מה אני צריכה לעשות אם אני אני לא בטוחה אם פגעתי ברכב?

/ב /על ידי

שלום. לפני כשש שנים הייתי נהגת חדשה. באחת הנסיעות הראשונות שלי נכנסתי לעיר צפופה ופגעתי ברכב חונה. לא בדקתי את הרכב כך שאין לי דרך למצוא אותו ואת בעלי הרכב כעת. הייתי כאמור נהגת חדשה והיה לי ברור שלא עשיתי נזק לרכב שנפגע. היום אני מבינה שככל הנראה דפקתי אותו.

אשמח לשמוע אם יש משהו שעליי לעשות

 

תשובה

שואלת יקרה

תודה על שאלתך, משמח לקבל שאלות הבאות מתום לב ומרצון כן לעשות את הישר והטוב.

התשובה הקצרה לשאלתך היא שאין לך חובה הלכתית לעשות כל פעולה. הסיבה לכך היא שאת לא יודעת אם הזקת למכונית שפגעת בה, ואם הזקת אין לך דרך לברר את זהות הניזוק. אם אין ידע ברור שאת גרמת לנזק כלשהו, אי אפשר להצביע על אדם שניזוק על ידייך, לא מתקיימים יחסים של מזיק וניזוק. אם אין יחסי מזיק וניזוק, גם אין פוטנציאל ליחסים משפטיים של תובע ונתבע, ולכן לא נוצרת חובה שלך כלפי כל אדם.

ובכל זאת, מצפונך מעיק עלייך, וכפי שציינתי בתחילה, הדבר מעיד על יושרך ותום לבבך. נראה לי שניתן להתייחס אל הקול הפנימי של מצפונך על ידי שני גדרים אחרים. הגדר הראשון הוא יציאה ידי חובה כלפי אדם וכלפי ה',  והגדר השני הוא הצורך לקבל מחילה מאדם שיתכן שפגענו בו.

אתחיל מהגדר הראשון. כאמור, במצב שתיארת אין אדם שאת יכולה להיות בעלת חוב כלפיו, אולם אנו גם מחוייבים לקיים את מצוות ה', ולכן גם כאשר אין לנו חוב כלפי אדם מסויים, אם עברנו עבירה על מצוות ה', יש לנו חובה כלפי שמייא.

חז"ל ביטאו רעיון זה בתחום נושק לתחום הנזיקין, בדיני גזילה, הלוואה ושומרים. המשנה בבבא קמא (ראי בהרחבה) אומרת שאם אדם אומר לחבירו שהוא יודע שהיה בידו כסף השייך לחברו, על ידי גזל, הלוואה או הפקדה, אך איננו יודע אם החזיר את הכסף, הוא חייב לשלם. אבל אם הוא לא יודע אם הכסף היה בידו הוא פטור. בהמשך הגמרא (ראי בהרחבה) מדייקת מצב שבו שני הצדדים לא מודעים לעובדות: האחד לא יודע אם הוא גזל או לווה או שמר כסף השייך לחברו, והשני לא טוען זאת כלפי הראשון. במצב זה הראשון צריך אמנם לשלם, אך לא מתוך חובה לשני, אלא כדי לצאת ידי חובתו כלפי שמים. השולחן ערוך בחושן משפט, פוסק כך: "לא תבעו אדם; אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך – פטור. ואם בא לצאת ידי שמים – חייב לשלם." כלומר, אם אדם יודע שהיה לו חוב, אך לא יודע אם הוא פרע אותו, או השיב את הגזילה, תשלום החוב איננו לאדם השני, אבל יש לו חוב כלפי ה', ולכן הוא חייב לשלם לאדם השני. אבל, מוסיף השולחן ערוך (ראי בהרחבה), במקרה שיש אי ידיעה בשני הצדדים – האדם אומר לחברו "איני יודע" אם הייתה הלוואה או גזילה, והאדם השני לא תבע אותו – הוא פטור אף "לצאת ידי שמים". כלומר, אין שום גדר של חובה. שימי לב שמדובר פה במצב שאדם אחד חושש שאולי הוא לווה או גזל, אבל מכיוון שאין הוא יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהצד השני לא רואה עצמו כתובע, או נפגע, אין אפילו גדר של חובה כלפי ה'.

כאמור, המקרה שלך לקוח מתחום גרימת הנזק, ולא מתחום הגזילה, ההלוואה והשומרים, שיש בהם ספק לגבי בעלות על דבר בעל ערך כספי. אבל ייתכן להשוות בין המקרים כי את חוששת שאת בעלת חוב כגורמת נזק. אם נחיל את גדרי הדין במקרה ההלוואה והגזילה על הנזק, הרי שבמקרה שלך את פטורה לגמרי, גם מחוב כלפי האדם שאינך יודעת אם הזקת לו ומה זהותו, וגם כלפי שמייא.

אבל יש לשים לב: כאשר ההלכה מדברת בלשון של "חייב" או "פטור" היא עדיין לא אומרת שמעשה מסוים הוא "מותר". היא רק אומרת, שאין חובת כפרה או ענישה על האדם, לא משמייא, ולא על ידי בית דין. ובכל זאת נעשה מעשה הדורש את התייחסותינו, כי במקרה הזה אולי עברנו על מצוות ה' לעשות תמיד את המעשה הישר והטוב. במקרה הזה אנו יכולים לקחת על עצמינו מעשה שהוא מעבר לחובה הפורמאלית, ההלכתית או המשפטית. את יכולה כמובן לקחת על עצמך כל מעשה טוב, כדי להוסיף טוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, כדרך של כפרה. לדוגמא, במקרה שלך, מאחר שהמעשה עליו את מתחרטת קשור לנושא הזהירות בדרכים, ייתכן שתרגישי שנכון לך לתרום מכספך או מזמנך לצורך פעילות הקשורה בנושא זה. בכך תעזרי למנוע מקרים דומים למקרה שלך, ואף תתרמי לשמירה על חיים אדם.

ומכאן לנקודה השנייה, שגם היא קשורה לעשיית הטוב מעבר לחובה הנדרשת. אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי התשובה. אחת המשימות שלנו היא לבקש מחילה מאנשים שפגענו בהם שהרי "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". והנה את נמצאת במצב שאת לא יכולה לבקש מחילה מאדם שפגעת בו כי אין את יודעת אם פגעת, ובמי. אך את עשויה לבחור למנף תחושות אלה לעבודה על היכולת שלך למחול.  מנהג טוב לצורך זה הוא למחול בליבנו באנשים שפגעו בנו, למרות שלא פנו אלינו בבקשת מחילה. ואכן, הרמב"ם בהלכות דעות בפרק הששי (ראי בהרחבה), אומר שזוהי מידת חסידות למחול לאדם שפגע בנו ולא ביקש סליחה.

אני מאחלת לך שתרבי טוב בעולמו של הקב"ה, ותמצאי את השלווה הראויה לקדם את ימי הסליחות והרחמים הבאים עלינו לטובה.

חנה

 

הרחבה:

  1.   תשלום חוב

משנה בבא קמא פרק י' משנה ז'

האומר לחבירו: גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך — חייב לשלם. אבל אם אמר לו, איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי, פטור מלשלם

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף קי"ח ע"א

משנה: האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם:

גמרא: איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה

תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור.

ה"ד אילימא דלא קא תבע ליה רישא נמי דלא קא תבע ליה אמאי חייב אלא דקתבע ליה וקתני סיפא פטור מלשלם לא לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים

איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים:

שולחן ערוך חושן משפט סימן ע"ה, סעיף י

לא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם

אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך הואיל ובלא תביעת אדם אמר כן פטור אף לצאת ידי שמים:

הרב יהודה אודסר, ספק פגיעה ברכב חונה

https://www.yeshiva.org.il/ask/102792

 

  1.   למחול לפוגע ללא בקשת מחילה:

תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף כ"ח ע"א:

שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי … ולא עלתה על מטתי קללת חברי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן (תרגום: רבי נחוניה בן הקנה נהג כמנהג מר זוטרא שכל ערב כשעלה על מיטתו היה אומר שהוא סולח לכל מי שציער אותו במשך היום)

רמב"ם, הלכות דעות פרק ו', הלכה ט'

מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.

 

 

 

 

אני רוצה לשיר ברחוב בצניעות למטרות צדקה, האם זה מותר?

/ב /על ידי

אני אוהבת לשיר מאז שאני ילדה קטנה. אני מרגישה שלמוזיקה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בעולם. המוזיקה עוזרת לי להתחבר לאמונה ולאמת. פעם רציתי להיות זמרת ולשיר בפני קהל מעורב אך הבנתי שההלכה אינה מאפשרת את זה ומעבר לכך הבנתי שזה לא מה שאני מחפשת.

היום יש לי חלום לשיר ברחוב בפשטות. לשיר לא באופן מיני אלא באופן מכבד ובענווה ממקום של חיבור ואהבה למוזיקה. לשיר מוזיקה ישראלית איכותית בעייני (עידן רייכל, ישי יריבו, עמיר בניון, אמיר דדון, נתן גושן, עקיבא ועוד…),ואני שואפת לשיר בבגדים צנועים (חצאית מתחת לברך וחולצה המכסה את שיער בית השחי). וחשבתי אולי אם בעז"ה האנשים ברחוב יאהבו וייתנו לי כסף על השירה אז אתרום מחצית ממנו לצדקה : )

האם אתן חושבות שיש היתר הלכתי לשיר באופן כזה?

השאיפה שלי היא לשיר בצורה שאינה מושכת יותר מידי תשומת לב, בענווה ובצניעות. לשיר ממקום נקי ואמיתי של אמונה כי אני עושה משהו חשוב ומשמעותי באמצעות המוזיקה. ( מקווה בעז"ה שאצליח לשיר בצורה הזו אם ארצה:) )

 

בנוסף- תודה ענקית לכן על התשובות המפורטות והכנות שלכן! תודה על הרצינות שאת מייחסות לכל שאלה. תודה על השילוב בין המחויבות להלכה ובין ההבנה והגמישות לכל מקרה ומקרה. אתן עוזרות לי מאוד לשמור תורה ומצוות מתוך חיבור ואהבה.

 

תשובה

ראשית תודה על שאלתך. 

נראה שאת שואלת ממקום מאד כנה ואמיתי והחלום שלך נשמע חלום יפה ואפילו מרגש.

יחד עם זה אפתח בזה שהנושא של שירת נשים מול גברים מורכב מבחינה הלכתית ולא פשוט, ואנסה להציג בפניך את עיקרי הדברים:

מעניין לראות שכבר חז"ל ראו ערך רב- משמעות בקול בכלל, בקול של שירה ובקול השירה הנשי בפרט.

מקור האיסור על שמיעת שירת נשים מופיע בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ד עמוד א):

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה.

הסוגיא שם עוסקת בענייני אמירת קריאת שמע ודברים שבקדושה. מופיעות שם כמה אמירות לגבי מקומות מכוסים שבפניהם אין לומר קריאת שמע. קול האישה, (בדרך של שירה ולא בדרך של דיבור) נכלל בינהם. 

נחלקו שם הראשונים האם אמירתו של שמואל לגבי קול, נאמרה רק לגבי זמן אמירת קריאת שמע או שזהו עיקרון כללי.

להלכה נפסק בשולחן ערוך עניין זה פעמיים: גם בהקשר של אמירת קריאת שמע (שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עה, סעיף ג): 

 יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. 

וגם בהקשר של הלכות צניעות והמלצות הרחקה שבין איש לאישה שאינם נשואים (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף א):

ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה.        

יוצא מכך שאמנם האיסור במקורו נאמר לאיש אבל הראשונים כבר למדו מכך שזו דרך גם ליצירת עולם צנוע ומרוחק יותר בין האיש והאישה שאינם נשואים.

כלומר, למרות שהאיסור מכוון לאיש, נראה שהאישה צריכה לשמור על צניעותה ולא לשיר ולהופיע לפני גברים זרים גם כדי לא להעמיד את הסביבה הסובבת אותנו במצב של איסור (קשה מאד למי שרוצה להקפיד ולא לשמוע את קולך להסתובב כך ברחוב- דין זה נקרא "לפני עיור לא תתן מכשול") וגם כשותפה להרחקות הראויות לפי חכמים בין האיש לאישה.

את יכולה כמובן לשיר מול נשים וחברות ובעז"ה יום יבוא ואף מול אישך וילדיך.

יחד עם זה יש מן האחרונים שהבהירו שלא כל שירה נאסרה:

הרב יחיאל וינברג (שו"ת שרידי אש חלק א סימן ח וסימן עז) בצרפת שלאחר מלחמה"ע השניה התיר לגברים ונשים לשיר יחד שירי קודש. הוא הסתמך על פסיקת הרב הילדסהיימר ש"תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות לא נשמעים. כלל שהגיע מהלכות שופר) וששירי קודש אינם מביאים להרהורי עבירות.

מכאן נהגו להקל בשמיעת נשים ששרות יחד. 

בין פוסקי זמננו הרב ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, (וזאת ליהודה 2) סובר, בעקבות הבנתו את הסוגיא ודברי הראשונים, שבימינו ניתן להתיר שמיעת קול שירה של אישה כשאין חשש ששמיעת השירה תגרום להרהור, כלומר למחשבות לא צנועות של האיש על האישה ששרה מולו. 

לפיכך, הרב ביגמן כתב להתיר בתנאים מסוימים לאישה לשיר ולהופיע מול גברים. הוא כותב על תנאים כגול: הקשר ואוירה הולמת, מילות השיר, סגנון מוזיקלי, לבוש ושפת גוף. על סמך זה סבר שבטקסים ממלכתיים למשל, אין בעיה לשמוע קול אישה. אני מבינה מדבריו שיתכן ושירה כמו שאת מתארת הוא יתיר.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון חלק שם על מסקנת הרב ביגמן לגבי הופעות נשים אבל הקל בטקסים רישמיים בהם אין חשש לקלות ראש כלל ועיקר והוסיף שהמחמיר יחמיר לעצמו בלבד.

לעומתם, הרב מלמד (פניני הלכה הלכות משפחה ז, י) מביא שלדעת רוב מכריע של הפוסקים האיסור עדיין קיים, וסומך בדבריו הרב יעקב אריאל (תחומין ל). הרב מלמד מסביר שגם לדעת המקלים (דוגמת הרב ביגמן) קשה מאד להעמיד את ההלכה על מקומה ולדייק מה נחשב הופעה מכובדת להופעה לא צנועה.

למסקנה, על פי רוב הפוסקים אין לך אפשרות לשיר לבד מול קהל מעורב גם אם את לבושה בצניעות ושרה באופן מכובד ושאיננו מיני, אלא עליך לשיר מול קהל נשי. יחד עם זה, יתכן ואת יכולה לסמוך ולהקל על פי שיטת הרב ביגמן.

אני ממליצה לך לעיין במאמרו לפני הכרעה שתקבלי.

מוזמנת לעיין בקישור בגרסה המקוצרת של כאן.

בברכה רבה ובהצלחה בהמשך דרכך

בת שבע סמט

 

האם רווקה חייבת בהדלקת נרות שבת?

/ב /על ידי

שלום, לאחרונה תהיתי על הדלקת נרות שבת בביתי, על אף שהמנהג הרווח במשפחתי הוא שאישה מדליקה נרות שבת רק לאחר נישואיה..

אימי מדליקה בבית הוריי נר עבור כל אחד מבני המשפחה, ולצד זה אני מניחה שהטעם העיקרי של הדלקת הנרות כיום הוא שלום בית מאחר ויש אור חשמל.

האם בכל זאת בתור רווקה אני מחוייבת גם בהדלקת נרות שבת לפי ההלכה?

 

תשובה

שלום, 

אני מפנה אותך לשתי שאלות דומות באתר שיתנו מענה לשאלה שלך. 

לא ברור לנו מהשאלה האם את גרה בבית הורייך או בדירה משלך. יש לכך השלכות על התשובה לשאלתך, אז שימי לב לשתי האופציות בתשובות להלן. 

הדלקת נרות על ידי רווקה בבית הוריה

כיצד להדליק נכון נרות שבת (עם התייחסויות לסיטואציות שונות)

אם התשובות הללו לא עונות על שאלתך, את מוזמנת לפנות שוב ולדייק לנו את השאלה. 

בברכה

רחל

 

מדוע צריך לזרוק ולבזבז תרומות ומעשרות שמפרישים בימינו?

/ב /על ידי

שלום רב,
לפי הבנתי צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות בגינה שלך.
ביררתי על זה קצת והבנתי שאני צריכה לזרוק חלק מן התבואה בגינה שלי לפח בתוך שקית.
לא חבל על הפירות ועל השקית שמזהמת את הסביבה?
הרי התרומות ומעשרות לא הולכות ללווים/כהנים/עניים אז מדוע אנו עדיין צריכים להפריש אותם?
בתודה ענקית מראש

 

תשובה

שלום לך,

אני מברכת אותך על הרצון להעמיק וללמוד, ולקיים מצוות מתוך חיבור וידע.

בתשובתי אציע פתרון מעשי לבעיה שהצגת, וגם עיון במשמעות המצווה.

מצוות הפרשת תרומות ומעשרות נכללת בין המצוות התלויות בארץ, כמו למשל שמיטה וביכורים, זאת אומרת שמחוץ לגבולות ארץ ישראל הקדושה, המצוות הללו אינן מחייבות. תנאי נוסף לחיוב במצוות אלה הוא, ישיבת עם ישראל בארצו, והכוונה לרוב העם, ולאו דווקא לכולו ממש, כי רוב העם נחשב ככולו (משנה תורה הלכות תרומות פרק א הלכה כו, שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא ס"ב). יוצא מכך, שבימינו, כאשר רוב עם ישראל אינו יושב בארץ, החיוב במצוות אלה אינו חל מדאוריתא, אלא מדרבנן. כך לרוב הפוסקים.

מה כוללים התרומות והמעשרות?

תרומה גדולה[1] – ניתנת לכהן על ידי הבעלים, ושיעורה (הכמות) מהתורה נתון להחלטת הבעלים. התרומה מופרשת על ידי הבעלים בטהרה, וכך גם נאכלת על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. כיום נחשבים כולנו בחזקת טמאי מתים עקב דרכי ההיטמאות בטומאת מת (בין היתר בביקור בבתי חולים ושהיה עם נפטרים תחת אותו הגג, או במגע באדם שנטמא ממת), ומכיוון שאיננו יכולים להיטהר, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה, אנו מנועים מהפרשת תרומה כהלכתה, ומשליכים אותה בכבוד לאשפה. לכן גם איננו נותנים את השיעור הגבוה יותר שנקבע מדרבנן, ומסתפקים בכמות מיזערית כלשהי.

מעשר ראשון[2] – ניתן ללוי על ידי הבעלים, וכוללת 10% מהיבול שנותר לאחר הפרשת התרומה הגדולה. במעשר זה אין קדושה, ומתוך כך לא נדרש לאכול אותו בטהרה. לכן אפשר בהחלט, ואף רצוי, לתת את המעשר הראשון לכל לוי, שאת מכירה, ולא לזרוק אותו לפח. (שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סי"ט). במקרה זה תתני כמובן פירות יפים.

תרומת מעשר[3] – ניתנת מהלוי אל הכהן, וכוללת 10% מן המעשר הראשון שקיבל הלוי, כלומר 1% מסך כל הפירות. גם הבעלים יכול להפריש בעצמו את תרומת המעשר לכהן, מתוך המעשר הראשון, ואז לתת ללוי את המעשר הראשון (רמב"ם הלכות תרומות פרק ג הלכה יב). גם תרומה זו מופרשת ונאכלת בטהרה כמו תרומה גדולה, וכיום איננו יכולים לקיימה כמצוות התורה, ולכן אותו האחוז מהיבול (מעשר מן המעשר) נזרק בכבוד לפח.

מעשר שני[4] – אינו ניתן לאחרים, אלא נאכל על ידי בעלי היבול בטהרה בירושלים (שבין החומות), ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. מעשר זה בשונה מן התרו"מ הקודמים, אינו מופרש בכל שנה, אלא רק בשנים: א, ב, ד, ה ממחזור השמיטה. כאשר גרים הרחק מירושלים, ניתן לפדות בכסף את ערך הפירות, וכך לחלל את קדושתם, ולהפכם לפירות חולין רגילים. קדושת הפירות עוברת לכסף, והוא ישמש לקניית מאכלים בעת ההגעה לירושלים. מאכלים אלה יהיו קדושים כמעשר שני, וייאכלו בטהרה. גם מעשר זה, כמו התרומות, אינו ניתן לאכילה בימינו, עקב היותנו טמאי מתים, ולכן מחללים את קדושת הפירות של מעשר שני על פרוטה אחת (בערך חמש אגורות).

בעניין הפרטים הטכניים של פדיון מעשר שני יש מקום להרחבה בתשובה אחרת.

מעשר עני[5] – ניתן לעניים על ידי הבעלים, ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. גם מעשר זה אינו מופרש בכל שנה, והוא מתחלף עם מעשר שני, וניתן בשנים: ג, ו. אם אינך מכירה אדם עני, שאינו מצליח לזון את משפחתו, או שישנו חשש שהפירות ירקיבו בינתיים, תוכלי להניח בצד סכום כסף לפי ערך הפירות, ולתת את הכסף לעני. את הפירות תאכלי בעצמך.

כפי שראינו, מבחינה מעשית כמות היבול הנזרקת לפח היא קטנה ביותר – מעט יותר מאחוז מסך כל היבול, וכוללת את התרומה הגדולה ותרומת המעשר בלבד, זאת משום שאיננו יכולים לקיים את המצווה כהלכתה. מלבד זאת, מעשר ראשון ניתן לתת ללוי, מעשר שני מחולל על סכום כסף קטן ביותר, ומעשר עני ניתן כצדקה.

בנוסף לכך, מכיוון שאיננו מקיימים את המצווה כפי שכתבה התורה (בשל מצב הטומאה בו אנו שרויים), ניתן לבחור את הפירות הפגומים והרקובים ממילא, ואין צורך לקחת את המשובחים שבהם, וזאת שוב מאותה הסיבה, שאיש לא נהנה מהם.

לגבי הפגיעה האקולוגית, תוכלי להשתמש לעטיפת הפרי בשקית נייר, או נייר מגבת, ניתן גם לרכוש שקיות מתכלות, או שקיות מנייר אורז, במבוק וכד', שאינן פוגעות בסביבה. כמובן שתמיד ניתן גם להשאיר את התרו"מ שהפרשנו בכלי סגור בפינת השיש, עד שירקיבו, ואז ייזרקו לפח ככל פסולת.

ואסיים בהצעה נוספת, תרומות ומעשרות אינם ניתנים מפירות וירקות שהם הפקר (ללא בעלים), ולכן בשנת השמיטה אין מפרישים אותם. אם תרצי גם בשנים אחרות להפקיר את היבול, ולפרסם זאת באופן, שכל אחד יוכל להיכנס לגינה ולקטוף, תהיי פטורה ממצוות הפרשת תרו"מ.

נתפלל לימים של עבודת המקדש וקיבוץ גלויות ביתר שאת, מצב של "רוב יושביה עליה", אז נזכה לקיים מצוות אלה ככתבן וכהלכתן.

עידית

 

[1] במדבר יח, ח-כ: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם … וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים … כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

 

[2] במדבר יח, כא-כד: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד … כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה.

[3] במדבר יח, כה-לב: וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר … כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

[4] דברים יב, יז-כא: לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ.

[5] דברים כו, יב-טו: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

 

מה המקורות לגדרי הצניעות – החומרות והקולות?

/ב /על ידי

שלום וברכה, אני בת 18, וה' זיכה אותי ללמוד הלכות צניעות בכיתה ט' בערך (שזה ממש מאוחר לדעתי, וחבל שלא היה חשוב לי קודם) ומשם המשכתי לעיין בכל מיני ספרים בעניין. ראיתי תשובה באתר שלכם תחת הכותרת "גדרי הצניעות מה הם?", המפרטת בין היתר בטבלה את הלכות צניעות לאישה, אך ראיתי כמה דברים תמוהים ומקלים:

1. בכל ספר שראיתי בו פורטו הלכות צניעות, על פתח החולצה לכסות את עצמות הבריח, ואסור שהחולצה תהיה תחתיהן, אולם בתשובה שם כתוב שאפשר טפח למטה יותר, ואני מבקשת מקור.

2. בטבלה שם נכתב שעל החצאית להיות עד הברך ולמחמירות אורך מסויים לאחר הברך, אך ידוע שעיקר הדין הוא שהחצאית תעבור את הברך בכל מצב ולא תגיע "עד" אליה, ולמחמירות פשוט חצאית ארוכה יותר. גם כאן אשמח למקור.

3. לגבי איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו… – כתוב שם בתשובה "אין כל מגבלה", אך מחילה, אין זה נכון. בכל ספר בו מפורטות הלכות צניעות כתוב באופן ברור כי אין ללבוש פריטים המושכים תשומת לב יתרה, ואין להתאפר בצורה זועקת . נכון שקשה לפרט מה זה אומר, וצריך להתייעץ על כל מקרה לגופו עם אישה יראת שמים. אישה יהודיה צריכה לשמור על צניעות ובגד מלא נצנצים ומרשרש, שכל העוברים ושבים עלולים להביט במי שתלבש אותו, או בגד בגזרה מוזרה או חצאית צמודה מידיי.

4. לגבי דיבור בפני גברים, נכתב שאין כל מגבלה, אך גם זה לא נשמע מדוייק ואשמח למקור. אני לא מבינה בפרטי ההלכה וממש לא לומדת גמרא וכו… אבל אני יודעת שיש לנו גדולי ישראל, ולא נשמע שהרצאה של אישה ודברי הספד מול גברים וכו.. הם דברים שרוח התורה נוחה איתם, גם אם הם מותרים … אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר, ואם הוא לא מותר לכל הדעות אשמח שזה יצויין, כי יש לי אישית יצה"ר גדול בנושא הצניעות ולכן איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים.

דבר אחרון, אני חושבת שהעיסוק בהלכות צניעות הוא חיובי, כי היום המון דברים מטושטשים, ובאופן אישי אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה, אפילו בציבור הדתי.

אני יודעת שמי שכתבה את הדברים היא אישה מקסימה שהעבירה לנו הרצאה באולפנא, ואני לא באה חלילה להטיל בה ספק.

תודה רבה.

 

תשובה

שלום לך,

תודה על פנייתך. הרצון לברר וליישב את הגישות השונות ששמעת מעיד על יחסך הרציני והמחויב למצוות בכלל ולצניעותך בפרט. ניכר שחשוב לך לא לעשות הנחות לא לעצמך ולא למי שמלמדים אותך, ואת מבקשת לברר לעומק וללא פשרות.

בשאלתך את מבקשת מקורות וביסוס לפרטים שונים במאמרה של הרבנית אוריה מבורך כאן ואחר כך את שואלת ברמה עקרונית יותר על הפער בין גישתה לגישות של כותבים אחרים שאת מכירה.

לצערנו, הרבנית מבורך עצמה לא פנויה להשיב לך, אני אשיב כהבנתי שיתכן שהיא לא זהה להבנתה אבל אני מקווה שתתן לך מענה.

אבקש לענות לך מהסוף להתחלה: תחילה באופן עקרוני ורחב על הפער שאותו זיהית, ולאחר מכן על פרטים שאליהם התייחסת בשאלתך.

 

א. מקור להיתר

את כותבת: "אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר". עיקרון מרכזי בהלכה הוא כי מה שלא נאסר הוא מותר. בשום מקום בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה לא נאמר שמותר להוריד מים בשבת, ואנחנו כן מורידות את המים – כי מה שלא נאסר, הוא מותר. זוהי הנחת היסוד. לכן, אם אנחנו מבקשות מקור – צריך לבקש אותו ממי שאוסר, לא ממי שמתיר. בהמשך נתייחס למקורות להלכות צניעות ונראה מה למדו מהם וכיצד, ועל ידי כך יתבהר מדוע אסור מה שאסור, ומה נתון במחלוקת בין הפוסקים. כל השאר ממילא מותר.

 

ב. עיקרון המחלוקת

את כותבת: "אבל אין אחד מגדולי הדור בימינו שהתיר יותר, ומי שהרשה לעצמו להתיר, עם כל הכבוד, אני לא אסמוך עליו, כי יש רבנים גדולים ויש גדולי הדור" (ספציפית כתבת זאת לגבי הנושא של אשה המלמדת נערים – אתייחס אליו בהמשך) ונשמע מדברייך שאין מקום למחלוקות בהלכה, כי מי שמביע דעה אחרת מהמקובל מאבד את מעמדו בעיניך. אולם, ביהדות יש מקום נרחב ומבוסס למחלוקת, ל"אלו ואלו דברי א-לוקים חיים" ולדיון פורה בין בעלי דעות שונות. כל מי שלומד/ת תורה ברצינות, בעמל וביראת שמיים יכול/ה להביע דעה ולבסס אותה על מקורות, ויש לדעתו/ה מקום.

 

ג. מקומן של חומרות בהלכה

את כותבת "איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים". דבריך אלה מורים כמה חשוב לך לעמוד בערכים שאת מאמינה בהם ואף להקים להם סייג. ואכן, הסייגים והחומרות הם חלק משמעותי מלהיות אדם דתי ולשמור הלכה. כבני אדם דתיים יש לכל אחד ואחת את התחום שבו מתאים לנו להתחבר במיוחד להקפדה יתרה, לקחת על עצמנו משהו נוסף, להזהר יותר. אולם, זה לא מבטל את המרחב הקיים בהלכה, בין עמדות מחמירות יותר לעמדות מחמירות פחות. כלומר, זה שאת רוצה לבחור את העמדה המחמירה זה נהדר, וזה לא מבטל את קיומן של עמדות נוספות. אדרבה, הן נחוצות כדי שתהיה לך אפשרות לבחור להחמיר. 

חשוב להוסיף כאן אמירה על החמרות בתחום הזה של פרישות וצניעות. זהו עולם שיש בו מנעד רחב של החמרות גדולות ליחידים וציבורים שקבלו על עצמם. יש לנו מחויבות לשים לב מתי נמצאים במסלול של פרישות חיובית, ומתי לא. החמרות יכולות להיות טובות ולאתגר אותנו לשיפור וצמיחה, ועלולות להיות גם לא רלוונטיות לעולם הרוחני אלא הרסניות. 

אז כאמור, את בחרת בגישה מחמירה. אולם הרבנית מבורך כתבה במאמרה: 

"טבלה זו נוקטת לכתחילה בגישה לא מחמירה, שמציגה את מקסימום האפשרויות המקלות במסגרת ההלכה. אני מאמינה שבכל הקשור לצניעות, המחלוקת בין גישה מחמירה לבין גישה מקלה, נשענת בעצם על מחלוקות יסודיות יותר בשאלות כמו מהו מקום האישה במרחב הציבורי ומהו היחס הנכון ליופי נשי"

כלומר – מתוך השקפת עולם ומערכת ערכים, כתבה הרבנית את העמדה המקלה ביותר הקיימת במסגרת ההלכה. היא לא שוללת בכך את העמדות המחמירות יותר, ואלו ואלו דברי א-לוקים חיים. את כמובן יכולה לבחור עבור עצמך בעמדה המחמירה יותר, כאשר גם הגישה שלך וגם הגישה של הרבנית מבורך נמצאות בתוך המרחב ההלכתי המקובל והמבוסס.

 

ד. גבולות הצניעות

כעת, נעבור לפרטים שעליהם שאלת: פתח הצוואר, אורך החצאית, אביזרי נוי ודיבור בפני גברים.

לשם כך, נקדים ונציב את היסודות להלכות צניעות הלבוש. היכן נאמרו לנו הלכות אלה?

בתורה שבכתב קיימת התייחסות חיובית לצניעות במובנה הרחב: שמירה על כבוד כלפי הגוף האנושי, ענווה והסתרה (ראי בראשית ט', כ'-כ"ז; שמות כ"ח מ"ב-מ"ג; דברים כ"ג י'-ט"ו; וכן מיכה ו', ח'). ישנם גם איסורי עריות מפורטים, אולם אין בשום מקום בתורה הנחיות איך להתלבש ביום יום, בעולם החול – לא לגברים ולא לנשים.

במשנה ובגמרא לא תמצאי "מסכת צניעות" או רשימה מסודרת של הלכות לבוש. כמו כן, לא תמצאי רשימה כזו אצל הפוסקים הקלאסיים שמהם אנו לומדים הלכה – הרמב"ם, הטור והשו"ע. בשום מקום הם לא מנחים נשים כיצד להתלבש.

"הלכות צניעות" כתובות ומפורטות הן חידוש של עשרות השנים האחרונות. לפני כן הן פשוט לא נכתבו ולא פורטו.

אם הצניעות היא ערך משמעותי וחיובי בעיני התורה, מדוע הן לא פורטו? כנראה כי לא היה בכך צורך. לאורך דורות רבים הלבוש המקובל לנשים היה באופן כללי מכובד וצנוע, והפער בין עמדת התורה לאופנה המקובלת לא היה גדול. לא היה צורך להגדיר גבולות כי לא היתה תרבות שאתגרה אותם (זאת בניגוד למשל לחוקי העריות, שכנראה בהם היה פער גדול בין דרישות התורה לבין המקובל בתרבויות שסביב עם ישראל ולכן היה מאבק על כך). כל אישה בחרה איך להתלבש, ופוסקי ההלכה לא עסקו בכך.

כיצד, אם כן, אנו יודעים מהן הלכות הלבוש הנשי?

מצאנו התייחסות אגבית במספר מקומות לכללי הלבוש המצופים מנשים:

בתורה, בתיאור טקס אישה סוטה, נאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה". משמעות המילה "פרע" בתנ"ך היא כנראה חשיפה, כלומר שראש האישה מכוסה. חז"ל למדו ממדרש הפסוק שבטקס זה גם חושפים את ליבה של האישה, כלומר החזה, ומכאן שגם החזה הוא חלק גוף שצריך להיות מכוסה (סוטה ח.).

כמו כן, יש בגמרא (כתובות עב:) הגדרה של "דת יהודית" (נורמה מקובלת של הופעה צנועה) הכוללת דרישה מאישה נשואה שלא לצאת ללא כיסוי ראש, וכן לא לטוות בשוק. הגמרא שם מסבירה שהדרישה היא שזרועותיה לא ייחשפו במרחב הציבורי. באופן דומה, במסכת בבא בתרא (נז:) נאסר על גבר ללכת על גדת הנהר במקום בו נשים כובסות, כי זרועותיהן נגלות בעת עבודתן.

בנוסף, בגמרא (ברכות כד.) ישנה התייחסות למצבים בהם אי אפשר לקרוא קריאת שמע בגלל הסחת דעת בעלת אופי מיני, ובין השאר נמנים שם המקרים הבאים: שוק אישה חשופה, שיער אישה חשוף, קול זמר נשי. בנוסף, נאמר שם "טפח באישה ערוה", כלומר שכל מצב בו נגלה לעיני הגבר טפח מחלקי הגוף האמורים להיות מכוסים, זה מונע ממנו לומר קריאת שמע.

מכך שגבר לא יכול לומר קריאת שמע בסיטואציה בה מקרים אלו מתרחשים, הסיקו הפוסקים המאוחרים חיוב על הנשים לכסות חלקי גוף אלה.  

מהי אותה "שוק"? לדעת רוב המפרשים "שוק" בלשון הגמרא זהה למה שאנו קוראים כיום "שוק", אך לדעת המשנה-ברורה (שהתקבלה מאוד בעם ישראל) מדובר במה שאנו קוראים היום ירך.

יחד עם זאת, אין פירוט מדוייק מהם גבולות לבוש זה, מלבד הביטוי "טפח". לכן, למדו חכמים שמידת האורך "טפח" (כ8 ס"מ) היא ההגדרה של מה ניתן לגלות מתוך האיזור שאמור להיות מוצנע מבלי שזה ייחשב למצב לא-צנוע. כלומר, יש לכסות את הזרועות, הגוף עצמו והשוקיים ואסור לחשוף מהם יותר מטפח.

כעת ניתן להבין את המחלוקות לגבי ברך, קרסול ופתח הצוואר: בעוד הספרים שקראת הגדירו את גבול האיזור המכוסה כ"עד בכלל" – עד הברך כולל הברך, עד המרפק כולל המרפק, עד עצם הבריח כולל העצם – הרבנית מבורך התייחסה להגדרת הטפח הכתובה בגמרא והגדירה לפיה.

זהו בדיוק ההבדל בין עמדה מחמירה לעמדה מקילה: המחמירים מדריכים לקחת "טווח ביטחון", בעוד המקלים מציעים את עיקר הדין – אולי כי הם מתחשבים בנורמות המקובלות (שהן אכן שיקול משמעותי בהלכות צניעות), ואולי כדי לאפשר ליותר אנשים  – נשים במקרה שלנו – להיכלל בקבוצת שומרי ההלכה. 

כעת נשיב לשאלתך לגבי תכשיטים וכדומה – אכן, בדיוק כפי שכתבת, מאוד קשה להגדיר את המראה הצנוע. אולם, צניעות נשית אינה כוללת איסור להיות יפה או מקושטת. כפי שהראנו ועלה גם ממקורות נוספים רבים, הצניעות בנויה בעיקר על עמדה נפשית של ענווה והכרת ערך האינטימיות. כמו כן, לצניעות יש מרכיב משמעותי של הקשבה לנורמות הקיימות בחברה והימנעות ממראה בוטה. את אלה קשה להגדיר. 

בנוסף על כך, בכל המקורות שסקרנו שמתייחסים לצניעות נשית אין כל הגבלה או איסור על נשים להתקשט, להתאפר ולענוד תכשיטים. אדרבה, בגמרא יש התייחסות חיובית ליופי הנשי ולטיפוחו – ערך המתבטא גם בעולם ההלכתי ומשתקף בהתייחסויות הלכתיות מפורטות המאפשרות לנשים התקשטות ותיכשוט, למשל בנוגע למלאכות שבת וליציאה לרשות הרבים. 

לכן כתבה הרבנית מבורך שאין הגבלה על איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו'. פשוט אין במקורות מהם לומדים הלכה שום הגבלה כזו, והיא גם לא הייתה מועילה בכל מקרה. בכל התחום של התקשטות, הצניעות היא ערך מנחה שאין לו פרטים ספציפיים.

שאלת גם על כך שהרבנית מבורך כתבה לגבי שיחה עם גברים שאין כל מגבלה. כפי שהראינו, אין איסור על נשים וגברים לשוחח; יחד עם זאת ברור שההנחיות לשני המינים צריכות להיות שהתקשורת חייבת להיות צנועה. יש איסור על גברים לשמוע קול זמר נשי, וכן יש אמירה של השו"ע שעל גבר להתרחק מן הנשים מאוד מאוד (אבן העזר כ"א). אין איסור על אישה לדבר עם גבר. ההלכה שהבאת, המגבילה את היכולת של אישה להיות מורה לבנים, אינה מתייחסת ספציפית לדיבור אלא ליצירת מערכת יחסים קרובה ושהות משותפת של שעות רבות של המורה עם התלמידים, דבר שאכן יכול להיות בעייתי בגיל הנעורים.

כתבת בסיום דברייך "אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה". אכן, אנו חיות בעידן שבו היחס התרבותי לנשים לפעמים מרוחק מאוד מאמות המידה של התורה: מחפיץ, שטחי ונמוך. ערכי הצניעות של התורה וההלכה עומדים בגאון מול הנחשול הזה ומאפשרים לנו להציב לו אלטרנטיבה, בכך שנדגיש את העומק והענווה שבנו, מבלי לוותר על נשיות, חן וחירות.

לסיום אני מפנה אותך לשני מאמרים מעניינים ונוחים לקריאה העוסקים בהלכות צניעות מהפן הרעיוני:

  1. הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, גדולה מסך חלקיה – צניעות כעקרון יסוד
  2. הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל, הלכות צניעות וישומן בדורנו

 

מקווה שענינו על שאלותיך, את מוזמנת להוסיף ולפנות תמיד!

שלומית

 

מקורות:

סוטה ח.
והכהן אוחז בבגדיה: תנו רבנן (במדבר ה, יח) "ופרע את ראש האשה" אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת"ל האשה. אם כן מה ת"ל ופרע את ראשה? מלמד שהכהן סותר את שערה

 

כתובות עב.
משנה: ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו רבי טרפון אומר אף הקולנית ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

גמרא:…  גוטווה בשוק: אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה:

 

בבא בתרא נז:
 א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה. (ישעיהו לג, טו) "ועוצם עיניו מראות ברע" א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא – רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא – אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.

 

ברכות כד.

א"ר יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא א"ר ששת "למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!" אלא באשתו, ולקריאת שמע. 

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מז, ב) "גלי שוק עברי נהרות" וכתיב (ישעיהו מז, ג) "תגל ערותך וגם תראה חרפתך".

 אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה".

אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ד, א) "שערך כעדר העזים":

 

תוספות במנחות לז.
…ואומר רבנו תם, דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור"ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק, דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע, כדאמרינן לקמן (מנחות דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן. ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין, ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין. ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במס' אהלות (פ"א מ"ח) דקחשיב רמ"ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף – ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע, שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא, כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל, וברגל עד הארכובה. קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי, ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל…

(כלומר שזרוע היא החלק העליון – בין הכתף למרפק. ומאריך שם להוכיח)

 

משנה ערכין פרק ה':
האומר, משקלי עלי, נותן משקלו. אם כסף, כסף. אם זהב, זהב. …משקל ידי עלי, רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו, ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא.

 

פירוש הרמב"ם: 
 ומרפק ידוע אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר בנדרים הלך אחר ל' בנ"א והיו קורין ליד ולזרוע יד ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע 

(כלומר שיד וזרוע הן מילים נרדפות, לכל החלק שמהכתף עד כף היד)

 

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד' הלכה ט"ו:
החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה והצער שלה. והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה. (כלומר הזרוע היא מקום גלוי בגוף האישה כמו הפנים והצוואר)

 

שו"ע אבן העזר כ"א
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין:

 

שו"ע אורח חיים ע"ה:
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אפי' היא אשתו אסו' לקרות ק"ש כנגדה: הגה וי"א דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח הוה ערוה (הגהות מיימוני פרק ג') ויראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה כדלעיל סי' ע"ד:

 

משנה ברורה שם:
לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:

פחות מטפח – ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים.

 

הראבי"ה [ח"א סי' עו]: 
וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות.

 

דברי חמודות על הרא"ש מסכת ברכות, סי' לז אות קטז:
ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה, מדכתב על שוק דלקמן דצריכה, לאשמעי' אע"פ שבאיש מגולה כמ"ש במי"ט. וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו – דמידי הוא טעמא, אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי הרהור כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער:

 

פרי מגדים משבצות זהב סימן ע"ה:
. והוי יודע שלשון שוק הוא מארכובה (… ושוק לפעמים נקרא ירך) נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש,  ובמקום שדרכן לכסותן טפח, ומארכובה למעלה פחות מטפח נמי.

 

הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח-חיים סימן י"ד:
ובלחם חמודות (פ"ג דברכות אות קטז) הביא מ"ש הב"י בשם הרשב"א דטפח באשה היינו במקום שדרכה לכסותו, לאפוקי פניה ידיה ורגליה. וצ"ל דשוקה אינו בכלל רגליה, ממ"ש לקמן אההיא דשוק באשה דקמ"ל שאע"פ שבאיש מגולה וכו', וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר שכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא משום הרהור משא"כ ברגיל בהן. ע"כ. והשיג עליו הא"ר סק"ג מד' הרוקח שזרועות מגולות אסור לקרות ק"ש כנגדן. וכ"כ האחרונים. ונ"ל להליץ על הלחם חמודות שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק, כההיא דזבחים (יח:) ולא יחגרו ביזע, שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם, ופרש"י כנגד המרפק. וע' בתוס' (חולין קו:) ד"ה אמר רב, ובתוס' מנחות (לז) ד"ה קיבורת. ע"ש. וע' בס' עוד יוסף חי (פר' בא סעיף א) שכ', פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה. ובדור הזה נהגו הצעירות לכסות כל הזרוע עד כף היד, והשמלה נסגרת בקרסים של זהב סמוך לכף היד. והמבוגרות אינן עושות כן אלא נוהגות כמקדם, ורואות במנהג החדש מעשה ילדות, וגנאי הוא להן. ולכן גם בזמן הזה אין לחשוב גילוי זרועות בכלל טפח באשה ערוה, ורק מן האציל ולמעלה יש לו דין ערוה. עכת"ד. ולפ"ז אין חובה מצד הדין לכסות הפרק הסמוך לכף היד עד המרפק, אלא משם ולמעלה. וע"ז נתכוון הלחם חמודות להקל לפי המנהג של העיר, ולא נתכוון על הפרק הסמוך לכתף. וע' בבא"ח (פר' בא אות יא) שגם מ"ש בזה"ק [בפרשת נשא דף קמב רע"א] שוק באשה ערוה רגל באשה ערוה יד באשה ערוה, הכוונה על החלק שדרכו להיות מכוסה, ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' עובדיה הדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ט), שנשאל בדבר לומר דברים שבקדושה נגד זרועות מגולות בנשים הרגילות ללכת כך, וצידד להתיר בזה, ובין השאר (באות ב) הסתמך על הלחם חמודות הנ"ל (שהובא בכה"ח אות ב), ואף שהכה"ח הביא חולקים ע"ז, מ"מ ודאי שיש לסמוך עליו בשעה"ד. עכת"ד. ולפמש"כ גם הל"ח אזיל ומודה שאין להתיר בזרועות מגולות שנהגו בהן בזה"ז כדרך הפרוצות… ומ"ש הישכיל עבדי, להביא ראיה, שעינינו הרואות לכמה רבנים גדולים שעורכים חופה וקידושין בחתונות שנמצאות שם נשים רבות פרועות ראש וחשופי זרועות, ואין פוצה פה ומצפצף, וטעמם ונימוקם עמם שמוטב שיהיו שוגגות וכו', ע"ש. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שהרי ברור שאין הרבנים מברכים אלא בעצימת עינים, או החזרת פנים היכא דאפשר, וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאו"ח סי' ז) להתיר בזה גם בעצימת עינים וכדעת מרן הש"ע. (וכן פסק הרשב"ץ בפי' לברכות). עש"ב. ומ"ש עוד בישכיל עבדי שם, לדייק ממ"ש בבן איש חי שנשים ערביות שהולכות בגילוי זרועות שאסור לקרות ק"ש כנגדן, והיינו משום שהנשים היהודיות דרכן לכסות, מבואר מזה שאם גם הנשים היהודיות דרכן לגלות זרועותיהן מותר לקרות כנגדן. ע"כ. דבריו תמוהים, שהבא"ח לרבותא נקט הכי שאפי' נשים ערביות שאינן מצוות על דרכי הצניעות ודרכן בכך אפ"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן, וכ"ש נשים יהודיות שנצטוו על הצניעות עפ"ד תוה"ק, וההולכות בגילוי זרועות עוברות על הדין, אע"פ שזה דרכן כסל למו, פשיטא שאסור לקרות ק"ש ולברך כנגדן. ולכן מה שהעלה בישכיל עבדי במסקנתו לסמוך ע"ז בשעה"ד להקל, אין דבריו נכונים לדינא.

 

פניני הלכה משפחה פרק ז'
במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. …אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי' בית ברוך ח"א עמ' קא).

למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (משנה ברורה עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע'). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

כהמשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ' 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.

אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי' גן נעול עמ' 33).

וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה.

 

הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שיח נחום, "כיסוי הזרוע לאישה"
מעיקר הדין יש לכסות את הזרוע (=החלק שבין הכתף והמרפק), אך חז"ל לא קבעו שיעור מוגדר לכיסוי זה, ומכל מקום דרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע. אמנם, בענייני צניעות המלבוש ראוי להתחשב גם במנהגי החברה של שומרי תורה ומצוות אליה רוצים להשתייך, ואם נוהגות הנשים באותה חברה לכסות יותר – ראוי לנהוג כן. 

 

האם מותר לבלות ולשחות בחברה מעורבת אם אני נזהרת בהלכה?

/ב /על ידי

יש לי כמה שאלות

1) האם מותר לי לבלות עם בנים ולהיות בקשרי ידידות איתם? (כמובן תוך כי שמירה על הלכות שמירת נגיעה ואיסור ייחוד)

2) האם אני יכולה לחבק אנשים שמגיעים לחבק אותי? כלומר שמבצעים את הצעד הראשון?

3) המשפחה שלי אינה שומרת הלכה באופן מלא והולכת לים מעורב. אנחנו נוסעים לפעמים לים עם המשפחה המורחבת יותר( אנחנו ודודים ובני דודים). האם אסור לי להיכנס איתם לים עם בגדים צנועים, כאשר אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי ביום יום?

 

תשובה

שלום לך,

קראתי את שאלותיך ואשיב עליהן בשמחה. 

ראשית אכתוב כמה התרשמתי מגישתך לשמירת ההלכה. הליכתך עם ההלכה ובלשונך: "אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי יום יום". אכן, חיים על פי ההלכה הם מסע שאנו בוחרות לצאת אליו, שאנו צריכות לצעוד בו יום יום, ולמצוא את הדרך הנכונה.

 

וברוח זאת תשובותי לשאלותיך:

 

שאלתך הראשונה: האם מותר לי לבלות עם בנים ולהיות בקשרי ידידות איתם?( כמובן תוך כדי שמירה על הלכות שמירת נגיעה ואיסור ייחוד)

לדעתי, התשובה היא כן. אני מבינה משאלתך ש"לבלות עם בנים" מדובר בקשרי ידידות. ואכן, מותר לך להיות בקשרי ידידות וכשקשרים אלו תורמים לך ולהם לשיח, להיכרות עם מגוון מחשבות, להתבוננות על דברים שלא היכרת קודם, אז גם  כדאי להיות בקשרים כאלו, כאשר הם בונים ומרחיבים ומעשירים את עולמך. את ציינת בעצמך את גבולות ההלכה – שמירת נגיעה ואיסור ייחוד.

 

כמובן, שכדאי לבחור ב"לבלות עם…" את סגנון הבילוי, גם עם בנות וגם עם בנים. יש בילויים שהיציאה אליהם תוסיף שמחה והיכרות וידידות, ויש בילויים שעלולים להוביל לפריצת גבולות. כאלו הם בילויים המערבים שתיה, ריקודים, אובדן שליטה. אני מניחה שאת תדעי להבחין בין בילוי נכון ומעשיר את הלב ואת הדעת, לבין אלו המשבשים אותם. 

 


ולשאלתך בנוגע לרחצה בים: המשפחה שלי אינה שומרת הלכה באופן מלא והולכת לים מעורב.
אנחנו נוסעים לפעמים לים עם המשפחה המורחבת יותר (אנחנו ודודים ובני דודים).
האם אסור לי להיכנס איתם לים עם בגדים צנועים, כאשר אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי ביום יום?

האם רחצה מעורבת מותרת כאשר אני לבושה בבגדים צנועים?

 

כאשר את בבגדים צנועים, שנשארים כאלו גם כאשר את רוחצת בהם, אין מניעה שתלכי עם משפחתך. 


 האם אני יכולה לחבק אנשים שמגיעים לחבק אותי? כלומר שמבצעים את הצעד הראשון? 

מבחינת איסור נגיעה – הדבר אסור, ולא משנה מי מבצע את הצעד הראשון. 

תוכלי להסביר שאינך מתחבקת, לא מתוך הסתייגות מהאנשים, אלא בגלל שאת מקפידה על  שמירת נגיעה. אני מתארת לעצמי שמי שרוצים בקרבתך, יכבדו אותך ואת דרכך. לעתים זה לא קל – כי בעולם "בחוץ" עניין שמירת הנגיעה לא ידוע ולא מובן. לכן כדאי שתגידי בפשטות שאת מעדיפה להימנע מחיבוק. (ראי כאן באתר בהרחבה של התשובה מקורות בעניין מגע בין נשים וגברים)

 

אני מאחלת לך המשך הליכה בדרך ההלכה, בלי לוותר על הבילויים המשמחים עם יקיריך. ואם יש עוד שאלות – מוזמנת לפנות.

רחל קרן

 

מה המעמד שלי אם קרעתי את קרום הבתולים לפני קיום יחסים?

/ב /על ידי

רציתי לשאול, עשיתי בדיקה גנקולוגית והרופאה אמרה שנקרע מעט מקרום בתולים, האם זה בסדר? זה עברה?

ועוד שאלה שחברה העלתה בפני, הבתולים תלויים בעיקרון בקיום יחסים לפני החתונה, היתה לי חברה חילוניה והיא היתה בזוגיות עם בת…והן סוג של קיימו יחסים…ואז היא עזבה הכל וחזרה בתשובה…מה היא נחשבת לפי ההלכה? האם זה נקרא שהיא לא בתולה יותר?

תודה ענקית מראש וסליחה על השאלות

 

תשובה

שלום רב לך,

על מהותו של קרום הבתולים וההלכות הקשורות בו תוכלי לקרוא כאן באתר יועצות ההלכה של נשמת.  

לעצם שאלתך, קריעת קרום הבתולים בצורה מלאכותית (שלא במסגרת קיום יחסים) אינה נחשבת לעבירה, במיוחד אם נעשתה בשוגג או לצורך רפואי, למרות שלכתחילה רצוי לא לעשות כך ואם לא לצורך רפואי. 

חשיבות הבתולים נובעת מכך שביהדות מיניות קשורה בקשר הדוק לזוגיות בתוך הנישואין, ולכן המצב הטוב ביותר הוא שהאישה "שומרת" את עצמה לבעלה. עם זאת, אישה שבתוליה הוסרו בצורה  מלאכותית או שלא ע"י קיום יחסי מין ,עדיין נחשבת ל"בתולה" בכל הקשור למעמדה ההלכתי הממוני (כלומר, כאישה שאלו נישואיה הראשונים). לעצם העובדה של הסרת קרום הבתולים יש השלכות הלכתיות בתחילת הנישואין, אך אין כאן ענין של "עבירה".

תוכלי לקרוא עוד בנושא בשאלה דומה באתר כאן.

יש מחלוקת בפוסקים לגבי אוננות נשית, אך כפי שכתבת יש מקום להתיר אותה, כל עוד היא נעשית במידתיות. תוכלי לקרוא על כך עוד כאן

לשאלתך השניה, במצב כזה אם האישה רוצה לדעת את מצבה ההלכתי לפני נישואיה, עליה ללכת לבדיקה של רופא/ת נשים על מנת לבדוק האם קרום הבתולים קיים עדיין או שהוא נפתח לגמרי. במידה והרופאה רואה שכל הקרום נפתח כתוצאה מהקשר הקודם, להלכה האישה אינה נחשבת בתולה יותר ולא תיאסר אחרי קיום היחסים הראשון לכשתנשא. במידה והוא נשאר בצורה חלקית (מצב אפשרי גם במה שתארת לגבי עצמך) או לא נקרע כלל, היא נחשבת עדיין לבתולה והיא תיאסר לבעלה מיד לאחר קיום היחסים המלא הראשון (גם אם לא תראה דם). 

בברכה,

נועה לאו

יועצת הלכה של מדרשת נשמת

 

שחיה מעורבת לצורך הבריאות בלבוש צנוע

/ב /על ידי

הרופאה שלי הבהירה לי שלאור תוצאות בדיקות שעשיתי עלי לאמץ אורח חיים הכולל פעילות גופנית. כיוון שבמצבי הפעילות היחידה שאני מסוגלת לבצע ולהתמיד בה היא שחיה, חיפשתי בריכות בסביבה עם שעות נפרדות לנשים בשעות המתאפשרות לי בהתאם לשעות עבודתי ומחוייבותי לילדיי. הבריכה היחידה בטווח נסיעה סביר הפתוחה לאורך השנה (ולא רק בקיץ) בשעות שאני מסוגלת לפנות לשם כך היא בריכה מעורבת. אין שום בריכה עם שעות נפרדות שאוכל להגיע אליה. שאלתי: אם אקפיד להגיע רק בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הנוכחים (המעטים, אני מניחה) מגיעים לצורך שחיה ולא כבילוי ואשחה בבגד ים צנוע ובכיסוי ראש, האם יש מקום להתיר שחיה בבריכה מעורבת? האם ישנה בעיה של מראית עין בעצם כניסתה של אישה לבושה בצניעות לבריכה מעורבת? האם יש מורכבויות הלכתיות נוספות?

 

תשובה

תודה על שאלתך ושתזכי לבריאות איתנה. 
ראי כאן תשובה לשאלה מאד דומה באתר מאת הרבנית רחל וינשטיין. 
אם תרצי להמשיך לברר את הנושא. 
בברכה
צוות  משיבת נפש
 

 

האם יש היתר לאישה נשואה ללכת עם כיסוי ראש חלקי?

/ב /על ידי

שלום רב,

האם יש היתר הלכתי ללכת בתור אישה נשואה עם כיסוי ראש חלקי?

תודה רבה לכן מראש ! 🙂

 

תשובה

שלום לך, 

אישה אחרי נישואיה חייבת בכיסוי ראש. מהגמרא והראשונים עולה שהיסוד לחיוב זה הוא מן התורה: ללכת עם כיסוי ראש כלשהו. מידת הכיסוי ואופיו נקבעו על ידי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כיום כיסוי הראש יכול להיות חלקי – אבל ישנו טווח די רחב בהגדרה מהו כיסוי חלקי. מוסכם כי הכיסוי צריך לכסות את שיער הראש, או את רובו, וכיום עליו ליצור זיהוי סביבתי שהאישה היא נשואה.

הקו המחמיר ידרוש כיסוי מלא של כל השיער, והקו המקל יותר יהיה כיסוי רוב שטח הראש. בתווך נמצא דעות שיגדירו שטח שיער מסויים אותו ניתן לא לכסות – כגון טפח, שתי אצבעות וכדומה. ישנה גם דעה לפיה כיסוי ראש המקובל בסביבה ובקהילה ככזה שלובשות נשים יראות שמיים – הוא כיסוי מספק. 

תשובה מורחבת:

אין פסוק מפורש שאומר "אישה חייבת ללכת עם כיסוי ראש", אבל עולה מהתורה שחובתה של אישה לכסות את ראשה. בימי התורה  ברור היה שנשים לא יוצאות החוצה בשיער גלוי, וגם במשנה ובגמרא מצאנו מקומות בהם מתייחסים לכיסוי הראש הנשי כהנחת יסוד מובנת מאליה, למשל בנדרים ל: "אֲנָשִׁים זִימְנִין דְּמִיכַּסּוּ רֵישַׁיְיהוּ וְזִימְנִין דְּמִגַּלּוּ רֵישַׁיְיהוּ אֲבָל נָשִׁים לְעוֹלָם מִיכַּסּוּ וּקְטַנִּים לְעוֹלָם מִיגַּלּוּ". [אנשים לפעמים מכסים ראשם ולפעמים מגלים, אבל נשים לעולם מכסות וקטנים לעולם מגלים]

בספר במדבר, בתיאור טקס אישה סוטה, נאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה". משמעות המילה "פרע" בתנ"ך היא כנראה חשיפה, כלומר שראש האישה מכוסה. 

מכאן למדו חכמים שיש חובת כיסוי ראש מהתורה. בגמרא בכתובות עב: נאמר, כפי שציטטנו לעיל, שאישה ש"יוצאה וראשה פרוע" עברה על הנורמה המקובלת המכונה "דת יהודית" ולכן בעלה יכול לגרשה בלי תשלום הכתובה. 

הגמרא ממשיכה שם ושואלת: ראשה פרוע דאורייתא היא! [כלומר, הרי לצאת בלי כיסוי ראש זה איסור מן התורה ולא "דת יהודית"!]

דכתיב: "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! 

הגמרא מסבירה: דאורייתא – קלתה שפיר דמי, דת יהודית – אפילו קלתה נמי אסור.

[מן התורה מספיק כיסוי כלשהו, בסיסי, המכונה "קלתה". דת יהודית זה נוהג מקובל שמחייב כיסוי מלא יותר].

בהמשך דנה הגמרא בשאלה היכן נצרך כיסוי זה, ומגיעה למסקנה שחובה לצאת איתו למקומות ציבוריים, ועם "קלתה" ניתן להיות במקומות יותר פרטיים, ובבית והחצר המשפחתיים אין צורך בכיסוי כלל (ממקורות אחרים היו שהחמירו לחייב כיסוי ראש גם בתוך הבית הפרטי, אבל זה לא מקובל כהלכה פסוקה כיום). 

למדנו אם כן שיש חיוב דאורייתא לנשואה להיות עם כיסוי ראש בכל מקום שאנשים רואים אותה, ויש דין מדרבנן להיות עם כיסוי משמעותי יותר במקום ציבורי.

מלבד זאת, ראינו לעיל גם ששיער גלוי נחשב למסיח דעת שאינו מאפשר לגבר לומר קריאת שמע – כלומר שזהו חלק גוף שראוי לכסותו. נראה שבמקורה הלכה זו היתה תקפה גם לנשים נשואות וגם לנשים פנויות, בהתאם לנורמה שהייתה מקובלת; אולם עם השנים המנהג השתנה בנושא זה וכיום נשים פנויות אינן חייבות בכיסוי ראש.

בשונה מהלכות אחרות בנושאי לבוש, שלא מצאנו אותן נאמרות באופן מפורש בספרי ההלכה המרכזיים, את חובת כיסוי הראש לנשים כתבו גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ"א, י"ז) וגם השולחן ערוך (אבן העזר כ"א, ב'):

"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש:"

נושא כיסוי הראש הוא נושא שבו בולט הקשר בין הלכות הנוגעות לנראות חיצונית לבין מנהג כל תקופה ומקום. המציאות המקובלת השתנתה מאוד מתקופת הגמרא ועד ימינו, וכיום בעולם אין נורמה שנשים מכסות את ראשן תמיד. להפך, כיום כיסוי הראש הפך לפריט שמסמן את הלובשות אותו כדתיות ושונות מהנורמות המקובלות. אם יסוד החיוב הוא מדאורייתא (כפי שהבינו כמעט כל הפוסקים לאורך הדורות) אז לא משנה מהו המנהג המקובל, חובת הכיסוי אינה מתבטלת. כך כתב ה"משנה ברורה" (סימן ע"ה סעיף י'):

"ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה."

אבל כיוון שראינו שאופי הכיסוי ומידותיו הם דין שקובעים חכמים – הם יכולים להשתנות במידה מסויימת לפי המקובל בכל מקום וחברה. ואכן, ההגדרות של מה נחשב כיסוי מספק השתנו לאורך השנים. 

למשל, הרמב"ם קבע שאישה צריכה ללכת עם שני כיסוי ראש זה על גבי זה (כנראה אחד שאוסף את השיער והוא קליל ואחד חיצוני ועבה יותר. הלכות אישות כ"ד, י"ב) אולם כיום מסכימים הפוסקים שמספיק כיסוי אחד.

חלק מהראשונים קבעו שמותר שמעט מן השיער לא יהיה מכוסה, וכך פסק גם הרמ"א (שו"ע או"ח ע"ה): 

"שער של אשה שדרכה לכסות אסו' לקרות [קריאת שמע] כנגדו. הגה: אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן…"

והסביר זאת מהר"ם אלשקר (סימן ל"ה):

"אותם נשים הנוהגות לגלות שיער ראשן מחוץ לצמתן – אין בית מיחוש לאותו שיער כלל כיוון שנהגו לגלותו ואפילו לקריאת שמע, ומה שנאמר "שיער באשה ערווה" מדובר דווקא בשיער שדרך אשה לכסותו. אח"כ הביא דברי הראב"ד כהוכחה לדבריו ששיער היוצא מחוץ לצמתה אינו מתכסה וע"כ אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בזה ולא טריד, והוסיף: בודאי כך היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד."

למעשה, לגבי היקף כיסוי הראש ישנה קשת רחבה של דעות ומנהגים: החל מהנוהגות לכסות כל שערה ושערה (למשל שו"ת חתם-סופר אורח חיים א', ל"ו), עבור בדעות ביניים לגביהן ניתן להשאיר עד טפח בלתי מכוסה (אגרות משה אבן העזר א', נ"ח), ועד דעות לפיהן מספיק כיסוי המכסה את רוב שיער הראש באופן המקובל בקרב נשים שומרות הלכה (הרב רבינוביץ, שיח נחום סימן ק"ה).

אני מציעה לך לקרוא כאן את תשובתה של הרבנית עידית ברטוב באתר, שמביאה את כל הדעות וההפניות למקורות.

 

מה לעשות לגבי צום יום כיפור כשיש תינוקת בת שבועיים שרק יונקת?

/ב /על ידי

שלום רב,
ביתי בת שבועיים וניזונה מהנקה בלבד. לרוב אני עוברת צומות בסדר אך אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה כעת על הגוף ועל החלב. (בהנקת בני הבכור היה לי הרבה חלב, בני היה כבר בן חצי שנה ביו"כ והחלב התמעט אך חזר לאחר כמה ימים של הנקות ושאיבות. הפעם אני מרגישה שהכמויות מראש קטנות בהרבה ולכן מתקשה לשער איך הגוף יגיב לצום ועד כמה ייפגע החלב, מה גם שהיא רק בת שבועיים..)
אשמח לתשובתכן האם עלי לצום כרגיל או לשתות בשיעורים ( ואם כן מאיזה שלב).
תודה רבה וגמר חתימה טובה

תשובה

שלום
הסיטואציה המסויימת שאת מתארת של תינוקת בגיל צעיר שרק יונקת והרגשת מיעוט החלב שאת מרגישה – את צריכה לוודא שיש לך חלב לספק לבתך.
דבר ראשון, עליך להקפיד היום ערב הצום לשתות הרבה מאד נוזלים.
שתיה זו אמורה להספיק לך כך שלא תצטרכי לשתות בליל יום כיפור, אך מהבוקר הקפידי לשתות לשיעורין לפי השיטה המקלה – לפיה אפשר לשתות במרווחים של ארבע דקות. באם תקפידי על כך, את תשתי יותר מארבע ליטר במהלך היום. זוהי כמות נוזלים שבדרך מספיקה לצורך ההנקה.
אם כבר בערב תרגישי מיובשת או שלא הצלחת להתמלא בנוזלים לפני הצום, התחילי לשתות לשיעורין כבר בליל הצום.
ראי בפירוט יתר בתשובה כאן באתר של הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי.
גמר חתימה טובה
צוות משיבת נפש