שאלות אמוניות על ידיעה, בחירה ואינסופיות
לאחרונה עלתה בי שאלה אמונית ואני לא מצליחה למצוא לה תשובה שתניח את דעתי.
יש מן הנחת יסוד כזאת באמונה שלנו שה' הוא יודע כל ואפילו יודע את העתיד, אך למען האמת יש כמה מקרים בתורה שבהם יותר הגיוני אילו ה' לא יודע כל, הדוגמאות שלדעתי זה מוצג בצורה הכי ברורה בהן הם בחטא עץ הדעת (איכה?) וברצח הבל (אי הבל אחיך) אך כל הפרשנים מתייחסים לזה כמשל, או הזדמנות לאדם לפעול בעצמו ולתקן את מעשיו.
האם יש בתורה ביסוס לכך שה' הוא יודע כל ועתיד או שזו יכולת שאנחנו סיגלנו לה', ואם כן למה? ואשמח לדעת מאיזו תקופה באות הנחות היסוד האלה? מכיוון שנראה שאלו כבר הנחות שטבועות באמונתו של רש"י, האם גם האמוראים חשבו כך? והאם זה כל כך מופרך שכפי שאנו נוצרנו בדמות אלוהים, וישנן תכונות אלוהיות שצילן מובע אצלינו בני האדם, שגם העולם נוצר בהתאם ליכולותיו של ה', ואולי אנו חווים רק צל צילו של יכולותיו, אבל שהוא מוגבל בדרך כל שהיא על ידי הזמן או הידע, ויצר את העולם כך בכוונה שמגבלותיו יובעו? (אני יודעת שמגבלה זו מילה קשה אך לא הצלחתי למצוא מילה מתאימה יותר)
תשובה
שלום לך ותודה על השאלה המעניינת,
אם הבנתי נכון שאלתך מתחלקת למספר חלקים:
א. שאלה מחשבתית היסטורית המבקשת ציר זמן: מה מקור הקביעה שהקב"ה יודע כל?
ב. שאלה פרשנית על התורה: כיצד זה מתיישב עם פסוקים בהם נראה לכאורה שאינו יודע פרט מסוים?
ג. שאלה פילוסופית: האם ייתכן לומר כי הקב"ה מוגבל, מתוך כך שהעולם שברא מוגבל?
אנסה להשיב בקצרה על כל החלקים, אך ראשית אבקש להתייחס להגדרתך את השאלה כ"שאלה אמונית". זו בהחלט שאלה פילוסופית-לוגית, היסטורית ואף פרשנית. אשרייך שאת שואלת וחוקרת, אך ייתכן כי חלק מהיותנו מאמינים הוא גם לא להבין, לשחרר את הצורך האנושי לסדר ולתייג את הא-לוהות בשפת בני אדם, ולתת מקום בחוויה הדתית שלנו ל"עֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים".
א. מה מקור הקביעה שהקב"ה יודע כל?
מקריאה בפשט התנ"ך נראה שהקב"ה משגיח על העולם, רואה הכל, יודע הכל ותופס בו-זמנית את העבר, ההווה אמירה שלהיות מאמין פירושו לשחרר – שזה לא נוגד את הדרישה לחקור וללמוד. כי זה בעצם מוהעתיד. אדגים רק במספר פסוקים, אך יש עוד רבים.
בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ צוֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים (משלי טו)
מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו)
מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא (ישעיהו מא)
הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע, אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט, הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ, הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם… (תהילים צד)
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה, כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ… לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ (תהילים קלט)
בתקופת התנאים אנו מוצאים את הניסוח המפורסם של ר' עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו). ניתן להבין זאת בשני אופנים – או "הכל צפוי" = הכל נראה, כלומר הקב"ה מנקודת תצפיתו משגיח על המציאות. כך פירש ר' עובדיה מברטנורא וזה מתאים למשנה אחרת באבות: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א). או "הכל צפוי" = העתיד ידוע מראש, ואף על פי כן ניתנת לאדם בחירה חופשית כיצד לפעול – "והרשות נתונה".
גם במדרשי האמוראים ניתן למצוא עיסוק בשאלת הידיעה הא-לוהית את העתיד להתרחש, כמו למשל בויכוח הבא:
"אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?! אמר לו: הן. והא כתיב ויתעצב אל לבו?! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות?! אמר לו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלה אבלה. אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה". (בראשית רבה כז, ד)
במדרש זה יש קריאה לעולם להתנהל, למרות ידיעת העתיד, ולא לתת לה לשבש את המהלכים הטבעיים. כך מסביר ר' יהושע בן קרחה גם את מהלכי האל, שאין סתירה בין ידיעתו לבין תגובתו למציאות כשמתרחשת.
בימי הביניים רווחה מגמה לנסח "עיקרי אמונה" – תפיסות דתיות יסודיות המחייבות יהודי מאמין והופכות אותו לחלק מכלל ישראל. בראש מוני העיקרים עומד הרמב"ם אשר קבע י"ג עיקרי אמונה, ובהם העיקר העשירי העוסק בהשגחה הפרטית על כל בני האדם:
"שהוא יתעלה יודע מעשי בני האדם ואינו מזניחם, ולא כדעת מי שאמר: "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שאמר: "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם", ואמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ואמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וזה יורה היסוד העשירי". (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)
עיקר אמונה זה מנוסח בפיוט "יגדל א-לוהים חי" בשורה – צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ. הוא כולל את שתי הפנים של ידיעת האל שראינו עד כה ואת שתי המשמעויות של "הכל צפוי" – ידיעת הפרטים וצפיית העתיד. כלומר, ידיעת האל כוללת גם את ההשגחה הפרטית וידיעת מחשבות הלב הנסתרות, וגם את בו-הזמניות של ציר הזמן, הכוללת ידיעת אחרית מראשית.
ב. איך מיישבים פסוקים בהם האל לכאורה לא יודע?
ציינת שתי דוגמאות בהן נראה שהקב"ה שואל שאלה את האדם ("אַיֶּכָּה" לאדם הראשון ו"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" לקין), ולכאורה ניתן להסיק שאינו יודע את התשובה. רוב הפרשנים הולכים בדרכו של רש"י, שזו שאלה רטורית שנועדה לפתוח בשיחה, למנוע בהלה וליצור מהלך שיח חינוכי שיוביל להכרה בחטא:
"אַיֶּכָּה?" – יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו: "אי הבל אחיך" וכן בבלעם: "מי האנשים האלה עמך", ליכנס עמו בדברים…" (רש"י על בראשית ג, ט)
הרד"ק מציע שקיים הבדל בין הבנת דרכי האל של אדם ושל קין, לפי תשובותיהם. קין מנסה להכחיש, כי הוא חושב שהקב"ה מוגבל בידיעתו, אבל אדם מתחבא רק מפני הבושה, אך אין לו ספק שמעשיו גלויים וידועים לפניו:
"כי יודע היה כי האל יודע כל דברי בני אדם. ואף על פי שפתח לו בלשון מסופק, ואמר לו "איכה", ידע כי הכל גלוי לפניו יתברך, והשאלה לא היתה אלא לפתיחת הדברים, ולא התחבא אלא מפני הבשת". (רד"ק על בראשית ד, ט)
הרלב"ג אף מדגיש שרצתה התורה ללמדנו עקרון משפטי: "שלא ישפוט השופט בדבר אם לא אִמֵת העניין קודם זה עם הנשפט אתו".
ראינו שדרך ביטוי זו של פתיחה רטורית של הקב"ה בשיחה עם בני אדם חוזרת במספר מקומות בתנ"ך וניתן ללמוד ממנה ערכים חינוכיים על תקשורת אנושית, חינוך ומשפט אמת. התורה פונה לבני אדם ומדברת בלשון בני אדם ואין בכך שום אמירה או השלכה על היקף ידיעתו של האל.
ג. האם הקב"ה מוגבל מתוך כך שהעולם שברא מוגבל?
לשאלה הפילוסופית הגדולה הזו לא נוכל להיכנס במסגרת זו, רק נרמוז שיש גישות שונות כלפי הפער הקשה לתפיסה, על פיו האינסוף ברא עולם שהוא סופי, והאל הבלתי מוגבל יצר אדם בצלמו, ואף על פי כן הוא מוגבל.
הרמב"ם למשל רצה להגן על האל מלהיכנס לשפה אנושית מצמצמת, שבה אפשר להשתמש באותו כינוי כלפי אדם וכלפי האל ולכן אימץ את תורת התארים השליליים, על פיה הדבר היחיד שניתן לומר על האל הוא מה הוא אינו. כל אמירה חיובית עליו רק מקטינה, פוגעת באינסופיות שלו וממש נדמית ככפירה:
"הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו… והמפולג שנאמר בזה הענין אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח." (מורה נבוכים, חלק א, נט, תרגום אבן תיבון)
מן הצד השני, בקבלת האר"י התפתחה תורת הצמצום. לפיה האל האינסופי היה צריך לצמצם את עצמו על מנת לפנות חלל פנוי שבו יוכל העולם להתהוות. כפי שניסח זאת ר' חיים ויטאל, תלמיד מובהק של האר"י:
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא…והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם". (עץ החיים, א,א)
חלק זה בשאלתך מנכיח את הפער האינסופי והבלתי ניתן לתיווך בינינו לבין האל יתברך, וכדי שנוכל להתחיל לחשוב עליו, צד אחד צריך לכאורה להתקרב לשני. לפי הרמב"ם אנחנו צריכים להגביל את השפה האנושית כדי לא להגביל את הא-לוהות, ולפי הקבלה הא-לוהות היא שעוברת תהליך של צמצום, כדי לאפשר את קיומנו.
לסיכום, אני מקווה שהצלחתי לעשות ולו מעט סדר בשאלות, ובוודאי יש להרחיב עוד הרבה בכל אחת מהן. מאחלת שנצליח לפתוח פתח לפרדוכס הדתי הבסיסי בעולמנו – לחוויה אינטימית של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב", כלפי אל שהוא נשגב, כל-יכול ואינסופי – "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ".
תמר