האם מותר לי ולידיד לא-יהודי למסוק זיתי שביעית?
בשנים האחרונות בעונה הזו אני מסתובבת עם מכר פלסטיני ביישוב שלי למסוק זיתים (חלק מעצי הפקר, חלק של המועצה וחלק בגינות של תושבי היישוב שנתנו הסכמה). הוא היה מכין שמן ונותן לי חלק מההקבוקים.
האם נוכל לעשות זאת השנה? אם כן איך? ומה לגבי שנה הבאה כשהיבול הוא של שמיטה?
תשובה
התורה מציינת ארבע מלאכות האסורות בשמיטה: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה. מדובר במלאכות של הצמחת יבול (זריעה, זמירה) ומלאכות של איסופו (קצירה, בצירה). כמו כן, המלאכות כוללות את הצומח החד-שנתי (זריעה, קצירה) ואת הרב-שנתי (זמירה, בצירה). לפיכך, נאסרו עלינו כל המלאכות המצמיחות יבול והאוספות אותו. לענייננו, הבציר הוא פעולת איסוף יבול, ולכן הוא אסור.
אולם, התורה הדגישה שיש היתר ואף מעלה באכילת פירות השביעית, ולכן לא יתכן שאסור לבצור אותם בכלל. מסיבה זו פירשו חכמים שהאיסור הוא "לבצור כדרך הבוצרים" – באופן ובכמות תעשייתיים ומסחריים. האיסור נועד להרחיקנו מתחושת בעלות על הארץ, ולא למנוע מאיתנו את ההנאה מפירותיה הטובים והקדושים בקדושת שביעית.
בקשר לפירות השנה הנוכחית, מדובר ביבול שישית שאין בו קדושת שביעית או איסוריה, ולכן את יכולה להמשיך כפי שנהגת בשנים הקודמות.
בקשר לשנה הבאה אקדים ואומר, שביבול השביעית ישנו איסור על קטיף פירות בכמות מסחרית, אף ליהודים (מפני שזה מבטא דרך בעלות), והכמות המותרת להביא מן השדות הביתה היא, כפי שמקובל בעת עריכת קניות – כמות פירות המספיקה לכמה ימים. בזיתים, שמיועדים לייצור שמן, מותר לקטוף כמות פרי המספיקה להפקת חמישה כדי שמן (משנת שביעית פ"ה, מ"ז, רמב"ם שמיטה ויובל, פ"ד, הכ"ד). כמו כן יהיה עליך להפקיר את התוצרת העודפת בזמן הביעור – זמן כילוי אותם הפירות מן השדות (מכילתא דרשב"י שמות כג, יא). הפקרת הפירות פירושה הנחת הפירות ברשות הרבים, ופרסום הוויתור שלך על הבעלות, כך שכל הרוצה יוכל לקחת מהם.
לגבי פירות השביעית שיגדלו בשנה הבאה, יש לבדוק גם האם מותר לתת אותם לגוי.
התורה מצווה (ויקרא כה, ו): "וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ", והמדרש (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ז) מונה את האנשים הרשאים לאכול מפירות שביעית: ולשכירך – מן הגוי, ולתושבך – מן הגוי, הגרים עמך – לרבות את האכסניא. כלומר, שכיר גוי וגר תושב, וכן אורח, שמזונותיו על בעל הבית.
בעקבות זאת במסכת שביעית (פ"ה הכ"א במהדורת ליברמן) מונה התוספתא את רשימת הרשאים לאכול מפירות שביעית: אכסנאים (אורחים), אריסים ופועלים קבועים. אך היא אוסרת על סתם גויים ופועלים יומיים לאכול מן הפירות הללו. מכאן מובן, שרק כאשר נכנס הגוי לביתו ולרשותו של האדם היהודי, הוא מותר באכילתם, כאשר האחריות על מזונותיו מוטלת על היהודי .
ישנן שתי סיבות אפשריות לאיסור זה:
• הגוי אינו מצווה על שמירת הפירות, ועלול להשחית אותם באופן שאסור בפירות שביעית, ולא להקפיד על קדושתם (ר"ש משנץ ורא"ש על משנת שביעית פ"ו, מ"ה, פירוש ראב"ד לספרא בהר פרשה א פרק א אות ט, מקדש דוד הלכות שביעית סימן מז, ערוך השולחן שמיטה סימן כ"ד סכ"ה).
• ישנה בפירות שביעית קדושה מצד עצמם, והם מיועדים לאכילת עם ישראל בלבד. באופן דומה ישנה קדושה בתרומה, כאשר עבדיו של הכהן רשאים באכילתה כבני ביתו. מעין זה כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה, הי"ג) בנוגע לאריס: "הרי הוא כאנשי ביתו, ומאכילין אותו" כך משמע באופן דומה לגבי הוצאת תרומה לחו"ל (רמב"ם הלכות תרומות פ"ב, הי"ז, וכן בשו"ת מהרי"ט חלק א סי' מג).
מן הצד השני, יש שמסייגים את האיסור, ומגבילים אותו רק למקרה מסויים של פריעת חוב באמצעות הפירות הללו, שזהו שימוש מסחרי בפירות שביעית (ערוך השולחן שמיטה ויובל סי' כד ס"ד). דברי הרב אוירבך מחולקים, הוא מתיר להאכיל גוי בפירות שביעית כשם שמותר להאכיל את האורחים משום איבה (מנחת שלמה חלק א סימן מו), אך גם מציין כי אין מניחים את הנכרים לזכות בפירות שביעית מחמת קדושתם (מנחת שלמה תניינא סימן קכג). יחד עם זאת, ההפקר חל לכל אדם, ואף כלפי הנכרים, כך שגם אם גוי קוטף פירות שביעית אין בכך משום גזל. אחרים אוסרים רק נתינה בפועל, אך אם הגוי לוקח בעצמו, אין חיוב למנוע אותו מכך (שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג, אבני נזר יורה דעה סימן תמה אות ה). סקירת השיטות השונות תוכלי לקרוא בספר שבת הארץ לראי"ה קוק (חלק ב פרק ה הלכה יג).
ההיתר להאכיל גוי בפירות שביעית משום איבה, או מפני דרכי שלום, הוא חידוש ואינו שייך לרשימת ההיתרים הנכללים בנימוק של דרכי שלום. זאת מכיוון שכאשר מדובר בתקנות של דרכי שלום, הכוונה למעשי חסד הדדיים, המקובלים בין העמים, כגון: ריפוי חולים, נתינת צדקה וקבורת מתים (ירושלמי גטין פ"ה ה"ט). מסיבה זו מחלקים גם לעניי הגויים מתנות עניים. אך הרדב"ז מחלק בין פירות שביעית ובין מתנות עניים, ומבאר כי בפירות שביעית, שיש בהם קדושה, אין מאפשרים לגויים לזכות מן ההפקר, ואין בזה שיקול של דרכי שלום (רדב"ז על הרמב"ם שמיטה ויובל פ"ד, ה"ל, וכך גם בדבריו בפ"ה הי"ג), שכן אין מדובר במתנות עניים.
מכאן יוצא, שלדעת רוב הפוסקים אין היתר לתת לגוי בידיים פירות שביעית שנמצאים בידי ישראל (למעט במקרים של אורח ושכיר), אך אם הוא לקח בעצמו מן ההפקר, אין בכך איסור, והוא רשאי לקטוף כמות מוגבלת של מזון לשתי סעודות לבני ביתו (תוספתא ליברמן מסכת שביעית פ"ו ה"כ). כאשר אין סיכוי שעניי ישראל יהיו מעוניינים בפירות, וברור שהם לא ייקטפו על ידי יהודים, ניתן להקל בקטיף מרובה, ובלבד שהגוי לא ימכור את השמן ליהודים משום מסחר בפירות שביעית (הרב יעקב אריאל "יצוא פירות שביעית" תחומין ז, עמ' 42 סוף סעיף יב, פניני הלכה פרק ג סעיף ט, הערה 12).
לסיכום הדברים –
כאשר מדובר בעצי הפקר, אין מניעה שהגוי יקטוף לעצמו פירות, ואף בכמות גדולה, כאשר ידוע שיהודים לא יקטפו מהם. אך נראה שאינך יכולה לקטוף את הפירות, ולתת אותם לגוי בעצמך. אם תקבלי ממנו את השמן, חלים עלייך הציוויים השונים לגבי שמירה על קדושת השמן, ושימוש בו באופן הייעודי לו, ביעור השמן במועד והימנעות ממסחר בתוצרת.
אני מאחלת לך חורף מבורך, והרבה שמחה בקדושת ארצנו ופירותיה!
עידית
מקורות:
ויקרא כ"ה – הפסוקים המצווים על איסור עבודת האדמה בשמיטה:
דבר אל־בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל־הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את־תבואתה
ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליהוה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר
את ספיח קצירך לא תקצור ואת־ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ
משנה שביעית ה', ז' עונה לשאלה כמה יבול מותר לאדם לקחת לעצמו:
היוצר, מוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר. ואם הביא יותר מכאן, מותר. ומוכר לנכרים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ:
וכך פסק הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד', כ"ד:
מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר (שמות כג יא) "והשביעת תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פרותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר (שמות כג יא) "ואכלו אביני עמך". ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר. חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין. ואם הביא יתר מזה מתר:
נתינת פירות שביעית לגוי:
ספרא בהר א', א', ז':
דבר אחר: (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך"– הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. "ולשכירך ולתושבך"– מן העכו"ם. "הגרים עמך"– לרבות את האכסניא.
תוספתא שביעית (ליברמן) ה', כ"א:
מאכילין את אכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית
מנחת שלמה א' מ"ו – היתר לתת פירות שביעית לנכרי משום איבה:
"… וכן מותר נמי להאכיל דבר תורה פירות שביעית לעכו"ם מדחזינן שמותר להאכילם אף מדרבנן כשהם אורחיו משום איבה, נשמע מכל זה דשביעית לא קפדינן אלא על הפסד ממש ולא על הפקעת קדושה."
מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קכג:
"ומה שאין מניחין את הנכרים לזכות בפירות שביעית הוא רק מחמת קדושת הפירות אבל לא מפני שלגבי הנכרים לא הוי הפקר וכדאמרן בכמה מקומות, דפשוט הוא שעכו"ם הזוכה בפירות שביעית לא חשיב כלל כגוזל מהבעלים או אפילו כגוזל מכלל ישראל, כיון שמצד הממון שבו שפיר הוי הפקר גם לעכו"ם."
ערוך השולחן העתיד הלכות שמיטה סימן כד סעיף ד:
תניא בת"כ לכם ולא לאחרים ובתוספתא ספ"ה תניא מאכילין את האכסניא (חיל המלך) פירות שביעית ואין מאכילין לא את העכו"ם ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש וכו' או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית עכ"ל התוספתא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין י"ג
ולכאורה הא זהו נגד הפסוק לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך וגו' ונלע"ד דלאו משום שיש איסור להאכיל לעכו"ם פירות שביעית אלא דה"פ דהנה לפרוע חוב מדמי שביעית אסור דזהו כמו לסחורה"
רדב"ז הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה ל:
עיירות א"י הסמוכות לספר וכו'. אף על גב דבשאר עיירות אין מושיבין שומרים לפי שהכל הוא הפקר מ"מ העיירות שהם בסוף גבול א"י מושיבין שומרים ואיכא לספוקי אם באו עכו"ם בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום כדאמרינן גבי מתנות עניים ומסתברא מונעין אותם דלא דמי למתנות עניים דלית בהו קדושה אבל פירות שביעית אית בהו קדושה ואין להביא ראיה ממה שהיו מניחין שומרים בעיירות הסמוכות לספר משמע דבשאר עיירות לא היו שומרים ובאים אפי' עכו"ם ולוקחין מהפירות ולא היו מונעים אותם דאי לא תימא הכי בכל המקומות היו צריכין שומרים דאיכא למימר שלא היו חוששין אלא שמא יבואו העכו"ם ויבוזו כל הפירות אבל מפני המיעוט הבאים בכלל ישראל לא היו חוששין אבל אם היו שם הבעלים לעולם אימא לך שהיו מונעין אותם ועדיין הדבר צריך תלמוד: