ברצוני להבין את ההיתר בימינו לנשים לקרוא מגילת אסתר

התשובה נכתבה על ידי הרבנית חמוטל שובל

 

שלום!

אנחנו רוצות להתארגן כמה נשים ביישוב שלנו במטרה להרים קריאת מגילה על ידי נשים. לקראת הקריאה היינו רוצות ללמוד את הנושא לעומק, להבין את ההיתר בימינו לנשים לקרוא מגילת אסתר. 

התוכלו לעזור?

תודה!

 

תשובה

שלום לכן,

איזה כיף שאתן רוצות לקרוא מגילת אסתר יחד, מרגש מאוד. נשים רבות בקהילות שונות קוראות את מגילת אסתר בפורום נשי, וכפי שנראה מיד – ההלכה אכן מאפשרת להן לעשות זאת. ההלכה דנה בשני מישורים: האחד הוא קריאת מגילה של נשים לנשים, והשני – קריאת מגילה של נשים לנשים וגברים, בכפוף לחיובן של נשים.  

נפלא עוד יותר לשבת וללמוד את המקורות לפני פורים. אני ממליצה מאוד על קריאת הספר "הלכות נשים" (באנגלית) בעריכת רחל ברקוביץ. אביא את עיקרי המקורות לפניכן:

המשנה במסכת מגילה פרק ב, משנה ד אומרת כך:

"הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן"

כלומר, חוץ משלושה מובחנים, כולם כשרים לקרוא את המגילה. חרש שוטה וקטן מובחנים משאר הקהילה, ויש להם, במקומות רבים בהלכה, מעמד הלכתי משל עצמם ביחס למצוות. המשנה מסבירה את העיקרון לפיו מי שמחויב במצווה יכול גם להוציא אחרים ידי חובה באותה מצווה. כיון שנשים אינן מוזכרות במשנה, אפשר להניח שהן נכללות בקטגוריה של "הכל".

בגמרא, בתחילת מסכת מגילה, מובאת אמרתו של ר' יהושע בן לוי:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס." (מסכת מגילה דף ד עמוד א)

כלומר, למרות שמדובר במצווה התלויה בזמן, מצוות עשה שהזמן גרמא, קריאת מגילה הינה יוצאת דופן, כיון שנשים היו שותפות לנס שאירע בפורים.[1] כיון שנשים מחויבות בקריאת מגילה, אפשר להניח שהן יכולות אף להוציא אחרים ידי חובתם בהתאם לכלל ההלכתי "כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן".

מהתוספתא, לעומת זאת, עולה כי "הכל חייבים" מתייחס לגברים:

הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן […] נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. (תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ב, הלכה ז)

מהתוספתא אנו מבינים כי נשים עבדים וקטנים אינם מחויבים, ועל כן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובתם. למרות זאת, הגמרא שהבאנו לעיל (במגילה ובערכין) לא ציטטה את התוספתא הזו כלל. חלק מהפוסקים כותבים כי כיון שהתוספתא לא צוטטה בגמרא לא פוסקים כמותה, ופוסקים אחרים ינסו להסביר את הפער בין התוספתא ובין שאר המקורות.

ספר הלכות גדולות פוסק כי נשים אינן יכולות להוציא אחרים ידי חובתם, אולם הן מחויבות לשמוע מגילה.[2] בתשובות הגאונים, מאותה התקופה, מובא כי לאישה ולגבר חיוב שווה בקריאת מגילה, אולם מסיבות חברתיות-משפחתיות אין זה ראוי שאישה תקרא מגילה, במקום שבעלה יכול לעשות זאת (וכך פוסקים גם ביחס לברכת המזון).[3]

בתקופת הראשונים אנחנו פוגשים שלש דעות מרכזיות. הראשונה: נשים מחויבות במגילה כגברים ועל כן יכולות להוציא גברים ידי חובה. השניה: נשים מחויבות כגברים, אך למעשה פוסקים שיש להימנע מקריאתן לגברים. קבוצה שלישית: נשים מחויבות רק בשמיעה, ועל כן יכולות להוציא י"ח רק נשים.

קבוצה ראשונה – נשים חייבות במגילה כגברים:

כותב רש"י בפשטות:

לאתויי נשים – שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם. (רש"י מסכת ערכין דף ג, ע"א)

האור זרוע מזכיר את המקורות הסותרים שראינו למעלה, אך פוסק כדרכו של רש"י, כי חיובן של הנשים שווה לזה של הגברים, ועל כן הן מוציאות אותם ידי חובה.[4]

וכך כותב הרמב"ם:

הלכה א. קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים, והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה[…] הלכה ב. אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א')

כלומר, לדעת הרמב"ם, נשים מחויבות בקריאת מגילה, ועל כן יכולות להוציא אחרים ידי חובתם[5]. בעל ה'נימוקי יוסף' מוסיף את סוגיית הברכה ופוסק כפי דעת הרמבם שנשים יכולות לברך על מקרא מגילה ולהוציא גברים ידי חובה.[6] המאירי (בית הבחירה, מסכת מגילה, ד.) מביא את דעתו של בעל הלכות גדולות (בה"ג) שפסק כי נשים אינן מוציאות את הרבים ידי חובתם, אך מכריע שהן יכולות להוציא גברים, מכוח חיובן השווה במגילה. [ספר הלכות גדולות, הלכות מגילה, חלק א, עמ 405-406, מהדורת הילדסהיימר]

קבוצה שניה –  נשים מחויבות כגברים אך יש להימנע:

התוספות הולכים בדרכו של בה"ג, ועל כן פוסקים שאישה מוציאה רק נשים.[7] גם הריטב"א מסכים עם דעת התוספות, ופוסק כי מעיקר הדין נשים מוציאות גברים י"ח אולם לא יעשו כן "שאין זה כבוד לציבור והן בכלל מארה".[8] הכלבו אוסר זאת משום הנימוק של 'קול באישה ערווה'.[9]

מכל זה עולה, כי רוב הפוסקים בקבוצה זו מסכימים כי מעיקר הדין נשים מוציאות גברים י"ח בקריאת מגילה, אך חלקם אוסרים זאת מנימוקים שונים, החל מ'מארה' (קללה), דרך כבוד הציבור וכלה בבעיה בשמיעת קולה של אישה.

הקבוצה השלישית – נשים מחויבות רק בשמיעה, ועל כן יכולות להוציא י"ח רק נשים.

פוסקים בקבוצה זו מכריעים כי לנשים יש חובה לשמוע את המגילה, אך לא לקרותה, ועל כן מוציאות י"ח רק נשים. התוספות והרא"ש[10] כותבים כי הדגש הוא דווקא על כך שנשים מחויבות לשמוע מגילה,

וכן פסקו הה"ג דאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים וי"ל דסלקא דעתך דלא יועיל קריאתן אפילו להוציא הנשים קמ"ל דחייבין דהכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים. (תוספות מסכת מגילה דף ד ע"א)

לעומתם, הר"ן סבור שנשים אכן יכולות מעיקר הדין לקרוא גם עבור גברים, אך מסייג וכותב שיש לחוש לדעת הבה"ג.[11] פוסקים אלה נשענים על התוספתא, ומחמירים למרות הכלל הברור שעולה מדברי ר' יהושע בן לוי בגמרא.

הטור[12] והשולחן ערוך מביאים שניהם את שתי הדעות במקביל, ואילו הרמ"א פוסק שנשים חייבות רק בשמיעה:

סעיף א. הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים; ומחנכים את הקטנים לקרותה.

סעיף ב. אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא; וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים. הגה: וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרפט).

מתוך דברי הטור והשו"ע עולה כי שניהם אינם מקבלים למעשה את דעתו של בה"ג, כיון שהם פותחים ואומרים כי "הכל חייבים בקריאתה", אולם פסיקתם הסופית מעורפלת.

בפוסקים האחרונים:

ערוך השולחן, ואיתו פוסקים נוספים,[13] מכריעים כי לנשים וגברים יש חיוב שווה, ועל כן נשים מוציאות גברים ידי חובתם. בעל ה'חוות יאיר' ואחרים,[14] פוסקים כי לנשים יש חיוב שונה משל גברים, ועל כן מוציאות י"ח רק נשים. לעומתם, מגן אברהם ואחרים,[15] פוסקים לחומרה שנשים אינן יכולות להוציא נשים ידי חובה כלל.

אינם מוציאות. ולא דמי לנר חנוכה מגילה דהוי כמו קריאת התורה פי' ופסולות מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציאות דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א: ו אם האשה קורא'. ובמדרש הנעלם רות כ' דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים:  (מגן אברהם סימן תרפט)

שיטתו של המגן אברהם תמוהה. הוא מצטט את הזוהר על רות, ומתעלם מפסיקתו המפורשת של השולחן ערוך שנשים חייבות בקריאת מגילה.

הבן איש חי כותב כי למרות החיוב השווה של נשים וגברים בקריאת מגילה, נשים צריכות לשמוע מגברים, והוא מוסיף כי בירושלים עירו, לא נשמעה מעולם קריאת נשים את מגילת אסתר.[16] המשנה ברורה כותב שלא ברור אם אישה חייבת בקריאה אם לאו, ולכן עדיף שתשמע את המגילה מגבר, "אבל אשה מוציאה את חברתה".[17]

ממה שראינו ניתן לומר שהאחרונים ברובם מסויגים יותר מהראשונים לגבי הסוגיה של נשים קוראות את המגילה. מיעוטם פוסקים כי נשים יכולות להוציא גברים, והרוב מעדיפים שאישה תקרא לנשים, או שתשמע מפי גבר.

באחרוני האחרונים נידונה שוב הסוגיה, וכך כותב הרב עובדיה יוסף:[18]

ובאמת שאנו תופסים להלכה שאף במקרא מגילה הנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם, כדעת הרמב"ם (בריש הלכות מגילה), ורש"י בערכין (ג' רע"א), והאור זרוע חלק ב' (סימן שס"ח). וכן כתב הראבי"ה עצמו (בסימן תתמ"ג עמוד תק"פ). וכן הסכים המאירי […] (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נא)

הרב חיים דוד הלוי כותב כי נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה, אך עדיף שלא יעשו זאת אלא בשעת הדחק, אולם בודאי "שיכולה לקרוא בפני נשים אחרות להוציאם ידי חובתן".[19]

הרב בני לאו משבח את רצונן של נשים לקרוא מגילה, ולהיות אקטיביות בקיום המצווה:

נמצא אם כן שקריאת המגילה לנשים מועילה להידור השמיעה של המגילה ויציאת ידי חובה של הנשים, שמתקשות לשמוע היטב מעזרת הנשים בבית הכנסת… גם עשר נשים נחשבות לקהל שמפרסם את הנס… אין מניעה מלקראו את המגילה על ידי נשים בבית הכנסת. ("קריאת מגילה לנשים על ידי נשים", הרב בני לאו, אתר ביה"כ "רמב"ן")

לסיכום, מן המקורות עולה כי נשים מחויבות במצוות פורים ובקריאת מגילת אסתר. לפי רוב הדעות הן מוציאות נשים ידי חובתן בקריאה. אסיים עם דבריו של הרב בני לאו אודות חשיבות ההתכוננות וההכנה לחג, ולקריאה:

הקבוצה שמובילה את את הקריאה צריכה להתאמן בעמל רב על הקריאה כדי להוציא ידי חובה את כל השומעות" ("קריאת מגילה לנשים על ידי נשים", הרב בני לאו, אתר ביה"כ "רמב"ן")

 

אני מחזקת את ידיכן ומקוה שתצליחו לקרוא ברב עם הדרת מלך, קריאה משמעותית ומיוחדת עבורכן.

חג שמח, הרבנית חמוטל שובל

 

הרבנית חמוטל שובל היא ראש בית המדרש לנשים באפרת. היא בוגרת התוכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום. מלמדת גמרא והלכה בלינדנבאום ובעלת הפודקאסט "פרשה משלהן". 

 


[1] גמרא נוספת בה מובא פירוט ביחס לקריאת מגילה ע"י נשים היא בערכין:  

"הכל חייבין במקרא מגילה, הכל כשרין לקרות את המגילה לאיתויי מאי? לאתויי נשים, וכדר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס." (מסכת ערכין דף ב ע"ב – ג, ע"א).

[2] ספר הלכות גדולות, הלכות מגילה, חלק א' עמודים 405-406.  

[3] תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן שמה.

[4] אור זרוע, חלק ב, הלכות מגילה, סימן שסח.

[5] וכך פוסק במפורש המגיד משנה שמסביר את הרמבם: "אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה את הרבים וכן עיקר". (מגיד משנה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק א, הלכה ב).

[6] נימוקי יוסף, מסכת מגילה ד.

[7] בית הבחירה, ד.; תוספות מסכת סוכה לח. ד"ה 'באמת אמרו בן מברך לאביו'.

[8] חידושי הריטבא, מסכת מגילה ד.

[9] ספר כלבו, סימן מה.

[10] רא"ש, מסכת מגילה, פרק א' סימן ד.

[11] ר"ן על הרי"ף, מסכת מגילה. ב:

[12] טור אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרפט.

[13] ראו למשל את שיטת בעל 'המרחשת' הרב חנוך הניך אייגש, שטוען כי נשים מוציאות גברים י"ח בלילה, אך לא ביום. (מרחשת, חלק א, סימן כב), וכך פוסק גם רבי צבי פסח פרנק, מקראי קודש, סימן כט.

[14] שו"ת חוות יאיר, סימן י.; טורי אבן, מסכת מגילה ד.; ביאור הגר"א, או"ח, סימן תרפט. ד"ה אין מוציאות.   

[15] חיי אדם, חלק ב-ג, כלל קנה.

[16] בן איש חי, פרשת תצוה, הלכות פורים.

[17] משנה ברורה, סימן תרפט.

[18] חשוב לציין כי בערוב ימיו, פסק הרב עובדיה אחרת, שאישה תקרא עבור גבר רק בשעת הדחק. חזון עובדיה, פורים, עמוד נט.

[19] מקור חיים לבנות ישראל. לד:ו. וכך פסק גם הרב שלמה זלמן אויערבך, הליכות שלמה, מועדים ב, יט. ג. 

 

מדוע צריך לשמור על שבעה נקיים ומה יקרה אם לא נשמור?

השאלה:

רציתי לשאול בנוגע לימי הנידה

הרי מזמן משה המתינו 7 ימים (אא"כ זבה) עד שבנות ישראל חיפשו צרות והחליטו להחמיר

השאלה שלי היא הרי כל הדורות עד אז מי שטבלה ביום השביעי לא היה לה גיהנום וכו'

האם פתאום נהיה גיהנום למי שמקפיד שלא זבה, ובקיצור – מה יקרה לי אם אתחיל לשמור 7 ימים? 

 

תשובה:

שלום רב,

אכן, כפי שציינת, יש פער בין הדין המופיע בתורה בנוגע לאישה נידה לבין הדין היום, למעשה היום כל אישה נידה דינה כדין הזבה שבתורה והיא חייבת לפסוק בטהרה ולאחר מכן לספור שבעה נקיים.

אני מודעת לכך שהדבר מהווה אתגר היום ושבשנים האחרונות יש מודעות הולכת וגוברת לפער הזה.

חשוב לי להסתייג מעניין העונשים אליו התייחסת בשאלתך– אני לא יודעת כיצד הקב"ה בוחר להעניש את החוטאים מעבר לעונשים המפורשים. כתוב בתורה שהשוכב עם אישה נידה עונשו כרת. מהו עונשו של השוכב עם נידה שטבלה לאחר שבעה מים ולא ספרה שבעה נקיים?

אני לא יודעת.

תפקידנו הוא לקיים את המצוות מתוך אמונתנו בה' ובתורתו. עניין הענישה על חטאים הוא מחוץ לתחום תפיסתנו, וחשוב שכך יהיה – משום שאי-הידיעה לגבי שכר ועונש היא שמאפשרת לנו בחירה בטוב באמת, מתוך רצון חופשי. עולם בו מקיימים מצוות לא בגלל הפחד מעונש אלא בגלל הקשר אל ה' הוא עולם דתי בשל יותר. 

בשאלתך התייחסת גם למשמעות השינויים בהלכה שחלו עם הדורות. את שואלת בעצם כיצד יתכן שמשהו היה מותר בדור מסויים ונאסר בדור אחר, הרי אם מדובר בבעיה הלכתית היא היתה בעיה גם קודם, ואם אין מדובר בבעיה הלכתית מדוע הדבר נאסר.  זו שאלה גדולה וחשובה, ואנו פוגשות אותה בתחומים הלכתיים רבים – ולכן אני מודה לך על שהעלית אותה.

התשובה היא שההלכה הינה דבר חי וגמיש, ולא מערכת נוקשה וקפואה. יש לה כללי שינוי משלה שנראים לפעמים איטיים או מוזרים מבחוץ, אבל הם מאוזנים ונשענים על חוכמה עצומה של כל הדורות. ה' בתורה ציווה אותנו (דברים י"ז): 

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם .. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" " – כלומר, כשיש אלה הלכתית, צריך ללכת ולהתייעץ עם חכמי התורה, כפי שאת עשית. מורה לנו התורה:

"וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"

כלומר, מי שמכריע בשאלות הלכתיות הם המנהיגים התורניים של כל דור ודור. התורה הדגישה: "וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" – כלומר, כל דור יש לו את הפוסקים שלו ועל פיהם הולכים.

זוהי גדלותה של התורה, שיכולה להתאים את עצמה לצרכים השונם של כל דור, הן להחמיר והן להקל. המחויבות שלנו לשמירת ההלכה תקפה לכל השכבות של ההלכה, מהפסוקים ועד היום.

חשוב לציין שישיבת שבעה נקיים על כל ראיית דם מטמאת היא לא נושא שנתון למחלוקת בין הפוסקים. כל חכמי ישראל בכל הדורות קיבלו גזירה זו והיא מובאת כדוגמא להלכה פסוקה, כלומר להלכה שאין עליה עוררין. (ברכות ל"א ע"א)

מעבר לכך ישנם מקרים שבהם האישה היא אכן זבה  – ובמקרים אלו היא חייבת לשבת שבעה נקיים מדין תורה. עם השנים אני פוגשת יותר ויותר מקרים כאלו ומבינה יותר ויותר את הצורך בתקנות המדוברות.

אמנם כתוב שבנות ישראל קיבלו על עצמן לשבת על כל טיפת דם כחרדל שבעה נקיים, אך הניסוח מטעה. לקבלת בנות ישראל קדמה תקנת רבי יהודה הנשיא ("רבי בשדות"), שכל אישה שראתה דם שלושה ימים יושבת שבעה נקיים (נידה ס"ו ע"א). התוספת שבנות ישראל קיבלו על עצמן היא שהן יושבות שבעה נקיים גם כאשר ראו יום אחד או יומיים.

דבר אחרון, ברצוני להתייחס לביטוי שהשתמשת בו לגבי בנות ישראל – "חיפשו צרות". אמנם, ממרחק הדורות תקנה זו שבנות ישראל קיבלו על עצמן נראית לרבים מוגזמת ומחמירה. אולם, במקורות מאותם דורות רואים שהמטרה היתה למצוא דרך לשמור את ההלכה בצורה ברורה ונוחה, בלי לחצים וחרדות, ושהתנה הצליחה מאוד – בזכות זאת אנחנו שומרות הלכות נידה עד היום. 

שולחת לך מאמר שכתבתי בנושא, מוזמן לעיין בו. שולחת גם קישור לדברי הרב מלמד בנושא שבעה נקיים.

 

מקווה שסייעתי,

מוזמן תמיד לפנות.

רחל וינשטיין

ניתן לעיין במאמר שלי כאן

 

דבר הרב מלמד:

https://www.inn.co.il/news/465033

האם מותר לגבר למרוח לק על הצפרניים?

1. רציתי לשאול לגבי איסור לא ילבש.
שאלתי מתחלקת לשניים:
האם בעקבות השינויים שחלו בחברה ותופעה של גברים ששמים לק (להטבים שאינם להטבים) נהייתה יותר רווחת, גם אם לא לגמרי. האם ניתן לומר שאיסור בל ילבש כבר לא אוסר מריחת לק לגברים?

2. האם יש הבדל בפסיקה בין גברים א־בינארים ובין גברים סיסג'נדרים? כמו כן, לגבי לבישת בגדי נשים לגברים א־בינארים. האם יש איסור הלכתי?

תשובה

שלום לך,

על מנת להשיב לשאלתך אתייחס לאיסור "לא ילבש" שנאמר בתורה, מבלי לחלק בין נטיותיו והעדפותיו של כל איש ואיש. התורה מתייחסת לכל גבר באשר הוא.

 

בשאלת איסור "לא ילבש" אומרת התורה: "לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה" (דברים כב, ה), וחכמים למדו, כי האיסור כולל טווח רחב של לבושים ומעשים, המקובלים בחברה כמעשים נשיים (וכן כמובן ביחס לכלי גבר עבור נשים).

מן הדיונים בגמרא ובראשונים עולה, כי המוטיבציה למעשה היא משמעותית ביותר, ובמקרים שונים יש בה כדי להכריע את הפעולה לאיסור או להיתר. נאמר במסכת שבת (נ, ע"ב), כי אדם רשאי לגרד מעל בשרו גלדי פצעים ולכלוך שדבוק בו, אם זה נעשה מסיבות של: צער ובושה שנגרמים לו, ולמען כבוד ה', שהאדם נברא בצלמו, אך אם אותה הפעולה נעשית לשם התייפות והתקשטות, הדבר אסור, משום 'לא ילבש' (רש"י). מכאן התירו להשתמש בתמרוקים שונים על מנת לנקות את הגוף לכבוד שבת ולשם כבוד האדם, שלא יתגנה ע"י הבריות, ושלא יתחלל שם שמים על ידו (בית הבחירה שבת נ, ע"ב).

בניגוד לכך מוסכם על כל החכמים, כי צביעת שיער לבן בצבע שחור, או הסרת השיער הלבן מראשו של גבר, אסורות ללא יוצא מן הכלל (מכות כ, ע"ב) משום 'לא ילבש'. וזאת משום שפעולה זו ייחודית לנשים ונועדה ליופי בלבד.

בסוגיה אחרת (נזיר נח, ע"ב) ישנו דיון בנושא גילוח שערות הגוף ע"י גברים, ומשמע משם שמוסכם על חכמים  עצם האיסור, אך ישנה מחלוקת, האם הוא מדאוריתא, או מדרבנן. גם לגבי טעם האיסור נחלקו התנאים: לפי תנא קמא מהות האיסור היא מניעת ערבוב בין המינים ופריצות, ואילו רבי אליעזר בן יעקב סבור, שמדובר באיסור כולל – "שלא יתקן איש בתיקוני אשה", ורש"י מסביר: "שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה". מחלוקת זו משקפת את שתי הגישות כלפי האיסור:

  • משום 'לא ילבש' שאסרה התורה על כל לבושי הנשים וקישוטיהן, ומתוך כך האיסור תקף אף בחדרי חדרים.
  • איסור מדרבנן מחשש להתנהגות של פריצות וזימה, ואז במקרי צורך שונים, כאשר החשש אינו קיים, על כך לא גזרו.

 

הר"ן (עבודה זרה כח, ע"ב) מסיק מכך, שמותר לאיש להסתכל במראה למרות האיסור, כאשר ההסתכלות נועדה לצורך אמיתי, למשל מחשש סכנה, כשמסתפר אצל גוי ללא נוכחות אנשים נוספים, או כדי להיראות מכובד בפני המלכות, ואין בכך איסור 'לא ילבש'. אך מעבר לכך הוא מביא את הכלל, "דבכל מקום שרגילין האנשים במראות הנשים מותר, וליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה… ומכאן הורו הגאונים ז"ל להעביר שער של בית השחי ושל בית הערוה במקום שנהגו". זאת אומרת, שמנהג רוב האנשים מכריע אם מדובר באיסור, או שהדבר מקובל כהתנהגות גברית, ולכן מותר.

גם השולחן ערוך (יורה דעה סימן קנו סעיף ב) פוסק שהתבוננות במראה אסורה משום 'לא ילבש', אך מתיר זאת, כאשר ישנה סיבה מוצדקת לכך, כגון: כשישנה בעיית ראיה, או שאדם מספר את עצמו. על דבריו מעיר הרמ"א, שכאשר מנהג הגברים הוא להתבונן במראה, אין בכך איסור, ולא נדרשת סיבה מיוחדת כדי להתיר.

בעניין הסרת שיער הגוף מביא השולחן ערוך (יורה דעה סימן קפב סעיף א) את דברי הרמב"ם (עבודה זרה פי"ב, ה"ט), שמאפשר לעשות זאת, כאשר זהו המנהג המקובל בקרב הגברים, אך עדיין מניח שיש בזה איסור מדרבנן, "כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים", ומסכם זאת הרמב"ם: "הכל כמנהג המדינה" (שם הלכה י). ואילו הרמ"א מכריע כשיטת הר"ן, ומתיר לכתחילה, כאשר כך המנהג הרווח. אולם הוא מציין שבכל אופן יש מקפידים שלא לעשות כך: "רק החברים נמנעים בכל מקום".

 

ראינו שסיבות כמו: הינצלות מסכנה או פגיעה, שמירת כבוד האדם, ומניעת מראה מוזנח שגורם לזלזול, מאפשרות להתנהג כמעשי המין השני. גם הגנה מחום או מגשם (ב"ח יו"ד סימן קפב אות ה), מניעת סבל גופני וזירוז החלמה מתירים זאת (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רעא), ואף צער נפשי ובושה (מרדכי מס' שבת, אות שכז). יתר על כן, הגמ' עצמה מתארת אדם שצבע את שערות ראשו לשחור, ולא היה בכך משום איסור, מכיוון שכל מטרתו היתה למצוא עבודה, וכוונתו היתה להיראות כבחור צעיר, שעוד כוחו במתניו לצורך עבודה פיזית (בבא מציעא ס, ע"ב).

מכיוון שרוב הפוסקים סבורים, שהאיסור קיים רק כשמדובר במטרה של התקשטות וערבוב בין המינים לשם פריצות, יש מי שמוסיף לכך קריטריון  נוסף של מעשה שניכר ונראה לעין לעומת מעשה שתוצאתו אינה גלויה, ואז אין בזה תועבה (השגות הראב"ד עבודה זרה פי"ב ה"י, בית יוסף יו"ד סימן קפב סק"ה). אך כלל זה אינו מוסכם על כל הפוסקים (מנחת יצחק חלק ב סימן קח).

 

מבין פוסקי הדורות האחרונים ניתן לראות כי ישנה הכרה בשינויים החברתיים המתחוללים בתחום האסתטיקה הגברית, והצורך להיראות מכובד, מכובד אך לא מגונדר. אביא לכך כמה דוגמאות:

נושא צביעת השיער חוזר בכמה תשובות, כשהטעם העיקרי להיתר לצבוע הוא לשם תועלת מעשית: מניעת הפסד או נזק הן במציאת בת-זוג והן במציאת תעסוקה, מכיוון שצבע השיער גורם לאנשים להניח שהאדם השואל מבוגר מכפי גילו. אמנם לפוסקים רבים יש בזה איסור דאוריתא, אך עדיין "מכיון שהכתוב קראו תועבה, אין לנו לאסור אלא מה שהוא תועבה, אבל לא מה שאינו תועבה" (שרידי אש חלק ב סימן מא, אגרות משה יו"ד חלק ב, סימן סא, ציץ אליעזר חלק כב סימן יד, מנחת שלמה תנינא ב-ג סימן פו), כלומר, מה שלא נועד להתקשטות, ואינו מעורר יצר זימה.

מבין האוסרים ניתן לציין את יביע אומר (חלק ח או"ח סימן נד אות יא) ושבט הלוי (חלק ו סימן קיח), אך אף האוסרים צביעת שיער במקרי קיצון (הלבנת מחצית מהראש והזקן), משום איסור דאוריתא, מתירים כיסוי כתם בפנים באמצעות איפור (שבט הלוי שם).

ראינו החרגות שונות מן האיסור, המתמקדות במוטיבציות ובמצבים שבהם לא אסרה התורה, או לא נגזרה הגזרה, ואם נסכם, נמצא כמה דרכי היתר: פשט המנהג בחברה, אין בזה כוונה לעוררות יצרית, והמעשה נועד למנוע צער, נזק, כאב או בושה, ולא לתוספת יופי והתקשטות.

מסיבות אלה התירו הפוסקים לגברים לבצע ניתוח פלסטי במום הנמצא בגופם, אשר גורם להם בושה גדולה, ואף קושי במציאת שידוך, והוסיפו כי ברפואה אין איסור "לא ילבש", מכיוון שהכוונה אינה להתייפות יתרה כתיקוני הנשים, אלא להסרת המום (משנה הלכות חלק ד סימן רמז, מנחת שלמה תנינא (ב-ג) סימן פו, יביע אומר חלק ח, חושן משפט סימן יב, מנחת יצחק חלק ו סימן קה). ומוסיף בעל מנחת יצחק, כי יתכן שאדם זה נכנס לגדר חולה, אשר סובל מטירוף דעת עקב מראהו המשונה, ולכן אין עליו איסור לעבור את הניתוח.

בנוגע למנהג ההתחפשות בפורים באמצעות לבישת בגדי המין השני ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, ורובם המוחלט אוסר זאת. בין המתירים לגברים לבישת בגדי נשים, נציין את מהר"י מינץ (בסימן טו), והרמ"א ההולך בשיטתו (אורח חיים סימן תרצו סעיף ח), זאת מכיוון שלדבריהם, האיסור חל רק כשישנה כוונת ניאוף, או כשהמטרה היא להתקשט ולהתנאות "דבכוונת הלב הלאוין אלו תלוין". מעבר לכך, הם מוסיפים, כי אין מדובר בתחפושת מלאה, והאנשים מזוהים על-פי פניהם, ולכן אין סכנה בדבר, מלבד זאת המנהג התפשט בתקופתם הן בשמחת פורים, והן בשמחת חתונה, עד שנחשב בעיני העם כהיתר.

כאמור, רבים האוסרים התחפשות כזאת על המתירים, וביניהם: הב"ח (יורה דעה סימן קפב אות ה) בשם ר"א ממיץ (ספר יראים סימן צו), הט"ז (יורה דעה סימן קפב סק"ד), ברכי יוסף (אורח חיים סימן תרצו סקי"ג) בשם כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תרצה אות ד) ופוסקים נוספים. המשנה ברורה (סימן תרצו סעיף ח סק"ל) מביא את שתי הדעות, אך מזהיר להרחיק מכך. דברי הב"ח מחלקים כפי שכתבנו לעיל, בין ההיתר על מנת למנוע צער מכל סוג שהוא, ובין מטרות של רשות כמו התייפות, או שמחה של מצוה.

לאחר סקירת הדברים אגע בשאלתך.

 נראה כי אין דרך להתיר מריחת לק לגברים מכל הסיבות שמניתי לעיל.

 אין בכך הצלה מצער, כאב, נזק או בושה, אלא רצון להתייפות בלבד, כשמדובר במעשה הניכר לעין. המנהג הזה אמנם קיים בקרב מיעוט, אך הוא אינו רווח כלל וכלל בין הגברים, אף ברחבי העולם, ומטרתו אינה ברורה, או אף אסורה.

בנוגע ללבישת בגדי נשים, כפי שציינתי, הקריטריון הקובע הוא מה המטרה ומה המוטיבציה ללבישה זו, הגנה ממזג האויר, או אפילו שמחת מצווה, מתירים לבישת בגד כזה, כשעדיין נשמרת זהותו המגדרית של הלובש.

אני מניחה שלא קל לשמוע את הדברים, אך חשוב לי להביא את ההלכה כפי שהיא, ולא להתיר את האסור. אני בטוחה שתמצא דרכים חלופיות לבטא את היופי הטמון באישיותך ובמידותיך הטובות.