חברה בבעלות יהודית שמעסיקה עובדים יהודים ולא יהודים בשבת
לכבוד רבניות משיבת נפש
אני פונה אליכן בגלל בעיה הלכתית שנשאלתי מחבר שלי:
יש חברה שבעליה הם יהודים שהעסק שלה היא להשכיר פועלים בתחום אינפורמטיקה-מחשבים לחברות אחרות (סוג של סוכנות), באופן זה: הפועלים טכנית עובדים בשביל כחלק מהצוות של החברה השוכרת, אבל בעצם הפועלים הם תחת האחריות של החברה היהודית והיא זו שמשלמת להם את המשכורת שלהם.
החברות השוכרות נותנות לפועלים את ההוראות של מה שהם צריכים לעשות. והפועלים חלקם עובדים מהמשרד של החברה היהודית וחלקם נמצאים במדינות אחרות ועובדים מהבית שלהם.
הפועלים צריכים לעבוד מיום שני עד יום שישי באופן שלפעמים יש איזה שעה בליל שבת שצריכים לעבוד וגם יש את הימים טובים שצריכים לעבוד, כי אם לא יעבדו בימים האלה לא ירצו לשכור פועלים אצלם.
השאלה היא האם נחשב שהפועלים עובדים עבור היהודים ויש איסור אמירה לנוכרי ולהנות ממלאכת גוי או דילמא כיון דהפעולה עצמה היא לצורך החברה השוכרת לא נחשב שהיהודים נהנים ממלאכה הנעשית בשבת וכן אין כאן שכר שבת מאחר שהם מקבלים כמו שכירות עבור כל החודש ביחד.
ואם נאמר שיש איסור דאמירה לנוכרי אולי אפשר לעשות שותפות עם הגוי באופן שהוא יהיה הבעלים בימים האלה או אולי יש דרך אחרת שבה אפשר לעשות להינצל מאיסורי שבת.
יש עוד בעיה: יש כמה פועלים יהודים (שלא שומרים שבת ומועדים), אולי אפשר לומר להם שלא יעבדו בימים טובים אלא שיעבדו את השעות האלה בזמן אחר ואם בכל זאת עבדו בימים האלה הוי רק מדעתם ועל ידי שותפות עם הגוי לא יהיה בזה בעיה.
מחכה לתשובתכן
תשובה
שלום לך,
אשרינו שזכינו לקיים את דברי הנביא: כי מציון תצא תורה.
שאלות מסוג זה מתרבות מאוד בעקבות תנאי הכלכלה החדשים, הטכנולוגיה הגבוהה והתקשורת הדיגיטלית, כמו גם השירות שחברות צריכות לספק על פני מרחבי הגלובוס, וציפיית הלקוחות לקבל שירות מיידי וקבוע בכל שעות היממה וימי השבוע. לכן ראוי שגדולי הדור יתנו דעתם על סוגיה חשובה זו, שמעצבת את פני התעשיה והשבת כאחד. לעת עתה אני משיבה כמיטב הבנתי את המציאות המורכבת, שבה החברה שבבעלות היהודי משמשת מעין "קבלן משנה", ומתווכת בין הלקוחות ובין העובדים, המספקים את העבודה. הנחה זו עומדת בבסיס התשובה.
ניתן לחלק את התשובה למספר סעיפים:
- בעניין מלאכת הגוי, יש לדון בשאלת אמירה לנכרי בשבת, ובשאלת הנאה ממלאכת הגוי בשבת.
- ואילו בעניין העובד היהודי, עולה שאלת מעשה שבת, שהיא הנאה מחילול שבת שנעשה ע"י יהודי, כמו גם חיזוק ידי העובר עבירה ואיסור 'בפני עיוור לא תיתן מכשול'.
לפני שנרחיב בפרטי התשובה, נסכם את תורף הדברים. הן מצד ההנאה ממלאכת היהודי, והן מצד ההנאה ממלאכת הגוי, ניתן למצוא פתחים להיתר בתנאים מסויימים, והנושא יורחב להלן, אולם חשוב לציין, כי אין זה היתר מהודר, המומלץ מלכתחילה לבני תורה, אלא אם כן מדובר בהפסד מרובה.
פירוט התשובה:
לגבי חלקה הראשון של שאלתך, בעניין מלאכת הגוי בשבת – אמנם הציווי על שמירת השבת נאמר לישראל בלבד, וזהו האות והברית ביננו ובין הקב"ה, אולם חכמינו אסרו גם על אמירה לגוי שיעשה מלאכה שאסורה בשבת עבור היהודי, ואם עשה כן, אסרו ליהנות מכך. המקור שממנו נלמד האיסור הוא הפסוק: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב, טז), ומדייקת המכילתא (פרשה ט) מהמילה – 'יֵעָשֶׂה', כי האיסור חל על המלאכה עצמה, ולא על המבצע בלבד: "לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך".
אמירה לגוי – לרוב הפוסקים, מדובר באיסור דרבנן מסוג 'שבות' (למשל: רמב"ם הלכות שבת, פרק ו, הלכות א, כב, שולחן ערוך או"ח סימן שז, סעיף ה, משנה ברורה סימן שז סק"כ, וסימן רמג, סק"ה), אולם יש לציין, כי מדברי הפוסקים (רמב"ם שבת פרק ו הלכה ט, שו"ע אורח חיים סימן שז סעיף ה) משמע, שכאשר מדובר בצורך גדול, מותרת אמירה לגוי במלאכה דרבנן, ומדובר ב'שבות דשבות'. המגן אברהם (סימן שז סק"ז) הסביר, כי משמעות הביטוי 'צורך גדול' הוא כשמדובר בהפסד גדול, אך האליה רבה (סימן שז, סקי"ד) מבאר כי מדובר רק בצער הגוף, ובאופן דומה פסקו גם אחרים (שו"ת הריב"ש סימן שפז).
בעניין ההנאה ממלאכת הגוי, אסור ליהודי להעסיק פועלים גויים שכירים, שיעבדו עבורו במלאכות האסורות בשבת. ומלאכה אשר נעשתה בשבת עבור היהודי, אסורה בהנאה עד יציאת השבת, ובתנאי שיחלוף שיעור הזמן הנדרש לביצוע אותה המלאכה ('בכדי שיעשו' – שבת קכב, ע"א, שולחן ערוך סימן שז סעיף כ, וסימן שכה סעיפים ה-ו). טעם הגזרה הוא כדי למנוע מהיהודי לאמר לגוי בשבת (או לפני שבת) לבצע עבורו את המלאכה, שהרי ממילא יצטרך להמתין בצאת השבת בכדי שתיעשה המלאכה (פירוש הרמב"ם למס' מכשירין פרק ב הלכה ו). בעניין ההנאה במוצאי שבת החמירו חכמים במעשה הגוי יותר מאשר במעשה היהודי שחילל שבת (ר"ן שבת קכב, ע"א).
עד כאן סקרנו את הדברים בכללותם, ומכך נובע, שישנו איסור ליהודי (משכיר הפועלים) להעסיק גויים כדי ליהנות ממלאכתם בשבת, ולהרוויח את דמי השכרתם.
אמנם במצב שבו הגוי עשה כן למען הנאת עצמו בלבד (אדעתא דנפשיה קעביד), אין איסור ליהודי ליהנות מכך. ועוד, כאשר מדובר באינטרס של הגוי, מתיר הרב רוזן (תחומין יב "שותפות עסקית עם מחללי שבת" סעיף ד על פי המשנה ברורה סימן רמג סק"י), אף כשמדובר ברווח מזערי ואינטרס קלוש של העובד, וכן פסק הנודע ביהודה (תנינא אורח חיים סימן כט), יתר על כן, נכתב בביאור הלכה (סימן רמד סעיף ו) בשם הט"ז, תוספת שבת והגר"א, כי במקום הפסד גדול, ואף במניעת רווח, מקלים בעניין שכר שבת. אולם דעה זו אינה מוסכמת על כל הפוסקים.
עוד ישנם כמה פרטים, שעשויים להצטרף לקולא:
– לדעת שיבולי הלקט (ענין שבת סימן קיב), איסור ההנאה ממעשי הגוי חל על מלאכה שנעשית לצורך השבת בלבד, ואילו במלאכה שאינה נעשית רק לצורך השבת (כגון תפירת בגד שנעשתה בשבת), מותרת הנאתה אף בשבת עצמה. גם בנידון דידן שירותי הפועלים אינם נדרשים עבור היהודי לצורך השבת עצמה, ובכל אופן ההנאה תבוא מאליה.
– מסוגיית הגמרא משמע, שמעשה שעשה הגוי עבור עצמו, או עבור גוי אחר (כגון הדלקת נר), ואין בו תוספת כמותית למען היהודי (בשונה למשל מחימום מים עבור אדם נוסף), אעפ"י שגם היהודי ייהנה מכך, מותר בהנאה משום שאותו הנר מאיר במידה שווה גם כאשר היהודי מצטרף לגוי כדי ליהנות מאורו, והגוי אינו מוסיף או משנה שום דבר במעשהו עבור היהודי (ר"ן על הרי"ף שבת דף ז ע"א, שולחן ערוך סימן רעו סעיפים א-ב, בן איש חי שנה שניה פרשת תרומה סעיף ו). מכאן שאף בנידון דידן, הפועל הגוי עובד עבור הנאת עצמו, וכל כוונתו להרוויח כסף לעצמו, ואף אם בתוך כך היהודי נהנה ממלאכת הגוי, ואף שהפועל מתכוון גם להנאת מעסיקו היהודי, יש מי שמתיר (ערוך השולחן אורח חיים סימן רעו סעיפים ח-ט).
– אמנם, נקודה נוספת שיש לדון בה, האם החברה שייכת לישראל, וּמֻכֶּרֶת ומפורסמת בבעלותה היהודית, זאת מכיוון שכאשר התשובה חיובית, הנאתו אסורה, אף אם הגוי עושה זאת עבור הנאת עצמו, מכיוון שעושה ברכושו של היהודי (שולחן ערוך סימן רמד סעיף א, סימן רעו סעיף ד, וסימן שז סעיף כא), ועוד, כשמדובר בעשיה בפרהסיה יש בכך משום מראית עין, והרואים את הגויים עובדים בשבת עבור היהודי, יחשבו שהוא הורה להם לנהוג כך, ועבר על איסור אמירה לנכרי (שולחן ערוך סימן רמג סעיף א, שכה סעיף יד, משנה ברורה סימן רנב סקכ"ה), במקרה כזה יש מי שאוסר אף בדיעבד ליהנות מדמי עבודתו לעולם , לאותו היהודי שנעשה עבורו (שולחן ערוך סימן שכה סעיף יד, משנה ברורה סימן רמג סקט"ז), ויש מקלין בדבר (למשל ט"ז בשם הר"ן, משנה ברורה סימן שכה סקע"ג). וכל זה במלאכה שאסורה מדאוריתא, אך במלאכה מדרבנן, מותרת הנאתה למוצאי שבת בכדי שייעשו (שולחן ערוך סימן שכה סעיף ח).
– אולם כאשר מדובר בעבודה קבועה שנעשית על פני השנה כולה במשך ימים נוספים מלבד שבת, ישנם מצבים שבהם מותר ליהנות מעבודת הגוי, שכן שכרו ניתן בהבלעה.
– כאשר מדובר בתפוקה שהעובד מספק, עבודתו נחשבת כקבלנות, וכשאין בכך מראית עין, הדבר מותר (שולחן ערוך סימן רמה סעיף ה, משנה ברורה סימן רמה סקכ"ג). בעבודת קבלנות מקבל העובד שכר גלובלי עבור תפוקתו, והוא שמחליט כיצד ומתי לבצעה. להלכה, מעשה כזה מותר, גם כשהגוי יבחר לעבוד בשבת (שבת יז, ע"ב, יט, ע"א).
המפרשים הבינו בשתי דרכים את היתר הקבלנות:
1. הגוי עוסק בעניינו שלו, ולא של היהודי, זאת בשונה מעובד שכיר (רש"י שבת יט, ע"א, רמב"ן ורשב"א עבודה זרה כא, ע"ב, אור-זרוע ח"ב הל' ערב שבת סי' ב אות א, שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק א סימן ו).
2. הגוי מחליט מתי לעבוד, וליהודי אין צורך שיעשה דווקא בשבת, מכאן שעבודת השבת נעשית עבור הגוי עצמו, שחפץ בהתקדמות העבודה (תוספות ישנים מובא בתוס' שבת יז, ע"ב, משנה ברורה סימן רמד סק"ב, וכן משמע מהרמב"ם בהלכות שבת פרק ו הלכה יב).
במקרה שלך ניתן לומר, שהגוי עובד בשבת לצורך עצמו, וזוהי מלאכתו, ולא מלאכת היהודי, מה עוד שככל הנראה, אין בדבר מראית עין, יחד עם זאת, המציאות שתיארת מורכבת יותר, מכיוון שאין מדובר כאן בפעולה שאותה יש לבצע, והגוי בוחר באילו שעות וימים לעשותה, אלא שהוא מחויב לזמנים מסוימים, שבהם יעבוד, וביניהם גם שבת, כך שלפי חלק מהפוסקים, אין בזה עבודת קבלנות, אלא שכירות (שולחן ערוך ורמ"א סימן רמד סעיפים א, ה-ו). ואמנם, לחלק מהדעות, אוסר המחבר ליהנות מהאיסור, אף כאשר מדובר בהשכרה לשנה, כשאין מדובר בשכר שבת לחוד (כף החיים אורח חיים סימן רמג אות כה וסימן רמה אות לב).
חשוב לציין, כי ישנם ראשונים המתירים בפירוש קבלנות גוי גם כאשר היא נצרכת בשבת, ויש אף המתירים אמירה בפה (ראבי"ה חלק א – הלכות עירובין סימן שצא בשם הרא"ם, הגהות מרדכי שבת פרק ד סימן תנט; שיטת ר"ת המובאת באור זרוע חלק ב הלכות ערב שבת סימן ב אות א; שו"ת התשב"ץ חלק ב סימן נד), אך להלכה נפסק, שאין לעשות זאת, אף באמירה מערב שבת ובעבודת קבלנות (שו"ע אורח חיים סימנים רמז סעיף א; רנב סעיף ב; רמה סעיף ה; שז סעיף ד; משנה-ברורה סימנים רמד סק"ב; שז סקט"ו, על פי שיטות הראשונים שהביא בב"י בסימן רמז בשם מהר"י אבוהב בשם הרשב"א, כלבו, הסמ"ג והתרומה, וכן בב"י בסי' רנב ).
לסיכום נושא ההנאה ממלאכת הגוי, ניתן לראות כי ניתן לאפשר פתח להיתר. לכן אם מדובר בחשש להפסד גדול אם הפועלים לא יעבדו בשבת, או אף למניעת רווח גדול, תוכל לנקוט בכמה אפשרויות:
א. לוותר על הרווח הכספי מאותן שעות העבודה שבשבת, כך שהפועלים יקבלו את שכרם באופן ישיר מבעלי החברות הגויים.
ב. להשכיר את החברה לגוי (בתשלום) למשך שבתות השנה, ובמצב זה ימשיך הגוי לעבוד להנאת עצמו בלבד, ולא במצוות היהודי (שולחן ערוך סימן רמג סעיפים א-ב, סימן רמד סעיף ו, וסימן רמה סעיף א, משנה ברורה סימן רמג סק"י, אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן נג).
ג. אפשרות נוספת היא שהשכיר הגוי יקבל אחוזים מסויימים מרווחי העבודה בשבתות ובימים טובים (שו"ת נודע ביהודה תנינא אורח חיים סימן כט, שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן נט), או יהיה שותף בחלק קטן מן הבעלות, ויהיה אריס או קבלן (במקום שכיר), בכך יזכה בחלק מן הרווחים (שולחן ערוך סימן רמה סעיף ד, שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן צז, שו"ת הר צבי אורח חיים סימן קכג, שו"ת מלמד להועיל חלק א אורח חיים סימן לג).
ד. בנוגע לפתרון באמצעות הקבלנות, יש המתירים זאת כפתרון המיטבי ואף האולטימטיבי עבור עסקים כשלך (הרב שמואל פולצ'ק, "הפעלת עסק הפועל באינטרנט בשבת" תחומין לד), תוך הקפדה על מספר תנאים.
ה. פתרון דחוק יותר שהוצע בפוסקים, הוא אמירה לאמירה. מדובר בהוספת חוליה נוספת בין רצון היהודי ועשיית הגוי עבור היהודי, כלומר, אמירה לגוי אחד על מנת שיאמר לגוי אחר. על פי הצעת בעל החוות יאיר (שו"ת חוות יאיר סימנים מו, נג, וכן משמע בעבודת הגרשוני סימן קד), אמירה כזו קלה יותר משבות דשבות, ומותרת אפילו שלא במקום מצווה, מכיוון שאין גוזרים גזירה על גזירה. אולם יש חולקים האוסרים זאת (באור הלכה סימן שז סעיף ב, על פי שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתעה). הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן ל) מסכם, שניתן לצרף את דעת החוות יאיר לסניף, אך לא לבנות עליה בתור יסוד. להלכה יש מי שהתירו אמירה לאמירה במקום צורך גדול, ולפירוש המגן אברהם – שמדובר בהפסד מרובה (משנה ברורה סימן שז סקכ"ד, חזון עובדיה שבת חלק ג עמוד תנד), וכאשר האמירה מתקיימת קודם כניסת השבת גם החתם סופר מתיר אמירה לאמירה (שו"ת חת"ס חלק א אורח חיים סימן ס). ומכיוון שכך, שנפתרה שאלת האמירה, ואין כאן שאלת ההנאה, מכיוון שממילא נהנה היהודי ממלאכת הגוי רק במוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו, כפי שאכן קורה בכלכלה המודרנית כאשר אין התשלום ניתן באופן מידי, אלא בסוף החודש, או כעבור ימים מוסכמים מראש (שו"ת חשב האפוד חלק ג סימן נא).
יחד עם כל הנאמר לעיל, אשר כפי הנראה, ניתן למצוא היתרים, ובפרט שבכל מקרה ההנאה באה רק לאחר צאת השבת ובכדי שייעשו, עדיין חשוב לציין, כי עם כל הקושי שבדבר ראוי יותר לבן תורה לעמוד בפיתוי של נסיון הממון, ולהפנים כי השבת היא מקור הברכה האמתי ומתוך כך לוותר על רווחי עבודתו של הגוי בשבת, אלא אם כן מדובר בדוחק.
בעניין חלקה השני של שאלתך לגבי הפועלים היהודים, כתבת שניתן להציע להם להחליף את ימי העבודה בימים המותרים. אם כך, זהו הפתרון הטוב ביותר. במידה וזה אינו אפשרי, הדרא קושיא לדוכתא בעניין איסור ההנאה מחילול שבת של יהודי, ואף איסור הכשלתו בכך.
מעשה שבת – מקור האיסור להנאת מעשה שבת מופיע במשנה: המעשר והמבשל בשבת – שוגג יאכל, מזיד לא יאכל (תרומות פרק ב משנה ג). דברים אלה מייצגים את גישתו של רבי מאיר, אך ישנן שתי דעות נוספות, המחמירות יותר: רבי יהודה פוסק, שההיתר לאכול את המתבשל בשוגג, הוא רק במוצאי שבת, ורבי יוחנן הסנדלר מוסיף, שאף במוצאי השבת, התבשיל ייאכל רק ע"י אחרים, ולא ע"י המבשל עצמו (תוספתא שבת פרק ב הלכה טו, ובגמרא כתובות לד, ע"א).
על פי הפירוש המקובל (למשל רש"י ותוספות בגמרא), כאשר נאמר על הבישול במזיד, שלא ייאכל, הכוונה היא בשבת עצמה, אך בצאת השבת מותרת ההנאה מחילול השבת של יהודי. גם רבי יהודה המתיר לאחרים ליהנות במוצאי שבת, מתיר זאת כאשר נעברה העבירה במזיד. שני החכמים סבורים שמדובר בגזירה מדרבנן, ומהמשך הסוגיא מובן, שטעם הגזרה היה החשש מזלזול בשבת ע"י מי שאינו בקיא בהלכה. כיום מקובל על דעת רוב הפוסקים, שאנו נוהגים כרבי יהודה (שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף א, משנה ברורה סימן שיח סק"ה), ולכן מותרת הנאה במוצאי שבת ממעשה היהודי, כולל למי שהדבר נעשה עבורו.
אך בדורות האחרונים השתנתה המציאות, ורבים לצערנו מזלזלים בכבוד השבת ומחללים את קדושתה. במקרים מעין אלו יש מן הפוסקים, שאסרו הנאה לעולם אם עובר היהודי במזיד ובקביעות על מלאכה מדאוריתא (כתב סופר אורח חיים סימן נ, ילקוט יוסף הלכות שבת חלק ג סימן שיח סעיף א סק"ו), וזאת משום שבכך מעודדים אותו להמשיך בחילול השבתות הבאות, ומחזקים ידי עוברי עבירה, ועל כן קנסו אותו חכמים.
נוסיף לשם העיון, כי בעניין מלאכת שבת יש מי שמדייק, כי איסור ההנאה חל רק במקרה שבו התרחש שינוי ממשי בגוף החפץ, בדומה למלאכת הבישול (ביאור הלכה סימן שיח סעיף א בשם חיי אדם), ולכן במקרה של עבודה ממוחשבת יתכן שמדובר בהיתר, מה עוד שפעולות המחשב נחשבות כמלאכות דרבנן בלבד (מכון צומת כאן), וכן דעת הרב אוירבך במכשירי חשמל ללא חוט להט (הרב משה הררי, קדושת השבת עמוד שד הערה 2). אולם לכולי עלמא אין להתיר עבודה במחשב בשבת, כאשר אין בכך צורך ממשי – בטחוני או רפואי.
לפני עיוור, ומסייע בידי עוברי עבירה – מכיוון שציינת, שמדובר ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, אשר מחללים שבת ממילא, לכאורה אין במעשיך איסור תורה של "לפני עיוור", שכן גם ללא הכשלתך הוא יחטא (שכן אין מדובר בתרי עברי נהרא – עבודה זרה ו ע"ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיפים א, ד), אולם בהיותך המעסיק, הנך מסייע לדבר עבירה שהוא מבצע, ואף כשהוא ממילא יעבור עליה ללא עזרתך, וזהו איסור מדרבנן (משנת שביעית פ"ה מ"ו, תוס' ורא"ש שבת ג, ע"א).
אולם, יש מי שפוסק, שאף מסייע בידי עוברי עבירה אין כאן, משום שהאיסור להושיט את האיסור ליהודי האחר אינו חל לפני זמן ביצוע העבירה (כשאין מדובר בתרי עברי נהרא), אלא רק בזמן העבירה עצמה ישנו חיוב להפרישו ממנה, ובמקרה שלנו היהודי יחלל שבת גם ללא עבודתו אצלנו, ועצם העסקתו לפני שבת, על מנת שיעבוד בשבת אינה אסורה (שו"ת בנין ציון סימן טו, שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן פג, שו"ת מלמד להועיל חלק א אורח חיים סימן לד). ויש מי שסובר שאין איסור זה כלל חל על מומר לעבירה (ש"ך יורה דעה סימן קנא ס"ק ו, פניני הלכה שבת ב פרק כו סעיף י).
לסיכום ההנאה ממלאכת הפועלים היהודים, נראה כי אין ראוי ליהנות מכך, ואף אם מדובר במלאכות דרבנן בלבד, ובהנאה במוצאי שבת, שכן כפי שאמרנו, המציאות השתנתה, וחילול השבת במזיד הפך לתופעה רווחת. ובכך שנהנים ממלאכתם, מסייעים בידיהם להמשיך ולחלל שבתות.
בסיום דבריי ברצוני להוסיף, כי לא פעם אנו נדרשים לעמידה במבחנים קשים, בעיקר כשמדובר במצבים מעורפלים, שאינם נאסרים מהתורה באופן ישיר, ומה עוד כשניתן להתפתל ולמצוא להם היתרים דחוקים. בזמנים כאלה מצווה עלינו להתחזק באמונה כי ברכת ה' היא תעשיר, ואף אם נגרם לנו הפסד או נזק בשל שמירת מצוותיו, אנו מחוייבים לקיים את רצונו.
יהי רצון שנגיע למצב שבו יוקירו ויכבדו כל בני עמנו את מעלת השבת, ולא נזדקק לשאלות מסוג זה.
עידית ברטוב
הרחבה:
אמירה לגוי:
לטעמי האיסור ניתנו טעמים שונים. בין היתר נציין את הרמב"ם (לעיל), שראה באיסור מעין סייג: כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן, ואת רש"י, המנמק את האיסור בכך שהיהודי עושה את הגוי שלוחו לדבר עבירה (שבת קכא, ע"א, וקנג, ע"א) זאת למרות שאין שליחות בגוי. ועוד (עבודה זרה טו, ע"א) מטעים רש"י את האיסור בדיבור מן הסוג האסור בשבת, על פי הפסוק: מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר (ישעיהו נח, יג).
על-פי הכלל הנאמר לעיל, כתוב במשנה, שכאשר פרצה דליקה, אין אומרים לגוי לכבות את האש, ויחד עם זאת אין מצווה למנוע אותו מלכבות (שבת קכא, ע"א), וכן אסור לבקש בשבת מנכרי שישכור פועלים עבור היהודי (שבת קנ, ע"א). במקרים מסוימים הותרה האמירה לגוי, הן בשל חשיבות הצורך, והן משום הספק ההלכתי באותו האיסור (ראה על כך בהרחבה). אולם בשאלה שלנו לכאורה אין מדובר באחד מהמקרים הללו. מכיוון שכך, אין להתיר אמירה לגוי לעבוד בשבת עבור היהודי. ואמנם החברות השוכרות את הפועלים הן בבעלות נכרים, אך גם היהודים מרוויחים כסף מן התיווך וההשכרה של הפועלים.
במספר מקרים או תנאים התירו אמירה לגוי, והנאה ממלאכת השבת שלו, נזכיר את חלקם בקצרה:
- לצורך יישוב ארץ ישראל, ולמרות שלרוב הפוסקים מדובר באיסורי דאוריתא (גטין ח, ע"ב, רמב"ם שבת פרק ו הלכה יא, שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף יא).
- משום צער בעלי חיים (רא"ש שבת קכח ע"ב, סימן ג, שולחן ערוך סימן שה סעיף כ, משנה ברורה סימן שה סק"ע).
- לשם הצלת ספרי קודש מדליקה, ואפילו דרך רשות הרבים (שולחן ערוך סימן שלד סעיף יח).
- במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, ויש מי שמתיר אף ע"י ישראל, או באיסור משום חומרא ולא מעיקר הדין (שולחן ערוך סימן שיד סעיף ז, משנה ברורה סעיף שז סק"ח).
- לצורך חולה שאין בו סכנה, כולל יולדת וקטן, ומפני חום גדול או קור גדול, שמסכנים את בני האדם (שבת קכט, ע"א, שולחן ערוך סימן שכח, סעיף יז, סימן רעו סעיף ה, שמירת שבת כהלכתה פרק ל הלכה יא).
- לצורך מצווה, צורך גדול ומקצת חולי (עירובין סז ע"ב-סח ע"א, רמב"ם שבת פרק ו הלכות ט-י, שולחן ערוך סימן שז סעיף ה, סימן שלא סעיף ו, סימן תקפו סעיף כא, רמ"א סימן רעו סעיף ב, משנה ברורה סימן שכה סק"ס). והרי"ף (עירובין נה ע"ב) מחלק בין אמירה לגוי במלאכה דאוריתא, שאסורה, לעומת אמירה במלאכה דרבנן (שבות שאין בה מעשה) שמותרת, ומוגדרת שבות דשבות. דעה זו התקבלה להלכה.
בפירוש המונח 'צורך גדול' נחלקו המפרשים, המגן אברהם (סימן שז סק"ז) הבין שמדובר בהפסד גדול, אך האליה רבה (סימן שז, סקי"ד) מתיר רק בצער הגוף.
- כדי לשמח חתן וכלה יש מי שמתיר, אף מעבר להיתר לצורך מצווה, ואף במלאכות דאוריתא (שולחן ערוך ורמ"א סימן שלח סעיף ב, מגן אברהם סק"ד)
- בבין השמשות לצורך מצווה, או בעניין שהאדם טרוד ונחפז עליו, ואם לא ייעשה, ייגרם לו צער בשבת (שולחן ערוך סימן רסא סעיף א).
מעשה שבת של יהודי –
סניף נוסף לעיון, אך לא למעשה, הוא דעת חלק מהפוסקים להתיר הנאה כאשר המלאכה לא שינתה דבר בגוף החפץ עצמו, כגון בהעברתו מרשות לרשות (ריטב"א עירובין דף מא ע"ב, רשב"א שבת דף קל ע"ב בשם רבנו יונה, קרבן נתנאל עירובין פרק ד סימן ב אות ע, יביע אומר חלק י אורח חיים סימן כה), ובזה נשאלת השאלה, האם שינוי וירטואלי נחשב שינוי ממשי, ובמידה ולא כך, הרי שמותרת ההנאה בתולדת מעשה שבת (ראה הרחבה ודוגמאות בפניני הלכה שבת ב פרק כו סעיף ד).