אני צריכה לענות ל"קדושה" כשאני עדיין בתפילת עמידה?

לעיתים בעת התפילה בבית הכנסת יוצא מצב בו החזן מתחיל קדושה בזמן שאני עוד נמצאת בתפילה עמידה. כיצד עליי לנהוג? לענות לקדושה או לא?

 

תשובה:

שלום רב ותודה על שאלתך. משמח לקרוא מבין השורות על הגעתך לתפילה והחשיבות שאת מייחסת לתפילת הציבור בבית הכנסת.

אכן ישנן לא מעט סיטואציות בהן בשל איחור בהגעה לתפילה או בשל תפילה ארוכה יותר מתפילתו של הש"צ, אנחנו מוצאות את עצמנו שומעות קדושה בזמן תפילת לחש.

הצטרפות לקדושה היא חשובה מצד אחד, ומצד שני אסור להפסיק בתפילה. כמו שפוסק השו"ע בעקבות המשנה במסכת ברכות: 

לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; (שו"ע או"ח, קד, א)

ולכן השאלה במקומה והפוסקים הראשונים והאחרונים דנו בה.

 

ראשית כדאי לדעת שעל פי ההלכה אם הגעת לבית הכנסת, ואת יודעת שעוד מעט הציבור בקדושה עדיף להמתין לקדושה ולא להתחיל בתפילת עמידה. וכך נפסק בשו"ע-

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קט סעיף א

הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל. .. ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת;

 

אבל לעיתים קרובות אין לנו דרך לשער את הזמנים וגם "השעה עוברת" (או שהארכנו יותר בתפילה) ואנחנו נכנסות לסיטואציה עליה שאלת.

למעשה פוסק השולחן ערוך בצורה מפורשת שאין לומר את פסוקי הקדושה בקול אלא לשתוק ולכוון ליבנו למה שאומר הש"צ:

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קד סעיף ז:

אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה (היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה, אינו פוסק) (ת"ה סי' קפ"ה).

 

השולחן ערוך פסק כך בעקבות דברי רש"י במסכת סוכה:

 

רש"י מסכת סוכה דף לח עמוד ב

וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא – ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה – יחזרו לתפלתן

 

ולמרות שהתוספות חלקו על פסיקתו של רש"י (ברכות כא ע"ב, ראי בהרחבה) למעשה כתבו ש"נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג".

 

יש מן האחרונים שכתבו שאם הדבר מפריע למתפלל בתפילתו, יכולים לנהוג כשיטת החולקים על רש"י ולהמשיך להתפלל.

וכן סיכם למעשה הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה:

 

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, תפילה, פרק יז סעיף טו:

העומד בתפילתו ושמע קדיש או קדושה, אסור לו לענות. אבל יכול לשתוק ולכוון למה שהשליח ציבור אומר, ויחשב לו כמי שאמר בעצמו. ואם ההפסקה בתפילתו מפריעה לכוונתו, עדיף שימשיך להתפלל.

 

שימי לב, אם כבר הגעת ל"אלוהי נצור" אפשר לומר "יהיו לרצון" ולהצטרף לקדושה ואז לחזור ל"אלוהי נצור" כי זה לא ממש נחשב חלק מהתפילה. (משנה ברורה ס"ק כט).

 

מאחלת לך שתזכי תמיד להיות הן מהמתפללות והן מהזוכות להיות חלק מציבור המקדש שמו בעולם.

כל טוב

 

 

מקורות ראשונים

רש"י מסכת סוכה דף לח עמוד ב

וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא – ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה – יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות.

תוספות מסכת סוכה דף לח עמוד ב

אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אף על גב דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר.

 

תוספות מסכת ברכות דף כא עמוד ב

וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

 

האם יש בעיית מראית עין באכילת תחליפי בשר עם מוצרי חלב? מאת: הרבנית רחלי אביישר לבל

שלום וברכה!

ראשית אברך את פעלכן החשוב, אשריכן שאתן גדלות ומגדילות תורה ועמלכן בה:)

יש לי שאלה לגבי מראית עין וצמחונות. אני צמחונית כבר כמה שנים וככל שעובר הזמן, כך קיימים יותר תחליפי בשר שממש ׳מחליפים׳ בשר. הם נראים כמו בשר, יש להם טעם של בשר, כל החבילה. (לא מתכוונת לבשר מעבדה)  תהיתי לגבי שאלת ׳מראית עין׳ בעניינים האלו. האם כדאי לא לאכול את אותם התחליפים עם מוצרי חלב מובהקים? האם בשלב מסויים הם יצריכו גם אכילה בנפרד שמא יתבלבלו ביניהם לבין מוצרי בשר? בהקשר של אכילה משותפת של כמה סביב אותו השולחן, חפץ חוצץ וכו׳, או סתם בקופסה במקרר…  

אני גרה בבית שאוכל בשר והבלבול יכול להיווצר בקלות. כמובן שבדרך כלל זה ׳מקוטלג׳ צמחוני, אבל זו שאלת שמא. 
האם יש הבדל בין בני הבית לבין מול זרים? לאכול יחד עם חברים במשרד בארוחת צהריים… 
האם כדאי לא לעשות זאת מול אחים קטנים שמבינים את ההפרדה בין בשר לחלב, אבל לא את מה שנראה כמו בשר ולא בשר באמת? או שבגלל שהם קטנים זה לא רלוונטי? 
מה צריכים להיות הדגשים בעניינים האלו? איפה כדאי לי לסמן את הגבול? יכולות להיות עוד מורכבויות והן לא עולות לי כרגע, אז אם הן עולות תוך כדי כתיבת התשובה אשמח לשמוע גם עליהן.

תודה רבה רבה:)

 

תשובה

חן חן לך על דבריך. ויישר כוחך על החשיבה והנסיונות לצפות את המורכבויות.

באשר לשאלותיך יש לחלק קודם לכל בין אכילת תחליף הבשר כשלעצמו לבין אכילתו בחלב לעניין מראית עין.
אין באכילת תחליף בשר כל שאלה של מראית עין. שכן לכל היותר יחשבו הרואים כי מדובר בבשר ממש (בהמה חיה או עוף) ואין שום איסור הלכתי באכילת בשר.
השאלה נשאלת רק באכילת תחליף בשר בהקשר של דברים הנראים כאיסור כמו אכילתו בחלב שעלולים הרואים לחשוב שמדובר באכילת בשר בחלב האסורה.
אולם גם שם להלכה אין לחשוש למראית עין ונפרט את הדברים:

ראשית נסביר את העניין של מראית עין שהעלית בדבריך ובמיוחד לעניין אכילה. 

יש דברים שאינם אסורים מצד עצמם אולם חכמים אסרו אותם כדי למנוע מאנשים הרואים זאת לחשוב שהעושה עובר על איסור.

שתי דוגמאות בגמרא לעניין זה הנוגעות לשאלתך.

הראשונה שבהן היא שתיית דם דגים. יש בתורה איסור אכילת דם אולם דם דגים לא נאסר. למרות זאת אם אדם מילא את כוסו בדם דגים בצורה שאין ניכר שזה דווקא דם של דג (כגון שאיו בתוכו קשקשים של דג) גזרו חכמים שאסור לשתות את הדם משום מראית עין, שמא מי שיראה אותו יאמר שהוא שותה דם של בעל חיים (כריתות דף כא:).

דוגמא נוספת המופיעה שם היא של אדם שנשך כיכר לחם בשיניו ויצא דם מבין שיניו ונותר על הלחם. למרות שמדובר בדמו שלו והוא מותר, משום מראית עין, גזרו חכמים שיגרד את השכבה בה נמצא הדם כדי שהרואים אותו לא יחשבו שהוא אוכל דם בהמה שאסור מהתורה, (שם, וכך להלכה -שולחן ערוך יורה דעה סימן סו סעיף י).

דוגמא שלישית מופיעה בדברי הרשב"א ( תשובות חלק ג' סימן רנ"ז) האוסר לבשל בשר בחלב אם (למרות שחלב אם בפני עצמו לא נאסר) בשל מראית עין (וכך נפסק להלכה – שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ד)

חלב שקדים והחלוקה בין דברים שאיסורם מהתורה לדברים שאיסורם מחכמים

ר' שלמה לוריא מביא מנהג שנהגו בזמנו, לאכול בפורים תרנגולת בחלב שקדים. הוא אוסר מנהג זה ומתיר לעשות זאת רק אם מניחים שקדים קלופים בחלב וליד המאכל לשם היכר (ים של שלמה מסכת חולין פרק ח ס' נב) הוא למד זאת מדין הגמרא של דם הדגים שהבאנו לעיל.

הרמ"א (דרכי משה ס"ס סו) מביא את דברי המהרש"ל הללו אולם חולק עליו להלכה וסובר שרק במבשל בשר בהמה עם חלב שקדים יש בעיה של מראית עין ולכן צריך לשים שקדים להיכר כיון שהרואה עלול לחשוב שהוא מבשל בשר בהמה עם חלב שזהו איסור תורה אולם אם מבשל בשר עוף עם חלב שקדים, מכיוון שאיסור עוף בחלב הוא מדרבנן לא גוזרים משום מראית עין.

וכך פסק להלכה: "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בו בשר עוף, שהואיל ואינו רק מדרבנן מותר, אבל בבשר בהמה יש להניח שקדים אצל החלב משום מראית העין" (יו"ד סי' פז ס"ד).

היו מן האחרונים (ש"ך יורה דעה סימן פז ס"ק ו והביא בדבריו גם דברי הבאר שבע וכן בט"ז) שחלקו על החילוק בין דרבנן לדאורייתא וכתבו את דברי המהרש"ל שהכל אסור (על פי הכלל שכל מה שנאסר משום מראית עין נאסר גם בחדרי חדרים אם הוא איסור דאורייתא אולם בדרבנן יהיה מותר בחדרי חדרים) כיוון  שבפרהסיא אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן באיסור מראית עין.

אולם היו גם שהצדיקו את דברי הרמ"א:

א. במראית עין לא גוזרים גזרות חדשות

הפרי חדש  (סי' פז סק"ז) הסכים לדברי הרמ"א להקל בבשר עוף בחלב שקדים, הוא מביא את דברי הרשב"א לעיל בעניין בשר בחלב אם וכותב שזהו חידוש. ופוסק שאין גוזרים משום מראית העין דברים חדשים מלבד מה שנתבאר בגמרא במפורש.

ב. בדבר שיותר סביר שהרואים יתלו אותו בהיתר – אין גוזרים משום מראית עין

גם רבינו יהונתן איבשיץ בספר כרתי ופלתי (סי' פז סק"ח) כתב, שלא חוששים למראית עין בדברים שהרואה אותם סביר שיסבור שמדובר בהיתר ולא באיסור. לכן בדם דגים שאין רגילים לשתותו בכוס או בחלב אשה שאין רגילים לבשל בו והרואה עשוי לחשוב שמדובר בדם בהמה ועוף. או בחלב בהמה – שאסור רק באלו גזרו משום מראית העין. אבל חלב שקדים ששכיח ורגילים לבשל בחלב שקדים לא חוששים למראית העין כלל, כי אנשים יכולים לתלות שזה נעשה בהתר.

גם בעל ספר הכנסת הגדולה (סי' פז הגב"י אות ח) מביא שראה בעיניו שכך נהגו: "ראיתי בקושטא שנוהגים לאכול אורז שנתבשל עם חלב שקדים אחר אכילת תבשיל של בשר, ובשמחות וגיל אחר אכילת תבשילי בשר נוהגים להניחם עם פירות ומגדנות וכו', והוא מנהג פשוט בפני רבנים גדולים ולא ערערו בדבר."

על פי הדברים הללו התיר הרב הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן ח, שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן נט)  לשתות חלב צמחוני אחרי אכילת בשר או חלב אמיתי לאחר אכילת תחליף בשר כיוון מן התורה אסור לאכול ולבשל בשר וחלב יחד וההרחקות ביניהם הם רק מדברי חכמים.

 

בדברים מפורסמים אין גוזרים משום מראית עין

עוד צדדים להקל מביא הרב עובדיה שם את דברי הרא"ש הפוסק במקום אחר (נידה פרק ט סימן ז') שבדברים מוכרים וידועים לכל אין גוזרים משום מראית עין (וכך לדוגמא נוהגים בקמח מצה בפסח) ולכן כיוון שחלב צמחוני הוא כבר מפורסם לכל אין לגזור בו משום מראית עין.

הרב מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן צו) נשאל האם יש לחשוש לאכילת לחם עם מרגרינה בסעודה בשרית משום מראית עין מפני שנראה כחמאה. הוא מתיר את הדבר מפני שלדעתו אין איסור במראית עין אלא בדבר שאין מקובל לעשותו בדרך מותרת או בדבר שלא מצוי כל כך בדרך מותרת אבל בדבר שנהוג  לעשותו על פי רוב בדרך היתר אפילו שיש בו משום מראית עין  לא חוששים לה שכל הרואה אותו ודאי יאמר שבדרך היתר עשאה ולמה יאמר שעושה איסור?

 הוא מביא כראיה לדבריו את דברי הכנסת הגדולה לעיל על המנהג בערי הספרדים בסעודות  שמחה האוכלם אורז או עלי גפן בחלב שקדים בסעודות בשריות וטוען שנראה שהסברא בזה כיון שכן הוא המנהג בעריהם בספרד אם כן כולם יודעים שבסעודות גדולות עושים מאכל זה בחלב שקדים אין כאן מראית עין (הרב קליין מביא עוד דוגמאות שנוהגים בזמנו כמו תפוחי אדמה במיונז הנראה כשמנת בסעודה בשרית ועוגות קרם הנראות כשמנת בסעודה בשרית)

הרב יהודה זרחיה הלוי סגל (שו"ת צמח יהודה חלק ג סימן קמו) נשאל על אכילת תחליפי בשר בתשעת הימים והתפלפל בזה אולם למעשה כתב: "נראה ברור דבזמננו הכל יודעים שיש בשר סינטטי, וזה מפורסם ושכיח בכל בית כמעט לאכול לעתים קרובות מהחומר הזה, ולפיכך אסור לחשוד כלל במי שאוכל בשר כזה אפילו בפהרסיה במסעדה וכיו"ב בתשעת הימים שהוא פורץ גדרן של ישראל, ועדיף מחלב שקדים בעוף דאף שהיה מצוי בימיהם אבל לא כל כך נפוץ כמו הבשר הסינטטי בימינו, ולכן אף מהרש"ל מודה בכאן דאין חשד. אבל ממדת החסידות בודאי היא להניח על ידו שלט "בשר סינטטי" למעט ברכילויות וחשדות. "

 

גם במקרה של חשש ממראית עין אם יש כלים נפרדים לאכילה – זה היכר מספיק

את סיפורו של בעל כנסת הגדולה על אכילת אורז בחלב שקדים באירועי שמחה מסביר החיד"א (מחזיק ברכה סי' פז סק"ו), שאם יש היכר מצד הקערות והצלחות שמגישים בהם חלב שקדים, אחר מאכלי הבשר, ומעלין אותם עם מגדנות ופירות, מותר, הואיל והדבר ניכר מצד מקומו ושעתו שהוא חלב שקדים, יותר מהנחת שקדים עמו.

 

תחליפי בשר בחלב

וכעת נשוב לשאלתך, נראה כי אין לאסור תחליפי בשר בחלב בעיקר מצד היותם של תחליפי הבשר מפורסמים בזמנינו ויכולים הרואים לתלות על נקלה שמדובר בתחליפים ולא בבשר אמיתי.

ועוד ,אכילת תחליף הבשר בחלב אמיתי מחייבת שימוש בכלי אכילה חלביים ובשינוי הכלים ניכר שאין מדובר בבשר אמיתי.

לשאלתך על אחיך הקטנים, אמנם אין דין חינוכם עליך אולם דווקא להם כן הייתי שוקלת להסביר כדי למנוע הבנה מוטעית. בהחלט אפשר להסביר להם שאמנם אסור לאכל בשר בחלב אולם את אוכלת תחליף בשר ואותו מותר לאכול בחלב. כשם שאנו מסבירים לקטנים דברים רבים שמותרים הנראים כאיסור (חימום על פלטה בשבת, אכילת שוקולד פרווה לאחר אכילת בשר וכו')

בברכה,

רחלי

 

איך להאמין למרות הסתירות בתורה?

היי, גדלתי בבית ובחברה דתית. אני כרגע לומדת במדרשה, נהנית מזה ונכנסת לעומק התורה. אבל בגלל הלימודים עלתה לי שאלה- יש המון סתירות בתורה, במפרשים, בגמרא וכ'ו. איך אפשר להאמין שכל זה אמיתי אם יש כל כך הרבה סתירות?? מה האמת?? (לדוגמה, לבריאת העולם יש כ"כ הרבה פירושים, איך אפשר להאמין שהוא באמת נברא בשישה ימים?)

 

שלום!

משאלתך משתמע שלצד הנאתך מלימוד התורה המעמיק במדרשה, את מרגישה מופתעת ומבולבלת ממגוון הדעות הקיימות כמעט בכל תחום בתורה – והאמת שהדבר נכון, הן בפרשנות התורה, הן בתחום ההלכה.

יתכן שהגעת למדרשה על מנת ללמוד תורה וגם מתוך חיפוש של האמת העמוקה, האחת והברורה של התורה.

ואמנם, נראה שאת רק בתחילת הדרך, אבל הרשי לי להניח שככל שתעמיקי בלימודך, תגלי עוד ועוד דעות, דעות מרכזיות ודעות שוליות, שכולן נחשבות חלק מתורה שבעל פה ושייכות ללימוד תורה.

נדמה לי שניתן לחלק את שאלתך לשתיים, ובהתאם לכך, אחלק את תשובתי: 

  1. מנין נובע ריבוי הדעות בתורה שבעל פה ואיך נכון להתייחס אליו?
  2. וברובד הנפשי והאישי, מה אני עושה במדרשה אם היא מורידה את הביטחון שלי באמונתי? אם אני עלולה לצאת מהמדרשה עם יותר ידע, אבל גם יותר מודעות לאפשרויות הפרשניות ולמחלוקות ההלכתיות השונות ופחות בהירות ותחושה של האמת שאני אמורה לאחוז בה – אולי אני לא צריכה להיות שם?

 

לגבי השאלה הראשונה, אני מבקשת להפנות אותך למאמר יסודי בנושא זה של פרופ' שלום רוזנברג, אותו תוכלי לקרוא בקישור זה (שימי לב שהוא מחולק לכמה חלקים באתר זה) או בספר שלו: "לא בשמים היא – מסורת וחידוש".

רוזנברג מציע שלשה מודלים שכולם באים להתמודד עם שאלת החידוש וריבוי הפרשנויות בתורה שבעל פה, וכולם מבוססים על דברי חז"ל עצמם (כפי שהוא מוכיח בספרו), למרות ההבדל הגדול ביניהם.

אין כאן מקום להאריך, והמשפטים הבאים נועדו בעיקר לעודד את סקרנותך לגבי 2 מהמודלים שהוא מציע: לפי "מודל השחזור", כל הפרשנויות וההלכות ניתנו בסיני, אך חלקם נשכחו או הועברו בצורה לא מדוייקת. לפי מודל זה, התפקיד של תלמידי החכמים שבכל דור הוא לשחזר את אותה התגלות מקורית, לגלות את דבר אלוקים האבוד.

לפי " מודל החידוש המוחלט", כשהקב"ה גילה את התורה (חלקה בכתב וחלקה בעל פה) למשה, הוא גם הזמין את תלמידי החכמים שבכל דור להצטרף לפיתוחה של תורה שבעל פה, ונתן להם את הסמכות לכך. לפי מודל זה, הקב"ה מקבל את קביעתם של תלמידי החכמים בבית המדרש, ואף את קיומה של המחלוקת בבית המדרש, נותן עליהם את חותמו ואף מצטט את דבריהם בשמם. לפי דגם זה, החכמים אכן מחדשים פרשנויות והלכות, מתוך השאלות, המתודות והצרכים המתחדשים בכל דור, וזה מתפקידם ומסמכותם. 

בהקשר זה, אני רוצה להפנות אותך למדרש נפלא זה, המובא במסכת חגיגה ג: בשם רבי אלעזר בן עזריה, שמהדהד את הבלבול או התהייה שבשאלתך, וייתן לך אולי כיוון גם ברובד הנפשי:

 ״דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְדָרְבָן? לוֹמַר לָךְ: מָה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּין אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהוֹצִיא חַיִּים לְעוֹלָם — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּונִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. אִי מָה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַשְׂמְרוֹת״.

אִי מָה מַסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵירִין וְלֹא יְתֵירִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְטוּעִים״, מָה נְטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. ״בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפּוֹת אֲסוּפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין,

שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כּוּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד״. אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן, מִפִּי אֲדוֹן כׇּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״.

אַף אַתָּה, עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִים וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִים, אֶת דִּבְרֵי אוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי מַתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי פוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי מַכְשִׁירִין.

מדרש זה מודע לכך שדברי תורה הולכים ומתרבים, ומטבע הדברים, הם מתרבים בכיוונים שונים ונוצרות מחלוקות רבות. הוא בעצמו מביא את השאלה: |שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה ?" אך גם עונה עליה: ״כּוּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד״. אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן, מִפִּי אֲדוֹן כׇּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא".

דהיינו – כאשר תלמידי חכמים מבקשים ללמוד את דבר ה' ולברר את רצונו, גם אם הם מגיעים לדעות שונות, הן כולן ראויות ללימוד ולהעמקה, ומהוות דרך לחבר אותנו להקב"ה.

אני מזמינה אותך להתחבר לשאלה שמעלה מדרש זה, וגם לשים לב לתשובה ולהקשר שבה היא מופיעה, ובכך להתחזק בערך של לימוד תורה, גם אם הוא לא נועד לברר את האמת האחת והיחידה בכל סוגיה.

תהליך הלימוד תמיד כולל פרידה מרמת האמונה התמימה יותר שהיינו בה קודם, זה תהליך של צמיחה חיובית שמובילה לאמונה גבוהה יותר, אבל הוא לפעמים מלווה בכאב ובתחושת אובדן. ואם מגוון הדעות מבלבל אותך או מעיק עלייך, אפשר גם להתפלל על זה: הקב"ה איתך ואת יכולה לשיח לפניו על כל מה שמעיק עליך.

אני מאחלת לך לנצל את השנה שאת מקדישה ללימוד תורה עד תום, לרכוש במהלכה כלים ללימוד תורה על מגוון היבטיה ולהכיר ספרים חדשים. יתכן שתרגישי שאת מתחברת לטקסטים מסוימים ופחות מתחברת לטקסטים אחרים, וזה לגיטימי לגמרי, ויחד עם זאת, נדמה לי שגם כדאי להיפתח לספרים שונים וצורות לימוד שונות, ולדעת שיש דברים שתתחברי אליהם עכשיו, ויש דברים שתהני להיזכר בהם או לחזור אליהם בשלבים אחרים של החיים שלך.

עוד על סוגיה זו, במאמרים אלה: המדריך למאמין המבולבל, מחלוקת – לכתחילה או בדיעבד? / הרב אריאל כהן

ספציפית לגבי הפרשנויות של בריאת העולם השונות והיחס ביניהם לבין המדע המודרני, את מוזמנת לקרוא באתר לדעת להאמין: המדע המודרני ופרשת הבריאה

גנבתי בצעירותי, איך לתקן ולעשות תשובה?

כשהייתי ילדה הייתי עם המשפחה בחנות וגנבתי מוצר קטן בתור לקופה. מידי פעם אני נזכרת בסיטואציה ומתחרטת מאוד על שהעזתי לעשות דבר כזה.
אין לי דרך להחזיר סכום כסף לאותה חנות או משהו דומה בגלל שהיא כבר לא קיימת ואני גם לא זוכרת מה היא היתה בדיוק. מנסה גם להתמודד עם תחושת האשמה וחוסר השליטה העצמית שגרמה לי לעשות את זה. 
במהלך השנים יצא לי להרגיש רצון להתנהגות דומה, מסוג גניבה אחר – נגיד להציץ ביומנים אישיים של אחרים, לאכול עוד שוקולד ועוד אחד אחרי שקיבלתי אישור להתפנק בשמחה על הראשון…
ברוך השם שמתי לב לעניין ועם השנים למדתי להשתלט על הדחף הזה, שאני מניחה שהוא גם טבעי, אבל הרגשתי שאצלי הוא קצת מעבר.

אשמח לעזרה! פרקטית איך חוזרים בתשובה בעיקר על המקרה הראשון, וגם בכלל להשיב את נפשי😉 אין לי דרך להחזיר את הדברים לקדמותם. תודה!

 

תשובה

שלום לך ותודה על השאלה המרגשת המלאה בכנות, אנושיות, רגישות ושאיפה לטוב. דווקא העובדה שכתבת בשם בדוי הופכת אותך להיות כל אחת מאיתנו, בדיוק כמו שהקב"ה ברא אותנו – עם יצרים וסקרנות, עליות ונפילות, התמודדויות והתגברויות.  

אמנם אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו כן יכולים לשנות את נקודת המבט שלנו לגביו ולספר אותו לעצמנו מחדש באופן בונה ומיטיב. הקב"ה העניק לנו "כוח-על" של תשובה, שיכול ממש להפוך זדונות לזכויות, על אף שהאירוע כבר התרחש מזמן. חבילת המסטיקים הזו שעומדת לנגדך תמיד – הופכת  לסמל ומצפן ותזכורת למסע האנושי שלך ושלנו לעלות ולהיטיב. כשם שנחש הנחושת במדבר היה הסמל שדרכו התגברו על הנחשים הממיתים, מעין ריפוי באותו דבר עצמו שגורם למחלה, כך גם כאן. ניתן ללמוד שהחטא שלנו עצמו יכול להיות הגורם המצמיח המעלה אותנו בחזרה לדרך מחייה, כשם שתיארת בשאלתך.

כדי להשיב את נפשך, אני רוצה לשתף אותך ברעיון חסידי שאני מאד אוהבת (מובא בשם ר' משה לייב מסאסוב) על מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה: "כִּי זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות אַתָּה הוּא מֵעולָם".

למה הקב"ה זוכר דווקא את הנשכחות?

אם עשינו עבירה ושכחנו אותה, כלומר היא עברה לידינו מבלי לחולל בנו תנועה של חרטה ושינוי, הקב"ה יזכור אותה במקומנו. אך אם אנו זוכרים את הנפילה, כפי שאת זוכרת לאחר כל כך הרבה שנים את אותה חבילת מסטיקים – הקב"ה לא צריך לזכור, כי היא נמצאת אצלך, בתודעתך, ומנחה אותך להתגבר. (הצד השני של "זוכר כל הנשכחות" הוא שאם אדם מקיים מצווה ומתגאה בה ומספר עליה ללא הרף, הקב"ה לא צריך לזכור אותה, אך אם האדם עושה מעשה טוב וממשיך הלאה – את זה הקב"ה נוצר וזוכר)

ואכן משאלתך נראה שאת עשית תשובה גמורה, כמו שמתאר הרמב"ם

  "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח" (הלכות תשובה ב, א)

גם את זיהית אצלך נקודת תורפה או פיתוי ומתוך מודעות ובחירה ניסית בכל פעם שצצה בך – לנהוג אחרת. כל הזדמנות בה הרגשת דחף וכבשת אותו – היא עוד נקודה של תיקון גמור למעשה מהילדות.

בנוסף שאלת לגבי הפן המעשי של השבת הגניבה –

מן הדין, אם היית לפני גיל מצוות – את פטורה מלהחזיר (ראי במקורות להלן בשו"ע הלכות גניבה) ואם היית אחרי בת-מצווה עלייך להחזיר את הסכום של הגניבה. אך נדמה לי, כי בכל מקרה הדרך הראויה כיום ובוודאי כאשר המעשה רובץ על מצפונך, היא להחזיר סכום משמעותי מעבר לשוויה של חפיסת מסטיקים. מאחר וכבר אין לך למי להחזיר ישירות, ראוי להחזיר את הערך לטובת הציבור, באופן שייתכן שאלו שנגנב מהם יוכלו בעקיפין להנות ממנו.   

באופן סמלי אולי את יכולה לקנות מסטיקים וממתקים ולחלק לילדים במחלקות בבית חולים או בכל עמותת ילדים אחרת שנוגעת לליבך,אך ראוי בהחלט גם לתת סכום כסף למטרה שחשובה לך ומביאה תיקון וברכה בעולם.   

במזמור תהילים נ"א העוסק בתשובה, כמה פסוקים אחרי "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" מופיע הפסוק הנפלא – "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי", וזוהי ברכתי לך ולכולנו.

תמר

 

מקורות:

1. קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל. (שו"ע הלכות גניבה סי' שמט, סעיף ג)

2. הרועים והגבאים והמוכסים, תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות. (שו"ע הלכות גזילה, סי' שסו, סעיף ב)

3. בכמה פרטים בעניני השבת גזלה.
מעלת כבוד התלמיד אשר נשאו לבו לשוב בתשובה שלימה ובודאי קבלהו השי"ת כי גדולה תשובה… ויהיה לו שלום וברכה כל הימים.
בדבר רצונו לידע איך לקיים מצות השבה בגנבת ממון…

ומה ששאלת מה לעשות אם אין מכיר את בעל הגנבה. הנה זה מפורש בבבא קמא דף צד ע"ב שצריך לעשות צורכי ציבור… וזהו דווקא לצורכי רבים ולא לצדקה. ולבנין ותיקון מקוואות הוא כלצרכי רבים ולכן טוב שיתן למקוואות…

ומה ששאלת בהגנבות שגנב כשהיה קטן. הנה אם הגזלה קיימת חייב להחזיר. ואם אכלה או נאבדה כשהיה קטן פטור אף לכשנגדל… ואם היתה קיימת כשנעשה גדול ואחר שנתגדל אכלה או איבדה בידיים חייב לשלם, ואם נאבדה באונס מסתבר שפטור. ובסתם נאבדה או נגנבה באופן ששומר שכר היה חייב יש לחייבו…

והנני המברך אותך שתשוב בתשובה שלימה ותתברך מהשי"ת, משה פיינשטיין. (שו"ת אגרות משה, חושן משפט חלק א סימן פח) 

שאלות אמוניות על ידיעה, בחירה ואינסופיות

לאחרונה עלתה בי שאלה אמונית ואני לא מצליחה למצוא לה תשובה שתניח את דעתי.

יש מן הנחת יסוד כזאת באמונה שלנו שה' הוא יודע כל ואפילו יודע את העתיד, אך למען האמת יש כמה מקרים בתורה שבהם יותר הגיוני אילו ה' לא יודע כל, הדוגמאות שלדעתי זה מוצג בצורה הכי ברורה בהן הם בחטא עץ הדעת (איכה?) וברצח הבל (אי הבל אחיך) אך כל הפרשנים מתייחסים לזה כמשל, או הזדמנות לאדם לפעול בעצמו ולתקן את מעשיו.

האם יש בתורה ביסוס לכך שה' הוא יודע כל ועתיד או שזו יכולת שאנחנו סיגלנו לה', ואם כן למה? ואשמח לדעת מאיזו תקופה באות הנחות היסוד האלה? מכיוון שנראה שאלו כבר הנחות שטבועות באמונתו של רש"י, האם גם האמוראים חשבו כך? והאם זה כל כך מופרך שכפי שאנו נוצרנו בדמות אלוהים, וישנן תכונות אלוהיות שצילן מובע אצלינו בני האדם, שגם העולם נוצר בהתאם ליכולותיו של ה', ואולי אנו חווים רק צל צילו של יכולותיו, אבל שהוא מוגבל בדרך כל שהיא על ידי הזמן או הידע, ויצר את העולם כך בכוונה שמגבלותיו יובעו? (אני יודעת שמגבלה זו מילה קשה אך לא הצלחתי למצוא מילה מתאימה יותר)

 

תשובה

שלום לך ותודה על השאלה המעניינת,

אם הבנתי נכון שאלתך מתחלקת למספר חלקים:

א.      שאלה מחשבתית היסטורית המבקשת ציר זמן: מה מקור הקביעה שהקב"ה יודע כל?

ב.      שאלה פרשנית על התורה: כיצד זה מתיישב עם פסוקים בהם נראה לכאורה שאינו יודע פרט מסוים?

ג.       שאלה פילוסופית: האם ייתכן לומר כי הקב"ה מוגבל, מתוך כך שהעולם שברא מוגבל?

אנסה להשיב בקצרה על כל החלקים, אך ראשית אבקש להתייחס להגדרתך את השאלה כ"שאלה אמונית". זו בהחלט שאלה פילוסופית-לוגית, היסטורית ואף פרשנית.  אשרייך שאת שואלת וחוקרת, אך ייתכן כי חלק מהיותנו מאמינים הוא גם לא להבין, לשחרר את הצורך האנושי לסדר ולתייג את הא-לוהות בשפת בני אדם, ולתת מקום בחוויה הדתית שלנו ל"עֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים".

 

א.  מה מקור הקביעה שהקב"ה יודע כל?

מקריאה בפשט התנ"ך נראה שהקב"ה משגיח על העולם, רואה הכל, יודע הכל ותופס בו-זמנית את העבר, ההווה אמירה שלהיות מאמין פירושו לשחרר – שזה לא נוגד את הדרישה לחקור וללמוד. כי זה בעצם מוהעתיד. אדגים רק במספר פסוקים, אך יש עוד רבים.

      בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ צוֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים (משלי טו)

      מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו)

      מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא (ישעיהו מא)

      הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע, אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט, הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ, הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם… (תהילים צד)

      אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה, כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ… לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ (תהילים קלט)

בתקופת התנאים אנו מוצאים את הניסוח המפורסם של ר' עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו). ניתן להבין זאת בשני אופנים – או "הכל צפוי" = הכל נראה, כלומר הקב"ה מנקודת תצפיתו משגיח על המציאות. כך פירש ר' עובדיה מברטנורא וזה מתאים למשנה אחרת באבות: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א). או "הכל צפוי" = העתיד ידוע מראש, ואף על פי כן ניתנת לאדם בחירה חופשית כיצד לפעול – "והרשות נתונה".  

גם במדרשי האמוראים ניתן למצוא עיסוק בשאלת הידיעה הא-לוהית את העתיד להתרחש, כמו למשל בויכוח הבא:

  "אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?! אמר לו: הן. והא כתיב ויתעצב אל לבו?! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות?! אמר לו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלה אבלה. אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה". (בראשית רבה כז, ד)

במדרש זה יש קריאה לעולם להתנהל, למרות ידיעת העתיד, ולא לתת לה לשבש את המהלכים הטבעיים. כך מסביר ר' יהושע בן קרחה גם את מהלכי האל, שאין סתירה בין ידיעתו לבין תגובתו למציאות כשמתרחשת.

בימי הביניים רווחה מגמה לנסח "עיקרי אמונה" –  תפיסות דתיות יסודיות המחייבות יהודי מאמין והופכות אותו לחלק מכלל ישראל. בראש מוני העיקרים עומד הרמב"ם אשר קבע י"ג עיקרי אמונה, ובהם העיקר העשירי העוסק בהשגחה הפרטית על כל בני האדם:

  "שהוא יתעלה יודע מעשי בני האדם ואינו מזניחם, ולא כדעת מי שאמר: "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שאמר: "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם", ואמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ואמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וזה יורה היסוד העשירי". (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

עיקר אמונה זה מנוסח בפיוט "יגדל א-לוהים חי" בשורה – צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ. הוא כולל את שתי הפנים של ידיעת האל שראינו עד כה ואת שתי המשמעויות של "הכל צפוי" – ידיעת הפרטים וצפיית העתיד. כלומר, ידיעת האל כוללת גם את ההשגחה הפרטית וידיעת מחשבות הלב הנסתרות, וגם את בו-הזמניות של ציר הזמן, הכוללת ידיעת אחרית מראשית.

 

ב.  איך מיישבים פסוקים בהם האל לכאורה לא יודע?

ציינת שתי דוגמאות בהן נראה שהקב"ה שואל שאלה את האדם ("אַיֶּכָּה" לאדם הראשון ו"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" לקין), ולכאורה ניתן להסיק שאינו יודע את התשובה. רוב הפרשנים הולכים בדרכו של רש"י, שזו שאלה רטורית שנועדה לפתוח בשיחה, למנוע בהלה וליצור מהלך שיח חינוכי שיוביל להכרה בחטא:

  "אַיֶּכָּה?" – יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו: "אי הבל אחיך" וכן בבלעם: "מי האנשים האלה עמך", ליכנס עמו בדברים…" (רש"י על בראשית ג, ט)  

הרד"ק מציע שקיים הבדל בין הבנת דרכי האל של אדם ושל קין, לפי תשובותיהם. קין מנסה להכחיש, כי הוא חושב שהקב"ה מוגבל בידיעתו, אבל אדם מתחבא רק מפני הבושה, אך אין לו ספק שמעשיו גלויים וידועים לפניו:

  "כי יודע היה כי האל יודע כל דברי בני אדם. ואף על פי שפתח לו בלשון מסופק, ואמר לו "איכה", ידע כי הכל גלוי לפניו יתברך, והשאלה לא היתה אלא לפתיחת הדברים, ולא התחבא אלא מפני הבשת". (רד"ק על בראשית ד, ט)

הרלב"ג אף מדגיש שרצתה התורה ללמדנו עקרון משפטי: "שלא ישפוט השופט בדבר אם לא אִמֵת העניין קודם זה עם הנשפט אתו".

ראינו שדרך ביטוי זו של פתיחה רטורית של הקב"ה בשיחה עם בני אדם חוזרת במספר מקומות בתנ"ך וניתן ללמוד ממנה ערכים חינוכיים על תקשורת אנושית, חינוך ומשפט אמת. התורה פונה לבני אדם ומדברת בלשון בני אדם ואין בכך שום אמירה או השלכה על היקף ידיעתו של האל.

 

ג.   האם הקב"ה מוגבל מתוך כך שהעולם שברא מוגבל?

לשאלה הפילוסופית הגדולה הזו לא נוכל להיכנס במסגרת זו, רק נרמוז שיש גישות שונות כלפי הפער הקשה לתפיסה, על פיו האינסוף ברא עולם שהוא סופי, והאל הבלתי מוגבל יצר אדם בצלמו, ואף על פי כן הוא מוגבל.

הרמב"ם למשל רצה להגן על האל מלהיכנס לשפה אנושית מצמצמת, שבה אפשר להשתמש באותו כינוי כלפי אדם וכלפי האל ולכן אימץ את תורת התארים השליליים, על פיה הדבר היחיד שניתן לומר על האל הוא מה הוא אינו. כל אמירה חיובית עליו רק מקטינה, פוגעת באינסופיות שלו וממש נדמית ככפירה: 

  "הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו… והמפולג שנאמר בזה הענין אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח." (מורה נבוכים, חלק א, נט, תרגום אבן תיבון)

מן הצד השני, בקבלת האר"י התפתחה תורת הצמצום. לפיה האל האינסופי היה צריך לצמצם את עצמו על מנת לפנות חלל פנוי שבו יוכל העולם להתהוות. כפי שניסח זאת ר' חיים ויטאל, תלמיד מובהק של האר"י:

  "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא…והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם". (עץ החיים, א,א)

חלק זה בשאלתך מנכיח את הפער האינסופי והבלתי ניתן לתיווך בינינו לבין האל יתברך, וכדי שנוכל להתחיל לחשוב עליו, צד אחד צריך לכאורה להתקרב לשני. לפי הרמב"ם אנחנו צריכים להגביל את השפה האנושית כדי לא להגביל את הא-לוהות, ולפי הקבלה הא-לוהות היא שעוברת תהליך של צמצום, כדי לאפשר את קיומנו.

לסיכום, אני מקווה שהצלחתי לעשות ולו מעט סדר בשאלות, ובוודאי יש להרחיב עוד הרבה בכל אחת מהן. מאחלת שנצליח לפתוח פתח לפרדוכס הדתי הבסיסי בעולמנו – לחוויה אינטימית של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב", כלפי אל שהוא נשגב, כל-יכול ואינסופי – "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ".

תמר

 

 

בתי קוראת בתורה בבת מצוה שלה. איך לעשות זאת? – בשיתוף עם הרבנית רחל קרן

תשובות מאת: הרבנית רחל קרן

 

שלום רב,

הייתי רוצה לארגן לבתי קריאה בתורה ועליה לתורה לכבוד בת המצוה שלה במניין נשי בבית הכנסת שלנו (ספרדי) מה הן ההנחיות ההלכתיות לגבי עליה לנשים לתורה במניין נשי בעניין ברכות והאם יש עניין עם של טהרה/נידה.

תודה רבה על פועלכן

 

תשובה

שלום רב לך, וברכות לרגל בת המצווה של בתך. 

יפה ומשמח מאד שבתך תחגוג את כניסתה לעול תורה ומצוות מתוך לימוד וקריאה בתורה. 

ניתן בהחלט לקיים קריאה בתורה בקבוצת נשים בלבד. התפיסה המקובלת היא שבקבוצה כזו אין לברך את ברכות העליה לתורה לפני ואחרי הקריאה ואין לומר "ברכו", כיוון שעל פי ההבנה הפשוטה של ההלכה אלו ברכות הנאמרות רק במנין של עשרה גברים. 

יש נוהגות להחליף את הברכות ואת "ברכו" באמירת חלופות שאינן מזקיקות מניין, ראי מספר אפשרויות כאן.

אין בעיה של נידה בקריאת התורה- מותר לאישה נידה לגעת בספר תורה ולקרוא בו, שכן הספר לא מקבל טומאה כלל. יש נשים הנוהגות להמנע מלגעת בספר התורה בזמן נידתן, אולם זהו מנהג שלא נקבע להלכה.

בנספח מצורפות הנחיות לעליות לתורה, והנחיות לשימוש בספר תורה שחשוב לעבור עליהן. 

מאחר וציינת שאת רוצה לקיים את האירוע בתוך הכנסת של הקהילה שלך, חשוב גם להתייחס למה מקובל בקהילה ואם הקריאה היא מהלך חדש שעלול לעורר התנגדות נכון לקחת זאת בחשבון ולמצוא את הדרך לשוחח ולהסביר את הרצון ואת היסוד ההלכתי בדרכי נעם. 

 

הרחבה

א. אופן העליה והברכות:

עלייה לתורה במניין כוללת אמירת "ברכו את ה' המבורך" אליה מגיב הקהל באמירת "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים" הנאמרת על ידי העולה לפני תחילת הקריאה, וברכת "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" בסיום הקריאה. 

במשנה מסכת מגילה (דף כ"ח עמ' ב') נמנית קריאת התורה בתוך רשימת הדברים הזוקקים מנין, כשהפסיקה המקובלת היא שמניין הוא עשרה גברים, והתכנסות של נשים אינה נחשבת מניין מבחינה הלכתית. 

העובדה שלא מקובל להחשיב קבוצת נשים כמניין הלכתי אינה מונעת מהן לקרוא בתורה, אולם היא משפיעה על היכולת לברך את ברכות העליה לתורה: הפוסקים לאורך הדורות הבינו ש"ברכו" נאמר רק במניין, וגם ברכות העליה לתורה, שהן אמנם ברכות שבח, תוקנו במקור למעמד של קריאת התורה בציבור.

כך נאמר בשולחן ערוך:
"אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותכף קראוהו לקרות בתורה צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו כשקורא בתורה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור" (אורח חיים קל"ט).

לכן, לא ניתן לומר "ברכו" בעלייה לתורה בקבוצת נשים, והפסיקה המקובלת כיום היא שהן נמנעות גם גם מאמירת ברכת "אשר בחר בנו". כיוון שהמציאות בה נשים קוראות בתורה כ"קהל לעצמן" היא חדשה, טרם התבססה פסיקה מספקת בנושא. למרות זאת, יש מקומות בהם נוהגות הנשים לברך לפני הקריאה את ברכת "אשר בחר בנו" בשל היותה ברכת שבח (צירפנו לתשובה זו נספח מאת הרבנית רחל קרן בו מוסברת גישה זה) ויש מקומות בהם נמנעות מכך מחשש לברכה לבטלה. כמו כן, הברכה שלאחר העלייה לתורה נועדה גם היא לאמירה רק בציבור, וכן ברכות ההפטרה, ולכן בקבוצת נשים ההפטרה נקראת ללא ברכה לפניה וללא הברכות שאחריה. גם כאן, קיימים נוסחים חלופיים.

הזמנת האישה העולה בתורה נעשית עם שמה ושם אמה/הוריה ("תעמוד פלונית בת פלוני ופלונית") ומספר העלייה ("ראשונה"). אחרי קריאת העלייה ואחרי שהגבאית מזמינה את העולה הבאה, היא אומרת "מי שבירך" לעולה המסיימת. אפשר ורצוי לשמח את בת המצוה ומשפחתה באמירת "מי שבירך" בין העליות, בשירה ובזריקת סוכריות. אפשר להשתמש בנוסח הכתוב בסידור ואפשר לכתוב "מי שבירך" משלכן. 

 

ב. התנהלות עם ספר התורה: "ספר כשר – נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול"

כבודו וקדושתו של ספר תורה מחייבים שיטולטל מעט ככל האפשר, ובמצב הרצוי מקומו הוא קבוע והרוצים לקרוא בו באים אליו. אולם, במציאות בה לקבוצה הרוצה לקרוא אין ספר קבוע, הפתרון הוא לייצר מצב "קבוע למחצה" – להשהות את הספר לפרק זמן משמעותי במקום בו קוראים. פרק זמן זה נקבע להלכה כשלושה ימים, כלומר שני לילות ומעט מן היום שלפניהם והיום שאחריהם. בימים האלה הספר צריך להיות בתוך ארון מכובד ושמור היטב.

את העברת הספר עושים במידת האפשר בליווי של יותר מאדם אחד, ואם מסיעים אותו במכונית רצוי שהמלווה תחזיק את הספר בדרך. אם אין אפשרות כזו, מניחים את הספר עטוף בבד על אחד המושבים, ורק אם אין אפשרות גם לכך – עוטפים אותו היטב ומניחים בתא המטען. בהליכה בדרך, מי שרואה את הספר צריך לעמוד לכבודו. רצוי לקחת את הספר כשהוא עטוף בבד מעל המעיל. 

אחסון הספר יהיה בתוך ארון סגור שמונח על הגבהה של עשרה טפחים ולא על הרצפה. אם אין ארון – יש להקפיד שהספר יהיה עטוף כל העת בבד נוסף על גבי המעיל (וכמובן גם לשמור היטב מפני גניבות או פגיעות). בהגיע זמן הוצאת הספר, נהוג שהקהל נעמד עם פתיחת הארון (או הסרת הבד המכסה), ומי שרוצה בכך ניגשת לנשק את מעיל הספר או מלווה אותו בהליכה עד להנחתו על הבמה. אין לשבת בשעה שהספר עובר, אלא רק כאשר הונח על הבמה המוגבהת לפחות עשרה טפחים. הקראה תיעשה בפרישת הספר על הבמה, בלי לגעת בגוויל עצמו, אלא באמצעות מטפחת. ב"עצי החיים" אין בעיה לגעת. 

בנוכחות ספר התורה ובזמן הקריאה יש להקפיד על התנהגות מכובדת, לבוש צנוע ומכובד, להתנהג בכובד ראש, ולהמנע מהתנהגויות כגון יריקה או גילוי ערווה. על הספר להיות סגור ומכוסה כל הזמן, מלבד כאשר ממש קוראות בו או מגביהות אותו להראות לקהל.

במידה וצריך לקרוא שתי פרשיות – כגון בשבת ראש חודש וכדומה – עדיף במידת האפשר להביא מראש שני ספרים מאשר לגלול את הספר מפרשיה לפרשיה כשהקהל ממתין.

בשום מצב אין לגעת בגויל התורה עצמו, וגם בעת הקריאה משתמשות ב"אצבע" למעקב בספר; כמו כן, יש לכסות את הספר בין עליה לעליה כך שלא יהיה חשוף כאשר אין קוראות בו. הקוראת והעולה אוחזות ב"עצי החיים" בעת הקריאה. בכל זמן יש שלוש נשים ליד הספר: העולה, הקוראת והגבאית; ואפשר שהעולה תהיה גם הקוראת. גם העולה הקודמת נשארת לצד הספר עד תום העלייה שאחריה, ונהוג שנמצאת אישה נוספת שתפקידה לעקוב עם חומש אחרי הקריאה ולתקן שגיאות אם נופלות כאלה. בהגבהת ספר התורה נהוג ששתי נשים מגביהות יחד, אחת מכל צד, בגלל כובד הספר.

 

ג. נידה בקריאת התורה

לשאלתך ביחס לאפשרות להשתתף בזמן נידה או שבעה נקיים, פוסק השולחן ערוך: 

"כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בספר תורה והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות" (יורה דעה, סימן רפב סעיף ט).

מדבריו עולה כי אין איסור על נידה לגעת בספר תורה ולקרוא בו, לפי הכלל "שאין דברי תורה מקבלים טומאה". הרמ"א ציין שהיו שאסרו זאת, אולם הלכה לא כמותם; יחד עם זאת, הוא מעיד על נשים בנות זמנו שנוהגות להימנע מקירבה לספר תורה בימי המחזור שלהן. עדויות לנוהג כזה או נוהגים דומים נוכל למצוא גם בכתבי פוסקים ספרדים, אולם אלו מנהגים שלא נפסקו להלכה מחייבת. עשויות להיות נשים שנמנעות מהתבוננות בכתב או בנגיעה בספר תורה בעת נידתן, ולכן חשוב התיאום מראש עם נשים לפני הזמנתן לעלות לתורה כדי למנוע חיכוך ואי נעימות.

 

ד. נוכחות בני משפחה גברים

מאחר והקריאה נעשית בנוכחות קהל נשים, חשוב לתת את הדעת גם על הגברים במשפחה, קרוביה של כלת השמחה: אב, סבים, אחים, דודים. ניתן להציע להם להצטרף לקריאה מאחורי מחיצה, ואף לזרוק סוכריות. 

 

מאחלות לך ולבתך המון מזל טוב, שתזכו לרוב נחת ושמחה, ושמאור התורה ילווה את בתך תמיד!

 

נספח – מאת הרבנית רחל קרן:

שלום רב לך

ישנן דעות שונות בין פוסקי ופוסקות הלכה בדורנו ביחס לנשים העולות לתורה – אם וכיצד תברכנה. אציג את הדעה לפיה נשים יכולות לברך בעלייה לתורה בקבוצת נשים ואסביר אותה:

במשנה מסכת מגילה נמנית קריאת התורה בתוך רשימת הדברים הזוקקים מנין, כשההנחה המקובלת היא שמנין הוא – עשרה גברים, אולם ביחס לקריאה בתורה ניתן להבין שנשים הן חלק מהציבור הקורא בתורה, מהנאמר בברייתא (מגילה כג, א): "הכל עולים למניין שבעה (=העולים לתורה בקריאה בשבת), אפילו נשים ואפילו קטנים". הנשים נחשבות כחלק מהציבור המתאסף לקריאה בתורה, בהיותן חלק מעם ה' מקבל התורה מסיני. ולא רק מניין של גברים. 

לשיטת "מגן אברהם"  (על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רפב סעיף ג) חל חיוב על נשים לשמוע את קריאת התורה:

משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה, ואע"פ שנתקנה משום תלמוד תורה ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום מצווה לשמוע כמו מצוות הקהל שהנשים והטף חייבים בה… ומיהו [=אבל] יש לומר דאף על פי שאינן חייבות, עולות למניין.

ומכאן, כשם שנשים שלומדות תורה, מברכות את ברכות התורה בברכות השחר בנוסחן המלא: "אשר בחר בנו מכל העמים…" בשם ובמלכות (אף על פי שנשים פטורות מלימוד תורה), כך נשים שקוראות בתורה תברכנה את אותה ברכה במלואה לפני הקריאה. 

וכך גם תברכנה את הברכה בסיום העליה: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" בשם ובמלכות. 

ברכות אלו אינן ברכות על המצוות. בברכות המצוות דעת הפסיקה הספרדית כפי שכתובה בשולחן ערוך היא, שנשים לא תברכנה כשהן מקיימות מצווה שהן פטורות ממנה. למשל: לא תברכנה על הלולב. הפוסקים האשכנזים חייבו את הנשים לברך כשהן מקיימות את המצווה.

ברכות התורה הן ברכות שבח לקב"ה על בחירתו בנו ועל נתינת התורה, ובברכות השבח אין משמעות לחיוב או לפטור ממצוות. 

 

ביחס לקריאה לציבור: "ברכו את ה' המבורך" הנאמרת על ידי העולה לפני הברכה – "ברכו" נאמרת כקריאה של שליח הציבור לקהל רק כשיש מניין גברים, ולפי ההבנה המקובלת לכך מתייחסת המשנה בקביעה "אין פורסים על שמע בפחות מעשרה" (מגילה ד', ג'), ולכן לא נאמרת בקריאת תורה של נשים.

אם כך – בקריאת התורה שתקיימו לכבוד כניסת בתך לעול תורה ומצוות, תברכו על הקריאה לפניה ואחריה כמו בקריאה במניין, אך לא תאמרו "ברכו".

 

מה נשים יכולות לומר במקום ברכות כשהן עולות לתורה?

אנחנו קבוצת נשים שרוצות להתחיל לארגן קריאות נשים בתורה בישוב שלנו לפי ההלכה. הבנו שנשים עולות לתורה בלי ברכה כשאין מניין, וגם לא מברכות ברכות ההפטרה. 

נראה לנו ריק וחסר לקרוא בתורה בלי ברכה, וזה גם נחשב דבר שלילי, "על מה אבדה הארץ, על שלא בירכו בתורה תחילה".

האם יש פתרון ביניים כלשהו או איזה נוסח שכן ניתן לברך בעלייה לתורה שלנו?

 

תשובה

תודה שפנית אלינו בשאלה זו, שאלה שיש בה כל כך הרבה אהבת תורה ויראת שמיים! שאלה שמשקפת כנות דתית ורצון גדול להתקרב לה' ולתורתו, בלי לוותר על ההקפדה ההלכתית אך גם בלי להשתיק את רגשי הלב.

יש כאן בעצם שתי שאלות, אחת עקרונית ואחת מעשית.
השאלה העקרונית: מהו היחס בין הקריאה בתורה לברכה עליה, ואיזה מקום יש לקריאה בתורה בלי ברכה.
השאלה המעשית: מהן החלופות האפשריות עבור קבוצת נשים הקוראות בתורה.

נפתח ברשותך בשאלה העקרונית.

אכן, הברכה על הקריאה בתורה היא ברכה חשובה שמבטאת את התפיסה היסודית שעיסוק בתורה הוא שיא רוחני ועמוד התווך של החיים הדתיים. באופן כללי, לברכות בעולם הדתי ישנה משמעות כבירה, המשכינה את נכחות הקב"ה בכל צעדינו ובכל מעשינו. הברכות הופכות את המעשים האנושיים לטעונים מטען דתי, ובכך מעלות אותם למישור של ביטוי הקשר לה'. אין פלא שאתן מרגישות שללא ברכה, חסר משהו משמעותי מאוד בקריאת התורה שלכן.

הציטוט שהבאת בשאלתך לקוח מן הגמרא במסכת בבא מציעא דף פה עמוד א: 
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ"? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה.

רב כנראה מזהה את הלשון "תורתי אשר נתתי לפניהם" עם דברי הפסוק הנאמר בקריאת התורה, "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" ועם לשון הברכה "אשר נתן לנו תורת אמת", ומקשר בין הברכות הנאמרות על התורה ובין העזיבה המתוארת על ידי הנביא ירמיהו.

ואכן, פרשנים ראשונים ואחרונים עסקו סביב מדרש זה בחשיבותה הרבה של הברכה על העלייה לתורה – לא רק כמעשה נקודתי אלא כעמדה נפשית. למשל כתב שם רש"י:
"כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה … וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם"

וביתר פירוט כתב הבן איש חי (בן יהוידע שם):
"היו רובם עוסקים בתורה כדי להתחכם בה במילי דעלמא ולכן לא היו מברכים עליה ברכה ראשונה של אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה דאין להם חפץ להתקדש מקדושת התורה ורק לומדים אותה בשביל עסק הגשמי שלהם.

לזה אמר שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה רצונו לומר לא היו מקפידים לברך ברכה ראשנה המורה על קדושת האדם מכח דברי תורה כי אין להם רצון שיתקדשו בה ולכן לא הועיל זכות תורה זו שלהם לדחות הפרענות כי לא היתה לשמה ולזה אמר עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי דייקא רצונו לומר תורה לשמה המתייחסת אלי לשמי" 

לאור מקורות אלה אין פלא שצורמת לכן האפשרות של קריאה בתורה ללא ברכה. הרי התורה עבורכן היא חיבור לרצון ה' לשמו והבחירה לקרוא בה מגיעה מתוך השאיפה להתקדש.

אני רוצה לטעון שהאמת היא הפוכה – בעיני, הבחירה שלכן לקבל את ההלכה ולא לברך את ברכות התורה בקריאתכן היא ההיפך מ"עזבם את תורתי, שלא בירכו בתורה תחילה". אתן ניגשות לפעולה הדתית שלכן, קריאת התורה, מתוך כפיפות להלכה הפסוקה, גם במקום בו היא לא נוחה לכן. אתן בעצם מקבלות על עצמכן את המגבלה ההלכתית – שנשים לא נחשבות ציבור לעניין ברכות התורה – על אף שהיא לא טבעית עבורכן, כשאתן מתקבצות כציבור ומבקשות לעבור חויה רוחנית משותפת. ולמרות אי-הנוחות שבדבר, אתן מקבלות על עצמכן להקפיד על ההלכה כפי שפסקו רבותינו. זה בדיוק לקדש את מעשיכן ולקרוא עליהם שם שמיים.

אין בכך שום דבר שלילי.

קושי נוסף שהזכרת בשאלתך הוא תחושה של ריקנות. אכן, עלולה להיווצר תחושה של חוסר בעת שאתן קוראות בתורה ללא ברכה, המקום שאנו מאוד מורגלות בו של ברכה לפני מעשה משמעותי נשאר מיותם. לכן, הרבה מהחלופות שתיכף יובאו מעוצבות באופן שמזכיר את הברכות המוכרות: נשים רבות מרגישות בנוח להשתמש בחלופות שדומות למבנה המסורתי של עליה לתורה, ולהרוויח את החיבור הטבעי שכבר קיים כלפי מבנה זה. בדרך זו, החלופות שומרות על רצף וקשר אל המקור ונשענות על המסורת הארוכה והאיתנה שבה עם ישראל קורא בתורה.

וכעת לשאלה המעשית.

אכן, לפי ההלכה המקובלת, בקבוצת נשים אין לברך את ברכות העליה לתורה לפני ואחרי הקריאה ואין לומר "ברכו", כיוון שאלו ברכות הנאמרות רק במנין של עשרה גברים. 
נשים רבות בוחרות לקרוא בתורה בקבוצות נשים וכמוכן מחפשות חלופה לברכות. להלן מספר נוסחים שכבר נעשה בהם שימוש בקבוצות נשים שונות בעליה לתורה ללא ברכות. בנוסחים אלו השימוש בשם ה' לא גורם בעיה הלכתית, מכיון שהוא נאמר בתוך פסוקים שלמים שאמירתם כצורתם מותרת תמיד, ולא כברכה שאין לברך אותה. 

 

לפני הקריאה:

יש שאומרות לקהל "השם עמכן" והקהל משיב "יברכך השם".

העולה אומרת  "אָבִינוּ הָאָב הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. ברוך אתה אדונ-י למדני חוקיך" 

או

"והערב-נא אדנ-י א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ברוך אתה אדנ-י למדני חוקיך"

 

אחרי הקריאה אומרת-

"ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וחיי עולם נטע בתוכנו; הוא יפתח ליבנו בתורתו וישם בליבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. ברוך אדונ-י לעולם אמן ואמן".

או

"תּוֹרַת אדנ-י תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת אדנ-י נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אדנ-י אֱ-לֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא".

 

נוסח חלופי לברכות ההפטרה:

לפני קריאת ההפטרה יש אומרות –

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק:

או – 

חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַאדֹנָ-י. 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, הָאֵ-ל הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, הַגּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, שֶׁנַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן בְּבוֹא כָּל נְבוּאוֹת חוֹזֶיךָ,   מְנַחֲמֵי יִשְׂרָאֵל וּמְבַשְּׂרֵי שָׁלוֹם לְצִיּוֹן, כִּי נֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ, וְדִבְרֵי נְבִיאֶיךָ אֱמֶת וָצֶדֶק.

 

ולאחר קריאת ההפטרה יש אומרות:

צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, הַמְדַבֵּר וּמְקַיֵּם, שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק. נֶאֱמָן אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ, וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, כִּי מֶלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו:

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ, וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, כִּי אַתָּה מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

שַׂמְּחֵנוּ גּוֹאֲלֵנוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ, וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לֹּו שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי אַתָּה מָגֵן דָּוִד:

בשבת:

עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַנְּבִיאִים, וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: עַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ מוֹדוֹת לָךְ וּמְבָרְכוֹת אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי אַתָּה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

 

או –

כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר.

אָנָּא אֵ-ל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, רוּחַ הַעֲרֶה מִמְּרוֹמִים עַל לוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ וְעַל כְּמֵהֵי יִשְׁעֶךָ, וְקַיֵּם בָּנוּ דִּבְרֵי נְבִיאֲךָ: אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם.

 

מאחלת לכן הרבה תפילות וקריאות משמעותיות בתורה, שיקויים בכן "עץ חיים היא ותומכיה מאושר".

שלומית

צום עשרה בטבת למעוברת

אני בהריון ורוצה לדעת האם עלי לצום בעשרה בטבת?

תשובה:

שלום לך,

נשים בהריון אינן חייבות לצום בשלושת הצומות הקלים: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ובצום גדליה. זאת בשונה מהצומות החמורים, תשעה באב ויום הכיפורים שעליהם נאמר "עוברות ומניקות – מתענות ומשלימות" ולשאלת הפטור, המותר והאסור בצומות אלו לנשים מעוברות יש להקדיש תשובה נפרדת ובמקרים רבים יש לתת פסיקה אישית.

עם זאת, הרמ"א פוסק שנשים אשכנזיות נהגו להחמיר ולצום. ישנן נשים שמרגישות טוב לאורך ההריון וחשוב להן להשלים את הצום, במקרה כזה בהחלט ניתן לנסות לצום וכך פוסק גם המשנה ברורה, אך חשוב שכל אשה תהיה מודעת ליכולות שלה ובכל ספק קל שעולה בליבה מבחינה רפואית עליה לשבור את הצום ולחזור לאכול ולשתות כרגיל. אשה שמלכתחילה לא מרגישה טוב בשל ההריון, אינה צריכה לצום כיוון שהיא בקטיגוריה של חולים הפטורים מהצומות הקלים. 

כשחכמים קבעו את הצומות הקלים, הם קבעו באותה הזדמנות שהצום שהם קובעים איננו חל כלל על נשים מעוברות וכן לא על חולים. ולכן גם אין עניין בצומות אלו "לצום לשעות" כלומר לצום כמה שעות, למשל עד חצות היום כדי להשתתף עם הציבור בצער החורבן בדומה לצום תשעה באב נדחה.

שירה

 

הרחבה

במסכת פסחים, פרק מקום שנהגו (דף נד ע"ב) לגבי צום תשעה באב כתוב: "דָּרֵשׁ רָבָא: עוּבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת — מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר. וְכֵן אָמְרוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן". משמע מהדברים אף שלא נאמרו במפורש שבשאר הצומות הן אינן צריכות להתענות או להשלים את הצום. החיוב לצום בצומות אלו הוא חיוב מדרבנן, וחכמים כשקבעו את הצומות קבעו באותה הזדמנות שלא כולם חייבים בצומות אלו, ופטרו מהם את החולים ואת הנשים המעוברות והמניקות.

הבית יוסף מביא את דעות הראשונים בשאלה זו.

  • וכתב ה"ה (הרב המגיד) בפ"ה מה' תענית "שנראה לו לדקדק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים שלא החמירו עליהם אלא בט"ב בלבד"
  • וכ"כ הרשב"א בתשובה. וכתב עוד "ואעפ"כ ראוי לעוברות ומניקות שלא להקל כל כך ואם תאכלנה שלא להתענג במאכל ובמשתה אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד…"
  • ומשמע מדברי הגה"מ (הגהות מיימוניות) "דלא שרי לאכול עוברות ומניקות בג' צומות אחרים אא"כ היו מצטערות"
  • אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב כ"ז בשם הגאונים "מעוברת אסורה להתענות זולתי בט"ב וי"ה משום צער הוולד ע"כ"

אם כן, הגהות מיימוניות מחמיר וכולל את המעוברות והמניקות בחובת הצום אלא אם כן חשות צער שאז יהיה מותר להן לאכול. אך שאר הראשונים מסכימים שמעוברות לא צמות, והרשב"א רק מעיר שההיתר או הפטור הזה מוגבל לאכילה ושתיה מספקת לקיום הולד ולא להתענג.

השולחן ערוך מביא את דבריו של הרשב"א להלכה בסימן תקנ"ד "עוברות ומניקות מתענות בט' באב ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות ואעפ"י כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד"

אולם הרמ"א מעיר בסימן תק"נ : "מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה) ואפי' אינן מצטערות אין מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים" כלומר, הוא פוסק לפי הגהות המיימוניות שראינו, אך מוסיף שהוא מסכים שעיקר הדין הוא שאין חיוב לצום. עם זאת הוא מציין שנשים אשכנזיות נהגו להחמיר ולצום. 

המשנה ברורה מדייק את דברי הרמ"א "(ב) מיהו וכו' – דבשעה שרצו וקבלו עליהן להתענות הקילו לכתחלה עליהן: (ג) עוברות ומניקות וכו' – ומסתברא דעוברת מיקרי משעה שהוכר הולד… ומכל מקום אפשר דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד גם נחשבת בכלל מעוברת לענין זה אם מרגשת צער אבל בפחות מכך נראה שהיא ככל הנשים לכל דבר אם לא שמצטערת הרבה. ואם מרגשת חולשה אין להחמיר בה כלל [מור וקציעה עיי"ש]: (ה) אלא שנהגו להחמיר – ואם הם חלושות נראה דאין להם להחמיר…" – מכלל דבריו עולה, שרק אשה שבטוחה שהיא מרגישה טוב תחמיר לצום, אך בכל ספק של חולשה, יכולה מיד לאכול ופטורה מהצום.