האם ניתן לעלות לקבר שני ההורים ביום אחד?
שאלה:
הורינו נפטרו בחודש אלול (ז', כח')
במשפחה בכל שנה מתקיים דיון על מועד העלייה לקבר. יש הסוברים שיש לעלות בשני התאריכים גם במחיר שלא יגיעו רבים, וכך היא ההלכה לדעתם. ויש הסוברים שמועד אחד משותף ברוב משפחתי מכובד יותר ויש להעדיף אזכרה אחת שתכלול גם נכדים למען ילמדו בדורות הבאים.
מהי דעת ההלכה בעניין?
תשובה:
שאלתכם מטרידה לא מעט משפחות לאחר שעוברות שנים מהפרידה מהיקרים לנו. המשפחה גדלה, החיים ממשיכים ומטבעו של עולם האבלות הראשונית הולכת ונחלשת, כפי שאמרו חז"ל – "גזרה על המת שישתכח מן הלב" (פסחים נ"ד, ע"ב). עם זאת, מאד חשוב לנו לשמר את זכרם של יקירינו מנוחתם עדן, במיוחד באופן רשמי בימי השנה לפטירתם, ולהעביר את מורשתם לדורות הבאים.
חשוב לדעת שעצם העלייה לקבר היא מנהג ישראל ולא חובה הלכתית, ולמעשה הרבה מענייני "יום השנה" (יארצייט) הם מנהגים מאוחרים ויש לגביהם גישות שונות.
הטעם העיקרי לציון יום הפטירה על מנהגיו השונים הוא על מנת ש"החי יתן אל לבו". לנוכח סופיותם של החיים והגעגועים ליקירינו, נקבל על עצמנו להיות יותר טובים בעולם הזה.
יש הרואים במנהגי האזכרה גם תיקון ונחת לנשמתו של הנפטר. כאשר מתאספים ועוסקים בתורה ונותנים צדקה לזכרו, יש לנשמתו מעין "עליית מדרגה" בעולמות העליונים והנשמה כביכול הולכת שם "מחיל אל חיל". (ראו למשל דברי האר"י ז"ל בהרחבות)
במקרה של הורים, יש גם דין כיבוד הורים שאינו נגמר עם המוות – "תנו רבנן: מכבדו בחייו ומכבדו במותו" (קידושין לא, ע"ב), והדרך לכבד את ההורים לאחר מותם היא להנכיח אותם בשגרה שלנו, לספר בחכמת חייהם ובהנהגותיהם הטובות.
מנהגים שונים –
במסורת ישראל, התפתחו מנהגים וטקסים שונים על מנת לזכור את מתינו ביום פטירתם, ובהם: אמירת קדיש, עלייה לתורה, אשכבה, הדלקת נר נשמה, סעודת מצווה, הקדשות לזיכוי הרבים ועוד.
על כל פנים, תמיד טוב להרבות בנתינת צדקה ובלימוד תורה, ובעיקר אם יש בידינו לומר דברים שלמדנו מפי הנפטרים. "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות צ"ז, ע"א) – מה המשמעות של השפתים הדובבות בקבר? לכאורה, אם מה שהשאירו אחריהם עדיין נוכח בעולם, אז גם הם עוד ממשיכים להתקיים ולנוע בתודעתנו. הדבר נכון לא רק על תלמידי חכמים, אלא בוודאי יש מה לספר בשם כל אדם ולקבל השראה מכל אחד.
לשאלתכם לגבי עלייה לקבר –
נראה שאם אין אפשרות לכנס את המשפחה ברוב-עם ובמניין, פעמיים באותו החודש – מוטב לחבר את האזכרות ולקיימן יחד.
אני רואה מספר עקרונות היכולים לחזק גישה זו –
- המנהג לעלות לקבר בדיוק ביום הפטירה יכול להידחות, כמו במקרים הרבים שהתאריך חל בשבת או בחגים, ויש שנוהגים לא לעלות בראש חודש או בכל חודש ניסן שהוא חודש של גאולה, ובכל המקרים הללו נוהגים בפשטות להקדים (או לאחר).
- אפילו בשעת הקבורה עצמה, שיש בה מצווה מדאורייתא שלא להלין את המת, יש מצבים בהם משהים את המתים לכבודם שלהם – "הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו" (משנה סנהדרין ו, ה) והשולחן ערוך מוסיף שדוחים גם כדי שיבואו קרובים ללוותו או על מנת להביא מקוננות (שו"ע, יו"ד שנז). ואמנם נוהגים לחכות עם הקבורה עד שיתאספו קרובי המשפחה המצויים במרחק. כלומר, ההלכה מעדיפה את ערך ההתאספות המכובדת לליווי המת על פני קבורה בזמנה, קל וחומר לענייננו כשמדובר במנהג.
- בקביעת לוח השנה ההיסטורי אנו רואים מצבים של ריכוז תאריכי אבלות ליום אחד – "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב" (משנה תענית ד, ו) התלמוד הבבלי אף מוסיף שבקיעת חומות העיר בימי בית ראשון אירעה בט' בתמוז, אך צירפו את התאריך הזה ליז' בתמוז, שבו נפרצו החומות בימי בית שני (תענית כח, ע"ב). הדברים מבטאים עקרון לפיו לא מרבים לשבץ את לוח השנה בימי אבל ותענית, ומאחדים אירועים סמוכים.
ואם מחברים, לאיזה תאריך כדאי לחבר?
יש הטוענים שרצוי להקדים לתאריך המוקדם מבין השניים, אך נדמה לי כי מוטב לקבוע שנה אחת בתאריך זה ושנה אחת בתאריך זה, וכך לכבד את זכר שניהם בצורה שווה.
ומה באשר לשאר מרכיבי האזכרה?
את כל שאר סימני יום-השנה הנהוגים במשפחתכם ואינם דורשים התכנסות, יש להקפיד לבצע איש איש במקומו ובקהילתו בתאריך המדויק של כל אחד מההורים, וכך בוודאי לגבי אמירת הקדיש.
לסיכום,
נראה שיש להעדיף אזכרה אחת מכובדת עם רוב מניין של הילדים והנכדים, על פני שתי אזכרות חסרות. כל זאת כמובן כאשר זה מקובל על כל בני המשפחה ולא גורם למחלוקות. אין ספק שעקרון-העל גם בעניין זה הוא שלום-בית בין האחים, וזה מה שהיו ההורים חפצים ממקום שבתם בשמיים.
בברכת "מחיה מתים אתה, רב להושיע"
תמר ביטון
מקורות להרחבה:
כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים לנשמתן טובה ומטיבים להם באותו ענין, וגם כשמבקשים עליהם הם מתפללים על החיים. וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות. (ספר חסידים, סימן תשי)
כמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה, ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה… (זוהר שלח-לך, תרגום)
יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה', מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו למשל, לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בחלוקת ספרים וכיוצא, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, הכל נזקף לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה, מחיל אל חיל. (בשם האר"י ז"ל)