דין ברכה ראשונה ומים אחרונים

1)  האם צריך ליטול ידיים לפני ברכת המזון?

2) אם אני צריכה לברך לפני כל מאכל שאני אוכלת?

תשובה

שלום רב לך!

אנסה לענות בקיצור על שתי השאלות שקשורות למזון ולסעודה.

לגבי נטילת ידיים לפני ברכת המזון:

נטילה זאת נקראת "מים אחרונים". חכמים תיקנו ליטול מים אחרונים לפני ברכת המזון. שתי סיבות מצאנו לכך, לפי דברי הגמרא במסכת חולין (דף קה), טעם התקנה הוא מפני הסכנה. בתקופת חז"ל היו מתבלים את האוכל במלח סדומית המסוכן לעיניים. מי שלא הקפיד לרחוץ את ידיו אחרי האוכל, עלול לגעת בעיניים עם המלח הזה וחלילה יכול היה להפגע.

טעם נוסף שהבינו הראשונים על פי דברי הגמרא בברכות (דף נג) קשור לקדושת הברכה. בעולם בו אוכלים עם הידיים, הידיים מתלכלכות בשעת הסעודה ואין זה ראוי לברך עם ידייים מלוכלכות.

על נטילה זו לא תיקנו ברכה ונחלקו הראשונים אם בכלל יש חובה בנטילה זו. יש מן הראשונים שכתבו שבימינו אין מלח סדומית ולכן אין צורך ליטול מים אחרונים (שיטת התוספות והוא בטור סימן קפא) אך רוב הראשונים כן פסקו שזו חובה.

השולחן ערוך (או"ח סימן קפא סעיף א) פסק שיש ליטול מים אחרונים אבל הביא גם שיטה שלא נוהגים ליטול מים אחרונים (סעיף י).

פוסקים אחרונים אחרים כתבו שאפשר להקל בזה (משנ"ב ס"ק ב), במיוחד בימינו שאוכלים עם סכו"ם ואין בזה חוסר כבוד.

למעשה, יש בזה חלוקת מנהגים- יש שנוהגים ליטול מים אחרונים ולו נטילה סימלית ביותר ויש שנהגו לא ליטול ויש להם על מי לסמוך ויש גם שנהגו שרק בעל הבית נוטל. (ראי פניני הלכה, ספר ברכות, פרק ד, סעיף ט).

לכן, אם עד היום לא נהגת ליטול ידיים לפני ברכת המזון, יש לך על מי לסמוך ואין חובה עליך ליטול ידיים.

בכל מקרה, אם הידיים התלכלכו מהאוכל, ראוי לנקותם לפני הברכה.

לגבי שאלתך על ברכה ראשונה:

אמרו חכמים במסכת ברכות (דף לה) שאסור לאדם ליהנות מהעולם בלא ברכה, הברכה מבטאת כאין "בקשת רשות" מריבון העולם, ולכן אנחנו מברכים ברכה ראשונה לפני אכילת כל דבר מאכל ושתיה ואפילו  על דבר מועט. (שולחן ערוך סימן רי).

(בשונה מברכה אחרונה אותה יש צורך לברך כשאוכלים יותר מכזית).

ובכל זאת יש מקרים בהם אנחנו לא מברים ברכה ראשונה:

בסעודה בה נטלת ידיים ואכלת לחם, ברכת המוציא פוטרת את כל הברכות שבתוך הסעודה.

כמו כן, ברכה אחת יכולה לכלול את מה שתחתיה. לדוגמא: אם ברכת בורא פרי העץ את יכולה להתכוון להוציא את כל הפירות שאת מתכוונת לאכול ושמונחים לפניך ואינך צריכה לברך על כל פרי בנפרד.

בנוסף, במקרה שאין הנאה כלל מהמאכל או השתיה כמו אכילת תרופה מרה- לא מברכים בכלל.

 

שיהיה בתאבון, בהנאה ובהודיה גדולה לריבונו של עולם על כל השפע.

בת שבע סמט

חברה בבעלות יהודית שמעסיקה עובדים יהודים ולא יהודים בשבת

לכבוד רבניות משיבת נפש
אני פונה אליכן בגלל בעיה הלכתית שנשאלתי מחבר שלי:
יש חברה שבעליה הם יהודים שהעסק שלה היא להשכיר פועלים בתחום אינפורמטיקה-מחשבים לחברות אחרות (סוג של סוכנות), באופן זה: הפועלים טכנית עובדים בשביל כחלק מהצוות של החברה השוכרת, אבל בעצם הפועלים הם תחת האחריות של החברה היהודית והיא זו שמשלמת להם את המשכורת שלהם.

החברות השוכרות נותנות לפועלים את ההוראות של מה שהם צריכים לעשות. והפועלים חלקם עובדים מהמשרד של החברה היהודית וחלקם נמצאים במדינות אחרות ועובדים מהבית שלהם.
הפועלים צריכים לעבוד מיום שני עד יום שישי באופן שלפעמים יש איזה שעה בליל שבת שצריכים לעבוד וגם יש את הימים טובים שצריכים לעבוד, כי אם לא יעבדו בימים האלה לא ירצו לשכור פועלים אצלם.

השאלה היא האם נחשב שהפועלים עובדים עבור היהודים ויש איסור אמירה לנוכרי ולהנות ממלאכת גוי או דילמא כיון דהפעולה עצמה היא לצורך החברה השוכרת לא נחשב שהיהודים נהנים ממלאכה הנעשית בשבת וכן אין כאן שכר שבת מאחר שהם מקבלים כמו שכירות עבור כל החודש ביחד.
ואם נאמר שיש איסור דאמירה לנוכרי אולי אפשר לעשות שותפות עם הגוי באופן שהוא יהיה הבעלים בימים האלה או אולי יש דרך אחרת שבה אפשר לעשות להינצל מאיסורי שבת.

יש עוד בעיה: יש כמה פועלים יהודים (שלא שומרים שבת ומועדים), אולי אפשר לומר להם שלא יעבדו בימים טובים אלא שיעבדו את השעות האלה בזמן אחר ואם בכל זאת עבדו בימים האלה הוי רק מדעתם ועל ידי שותפות עם הגוי לא יהיה בזה בעיה.
מחכה לתשובתכן

 

תשובה

שלום לך,

אשרינו שזכינו לקיים את דברי הנביא: כי מציון תצא תורה.

שאלות מסוג זה מתרבות מאוד בעקבות תנאי הכלכלה החדשים, הטכנולוגיה הגבוהה והתקשורת הדיגיטלית, כמו גם השירות שחברות צריכות לספק על פני מרחבי הגלובוס, וציפיית הלקוחות לקבל שירות מיידי וקבוע בכל שעות היממה וימי השבוע. לכן ראוי שגדולי הדור יתנו דעתם על סוגיה חשובה זו, שמעצבת את פני התעשיה והשבת כאחד. לעת עתה אני משיבה כמיטב הבנתי את המציאות המורכבת, שבה החברה שבבעלות היהודי משמשת מעין "קבלן משנה", ומתווכת בין הלקוחות ובין העובדים, המספקים את העבודה. הנחה זו עומדת בבסיס התשובה.

ניתן לחלק את התשובה למספר סעיפים:

  • בעניין מלאכת הגוי, יש לדון בשאלת אמירה לנכרי בשבת, ובשאלת הנאה ממלאכת הגוי בשבת.
  • ואילו בעניין העובד היהודי, עולה שאלת מעשה שבת, שהיא הנאה מחילול שבת שנעשה ע"י יהודי, כמו גם חיזוק ידי העובר עבירה ואיסור 'בפני עיוור לא תיתן מכשול'.

לפני שנרחיב בפרטי התשובה, נסכם את תורף הדברים. הן מצד ההנאה ממלאכת היהודי, והן מצד ההנאה ממלאכת הגוי, ניתן למצוא פתחים להיתר בתנאים מסויימים, והנושא יורחב להלן, אולם חשוב לציין, כי אין זה היתר מהודר, המומלץ מלכתחילה לבני תורה, אלא אם כן מדובר בהפסד מרובה.

פירוט התשובה:

לגבי חלקה הראשון של שאלתך, בעניין מלאכת הגוי בשבת – אמנם הציווי על שמירת השבת נאמר לישראל בלבד, וזהו האות והברית ביננו ובין הקב"ה, אולם חכמינו אסרו גם על אמירה לגוי שיעשה מלאכה שאסורה בשבת עבור היהודי, ואם עשה כן, אסרו ליהנות מכך. המקור שממנו נלמד האיסור הוא הפסוק: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב, טז), ומדייקת המכילתא (פרשה ט) מהמילה – 'יֵעָשֶׂה', כי האיסור חל על המלאכה עצמה, ולא על המבצע בלבד: "לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך".

אמירה לגוי – לרוב הפוסקים, מדובר באיסור דרבנן מסוג 'שבות' (למשל: רמב"ם הלכות שבת, פרק ו, הלכות א, כב, שולחן ערוך או"ח סימן שז, סעיף ה, משנה ברורה סימן שז סק"כ, וסימן רמג, סק"ה), אולם יש לציין, כי מדברי הפוסקים (רמב"ם שבת פרק ו הלכה ט, שו"ע אורח חיים סימן שז סעיף ה) משמע, שכאשר מדובר בצורך גדול, מותרת אמירה לגוי במלאכה דרבנן, ומדובר ב'שבות דשבות'.  המגן אברהם (סימן שז סק"ז) הסביר, כי משמעות הביטוי 'צורך גדול' הוא כשמדובר בהפסד גדול, אך האליה רבה (סימן שז, סקי"ד) מבאר כי מדובר רק בצער הגוף, ובאופן דומה פסקו גם אחרים (שו"ת הריב"ש סימן שפז).

בעניין ההנאה ממלאכת הגוי, אסור ליהודי להעסיק פועלים גויים שכירים, שיעבדו עבורו במלאכות האסורות בשבת. ומלאכה אשר נעשתה בשבת עבור היהודי, אסורה בהנאה עד יציאת השבת, ובתנאי שיחלוף שיעור הזמן הנדרש לביצוע אותה המלאכה ('בכדי שיעשו' – שבת קכב, ע"א, שולחן ערוך סימן שז סעיף כ, וסימן שכה סעיפים ה-ו). טעם הגזרה הוא כדי למנוע מהיהודי לאמר לגוי בשבת (או לפני שבת) לבצע עבורו את המלאכה, שהרי ממילא יצטרך להמתין בצאת השבת בכדי שתיעשה המלאכה (פירוש הרמב"ם למס' מכשירין פרק ב הלכה ו). בעניין ההנאה במוצאי שבת החמירו חכמים במעשה הגוי יותר מאשר במעשה היהודי שחילל שבת (ר"ן שבת קכב, ע"א).

עד כאן סקרנו את הדברים בכללותם, ומכך נובע, שישנו איסור ליהודי (משכיר הפועלים) להעסיק גויים כדי ליהנות ממלאכתם בשבת, ולהרוויח את דמי השכרתם.

אמנם במצב שבו הגוי עשה כן למען הנאת עצמו בלבד (אדעתא דנפשיה קעביד), אין איסור ליהודי ליהנות מכך. ועוד, כאשר מדובר באינטרס של הגוי, מתיר הרב רוזן (תחומין יב "שותפות עסקית עם מחללי שבת" סעיף ד על פי המשנה ברורה סימן רמג סק"י), אף כשמדובר ברווח מזערי ואינטרס קלוש של העובד, וכן פסק הנודע ביהודה (תנינא אורח חיים סימן כט), יתר על כן, נכתב בביאור הלכה (סימן רמד סעיף ו) בשם הט"ז, תוספת שבת והגר"א, כי במקום הפסד גדול, ואף במניעת רווח, מקלים בעניין שכר שבת. אולם דעה זו אינה מוסכמת על כל הפוסקים.

עוד ישנם כמה פרטים, שעשויים להצטרף לקולא:

– לדעת שיבולי הלקט (ענין שבת סימן קיב), איסור ההנאה ממעשי הגוי חל על מלאכה שנעשית לצורך השבת בלבד, ואילו במלאכה שאינה נעשית רק לצורך השבת (כגון תפירת בגד שנעשתה בשבת), מותרת הנאתה אף בשבת עצמה. גם בנידון דידן שירותי הפועלים אינם נדרשים עבור היהודי לצורך השבת עצמה, ובכל אופן ההנאה תבוא מאליה.

– מסוגיית הגמרא משמע, שמעשה שעשה הגוי עבור עצמו, או עבור גוי אחר (כגון הדלקת נר), ואין בו תוספת כמותית למען היהודי (בשונה למשל מחימום מים עבור אדם נוסף), אעפ"י שגם היהודי ייהנה מכך, מותר בהנאה משום שאותו הנר מאיר במידה שווה גם כאשר היהודי מצטרף לגוי כדי ליהנות מאורו, והגוי אינו מוסיף או משנה שום דבר במעשהו עבור היהודי (ר"ן על הרי"ף שבת דף ז ע"א, שולחן ערוך סימן רעו סעיפים א-ב, בן איש חי שנה שניה פרשת תרומה סעיף ו). מכאן שאף בנידון דידן, הפועל הגוי עובד עבור הנאת עצמו, וכל כוונתו להרוויח כסף לעצמו, ואף אם בתוך כך היהודי נהנה ממלאכת הגוי, ואף שהפועל מתכוון גם להנאת מעסיקו היהודי, יש מי שמתיר (ערוך השולחן אורח חיים סימן רעו סעיפים ח-ט).

– אמנם, נקודה נוספת שיש לדון בה, האם החברה שייכת לישראל, וּמֻכֶּרֶת ומפורסמת בבעלותה היהודית, זאת מכיוון שכאשר התשובה חיובית, הנאתו אסורה, אף אם הגוי עושה זאת עבור הנאת עצמו, מכיוון שעושה ברכושו של היהודי (שולחן ערוך סימן רמד סעיף א, סימן רעו סעיף ד, וסימן שז סעיף כא), ועוד, כשמדובר בעשיה בפרהסיה יש בכך משום מראית עין, והרואים את הגויים עובדים בשבת עבור היהודי, יחשבו שהוא הורה להם לנהוג כך, ועבר על איסור אמירה לנכרי (שולחן ערוך סימן רמג סעיף א, שכה סעיף יד, משנה ברורה סימן רנב סקכ"ה), במקרה כזה יש מי שאוסר אף בדיעבד ליהנות מדמי עבודתו לעולם , לאותו היהודי שנעשה עבורו (שולחן ערוך סימן שכה סעיף יד, משנה ברורה סימן רמג סקט"ז), ויש מקלין בדבר (למשל ט"ז בשם הר"ן, משנה ברורה סימן שכה סקע"ג). וכל זה במלאכה שאסורה מדאוריתא, אך במלאכה מדרבנן, מותרת הנאתה למוצאי שבת בכדי שייעשו (שולחן ערוך סימן שכה סעיף ח).

– אולם כאשר מדובר בעבודה קבועה שנעשית על פני השנה כולה במשך ימים נוספים מלבד שבת, ישנם מצבים שבהם מותר ליהנות מעבודת הגוי, שכן שכרו ניתן בהבלעה.

– כאשר מדובר בתפוקה שהעובד מספק, עבודתו נחשבת כקבלנות, וכשאין בכך מראית עין, הדבר מותר (שולחן ערוך סימן רמה סעיף ה, משנה ברורה סימן רמה סקכ"ג). בעבודת קבלנות מקבל העובד שכר גלובלי עבור תפוקתו, והוא שמחליט כיצד ומתי לבצעה. להלכה, מעשה כזה מותר, גם כשהגוי יבחר לעבוד בשבת (שבת יז, ע"ב, יט, ע"א).

המפרשים הבינו בשתי דרכים את היתר הקבלנות:

1. הגוי עוסק בעניינו שלו, ולא של היהודי, זאת בשונה מעובד שכיר (רש"י שבת יט, ע"א, רמב"ן ורשב"א עבודה זרה כא, ע"ב, אור-זרוע ח"ב הל' ערב שבת סי' ב אות א, שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק א סימן ו).

2. הגוי מחליט מתי לעבוד, וליהודי אין צורך שיעשה דווקא בשבת, מכאן שעבודת השבת נעשית עבור הגוי עצמו, שחפץ בהתקדמות העבודה (תוספות ישנים מובא בתוס' שבת יז, ע"ב, משנה ברורה סימן רמד סק"ב, וכן משמע מהרמב"ם בהלכות שבת פרק ו הלכה יב).

במקרה שלך ניתן לומר, שהגוי עובד בשבת לצורך עצמו, וזוהי מלאכתו, ולא מלאכת היהודי, מה עוד שככל הנראה, אין בדבר מראית עין, יחד עם זאת, המציאות שתיארת מורכבת יותר, מכיוון שאין מדובר כאן בפעולה שאותה יש לבצע, והגוי בוחר באילו שעות וימים לעשותה, אלא שהוא מחויב לזמנים מסוימים, שבהם יעבוד, וביניהם גם שבת, כך שלפי חלק מהפוסקים, אין בזה עבודת קבלנות, אלא שכירות (שולחן ערוך ורמ"א סימן רמד סעיפים א, ה-ו). ואמנם, לחלק מהדעות, אוסר המחבר ליהנות מהאיסור, אף כאשר מדובר בהשכרה לשנה, כשאין מדובר בשכר שבת לחוד (כף החיים אורח חיים סימן רמג אות כה וסימן רמה אות לב).

חשוב לציין, כי ישנם ראשונים המתירים בפירוש קבלנות גוי גם כאשר היא נצרכת בשבת, ויש אף המתירים אמירה בפה (ראבי"ה חלק א – הלכות עירובין סימן שצא בשם הרא"ם, הגהות מרדכי שבת פרק ד סימן תנט; שיטת ר"ת המובאת באור זרוע חלק ב הלכות ערב שבת סימן ב אות א; שו"ת התשב"ץ חלק ב סימן נד), אך להלכה נפסק, שאין לעשות זאת, אף באמירה מערב שבת ובעבודת קבלנות (שו"ע אורח חיים סימנים רמז סעיף א; רנב סעיף ב; רמה סעיף ה; שז סעיף ד; משנה-ברורה סימנים רמד סק"ב; שז סקט"ו, על פי שיטות הראשונים שהביא בב"י בסימן רמז בשם מהר"י אבוהב בשם הרשב"א, כלבו, הסמ"ג והתרומה, וכן בב"י בסי' רנב ).

לסיכום נושא ההנאה ממלאכת הגוי, ניתן לראות כי ניתן לאפשר פתח להיתר. לכן אם מדובר בחשש להפסד גדול אם הפועלים לא יעבדו בשבת, או אף למניעת רווח גדול, תוכל לנקוט בכמה אפשרויות:

א. לוותר על הרווח הכספי מאותן שעות העבודה שבשבת, כך שהפועלים יקבלו את שכרם באופן ישיר מבעלי החברות הגויים.

ב. להשכיר את החברה לגוי (בתשלום) למשך שבתות השנה, ובמצב זה ימשיך הגוי לעבוד להנאת עצמו בלבד, ולא במצוות היהודי (שולחן ערוך סימן רמג סעיפים א-ב, סימן רמד סעיף ו, וסימן רמה סעיף א, משנה ברורה סימן רמג סק"י, אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן נג).

ג. אפשרות נוספת היא שהשכיר הגוי יקבל אחוזים מסויימים מרווחי העבודה בשבתות ובימים טובים (שו"ת נודע ביהודה תנינא אורח חיים סימן כט, שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן נט), או יהיה שותף בחלק קטן מן הבעלות, ויהיה אריס או קבלן (במקום שכיר), בכך יזכה בחלק מן הרווחים (שולחן ערוך סימן רמה סעיף ד, שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן צז, שו"ת הר צבי אורח חיים סימן קכג, שו"ת מלמד להועיל חלק א אורח חיים סימן לג).

ד. בנוגע לפתרון באמצעות הקבלנות, יש המתירים זאת כפתרון המיטבי ואף האולטימטיבי עבור עסקים כשלך (הרב שמואל פולצ'ק, "הפעלת עסק הפועל באינטרנט בשבת" תחומין לד), תוך הקפדה על מספר תנאים.

ה. פתרון דחוק יותר שהוצע בפוסקים, הוא אמירה לאמירה. מדובר בהוספת חוליה נוספת בין רצון היהודי ועשיית הגוי עבור היהודי, כלומר, אמירה לגוי אחד על מנת שיאמר לגוי אחר. על פי הצעת בעל החוות יאיר (שו"ת חוות יאיר סימנים מו, נג, וכן משמע בעבודת הגרשוני סימן קד), אמירה כזו קלה יותר משבות דשבות, ומותרת אפילו שלא במקום מצווה, מכיוון שאין גוזרים גזירה על גזירה. אולם יש חולקים האוסרים זאת (באור הלכה סימן שז סעיף ב, על פי שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתעה). הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן ל) מסכם, שניתן לצרף את דעת החוות יאיר לסניף, אך לא לבנות עליה בתור יסוד. להלכה יש מי שהתירו אמירה לאמירה במקום צורך גדול, ולפירוש המגן אברהם – שמדובר בהפסד מרובה (משנה ברורה סימן שז סקכ"ד, חזון עובדיה שבת חלק ג עמוד תנד), וכאשר האמירה מתקיימת קודם כניסת השבת גם החתם סופר מתיר אמירה לאמירה (שו"ת חת"ס חלק א אורח חיים סימן ס). ומכיוון שכך, שנפתרה שאלת האמירה, ואין כאן שאלת ההנאה, מכיוון שממילא נהנה היהודי ממלאכת הגוי רק במוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו, כפי שאכן קורה בכלכלה המודרנית כאשר אין התשלום ניתן באופן מידי, אלא בסוף החודש, או כעבור ימים מוסכמים מראש (שו"ת חשב האפוד חלק ג סימן נא).

יחד עם כל הנאמר לעיל, אשר כפי הנראה, ניתן למצוא היתרים, ובפרט שבכל מקרה ההנאה באה רק לאחר צאת השבת ובכדי שייעשו, עדיין חשוב לציין, כי עם כל הקושי שבדבר ראוי יותר לבן תורה לעמוד בפיתוי של נסיון הממון, ולהפנים כי השבת היא מקור הברכה האמתי ומתוך כך לוותר על רווחי עבודתו של הגוי בשבת, אלא אם כן מדובר בדוחק.

בעניין חלקה השני של שאלתך לגבי הפועלים היהודים, כתבת שניתן להציע להם להחליף את ימי העבודה בימים המותרים. אם כך, זהו הפתרון הטוב ביותר. במידה וזה אינו אפשרי, הדרא קושיא לדוכתא בעניין איסור ההנאה מחילול שבת של יהודי, ואף איסור הכשלתו בכך.

מעשה שבת – מקור האיסור להנאת מעשה שבת מופיע במשנה: המעשר והמבשל בשבת – שוגג יאכל, מזיד לא יאכל (תרומות פרק ב משנה ג). דברים אלה מייצגים את גישתו של רבי מאיר, אך ישנן שתי דעות נוספות, המחמירות יותר: רבי יהודה פוסק, שההיתר לאכול את המתבשל בשוגג, הוא רק במוצאי שבת, ורבי יוחנן הסנדלר מוסיף, שאף במוצאי השבת, התבשיל ייאכל רק ע"י אחרים, ולא ע"י המבשל עצמו (תוספתא שבת פרק ב הלכה טו, ובגמרא כתובות לד, ע"א).

על פי הפירוש המקובל (למשל רש"י ותוספות בגמרא), כאשר נאמר על הבישול במזיד, שלא ייאכל, הכוונה היא בשבת עצמה, אך בצאת השבת מותרת ההנאה מחילול השבת של יהודי. גם רבי יהודה המתיר לאחרים ליהנות במוצאי שבת, מתיר זאת כאשר נעברה העבירה במזיד. שני החכמים סבורים שמדובר בגזירה מדרבנן, ומהמשך הסוגיא מובן, שטעם הגזרה היה החשש מזלזול בשבת ע"י מי שאינו בקיא בהלכה. כיום מקובל על דעת רוב הפוסקים, שאנו נוהגים כרבי יהודה (שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף א, משנה ברורה סימן שיח סק"ה), ולכן מותרת הנאה במוצאי שבת ממעשה היהודי, כולל למי שהדבר נעשה עבורו.

אך בדורות האחרונים השתנתה המציאות, ורבים לצערנו מזלזלים בכבוד השבת ומחללים את קדושתה. במקרים מעין אלו יש מן הפוסקים, שאסרו הנאה לעולם אם עובר היהודי במזיד ובקביעות על מלאכה מדאוריתא (כתב סופר אורח חיים סימן נ, ילקוט יוסף הלכות שבת חלק ג סימן שיח סעיף א סק"ו), וזאת משום שבכך מעודדים אותו להמשיך בחילול השבתות הבאות, ומחזקים ידי עוברי עבירה, ועל כן קנסו אותו חכמים.

נוסיף לשם העיון, כי בעניין מלאכת שבת יש מי שמדייק, כי איסור ההנאה חל רק במקרה שבו התרחש שינוי ממשי בגוף החפץ, בדומה למלאכת הבישול (ביאור הלכה סימן שיח סעיף א בשם חיי אדם), ולכן במקרה של עבודה ממוחשבת יתכן שמדובר בהיתר, מה עוד שפעולות המחשב נחשבות כמלאכות דרבנן בלבד (מכון צומת כאן), וכן דעת הרב אוירבך במכשירי חשמל ללא חוט להט (הרב משה הררי, קדושת השבת עמוד שד הערה 2). אולם לכולי עלמא אין להתיר עבודה במחשב בשבת, כאשר אין בכך צורך ממשי – בטחוני או רפואי.

לפני עיוור, ומסייע בידי עוברי עבירה – מכיוון שציינת, שמדובר ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, אשר מחללים שבת ממילא, לכאורה אין במעשיך איסור תורה של "לפני עיוור", שכן גם ללא הכשלתך הוא יחטא (שכן אין מדובר בתרי עברי נהרא – עבודה זרה ו ע"ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיפים א, ד), אולם בהיותך המעסיק, הנך מסייע לדבר עבירה שהוא מבצע, ואף כשהוא ממילא יעבור עליה ללא עזרתך, וזהו איסור מדרבנן (משנת שביעית פ"ה מ"ו, תוס' ורא"ש שבת ג, ע"א).

אולם, יש מי שפוסק, שאף מסייע בידי עוברי עבירה אין כאן, משום שהאיסור להושיט את האיסור ליהודי האחר אינו חל לפני זמן ביצוע העבירה (כשאין מדובר בתרי עברי נהרא), אלא רק בזמן העבירה עצמה ישנו חיוב להפרישו ממנה, ובמקרה שלנו היהודי יחלל שבת גם ללא עבודתו אצלנו, ועצם העסקתו לפני שבת, על מנת שיעבוד בשבת אינה אסורה (שו"ת בנין ציון סימן טו, שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן פג, שו"ת מלמד להועיל חלק א אורח חיים סימן לד). ויש מי שסובר שאין איסור זה כלל חל על מומר לעבירה (ש"ך יורה דעה סימן קנא ס"ק ו, פניני הלכה שבת ב פרק כו סעיף י).

לסיכום ההנאה ממלאכת הפועלים היהודים, נראה כי אין ראוי ליהנות מכך, ואף אם מדובר במלאכות דרבנן בלבד, ובהנאה במוצאי שבת, שכן כפי שאמרנו, המציאות השתנתה, וחילול השבת במזיד הפך לתופעה רווחת. ובכך שנהנים ממלאכתם, מסייעים בידיהם להמשיך ולחלל שבתות.

בסיום דבריי ברצוני להוסיף, כי לא פעם אנו נדרשים לעמידה במבחנים קשים, בעיקר כשמדובר במצבים מעורפלים, שאינם נאסרים מהתורה באופן ישיר, ומה עוד כשניתן להתפתל ולמצוא להם היתרים דחוקים. בזמנים כאלה מצווה עלינו להתחזק באמונה כי ברכת ה' היא תעשיר, ואף אם נגרם לנו הפסד או נזק בשל שמירת מצוותיו, אנו מחוייבים לקיים את רצונו.

יהי רצון שנגיע למצב שבו יוקירו ויכבדו כל בני עמנו את מעלת השבת, ולא נזדקק לשאלות מסוג זה.

 

עידית ברטוב

 

הרחבה:

אמירה לגוי:

לטעמי האיסור ניתנו טעמים שונים. בין היתר נציין את הרמב"ם (לעיל), שראה באיסור מעין סייג: כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן, ואת רש"י, המנמק את האיסור בכך שהיהודי עושה את הגוי שלוחו לדבר עבירה (שבת קכא, ע"א, וקנג, ע"א) זאת למרות שאין שליחות בגוי. ועוד (עבודה זרה טו, ע"א) מטעים רש"י את האיסור בדיבור מן הסוג האסור בשבת, על פי הפסוק: מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר (ישעיהו נח, יג).

על-פי הכלל הנאמר לעיל, כתוב במשנה, שכאשר פרצה דליקה, אין אומרים לגוי לכבות את האש, ויחד עם זאת אין מצווה למנוע אותו מלכבות (שבת קכא, ע"א), וכן אסור לבקש בשבת מנכרי שישכור פועלים עבור היהודי (שבת קנ, ע"א). במקרים מסוימים הותרה האמירה לגוי, הן בשל חשיבות הצורך, והן משום הספק ההלכתי באותו האיסור (ראה על כך בהרחבה). אולם בשאלה שלנו לכאורה אין מדובר באחד מהמקרים הללו. מכיוון שכך, אין להתיר אמירה לגוי לעבוד בשבת עבור היהודי. ואמנם החברות השוכרות את הפועלים הן בבעלות נכרים, אך גם היהודים מרוויחים כסף מן התיווך וההשכרה של הפועלים.

במספר מקרים או תנאים התירו אמירה לגוי, והנאה ממלאכת השבת שלו, נזכיר את חלקם בקצרה:

  • לצורך יישוב ארץ ישראל, ולמרות שלרוב הפוסקים מדובר באיסורי דאוריתא (גטין ח, ע"ב, רמב"ם שבת פרק ו הלכה יא, שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף יא).
  • משום צער בעלי חיים (רא"ש שבת קכח ע"ב, סימן ג, שולחן ערוך סימן שה סעיף כ, משנה ברורה סימן שה סק"ע).
  • לשם הצלת ספרי קודש מדליקה, ואפילו דרך רשות הרבים (שולחן ערוך סימן שלד סעיף יח).
  • במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, ויש מי שמתיר אף ע"י ישראל, או באיסור משום חומרא ולא מעיקר הדין (שולחן ערוך סימן שיד סעיף ז, משנה ברורה סעיף שז סק"ח).
  • לצורך חולה שאין בו סכנה, כולל יולדת וקטן, ומפני חום גדול או קור גדול, שמסכנים את בני האדם (שבת קכט, ע"א, שולחן ערוך סימן שכח, סעיף יז, סימן רעו סעיף ה, שמירת שבת כהלכתה פרק ל הלכה יא).
  • לצורך מצווה, צורך גדול ומקצת חולי (עירובין סז ע"ב-סח ע"א, רמב"ם שבת פרק ו הלכות ט-י, שולחן ערוך סימן שז סעיף ה, סימן שלא סעיף ו, סימן תקפו סעיף כא, רמ"א סימן רעו סעיף ב, משנה ברורה סימן שכה סק"ס). והרי"ף (עירובין נה ע"ב) מחלק בין אמירה לגוי במלאכה דאוריתא, שאסורה, לעומת אמירה במלאכה דרבנן (שבות שאין בה מעשה) שמותרת, ומוגדרת שבות דשבות. דעה זו התקבלה להלכה.

בפירוש המונח 'צורך גדול' נחלקו המפרשים, המגן אברהם (סימן שז סק"ז) הבין שמדובר בהפסד גדול, אך האליה רבה (סימן שז, סקי"ד) מתיר רק בצער הגוף.

  • כדי לשמח חתן וכלה יש מי שמתיר, אף מעבר להיתר לצורך מצווה, ואף במלאכות דאוריתא (שולחן ערוך ורמ"א סימן שלח סעיף ב, מגן אברהם סק"ד)
  • בבין השמשות לצורך מצווה, או בעניין שהאדם טרוד ונחפז עליו, ואם לא ייעשה, ייגרם לו צער בשבת (שולחן ערוך סימן רסא סעיף א).

 

מעשה שבת של יהודי –

סניף נוסף לעיון, אך לא למעשה, הוא דעת חלק מהפוסקים להתיר הנאה כאשר המלאכה לא שינתה דבר בגוף החפץ עצמו, כגון בהעברתו מרשות לרשות (ריטב"א עירובין דף מא ע"ב, רשב"א שבת דף קל ע"ב בשם רבנו יונה, קרבן נתנאל עירובין פרק ד סימן ב אות ע, יביע אומר חלק י אורח חיים סימן כה), ובזה נשאלת השאלה, האם שינוי וירטואלי נחשב שינוי ממשי, ובמידה ולא כך, הרי שמותרת ההנאה בתולדת מעשה שבת (ראה הרחבה ודוגמאות בפניני הלכה שבת ב פרק כו סעיף ד).

 

 

 

 

אני רוצה להתחיל להתפלל, איך עושים את זה?

שלום רב אני רוצה להתחיל לברך את ברכות השחר (רציתי להתקרב מעט ולקחת על עצמי משהו, לאט לאט) אשמח לקבל סיוע. רכשתי נטלה לידיים ויש לי סידור. בנוסף הבנתי שרצוי גם שאישה תגיד שחרית אשמח לכל העשרה בנושא כי אין לי טיפת ידע לצערי.

תשובה

שלום יקרה,

קודם כל יישר כוח גדול על הרצון להתחיל ולהתפלל. עבודת השם שלנו היום מורכבת בחלקה הגדולה מתפילה, יש לנו את הזכות והאפשרות לעמוד מול ריבונו של עולם: להודות לו, לשבח אותו ולבקש ממנו על עצמנו.

לגבי נטילת ידיים בבוקר, כדאי לעשות לפי המנהג בבית, ואלו המנהגים המרכזיים (אם אין לך מנהג משפחתי):

 – ליטול ידיים מיד עם הקימה בבוקר, על ידי הנחת קערה ונטלה בצמוד למיטה.

–  לגשת לכיור בבית אחרי הקימה כדי ליטול ידיים.

 – ליטול ידיים רק מיד לפני התפילה.

 (וממליצה לך מאוד לקרוא את תשובתה של הרבנית שירה ספיר באתר) בנטילה של בוקר שופכים מים מן הנטלה 3 פעמים לסירוגין על כל יד (ימין, שמאל, ימין שמאול וכו'). אחרי הנטילה ולפי ניגוב הידיים יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם על נטילת ידיים". (אם נטלת בשירותים יש לצאת ממנו כדי לברך).

למרות שנשים רבות לא יודעות, הן מחויבות בתפילה כל יום[1]. הפוסקים נחלקו האם נשים חייבות להתפלל תפילת עמידה (תפילת שמונה עשרה) פעמיים ביום בשחרית ובמנחה, או רק פעם אחת, בשחרית, והאם ניתן להסתפק רק בברכות הבוקר ללא תפילת עמידה.[2]

למעשה, הפוסקים האשכנזים לרוב כותבים שאשה חייבת בתפילת שחרית ומנחה. לפי רוב הפוסקים הספרדים ניתן להסתפק בתפילה אחת ביום וישנה גם דעה שניתן לסמוך עליה שנשים ספרדיות יכולות לצאת ידי חובת תפילה רק בברכות הבוקר.

תפילת שחרית היא תפילה ארוכה, המורכבת מחלקים רבים. כיון שאת בתחילת הדרך ורוצה להתחיל לאט לאט, אני ממליצה לך מאוד להתחיל בברכות השחר ובברכות התורה.[3]

כאשר אנו קמות בבוקר, ראוי להתחיל להודות לקב"ה על הטוב שהוא גומל איתנו. ולכן מתחילים את הבוקר באמירת "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה…"

מיד לאחר מכן, אומרים את ברכות השחר שמלוות את הפעולות היומיומיות שלנו בבוקר, ודורשות מאיתנו התבוננות והודאה על המעשים הלכאורה מובנים מאליהם.

מברכים על התרנגול שמבשר לנו שהגיע הבוקר, מודים על הראיה (ב"פוקח עיוורים"), מודים על היכולת לקום פיזית (ב"מתיר אסורים"), על הבגדים שיש לנו (ב"מלביש ערומים"), על הנעליים, על ההליכה, ועל כל צרכינו הפיזיים שהקב"ה מעניק לנו.

בעצם, הברכות האלה גורמות לנו לעצור את שגרת הבוקר העמוסה, ולהודות על הגוף שיש לנו, על הבריאות ועל החזרתיות של הנשמה לגופנו מדי בוקר.

ממליצה לך מאוד ללמוד כל פעם קטע קטן בתפילה, ולאחר מכן להוסיף אותו לתפילתך. אם תרצי לעבור ל"שלב הבא", ממליצה להתפלל את הברכות שמובילות ל"שמע ישראל" ("בא"ה אמ"ה יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל), ואת "שמע ישראל" עם הפרשיות שמגיעות אחריו ("ואהבת", "והיה אם שמוע")

שוב, כל הכבוד על ההתחלה עם ברכות השחר, ואני מאחלת לך שהברכות ילוו את הבוקר שלך מדי בוקר, ויפתחו את ליבך לתפילה.

הרבנית חמוטל שובל

 

[1] נחלקו הפוסקים האם מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם (בהלכות תפילה, פ"א)  פוסק כי תפילה, כל שהיא, היא מצווה מדאורייתא, ואילו הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה') פוסק שהיא מדרבנן. וכך פסק השולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קו: "נשים ועבדים, שאע"פ שפטורים מק"ש חייבים בתפלה, מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא". עוד נכתב כי תפילה היא מעשה של רחמים, והרי גם נשים צריכות רחמי שמים, ולכן לא פטורות ממנה.

[2] נחלקו הפוסקים האם אישה מחויבת בתפילה אחת ביום (בד"כ תפילת שחרית), או בשתיים (שחרית ומנחה).

(הפוסקים שיש להתפלל שתי תפילות הם רוב הפוסקים האשכנזים, ועייני למשל בפרי מגדים, אורח חיים אשל אברהם סימן קו, משנה ברורה, סימן קו ס"ק ד, ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קו).  רוב הפוסקים הספרדים, וגם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן יז) פוסקים שאישה צריכה להתפלל שחרית. המינימום ההלכתי הוא ברכות השחר וברכות התורה בבוקר,

 (לתוספת עייני בספרו של הרב מלמד "תפילת נשים", בפרק ב' כאן).

וראי את דברי הרב יצחק יוסף, שמצטט את אביו, הרב עובדיה יוסף: "ומכל מקום אין הנשים חייבות מן הדין להתפלל שלש תפלות, אלא חייבות רק בתפלה אחת בכל יום. ומה טוב שיתפללו תפלת שחרית, שאחר שיברכו ברכות השחר, [חוץ מברכת שעשני כרצונו, שיאמרוה בלי שם ומלכות], וברכות התורה, יאמרו פסוק ראשון של קריאת שמע, כדי לקבל עליהן עול מלכות שמים, ולאחר מכן יתפללו תפלת שמונה עשרה. ואם היו עסוקות וטרודות בבוקר בצרכי הבית עד שעבר זמן תפלת שחרית, יתפללו תפלת שמונה עשרה במנחה, או בערבית. ואם ירצו הנשים להתפלל בכל יום שלש תפלות, ערבית שחרית ומנחה, כענין שנאמר (תהלים נה, יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, תבוא עליהן ברכה, ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, הואיל ותפלה בקשת רחמים היא" (ילקוט יוסף תפילה א סימן קו)

[3] יש הסוברים שנשים יוצאות ידי חובת תפילה בברכות התורה ובברכות השחר (ועייני בספרו של הרב מלמד "תפילת נשים").

 

קושי בתענית ט' באב

מזה 5 שנים שהתחלתי לסבול בצומות, וכשאני אומרת לסבול זה לרוב סחרחורות הקאות וכיוצא באלה (עד אז הייתי צמה את כל הצומות בלי בעיה, השינוי היחיד שאני חושבת שגרם לבעיה היו   הגלולות, לא יודעת איך זה קשור, אבל שם התחלתי להרגיש רע.) אני מגיעה למצב שעכשיו אני ממש חוששת מצומות, ובכל שאר הצומות מלבד ט' באב וכיפור, אני שותה. ט' באב לפנינו, חם מאוד, ואני חוששת מאוד. עשיתי בדיקות דם בין היתר בשביל זה, הכל די תקין, לא יכולה לעשות לעצמי הנחות בעניין, ובכל זאת אשמח לשמוע מה ניתן יהיה לעשות.

תשובה

בענין צום תשעה באב והחשש שאת מעלה – תשעה באב הוא יום שנכפלו בו צרות ודיני התענית שלו חמורים משל שאר צומות החורבן. עם זאת, זהו צום דרבנן (שלא כיום הכיפורים שהוא מהתורה) ולא גזרו על החולה להתענות.

אמנם, המצב אותו את מתארת אינו מצב של מחלה חלילה, אלא צער גדול, או חשש ממחלה או התייבשות בעקבות הצום.

במצב כזה ראוי להתענות עם הציבור, אך להיות בקשב לגוף ולהפסיק את הצום אם את מזהה חולשה או סחרחורת שהם חריגים מחולשה רגילה של צום. הכלל הוא שבעוד ביום הכיפורים רק בחשש סכנה מפסיקים את הצום, בתשעה באב מי שהוא בעל מיחושים קלים יתענה אך מי שנכנס לחשש חולי לא יתענה.

 

הצום מתחיל בשעה די מאוחרת כך שאם תאכלי ותשתי במהלך השבת נראה שלא תזדקקי לשתיה בליל תשעה באב. במהלך היום היי קשובה לעצמך. יתכן ותפסיקי את הצום בחצות היום ובכך תצאי ידי שותפות עם הציבור. יתכן ותראי שעלייך להפסיק קודם לכן.

יש שואלות שמעדיפות לקבל תשובה חלוטה שאינה משאירה את האחריות בידיהן, ויש שחשים שבאופן כזה אין למעשה היתר ועליהן לצום את כל הצום גם אם הדבר מביא לידי חולי או אפילו חס ושלום סכנה.

מהרב קנוהל זצ"ל למדתי שנכון יותר להשאיר את אפשרות הבחירה בידי השואלת, במקרים מסוימים. השאלה שלך נראית לי מקרה מובהק כזה, שכן בסופו של דבר –"לב יודע מרת נפשו" (ומעיקרון זה נלמד שחולה קובע לעצמו מתי אינו צם אפילו ביום הכיפורים) ורק את תוכלי לדעת את מצבך במדויק. תני אמון בעצמך וכך תוכלי לקיים את ההלכה במלואה ועם זאת לא להכניס את עצמך לקושי מוגזם. 

יש שכתבו שמי שאינו יכול להתענות יאכל וישתה פחות משיעור כמו ביום הכיפורים אך הדעה המקובלת יותר שלא להחמיר כך מפני שאין שיעורים בצום דרבנן והעיקר לאכול לפי הצורך ולא לשם תענוג.

מאחלת לך צום קל, ושנזכה לראות בנחמה.

זיוית

 

מקורות:

1.תלמוד בבלי פסחים נ"ד

2.רמב"ן, תורת האדם

3.שו"ע או"ח תקנ"ד 

4.מ"ב שם, סעיף קטן יא

5.ערוך השולחן תקנ"ד

האם מותר לשנות את שמי הפרטי שאיני אוהבת?

שלום רב. מרבית חיי הרגשתי שאני לא באמת מחוברת לשם שלי, שאם יכולתי הייתי בוחרת שם אחר לעצמי. נקראתי שיר על שם סבתא שלי שרה ז"ל, שהייתה אחת מהאנשים האהובים עליי והותירה בי הרבה זכרונות טובים ואהבה. אני חושבת שהסיבה שלא שקלתי לשנות את שמי בפועל היתה מפאת כבוד לסבתי. אך הדבר עדיין מקנן בתוכי, הרצון לשינוי, התחושה הלא שלמה עם השם איתו נולדתי, ומאחר ועברו 4 שנים מאז פטירת סבתי היקרה, אני חושבת שאני מוכנה לעשות את הצעד הקצת מפחיד הזה, יש לומר.. אני מבקשת לדעת האם יש השפעה לשינוי שם בגיל מבוגר? והאם השם טליה הוא שם טוב? בכלל, כיצד יודעים שהשם הוא טוב/טוב לי? אני מודה על כל.

 

תשובה

שלום לך,

כמה נעים לשמוע על האהבה שחשת לסבתך ועל הזיכרונות הטובים שיש לך ממנה. 

לא כל אחת זוכה לכך. 

שאלתך על השם היא שאלה חשובה ומהותית, אכן לא פשוט להסתובב בעולם עם שם 

שלא מתחברים אליו, למרות הקישור לסבתא. אני מזמינה אותך להתבונן איתי בתפקידו של שם עבורנו, בחשיבותו, ומתוך כך – ביחס התורה כלפי האפשרות לשנותו בעת הצורך.

בקצרה:

נראה כי שמו של אדם נקשר למשמעויות עמוקות של זהותו, אבל דווקא משום כך חשובה ההזדהות ותחושת השלמות עם השם. גם בהלכה וגם בתורת הסוד נמצא התייחסות ענפה לאפשרות של שינוי שם, ומכאן שהיא נתפסת כצעד סביר ואף יעיל למצבים שונים. יתרה מזו: בתורה עצמה מקרים של שינוי שם מתוארים באור חיובי המעניק לשינוי השם משמעות של התחדשות והתחזקות.

לכן, אם שינוי השם נעשה לאחר תהליך של חשיבה ובחירה, הוא מותר ומבורך.

 

כעת לפירוט בהרחבה:

שמנו מלווה אותנו לאורך חיינו, ואין הוא רק אמצעי זיהוי. הדבר המושכל הראשון שעושה האדם בגן העדן הוא נתינת שמות לחיות (ראי במדבר רבה פרשה יט)

ועוד, אומרים חז"ל (מסכת ברכות דף ז עמוד ב) "מנא לן דשמא גרים? (מאין לנו שהשם גורם/משפיע?)- אמר רבי אליעזר דאמר קרא: (תהלים מו) "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ", אל תקרי שמות אלא שמות". כלומר שם הוא כעין שליחות, נוכחות אלוקית שנמצאת עמנו. 

שֵם האדם משפיע על מהותו ותכונותיו של האדם ומוסיף האר"י הקדוש [שער הגלגולים, כג] שכל שם שקוראים ההורים לילדם אינו במקרה, אלא הקב"ה שם בפיהם את השם, ודורשים על כך מדברי בן עזאי במשנה ביומא: "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. .." (פרק ל"ח, א'),  וכנראה שמקור הרעיון הוא מהמכילתא [בא, טז] על המקרא 'קדש לי כל בכור', שהקב"ה מכריז על כל שם למעלה, ואביו ואימו קוראים לו למטה – כלומר, בנתינת שם נזרק ניצוץ של נבואה בהורים והוא אינו ניתן באקראי.

מצד שני, החוויה האינטימית שיש לנו עם השם שלנו צריכה להיות בשלמות ובהשלמה ולבטא את הייחודי והמיוחד במי שאנחנו. בהקשר זה אני מאד אוהבת את הדברים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק על הגמרא שצוטטה למעלה:

…"כל אדם הוא לא רק אחד במספר, אלא גם יחיד. הוא שונה מאחרים, יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו מקורי, שאין כמותו אצל אחרים. יחידות זו, העצמיות המיוחדת רק לו, חיותו, היותו אחר משאר כל בני אדם משקפת את הניצוץ האלוקי שבו". 

 דווקא בגלל שהשם שלנו כל כך משמעותי, והשם יכול לחזק את תחושת הערך העצמי שלנו את הרגשתנו ואת המקום הייחודי שלנו בעולם, חשוב להרגיש בטוב עם השם. 

בספרות ההלכתית ישנה התייחסות ברורה לשינוי השם, יש המשנים שם בעקבות מחלה חלילה, או בתקווה לשינוי מצב אישי כזה או אחר. מקור המנהג הוא מהתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, רבי יצחק מצוטט שם כאומר שאחד מהדברים ש"קורעים" גזירה רעה הנגזרת על האדם הוא שינוי השם. לא רק משנה מקום משנה מזל, אלא גם משנה שם. 

אפילו בספרות הסוד, בה מאד מקפידים שלא לשנות שם, נאמר שיש מצבים בהם כדאי לשנות שם של אדם אם רוצים שינוי בגורלו.

רוב העולם לא פוסק על פי תורת הסוד, וכתב החיד"א (רבי חיים דוד אזולאי, מגדולי חכמי מרוקו וא"י במאה ה18, שגם היה מקובל גדול) בספרו "סנסן ליאיר", כי כאשר מחליטים לשנות שם, כדאי ששינוי השם ייעשה על ידי חכם וירא שמים, ובכוונה. 

מקור נוסף לאפשרות לשנות שם הוא כמובן בתורה. 

קריאה של שמות אנשים במקורותינו, מבטאת תוכן של אירועים ומהות. החל מאדם הראשון, שנקרא כן משום שנעשה מאדמה, חוה – שהייתה אם כל חי. אברהם – שהיה אב להמון גויים, וכן שאר האבות והשבטים, ועוד הרבה שמות אנשים ונשים בתנ"ך.

 

וכאן אני רוצה להציע, בהשראת פרשת וישלח, שבמקום לשנות את השם לגמרי, תוכלי להוסיף לו שם שאת אוהבת בו תקרא לך החברה, מבלי להוריד את השם המזכיר את סבתך. כמובן זו המלצה בלבד ורק את תוכלי להכריע מה נכון לך. 

 בפרשת "וישלח" משתנה שמו של יעקב אבינו ל"ישראל" על ידי מלאך הנאבק עמו; "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית פרק לב, כט), כלומר, ההצלחה במאבק עם המלאך שינתה את מהותו של יעקב, ומאז יש לו מהות חדשה, וממילא גם שם חדש.

 

אני מבקשת לסיים עם אחת האמירות היותר עמוקות שיש בחז"ל על שמות. מדרש מוכר למדי המלמד אותנו שתמיד, ולכל אחד מאיתנו, יש מעגלי זהות רבים מחד ויכולת לשנות את חיינו ע"י מעשינו מאידך.

(מדרש תנחומא פרשת ויקהל, סימן א'-

 

"אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: 

אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ, 

אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, 

וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. 

טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ." 

 

 

במילים אחרות,

כאשר אנו נולדים, עדיין לא ידוע מה יהיו מעשינו וגורלנו, השם שנותנים לנו הורינו מבטא קודם כל אותם. עם הזמן, אנו גדלים ובונים לעצמנו שם בעולם, ע"י החיבורים החברתיים שלנו, המעמד החברתי שלנו, התארים, המקצוע. לבסוף, יש את התנהלותנו הערכית בעולם המבטאת את מהותנו, אישיותנו, המידות שלנו ואלו קונים לנו את השם המשמעותי ביותר.  השם האמיתי, נקבע פחות על פי הפוטנציאל שקיים בלידה ויותר מי אנו גדלים להיות במהלך חיינו. 

  לסיכום, אם תחושותייך העמוקות אומרות לך שעלייך לשנות את שמך, תוכלי לעשות זאת בלב שלם.

יערה הוא שם יפה מאד, הוא מוזכר בתנ"ך כשם פרטי (דברי הימים א ט, מב) וגם מוכר מעולם הטבע והצומח. משמעויותיו:

  1. חלת דבש בכוורת דבורים, לוח דונג אותו הדבורים ממלאות בדבש בתאים מחולקים(ראי הסיפור על יהונתן ושאול בשמואל א יד, כד–כז ומגילת שיר השירים ה' א')
  2. שם של שיח מטפס עם פרחים לבנים וצהובים מלאים בצוף ובעלי ריח חזק. 

 

בהצלחה בכל אשר תפני

יפית.

 

האם אפשר ללמוד משחק בקבוצה מעורבת?

שאלה

אני רוקדת כבר כמה שנים, ומודעת לצורך בהפרדה בין נשים וגברים במחול, הן מבחינה הלכתית והן מעצמי, בשביל תחושת החופש ואי הצנזורה התנועתית שלי. יש לי חלום חדש ללכת לקורס משחק, ובאיזור בו אני גרה יש קורסים מעורבים לנשים ולגברים בלבד, ויש חלק מהקורסים שהמורה הוא גבר (ויכול להיות שירשמו רק נשים).

מה הדין?

כנ"ל לגבי מורה גבר למחול בקבוצת נשים, האם שייך עניין "טרוד במלאכתו"? השאלה רלוונטית כלפי פסיכודרמה בה נוסף פן טיפולי, וגם לתיאטרון קונבנציונלי. אני יודעת שיש עניין תנועתי גם בתיאטרון, ולא רוצה להיות מודאגת מחוסר צניעות. יש גם עניין של קלות ראש, שזו אחת המטרות שלי בקורס, להשתחרר, אבל זו אחת הבעיות לכאורה בחברה מעורבת. ובעצם גם קלות ראש יכולה להיעשות בלי גסויות ותוך שמירה על גדרות הלכתיים- נגיעה וצניעות הלבוש. לא כך?
תודה לכן מראש, ותודה באופן כללי, האוויר הבריא והשפוי שנושב מתשובותיכן נסך בי הרבה רוגע ואמונה בעצמי.
שבת שלום וגמר חתימה טובה!

 

תשובה

שלום לך,

את שואלת שאלה מורכבת בצורה חכמה ועדינה.  שאלתך מתעצמת מתוך המסר שנערות ונערים  מוכשרים מקבלים בילדות והוא למקסם את עצמם ואת היכולות שלהם ולהשקיע את הכוחות בדברים בהם הם יכולים להצטיין.  לכן את מחפשת דרך לממש את השאיפות שלך למרות המורכבות.

ראשית נבקש להעמיק את נקודת המבט לגבי המורכבות של עיסוק באמנות מתוך מחויבות הלכתית, ואז מתוך כך ניגש לשאלה ההלכתית עצמה.

השאלה שלך נובעת מתוך מציאות חיינו, מציאות של חברה מעורבת – אנו רגילות לחיות כך  ויודעות איך להתנהג בצניעות ובכבוד במסגרות מעורבות. יחד עם זאת, החיים בחברה מעורבת מביאים לפתחינו הרבה דילמות ואתגרים.

האתגר שלפתחך נובע גם מאופיו של העיסוק באמנות וגם מהמפגש בין אמנות למחויבות הלכתית. אמנות היא דרך התבטאות מיוחדת והיא סוחפת אותנו למקומות של יצירה וגילוי ולמקומות של עומק ותודעה. בנוסף, אמנות מאז ומתמיד משתדלת לפרוץ גבולות, לערער הנחות יסוד ולשים מראה להתנהגויות חברתיות. אין בהנחה זו דבר רע אך לעיתים רבות יכולה האמנות להתנגש עם ערכים חשובים אחרים וליצור דילמות רבות. 

במצב אידילי הלכה ואמנות יכולות לחיות יחד במתח מפרה. במדינה יהודית היינו רוצים לפתח אומנות יהודית מקורית עכשווית, שמצליחה להדהד את התרבות של ימינו ויחד עם זאת עומדת בדרישות ההלכה. אמנות שמצליחה להתמודד עם האתגרים שציינתי ועם השאלות שציינת בשאלתך סביב צניעות. 

אז מהן בעצם הבעיות ההלכתיות בלימוד משחק בקבוצה מעורבת? ניתן לחלקן לשתי קבוצות: בעיות הלכתיות "חדות" ובעיות הלכתיות "עמומות".

הבעיות ההלכתיות החדות הן אלה שניתן להכריע בהן במפורש בין מותר לאסור. בתוכן נגיעה (של חיבה ולא של חיבה), קול באשה, הסתכלות באשה –  אלו הן שאלות בהן המשחק בקבוצה (הן תיאטרון והן פסיכותרפיה) עלול להתנגש עם ההלכה. כאן השאלה היא מציאותית – האם ניתן להשתתף בקבוצה ולהמשיך לא לעבור על איסורים קיימים, וזה תלוי בפרטי המציאות.

 

הבעיות ההלכתיות העמומות הן כאלה בהן קשה יותר להגדיר את הקו בין המותר לאסור, ורוב המשקל מונח על ענייני אוירה ותחושה. כאן נפגוש שאלות מהותיות של חיבור חברי בין נשים לגברים, קרבה אינטימית שנוצרת מתוך יצירה משותפת או מתוך קשר טיפולי, וכדומה. אנו נוהגים להיות זהירים בדינים האלו בבחינת אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון. דינמיקות נפשיות וחברתיות נוטות להתפתח באיטיות ובצעדים קטנים, והחשש מול תחומים אפורים דורש  זהירות.

 

לפעמים יש מקום להקל בעניינים מסוימים. למשל, אנו נתיר לרופא לטפל באשה כי הוא "טריד באומנותיה"  (טרוד בעבודה שלו) ומאותה סיבה יהיו כאלו שיתירו למציל לעבוד בבריכת שחיה  ששוחות בה נשים. בעבר פורסמו בתקשורת מקרים שנשים מסויימות קיבלו היתר פרטי לשיר לפני קהל. הדבר תלוי באופי העבודה ועד כמה הפן הגופני וההתבוננות בו תופסים בה מקום משמעותי.

לשיקולים אלה יש להוסיף את אישיות האדם עצמו. יצירתיות טובה חייבת לצמוח מתוך אישיות בעלת רמה גבוהה ובשלה. אישיות שיש לה מטען רוחני גדול, אוצר מלא באמונה גבוהה, מידות תרומיות, שאר רוח. ככל שהאדם יותר מבוסס רוחנית ומגיע ממקום אמוני, כך יוכל להתמודד באופן איתן יותר.

 

סיכומו של דבר, כוחות הנפש משתנים מאדם לאדם ומסיטואציה אחת לשניה. לרוב נשתדל להדיר את רגלינו ממקומות מאתגרים שיכולים להביא אותנו לעבור על גבולות ההלכה. אך לפעמים מסיבות אישיות יתאפשר להתיר. לכן, אני ממליצה לך להתייעץ עם רב או רבנית שמכירים אותך באופן אישי. 

 

בברכה

בתיה קראוס

האם מותר לעשות לק ג'ל בתשעת הימים?

האם מותר לעשות לק גל בתשעת הימים?

 

תשובה

שלום. תודה שפנית למשיבת נפש.

בימים הסמוכים לתשעה באב נהגו להמנע מפעילויות מסוימות, בעיקר כאלה המביאות לשמחה והנאה בלתי-שגרתיות. אם מדובר בחידוש לק ג'ל כחלק משגרת הטיפוח הרגילה שלך  – אין בכך איסור.

שיקול נוסף שיש לשים לב אליו הוא גזירת הצפרניים – המנהג המקובל בקרב אשכנזים הוא לא לגזור אותן בשבוע שחל בו תשעה באב, ולכן אם חידוש הלק ג'ל כרוך בגזירת הצפרניים – אין לעשותו בשבוע שחל בו תשעה באב.

ואם החידוש הוא לצורך מצוה – כגון לטבילה לטהרה – אפשר להקל.

 

הרחבה:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית כו:) ובמשנה שם נמנו כמה דברים שיש להימנע מהם. 

ביניהם: "שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס". 

"שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה" היא בעצם שבוע שחל בו – רק מאוחר יותר התפשטו מנהגי האבלות של האשכנזים אל כל הימים שמר"ח עד תשעה באב. 

"לספר" זה להסתפר, וכך פסק גם השו"ע בעקבות המשנה: "תספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו אסור".

הסיבה לכך היא שתספורת נחשבה לדבר חריג, לאירוע שמסמן התחדשות והרגשה טובה. כך כתב הרב מלמד, לגבי המנהג שלא להתגלח בימי בין המצרים (פניני הלכה זמנים, ח', י"א):

"כל המנהג שלא להסתפר נוגע לתספורת שיש בה חגיגיות מסוימת ולא לגילוח שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת ניוול".

אם כן, יש מקום לומר שאם את רגילה לעשות לק ג'ל ואין בכך התחדשות מיוחדת או הרגשה טובה מעבר לרגיל אז ניתן לעשות לק ג'ל. אך אם זה דבר נדיר או חדש עבורך ויסב לך שמחה מיוחדת אז נכון להימנע. 

 

ביחס לגזיזת ציפורניים, הט"ז מוסיף על השו"ע לעיל:

"נראה דהוא הדין נטילת ציפרנים, דאסור בשבוע זו".

מכאן נהגו האשכנזים שלא לגזור צפרניים בשבוע של תשעה באב. בהמשך הורחב המנהג לכל הימים מראש חודש עד התענית עצמה.

אולם, המגן-אברהם חלק על הט"ז, וכתב:

"שמעתי שיש אוסרין ליטול צפרנים כמו באבל, ונראה לי דלא דמי [שאין זה דומה] דזה [גזיזת צפרניים] הוי כמו צנעה, ובאבילות דצנעה ט' באב קיל [קל] מאבל… ולכבוד שבת פשיטא דשרי [ברור שמותר]".

המגן-אברהם כותב כאן שהדגש של מנהגי שבוע שחל בו הוא על הנראות הפומבית, ולא על ענייינים שנעשים בצנעה. לכן לדעתו אין להחמיר בגזיזת צפרניים, ואין בעיה לגזרן לכבוד שבת.

אם כן, ישנם מנהגים שונים לעניין גזירת הצפרניים, יש שנהגו כט"ז להחמיר ויש שאינם מקפידים על כך כדרך המגן-אברהם.

יש לציין שמי שצפרניה כבר ארוכות באופן שמציק או גורם לה לדחיה יכולה לכל הדעות לגזור אותן, כי מטרת מנהגי האבלות היא להמנע מיצירת סיטואציות משמחות, לא להגיע למצב של סבל או הופעה מרושלת ומוזנחת.

 

אולם, יש לשים לב שדין זה נלמד מהאיסור על תספורת משום שיש דמיון מסוים בין תספורת השיער לבין גזיזת הצפרניים. שתיהן פעולות של הסרת חלקים מתים מהגוף. 

כך כתב הלבושי-שרד על המגן אברהם:

"ואף על גב דהמגן-אברהם כתב בסעיף- קטן י"ד בשם הג"א (הרמ"א) דתספורת אסור אפילו לכבוד שבת, ואלו האוסרים מדמים נטילת צפרנים לתספורת, לא קשיא מידי – דהא כתב שם המגן-אברהם הטעם משום דבלאו הכי אין רגילין לספר בכל שבוע ואילו נטילת צפרנים אדרבא נוהגין ליטול בכל שבוע".

הוא מסביר כאן שני עקרונות לענייננו: האחד, שאיסור גזרת הצפרניים נלמד מתספורת, והשני שיש הבדל ביניהם – שתספורת היא אירוע חריג בעוד שגזירת צפרניים היא חלק משגרה של שמירת סדר ונקיון הגוף. מכאן נוכל להסיק, שמוקד האיסור הוא בגזירה ולא בהנחת לק על הציפורן; וכן שהעניין אינו להזניח את הטיפוח השגרתי אלא להמנע מטיפוח חריג. 

טיפוח וייפוי הצפרניים לא דומה לתספורת ולא הוזכר במקורות בכלל, ולכן לא נאסר. 

 

גם הקטגוריות האחרות של פעילויות שנאסרו בשבוע שחל בו תשעה באב לא דומות לחידוש לק ג'ל: מדובר בקניות משמעותיות, סגירת עסקים, בניית בתים, נטיעת עצים וכדומה. אין סיבה להכליל הנחת לק על הציפרניים באחת מהקטגוריות האלה. אלא אם כן, כאמור, מדובר עבורך באירוע משמח חריג.

לכן הנחת לק ג'ל שגרתית בלי לגזור את הציפורן מותרת , בעוד הגזירה עצמה צריכה להמתין מספר ימים (לך כאשכנזית, לספרדיות אף הגזיזה מותרת).

 

על השו"ע בסימן תקנ"א באורח חיים, בסעיף ט"ז העוסק ברחצה, מעיר הרמ"א: 

"ולצורך מצוה שרי" כלומר מותר לקיים הכנות לצורך עשיית מצוה. לכן, אם גזירת הצפרניים היא חלק מהתכוננות לטבילה במקווה – היא מותרת. 

 

יהי רצון שתעניתנו תהפוך ליום טוב במהרה, ויתקיים בך "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".

בשורות טובות

שלומית.

האם אישה חייבת לשמח את בעלה במצוות עונה גם כשזה מצער אותה?

שלום, 

האם אשה צריכה גם לשמח את בעלה במצוות עונה, או שרק האיש צריך כמו שכתוב ושמח את אשתו? ואם האישה צריכה לשמח את בעלה, האם היא צריכה במסגרת המצווה להסכים לכל השגעונות של בעלה, גם כאשר זה גורם לה צער?

הייתי רוצה להבין גם למה המצווה נקראית "תשמיש המיטה"? מהו לשון תשמיש?

 

תשובה

שלום לך יקרה,

חשוב לי לברך אותך גם על הבחירה לשאול בנושאים אינטימיים כאלה, שלא תמיד קל להגיע לשאול עליהם. גם נושאים אלה הם כמובן חלק מתורתנו הקדושה, ולכן חשוב מאוד לשאול גם עליהם, ויישר כוח לך שאכן את שואלת.

ראשית, אדגיש שעל פי ההלכה היהודית, מצוות עונה היא אחת מתרי"ג מצוות, והיהדות רואה ערך וחשיבות גדולים בקיום יחסי אישות תקינים בין בני זוג. איננו מתייחסים ליצר המין כדבר מוכרח או פחוּת, אלא אדרבה, ככוח אדיר של חיים, שמהווה את היסוד לקיום העולם והמשכיותו, וגם מאפשר לבני הזוג להיות שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית. זאת בנוסף על הראייה הבסיסית שכל זוגיות אמורה להיטיב זה לזו, ויחסי אישות הם חלק חשוב מהדרך לבטא זאת.

מכל האמור עד כה את יכולה כבר להבין, שיסוד יחסי האישות הם היחסים בין איש ואישה שבוחרים לחיות יחד, וממילא ההטבה עם הזולת. לכן שורש מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' נמצא קודם כל ביחסים בין איש לאשתו. מכאן, שאם לאחד מבני הזוג נגרם צער בעטיים, זהו מצב לא תקין, שיש לחתור ולמצוא את הסיבות שמביאות אליו ואת הדרך להיטיב את היחסים הללו. יתירה מזו, במצב מתוקן, אדם – ובוודאי בן זוג – שגורם צער לזולתו, אמור להרגיש צער מכך, ובדרך כלל הוא לא ייהנה גם בעצמו מהמעשה המיני, כשבת זוגתו אינה נהנית. נדגיש שכאשר שני בני הזוג מיטיבים זה לזו – הם מקיימים זוגיות תקינה של שני סובייקטים. מצב שבו אחד מהם נהנה על חשבון השני – זהו מצב לא תקין, בו אחד הסובייקטים מתפקד כאובייקט כלפי זולתו.

לכן, בוודאי שאישה אינה אמורה להסכים ביחסי אישות לכל השיגעונות של בעלה, כפי שהוא אינו אמור להסכים לשיגעונות שלה, בוודאי כשהדבר גורם צער לאחד מהם. היסוד צריך להיות שעושים רק מה שטוב לשניהם, ושניהם שמחים ומרוצים בו.

את צודקת גם שביסודה, מצוות עונה היא חובת האיש כלפי אשתו, והוא זה שמצווה לשמחה. עם זאת, חשוב להדגיש, שגם היא, כשהיא מתחתנת, בעצם מקבלת על עצמה ברצון לשמח את האיש שהיא מתחתנת איתו, וחלק מהחובות שלה כלפיו הם לקיים עמו יחסי אישות. אך כפי שכתבתי, קיום היחסים חייב להיות בדרך שמשמחת את שניהם ומיטיבה עם הזוגיות שלהם, ולא חלילה בדרך שפוגעת או גורמת צער לאחד מהם. נראה שיש שתי סיבות לכך שהתורה הדגישה במיוחד את החובה של האיש כלפי אשתו ביחסי אישות ובשמחתה:

א. עד תקנת רבינו גרשום מאור הגולה בימי הביניים (ובעדות המזרח ותימן עוד הרבה אחר כך), היה מותר לאיש לשאת שתי נשים, והתורה, שראתה ביחסי האישות את בסיס הקשר בין בני הזוג, צוותה על האיש לשים לב שאם הוא נושא עוד אישה, הוא חייב לשמור על הקשר הבסיסי וסיפוק הצרכים האנושיים של כל אחת מנשותיו.

ב. בטבעם של רוב הגברים הם נהנים בקלות יותר מיחסי האישות. הדבר נובע מצורת שחרור הורמון הטוסטסטרון בגופם, שגורמת לעוררות מינית מהירה יותר. דווקא משום כך, דאגה התורה לצרכיה של האישה, שלא יהיה מצב שבו האיש מסופק במהירות, בעוד שאשתו נשארה וחצי תאוותה בידה, ולכן צוותה על האיש לשים לב שאשתו נהנית באותה מידה שהוא נהנה, ובכך הבטיחה חיי זוגיות שמחים וטובים.

מכל האמור לעיל את יכולה גם להבין מדוע הדברים בלשון חז"ל מכונים "תשמיש המיטה": זוהי אחת מהלשונות הנקיים לבטא את המעשה הזה, שהוא חלק מהצרכים (תשמישים) הבסיסיים של בני הזוג, והציון שזה נעשה במיטה – כי זה המקום המתאים והצנוע לכך. כמובן שאין זה אומר שאחד מבני הזוג הוא חפץ של זולתו, דבר שמתשמשים בו, אלא ששניהם משמשים זה עם זו, והלשון רומזת גם לחלק החושי שיש במעשה הזה.

 

חשוב לי להדגיש: כל מה שכתבתי מכוון לזוגיות שמחה וטובה. בכל מצב שבו אישה חשה שאינה מסופקת, ובמיוחד אם היא מרגישה צער ושבעלה מכריח אותה לעשות דברים שאינה חפצה בהם, עליהם לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע בעדם לשפר את המצב. לעיתים גם מצב שבו אישה מרגישה מוכרחת לעשות דברים למרות רצונה עלול להחוות כאונס (ולפעמים זו אכן ההגדרה למצב), ולהעיד גם על אלימות שקיימת בין בני הזוג, וצריך לטפל בה. דרכי הטיפול אינן בתחום עיסוקנו כמשיבות, אך במידה ויש צורך בכך אנו עומדות לרשות הציבור כמתווכות שמסייעות למצוא את אנשי ונשות הטיפול המתאימים.

 

לכן, כפי שכתבנו לך בתשובה הראשונית: אשמח מאוד לסייע ולהקשיב לפרטים נוספים שאני חשה שאולי מטרידים אותך, בשיחת טלפון. השבתי כאן על פי מה שקראתי, אך אם תרצי להתייעץ עוד – כתבי לי ונתאם בשמחה זמן לשיחה. גם אם כעת לא תרגישי צורך או רצון לפנות אלי, תוכלי תמיד לחזור ולכתוב לנו דרך האתר, ונשתדל לסייע בשמחה. הדלת פתוחה.

 

מברכת אותך בחיים שמחים ומאושרים,

חני פרנק

 

איך להתמודד עם הקושי בשמירת נידה?

שלום רב,
אני חילוני ונשוי לדתיה, אנחנו שומרים נידה באופן שכ 11 יום אין יחסים מלאים אך יש מגע.
מאחר וזה גורם לבעיות רבות רציתי לשאול האם עדיף הלכתית לשמור יותר, כלומר גם מגע, אך ללא שבעת הנקיים. וכך יכול להיות שלום בית.
תודה

 

שלום וברכה,

שאלה לא פשוטה שאלת. אני מניחה שהשאלה הזו מהדהדת מציאות שגם היא אינה פשוטה.

אתה שואל אם עדיף הלכתית להימנע מכל מגע כדרישת ההלכה אך לטבול בסוף ימי המחזור, ללא שבעה נקיים.

קשה לענות על שאלה כזו. וודאי כתשובה כתובה מעל דפי האינטרנט. לא דומה בעיניי פסיקה לזוג שמבקש לראות בחלקיות שלב זמני שיעזור להם לבסס את מחויבותם למצווה לזוג שמבקש לקבע מצב מסוים.

ככלל אוכל לומר שההלכה אינה מכירה בטבילה בסוף ימי המחזור, ללא שבעה נקיים, ושלמעשה במצב כזה בני הזוג נשארים באיסור גם לאחר הטבילה (זאת גם בהנחה שיצאו מידי טומאה מדאורייתא, דבר שתלוי בנתונים אישיים של השאלה שאינם מפורטים כאן ולכן לא אתייחס אליהם.)

עם זאת, חשוב לי לציין כי לעתים ניתן להקל בהלכה, במקומות רבים בהם ההלכה כן מאפשרת זאת. אני חושבת שיועיל לכם מאד להיות בקשר עם יועצת הלכה או רבנית שמוסמכת לענות בהלכות נידה שתוכל לסייע לכם.

אתה מציין שאתה מרגיש כי שלום הבית נפגע.

זוהי תחושה קשה ומכאיבה.

הקושי מובן מאד וקיים גם אצל זוגות בהם שני בני הזוג שומרים תורה ומצוות. אבל אני מניחה שקל יותר כאשר בני הזוג יכולים לחזק זו את זה וכאשר החוויה היא שהאתגר הוא משותף.

כאשר אחד מבני הזוג אינו מרגיש שותף למחויבות הזו -זה מאד קשה. אתה עשוי לחוש שנשללת ממך חווית קיום טבעית בשל אידאל שאינך מאמין בו ושאתה נדרש לוויתור גדול מאד, דבר שעשוי להוליד מירמור וכאב.

יתכן ומה שעשוי לסייע לך היא הידיעה שבלי קשר למידת ההזדהות שלך עם המצווה, מדובר במשהו שהוא עקרוני ומשמעותי עבור רעייתך. אם כך הדבר, הויתור שאתה מתבקש לעשות אינו ריק מתוכן גם עבור אדם שאינו שומר מצוות- הוא מתמלא בתוכן של מסע החיים המשותף של ברית הנישואים: מה שחשוב לך – חשוב גם לי.

יחד עם זאת, ויתור לעתים גובה מחיר, ובפרט כאשר אינו נעשה בלב שלם.

הנישואים שלכם הם ברית והיא יקרה ועדינה מאד. גם אם קיים בינכם פער משמעותי, לא כדאי לוותר בקלות על התקוה לגשר עליו ולמצוא נתיב חדש משלכם שיקרב אתכם זה לזו.

הייתי רוצה להציע לך לחלוק את הקושי עם זוגות שיש להם התמודדות דומה. אם תרצה אשמח לקשר אותך לזוג כזה ואולי תגלו שזהו שיח מועיל ומפרה. בנוסף אני חושבת שכדאי מאד לפנות ליעוץ זוגי מקצועי.

אני מזמינה אתכם להמשיך ולהיות איתנו בקשר, בהתאם לרצונכם.

בברכה, זיוית ברלינר

השריית תחבושות אקולוגיות (רב – פעמיות) בשבת

שלום, איזה אתר נפלא ואיזה כיף שהוא קיים.

אני משתמשת בתחבושות אקולוגיות לווסת, ורציתי לדעת איזו התנהלות מותרת במצבים כגון שבתות, חגים ויותר מכך- חג הצמוד לשבת (ובכך נוצרים מספר ימים שבהם אסור לכבס).
האם יש היתרים כלשהם להשרות את התחבושות במים?
האם בדיעבד יש דברים שניתן לעשות אם נקלעתי למצב שבו אין לי מספיק תחבושות אם לא אשטוף אותן בצורה מסוימת?
האם ההיבט של הפסד ממון מהווה כאן שיקול? (אין כאן הפסד ממון גדול, ואינני יודעת מה הטווח הממוני שממנו הדבר נחשב להפסד, אך תחבושת אחת סטנדרטית יכולה לעלות בסביבות 35-40 ש"ח, ואני מניחה שעל מנת שהיא תוכל להישאר שמישה לאורך תקופה ובאמת להשתלם כלכלית כדאי לכבס או לכל הפחות להשרות אותה במים כמה שיותר מוקדם, ולא לחכות עם זה יום- יומיים.)
אם יש כזו, אשמח לתשובה הלכתית שתאפשר לי ולחברותיי להמשיך להשתמש באותן תחבושות, ולא להצעה לשימוש בתחבושות חד פעמיות שאינן אקולוגיות בזמנים של שבתות וחגים. (אני סבורה שבעבר כאשר השתמשו בחיתולי בד היו כל מיני פסיקות שאולי מתוכן ניתן להתבונן בנושא ולברר אותו, אך ידי הייתה קצרה משגת ולא מצאתי מקורות בספרים המודרניים, אשמח להפניות אם ישנה האפשרות)

תודה גדולה גדולה.

 

תשובה

שלום, 

בזכותך זכיתי ללמוד על התחום הזה של היגיינה אקולוגית, תודה. אני מעריכה את ההשקעה שלך בשמירה על הסביבה ועל הבריאות וגם את עצם הפנייה בשאלה אינטימית כל כך של נשים. יש לעיתים חשש לפנות בשאלות מהסוג הזה וכך נשים נשארות בשאלה ובעקבות השאלה שלך שאת תשובתה נפרסם באתר נשים נוספות יזכו ללמוד את הנושא ואולי גם יעזו לשאול שאלות מהסוג הזה. 

 

בקצרה, איסור כיבוס בשבת הוא תולדה של מלאכת ליבון ולכן אסור מדאורייתא. שריית בגד הינה אחת מפעולות הכיבוס ובמקרה כמו של התחבושות, השריית בגד מלוכלך לצורך ניקוי, היא איסור מן התורה. על כן, השיקול של הפסד ממון אינו רלוונטי, כיוון שהוא שיקול שלוקחים בחשבון במקרים של איסור שבות (דרבנן) בהפסד מרובה ובתנאים מסויימים נוספים.  

יוצא מכאן שלא ניתן להשרות את התחבושת בשבת. 

אוסיף בהערה שהאיסור של כיבוס בשבת – שרלוונטי לגביניקוי כתמים ולכלוכים על בגדים ובדים – הוא נושא שרבים אינם מודעים אליו מספיק. זה דבר שקורה לא מעט שיש לכלוך על הבגד ובאים לשפשף אותו או לשים עליו מעט מים באופן אוטומטי ללא ידיעה שזה אסור בשבת. מדובר בהלכה לא פשוטה עבור הרבה אנשים, שכן קשה לא לטפל בלכלוך שמפריע לעין או אולי גם ישאיר כתם לטווח הרחוק, ולכן יש חשיבות להכיר וללמוד את הנושא ולדעת מה מותר לעשות במקרים ובמצבים שונים.  מומלץ לקרוא בפניני הלכה כאן בעיקר סעיפים ג-ד ובשמירת שבת כהלכתה פרק טו. 

 

וכעת אפרט את התשובה. יש שני חלקים לשאלה שלך, הראשון האם ניתן להשרות את התחבושת המשומשת בשבת כדי שלא תתקלקל ותהיה שמישה בעתיד. בנוסף שאלת האם יש מקום לשיקול של הפסד ממון כאשר התחבושת עלולה להתקלקל. החלק השני של שאלתך הוא מה ניתן לעשות בשבת (או חג) כאשר אין לך מספיק תחבושות, במיוחד ביומיים ואפילו שלשה ימי שבת וחג רצופים והאם מותר לשטוף אותן בצורה כלשהי. 

נתחיל את עיונינו באיסור כיבוס, שהוא כאמור תולדה של מלאכת ליבון (רמב"ם הלכות שבת ט, יא). כותב בעל השולחן ערוך (אורח חיים סימן שב, סעיף ט): "מותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו אבל לכבסו דהיינו שמשפשף צדו זה על זה אסור. אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כבוסו אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט". 

המשנה ברורה מסביר ש"שכשוך" פירושו לתת עליו מים, ואפילו רק מעט מים, כיוון שהשריית בגד במים נחשבת לכיבוס. (בשונה מנעל עור שאין שרייתו כיבוסו).

מכאן שאין דרך להתיר ניקוי תחבושת מלוכלכת בעזרת מים. לעומת זאת,  מותר להוריד בעזרת מטלית יבשה או דבר אחר בניגוב קל דם שנאסף על התחבושת.. ויש להיזהר שזה יהיה בניגוב קל ללא שפשוף התחבושת, וללא הספגה של הרטיבות בתחבושת בעזרת כח לתוך המטלית (שמירת שבת כהלכת טו, כז). 

השיקול של "הפסד מרובה" הוא שיקול במצבים של הפסד ממוני משמעתי באיסורי דרבנן, כך שהשיקול הזה לא רלוונטי במקרה שלך. 

לשאלתך האם מותר רק להשרות את התחבושת במים, ללא שפשוף וניקוי: בגמרא יש מספר התייחסויות להשריית בגד במים ובפוסקים הראשונים יש חלוקות שונות בין השריה מותרת והשריה אסורה, אך במקרה כמו שלנו לכל הדעות "שרייתו הוא כיבוסו". (ראי בהרחבה בהמשך). כך ראינו בשולחן ערוך לעיל לפי פירושו של המשנה ברורה. 

ראינו אם כן שכיבוס והשרייה של תחבושות רב פעמיות לא מתאפשרים כלל בשבת. אבל מהבדיקה שלי באתרים שונים המייעצים לגבי טיפול וניקוי של תחבושות רב פעמיות, וכן בהתייעצות עם כמה חברות שיש להן ניסיון של שנים בשימוש בהן, נראה שאת יכולה להיות רגועה. כדי לשמור על טיב התחבושות אין צורך בשטיפה מיידית, אפשר לתת להן להתייבש במקום מאוורר או לקפל ולשים בתוך שקית עד שמתאפשר לכבסן, אפילו לאחר מספר ימים. יש המלצות לפני כיבוס ביד להשרות אותן לכמה שעות וכן אם יש חשש לכתמים. (אם נשארו כתמים אחרי הכיבוס יש המלצה להרטיב מעט ולהניח באור השמש). 

לגבי שבת וימים טובים ברצף, אכן המסקנה היא שצריך להצטייד במספר תחבושות מספק ליומיים ולעיתים רחוקות גם שלשה. זה דורש ממך השקעה כספית ואפשר להסתכל על זה כמו ההשקעה שאנשים משקיעים באביזרים מיוחדים לחגים כגון חגז שאנשים קונים כדי לבשל ולחסוך בגז ביום טוב. אפשר להשוות את ההשקעה אפילו לחפצים מיוחדים שקונים למצוות החג למרות שהם בשימוש רק יום או כמה ימים בשנה, כגון צלחת ליל הסדר מהודרת, קערה לדבש ועוד.  

 

בברכה

רחל

 

מקורות הרחבה – האם השרייה של בגד נחשבת לליבון?

במשנה במסכת שבת (דף קמכ, ב) לומדים "היתה עליו [על הכר] לשלשת – מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה שבת". מכאן מבינים שיש חלוקה בנתינת מים על בדים רגילים לבין נתינתם על עור. רש"י מפרש שבדי עור קשים לכיבוס ולכן נתינת מים ללא שפשוף או פעולה אחרת אינה נחשבת לכיבוס. אך בבדים רגילים "שרייתו במים הוא כיבוסו". את דברי רש"י אנחנו לומדים במסכת זבחים דף (צד, ב) "בגד שרייתו זהו כיבוסו. רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב". 

לעומת המשנה והמימרא ישנם התייחסויות נוספות בגמרא אשר לפיהם יש מצבים בהם מותר לאדם להיכנס למים עם בגדיו ולא נאמר שם שהם עוברים על איסור ליבון על ידי השריית הבגד במים (מסכת ביצה דף יב,א וביומא דף עז,ב).

ישנם חילוקים שונים בראשונים הבאים להסביר את ההבדל, מתי השרייה היא איסור כיבוס ומתי ההשריה מותר.  

  • חלוקה בין סוגי הבדים, אלו המתנקים בקלות כך שהשרייה היא כיבוס ממש, לבין בגדים שהשרייה לא מנקה ללא פעולות נוספות. 
  • יש חולקים בין השריית בגד נקי שאין בו איסור כיבוס לעומת בגד מלוכלך שיש בו איסור כיבוס
  • יש עוד חלוקה בין המתכוון לכבס לבין מי שלא מתכוון לכבס בפעולת ההשרייה. 
  • וכן, יש המחלקים בין השרייה שהיא בדרך של ניקוי לבין השרייה שהיא בדרך טינוף, למשל במים מלוכלכים או ניגוב ידיים במגבת כאשר המים אינם מנקים את המגבת אלא מלכלכים אותה. 

ניתן לעיין עוד בחילוקים במשנה ברורה במבוא ס"ק לט ובשיעור של  הרב ברוך גיגי כאן המתאר בהרחבה ועם הפניה למקורות. 

להלכה, מכיוון שמדובר בתולדה שאיסורה דאורייתא, נפסק להלכה לחומרה שאין להשרות בגד כלל כאשר בנוסף לאיסור כיבוס יש גם חשש לסחיטת המים. לגבי נתינת מים מועטים שהיא לא השרייה ממש, מותר על בגד נקי שאין כוונתו לכבס ויש להיזהר לשים מעט מים בלבד כדי שלא לבוא לידי סחיטה (רמ"א בשולחן ערוך שם). וכן מותר בדרך של לכלוך כגון בניגוב ידיים על מגבת (שולחן ערוך ודעת הרמ"א שם סעיף י') ולפני השו"ע יש להוריד קודם כמה שיותר מים מן הידיים לפני ניגובן במגבת.

כאמור, במקרה של תחבושת מלוכלכת, גם לפי המקלים בכל החלוקות הנ"ל, יהיה אסור להשרות את התחבושת.