איך להתמודד עם קושי זוגי בשמירת שבעה נקיים?
לרבנית/לרב שלום.
אני מבקש לשאול על תחום שמירת שבעה נקיים.
לאחר לימוד הנושא אני חש שנעשית פה טעות גדולה. כולם מתבססים על תקנת רבי זירא, שמובאת כקבלה של בנות ישראל, אבל זה ללא כל ציטוט או מקור או הקשר של בנות ישראל.
זה כבר קצת מחשיד בעיניי וכל הפוסקים אחריו נסמכים על קביעה זו שלו. וכל כך למה? כדי להרחיק עוד? כי חוששים שייכשלו בדאורייתא? הרי בכל מקרה סומכים על בדיקתה של האישה, אז למה לא פשוט לסמוך עליה בלי זה? גם בדיני שבת יש בלי סוף דאורייתא ולא הוסיפו לנו גדר על גדר על גדר.
ומה יוצא מזה? שבשבוע שהחשק של אשתי גבוה יותר, אנחנו אסורים. ובשבוע לפני הווסת החשק כל כך נמוך שאין על מה לדבר ומכאן והלאה יש תחרות בזמן מאוד קצוב בין כוח וחשק ומשימות בית ועבודה וכו'.
ורוצים שהקשר הפיזי בין בני הזוג יהיה גם למטרת פוריות, וגם לקרבה זוגית. אבל כשכל המעמסה הזו מוטלת על בערך פעם וחצי בחודש שנשאר כוח, איך אפשר להגיע לזה בלי מתחים- הן למקום של הפוריות והן למקום של הקרבה הזוגית? ואז מה? נוצרים פערים גדלים והולכים בין המקום המיני של הגבר לזה של האישה. והיום גם ככה המערכת הזוגית מאותגרת כל כך מבחוץ בעולם האמיתי ובעולם הוירטואלי, ובמקום לפתוח כמה שיותר בפנים, משאירים עם מגבלות מיותרות.
ומצד שני, לזוגות לא דתיים, כיוון שיודעים שהשמירה שלהם בסיסית, מתירים להם רשמית הרבה יותר. וממילא מה יוצא? מי שרוצה להגדיר עצמו נאמן להלכה, כובל ומצמצם מאוד את הזוגיות והמיניות שלו ומקבל תחושה אמיתית שלהיות הלכתי פוגע בו ובזוגיות שלו, במקום שיהיה ההיפך.
אשמח מאוד לשמוע את תשובתכם בעניין. אני מרגיש שלא מעיזים לדבר על זה וכבר לפני עשור שאלתי חבר רב בנושא והוא ענה לי בצורה לקונית כל כך ולא נתן מענה.
תודה רבה
תשובה
שלום לך
דבריך נוגעים ללב.
אני קוראת בהם שוב ושוב ומרגישה את הכאב והתסכול שמהדהדים בכתיבה.
צר לי לשמוע גם על התחושה שאין אומץ לדבר ולתת מענה. אני תקוה שבדברים שאכתוב להלן אצליח לכונן שיח שמבוסס על הקשבה והבנה.
השאלה ששאלת מורכבת מכמה חלקים. ברשותך, אנסה להפריד בין החלקים.
- תקנת שבעה נקיים נראית כחסרת ביסוס הלכתי
- תקנת שבעה נקיים נתפסת כמבוססת על חוסר אמון וחשש מכשלון בדין תורה
- תחושה לפיה דווקא בדיני נידה העולם ההלכתי מחמיר בהוספות שמקורן בדרבנן, זאת בהשוואה לשדות הלכתיים אחרים (שבת)
- המחיר הזוגי כבר אותו אתה מרגיש שאתה משלם, ובפרט כשישנם אתגרים נוספים שיש להתמודד עמם
- הפער בין האמירה ההלכתית שמופנית לשומרי הלכה לבין היתרים שמתאפשרים דווקא למי שאינו מקבל עולה של הלכה במלואה
אני רואה מכנה משותף מסוים בין כל הטענות הנ"ל והוא התחושה שמשהו כאן אינו כפי שהוא צריך להיות.
שיש דרישה הלכתית קשה מאד ולא ברורה ההצדקה למאמץ הזה, אם מבחינת התוקף ההלכתי, אם מבחינת הבנת ההיגיון לפיו גובשה המסקנה ההלכתית. במילים אחרות, חסר כאן איזה "למה" שיאפשר לנו לשאת כל "איך".
אני רוצה להתייחס לנקודות העולות מהחלק הראשון של דבריך.
- בנות ישראל קבלו על עצמן-
רבות נכתב על ההשתלשלות ההלכתית של דיני הנידה והזבה (מזמינה אותך לעיין בתשובה שכתבה לפני כמה שנים הרבנית תרצה קלמן כאן.) המקור לביטוי "בנות ישראל קבלו על עצמן" נמצא בגמרא במסכת ברכות ל"ה : וכן בנידה ס"ו. ביטוי זה מיוחס לרבי זירא ומשמעותו שההאחדה של דיני הנידה קדומה לתקופת האמוראים ובחלקה קדומה גם לתקופת התנאים והיא שייכת לרבדים המוקדמים ביותר של התורה שבעל פה. הוי אומר, רבי זירא מוצג בגמרא כמי שמשקף מציאות שכבר נוהגת בפועל ולא כמחולל השינוי. הגמרא מתייחסת להחלת דין הזבה על כל המקרים כ"הלכה פסוקה".
- חשש לכשלון בדיני תורה.
הטור כותב ביחס למעבר מדין התורה לקיום דברי חכמים כך-
"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה: " (טור יו"ד הלכות נידה סימן קפ"ג)
החשש לטעות בדין התורה אינו נובע מחוסר אמון בכנותם של האנשים והנשים שומרי ההלכה אלא מהבנה שיש קושי גדול ליישם את דין התורה במציאות ולהפריד בין מקרי הנידה למקרי הזיבה. ההגדרות של מושג ה"זבה" אינן מוחלטות ורבו המחלוקות בענין זה. לכל השיטות ניתן להניח שנשים רבות יהיו בחלק מן המחזורים החודשיים שלהם נידות ובחלקם זבות. המשמעות היא שאשה שסבורה לטבול ביום השביעי לתחילת הדימום, כדין הנידה בתורה, עשויה להמצא טובלת הרבה טרם זמנה. בין מפני שחל עליה מהתורה דין זבה ובין מפני שחישוב שבעת הימים לא תמיד מתחיל ביום הראשון לדימום אותו ראתה האישה. ללא קיום דין הזבה על כל הנשים יש סבירות גבוהה מאד לטעות ולא להצליח לקיים את דין התורה עצמו.
- בין נידה דאורייתא לכשרות דאורייתא
הבנה זו הביאה את התורה שבעל פה להחיל דין אחד מהתורה- את דין הזבה – על כל המקרים ולא להמשיך ולהפריד בינהם. אין מילים לתאר עד כמה שינוי זה הוא דרמטי באופן בו אנו חווים את ההתמודדות עם הלכות טהרת המשפחה. בשנים האחרונות, כשהאוירה התרבותית שאנו חיים בה מאפשרת שיח בנושאים אלו יש הרבה יותר מודעות לקושי העצום שיש בשמירת ההלכה כלשונה. יחד עם זה, ומתוך התפיסה לפיה ההנחה שמדובר בעוול הלכתי ובמציאות שקשה להבין איך הגענו אליה, מחריפה את הקושי, אני רוצה להתבונן במהלך שעשתה ההלכה ביחס לשבעה נקיים בהקשר רחב יותר ובהשוואה לשדות הלכתיים נוספים. אני סבורה שמבט כזה עשוי לקרב אותנו להבנה כיצד נתרחקנו מדין התורה.
כאשר אנו קוראים את הפסוקים ומבינים שלפחות בחלק מהמקרים כתוב בתורה שניתן לטבול ביום השביעי לדימום, אנו תמהים בצדק מה ראו חכמים להקשות כל כך על מימוש הזוגיות בטהרה ולחייב המתנה של שבעה ימי איסור נוספים בכל מחזור.
אבל המשפט שכתבת בשאלתך "גם בדיני שבת יש דאוריתא בלי סוף ולאט הוסיפו לנו גדר" חידד אצלי את ההבנה שיש פער בין החויה שלנו כשומרי הלכה לבין ההשתלשלות ההלכתית עצמה.
דיני שבת כפי שנפסקו להלכה בשולחן ערוך רחוקים מהכתוב בתורה.
התורה צוותה שלא לבער אש ולא לעשות מלאכה, חכמים למדו ממנה על ל"ט מלאכות ותולדותיהן והפוסקים הרחיבו את יישומן במציאות בפרטים רבים מאד מאד. הפער בין דין התורה להלכה הוא עצום. עם זאת, קל לנו יותר לקבלו מפני שהדעת נותנת שריבוי ההלכות הוא המעניק לשבת את צביונה המיוחד, וכן מפני שבניגוד להלכות טהרת המשפחה המחיר של הלכות שבת אינו כבד כל כך.
בהלכות בשר בחלב, הפער בין צווי התורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", לקביעה שדין זה חל על כל תערובת בשר וחלב עד כדי המתנה בין ארוחה בשרית לחלבית גדול עוד יותר.
אני חושבת שהמבט הרוחבי הזה מאפשר להבין שההלכה היא תורה שבעל פה ושלא ניתן בשום שדה הלכתי להחזיר אותה לחפיפה מלאה עם פסוקי התורה שבכתב.
ועדיין, גם אם אמירה זו מבהירה לי שאין כאן איזו החמרה מיוחדת בדינים הקורים באישות בדווקא, עדיין ברור לגמרי שהקושי הוא גדול מאד. לא דומה המחיר הנדרש מאיתנו בשמירה על הלכות כשרות לזה שקשור במגבלות על הבעת הקשר האינטימי ביותר שבזוגיות.
- כמי שרואה עצמה מחוייבת להלכה ומאמינה בה, אני הייתי מתמקדת בנקודה הרביעית בדבריך.
המחיר הזוגי של מיעוט הימים בהם ניתן לממש את המגע.
בתקופות בהם המחזור מגיע כל חודש נוצר מצב מאד מתיש של תקופות איסור תכופות ומשך זמן קצר מאד של ימים מותרים (שבועיים)
יש נשים שבוחרות להשתמש בהורמונים על מנת לרווח את משך הזמן שבין ימי הדימום. ישנם גם אמצעי מניעה שלחלק מהנשים יוצרים רווחים גדולים בין דימומים.
יישנם זוגות שימי ההיתר שלהם קצרים מאד ואין בהם אפילו שבועיים. זה מצב מאד בעייתי. לעתים קרובות הוא נובע מהחמרה שמעבר לדרישת ההלכה . אם ימי האיסור נמשכים למעלה מ12-13 ימים, אני ממליצה על ייעוץ פרטי עם יועצת הלכה.
אפשרות אחרת היא לנסות ליצור מציאות מיטיבה יותר בצד השני של המטבע. אתה כותב שהחשק המיני יורד בשבוע אחרון שלפני המחזור, ושבשבוע היחיד שנותר עדיין ישנם חסמים שקשורים לתחרות בין כח לחשק. התחרות הזו, והניסוח הזה, מוכרים לרבים ומייצגים את האתגרים שניצבים בפני זה זוגיות בתקופה עמוסה. עם זאת יש כאן מרחב שיש בתוכו בחירה ויכולת לעצב את מציאות חיינו באופן שיטיב עימנו יותר. בחירה להשקיע במרחב הזוגי בימי ההיתר תפחית מעט מהתסכול שסביב עצם קיומם של ימים מותרים וימים מוגבלים ותאפשר חוויה נינוחה יותר.
- לגבי הפער בין התשובות הנאמרות בריש גלי גבי שבעה נקיים לבין פסיקות לבעלי תשובה וכו'-
כנראה שבעידן של רשתות חברתיות אין יותר פסיקה פרטית שהיא באמת פרטית. אנו זקוקים לשקיפות כדי שניתן את אמוננו, ובלעדיה נוצרים תסכול וחוסר אמון. כאשר באים בפני הרב או הרבנית אנשים ששאלתם היא מהי עמדת ההלכה, יש לומר להם את ההלכה, מפני שזה מה שהם שאלו. לכל הדעות ההלכה מחייבת לספור שבעה נקיים עד הטבילה ולהימנע מכל מגע עד הטבילה.
לעומת זאת, כאשר באים בפנינו אנשים שלא קבלו על עצמם עול מצוות באופן מלא או שנמצאים בתהליך וברצון להתקרב להלכה אך כרגע אינם חלק ממנה יתכן ויקבלו מענה שאינו שלם הלכתית אך הוא מכוון לשמירה חלקית. זאת מתוך הנחה שהיא עדיפה מכלום ושהיא יכולה להוות פתח להתקדמות בשלב מאוחר יותר. חשוב בעיניי שהשואלים יהיו מודעים לחלקיות הזו. השמירה החלקית אינה ההלכה, אלא שלב ביניים בדרך אליה, והעובדה שיש אנשים שנמצאים עדיין בשלבי הביניים אינה מעידה על קיומה של "הלכה לחילונים" שמקלה יותר.
אני רוצה לשתף אותך בחויה שלי ולומר שלא קל לי לכתוב את התשובה הזו. אני יודעת שאין בה מענה מלא למצוקתך. איני רוצה ליצור תמונה כאילו הדרישה ההלכתית היא האופטימלית ואם רק נקיימה במלואה יעלם כל קושי אחר (שים לב למילותיו של הטור שהבאנו קודם- האיחוד בדין הגיע כש"רבו הגלויות ותכפו הצרות וכו'" זה לא רק תיאור הסטורי. זה רקע שמשקף עגמת נפש מהמצב בו ימי ההיתר מוגבלים כל כך.)
אני מסתייגת מהתמונה הוורודה שמצטיירת לעתים בהדרכה של כלות וחתנים לפיה "שבועיים שבועיים" זה מתכון לחידוש התשוקה.
המחוייבות העמוקה שאני חשה כלפי ההלכה על כל פרטיה אינה נובעת מהערכה שכך מציאות חיי החיצונית תהיה טובה יותר, אלא מאמונה שדבר ה' בעולם מתגלם בדרישותיה המעשיות של ההלכה כפי שעוצבה לאורך הדורות.
מצרפת לך פסקה אהובה עלי מכתבי הרב סולוביציק בה מתייחס הרב למאמץ הכרוך בכפיפות להלכה של היכולת למימושה של האהבה, אפילו בתוך מסגרת הנישואין. אולי תהיה עבורך ועבור רעייתך לעזר בהתמודדות שלכם.
הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "אברהם העברי", חמש דרשות, עמוד 65
המדרש ורש"י, על הפסוק "בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים", מתארים יפה את הכשרון של היהודי לפעול פעמים רבות נגד הכח הבלתי מוגבל של תאוותו הטבעית. הרי חתן נכנס לחופה, לבו מתגעגע לחופה ולחיבת חיתוניו. בא להזדקק לה, אמרה לו: טיפת דם כחרדל ראיתי. הרי הופך פניו לצד אחר, ולא נשכו נחש ולא עקרב עוקצו, הוי 'סוגה בשושנים'.
מה מכריח את הנער הצעיר לפרוש מכלתו, אליה הוא נמשך כל כך – כח חיצוני, סכנה פיסית? לא. מי יאשים אותו אם יחטא? מי יבקר אותו אם לא יוכל להתגבר על יצרו? מי בכלל ידע מזה? כל הדרמה הזאת מתרקמת בחדרי-חדרים, באישון לילה. לא מחיצת ברזל חוסמת בעדו, אלא ערוגה של שושנים. עליו רק לדרוס על הערוגה ולרמוס את השושנים. אולם הגבורה המיוחדת שנמצאת בכל יהודי מונעת בעדו מלעשות מעשה פראי – לרמוס פרחים רעננים ויפים שאין ביכולתם להתגונן ואינם יכלים להתאונן נגד מישהו. זהו הירואיזם שקט, גבורה אילמת שאין שרים עליה. למרות זה, הגבורה של הנער הצעיר עולה על גבורת אלכסנדר מוקדון ונפוליאון.
מאחלת לכם כל טוב, ואשמח להמשיך לעמוד לרשותכם, זיוית ברלינר