האם מותר לי ולידיד לא-יהודי למסוק זיתי שביעית?

בשנים האחרונות בעונה הזו אני מסתובבת עם מכר פלסטיני ביישוב שלי למסוק זיתים (חלק מעצי הפקר, חלק של המועצה וחלק בגינות של תושבי היישוב שנתנו הסכמה). הוא היה מכין שמן ונותן לי חלק מההקבוקים.
האם נוכל לעשות זאת השנה? אם כן איך? ומה לגבי שנה הבאה כשהיבול הוא של שמיטה?

 

תשובה

התורה מציינת ארבע מלאכות האסורות בשמיטה: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה. מדובר במלאכות של הצמחת יבול (זריעה, זמירה) ומלאכות של איסופו (קצירה, בצירה). כמו כן, המלאכות כוללות את הצומח החד-שנתי (זריעה, קצירה) ואת הרב-שנתי (זמירה, בצירה). לפיכך, נאסרו עלינו כל המלאכות המצמיחות יבול והאוספות אותו. לענייננו, הבציר הוא פעולת איסוף יבול, ולכן הוא אסור.

אולם, התורה הדגישה שיש היתר ואף מעלה באכילת פירות השביעית, ולכן לא יתכן שאסור לבצור אותם בכלל. מסיבה זו פירשו חכמים שהאיסור הוא "לבצור כדרך הבוצרים" – באופן ובכמות תעשייתיים ומסחריים. האיסור נועד להרחיקנו מתחושת בעלות על הארץ, ולא למנוע מאיתנו את ההנאה מפירותיה הטובים והקדושים בקדושת שביעית.

בקשר לפירות השנה הנוכחית, מדובר ביבול שישית שאין בו קדושת שביעית או איסוריה, ולכן את יכולה להמשיך כפי שנהגת בשנים הקודמות. 

בקשר לשנה הבאה אקדים ואומר, שביבול השביעית ישנו איסור על קטיף פירות בכמות מסחרית, אף ליהודים (מפני שזה מבטא דרך בעלות), והכמות המותרת להביא מן השדות הביתה היא, כפי שמקובל בעת עריכת קניות – כמות פירות המספיקה לכמה ימים. בזיתים, שמיועדים לייצור שמן, מותר לקטוף כמות פרי המספיקה להפקת חמישה כדי שמן (משנת שביעית פ"ה, מ"ז, רמב"ם שמיטה ויובל, פ"ד, הכ"ד). כמו כן יהיה עליך להפקיר את התוצרת העודפת בזמן הביעור – זמן כילוי אותם הפירות מן השדות (מכילתא דרשב"י שמות כג, יא). הפקרת הפירות פירושה הנחת הפירות ברשות הרבים, ופרסום הוויתור שלך על הבעלות, כך שכל הרוצה יוכל לקחת מהם.

לגבי פירות השביעית שיגדלו בשנה הבאה, יש לבדוק גם האם מותר לתת אותם לגוי. 

התורה מצווה (ויקרא כה, ו): "וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ", והמדרש (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ז) מונה את האנשים הרשאים לאכול מפירות שביעית: ולשכירך – מן הגוי, ולתושבך – מן הגוי, הגרים עמך – לרבות את האכסניא. כלומר, שכיר גוי וגר תושב, וכן אורח, שמזונותיו על בעל הבית.

בעקבות זאת במסכת שביעית (פ"ה הכ"א במהדורת ליברמן) מונה התוספתא את רשימת הרשאים לאכול מפירות שביעית: אכסנאים (אורחים), אריסים ופועלים קבועים. אך היא אוסרת על סתם גויים ופועלים יומיים לאכול מן הפירות הללו. מכאן מובן, שרק כאשר נכנס הגוי לביתו ולרשותו של האדם היהודי, הוא מותר באכילתם, כאשר האחריות על מזונותיו מוטלת על היהודי .

ישנן שתי סיבות אפשריות לאיסור זה: 

• הגוי אינו מצווה על שמירת הפירות, ועלול להשחית אותם באופן שאסור בפירות שביעית, ולא להקפיד על קדושתם (ר"ש משנץ ורא"ש על משנת שביעית פ"ו, מ"ה, פירוש ראב"ד לספרא בהר פרשה א פרק א אות ט, מקדש דוד הלכות שביעית סימן מז, ערוך השולחן שמיטה סימן כ"ד סכ"ה).

• ישנה בפירות שביעית קדושה מצד עצמם, והם מיועדים לאכילת עם ישראל בלבד. באופן דומה ישנה קדושה בתרומה, כאשר עבדיו של הכהן רשאים באכילתה כבני ביתו. מעין זה כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה, הי"ג) בנוגע לאריס: "הרי הוא כאנשי ביתו, ומאכילין אותו" כך משמע באופן דומה לגבי הוצאת תרומה לחו"ל (רמב"ם הלכות תרומות פ"ב, הי"ז, וכן בשו"ת מהרי"ט חלק א סי' מג).

 

מן הצד השני, יש שמסייגים את האיסור, ומגבילים אותו רק למקרה מסויים של פריעת חוב באמצעות הפירות הללו, שזהו שימוש מסחרי בפירות שביעית (ערוך השולחן שמיטה ויובל סי' כד ס"ד). דברי הרב אוירבך מחולקים, הוא מתיר להאכיל גוי בפירות שביעית כשם שמותר להאכיל את האורחים משום איבה (מנחת שלמה חלק א סימן מו), אך גם מציין כי אין מניחים את הנכרים לזכות בפירות שביעית מחמת קדושתם (מנחת שלמה תניינא סימן קכג). יחד עם זאת, ההפקר חל לכל אדם, ואף כלפי הנכרים, כך שגם אם גוי קוטף פירות שביעית אין בכך משום גזל. אחרים אוסרים רק נתינה בפועל, אך אם הגוי לוקח בעצמו, אין חיוב למנוע אותו מכך (שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג, אבני נזר יורה דעה סימן תמה אות ה). סקירת השיטות השונות תוכלי לקרוא בספר שבת הארץ לראי"ה קוק (חלק ב פרק ה הלכה יג).

ההיתר להאכיל גוי בפירות שביעית משום איבה, או מפני דרכי שלום, הוא חידוש ואינו שייך לרשימת ההיתרים הנכללים בנימוק של דרכי שלום. זאת מכיוון שכאשר מדובר בתקנות של דרכי שלום, הכוונה למעשי חסד הדדיים, המקובלים בין העמים, כגון: ריפוי חולים, נתינת צדקה וקבורת מתים (ירושלמי גטין פ"ה ה"ט). מסיבה זו מחלקים גם לעניי הגויים מתנות עניים. אך הרדב"ז מחלק בין פירות שביעית ובין מתנות עניים, ומבאר כי בפירות שביעית, שיש בהם קדושה, אין מאפשרים לגויים לזכות מן ההפקר, ואין בזה שיקול של דרכי שלום (רדב"ז על הרמב"ם שמיטה ויובל פ"ד, ה"ל, וכך גם בדבריו בפ"ה הי"ג), שכן אין מדובר במתנות עניים.

מכאן יוצא, שלדעת רוב הפוסקים אין היתר לתת לגוי בידיים פירות שביעית שנמצאים בידי ישראל (למעט במקרים של אורח ושכיר), אך אם הוא לקח בעצמו מן ההפקר, אין בכך איסור, והוא רשאי לקטוף כמות מוגבלת של מזון לשתי סעודות לבני ביתו (תוספתא ליברמן מסכת שביעית פ"ו ה"כ). כאשר אין סיכוי שעניי ישראל יהיו מעוניינים בפירות, וברור שהם לא ייקטפו על ידי יהודים, ניתן להקל בקטיף מרובה, ובלבד שהגוי לא ימכור את השמן ליהודים משום מסחר בפירות שביעית (הרב יעקב אריאל "יצוא פירות שביעית" תחומין ז, עמ' 42 סוף סעיף יב, פניני הלכה פרק ג סעיף ט, הערה 12).

 

לסיכום הדברים –

כאשר מדובר בעצי הפקר, אין מניעה שהגוי יקטוף לעצמו פירות, ואף בכמות גדולה, כאשר ידוע שיהודים לא יקטפו מהם. אך נראה שאינך יכולה לקטוף את הפירות, ולתת אותם לגוי בעצמך. אם תקבלי ממנו את השמן, חלים עלייך הציוויים השונים לגבי שמירה על קדושת השמן, ושימוש בו באופן הייעודי לו, ביעור השמן במועד והימנעות ממסחר בתוצרת.

אני מאחלת לך חורף מבורך, והרבה שמחה בקדושת ארצנו ופירותיה!

עידית

 

מקורות:

ויקרא כ"ה – הפסוקים המצווים על איסור עבודת האדמה בשמיטה:

דבר אל־בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל־הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את־תבואתה

ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליהוה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר

את ספיח קצירך לא תקצור ואת־ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ

 

משנה שביעית ה', ז' עונה לשאלה כמה יבול מותר לאדם לקחת לעצמו:

היוצר, מוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר. ואם הביא יותר מכאן, מותר. ומוכר לנכרים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ:

וכך פסק הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד', כ"ד:

 מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר (שמות כג יא) "והשביעת תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פרותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר (שמות כג יא) "ואכלו אביני עמך". ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר. חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין. ואם הביא יתר מזה מתר:

 

נתינת פירות שביעית לגוי:

ספרא בהר א', א', ז':

דבר אחר: (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך"– הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. "ולשכירך ולתושבך"– מן העכו"ם. "הגרים עמך"– לרבות את האכסניא.

 

תוספתא שביעית (ליברמן) ה', כ"א:

מאכילין את אכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית 

 

מנחת שלמה א' מ"ו – היתר לתת פירות שביעית לנכרי משום איבה:

"… וכן מותר נמי להאכיל דבר תורה פירות שביעית לעכו"ם מדחזינן שמותר להאכילם אף מדרבנן כשהם אורחיו משום איבה, נשמע מכל זה דשביעית לא קפדינן אלא על הפסד ממש ולא על הפקעת קדושה."

 

מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קכג:

"ומה שאין מניחין את הנכרים לזכות בפירות שביעית הוא רק מחמת קדושת הפירות אבל לא מפני שלגבי הנכרים לא הוי הפקר וכדאמרן בכמה מקומות, דפשוט הוא שעכו"ם הזוכה בפירות שביעית לא חשיב כלל כגוזל מהבעלים או אפילו כגוזל מכלל ישראל, כיון שמצד הממון שבו שפיר הוי הפקר גם לעכו"ם."

 

ערוך השולחן העתיד הלכות שמיטה סימן כד סעיף ד:

תניא בת"כ לכם ולא לאחרים ובתוספתא ספ"ה תניא מאכילין את האכסניא (חיל המלך) פירות שביעית ואין מאכילין לא את העכו"ם ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש וכו' או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית עכ"ל התוספתא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין י"ג

ולכאורה הא זהו נגד הפסוק לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך וגו' ונלע"ד דלאו משום שיש איסור להאכיל לעכו"ם פירות שביעית אלא דה"פ דהנה לפרוע חוב מדמי שביעית אסור דזהו כמו לסחורה"

 

רדב"ז הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה ל:

עיירות א"י הסמוכות לספר וכו'. אף על גב דבשאר עיירות אין מושיבין שומרים לפי שהכל הוא הפקר מ"מ העיירות שהם בסוף גבול א"י מושיבין שומרים ואיכא לספוקי אם באו עכו"ם בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום כדאמרינן גבי מתנות עניים ומסתברא מונעין אותם דלא דמי למתנות עניים דלית בהו קדושה אבל פירות שביעית אית בהו קדושה ואין להביא ראיה ממה שהיו מניחין שומרים בעיירות הסמוכות לספר משמע דבשאר עיירות לא היו שומרים ובאים אפי' עכו"ם ולוקחין מהפירות ולא היו מונעים אותם דאי לא תימא הכי בכל המקומות היו צריכין שומרים דאיכא למימר שלא היו חוששין אלא שמא יבואו העכו"ם ויבוזו כל הפירות אבל מפני המיעוט הבאים בכלל ישראל לא היו חוששין אבל אם היו שם הבעלים לעולם אימא לך שהיו מונעין אותם ועדיין הדבר צריך תלמוד:

האם ניתן לעלות לקבר שני ההורים ביום אחד?

שאלה: 

הורינו נפטרו בחודש אלול (ז', כח')

במשפחה בכל שנה מתקיים דיון על מועד העלייה לקבר. יש הסוברים שיש לעלות בשני התאריכים גם במחיר שלא יגיעו רבים, וכך היא ההלכה לדעתם. ויש הסוברים שמועד אחד משותף ברוב משפחתי מכובד יותר ויש להעדיף אזכרה אחת שתכלול גם נכדים למען ילמדו בדורות הבאים. 

מהי דעת ההלכה בעניין?

 

תשובה:

שאלתכם מטרידה לא מעט משפחות לאחר שעוברות שנים מהפרידה מהיקרים לנו. המשפחה גדלה, החיים ממשיכים ומטבעו של עולם האבלות הראשונית הולכת ונחלשת, כפי שאמרו חז"ל – "גזרה על המת שישתכח מן הלב" (פסחים נ"ד, ע"ב). עם זאת, מאד חשוב לנו לשמר את זכרם של יקירינו מנוחתם עדן, במיוחד באופן רשמי בימי השנה לפטירתם, ולהעביר את מורשתם לדורות הבאים. 

חשוב לדעת שעצם העלייה לקבר היא מנהג ישראל ולא חובה הלכתית, ולמעשה הרבה מענייני "יום השנה" (יארצייט) הם מנהגים מאוחרים ויש לגביהם גישות שונות. 

הטעם העיקרי לציון יום הפטירה על מנהגיו השונים הוא על מנת ש"החי יתן אל לבו". לנוכח סופיותם של החיים והגעגועים ליקירינו, נקבל על עצמנו להיות יותר טובים בעולם הזה. 

יש הרואים במנהגי האזכרה גם תיקון ונחת לנשמתו של הנפטר. כאשר מתאספים ועוסקים בתורה ונותנים צדקה לזכרו, יש לנשמתו מעין "עליית מדרגה" בעולמות העליונים והנשמה כביכול הולכת שם "מחיל אל חיל". (ראו למשל דברי האר"י ז"ל בהרחבות) 

במקרה של הורים, יש גם דין כיבוד הורים שאינו נגמר עם המוות – "תנו רבנן: מכבדו בחייו ומכבדו במותו" (קידושין לא, ע"ב), והדרך לכבד את ההורים לאחר מותם היא להנכיח אותם בשגרה שלנו, לספר בחכמת חייהם ובהנהגותיהם הטובות.

 

מנהגים שונים –

במסורת ישראל, התפתחו מנהגים וטקסים שונים על מנת לזכור את מתינו ביום פטירתם, ובהם: אמירת קדיש, עלייה לתורה, אשכבה, הדלקת נר נשמה, סעודת מצווה, הקדשות לזיכוי הרבים ועוד.

על כל פנים, תמיד טוב להרבות בנתינת צדקה ובלימוד תורה, ובעיקר אם יש בידינו לומר דברים שלמדנו מפי הנפטרים. "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות צ"ז, ע"א) – מה המשמעות של השפתים הדובבות בקבר? לכאורה, אם מה שהשאירו אחריהם עדיין נוכח בעולם, אז גם הם עוד ממשיכים להתקיים ולנוע בתודעתנו. הדבר נכון לא רק על תלמידי חכמים, אלא בוודאי יש מה לספר בשם כל אדם ולקבל השראה מכל אחד.

 

לשאלתכם לגבי עלייה לקבר – 

נראה שאם אין אפשרות לכנס את המשפחה ברוב-עם ובמניין, פעמיים באותו החודש – מוטב לחבר את האזכרות ולקיימן יחד. 

אני רואה מספר עקרונות היכולים לחזק גישה זו –  

  1. המנהג לעלות לקבר בדיוק ביום הפטירה יכול להידחות, כמו במקרים הרבים שהתאריך חל בשבת או בחגים, ויש שנוהגים לא לעלות בראש חודש או בכל חודש ניסן שהוא חודש של גאולה, ובכל המקרים הללו נוהגים בפשטות להקדים (או לאחר). 
  2. אפילו בשעת הקבורה עצמה, שיש בה מצווה מדאורייתא שלא להלין את המת, יש מצבים בהם משהים את המתים לכבודם שלהם – "הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו" (משנה סנהדרין ו, ה) והשולחן ערוך מוסיף שדוחים גם כדי שיבואו קרובים ללוותו או על מנת להביא מקוננות (שו"ע, יו"ד שנז). ואמנם נוהגים לחכות עם הקבורה עד שיתאספו קרובי המשפחה המצויים במרחק. כלומר, ההלכה מעדיפה את ערך ההתאספות המכובדת לליווי המת על פני קבורה בזמנה, קל וחומר לענייננו כשמדובר במנהג.  
  3. בקביעת לוח השנה ההיסטורי אנו רואים מצבים של ריכוז תאריכי אבלות ליום אחד – "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב" (משנה תענית ד, ו) התלמוד הבבלי אף מוסיף שבקיעת חומות העיר בימי בית ראשון אירעה בט' בתמוז, אך צירפו את התאריך הזה ליז' בתמוז, שבו נפרצו החומות בימי בית שני (תענית כח, ע"ב). הדברים מבטאים עקרון לפיו לא מרבים לשבץ את לוח השנה בימי אבל ותענית, ומאחדים אירועים סמוכים.

 

ואם מחברים, לאיזה תאריך כדאי לחבר? 

יש הטוענים שרצוי להקדים לתאריך המוקדם מבין השניים, אך נדמה לי כי מוטב לקבוע שנה אחת בתאריך זה ושנה אחת בתאריך זה, וכך לכבד את זכר שניהם בצורה שווה. 

ומה באשר לשאר מרכיבי האזכרה?

את כל שאר סימני יום-השנה הנהוגים במשפחתכם ואינם דורשים התכנסות,  יש להקפיד לבצע איש איש במקומו ובקהילתו בתאריך המדויק של כל אחד מההורים, וכך בוודאי לגבי אמירת הקדיש. 

 

לסיכום,

נראה שיש להעדיף אזכרה אחת מכובדת עם רוב מניין של הילדים והנכדים, על פני שתי אזכרות חסרות. כל זאת כמובן כאשר זה מקובל על כל בני המשפחה ולא גורם למחלוקות. אין ספק שעקרון-העל גם בעניין זה הוא שלום-בית בין האחים, וזה מה שהיו ההורים חפצים ממקום שבתם בשמיים. 

בברכת "מחיה מתים אתה, רב להושיע" 

תמר ביטון

 

מקורות להרחבה:

כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים לנשמתן טובה ומטיבים להם באותו ענין, וגם כשמבקשים עליהם הם מתפללים על החיים. וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות. (ספר חסידים, סימן תשי)  

כמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה, ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה…  (זוהר שלח-לך, תרגום)

יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה', מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו למשל, לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בחלוקת ספרים וכיוצא, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, הכל נזקף לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה, מחיל אל חיל. (בשם האר"י ז"ל)

האם מותר להשתמש בדיאפרגמה למניעת הריון?

האם מותר להשתמש בדיאפגרמה?

כאשר לאישתי רגישות להורמונים מבחינת ההשפעה על מצבי הרוח.

 

תשובה

בהנחה שיש לכם היתר למנוע הריון, הדיאפרגמה מותרת לשימוש מבחינה הלכתית[1].

יש לציין שהשימוש המקובל בדיאפרגמה הוא ביחד עם חומר קוטל זרע, על מנת להגביר את יעילותה. גם השימוש בקוטל זרע מותר הלכתית.

לכל אמצעי המניעה יתרונות וחסרונות, גם הלכתיים, גם רפואיים, וגם מבחינת נוחות השימוש.

לפני הדיון בשאלה ההלכתית, אוסיף כאן מעט מידע כללי על השימוש בדיאפרגמה: החסרונות של הדיאפרגמה הם קודם כל באחוזי היעילות של המניעה. לעומת ההתקן התוך רחמי והאמצעים ההורמונליים היא יעילה פחות (95% יעילות בשימוש נכון ומדויק עם קוטל זרע, אך בפועל רק 82%, לעומת 98% באמצעים האחרים). בנוסף, היא דורשת התעסקות וטיפול ולכן יכולה לעכב את הספונטניות בקיום היחסים, או לגרום לחוסר נוחות לאישה. ההתעסקות היא בעיקר בהכנסה ובהוצאה לפני כל קיום יחסים.

מבחינה הלכתית הדיאפרגמה מהווה אמצעי חוסם בין הזרע לבין הרחם[2], ועל כן ישנם פוסקים שראו בה בעיה הלכתית, והעדיפו על פניה אמצעי מניעה אחרים, עקיפים יותר, כאמצעים הורמונליים והתקן תוך רחמי[3]. אמנם כל הפוסקים מתירים את השימוש בדיאפרגמה במידה והאמצעים האחרים אינם מתאימים לאישה או לזוג[4].

מנגד, ישנם פוסקים בני זמננו[5] המעדיפים את הדיאפרגמה על פני אמצעים אחרים, בגלל שהיא אחד מאמצעי המניעה הטבעיים ביותר, שאינם פוגעים בבריאות האישה, ויש להם עוגן להיתר מבחינה הלכתית, כי עדיין קיום היחסים נעשה בדרך הרגילה.

לכן, מותר להשתמש בדיאפרגמה למניעת הריון, ובמיוחד במצב שלכם, בו אין אפשרות להשתמש באמצעים הורמונליים.

להרחבה בנושא של אמצעי מניעה בכלל ודיאפרגמה בפרט, עיינו בקישור כאן, לחוברת שיצאה ע"י מכון המחקר של יועצות ההלכה של נשמת. בסוף החוברת (בעמוד 70) מובאת גם התשובה מנשמת הבית (שהוזכרה בהערה 1), המסכמת את הדיון ההלכתי בנושא.

 

[1] דיון מלא בשאלה זו ניתן למצוא בספר נשמת הבית, סימן ל"ה עמודים 188 – 192. שם מובאים גם כל המקורות ההלכתיים והסוגיות העולות מהם.

[2] בדומה לספוגית, כובעון צווארי, קוטלי זרע, וקונדום.

[3] ראו למשל הרב יואל קטן, מבוא לשאלת היתר דיאפרגמה (סוגית מוך בשעת תשמיש) אסיא עז – עח, עמ' 65 – 72 (2006).

[4] ראו הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר אבה"ע חלק י', סימן כ"ד שהביא פוסקים רבים ופסק להקל, לא רק במקום סכנה ממש אלא גם במקום חשש סכנה.

[5] הבולטים שבהם הם הרב נחום רבינוביץ, בשו"ת שיח נחום סימן צ"ד, והרב הרצל יהודה הנקין בשו"ת בני בנים, כרך א סימן ל, וכן הרב יעקב ורהפטיג, בנשמת הבית שם.

 

האם יש בעיית כשרות של בשר וחלב בפירסינג בלשון? – מאת: הרבנית מעין דיטשר

התשובה ניתנה בשיתוף עם הרבנית תמר מאיר


אני לא בטוחה שכאן שואלים.. 

אבל לא מצאתי מקום אחר, אני ממש רוצה כבר תקופה לעשות עגיל בלשון אבל תוהה איך זה מבחינת כשרות כי אני אוכלת בשרי וחלבי והעגיל הוא ברזל (טיטניום)

זה ישנה אם העגיל יהיה פלסטיק?

 

תשובה

יישר כוח על הרצון לברר הלכה, ולדייק בפרטיה. בשאלה זו נתייחס להלכות בשר וחלב.

נראה כי אין מקום לחשש, וזאת מהטעמים הבאים:

למעשה מדובר בחפץ ממתכת שנמצא בתוך הפה, ועל כן עשויים להיבלע בו לכאורה טעמי בשר וטעמי חלב של האוכל שאת אוכלת, וההלכה מתייחסת גם לטעם הבלוע בכלים.

על פי הגמרא במסכת שבת (דף מ ע"ב) אחד התנאים להיווצרות בליעה בכלים, הוא חום שמסוגל לבשל, ובלשון חכמים 'חום שהיד סולדת בו' (45 מעלות).

על פי רוב, אכילה אינה מתבצעת ישירות מכלי הבישול ללא כל תיווך, אלא באמצעות כלי שני, שאליו מועבר האוכל, או שבאמצעותו הוא נאכל או מעבר לכך (כלי שלישי והלאה). 

אוכל בכלי שני נחשב עפ"י הגמרא במסכת שבת לכזה שאינו מבשל, וממילא גם לא יכול להבליע טעם בעגיל, ולכן גם אם את אוכלת אוכל בשרי חם בכלי שני, הוא לא יהפוך את העגיל לבשרי, וכן להיפך.

אף אם נאמר שהאכילה מתרחשת לעיתים ישירות מן הסיר באמצעות כף וכדו' (וזה מעט מסובך יותר מן המקרה של כלי שני), הרי שבדר"כ לא מדובר על מקרה נפוץ.

השו"ע בסימן תנ"א סעיף ו' קובע ש'הולכים אחרי רוב תשמישו' – השימוש הנפוץ הנעשה בכלי. במקרה שלך – השימוש הנפוץ באוכל שנתקל בעגיל, הוא באמצעות כלי שני, ולכן אין לחשוש להבלעת טעם בשרי או חלבי בעגיל שלך.

אף לשיטה המחמירה גם במיעוט תשמישו (הרמ"א שם), נכנס השיקול של בטל ברוב: מעט הטעם הבלוע בעגיל מאותם מקרים שבהם כן היה אולי כלי ראשון, אינו מספיק כדי לאסור את מה שנכנס לפה (משנה הלכות תנינא ב, יג).

דיונים דומים קיימים בפוסקים בעניין כתרים, סתימות, תותבות וגשרים לשיניים, ולא חששו לבעיית כשרות בהם כתוצאה מכך, מן הטעמים שנזכרו לעיל.

הגרש"ז אוירבך (הובא בנשמת אברהם יו"ד, פט ב) בהקשר הדיון על כתרים וגשרים וכדו', אומר שהחום הטבעי המצוי בחלל הפה נחשב לכזה המקלקל את טעם המאכלים, ולכן מדובר בטעם פגום, כמו מאכל שאינו בן יומו, שאין לחשוש לבליעתו בשן.

הרב עובדיה יוסף מוסיף לדברים אלו סברה נוספת (בשם החמודי דניאל) שמכיון שהמזון לא שוהה מספיק זמן בחלל הפה, אז לא מספיקה להתרחש בליעה. (חזון עובדיה הלכות הגעלת והכשרת כלים לפסח, עמ' קמה, הערה כה).

לאור דברים אלו, נראה שאין חשש לאיסור בשר בחלב בפירסינג בלשון.

נראה שאין זה משנה אם מדובר בעגיל מתכת (שלכאורה ניתן להגעיל), או בעגיל פלסטיק.

יש להקפיד על ניקוי יסודי בכל חשש שנתקעו דברי מאכל בעגיל.

מעין ותמר

*הערה: איננו מבינות גדולות בפירסינג, אבל נראה שאם יש חריצים על גבי העגיל, יש מקום לחשוש ולהיזהר יותר בניקויו. אם מדובר על חפץ חלק, הדברים פשוטים יותר.

 

הרבנית מעין דיטשר היא בוגרת בית המדרש לנשים במגדל עז, ומכללת הרצוג. בוגרת תכניות מורות להלכה של מתן השרון. מובילה רוחנית ומובילת מדרשה בתיכון אמי"ת רננים ובנוסף רקדנית ומורה למחול בבית מדרש יוצר, 'סטודיו גוונא'.

 

 

 

איך לחזור בתשובה על אי-שמירת נגיעה?

כבוד הרבנית,
אני ממש מרגישה שאני זקוקה לעזרה, אני מתביישת להגיד אבל אני לא שומרת נגיעה אם הבן זוג שלי, אנחנו ביחד כבר 4 חודשים ואני מרגישה שאני באמת אוהבת אותו ואנחנו בעזרת השם מתכננים להקים בית ביחד בעתו ובזמנו.
כבוד הרבנית אני מרגישה כל כך רע עם עצמי אחרי שלא שמרתי ממנו נגיעה. לא שכבנו אבל עשינו דברים אחרים בנוסף לנשיקות וחיבוקים, אני מרגישה שאני רוצה להתחזק בנושא הזה ואני מתחננת, אני רוצה לחזור בתשובה אני כל כך מתחרטת על זה, ברוך השם לא שכבנו וגם לא גרמתי לו להוציא זרע לבטלה,
מאוד קשה לי לשמור ואני באמת רוצה, בבקשה ממך כבוד הרבנית מה עלי לעשות כדי לחזור בתשובה ולמחוק את העברות האלה..
אני מעונינת גם לשמור כשאני בנידה ( קרה פעם אחת שלא שמרנו שהייתי בנידה). אני יודעת שכבוד הרבנית זה עוון חמור מאוד, ובבקשה תנחי אותי – אני מרגישה שאני נמשכת לזה ואני לא רוצה, אני רוצה לחזור בתשובה, מה עלי לעשות בבקשה כבוד הרבנית תני לי חיזוק, אני ממש חיבת את זה. מאיפה להתחיל? אני יודעת שצריך לשמור לגמרי אבל קשה לי בבקשה הרב מאיפה להתחיל תעזור לי בבקשה,
האם יש סיכוי לחזור בתשובה ואם כן מה עלי לעשות?
בתודה מראש

 

תשובה

שלום יקרה,

אני שומעת מדברייך שיש לך קשר משמעותי וטוב, ברוך ה'. זו ברכה גדולה. מאחלת שבעז"ה תראו ברכה בקשר. 
אני שומעת גם שיש לכם התמודדות לא פשוטה. התמודדות זו היא התמודדות של רבים, אתם לא לבד. 
שמירת מרחק פיזי עד החתונה – זה דבר נפלא ומאתגר עד מאד. זוהי אחת ההתמודדויות הגדולות של הדור שלנו, ואולי של כל הדורות.
אז אומר שוב, אתם לא לבד!

את שואלת איך אפשר לתקן?
עצם העובדה שאת מרגישה חוסר נוחות עם המצב ורצון לתקן זהו הצעד הראשון בתיקון. זהו צעד משמעותי. אני מתפעלת מן הכנות שלך ומן הרצון לשנות ולתקן. זה ממש לא מובן מאליו. 

אז לשאלתך – איך אפשר לחזור בתשובה, אתחיל ואומר שבעצם כבר התחלת.
כך מסביר הרמב"ם שתהליך התשובה מתחיל בהכרת החטא, וידוי – כלומר להודות בכך שיש חטא, מפנייתך ברור שאת מבינה שיש בעיה, ומודה בכך.

אך כיצד נמשיך בתהליך?
השלב הבא בתהליך התשובה הוא הקבלה לעתיד, ההחלטה לעשות שינוי. גם בעניין זה ניכר בשאלתך שאת שואפת לשנות ולתקן, ולקבל לעתיד. 
עכשיו האתגר הגדול הוא לעשות את השינוי בפועל. על מנת לעשות שינוי בפועל, ישנם כמה מרכיבים שבעיני מאד משמעותיים שיסייעו בתהליך, וללא מרכיבים אלו יהיה קשה מאד לעשות שינוי.

1. תיאום ציפיות – אם בן הזוג שלך איתך בשאיפה לתקן ולעבור שינוי, יהיה הרבה יותר פשוט לעבור שינוי. אם הוא עוד לא איתך בזה – האתגר גדול יותר. אני ממליצה לך לפתוח את הנושא אתו. להסביר כמה הדבר חשוב לך ולחשוב אתו יחד כיצד אתם מגיעים למטרות שתציבו לעצמכם.

2. אמונה ביכולת לשנות – לעיתים אנו מונעים מעצמנו לעשות שינוי בגלל שאנו לא מאמינים שהשינוי אפשרי. אני מחזקת את ידייך, את ידי שניכם ואומרת בפה מלא –  זה אפשרי! אפשר לשמור, אפשר לעשות שינוי. זה לא קל, אבל זה אפשרי! (מניסיון של ליווי זוגות רבים שרצו לעשות את השינוי הזה – והצליחו.)

3. להתפלל – ממליצה ממש להתפלל על כך שתצליחו לשנות. זה ממש עוזר…

4. לא להתייאש! לפעמים מתחילים, ונופלים. אחרי שנופלים חשוב לקום! לא להתייאש!

אם תרצי להרחיב את הדיבור בעניין תהליך כניסה לשמירת ההלכה בתחום הזה – כדאי לפנות אלינו להמשך קשר.

מאחלת לך המון ברכה הצלחה, המון כוחות, ואמונה.

מחזקת את ידיכם,
חזקו ואמצו.

רחל.

איך להתמודד עם קושי זוגי בשמירת שבעה נקיים?

לרבנית/לרב שלום.
אני מבקש לשאול על תחום שמירת שבעה נקיים.
לאחר לימוד הנושא אני חש שנעשית פה טעות גדולה. כולם מתבססים על תקנת רבי זירא, שמובאת כקבלה של בנות ישראל, אבל זה ללא כל ציטוט או מקור או הקשר של בנות ישראל. 

זה כבר קצת מחשיד בעיניי וכל הפוסקים אחריו נסמכים על קביעה זו שלו. וכל כך למה? כדי להרחיק עוד? כי חוששים שייכשלו בדאורייתא? הרי בכל מקרה סומכים על בדיקתה של האישה, אז למה לא פשוט לסמוך עליה בלי זה? גם בדיני שבת יש בלי סוף דאורייתא ולא הוסיפו לנו גדר על גדר על גדר. 

ומה יוצא מזה? שבשבוע שהחשק של אשתי גבוה יותר, אנחנו אסורים. ובשבוע לפני הווסת החשק כל כך נמוך שאין על מה לדבר ומכאן והלאה יש תחרות בזמן מאוד קצוב בין כוח וחשק ומשימות בית ועבודה וכו'. 

ורוצים שהקשר הפיזי בין בני הזוג יהיה גם למטרת פוריות, וגם לקרבה זוגית. אבל כשכל המעמסה הזו מוטלת על בערך פעם וחצי בחודש שנשאר כוח, איך אפשר להגיע לזה בלי מתחים- הן למקום של הפוריות והן למקום של הקרבה הזוגית? ואז מה? נוצרים פערים גדלים והולכים בין המקום המיני של הגבר לזה של האישה. והיום גם ככה המערכת הזוגית מאותגרת כל כך מבחוץ בעולם האמיתי ובעולם הוירטואלי, ובמקום לפתוח כמה שיותר בפנים, משאירים עם מגבלות מיותרות. 

ומצד שני, לזוגות לא דתיים, כיוון שיודעים שהשמירה שלהם בסיסית, מתירים להם רשמית הרבה יותר. וממילא מה יוצא? מי שרוצה להגדיר עצמו נאמן להלכה, כובל ומצמצם מאוד את הזוגיות והמיניות שלו ומקבל תחושה אמיתית שלהיות הלכתי פוגע בו ובזוגיות שלו, במקום שיהיה ההיפך. 

אשמח מאוד לשמוע את תשובתכם בעניין. אני מרגיש שלא מעיזים לדבר על זה וכבר לפני עשור שאלתי חבר רב בנושא והוא ענה לי בצורה לקונית כל כך ולא נתן מענה.
תודה רבה

 

תשובה

שלום לך

דבריך נוגעים ללב.

אני קוראת בהם שוב ושוב ומרגישה את הכאב והתסכול שמהדהדים בכתיבה.

צר לי לשמוע גם על התחושה שאין אומץ לדבר ולתת מענה. אני תקוה שבדברים שאכתוב להלן אצליח לכונן שיח שמבוסס על הקשבה והבנה. 

השאלה ששאלת מורכבת מכמה חלקים. ברשותך, אנסה להפריד בין החלקים.

  1. תקנת שבעה נקיים נראית כחסרת ביסוס הלכתי
  2. תקנת שבעה נקיים נתפסת כמבוססת על חוסר אמון וחשש מכשלון בדין תורה 
  3. תחושה לפיה דווקא בדיני נידה העולם ההלכתי מחמיר בהוספות שמקורן בדרבנן, זאת בהשוואה לשדות הלכתיים אחרים (שבת)
  4. המחיר הזוגי כבר אותו אתה מרגיש שאתה משלם, ובפרט כשישנם אתגרים נוספים שיש להתמודד עמם
  5. הפער בין האמירה ההלכתית שמופנית לשומרי הלכה לבין היתרים שמתאפשרים דווקא למי שאינו מקבל עולה של הלכה במלואה

אני רואה מכנה משותף מסוים בין כל הטענות הנ"ל והוא התחושה שמשהו כאן אינו כפי שהוא צריך להיות.

שיש דרישה הלכתית קשה מאד ולא ברורה ההצדקה למאמץ הזה, אם מבחינת התוקף ההלכתי, אם מבחינת הבנת ההיגיון לפיו גובשה המסקנה ההלכתית. במילים אחרות, חסר כאן איזה "למה" שיאפשר לנו לשאת כל "איך".

אני רוצה להתייחס לנקודות העולות מהחלק הראשון של דבריך.

  1. בנות ישראל קבלו על עצמן- 

רבות נכתב על ההשתלשלות ההלכתית של דיני הנידה והזבה (מזמינה אותך לעיין בתשובה שכתבה לפני כמה שנים הרבנית תרצה קלמן  כאן.) המקור לביטוי "בנות ישראל קבלו על עצמן" נמצא בגמרא במסכת ברכות ל"ה : וכן בנידה ס"ו. ביטוי זה מיוחס לרבי זירא ומשמעותו שההאחדה של דיני הנידה קדומה לתקופת האמוראים ובחלקה קדומה גם לתקופת התנאים והיא שייכת לרבדים המוקדמים ביותר של התורה שבעל פה. הוי אומר, רבי זירא מוצג בגמרא כמי שמשקף מציאות שכבר נוהגת בפועל ולא כמחולל השינוי. הגמרא מתייחסת להחלת דין הזבה על כל המקרים כ"הלכה פסוקה". 

  1. חשש לכשלון בדיני תורה.

הטור כותב ביחס למעבר מדין התורה לקיום דברי חכמים כך-

"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה: " (טור יו"ד הלכות נידה סימן קפ"ג)

 

החשש לטעות בדין התורה אינו נובע מחוסר אמון בכנותם של האנשים והנשים שומרי ההלכה אלא מהבנה שיש קושי גדול ליישם את דין התורה במציאות ולהפריד בין מקרי הנידה למקרי הזיבה. ההגדרות של מושג ה"זבה" אינן מוחלטות ורבו המחלוקות בענין זה. לכל השיטות ניתן להניח שנשים רבות יהיו בחלק מן המחזורים החודשיים שלהם נידות ובחלקם זבות. המשמעות היא שאשה שסבורה לטבול ביום השביעי לתחילת הדימום, כדין הנידה בתורה, עשויה להמצא טובלת הרבה טרם זמנה. בין מפני שחל עליה מהתורה דין זבה ובין מפני שחישוב שבעת הימים לא תמיד מתחיל ביום הראשון לדימום אותו ראתה האישה. ללא קיום דין הזבה על כל הנשים יש סבירות גבוהה מאד לטעות ולא להצליח לקיים את דין התורה עצמו.

 

  1. בין נידה דאורייתא לכשרות דאורייתא

הבנה זו הביאה את התורה שבעל פה להחיל דין אחד מהתורה- את דין הזבה – על כל המקרים ולא להמשיך ולהפריד בינהם. אין מילים לתאר עד כמה שינוי זה הוא דרמטי באופן בו אנו חווים את ההתמודדות עם הלכות טהרת המשפחה. בשנים האחרונות, כשהאוירה התרבותית שאנו חיים בה מאפשרת שיח בנושאים אלו יש הרבה יותר מודעות לקושי העצום שיש בשמירת ההלכה כלשונה. יחד עם זה, ומתוך התפיסה לפיה ההנחה שמדובר בעוול הלכתי ובמציאות שקשה להבין איך הגענו אליה, מחריפה את הקושי, אני רוצה להתבונן במהלך שעשתה ההלכה ביחס לשבעה נקיים בהקשר רחב יותר ובהשוואה לשדות הלכתיים נוספים. אני סבורה שמבט כזה עשוי לקרב אותנו להבנה כיצד נתרחקנו מדין התורה.

כאשר אנו קוראים את הפסוקים ומבינים שלפחות בחלק מהמקרים כתוב בתורה שניתן לטבול ביום השביעי לדימום, אנו תמהים בצדק מה ראו חכמים להקשות כל כך על מימוש הזוגיות בטהרה ולחייב המתנה של שבעה ימי איסור נוספים בכל מחזור. 

 

אבל המשפט שכתבת בשאלתך "גם בדיני שבת יש דאוריתא בלי סוף ולאט הוסיפו לנו גדר" חידד אצלי את ההבנה שיש פער בין החויה שלנו כשומרי הלכה לבין ההשתלשלות ההלכתית עצמה.

דיני שבת כפי שנפסקו להלכה בשולחן ערוך רחוקים מהכתוב בתורה.

התורה צוותה שלא לבער אש ולא לעשות מלאכה, חכמים למדו ממנה על ל"ט מלאכות ותולדותיהן והפוסקים הרחיבו את יישומן במציאות בפרטים רבים מאד מאד. הפער בין דין התורה להלכה הוא עצום. עם זאת, קל לנו יותר לקבלו מפני שהדעת נותנת שריבוי ההלכות הוא המעניק לשבת את צביונה המיוחד, וכן מפני שבניגוד להלכות טהרת המשפחה המחיר של הלכות שבת אינו כבד כל כך.

בהלכות בשר בחלב, הפער בין צווי התורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", לקביעה שדין זה חל על כל תערובת בשר וחלב עד כדי המתנה בין ארוחה בשרית לחלבית גדול עוד יותר. 

 

אני חושבת שהמבט הרוחבי הזה מאפשר להבין שההלכה היא תורה שבעל פה ושלא ניתן בשום שדה הלכתי להחזיר אותה לחפיפה מלאה עם פסוקי התורה שבכתב. 

ועדיין, גם אם אמירה זו מבהירה לי שאין כאן איזו החמרה מיוחדת בדינים הקורים באישות בדווקא, עדיין ברור לגמרי שהקושי הוא גדול מאד. לא דומה המחיר הנדרש מאיתנו בשמירה על הלכות כשרות לזה שקשור במגבלות על הבעת הקשר האינטימי ביותר שבזוגיות. 

 

  1. כמי שרואה עצמה מחוייבת להלכה ומאמינה בה, אני הייתי מתמקדת בנקודה הרביעית בדבריך.

המחיר הזוגי של מיעוט הימים בהם ניתן לממש את המגע.

בתקופות בהם המחזור מגיע כל חודש נוצר מצב מאד מתיש של תקופות איסור תכופות ומשך זמן קצר מאד של ימים מותרים (שבועיים)

יש נשים שבוחרות להשתמש בהורמונים על מנת לרווח את משך הזמן שבין ימי הדימום. ישנם גם אמצעי מניעה שלחלק מהנשים יוצרים רווחים גדולים בין דימומים.

יישנם זוגות שימי ההיתר שלהם קצרים מאד ואין בהם אפילו שבועיים. זה מצב מאד בעייתי. לעתים קרובות הוא נובע מהחמרה שמעבר לדרישת ההלכה . אם ימי האיסור נמשכים למעלה מ12-13 ימים, אני ממליצה על ייעוץ פרטי עם יועצת הלכה.

אפשרות אחרת היא לנסות ליצור מציאות מיטיבה יותר בצד השני של המטבע. אתה כותב שהחשק המיני יורד בשבוע  אחרון שלפני המחזור, ושבשבוע היחיד שנותר עדיין ישנם חסמים שקשורים לתחרות בין כח לחשק. התחרות הזו, והניסוח הזה, מוכרים לרבים ומייצגים את האתגרים שניצבים בפני זה זוגיות בתקופה עמוסה. עם זאת יש כאן מרחב שיש בתוכו בחירה ויכולת לעצב את מציאות חיינו באופן שיטיב עימנו יותר. בחירה להשקיע במרחב הזוגי בימי ההיתר תפחית מעט מהתסכול שסביב עצם קיומם של ימים מותרים וימים מוגבלים ותאפשר חוויה נינוחה יותר. 

  1. לגבי הפער בין התשובות הנאמרות בריש גלי גבי שבעה נקיים לבין פסיקות לבעלי תשובה וכו'-

כנראה שבעידן של רשתות חברתיות אין יותר פסיקה פרטית שהיא באמת פרטית. אנו זקוקים לשקיפות כדי שניתן את אמוננו, ובלעדיה נוצרים תסכול וחוסר אמון. כאשר באים בפני הרב או הרבנית אנשים ששאלתם היא מהי עמדת ההלכה, יש לומר להם את ההלכה, מפני שזה מה שהם שאלו. לכל הדעות ההלכה מחייבת לספור שבעה נקיים עד הטבילה ולהימנע מכל מגע עד הטבילה. 

לעומת זאת, כאשר באים בפנינו אנשים שלא קבלו על עצמם עול מצוות באופן מלא או שנמצאים בתהליך וברצון להתקרב להלכה אך כרגע אינם חלק ממנה יתכן ויקבלו מענה שאינו שלם הלכתית אך הוא מכוון לשמירה חלקית. זאת מתוך הנחה שהיא עדיפה מכלום ושהיא יכולה להוות פתח להתקדמות בשלב מאוחר יותר. חשוב בעיניי שהשואלים יהיו מודעים לחלקיות הזו. השמירה החלקית אינה ההלכה, אלא שלב ביניים בדרך אליה, והעובדה שיש אנשים שנמצאים עדיין בשלבי הביניים אינה מעידה על קיומה של "הלכה לחילונים" שמקלה יותר.

 

אני רוצה לשתף אותך בחויה שלי ולומר שלא קל לי לכתוב את התשובה הזו. אני יודעת שאין בה מענה מלא למצוקתך. איני רוצה ליצור תמונה כאילו הדרישה ההלכתית היא האופטימלית ואם רק נקיימה במלואה יעלם כל קושי אחר (שים לב למילותיו של הטור שהבאנו קודם- האיחוד בדין הגיע כש"רבו הגלויות ותכפו הצרות וכו'" זה לא רק תיאור הסטורי. זה רקע שמשקף עגמת נפש מהמצב בו ימי ההיתר מוגבלים כל כך.)

אני מסתייגת מהתמונה הוורודה שמצטיירת לעתים בהדרכה של כלות וחתנים לפיה "שבועיים שבועיים" זה מתכון לחידוש התשוקה.

המחוייבות העמוקה שאני חשה כלפי ההלכה על כל פרטיה אינה נובעת מהערכה שכך מציאות חיי החיצונית תהיה טובה יותר, אלא מאמונה שדבר ה' בעולם מתגלם בדרישותיה המעשיות של ההלכה כפי שעוצבה לאורך הדורות.

מצרפת לך  פסקה אהובה עלי מכתבי הרב סולוביציק בה מתייחס  הרב למאמץ הכרוך בכפיפות להלכה של היכולת למימושה של האהבה, אפילו בתוך מסגרת הנישואין. אולי תהיה עבורך ועבור רעייתך לעזר בהתמודדות שלכם.

 

 הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "אברהם העברי", חמש דרשות, עמוד 65

המדרש ורש"י, על הפסוק "בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים", מתארים יפה את הכשרון של היהודי לפעול פעמים רבות נגד הכח הבלתי מוגבל של תאוותו הטבעית. הרי חתן נכנס לחופה, לבו מתגעגע לחופה ולחיבת חיתוניו. בא להזדקק לה, אמרה לו: טיפת דם כחרדל ראיתי. הרי הופך פניו לצד אחר, ולא נשכו נחש ולא עקרב עוקצו, הוי 'סוגה בשושנים'.

מה מכריח את הנער הצעיר לפרוש מכלתו, אליה הוא נמשך כל כך – כח חיצוני, סכנה פיסית? לא. מי יאשים אותו אם יחטא? מי יבקר אותו אם לא יוכל להתגבר על יצרו? מי בכלל ידע מזה? כל הדרמה הזאת מתרקמת בחדרי-חדרים, באישון לילה. לא מחיצת ברזל חוסמת בעדו, אלא ערוגה של שושנים. עליו רק לדרוס על הערוגה ולרמוס את השושנים. אולם הגבורה המיוחדת שנמצאת בכל יהודי מונעת בעדו מלעשות מעשה פראי – לרמוס פרחים רעננים ויפים שאין ביכולתם להתגונן ואינם יכלים להתאונן נגד מישהו. זהו הירואיזם שקט, גבורה אילמת שאין שרים עליה. למרות זה, הגבורה של הנער הצעיר עולה על גבורת אלכסנדר מוקדון ונפוליאון.

 

מאחלת לכם כל טוב, ואשמח להמשיך לעמוד לרשותכם, זיוית ברלינר