלכות צניעות וישומן בדורנו
מקווה שענינו על שאלותיך, את מוזמנת להוסיף ולפנות תמיד!
שלומית
מקורות:
סוטה ח.
והכהן אוחז בבגדיה: תנו רבנן (במדבר ה, יח) "ופרע את ראש האשה" אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת"ל האשה. אם כן מה ת"ל ופרע את ראשה? מלמד שהכהן סותר את שערה
כתובות עב.
משנה: ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו רבי טרפון אומר אף הקולנית ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.
גמרא:… גוטווה בשוק: אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה:
בבא בתרא נז:
א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה. (ישעיהו לג, טו) "ועוצם עיניו מראות ברע" א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא – רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא – אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.
ברכות כד.
א"ר יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא א"ר ששת "למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!" אלא באשתו, ולקריאת שמע.
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מז, ב) "גלי שוק עברי נהרות" וכתיב (ישעיהו מז, ג) "תגל ערותך וגם תראה חרפתך".
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה".
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ד, א) "שערך כעדר העזים":
תוספות במנחות לז.
…ואומר רבנו תם, דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור"ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק, דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע, כדאמרינן לקמן (מנחות דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן. ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין, ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין. ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במס' אהלות (פ"א מ"ח) דקחשיב רמ"ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף – ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע, שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא, כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל, וברגל עד הארכובה. קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי, ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל…
(כלומר שזרוע היא החלק העליון – בין הכתף למרפק. ומאריך שם להוכיח)
משנה ערכין פרק ה':
האומר, משקלי עלי, נותן משקלו. אם כסף, כסף. אם זהב, זהב. …משקל ידי עלי, רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו, ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא.
פירוש הרמב"ם:
ומרפק ידוע אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר בנדרים הלך אחר ל' בנ"א והיו קורין ליד ולזרוע יד ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע
(כלומר שיד וזרוע הן מילים נרדפות, לכל החלק שמהכתף עד כף היד)
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד' הלכה ט"ו:
החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה והצער שלה. והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה. (כלומר הזרוע היא מקום גלוי בגוף האישה כמו הפנים והצוואר)
שו"ע אבן העזר כ"א
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין:
שו"ע אורח חיים ע"ה:
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אפי' היא אשתו אסו' לקרות ק"ש כנגדה: הגה וי"א דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח הוה ערוה (הגהות מיימוני פרק ג') ויראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה כדלעיל סי' ע"ד:
משנה ברורה שם:
לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:
פחות מטפח – ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים.
הראבי"ה [ח"א סי' עו]:
וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות.
דברי חמודות על הרא"ש מסכת ברכות, סי' לז אות קטז:
ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה, מדכתב על שוק דלקמן דצריכה, לאשמעי' אע"פ שבאיש מגולה כמ"ש במי"ט. וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו – דמידי הוא טעמא, אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי הרהור כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער:
פרי מגדים משבצות זהב סימן ע"ה:
. והוי יודע שלשון שוק הוא מארכובה (… ושוק לפעמים נקרא ירך) נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש, ובמקום שדרכן לכסותן טפח, ומארכובה למעלה פחות מטפח נמי.
הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח-חיים סימן י"ד:
ובלחם חמודות (פ"ג דברכות אות קטז) הביא מ"ש הב"י בשם הרשב"א דטפח באשה היינו במקום שדרכה לכסותו, לאפוקי פניה ידיה ורגליה. וצ"ל דשוקה אינו בכלל רגליה, ממ"ש לקמן אההיא דשוק באשה דקמ"ל שאע"פ שבאיש מגולה וכו', וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר שכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא משום הרהור משא"כ ברגיל בהן. ע"כ. והשיג עליו הא"ר סק"ג מד' הרוקח שזרועות מגולות אסור לקרות ק"ש כנגדן. וכ"כ האחרונים. ונ"ל להליץ על הלחם חמודות שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק, כההיא דזבחים (יח:) ולא יחגרו ביזע, שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם, ופרש"י כנגד המרפק. וע' בתוס' (חולין קו:) ד"ה אמר רב, ובתוס' מנחות (לז) ד"ה קיבורת. ע"ש. וע' בס' עוד יוסף חי (פר' בא סעיף א) שכ', פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה. ובדור הזה נהגו הצעירות לכסות כל הזרוע עד כף היד, והשמלה נסגרת בקרסים של זהב סמוך לכף היד. והמבוגרות אינן עושות כן אלא נוהגות כמקדם, ורואות במנהג החדש מעשה ילדות, וגנאי הוא להן. ולכן גם בזמן הזה אין לחשוב גילוי זרועות בכלל טפח באשה ערוה, ורק מן האציל ולמעלה יש לו דין ערוה. עכת"ד. ולפ"ז אין חובה מצד הדין לכסות הפרק הסמוך לכף היד עד המרפק, אלא משם ולמעלה. וע"ז נתכוון הלחם חמודות להקל לפי המנהג של העיר, ולא נתכוון על הפרק הסמוך לכתף. וע' בבא"ח (פר' בא אות יא) שגם מ"ש בזה"ק [בפרשת נשא דף קמב רע"א] שוק באשה ערוה רגל באשה ערוה יד באשה ערוה, הכוונה על החלק שדרכו להיות מכוסה, ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' עובדיה הדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ט), שנשאל בדבר לומר דברים שבקדושה נגד זרועות מגולות בנשים הרגילות ללכת כך, וצידד להתיר בזה, ובין השאר (באות ב) הסתמך על הלחם חמודות הנ"ל (שהובא בכה"ח אות ב), ואף שהכה"ח הביא חולקים ע"ז, מ"מ ודאי שיש לסמוך עליו בשעה"ד. עכת"ד. ולפמש"כ גם הל"ח אזיל ומודה שאין להתיר בזרועות מגולות שנהגו בהן בזה"ז כדרך הפרוצות… ומ"ש הישכיל עבדי, להביא ראיה, שעינינו הרואות לכמה רבנים גדולים שעורכים חופה וקידושין בחתונות שנמצאות שם נשים רבות פרועות ראש וחשופי זרועות, ואין פוצה פה ומצפצף, וטעמם ונימוקם עמם שמוטב שיהיו שוגגות וכו', ע"ש. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שהרי ברור שאין הרבנים מברכים אלא בעצימת עינים, או החזרת פנים היכא דאפשר, וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאו"ח סי' ז) להתיר בזה גם בעצימת עינים וכדעת מרן הש"ע. (וכן פסק הרשב"ץ בפי' לברכות). עש"ב. ומ"ש עוד בישכיל עבדי שם, לדייק ממ"ש בבן איש חי שנשים ערביות שהולכות בגילוי זרועות שאסור לקרות ק"ש כנגדן, והיינו משום שהנשים היהודיות דרכן לכסות, מבואר מזה שאם גם הנשים היהודיות דרכן לגלות זרועותיהן מותר לקרות כנגדן. ע"כ. דבריו תמוהים, שהבא"ח לרבותא נקט הכי שאפי' נשים ערביות שאינן מצוות על דרכי הצניעות ודרכן בכך אפ"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן, וכ"ש נשים יהודיות שנצטוו על הצניעות עפ"ד תוה"ק, וההולכות בגילוי זרועות עוברות על הדין, אע"פ שזה דרכן כסל למו, פשיטא שאסור לקרות ק"ש ולברך כנגדן. ולכן מה שהעלה בישכיל עבדי במסקנתו לסמוך ע"ז בשעה"ד להקל, אין דבריו נכונים לדינא.
פניני הלכה משפחה פרק ז'
במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. …אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי' בית ברוך ח"א עמ' קא).
למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (משנה ברורה עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע'). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.
כהמשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ' 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.
אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי' גן נעול עמ' 33).
וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה.
הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שיח נחום, "כיסוי הזרוע לאישה"
מעיקר הדין יש לכסות את הזרוע (=החלק שבין הכתף והמרפק), אך חז"ל לא קבעו שיעור מוגדר לכיסוי זה, ומכל מקום דרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע. אמנם, בענייני צניעות המלבוש ראוי להתחשב גם במנהגי החברה של שומרי תורה ומצוות אליה רוצים להשתייך, ואם נוהגות הנשים באותה חברה לכסות יותר – ראוי לנהוג כן.