מה אני צריכה לעשות אם אני אני לא בטוחה אם פגעתי ברכב?

/ב /על ידי

שלום. לפני כשש שנים הייתי נהגת חדשה. באחת הנסיעות הראשונות שלי נכנסתי לעיר צפופה ופגעתי ברכב חונה. לא בדקתי את הרכב כך שאין לי דרך למצוא אותו ואת בעלי הרכב כעת. הייתי כאמור נהגת חדשה והיה לי ברור שלא עשיתי נזק לרכב שנפגע. היום אני מבינה שככל הנראה דפקתי אותו.

אשמח לשמוע אם יש משהו שעליי לעשות

 

תשובה

שואלת יקרה

תודה על שאלתך, משמח לקבל שאלות הבאות מתום לב ומרצון כן לעשות את הישר והטוב.

התשובה הקצרה לשאלתך היא שאין לך חובה הלכתית לעשות כל פעולה. הסיבה לכך היא שאת לא יודעת אם הזקת למכונית שפגעת בה, ואם הזקת אין לך דרך לברר את זהות הניזוק. אם אין ידע ברור שאת גרמת לנזק כלשהו, אי אפשר להצביע על אדם שניזוק על ידייך, לא מתקיימים יחסים של מזיק וניזוק. אם אין יחסי מזיק וניזוק, גם אין פוטנציאל ליחסים משפטיים של תובע ונתבע, ולכן לא נוצרת חובה שלך כלפי כל אדם.

ובכל זאת, מצפונך מעיק עלייך, וכפי שציינתי בתחילה, הדבר מעיד על יושרך ותום לבבך. נראה לי שניתן להתייחס אל הקול הפנימי של מצפונך על ידי שני גדרים אחרים. הגדר הראשון הוא יציאה ידי חובה כלפי אדם וכלפי ה',  והגדר השני הוא הצורך לקבל מחילה מאדם שיתכן שפגענו בו.

אתחיל מהגדר הראשון. כאמור, במצב שתיארת אין אדם שאת יכולה להיות בעלת חוב כלפיו, אולם אנו גם מחוייבים לקיים את מצוות ה', ולכן גם כאשר אין לנו חוב כלפי אדם מסויים, אם עברנו עבירה על מצוות ה', יש לנו חובה כלפי שמייא.

חז"ל ביטאו רעיון זה בתחום נושק לתחום הנזיקין, בדיני גזילה, הלוואה ושומרים. המשנה בבבא קמא (ראי בהרחבה) אומרת שאם אדם אומר לחבירו שהוא יודע שהיה בידו כסף השייך לחברו, על ידי גזל, הלוואה או הפקדה, אך איננו יודע אם החזיר את הכסף, הוא חייב לשלם. אבל אם הוא לא יודע אם הכסף היה בידו הוא פטור. בהמשך הגמרא (ראי בהרחבה) מדייקת מצב שבו שני הצדדים לא מודעים לעובדות: האחד לא יודע אם הוא גזל או לווה או שמר כסף השייך לחברו, והשני לא טוען זאת כלפי הראשון. במצב זה הראשון צריך אמנם לשלם, אך לא מתוך חובה לשני, אלא כדי לצאת ידי חובתו כלפי שמים. השולחן ערוך בחושן משפט, פוסק כך: "לא תבעו אדם; אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך – פטור. ואם בא לצאת ידי שמים – חייב לשלם." כלומר, אם אדם יודע שהיה לו חוב, אך לא יודע אם הוא פרע אותו, או השיב את הגזילה, תשלום החוב איננו לאדם השני, אבל יש לו חוב כלפי ה', ולכן הוא חייב לשלם לאדם השני. אבל, מוסיף השולחן ערוך (ראי בהרחבה), במקרה שיש אי ידיעה בשני הצדדים – האדם אומר לחברו "איני יודע" אם הייתה הלוואה או גזילה, והאדם השני לא תבע אותו – הוא פטור אף "לצאת ידי שמים". כלומר, אין שום גדר של חובה. שימי לב שמדובר פה במצב שאדם אחד חושש שאולי הוא לווה או גזל, אבל מכיוון שאין הוא יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהצד השני לא רואה עצמו כתובע, או נפגע, אין אפילו גדר של חובה כלפי ה'.

כאמור, המקרה שלך לקוח מתחום גרימת הנזק, ולא מתחום הגזילה, ההלוואה והשומרים, שיש בהם ספק לגבי בעלות על דבר בעל ערך כספי. אבל ייתכן להשוות בין המקרים כי את חוששת שאת בעלת חוב כגורמת נזק. אם נחיל את גדרי הדין במקרה ההלוואה והגזילה על הנזק, הרי שבמקרה שלך את פטורה לגמרי, גם מחוב כלפי האדם שאינך יודעת אם הזקת לו ומה זהותו, וגם כלפי שמייא.

אבל יש לשים לב: כאשר ההלכה מדברת בלשון של "חייב" או "פטור" היא עדיין לא אומרת שמעשה מסוים הוא "מותר". היא רק אומרת, שאין חובת כפרה או ענישה על האדם, לא משמייא, ולא על ידי בית דין. ובכל זאת נעשה מעשה הדורש את התייחסותינו, כי במקרה הזה אולי עברנו על מצוות ה' לעשות תמיד את המעשה הישר והטוב. במקרה הזה אנו יכולים לקחת על עצמינו מעשה שהוא מעבר לחובה הפורמאלית, ההלכתית או המשפטית. את יכולה כמובן לקחת על עצמך כל מעשה טוב, כדי להוסיף טוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, כדרך של כפרה. לדוגמא, במקרה שלך, מאחר שהמעשה עליו את מתחרטת קשור לנושא הזהירות בדרכים, ייתכן שתרגישי שנכון לך לתרום מכספך או מזמנך לצורך פעילות הקשורה בנושא זה. בכך תעזרי למנוע מקרים דומים למקרה שלך, ואף תתרמי לשמירה על חיים אדם.

ומכאן לנקודה השנייה, שגם היא קשורה לעשיית הטוב מעבר לחובה הנדרשת. אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי התשובה. אחת המשימות שלנו היא לבקש מחילה מאנשים שפגענו בהם שהרי "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". והנה את נמצאת במצב שאת לא יכולה לבקש מחילה מאדם שפגעת בו כי אין את יודעת אם פגעת, ובמי. אך את עשויה לבחור למנף תחושות אלה לעבודה על היכולת שלך למחול.  מנהג טוב לצורך זה הוא למחול בליבנו באנשים שפגעו בנו, למרות שלא פנו אלינו בבקשת מחילה. ואכן, הרמב"ם בהלכות דעות בפרק הששי (ראי בהרחבה), אומר שזוהי מידת חסידות למחול לאדם שפגע בנו ולא ביקש סליחה.

אני מאחלת לך שתרבי טוב בעולמו של הקב"ה, ותמצאי את השלווה הראויה לקדם את ימי הסליחות והרחמים הבאים עלינו לטובה.

חנה

 

הרחבה:

  1.   תשלום חוב

משנה בבא קמא פרק י' משנה ז'

האומר לחבירו: גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך — חייב לשלם. אבל אם אמר לו, איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי, פטור מלשלם

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף קי"ח ע"א

משנה: האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם:

גמרא: איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה

תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור.

ה"ד אילימא דלא קא תבע ליה רישא נמי דלא קא תבע ליה אמאי חייב אלא דקתבע ליה וקתני סיפא פטור מלשלם לא לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים

איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים:

שולחן ערוך חושן משפט סימן ע"ה, סעיף י

לא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם

אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך הואיל ובלא תביעת אדם אמר כן פטור אף לצאת ידי שמים:

הרב יהודה אודסר, ספק פגיעה ברכב חונה

https://www.yeshiva.org.il/ask/102792

 

  1.   למחול לפוגע ללא בקשת מחילה:

תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף כ"ח ע"א:

שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי … ולא עלתה על מטתי קללת חברי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן (תרגום: רבי נחוניה בן הקנה נהג כמנהג מר זוטרא שכל ערב כשעלה על מיטתו היה אומר שהוא סולח לכל מי שציער אותו במשך היום)

רמב"ם, הלכות דעות פרק ו', הלכה ט'

מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.

 

 

 

 

אני רוצה לשיר ברחוב בצניעות למטרות צדקה, האם זה מותר?

/ב /על ידי

אני אוהבת לשיר מאז שאני ילדה קטנה. אני מרגישה שלמוזיקה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בעולם. המוזיקה עוזרת לי להתחבר לאמונה ולאמת. פעם רציתי להיות זמרת ולשיר בפני קהל מעורב אך הבנתי שההלכה אינה מאפשרת את זה ומעבר לכך הבנתי שזה לא מה שאני מחפשת.

היום יש לי חלום לשיר ברחוב בפשטות. לשיר לא באופן מיני אלא באופן מכבד ובענווה ממקום של חיבור ואהבה למוזיקה. לשיר מוזיקה ישראלית איכותית בעייני (עידן רייכל, ישי יריבו, עמיר בניון, אמיר דדון, נתן גושן, עקיבא ועוד…),ואני שואפת לשיר בבגדים צנועים (חצאית מתחת לברך וחולצה המכסה את שיער בית השחי). וחשבתי אולי אם בעז"ה האנשים ברחוב יאהבו וייתנו לי כסף על השירה אז אתרום מחצית ממנו לצדקה : )

האם אתן חושבות שיש היתר הלכתי לשיר באופן כזה?

השאיפה שלי היא לשיר בצורה שאינה מושכת יותר מידי תשומת לב, בענווה ובצניעות. לשיר ממקום נקי ואמיתי של אמונה כי אני עושה משהו חשוב ומשמעותי באמצעות המוזיקה. ( מקווה בעז"ה שאצליח לשיר בצורה הזו אם ארצה:) )

 

בנוסף- תודה ענקית לכן על התשובות המפורטות והכנות שלכן! תודה על הרצינות שאת מייחסות לכל שאלה. תודה על השילוב בין המחויבות להלכה ובין ההבנה והגמישות לכל מקרה ומקרה. אתן עוזרות לי מאוד לשמור תורה ומצוות מתוך חיבור ואהבה.

 

תשובה

ראשית תודה על שאלתך. 

נראה שאת שואלת ממקום מאד כנה ואמיתי והחלום שלך נשמע חלום יפה ואפילו מרגש.

יחד עם זה אפתח בזה שהנושא של שירת נשים מול גברים מורכב מבחינה הלכתית ולא פשוט, ואנסה להציג בפניך את עיקרי הדברים:

מעניין לראות שכבר חז"ל ראו ערך רב- משמעות בקול בכלל, בקול של שירה ובקול השירה הנשי בפרט.

מקור האיסור על שמיעת שירת נשים מופיע בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ד עמוד א):

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה.

הסוגיא שם עוסקת בענייני אמירת קריאת שמע ודברים שבקדושה. מופיעות שם כמה אמירות לגבי מקומות מכוסים שבפניהם אין לומר קריאת שמע. קול האישה, (בדרך של שירה ולא בדרך של דיבור) נכלל בינהם. 

נחלקו שם הראשונים האם אמירתו של שמואל לגבי קול, נאמרה רק לגבי זמן אמירת קריאת שמע או שזהו עיקרון כללי.

להלכה נפסק בשולחן ערוך עניין זה פעמיים: גם בהקשר של אמירת קריאת שמע (שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עה, סעיף ג): 

 יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. 

וגם בהקשר של הלכות צניעות והמלצות הרחקה שבין איש לאישה שאינם נשואים (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף א):

ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה.        

יוצא מכך שאמנם האיסור במקורו נאמר לאיש אבל הראשונים כבר למדו מכך שזו דרך גם ליצירת עולם צנוע ומרוחק יותר בין האיש והאישה שאינם נשואים.

כלומר, למרות שהאיסור מכוון לאיש, נראה שהאישה צריכה לשמור על צניעותה ולא לשיר ולהופיע לפני גברים זרים גם כדי לא להעמיד את הסביבה הסובבת אותנו במצב של איסור (קשה מאד למי שרוצה להקפיד ולא לשמוע את קולך להסתובב כך ברחוב- דין זה נקרא "לפני עיור לא תתן מכשול") וגם כשותפה להרחקות הראויות לפי חכמים בין האיש לאישה.

את יכולה כמובן לשיר מול נשים וחברות ובעז"ה יום יבוא ואף מול אישך וילדיך.

יחד עם זה יש מן האחרונים שהבהירו שלא כל שירה נאסרה:

הרב יחיאל וינברג (שו"ת שרידי אש חלק א סימן ח וסימן עז) בצרפת שלאחר מלחמה"ע השניה התיר לגברים ונשים לשיר יחד שירי קודש. הוא הסתמך על פסיקת הרב הילדסהיימר ש"תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות לא נשמעים. כלל שהגיע מהלכות שופר) וששירי קודש אינם מביאים להרהורי עבירות.

מכאן נהגו להקל בשמיעת נשים ששרות יחד. 

בין פוסקי זמננו הרב ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, (וזאת ליהודה 2) סובר, בעקבות הבנתו את הסוגיא ודברי הראשונים, שבימינו ניתן להתיר שמיעת קול שירה של אישה כשאין חשש ששמיעת השירה תגרום להרהור, כלומר למחשבות לא צנועות של האיש על האישה ששרה מולו. 

לפיכך, הרב ביגמן כתב להתיר בתנאים מסוימים לאישה לשיר ולהופיע מול גברים. הוא כותב על תנאים כגול: הקשר ואוירה הולמת, מילות השיר, סגנון מוזיקלי, לבוש ושפת גוף. על סמך זה סבר שבטקסים ממלכתיים למשל, אין בעיה לשמוע קול אישה. אני מבינה מדבריו שיתכן ושירה כמו שאת מתארת הוא יתיר.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון חלק שם על מסקנת הרב ביגמן לגבי הופעות נשים אבל הקל בטקסים רישמיים בהם אין חשש לקלות ראש כלל ועיקר והוסיף שהמחמיר יחמיר לעצמו בלבד.

לעומתם, הרב מלמד (פניני הלכה הלכות משפחה ז, י) מביא שלדעת רוב מכריע של הפוסקים האיסור עדיין קיים, וסומך בדבריו הרב יעקב אריאל (תחומין ל). הרב מלמד מסביר שגם לדעת המקלים (דוגמת הרב ביגמן) קשה מאד להעמיד את ההלכה על מקומה ולדייק מה נחשב הופעה מכובדת להופעה לא צנועה.

למסקנה, על פי רוב הפוסקים אין לך אפשרות לשיר לבד מול קהל מעורב גם אם את לבושה בצניעות ושרה באופן מכובד ושאיננו מיני, אלא עליך לשיר מול קהל נשי. יחד עם זה, יתכן ואת יכולה לסמוך ולהקל על פי שיטת הרב ביגמן.

אני ממליצה לך לעיין במאמרו לפני הכרעה שתקבלי.

מוזמנת לעיין בקישור בגרסה המקוצרת של כאן.

בברכה רבה ובהצלחה בהמשך דרכך

בת שבע סמט

 

האם רווקה חייבת בהדלקת נרות שבת?

/ב /על ידי

שלום, לאחרונה תהיתי על הדלקת נרות שבת בביתי, על אף שהמנהג הרווח במשפחתי הוא שאישה מדליקה נרות שבת רק לאחר נישואיה..

אימי מדליקה בבית הוריי נר עבור כל אחד מבני המשפחה, ולצד זה אני מניחה שהטעם העיקרי של הדלקת הנרות כיום הוא שלום בית מאחר ויש אור חשמל.

האם בכל זאת בתור רווקה אני מחוייבת גם בהדלקת נרות שבת לפי ההלכה?

 

תשובה

שלום, 

אני מפנה אותך לשתי שאלות דומות באתר שיתנו מענה לשאלה שלך. 

לא ברור לנו מהשאלה האם את גרה בבית הורייך או בדירה משלך. יש לכך השלכות על התשובה לשאלתך, אז שימי לב לשתי האופציות בתשובות להלן. 

הדלקת נרות על ידי רווקה בבית הוריה

כיצד להדליק נכון נרות שבת (עם התייחסויות לסיטואציות שונות)

אם התשובות הללו לא עונות על שאלתך, את מוזמנת לפנות שוב ולדייק לנו את השאלה. 

בברכה

רחל

 

מדוע צריך לזרוק ולבזבז תרומות ומעשרות שמפרישים בימינו?

/ב /על ידי

שלום רב,
לפי הבנתי צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות בגינה שלך.
ביררתי על זה קצת והבנתי שאני צריכה לזרוק חלק מן התבואה בגינה שלי לפח בתוך שקית.
לא חבל על הפירות ועל השקית שמזהמת את הסביבה?
הרי התרומות ומעשרות לא הולכות ללווים/כהנים/עניים אז מדוע אנו עדיין צריכים להפריש אותם?
בתודה ענקית מראש

 

תשובה

שלום לך,

אני מברכת אותך על הרצון להעמיק וללמוד, ולקיים מצוות מתוך חיבור וידע.

בתשובתי אציע פתרון מעשי לבעיה שהצגת, וגם עיון במשמעות המצווה.

מצוות הפרשת תרומות ומעשרות נכללת בין המצוות התלויות בארץ, כמו למשל שמיטה וביכורים, זאת אומרת שמחוץ לגבולות ארץ ישראל הקדושה, המצוות הללו אינן מחייבות. תנאי נוסף לחיוב במצוות אלה הוא, ישיבת עם ישראל בארצו, והכוונה לרוב העם, ולאו דווקא לכולו ממש, כי רוב העם נחשב ככולו (משנה תורה הלכות תרומות פרק א הלכה כו, שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא ס"ב). יוצא מכך, שבימינו, כאשר רוב עם ישראל אינו יושב בארץ, החיוב במצוות אלה אינו חל מדאוריתא, אלא מדרבנן. כך לרוב הפוסקים.

מה כוללים התרומות והמעשרות?

תרומה גדולה[1] – ניתנת לכהן על ידי הבעלים, ושיעורה (הכמות) מהתורה נתון להחלטת הבעלים. התרומה מופרשת על ידי הבעלים בטהרה, וכך גם נאכלת על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. כיום נחשבים כולנו בחזקת טמאי מתים עקב דרכי ההיטמאות בטומאת מת (בין היתר בביקור בבתי חולים ושהיה עם נפטרים תחת אותו הגג, או במגע באדם שנטמא ממת), ומכיוון שאיננו יכולים להיטהר, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה, אנו מנועים מהפרשת תרומה כהלכתה, ומשליכים אותה בכבוד לאשפה. לכן גם איננו נותנים את השיעור הגבוה יותר שנקבע מדרבנן, ומסתפקים בכמות מיזערית כלשהי.

מעשר ראשון[2] – ניתן ללוי על ידי הבעלים, וכוללת 10% מהיבול שנותר לאחר הפרשת התרומה הגדולה. במעשר זה אין קדושה, ומתוך כך לא נדרש לאכול אותו בטהרה. לכן אפשר בהחלט, ואף רצוי, לתת את המעשר הראשון לכל לוי, שאת מכירה, ולא לזרוק אותו לפח. (שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סי"ט). במקרה זה תתני כמובן פירות יפים.

תרומת מעשר[3] – ניתנת מהלוי אל הכהן, וכוללת 10% מן המעשר הראשון שקיבל הלוי, כלומר 1% מסך כל הפירות. גם הבעלים יכול להפריש בעצמו את תרומת המעשר לכהן, מתוך המעשר הראשון, ואז לתת ללוי את המעשר הראשון (רמב"ם הלכות תרומות פרק ג הלכה יב). גם תרומה זו מופרשת ונאכלת בטהרה כמו תרומה גדולה, וכיום איננו יכולים לקיימה כמצוות התורה, ולכן אותו האחוז מהיבול (מעשר מן המעשר) נזרק בכבוד לפח.

מעשר שני[4] – אינו ניתן לאחרים, אלא נאכל על ידי בעלי היבול בטהרה בירושלים (שבין החומות), ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. מעשר זה בשונה מן התרו"מ הקודמים, אינו מופרש בכל שנה, אלא רק בשנים: א, ב, ד, ה ממחזור השמיטה. כאשר גרים הרחק מירושלים, ניתן לפדות בכסף את ערך הפירות, וכך לחלל את קדושתם, ולהפכם לפירות חולין רגילים. קדושת הפירות עוברת לכסף, והוא ישמש לקניית מאכלים בעת ההגעה לירושלים. מאכלים אלה יהיו קדושים כמעשר שני, וייאכלו בטהרה. גם מעשר זה, כמו התרומות, אינו ניתן לאכילה בימינו, עקב היותנו טמאי מתים, ולכן מחללים את קדושת הפירות של מעשר שני על פרוטה אחת (בערך חמש אגורות).

בעניין הפרטים הטכניים של פדיון מעשר שני יש מקום להרחבה בתשובה אחרת.

מעשר עני[5] – ניתן לעניים על ידי הבעלים, ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. גם מעשר זה אינו מופרש בכל שנה, והוא מתחלף עם מעשר שני, וניתן בשנים: ג, ו. אם אינך מכירה אדם עני, שאינו מצליח לזון את משפחתו, או שישנו חשש שהפירות ירקיבו בינתיים, תוכלי להניח בצד סכום כסף לפי ערך הפירות, ולתת את הכסף לעני. את הפירות תאכלי בעצמך.

כפי שראינו, מבחינה מעשית כמות היבול הנזרקת לפח היא קטנה ביותר – מעט יותר מאחוז מסך כל היבול, וכוללת את התרומה הגדולה ותרומת המעשר בלבד, זאת משום שאיננו יכולים לקיים את המצווה כהלכתה. מלבד זאת, מעשר ראשון ניתן לתת ללוי, מעשר שני מחולל על סכום כסף קטן ביותר, ומעשר עני ניתן כצדקה.

בנוסף לכך, מכיוון שאיננו מקיימים את המצווה כפי שכתבה התורה (בשל מצב הטומאה בו אנו שרויים), ניתן לבחור את הפירות הפגומים והרקובים ממילא, ואין צורך לקחת את המשובחים שבהם, וזאת שוב מאותה הסיבה, שאיש לא נהנה מהם.

לגבי הפגיעה האקולוגית, תוכלי להשתמש לעטיפת הפרי בשקית נייר, או נייר מגבת, ניתן גם לרכוש שקיות מתכלות, או שקיות מנייר אורז, במבוק וכד', שאינן פוגעות בסביבה. כמובן שתמיד ניתן גם להשאיר את התרו"מ שהפרשנו בכלי סגור בפינת השיש, עד שירקיבו, ואז ייזרקו לפח ככל פסולת.

ואסיים בהצעה נוספת, תרומות ומעשרות אינם ניתנים מפירות וירקות שהם הפקר (ללא בעלים), ולכן בשנת השמיטה אין מפרישים אותם. אם תרצי גם בשנים אחרות להפקיר את היבול, ולפרסם זאת באופן, שכל אחד יוכל להיכנס לגינה ולקטוף, תהיי פטורה ממצוות הפרשת תרו"מ.

נתפלל לימים של עבודת המקדש וקיבוץ גלויות ביתר שאת, מצב של "רוב יושביה עליה", אז נזכה לקיים מצוות אלה ככתבן וכהלכתן.

עידית

 

[1] במדבר יח, ח-כ: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם … וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים … כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

 

[2] במדבר יח, כא-כד: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד … כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה.

[3] במדבר יח, כה-לב: וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר … כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

[4] דברים יב, יז-כא: לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ.

[5] דברים כו, יב-טו: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

 

מה המקורות לגדרי הצניעות – החומרות והקולות?

/ב /על ידי

שלום וברכה, אני בת 18, וה' זיכה אותי ללמוד הלכות צניעות בכיתה ט' בערך (שזה ממש מאוחר לדעתי, וחבל שלא היה חשוב לי קודם) ומשם המשכתי לעיין בכל מיני ספרים בעניין. ראיתי תשובה באתר שלכם תחת הכותרת "גדרי הצניעות מה הם?", המפרטת בין היתר בטבלה את הלכות צניעות לאישה, אך ראיתי כמה דברים תמוהים ומקלים:

1. בכל ספר שראיתי בו פורטו הלכות צניעות, על פתח החולצה לכסות את עצמות הבריח, ואסור שהחולצה תהיה תחתיהן, אולם בתשובה שם כתוב שאפשר טפח למטה יותר, ואני מבקשת מקור.

2. בטבלה שם נכתב שעל החצאית להיות עד הברך ולמחמירות אורך מסויים לאחר הברך, אך ידוע שעיקר הדין הוא שהחצאית תעבור את הברך בכל מצב ולא תגיע "עד" אליה, ולמחמירות פשוט חצאית ארוכה יותר. גם כאן אשמח למקור.

3. לגבי איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו… – כתוב שם בתשובה "אין כל מגבלה", אך מחילה, אין זה נכון. בכל ספר בו מפורטות הלכות צניעות כתוב באופן ברור כי אין ללבוש פריטים המושכים תשומת לב יתרה, ואין להתאפר בצורה זועקת . נכון שקשה לפרט מה זה אומר, וצריך להתייעץ על כל מקרה לגופו עם אישה יראת שמים. אישה יהודיה צריכה לשמור על צניעות ובגד מלא נצנצים ומרשרש, שכל העוברים ושבים עלולים להביט במי שתלבש אותו, או בגד בגזרה מוזרה או חצאית צמודה מידיי.

4. לגבי דיבור בפני גברים, נכתב שאין כל מגבלה, אך גם זה לא נשמע מדוייק ואשמח למקור. אני לא מבינה בפרטי ההלכה וממש לא לומדת גמרא וכו… אבל אני יודעת שיש לנו גדולי ישראל, ולא נשמע שהרצאה של אישה ודברי הספד מול גברים וכו.. הם דברים שרוח התורה נוחה איתם, גם אם הם מותרים … אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר, ואם הוא לא מותר לכל הדעות אשמח שזה יצויין, כי יש לי אישית יצה"ר גדול בנושא הצניעות ולכן איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים.

דבר אחרון, אני חושבת שהעיסוק בהלכות צניעות הוא חיובי, כי היום המון דברים מטושטשים, ובאופן אישי אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה, אפילו בציבור הדתי.

אני יודעת שמי שכתבה את הדברים היא אישה מקסימה שהעבירה לנו הרצאה באולפנא, ואני לא באה חלילה להטיל בה ספק.

תודה רבה.

 

תשובה

שלום לך,

תודה על פנייתך. הרצון לברר וליישב את הגישות השונות ששמעת מעיד על יחסך הרציני והמחויב למצוות בכלל ולצניעותך בפרט. ניכר שחשוב לך לא לעשות הנחות לא לעצמך ולא למי שמלמדים אותך, ואת מבקשת לברר לעומק וללא פשרות.

בשאלתך את מבקשת מקורות וביסוס לפרטים שונים במאמרה של הרבנית אוריה מבורך כאן ואחר כך את שואלת ברמה עקרונית יותר על הפער בין גישתה לגישות של כותבים אחרים שאת מכירה.

לצערנו, הרבנית מבורך עצמה לא פנויה להשיב לך, אני אשיב כהבנתי שיתכן שהיא לא זהה להבנתה אבל אני מקווה שתתן לך מענה.

אבקש לענות לך מהסוף להתחלה: תחילה באופן עקרוני ורחב על הפער שאותו זיהית, ולאחר מכן על פרטים שאליהם התייחסת בשאלתך.

 

א. מקור להיתר

את כותבת: "אני רוצה בבקשה מקור אמיתי ומקובל שהדבר מותר". עיקרון מרכזי בהלכה הוא כי מה שלא נאסר הוא מותר. בשום מקום בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה לא נאמר שמותר להוריד מים בשבת, ואנחנו כן מורידות את המים – כי מה שלא נאסר, הוא מותר. זוהי הנחת היסוד. לכן, אם אנחנו מבקשות מקור – צריך לבקש אותו ממי שאוסר, לא ממי שמתיר. בהמשך נתייחס למקורות להלכות צניעות ונראה מה למדו מהם וכיצד, ועל ידי כך יתבהר מדוע אסור מה שאסור, ומה נתון במחלוקת בין הפוסקים. כל השאר ממילא מותר.

 

ב. עיקרון המחלוקת

את כותבת: "אבל אין אחד מגדולי הדור בימינו שהתיר יותר, ומי שהרשה לעצמו להתיר, עם כל הכבוד, אני לא אסמוך עליו, כי יש רבנים גדולים ויש גדולי הדור" (ספציפית כתבת זאת לגבי הנושא של אשה המלמדת נערים – אתייחס אליו בהמשך) ונשמע מדברייך שאין מקום למחלוקות בהלכה, כי מי שמביע דעה אחרת מהמקובל מאבד את מעמדו בעיניך. אולם, ביהדות יש מקום נרחב ומבוסס למחלוקת, ל"אלו ואלו דברי א-לוקים חיים" ולדיון פורה בין בעלי דעות שונות. כל מי שלומד/ת תורה ברצינות, בעמל וביראת שמיים יכול/ה להביע דעה ולבסס אותה על מקורות, ויש לדעתו/ה מקום.

 

ג. מקומן של חומרות בהלכה

את כותבת "איפה שאני חושבת שאני עלולה ליפול בדבר שהוא באמת אסור, אני מעדיפה להחמיר גם בדבר המותר שח"ו יוביל אותי לאיסור, אבל רק אם יש מקור לחומרה, אני כמובן לא ממציאה דברים". דבריך אלה מורים כמה חשוב לך לעמוד בערכים שאת מאמינה בהם ואף להקים להם סייג. ואכן, הסייגים והחומרות הם חלק משמעותי מלהיות אדם דתי ולשמור הלכה. כבני אדם דתיים יש לכל אחד ואחת את התחום שבו מתאים לנו להתחבר במיוחד להקפדה יתרה, לקחת על עצמנו משהו נוסף, להזהר יותר. אולם, זה לא מבטל את המרחב הקיים בהלכה, בין עמדות מחמירות יותר לעמדות מחמירות פחות. כלומר, זה שאת רוצה לבחור את העמדה המחמירה זה נהדר, וזה לא מבטל את קיומן של עמדות נוספות. אדרבה, הן נחוצות כדי שתהיה לך אפשרות לבחור להחמיר. 

חשוב להוסיף כאן אמירה על החמרות בתחום הזה של פרישות וצניעות. זהו עולם שיש בו מנעד רחב של החמרות גדולות ליחידים וציבורים שקבלו על עצמם. יש לנו מחויבות לשים לב מתי נמצאים במסלול של פרישות חיובית, ומתי לא. החמרות יכולות להיות טובות ולאתגר אותנו לשיפור וצמיחה, ועלולות להיות גם לא רלוונטיות לעולם הרוחני אלא הרסניות. 

אז כאמור, את בחרת בגישה מחמירה. אולם הרבנית מבורך כתבה במאמרה: 

"טבלה זו נוקטת לכתחילה בגישה לא מחמירה, שמציגה את מקסימום האפשרויות המקלות במסגרת ההלכה. אני מאמינה שבכל הקשור לצניעות, המחלוקת בין גישה מחמירה לבין גישה מקלה, נשענת בעצם על מחלוקות יסודיות יותר בשאלות כמו מהו מקום האישה במרחב הציבורי ומהו היחס הנכון ליופי נשי"

כלומר – מתוך השקפת עולם ומערכת ערכים, כתבה הרבנית את העמדה המקלה ביותר הקיימת במסגרת ההלכה. היא לא שוללת בכך את העמדות המחמירות יותר, ואלו ואלו דברי א-לוקים חיים. את כמובן יכולה לבחור עבור עצמך בעמדה המחמירה יותר, כאשר גם הגישה שלך וגם הגישה של הרבנית מבורך נמצאות בתוך המרחב ההלכתי המקובל והמבוסס.

 

ד. גבולות הצניעות

כעת, נעבור לפרטים שעליהם שאלת: פתח הצוואר, אורך החצאית, אביזרי נוי ודיבור בפני גברים.

לשם כך, נקדים ונציב את היסודות להלכות צניעות הלבוש. היכן נאמרו לנו הלכות אלה?

בתורה שבכתב קיימת התייחסות חיובית לצניעות במובנה הרחב: שמירה על כבוד כלפי הגוף האנושי, ענווה והסתרה (ראי בראשית ט', כ'-כ"ז; שמות כ"ח מ"ב-מ"ג; דברים כ"ג י'-ט"ו; וכן מיכה ו', ח'). ישנם גם איסורי עריות מפורטים, אולם אין בשום מקום בתורה הנחיות איך להתלבש ביום יום, בעולם החול – לא לגברים ולא לנשים.

במשנה ובגמרא לא תמצאי "מסכת צניעות" או רשימה מסודרת של הלכות לבוש. כמו כן, לא תמצאי רשימה כזו אצל הפוסקים הקלאסיים שמהם אנו לומדים הלכה – הרמב"ם, הטור והשו"ע. בשום מקום הם לא מנחים נשים כיצד להתלבש.

"הלכות צניעות" כתובות ומפורטות הן חידוש של עשרות השנים האחרונות. לפני כן הן פשוט לא נכתבו ולא פורטו.

אם הצניעות היא ערך משמעותי וחיובי בעיני התורה, מדוע הן לא פורטו? כנראה כי לא היה בכך צורך. לאורך דורות רבים הלבוש המקובל לנשים היה באופן כללי מכובד וצנוע, והפער בין עמדת התורה לאופנה המקובלת לא היה גדול. לא היה צורך להגדיר גבולות כי לא היתה תרבות שאתגרה אותם (זאת בניגוד למשל לחוקי העריות, שכנראה בהם היה פער גדול בין דרישות התורה לבין המקובל בתרבויות שסביב עם ישראל ולכן היה מאבק על כך). כל אישה בחרה איך להתלבש, ופוסקי ההלכה לא עסקו בכך.

כיצד, אם כן, אנו יודעים מהן הלכות הלבוש הנשי?

מצאנו התייחסות אגבית במספר מקומות לכללי הלבוש המצופים מנשים:

בתורה, בתיאור טקס אישה סוטה, נאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה". משמעות המילה "פרע" בתנ"ך היא כנראה חשיפה, כלומר שראש האישה מכוסה. חז"ל למדו ממדרש הפסוק שבטקס זה גם חושפים את ליבה של האישה, כלומר החזה, ומכאן שגם החזה הוא חלק גוף שצריך להיות מכוסה (סוטה ח.).

כמו כן, יש בגמרא (כתובות עב:) הגדרה של "דת יהודית" (נורמה מקובלת של הופעה צנועה) הכוללת דרישה מאישה נשואה שלא לצאת ללא כיסוי ראש, וכן לא לטוות בשוק. הגמרא שם מסבירה שהדרישה היא שזרועותיה לא ייחשפו במרחב הציבורי. באופן דומה, במסכת בבא בתרא (נז:) נאסר על גבר ללכת על גדת הנהר במקום בו נשים כובסות, כי זרועותיהן נגלות בעת עבודתן.

בנוסף, בגמרא (ברכות כד.) ישנה התייחסות למצבים בהם אי אפשר לקרוא קריאת שמע בגלל הסחת דעת בעלת אופי מיני, ובין השאר נמנים שם המקרים הבאים: שוק אישה חשופה, שיער אישה חשוף, קול זמר נשי. בנוסף, נאמר שם "טפח באישה ערוה", כלומר שכל מצב בו נגלה לעיני הגבר טפח מחלקי הגוף האמורים להיות מכוסים, זה מונע ממנו לומר קריאת שמע.

מכך שגבר לא יכול לומר קריאת שמע בסיטואציה בה מקרים אלו מתרחשים, הסיקו הפוסקים המאוחרים חיוב על הנשים לכסות חלקי גוף אלה.  

מהי אותה "שוק"? לדעת רוב המפרשים "שוק" בלשון הגמרא זהה למה שאנו קוראים כיום "שוק", אך לדעת המשנה-ברורה (שהתקבלה מאוד בעם ישראל) מדובר במה שאנו קוראים היום ירך.

יחד עם זאת, אין פירוט מדוייק מהם גבולות לבוש זה, מלבד הביטוי "טפח". לכן, למדו חכמים שמידת האורך "טפח" (כ8 ס"מ) היא ההגדרה של מה ניתן לגלות מתוך האיזור שאמור להיות מוצנע מבלי שזה ייחשב למצב לא-צנוע. כלומר, יש לכסות את הזרועות, הגוף עצמו והשוקיים ואסור לחשוף מהם יותר מטפח.

כעת ניתן להבין את המחלוקות לגבי ברך, קרסול ופתח הצוואר: בעוד הספרים שקראת הגדירו את גבול האיזור המכוסה כ"עד בכלל" – עד הברך כולל הברך, עד המרפק כולל המרפק, עד עצם הבריח כולל העצם – הרבנית מבורך התייחסה להגדרת הטפח הכתובה בגמרא והגדירה לפיה.

זהו בדיוק ההבדל בין עמדה מחמירה לעמדה מקילה: המחמירים מדריכים לקחת "טווח ביטחון", בעוד המקלים מציעים את עיקר הדין – אולי כי הם מתחשבים בנורמות המקובלות (שהן אכן שיקול משמעותי בהלכות צניעות), ואולי כדי לאפשר ליותר אנשים  – נשים במקרה שלנו – להיכלל בקבוצת שומרי ההלכה. 

כעת נשיב לשאלתך לגבי תכשיטים וכדומה – אכן, בדיוק כפי שכתבת, מאוד קשה להגדיר את המראה הצנוע. אולם, צניעות נשית אינה כוללת איסור להיות יפה או מקושטת. כפי שהראנו ועלה גם ממקורות נוספים רבים, הצניעות בנויה בעיקר על עמדה נפשית של ענווה והכרת ערך האינטימיות. כמו כן, לצניעות יש מרכיב משמעותי של הקשבה לנורמות הקיימות בחברה והימנעות ממראה בוטה. את אלה קשה להגדיר. 

בנוסף על כך, בכל המקורות שסקרנו שמתייחסים לצניעות נשית אין כל הגבלה או איסור על נשים להתקשט, להתאפר ולענוד תכשיטים. אדרבה, בגמרא יש התייחסות חיובית ליופי הנשי ולטיפוחו – ערך המתבטא גם בעולם ההלכתי ומשתקף בהתייחסויות הלכתיות מפורטות המאפשרות לנשים התקשטות ותיכשוט, למשל בנוגע למלאכות שבת וליציאה לרשות הרבים. 

לכן כתבה הרבנית מבורך שאין הגבלה על איפור, לק, חגורה, תכשיטים וכו'. פשוט אין במקורות מהם לומדים הלכה שום הגבלה כזו, והיא גם לא הייתה מועילה בכל מקרה. בכל התחום של התקשטות, הצניעות היא ערך מנחה שאין לו פרטים ספציפיים.

שאלת גם על כך שהרבנית מבורך כתבה לגבי שיחה עם גברים שאין כל מגבלה. כפי שהראינו, אין איסור על נשים וגברים לשוחח; יחד עם זאת ברור שההנחיות לשני המינים צריכות להיות שהתקשורת חייבת להיות צנועה. יש איסור על גברים לשמוע קול זמר נשי, וכן יש אמירה של השו"ע שעל גבר להתרחק מן הנשים מאוד מאוד (אבן העזר כ"א). אין איסור על אישה לדבר עם גבר. ההלכה שהבאת, המגבילה את היכולת של אישה להיות מורה לבנים, אינה מתייחסת ספציפית לדיבור אלא ליצירת מערכת יחסים קרובה ושהות משותפת של שעות רבות של המורה עם התלמידים, דבר שאכן יכול להיות בעייתי בגיל הנעורים.

כתבת בסיום דברייך "אני דווקא מתחברת לחומרות בנושא הזה, ששומרות עליי מהים של קלות הדעת והזלזול בצניעות האישה". אכן, אנו חיות בעידן שבו היחס התרבותי לנשים לפעמים מרוחק מאוד מאמות המידה של התורה: מחפיץ, שטחי ונמוך. ערכי הצניעות של התורה וההלכה עומדים בגאון מול הנחשול הזה ומאפשרים לנו להציב לו אלטרנטיבה, בכך שנדגיש את העומק והענווה שבנו, מבלי לוותר על נשיות, חן וחירות.

לסיום אני מפנה אותך לשני מאמרים מעניינים ונוחים לקריאה העוסקים בהלכות צניעות מהפן הרעיוני:

  1. הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, גדולה מסך חלקיה – צניעות כעקרון יסוד
  2. הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל, הלכות צניעות וישומן בדורנו

 

מקווה שענינו על שאלותיך, את מוזמנת להוסיף ולפנות תמיד!

שלומית

 

מקורות:

סוטה ח.
והכהן אוחז בבגדיה: תנו רבנן (במדבר ה, יח) "ופרע את ראש האשה" אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת"ל האשה. אם כן מה ת"ל ופרע את ראשה? מלמד שהכהן סותר את שערה

 

כתובות עב.
משנה: ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו רבי טרפון אומר אף הקולנית ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

גמרא:…  גוטווה בשוק: אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה:

 

בבא בתרא נז:
 א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה. (ישעיהו לג, טו) "ועוצם עיניו מראות ברע" א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא – רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא – אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.

 

ברכות כד.

א"ר יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא א"ר ששת "למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!" אלא באשתו, ולקריאת שמע. 

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מז, ב) "גלי שוק עברי נהרות" וכתיב (ישעיהו מז, ג) "תגל ערותך וגם תראה חרפתך".

 אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה".

אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ד, א) "שערך כעדר העזים":

 

תוספות במנחות לז.
…ואומר רבנו תם, דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור"ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק, דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע, כדאמרינן לקמן (מנחות דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן. ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין, ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין. ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במס' אהלות (פ"א מ"ח) דקחשיב רמ"ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף – ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע, שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא, כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל, וברגל עד הארכובה. קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי, ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל…

(כלומר שזרוע היא החלק העליון – בין הכתף למרפק. ומאריך שם להוכיח)

 

משנה ערכין פרק ה':
האומר, משקלי עלי, נותן משקלו. אם כסף, כסף. אם זהב, זהב. …משקל ידי עלי, רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו, ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא.

 

פירוש הרמב"ם: 
 ומרפק ידוע אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר בנדרים הלך אחר ל' בנ"א והיו קורין ליד ולזרוע יד ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע 

(כלומר שיד וזרוע הן מילים נרדפות, לכל החלק שמהכתף עד כף היד)

 

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד' הלכה ט"ו:
החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה והצער שלה. והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה. (כלומר הזרוע היא מקום גלוי בגוף האישה כמו הפנים והצוואר)

 

שו"ע אבן העזר כ"א
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין:

 

שו"ע אורח חיים ע"ה:
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אפי' היא אשתו אסו' לקרות ק"ש כנגדה: הגה וי"א דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח הוה ערוה (הגהות מיימוני פרק ג') ויראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה כדלעיל סי' ע"ד:

 

משנה ברורה שם:
לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:

פחות מטפח – ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים.

 

הראבי"ה [ח"א סי' עו]: 
וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות.

 

דברי חמודות על הרא"ש מסכת ברכות, סי' לז אות קטז:
ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה, מדכתב על שוק דלקמן דצריכה, לאשמעי' אע"פ שבאיש מגולה כמ"ש במי"ט. וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו – דמידי הוא טעמא, אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי הרהור כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער:

 

פרי מגדים משבצות זהב סימן ע"ה:
. והוי יודע שלשון שוק הוא מארכובה (… ושוק לפעמים נקרא ירך) נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש,  ובמקום שדרכן לכסותן טפח, ומארכובה למעלה פחות מטפח נמי.

 

הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח-חיים סימן י"ד:
ובלחם חמודות (פ"ג דברכות אות קטז) הביא מ"ש הב"י בשם הרשב"א דטפח באשה היינו במקום שדרכה לכסותו, לאפוקי פניה ידיה ורגליה. וצ"ל דשוקה אינו בכלל רגליה, ממ"ש לקמן אההיא דשוק באשה דקמ"ל שאע"פ שבאיש מגולה וכו', וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר שכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא משום הרהור משא"כ ברגיל בהן. ע"כ. והשיג עליו הא"ר סק"ג מד' הרוקח שזרועות מגולות אסור לקרות ק"ש כנגדן. וכ"כ האחרונים. ונ"ל להליץ על הלחם חמודות שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק, כההיא דזבחים (יח:) ולא יחגרו ביזע, שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם, ופרש"י כנגד המרפק. וע' בתוס' (חולין קו:) ד"ה אמר רב, ובתוס' מנחות (לז) ד"ה קיבורת. ע"ש. וע' בס' עוד יוסף חי (פר' בא סעיף א) שכ', פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה. ובדור הזה נהגו הצעירות לכסות כל הזרוע עד כף היד, והשמלה נסגרת בקרסים של זהב סמוך לכף היד. והמבוגרות אינן עושות כן אלא נוהגות כמקדם, ורואות במנהג החדש מעשה ילדות, וגנאי הוא להן. ולכן גם בזמן הזה אין לחשוב גילוי זרועות בכלל טפח באשה ערוה, ורק מן האציל ולמעלה יש לו דין ערוה. עכת"ד. ולפ"ז אין חובה מצד הדין לכסות הפרק הסמוך לכף היד עד המרפק, אלא משם ולמעלה. וע"ז נתכוון הלחם חמודות להקל לפי המנהג של העיר, ולא נתכוון על הפרק הסמוך לכתף. וע' בבא"ח (פר' בא אות יא) שגם מ"ש בזה"ק [בפרשת נשא דף קמב רע"א] שוק באשה ערוה רגל באשה ערוה יד באשה ערוה, הכוונה על החלק שדרכו להיות מכוסה, ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' עובדיה הדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ט), שנשאל בדבר לומר דברים שבקדושה נגד זרועות מגולות בנשים הרגילות ללכת כך, וצידד להתיר בזה, ובין השאר (באות ב) הסתמך על הלחם חמודות הנ"ל (שהובא בכה"ח אות ב), ואף שהכה"ח הביא חולקים ע"ז, מ"מ ודאי שיש לסמוך עליו בשעה"ד. עכת"ד. ולפמש"כ גם הל"ח אזיל ומודה שאין להתיר בזרועות מגולות שנהגו בהן בזה"ז כדרך הפרוצות… ומ"ש הישכיל עבדי, להביא ראיה, שעינינו הרואות לכמה רבנים גדולים שעורכים חופה וקידושין בחתונות שנמצאות שם נשים רבות פרועות ראש וחשופי זרועות, ואין פוצה פה ומצפצף, וטעמם ונימוקם עמם שמוטב שיהיו שוגגות וכו', ע"ש. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שהרי ברור שאין הרבנים מברכים אלא בעצימת עינים, או החזרת פנים היכא דאפשר, וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאו"ח סי' ז) להתיר בזה גם בעצימת עינים וכדעת מרן הש"ע. (וכן פסק הרשב"ץ בפי' לברכות). עש"ב. ומ"ש עוד בישכיל עבדי שם, לדייק ממ"ש בבן איש חי שנשים ערביות שהולכות בגילוי זרועות שאסור לקרות ק"ש כנגדן, והיינו משום שהנשים היהודיות דרכן לכסות, מבואר מזה שאם גם הנשים היהודיות דרכן לגלות זרועותיהן מותר לקרות כנגדן. ע"כ. דבריו תמוהים, שהבא"ח לרבותא נקט הכי שאפי' נשים ערביות שאינן מצוות על דרכי הצניעות ודרכן בכך אפ"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן, וכ"ש נשים יהודיות שנצטוו על הצניעות עפ"ד תוה"ק, וההולכות בגילוי זרועות עוברות על הדין, אע"פ שזה דרכן כסל למו, פשיטא שאסור לקרות ק"ש ולברך כנגדן. ולכן מה שהעלה בישכיל עבדי במסקנתו לסמוך ע"ז בשעה"ד להקל, אין דבריו נכונים לדינא.

 

פניני הלכה משפחה פרק ז'
במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. …אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי' בית ברוך ח"א עמ' קא).

למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (משנה ברורה עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע'). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

כהמשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ' 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.

אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי' גן נעול עמ' 33).

וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה.

 

הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שיח נחום, "כיסוי הזרוע לאישה"
מעיקר הדין יש לכסות את הזרוע (=החלק שבין הכתף והמרפק), אך חז"ל לא קבעו שיעור מוגדר לכיסוי זה, ומכל מקום דרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע. אמנם, בענייני צניעות המלבוש ראוי להתחשב גם במנהגי החברה של שומרי תורה ומצוות אליה רוצים להשתייך, ואם נוהגות הנשים באותה חברה לכסות יותר – ראוי לנהוג כן. 

 

האם מותר לבלות ולשחות בחברה מעורבת אם אני נזהרת בהלכה?

/ב /על ידי

יש לי כמה שאלות

1) האם מותר לי לבלות עם בנים ולהיות בקשרי ידידות איתם? (כמובן תוך כי שמירה על הלכות שמירת נגיעה ואיסור ייחוד)

2) האם אני יכולה לחבק אנשים שמגיעים לחבק אותי? כלומר שמבצעים את הצעד הראשון?

3) המשפחה שלי אינה שומרת הלכה באופן מלא והולכת לים מעורב. אנחנו נוסעים לפעמים לים עם המשפחה המורחבת יותר( אנחנו ודודים ובני דודים). האם אסור לי להיכנס איתם לים עם בגדים צנועים, כאשר אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי ביום יום?

 

תשובה

שלום לך,

קראתי את שאלותיך ואשיב עליהן בשמחה. 

ראשית אכתוב כמה התרשמתי מגישתך לשמירת ההלכה. הליכתך עם ההלכה ובלשונך: "אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי יום יום". אכן, חיים על פי ההלכה הם מסע שאנו בוחרות לצאת אליו, שאנו צריכות לצעוד בו יום יום, ולמצוא את הדרך הנכונה.

 

וברוח זאת תשובותי לשאלותיך:

 

שאלתך הראשונה: האם מותר לי לבלות עם בנים ולהיות בקשרי ידידות איתם?( כמובן תוך כדי שמירה על הלכות שמירת נגיעה ואיסור ייחוד)

לדעתי, התשובה היא כן. אני מבינה משאלתך ש"לבלות עם בנים" מדובר בקשרי ידידות. ואכן, מותר לך להיות בקשרי ידידות וכשקשרים אלו תורמים לך ולהם לשיח, להיכרות עם מגוון מחשבות, להתבוננות על דברים שלא היכרת קודם, אז גם  כדאי להיות בקשרים כאלו, כאשר הם בונים ומרחיבים ומעשירים את עולמך. את ציינת בעצמך את גבולות ההלכה – שמירת נגיעה ואיסור ייחוד.

 

כמובן, שכדאי לבחור ב"לבלות עם…" את סגנון הבילוי, גם עם בנות וגם עם בנים. יש בילויים שהיציאה אליהם תוסיף שמחה והיכרות וידידות, ויש בילויים שעלולים להוביל לפריצת גבולות. כאלו הם בילויים המערבים שתיה, ריקודים, אובדן שליטה. אני מניחה שאת תדעי להבחין בין בילוי נכון ומעשיר את הלב ואת הדעת, לבין אלו המשבשים אותם. 

 


ולשאלתך בנוגע לרחצה בים: המשפחה שלי אינה שומרת הלכה באופן מלא והולכת לים מעורב.
אנחנו נוסעים לפעמים לים עם המשפחה המורחבת יותר (אנחנו ודודים ובני דודים).
האם אסור לי להיכנס איתם לים עם בגדים צנועים, כאשר אני שומרת על אותן גבולות צניעות שאני וההלכה מציבות לעצמי ביום יום?

האם רחצה מעורבת מותרת כאשר אני לבושה בבגדים צנועים?

 

כאשר את בבגדים צנועים, שנשארים כאלו גם כאשר את רוחצת בהם, אין מניעה שתלכי עם משפחתך. 


 האם אני יכולה לחבק אנשים שמגיעים לחבק אותי? כלומר שמבצעים את הצעד הראשון? 

מבחינת איסור נגיעה – הדבר אסור, ולא משנה מי מבצע את הצעד הראשון. 

תוכלי להסביר שאינך מתחבקת, לא מתוך הסתייגות מהאנשים, אלא בגלל שאת מקפידה על  שמירת נגיעה. אני מתארת לעצמי שמי שרוצים בקרבתך, יכבדו אותך ואת דרכך. לעתים זה לא קל – כי בעולם "בחוץ" עניין שמירת הנגיעה לא ידוע ולא מובן. לכן כדאי שתגידי בפשטות שאת מעדיפה להימנע מחיבוק. (ראי כאן באתר בהרחבה של התשובה מקורות בעניין מגע בין נשים וגברים)

 

אני מאחלת לך המשך הליכה בדרך ההלכה, בלי לוותר על הבילויים המשמחים עם יקיריך. ואם יש עוד שאלות – מוזמנת לפנות.

רחל קרן

 

מה המעמד שלי אם קרעתי את קרום הבתולים לפני קיום יחסים?

/ב /על ידי

רציתי לשאול, עשיתי בדיקה גנקולוגית והרופאה אמרה שנקרע מעט מקרום בתולים, האם זה בסדר? זה עברה?

ועוד שאלה שחברה העלתה בפני, הבתולים תלויים בעיקרון בקיום יחסים לפני החתונה, היתה לי חברה חילוניה והיא היתה בזוגיות עם בת…והן סוג של קיימו יחסים…ואז היא עזבה הכל וחזרה בתשובה…מה היא נחשבת לפי ההלכה? האם זה נקרא שהיא לא בתולה יותר?

תודה ענקית מראש וסליחה על השאלות

 

תשובה

שלום רב לך,

על מהותו של קרום הבתולים וההלכות הקשורות בו תוכלי לקרוא כאן באתר יועצות ההלכה של נשמת.  

לעצם שאלתך, קריעת קרום הבתולים בצורה מלאכותית (שלא במסגרת קיום יחסים) אינה נחשבת לעבירה, במיוחד אם נעשתה בשוגג או לצורך רפואי, למרות שלכתחילה רצוי לא לעשות כך ואם לא לצורך רפואי. 

חשיבות הבתולים נובעת מכך שביהדות מיניות קשורה בקשר הדוק לזוגיות בתוך הנישואין, ולכן המצב הטוב ביותר הוא שהאישה "שומרת" את עצמה לבעלה. עם זאת, אישה שבתוליה הוסרו בצורה  מלאכותית או שלא ע"י קיום יחסי מין ,עדיין נחשבת ל"בתולה" בכל הקשור למעמדה ההלכתי הממוני (כלומר, כאישה שאלו נישואיה הראשונים). לעצם העובדה של הסרת קרום הבתולים יש השלכות הלכתיות בתחילת הנישואין, אך אין כאן ענין של "עבירה".

תוכלי לקרוא עוד בנושא בשאלה דומה באתר כאן.

יש מחלוקת בפוסקים לגבי אוננות נשית, אך כפי שכתבת יש מקום להתיר אותה, כל עוד היא נעשית במידתיות. תוכלי לקרוא על כך עוד כאן

לשאלתך השניה, במצב כזה אם האישה רוצה לדעת את מצבה ההלכתי לפני נישואיה, עליה ללכת לבדיקה של רופא/ת נשים על מנת לבדוק האם קרום הבתולים קיים עדיין או שהוא נפתח לגמרי. במידה והרופאה רואה שכל הקרום נפתח כתוצאה מהקשר הקודם, להלכה האישה אינה נחשבת בתולה יותר ולא תיאסר אחרי קיום היחסים הראשון לכשתנשא. במידה והוא נשאר בצורה חלקית (מצב אפשרי גם במה שתארת לגבי עצמך) או לא נקרע כלל, היא נחשבת עדיין לבתולה והיא תיאסר לבעלה מיד לאחר קיום היחסים המלא הראשון (גם אם לא תראה דם). 

בברכה,

נועה לאו

יועצת הלכה של מדרשת נשמת

 

שחיה מעורבת לצורך הבריאות בלבוש צנוע

/ב /על ידי

הרופאה שלי הבהירה לי שלאור תוצאות בדיקות שעשיתי עלי לאמץ אורח חיים הכולל פעילות גופנית. כיוון שבמצבי הפעילות היחידה שאני מסוגלת לבצע ולהתמיד בה היא שחיה, חיפשתי בריכות בסביבה עם שעות נפרדות לנשים בשעות המתאפשרות לי בהתאם לשעות עבודתי ומחוייבותי לילדיי. הבריכה היחידה בטווח נסיעה סביר הפתוחה לאורך השנה (ולא רק בקיץ) בשעות שאני מסוגלת לפנות לשם כך היא בריכה מעורבת. אין שום בריכה עם שעות נפרדות שאוכל להגיע אליה. שאלתי: אם אקפיד להגיע רק בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הנוכחים (המעטים, אני מניחה) מגיעים לצורך שחיה ולא כבילוי ואשחה בבגד ים צנוע ובכיסוי ראש, האם יש מקום להתיר שחיה בבריכה מעורבת? האם ישנה בעיה של מראית עין בעצם כניסתה של אישה לבושה בצניעות לבריכה מעורבת? האם יש מורכבויות הלכתיות נוספות?

 

תשובה

תודה על שאלתך ושתזכי לבריאות איתנה. 
ראי כאן תשובה לשאלה מאד דומה באתר מאת הרבנית רחל וינשטיין. 
אם תרצי להמשיך לברר את הנושא. 
בברכה
צוות  משיבת נפש
 

 

האם יש היתר לאישה נשואה ללכת עם כיסוי ראש חלקי?

/ב /על ידי

שלום רב,

האם יש היתר הלכתי ללכת בתור אישה נשואה עם כיסוי ראש חלקי?

תודה רבה לכן מראש ! 🙂

 

תשובה

שלום לך, 

אישה אחרי נישואיה חייבת בכיסוי ראש. מהגמרא והראשונים עולה שהיסוד לחיוב זה הוא מן התורה: ללכת עם כיסוי ראש כלשהו. מידת הכיסוי ואופיו נקבעו על ידי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כיום כיסוי הראש יכול להיות חלקי – אבל ישנו טווח די רחב בהגדרה מהו כיסוי חלקי. מוסכם כי הכיסוי צריך לכסות את שיער הראש, או את רובו, וכיום עליו ליצור זיהוי סביבתי שהאישה היא נשואה.

הקו המחמיר ידרוש כיסוי מלא של כל השיער, והקו המקל יותר יהיה כיסוי רוב שטח הראש. בתווך נמצא דעות שיגדירו שטח שיער מסויים אותו ניתן לא לכסות – כגון טפח, שתי אצבעות וכדומה. ישנה גם דעה לפיה כיסוי ראש המקובל בסביבה ובקהילה ככזה שלובשות נשים יראות שמיים – הוא כיסוי מספק. 

תשובה מורחבת:

אין פסוק מפורש שאומר "אישה חייבת ללכת עם כיסוי ראש", אבל עולה מהתורה שחובתה של אישה לכסות את ראשה. בימי התורה  ברור היה שנשים לא יוצאות החוצה בשיער גלוי, וגם במשנה ובגמרא מצאנו מקומות בהם מתייחסים לכיסוי הראש הנשי כהנחת יסוד מובנת מאליה, למשל בנדרים ל: "אֲנָשִׁים זִימְנִין דְּמִיכַּסּוּ רֵישַׁיְיהוּ וְזִימְנִין דְּמִגַּלּוּ רֵישַׁיְיהוּ אֲבָל נָשִׁים לְעוֹלָם מִיכַּסּוּ וּקְטַנִּים לְעוֹלָם מִיגַּלּוּ". [אנשים לפעמים מכסים ראשם ולפעמים מגלים, אבל נשים לעולם מכסות וקטנים לעולם מגלים]

בספר במדבר, בתיאור טקס אישה סוטה, נאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה". משמעות המילה "פרע" בתנ"ך היא כנראה חשיפה, כלומר שראש האישה מכוסה. 

מכאן למדו חכמים שיש חובת כיסוי ראש מהתורה. בגמרא בכתובות עב: נאמר, כפי שציטטנו לעיל, שאישה ש"יוצאה וראשה פרוע" עברה על הנורמה המקובלת המכונה "דת יהודית" ולכן בעלה יכול לגרשה בלי תשלום הכתובה. 

הגמרא ממשיכה שם ושואלת: ראשה פרוע דאורייתא היא! [כלומר, הרי לצאת בלי כיסוי ראש זה איסור מן התורה ולא "דת יהודית"!]

דכתיב: "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! 

הגמרא מסבירה: דאורייתא – קלתה שפיר דמי, דת יהודית – אפילו קלתה נמי אסור.

[מן התורה מספיק כיסוי כלשהו, בסיסי, המכונה "קלתה". דת יהודית זה נוהג מקובל שמחייב כיסוי מלא יותר].

בהמשך דנה הגמרא בשאלה היכן נצרך כיסוי זה, ומגיעה למסקנה שחובה לצאת איתו למקומות ציבוריים, ועם "קלתה" ניתן להיות במקומות יותר פרטיים, ובבית והחצר המשפחתיים אין צורך בכיסוי כלל (ממקורות אחרים היו שהחמירו לחייב כיסוי ראש גם בתוך הבית הפרטי, אבל זה לא מקובל כהלכה פסוקה כיום). 

למדנו אם כן שיש חיוב דאורייתא לנשואה להיות עם כיסוי ראש בכל מקום שאנשים רואים אותה, ויש דין מדרבנן להיות עם כיסוי משמעותי יותר במקום ציבורי.

מלבד זאת, ראינו לעיל גם ששיער גלוי נחשב למסיח דעת שאינו מאפשר לגבר לומר קריאת שמע – כלומר שזהו חלק גוף שראוי לכסותו. נראה שבמקורה הלכה זו היתה תקפה גם לנשים נשואות וגם לנשים פנויות, בהתאם לנורמה שהייתה מקובלת; אולם עם השנים המנהג השתנה בנושא זה וכיום נשים פנויות אינן חייבות בכיסוי ראש.

בשונה מהלכות אחרות בנושאי לבוש, שלא מצאנו אותן נאמרות באופן מפורש בספרי ההלכה המרכזיים, את חובת כיסוי הראש לנשים כתבו גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ"א, י"ז) וגם השולחן ערוך (אבן העזר כ"א, ב'):

"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש:"

נושא כיסוי הראש הוא נושא שבו בולט הקשר בין הלכות הנוגעות לנראות חיצונית לבין מנהג כל תקופה ומקום. המציאות המקובלת השתנתה מאוד מתקופת הגמרא ועד ימינו, וכיום בעולם אין נורמה שנשים מכסות את ראשן תמיד. להפך, כיום כיסוי הראש הפך לפריט שמסמן את הלובשות אותו כדתיות ושונות מהנורמות המקובלות. אם יסוד החיוב הוא מדאורייתא (כפי שהבינו כמעט כל הפוסקים לאורך הדורות) אז לא משנה מהו המנהג המקובל, חובת הכיסוי אינה מתבטלת. כך כתב ה"משנה ברורה" (סימן ע"ה סעיף י'):

"ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה."

אבל כיוון שראינו שאופי הכיסוי ומידותיו הם דין שקובעים חכמים – הם יכולים להשתנות במידה מסויימת לפי המקובל בכל מקום וחברה. ואכן, ההגדרות של מה נחשב כיסוי מספק השתנו לאורך השנים. 

למשל, הרמב"ם קבע שאישה צריכה ללכת עם שני כיסוי ראש זה על גבי זה (כנראה אחד שאוסף את השיער והוא קליל ואחד חיצוני ועבה יותר. הלכות אישות כ"ד, י"ב) אולם כיום מסכימים הפוסקים שמספיק כיסוי אחד.

חלק מהראשונים קבעו שמותר שמעט מן השיער לא יהיה מכוסה, וכך פסק גם הרמ"א (שו"ע או"ח ע"ה): 

"שער של אשה שדרכה לכסות אסו' לקרות [קריאת שמע] כנגדו. הגה: אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן…"

והסביר זאת מהר"ם אלשקר (סימן ל"ה):

"אותם נשים הנוהגות לגלות שיער ראשן מחוץ לצמתן – אין בית מיחוש לאותו שיער כלל כיוון שנהגו לגלותו ואפילו לקריאת שמע, ומה שנאמר "שיער באשה ערווה" מדובר דווקא בשיער שדרך אשה לכסותו. אח"כ הביא דברי הראב"ד כהוכחה לדבריו ששיער היוצא מחוץ לצמתה אינו מתכסה וע"כ אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בזה ולא טריד, והוסיף: בודאי כך היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד."

למעשה, לגבי היקף כיסוי הראש ישנה קשת רחבה של דעות ומנהגים: החל מהנוהגות לכסות כל שערה ושערה (למשל שו"ת חתם-סופר אורח חיים א', ל"ו), עבור בדעות ביניים לגביהן ניתן להשאיר עד טפח בלתי מכוסה (אגרות משה אבן העזר א', נ"ח), ועד דעות לפיהן מספיק כיסוי המכסה את רוב שיער הראש באופן המקובל בקרב נשים שומרות הלכה (הרב רבינוביץ, שיח נחום סימן ק"ה).

אני מציעה לך לקרוא כאן את תשובתה של הרבנית עידית ברטוב באתר, שמביאה את כל הדעות וההפניות למקורות.

 

מה לעשות לגבי צום יום כיפור כשיש תינוקת בת שבועיים שרק יונקת?

/ב /על ידי

שלום רב,
ביתי בת שבועיים וניזונה מהנקה בלבד. לרוב אני עוברת צומות בסדר אך אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה כעת על הגוף ועל החלב. (בהנקת בני הבכור היה לי הרבה חלב, בני היה כבר בן חצי שנה ביו"כ והחלב התמעט אך חזר לאחר כמה ימים של הנקות ושאיבות. הפעם אני מרגישה שהכמויות מראש קטנות בהרבה ולכן מתקשה לשער איך הגוף יגיב לצום ועד כמה ייפגע החלב, מה גם שהיא רק בת שבועיים..)
אשמח לתשובתכן האם עלי לצום כרגיל או לשתות בשיעורים ( ואם כן מאיזה שלב).
תודה רבה וגמר חתימה טובה

תשובה

שלום
הסיטואציה המסויימת שאת מתארת של תינוקת בגיל צעיר שרק יונקת והרגשת מיעוט החלב שאת מרגישה – את צריכה לוודא שיש לך חלב לספק לבתך.
דבר ראשון, עליך להקפיד היום ערב הצום לשתות הרבה מאד נוזלים.
שתיה זו אמורה להספיק לך כך שלא תצטרכי לשתות בליל יום כיפור, אך מהבוקר הקפידי לשתות לשיעורין לפי השיטה המקלה – לפיה אפשר לשתות במרווחים של ארבע דקות. באם תקפידי על כך, את תשתי יותר מארבע ליטר במהלך היום. זוהי כמות נוזלים שבדרך מספיקה לצורך ההנקה.
אם כבר בערב תרגישי מיובשת או שלא הצלחת להתמלא בנוזלים לפני הצום, התחילי לשתות לשיעורין כבר בליל הצום.
ראי בפירוט יתר בתשובה כאן באתר של הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי.
גמר חתימה טובה
צוות משיבת נפש

ריחוק בין בעל ואישה ומניעה מיחסי אישות לאורך זמן

/ב /על ידי

שלום משיבת נפש

מאז הלידה של הילד השלישי שלנו, בעלי התרחק ממני מאד. הוא לא מתעניין בי, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה פיזית. הוא לא מתקרב אלי ולא מתעניין לדעת אם אני בכלל טהורה או לא, זה לא נראה חסר לו. זה מצב שהוא מאד קשה לי, אבל אני בעבודה מול עצמי ומקבלת הרבה כוחות מחברות טובות שמבינות את ההתמודדות ולא שופטות אותי. אני עסוקה מאד עם הילדים ומשלימה עם המצב ה"שקט" הזה שאנחנו חיים כשני זרים בתוך אותו הבית בלי זוגיות אבל גם לא במלחמה. בשלב הזה, בגלל ההתנהגות שלו אני בעצמי גם כבר לא מעוניינת במגע שלו. 

האם זו בעיה שאנחנו לא ביחד באינטימיות זוגית כל כך הרבה זמן (לפחות חצי שנה שאין בינינו מגע)?

ממילא בעלי לא מראה שום עניין בזה. והאם בכלל אני צריכה להמשיך לטבול במקווה? אני דווקא אוהבת לטבול וזה עושה לי טוב, אבל זה לא משרת שום מטרה זוגית.  

אשמח לתשובתכן

תודה רבה ותזכו למצוות

 

תשובה

שלום יקרה,

המצב שאת מתארת מעציב וכואב ויחד עם זאת נשמע שאת מצליחה להשקיע בעצמך ולמצוא דרכים להתחזק. אנחנו מחזקות אותך בכך ומתפללות איתך שהמצב בבית לא רק יהיה "שקט" אלא גם מקום של שמחה וטוב.

 מבחינה הלכתית בזוגיות יש התחייבות מצד האיש ומצד האישה לקחת חלק בסיפוק הצרכים המיניים אחד של השני ולהיות שותפים לעונג שבמצוות עונה ובקרבה הזוגית שהיא יוצרת (ראי מקורות בהרחבה). כמובן שיש מינונים והסכמות שונות אצל זוגות שונים. לאורך חיי הנישואין קורה לעיתים שאחד מעוניין והשני לא, בזמנים אלו אין לקיים יחסי אישות ללא הסכמה מלאה ורצון של שני בני הזוג (ראי הרחבה). אך לאורך זמן, על פי ההלכה אין זה נכון להימנע מהמצווה וכמובן שזה לא מצב בריא לקיום זוגיות תקינה. במצב שבו באופן מתמשך אחד מעוניין והשני לא יש לגשת לגורם מקצועי לקבלת עזרה כיוון שלמרות שאין לקיים יחסי אישות ללא הסכמה של שני הצדדים, המצב אינו תקין כשנמנעים מיחסי אישות באופן מתמשך ומעינוג בן או בת הזוג. כמו כן כששני בני הזוג לא מעוניינים ביחסי אישות לאורך זמן יש לקבל ייעוץ ואם בכל זאת המצב נמשך כך זה יכול להוות עילה לגירושין.

 המצב שלך הוא מורכב וכמובן לא המצב המתואר לעיל. בעלך בחר להתרחק ממך ולהימנע מיחסי אישות ואת בתגובה כאובה וגם מרגישה רחוקה ממנו. חוסר הרצון שלו נראה כמבטל את חובתך כלפיו בסיפוק עונג המיני. יחד עם זאת, כדרכה של אישה נשואה ולמען השמירה על השקט היחסי שקיים כרגע בבית, אני ממליצה לך להמשיך לטבול במקווה כדי להיטהר, במיוחד אם זה משמח או מעצים אותך כפי שהזכרת. זה גם יאפשר לך להיות זמינה לקשר של מגע או יותר אם באופן פתאומי בעלך יחזור להביע עניין בך להתעניין בך ללא הכנה מוקדמת ואת תרצי גם להתקרב. בנוסף, זה יכול למנוע השלכות משפטיות עתידיות.  

 

בהתייעצות עם טוענת רבנית, ראיתי לנכון להעלות נושא נוסף שאולי כדאי לך לתת עליו את הדעת והוא הנושא שהזכרתי למעלה, הנושא המשפטי. מבחינה משפטית אם בעתיד אחד מכם יתבע שלום בית בבית הדין או יתבע גט, יכולות להיות השלכות לכך שלא הייתם באינטימיות לאורך זמן רב. אין זה אומר שאת חייבת ליזום יחסי אישות, אבל יש דברים אחרים שתוכלי לעשות כעת כדי שלא למנוע בעיות משפטיות בעתיד אם תגיעו לכך. אם תרצי לברר יותר בעניין כדי שלא תפגענה זכויותייך בעתיד, אנחנו ממליצות לך להיות בקשר עם טוענת רבנית. (ראי כאן רשימה של טוענים וטוענות). 
דברים אלו אינם משמשים ייעוץ משפטי אלא רק הפניה למקורות מידע לבירור הנושא. 

לסיום חשוב לי לומר לך שיש כתובות של אנשי מקצועי שיכולים להיות לך לעזר לפי הרצון והצורך שלך ואנחנו מעודדות אותך להיעזר בייעוץ שיכול לשפר את המצב בבית. 

אני מקווה מאד שתימצא הדרך לתקן את הקשר השבור ביניכם. וגם אם לא, אני מתפללת שכל פתרון שתמצאו יהיה בדרכי נעם, לטובה ולברכה. 

בברכה שה' ימלא כל משאלות ליבך לטובה, 

רחל

 

 

הרחבות 

מצוות עונה וחובת בני הזוג לספק את העונג המיני אחד של השני

את חובת הגבר לפקוד את אשתו לומדים בספר שמות (פרק כ"א, י') "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" –  מצוות עונה היא מצוות קיום יחסי אישות שבין האיש לאשתו.  חז"ל (כתובות סא, ב) קבעו את התדירות שהבעל חייב לקיים את המצווה ולמלא את חובתו כלפי אשתו, לפי כוחו ועבודתו של הבעל (ויתכן לומר כיום, של שני בני הזוג). התדירות הנמוכה ביותר היא פעם בחצי שנה לספנים אשר מתרחקים לאורך זמן מביתם ולכן פרק זמן זה הוא פרק הזמן שאין לזוג לעבור אותו ללא קיום מצוות עונה ואם עברו אותו זוהי עילה לגירושין (שו"ע אבן העזר ע"ו, א-ג, יא, יג). 

כיום שתנאי העבודה השתנו התדירות הממוצעת לקיום המצווה היא פעמיים בשבוע (אגרות משה אה"ע חלק ג', כח, ופניני הלכה ברכת הבית ושמחתו פרק ב,ז)

 

אין ציווי מפורש בתורה המחייב את האישה להשתעבד לבעלה לענייני אישות. אך להלכה על פי מקורות חז"ל אישה שנמנעת מיחסי אישות באופן קבוע כדי לצער את בעלה מאבדת מזכויותיה בכתובה מדין "מורדת" (רמב"ם הלכות אישות יד, ח-ט, שו"ע שם עז, ב). מכאן מבינים שלחז"ל היה ברור שקיימת חובה כזו של האישה כלפי בעלה. ביחס לסיבת ומקור החיוב ישנן דעות שונות ונפרט מעט מן הדעות. לפי הרשב"א הזוג נישא זה לזו לצורך כך והאישה קיבלה על עצמה בעצם נישואיה מחוייבות זו (וכן הבעל לאשתו) "דנשתעבדו [התחייבו] זה לזה לכך שע"י כך עמדו ונשאו" (רשב"א נדרים טו, ב ד"ה ואמר). הנצי"ב מלמד שחובת האישה כלפי בעלה היא חלק מהקנין שהוא עושה בשעת הנישואין (שו"ת משיב דבר חלק ד, לה). הרב מלמד מסביר בסברא שאף על פי שמצוות עונה בעיקרה מוטלת על הגבר, קיום המצווה על ידו תלויה בשניהם יחד ויש לאישה שותפות מלאה בקיום המצווה של הגבר אחרת אין ערך כלל למצווה. (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ב, ב).

הרמב"ם בדעת מיעוט לא רואה את מצווה עונה כמצווה של האישה כלל, אלא כזכות שהיא זכאית לה במסגרת הנישואין מאת בעלה. (הלכות אישות יג, ב-ג). 

בעניין הטבילה כותב האגרות משה שהאישה לא תמנע מטבילה (כאשר מתאפשר לה לטבול) מכיוון שמחוייבת למצוות עונה של בעלה בזמנים שקבעו חז"ל. (אגרות משה או"ח חלק ד', עה)

 

קיום יחסי אישות בהסכמה ובהדדיות

בהמשך לדברים לעיל, שאישה מחוייבת ביחסי אישות אנחנו לומדים מחז"ל שזה לא כולל היענות בזמן שאינה רוצה בכך: "ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וא"ר יהושע בן לוי כל הכופה אשתו לדבר מצוה הווין לו בנים שאינן מהוגנין" (עירובין דף ק,ב). פוסק הרמב"ם: "…ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן ולא תהיה ישינה ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה"  (הלכות דעות ה, ד') ובשו"ע שאין לגבר לשמש מיטתו כאשר אשתו אינה רוצה בכך. (אורח חיים ר"מ, ג'). אפשר לסכם בדברי המהרי"ט "ודאי לא משעבדה ליה…  בכל שעה" (שו"ת מהרי"ט חלק א', ה'). האגרות משה מביא דוגמה מתי אין לה חיוב, למשל כשמדובר בתדירות גבוהה מן הרגיל או בזמן שלאישה קשה לקיים יחסים (אגרות משה שם). 

 כל זה כאמור כאשר מדובר במצבים זמניים שהאישה לא מעוניינת בקיום יחסי אישות. 

 

ניתן לקרוא עוד על שני הנושאים הנ"ל בספר "אבוא ביתך" של הרבנים סתיו עמ' 403-416 ובספר נשמת הבית עמ' 141-144

 

כיצד יתכן שהקב"ה מצווה עלינו להילחם בשבעת העממים ולהימנע משלום?

/ב /על ידי

לפי מה שהבנתי אנו מצווים בפרשת ואתחנן לא לכרות ברית עם העם היושב בארץ. איך זה מסתדר עם כך שאנו שואפים לחיות בשלום עם העמים סביבנו? קשה לי לחשוב שהקב"ה מצווה אותנו להילחם ולהתנגד לשלום, האם יש פרשנות על ציווי זה שיכולה לעזור לי להבין לעומק את הציווי בפרשה?

 

תשובה

שלום לך ותודה על השאלה הרגישה.

כשאנו קוראות בתורה ומרגישות פער בינה לבין התחושות המוסריות שלנו – יהיו שלוש תגובות אפשריות: מצד אחד, יהיו כאלו שיוותרו על התורה מתוך טענה שהיא לא מוסרית, מצד שני יהיו כאלו שיוותרו על האינטואיציה המוסרית ויכפיפו עצמם לתפיסה מקורית ושטוחה של התורה ללא רובדי פרשנות (פונדמנטליסטית), ויהיו מי שיעשו כדרכך וינסו לתווך. אני מרגישה כמוך שהקב"ה אחראי לשתי המתנות – הוא גם נתן לנו את התורה וגם חנן אותנו ברגש אנושי מוסרי, ולכן עלינו כבריותיו לחפש פרשנות במקרים של סתירה לכאורה, בדיוק כפי שביקשת. זוהי דרכם של חכמינו בכל הדורות.

בהקשר זה אני רוצה לצטט את המורה נחמה לייבוביץ' בעלון הדרכה למורים (משנת 1971), באשר למצווה דומה של מחיית עמלק:

"והן זו פרשה קשה ביותר, כי מה מקומו של צו איום ונורא זה בתורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואל ישמח המורה אם לא יקשו הלומדים קושיה זו ואם יקבלו פרשה זו מבלי לתמוה. סימן רע הוא להם! וכל גדולי קדמונינו שאלו שאלה זו וחפשו תשובה, ולא היה הדבר פשוט בעיניהם כלל."

ובכן, סימן טוב הוא לך ושבח גדול בכך שאת שואלת, אף אם התשובות שאציע יהיו פחות חזקות מעצם השאלה המטרידה.

אציע מספר כיוונים שיתווכו מעט את הפער בין צו התורה לצו המצפון האנושי שלנו.

(ניתן היה לענות שמושגי המלחמה של התורה מותאמים לנורמות של העולם העתיק, אך מאחר ואנו מאמינים שהתורה היא נצחית – עלינו לחפש מענה מוסרי המתאים גם לדורנו)

 

  • שבעת העממים

הציווי שעליו שאלת בפרשת ואתחנן מופנה לדור הכניסה לארץ והוא ממוקד ברשימה ספציפית של שבעת העמים שחיו אז בארץ: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי – שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ… הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם…"  ומיד מופיע גם הסבר בתוך הפסוקים: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

הרמב"ם בספר המצוות מסביר "שהם שורש עבודה זרה ויסודה הראשון, והוא אמרו יתברך: החרם תחרימם, וביאר לנו בהרבה כתובים שסיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם". (מצווה קפ"ז)

כלומר, מדובר במציאות בה הארץ מוצפת בעמים העובדים עבודה זרה עוצמתית, שבמהותה משולבת גם עם גילוי עריות ושפיכות דמים. דור בני ישראל הנכנסים לארץ נולדו במדבר הנקי מתרבות אנושית, והנה רגע לפני שהם מגיעים לליבה של האלילות המסוכנת והטוטאלית המאפיינת את העמים בכנען, הם מצווים לבטל אותה ואת המחזיקים בה, כדי לא להתפתות אליה. 

אמנם החרמת שבעת העממים נחשבת למלחמת מצווה הנוהגת לדורות, כל עוד הם נמצאים כקולקטיב מאיים, אך כבר הרמב"ם מציין שעמים אלו: "תמו ונכרתו בימי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שורש". כלומר זו מצווה שאינה רלוונטית עוד במציאות שלנו.

 

  • כי לא שלם עוון האמורי

בברית בין הבתרים הקב"ה מתאר לאברהם את מהלך הירידה למצרים ותולה את ההמתנה לגאולה במשך ארבעה דורות, בכך שעדיין לא מלאה סאת העבירות שלהם: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה". מכאן ניתן ללמוד שיש מהלך גדול של שכר ועונש א-לוהיים, והאמורים (כשם כולל לשבעת העממים), צברו עוונות עד שהגיעו לשלב שהקב"ה לא יכל יותר לשאת והארץ לא יכלה להכיל. ואז נלחמים בהם דור עולי מצרים בשילוב של עזרה משמיים ("וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ" או בניסוח אחר: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ")

ברית הין הבתרים מגלה לנו את המהלך מאחורי הקלעים של הגמול הא-לוהי. בפרספקטיבה של ארבע מאות שנה, זה נראה חלק מחישוב היסטורי של צדק ולא מהלך שרירותי שנועד לפנות את מי שמפריע לנו בדרך. אדרבה, משהים את העונש במשך ארבעה דורות, כדי לתת להם הזדמנות לתקן את דרכיהם ולשוב מעוונם ואז לא יהיה צריך להשמידם. בלשונו של הרמב"ן: "…כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם".

 

  • הרוצה להשלים – ישלים

חז"ל מסתייגים מהמלחמה האוטומטית היכולה להצטייר מהפסוקים ומציעים דרכי מניעה מראש. הם מספרים שלפני כיבוש הארץ יהושע שלח שלוש אגרות לעמי הארץ: "מי שהוא רוצה להפנות – יפנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה –  יעשה." (ירושלמי שביעית, פ"ו, ה"א). כלומר, לפני שפותחים במלחמה צריך להשתדל למנוע אותה ולאפשר נתיבים אחרים, מועדפים. בבוא יהושע לקיים את הצו להחרים את עמי הארץ, הוא נתן שלוש ברירות – לברוח, לעשות שלום או להילחם. ואכן המדרש בירושלמי ממשיך ומספר שהיו עמים שבחרו בכך. למשל: "גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי, גבעונים השלימו". כלומר, יש כאן פתח לשלום או להיפרדות ללא מלחמה.

 

  • אומות המתוקנות

גם במקומות אחרים בתורה משתקפת רוח השאיפה לשלום, הקודמת לכל קרב. כך למשל בדברים כ': "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". ורק אם הם בוחרים להילחם – אין ברירה אלא להילחם בהם, וגם זה רק מול אנשי הצבא ולא מול אוכלוסיה אזרחית של טף ונשים. הפסוקים הללו עוסקים אמנם במלחמת רשות, אך יש אפשרות להבין שזה חל גם במלחמת מצווה, כמו עם שבעת העממים. 

וכך מסכם זאת הרמב"ם בהלכות מלכים:

"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם אליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהם אין הורגים מהן נשמה והרי הם למס" (משנה תורה, הל' מלכים ו')

מהי קבלת שבע מצוות בני נח? – זו ההפיכה שלהם מעובדי אלילים מסוכנים ל"אומות מתוקנות". אם הם כבר לא עובדי ע"ז, שופכי דמים ומגלי עריות, אם יש להם מערכת משפט מסודרת – הרי אין חל עליהם יותר דין החרם וצריך לחיות לצידם בשלום. למעשה, אפשר ללמוד מכך שהציווי אינו "גנטי" על עמים מסוימים, אלא על מציאות תרבותית מושחתת, שברגע שהיא נעלמת, אין לו תוקף.

—

לסיום, עם מבט לזמננו, חשוב לומר שהעמים החיים לצידנו כיום בארץ, לא רק שאינם עובדי אלילים, אלא וודאי קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח והם מהמתוקנות שבאומות.   

באגרת לר' עובדיה הגר, מציין הרמב"ם ש"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מייחדים לאל ייחוד כראוי שאין בו דופי". לגבי הנצרות ואמונתם בשילוש (אלוהות המורכבת משלוש ישויות) הייתה יותר מחלוקת אצל הפוסקים, אך מקובל מאז המאירי לראותם כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות".

בכל אופן, בימינו, זו בוודאי אינה שאלה מעשית, אלא התמודדות פרשנית.

אני מקווה שמשהו מהכיוונים הללו מיישב קצת את דעתך, המשיכי לשאול ולדרוש.

בברכת "ה' יברך את עמו בשלום"! 

תמר

האם מותר לשיר כשנמצאים בנות ובנים יחד?

/ב /על ידי

שאלה: 

שלום, יש לי שאלה… ניסיתי קצת לחפש לבד ולא מצאתי כ"כ תשובה ומקורות לעיין בהם. השאלה שלי היא האם מותר ללכת להופעה שבה הקהל מעורב ואין מחיצה או הפרדה? אני שואלת מכמה בחינות:

א. מבחינת צניעות- ריקודים ושירה…

ב. במקרה שזאת הופעה של זמר דתי בהרבה מהשירים יש בחינה של תפילה או ששרים ממש שירי קודש ויכול להיות שיהיו סיטואציות שהן כמו תפילה של גברים ונשים ביחד. האם יש בעיה גם מהבחינה הזאת?

השאלה עלתה לי בעקבות חתונה שהייתי בה שהרגשתי פתאום בתור משמחת שבכסא כלה לדוגמה יכולים להיות מצבים שגברים רואים נשים רוקדות או מתפללות ושגם הכלה עצמה יכולה להתפלל או לרקוד לפני כולם בחופה או לאחריה… אשמח גם להתייחסות בהקשר של חתונה. תודה רבה!

 

תשובה: 

לפני שאתייחס באופן ספציפי לשאלות שאת שואלת, רציתי לברך ולשבח אותך על הרגישות והעדינות הרוחנית איתה נשמע שאת מתהלכת בעולם ועל ההבנה שרגישות זו צריכה לקבל ביסוס וכלים בשפה ההלכתית של תשובה ומקורות לימודיים שגם אותם ניסית לחפש.. הרגש הבריא לרצות התנהלות קדושה והשכל הבריא שמחפש את הכלים הנכונים לאור הזה, הוא שילוב יקר שאני מתפללת שתמשיכי לפתח בתוכך. 

האמת היא שביחס לסיטואציות שאת מתארת אין מקורות הלכתיים מובהקים, אנסה לשרטט את העקרונות שנדמה שעל פיהם כדאי לנהל את ההחלטות בכל סיטואציה וסיטואציה. במידה ואת מרגישה שלא די לך בהם בשביל להכריע, את מוזמנת לחזור ולשאול: 

1. עקרון ראשון הוא שמרחב בו נמצאים נשים וגברים בערבוביא המייצרת קלילות וקלות ראש  – הוא מרחב בעייתי. ההלכה מכנה בכמה מקומות את המרחב הזה "פריצותא" ונדמה שהיא לא רק חוששת למדרון החלקלק ולהשלכות שעשויות להיות לקלות ראש כזו, אלא היא רואה בסיטואציה עצמה יצירת מרחב שמהווה אנטיתזה לקדושה ולחיים משמעותיים אליהם ההלכה והתורה מכוונת אותנו. 

2. עקרון שני הוא שלא כל מרחב של ערבוב בין נשים לגברים הוא בעייתי. פסיקה מעניינת בהקשר זה נמצאת אצל הרב ווינברג שחי במאה הקודמת והכריע בשו"ת שרידי אש (ראי בהרחבה) שאין בעיה של שירה משותפת של נשים וגברים במחנות של תנועות הנוער שכן הם שרים שירי קודש ועל כן לא שייך לכנות את הסיטואציה "פריצותא" וגם דין "קול באשה ערווה" לא שייך בה בדרך כלל. 

3. עקרון שלישי הוא שהפרדה מלאה, ולרוב הפוסקים גם מחיצה, נדרשת כאשר מדובר על כינוס שמטרתו המוצהרת היא תפילה (לשיטת הרב משה פיינשטיין שמובא בהרחבה ההפרדה והמחיצה בהקשר זה הם חיוב דאורייתא, לגבי המחיצה נראה שלהרבה פוסקים החיוב הוא מדרבנן). 

4. עקרון רביעי לגבי הפרדה ומחיצה בכינוסים אחרים, נדמה שהדבר תלוי בשאלה מה האווירה הנוצרת כאשר גברים ונשים נמצאים בערבוב.  הסוגיה בסוף מסכת קידושין (המובאת בהרחבה עם הסבר) מתארת שאביי ורבא, שניים מגדולי האמוראים, הקפידו להפריד בין נשים לגברים גם בכינוסים לדרשה וכדומה. סיפור זה מתואר בגמרא אך למעשה לא נפסק להלכה בספקי הפסיקה (ברמב"ם, בטור או בשלחן ערוך) ולכן נראה שנתון נוסף שצריך לשקול על מנת להכריע בהקשרים כאלה הוא מה מנהג הקהילה והחברה שבתוכה את חיה: בחברה בה נשים וגברים עובדים יחד  ונפגשים זה עם זה, דומני שאין חיוב להתנהל בהפרדה מלאה, אך כמובן שיש לשים לב שהאווירה שנוצרת איננה אווירה של קלות ראש אלא אווירה מתאימה.    .  

ביחס לשתי הסיטואציות הספציפיות שתיארת בשאלתך: 

הופעה – במידה ואת יוצאת עם חברות או בני משפחה, ולמעשה לא מביעה עניין וחיבור עם גברים אחרים המגיעים להופעה גם הם, אני לא חושבת שיש בכך איסור, אך שימי לב שאת מרגישה בנוח ובטוב עם המרחב. 

חתונה – סיטואציה של חתונה מזכירה בדרך כלל את המרחב בו עסק הרב ווינברג בתשובה שלו בשו"ת שרידי אש (אליה הפנתי בתשובה והיא מצויה במקורות להרחבה). כיוון שכך גם כאן נדמה שאין בעיה הלכתית בשירה של נשים, לגבי ריקודים  – ריקודים של ממש יש להקפיד שיקרו בהפרדה ומאחורי מחיצה, שמחה שיש בה גם בחינת "כל עצמותי תאמרנה" אפשר גם ליד כסא הכלה, ושוב במידה והאווירה מתאימה.    

אני מצרפת לך מספר מקורות שתוכלי לעיין בהם יותר ולחדד לעצמך את העקרונות הנ"ל ומתוכם העדינות והרגישות הרוחנית שנדמה שכבר קיימת בתוכך – תכריעי כיצד נכון לנהוג בכל אחת מהסיטואציות שהזכרת.

בהצלחה וכל טוב

חנה

מקורות

גמרא מסכת סוכה דף נא ע"א. 

משנה: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול

גמרא: במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? – אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'?! – אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם – אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה

ביאור קצר: המשנה מתארת שבשמחת בית השואבה בבית המקדש בתחילה היה ערבוב בין נשים לגברים ובהמשך עשו חכמים תיקון גדול והפרידו את המינים. בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שהפרדה נדרשת גם במקומות בהם לכאורה לא שולט יצר רע כמו הלוויה. 

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבבו אלו עם אלו 

ביאור קצר: הרמב"ם מגדיר את הבעיה שביקשו חכמים לפתור בהפרדה בבית המקדש כבעיה בעצם הערבוב, בשונה מהאופן בו הוא עצמו מסביר בפירוש המשנה במסכת סוכה שהבעיה היא חשש הסתכלות ולא עצם הערבוב.  

גמרא מסכת קידושין דף פא ע"א

אביי דייר גולפי רבא דייר קנה אמר אבין סקבא דשתא ריגלא

פירוש רש"י שם: 

גולפי – מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול:

דייר – לשון דרי דרי (מגילה דף יב.) שורות שורות:

דייר קנה – מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע:

סקבא דשתא ריגלא – ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה סקבא דדרישדור"א (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת [כאן בהוראה מושאלת: נקודת התורפה]) בלע"ז כמו דמסקב להו לחמרייהו (ב"מ דף כז:):

ביאור קצר: הגמרא מתארת שאביי ורבא הקפידו על הפרדה מלאה ועשו "טריקים" שונים כיצד לדאוג שההפרדה תישמר, כאשר הסיטואציה בה עסקו איננה בית מקדש או בית כנסת אלא דרשה או חופה. 

שו"ת אגרות משה,חלק או"ח א' סימן ל"ט 

אבל בשעת התפלה וכשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה מסתבר שהוא דאורייתא שהלא הקדושה שתיקנו בביהכ"נ כתב הר"ן במגילה דף כ"ו שהוא משום שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה עיי"ש ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה לא היה שייך לתקן קדושה על ביהכ"נ בשבילם, ולכן משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא ויהיה אסור לנהוג בו קלות ראש בתפלה מדאורייתא.

ביאור קצר: הרב פיינשטיין מכריע שהפרדה ומחיצה בבית כנסת הם חיוב דאורייתא. הבסיס לדבריו הוא שיטת הר"ן שמסביר שכל הקדושה שיש בבית כנסת קשורה ותלויה בכך שאומירם בו "דבר שבקדושה" (כלומר קדיש וקדושה וכדומה). עקרון זה מגדיר שכאשר מתפללים בבית כנסת צריך להקפיד הקפדה יתרה שלא תהיה קלות ראש וממילא נדרשת הפרדה מלאה בין גברים לנשים. 

 שו"ת שרידי אש ח"א סימן ע"ז

ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד – כבר נשאלתי ע"ז ממנהיגי המחנות, והשבתי להם, כי בבואי לברלין ראיתי בבתי החרדים מזמרים אנשים ונשים יחד זמירות קודש בשבת, והשתוממתי למנהג זה שהוא נגד דין מפורש באו"ח סי' ע"ה סע' ג', שקול זמר אשה בשעת ק"ש אסור. ועי' שם במג"א, שקול אשה ערוה, כגון אשת איש או נדה אסור אפילו שלא בשעת ק"ש והבתולות בימינו לעולם בחזקת נדה… ואולם אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד, והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור, אבל לא נחה דעתי בזה וחפשתי ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד… ואולי מטעם זה כתבו הפוסקים לאסור רק קול זמר אף שבגמ' נאמר קול סתם, משום שזמר גורם להרהורי תאוה ולא קול סתם שרגיל בו. מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה. ועי' בב"י שהביא בשם רה"ג, שאף בשעה שמנגנות אם יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו לעי' אין לו להפסיק קריאתו… ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר. ומקור דבריו בתוס' קידושין פ"ב, א ד"ה הכל לש"ש, שע"ז אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים, ואף שיש לחלק בין שימוש בנשים ובין שמיעת קול זמר, מ"מ יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים

ביאור קצר: הרב ווינברג מתאר שמע ששרים שירי קודש גברים ונשים יחד והתחלה התפלא על כך עד שהכריע שאין בדרבר איסור כיוון שכאשר האווירה היא אווירה של קדושה אין חשש של קלות ראש ויצר הרע.      

קדיש נכדה על סבתה כשהוריה בחיים

/ב /על ידי

נקודת המוצא שלי שנשים , הלכתית , יכולות לומר קדיש.

סבתא שלי נפטרה במוצאי שבת הזו. שני ההורים שלי בחיים.

אבא שלי אינו אדם דתי, והבריאות שלו לא מה שהיתה. כשסבא שלי נפטר הוא התאמץ כדי לקום ולתיקין ולומר קדיש, אבל הוא היה אז הרבה יותר צעיר ובריא. הוא מחפש מי שיכול להוריד ממנו את העול הזה ושאל אותי אם אני מוכנה לומר קדיש במקומו. ידוע לי שיש אנשים שמשלמים לאדם אחר שגם ככה הולך למניין, בשביל להגיד קדיש. ברור לי שאבא שלי לא יעשה את זה ושיעדיף שאני אומר. אני, כאדם ששני הוריו בחיים, יכולה להוריד את מאבא שלי את המשימה הזו כדי להקל עליו? יש עליו המון עומס גם ככה. והוא סעד את סבתא שלי במסירות נפש וכיבוד הורים שאין שני לו. אבא שלי צדיק. גם בלי להיות אדם שומר תו"מ מבחינת מצוות של בן אדם למקום.

 

תשובה

שלום רב

אני משתתפת באבל שלך ושל משפחתך על מות סבתך מהשמים תנוחמו.

אני מצרפת לתשובה שלי את הפסק של בית הלל המתיר לאישה לומר קדיש.  כאן עולה שאלה אחרת האם אדם יכול לאמר קדיש במקום הוריו.

יש חיוב לאמר קדיש על אב ואם (שולחן ערוך יורה דעה  שע"ו, סעיף ד') ויש שיאמרו שהמצווה היא דווקא עליהם (שם יורה דעה סימן קל"ב משנה ברורה ס"ק י'). כשאין בנים שיאמרו קדיש  מותר לנכד או לאדם אחר לומר קדיש לזכותו של הנפטר (יש מי שיאמר שיש לנכד חיוב לומר קדיש (שו"ת הרמ"א). כשלאדם יש רק בנות והנכד רוצה לומר קדיש על סבו הוא צריך לבקש רשות מהוריו שבחיים לעשות כן (הרמ"א שם סעיף ב'  בשם אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד)

לסיכום, החיוב לאמר קדיש הוא על אבא שלך ואם הוא ביקש ממך לעזור לו לאמר קדיש  (ואמא שלך הסכימה) זו מחווה מדהימה מצידך. 
אם היוזמה מגיעה מצידך חשוב שתדעי, שלמרות דברי הרמ"א,  יש שנהגו  לא לאמר קדיש בחיי ההורים כדי לא להעמיד אותם בצורך לתת הסכמה ובכדי שילדים לא יחליטו החלטות בשביל ההורים המזדקנים. תציעי לאביך לעזור לו בחנו יחד מתי יתאפשר לו בקלות ובבריאות לאמר קדיש ומתי לא. השאירי את ההחלטה בידיים שלו.

בברכה,

בתיה

זוגיות קבועה ללא נישואין והורות משותפת שלא עם בן הזוג

/ב /על ידי

שלום, זאת שאלה שממש מביך אותי לשאול אבל אני מרגישה צורך גדול בלברר אותה.

אני אתן קצת הקדמה כדי שתוכלו להבין את השאלה ולעזור לי…

אני נמצאת במקום אישי מבולבל. אני נמצאת בהליכים פסיכולוגיים ע"מ להתגבר על מחסומים שיש לי בתחום הזוגי ועדיין, אני מרגישה צורך גם במענה הלכתי.

מחוויות בחיים שלי אני מרגישה שכדי לספק לי ולכל האנשים האחרים את האושר הדרוש יש להבדיל בין הורות לזוגיות.

כמובן שאם לא הייתי אדם דתי היה לי יותר קל לנהל את חיי בתחום הזה, אבל חשוב לי להיצמד להלכה כמה שאפשר.

אני רוצה לייצר לעצמי "הורות משותפת" עם אדם ללא קיום יחסי אישות כלל. שנהיה רק הורים לילדים המשותפים שלנו (כי אני כן רואה ערך רב בגידול ילדים תחת המודל המשפחתי של אב ואם) ואת חיי האישיים לקיים יחד עם בן זוג.

אני לא רוצה שיהיה לו שום קשר לילדי או לאבא של ילדי ולכן גם אני נמנעת מלחשוב על חתונה. כרגע אני נמצאת בזוגיות עם אדם שלא מעוניין בילדים ומהבחינה הזאת אנחנו כביכול באותו המקום (כי אין רצון לילדים משותפים אז לא משהו שמפריע במערכת היחסים). אנחנו מנהלים מערכת יחסים זוגית לכל דבר (אני עדיין בתולה!)

ברור לי שמבחינה הלכתית לא נוכל לקיים יחסי אישות (אני ובן זוגי) וזה פער מאוד גדול בחיי זוגיות שהיינו רוצים לנהל.

ועכשיו לשאלה שלי. האם בן זוגי יכול להגדיר אותי הלכתית כפילגש בלי אישה נוספת? מה הם הלכות פילגש? מה מעמדה מבחינה הלכתית? איך נהפכים לפילגש מבחינה רשמית ע"פ ההלכה? האם "הזוג" יוכלו להינשא בשלב כלשהו? מה עונשה של פילגש? האם זה דבר שאפשרי כיום?

 

תשובה

שלום לך

תודה על פנייתך, המורכבות שאת מתארת מאד מורגשת וקראתי את השאלה כמה וכמה פעמים כדי לנסות ולהבין כמה שיותר ממה שבחרת לחלוק אתנו. שמחתי לשמוע שאת משקיעה בטיפול ובברור הסבך שאת מצויה בו. 

עיקר שאלתך מתייחסת למעמדה ההלכתי של הפלגש, ואכן אנסה לענות על כך, אבל ברשותך אתייחס גם לחלקים המקדימים של הפניה שלך, מתוך מודעות לכך שאני יודעת רק מה שכתבת ולא יותר מזה, ושהתהליכים החשובים קורים מן הסתם בטיפול.

את מחויבת להלכה ואת כותבת שחשוב לך המודל המשפחתי של אב ואם.

נראה שעולות כאן שתי נקודות מרכזיות. הראשונה לגבי מבנה משפחתי שמפריד בין זוגיות להורות והשניה (וסליחה אם זה נשמע פשטני) היא איך אפשר הלכתית לקיים יחסי אישות בלי קידושין.

 

לגבי העניין הראשון, אף שלא זו עיקר הפניה שלך, אני מרגישה שחשוב לאמר: 

ישנן במציאות משפחות בהן הורים לילדים אינם בני זוג. רובן כתוצאה מגירושין, מיעוטן בקרב נשים בשנות הפוריות המאוחרות שלהן שמאמציהן למצוא בן זוג מתאים לא עלו יפה, מסיבות שונות. במקרים אחרים עולות שאלות של נטיות מיניות  ותחושה שאין להן/ם שום אפשרות לחיות עם בן/בת זוג לפי הדגם התורני.

 מדובר במצב בדיעבדי שהאנשים והנשים המצויים בו לא תכננו אותו וכמעט תמיד לא היו בוחרים בו מראש. מזוית הראיה של התורה והעולם ההלכתי יש הבדל עצום בין מצבי חיים שקרו או שהם פתרון למצוקה גדולה ורבת שנים לבין תכנון מראש של משפחה כזו. המודל המיטבי של אב ואם כולל את החיים המשותפים שלהם, את הזוגיות והמשפחה. 

ילדים נפלאים ובריאים גדלים גם במשפחות פחות נורמטיביות, אבל אם השאלה היא לכתחילאית, בשלב ובמצב שאפשר לכוון את העבודה האישית אליו, יש לאמר דברים נחרצים על ההשקפה התורנית וההלכתית על מבנה המשפחה וטובת הילדים. הדרך המיטבית לגדל ילדים היא במשפחה בה יש זוגיות אוהבת בין שני הוריהם. התורה מלמדת אותנו שהחיבור המקודש בין בני הזוג הוא המצע המתאים ביותר לגידול ילדיהם.

מדברייך ברור שישנן מורכבויות, שיש לך דרך ללכת ושאת צועדת בה באומץ. בגילך ועם הרצון והמחויבות שלך אני רוצה לעודד אותך שלא לכוון מראש לפתרונות שנועדו, בקושי רב, למצבי אין ברירה.  

 

לגבי האפשרות לאישות במערכת היחסים הנוכחית שאינה מכוונת לחתונה:

על נושא היחסים לפני חתונה כותבת הרבנית חנה גודינגר כאן . בתמצית, איסור זה נלמד מכמה מקורות:  

– אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה (ויקרא יט, כט). 

– לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, יח). 

– עצם מצוות קידושין, שמשמעה שאין לקיים חיי אישות ללא קידושין.

אמנם, את שואלת לגבי יחסים קבועים עם  אדם אחד, ובצדק בהקשר הזה את מנסה לברר את מעמדה של הפלגש. 

נראה שמוסד הפילגשות מצוי בפועל רק בתנ"ך, שם מדובר על קשר קבוע וממושך, הפילגשים חיות בקביעות עם בעליהן, יולדות להם ילדים ונתבעות לנאמנות גמורה. מדובר בנשים במעמד נמוך, על פי רוב שפחות. חז"ל דרשו את הנוטריקון פלגש – פלג אשה: חצי אשה, בלי זכויות או הגנות. 

בימי חז"ל ובדורות שאחריהם דומה שלא היה מצב מצוי של פלגשות, והיא נידונה בד"כ כמבנה משפטי, המשמש לתיאור ופתרון הלכתי בדיעבד, של בעיות קיצון שנוצרו במציאות, כמו מצבי עגינות, וטיהור ילדים מכתמי ייחוס. 

בתקופת הראשונים הנושא עמד במחלוקת שקולה אך תאורטית: בפועל לא נהגה פלגשות בקהילות ישראל.

ידוע שהרמב"ם סובר שמדובר באיסור (למירב הדעות דאורייתא) שהותר רק למלך. לצידו באיסור הפלגשות עומדים ראשונים רבים [1].  

בראש המתירים עומד הרמב"ן [2] ואף שסבר שישנה אפשרות שכזו, חשש לה מאד מצד הנזק שהיא עלולה להביא לעולם, והורה שלא להתיר אותה הלכה למעשה.  

לפני כמאתיים וחמישים שנה היעב"ץ סבר שהפלגשות עשויה להיות פתרון מתאים לצרות דורו, וכתב תשובה הקוראת לחכמי ישראל להתיר אותה. קריאה זו נותרה ללא מענה, ולמעשה נדחתה ע"י חכמי ישראל.

לאור זה נראה שאי אפשר לאמר שיש בימינו היתר להכנס למצב של פלגשות, וישנם פוסקים רבים האוסרים להחזיק פלגש גם בדיעבד. לכן, הדרך למערכת יחסים מלאה עוברת דרך חופה וקידושין.

 

לגבי הדברים האחרים ששאלת בעניין פלגש – אף שפלגשים היו על פי רוב תוספת לנשים החוקיות, זה אינו תנאי להיות פלגש, ולשיטות המתירים אין בד"כ מניעה לשאת לאשה מי שהיתה פלגש של אדם.

מאחר שאין מסורת של פלגשות ונראה שבימינו אין לה היתר בזרמים המרכזיים של ההלכה, קשה לדבר על פרטי ההלכות שלה, אבל עיקרן: קביעות ומונוגמיות של האשה ושמירת הלכות נידה. 

היעב"ץ, שכאמור ניסה לפתוח את האפשרות הזו מתאר מה היא הפלגשות מבחינתו:

"מכל מקום איני רוצה שיסמוך אדם על ידי בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. … עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת על כל פנים לא יעשה כזאת עד שיימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההיתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מייחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה גם כן שהבנים שתלד ממנו כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. מה שאין כן אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים… והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי."

אנחנו מבקשות לחזק אותך בתהליך הבירור הפנימי של רצונותיך ואמונותיך, ואנחנו כאן לכל שאלה ולכל סיוע שנוכל לתת לך.

רחלי

 

 

 

 

[1] רש"י בראשית כ"ה ו מחייב קידושין לפלגש, שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיד, שו"ת הריב"ש סימן שצח, רבנו יונה שערי תשובה חלק ג, צד-צה, יד רמ"ה סנהדרין כא, א, סמ"ג  לא תעשה רכב, רי"ד סנהדרי גדולה כרך ה  עמוד קכט, המאירי סנהדרין כא,א ועוד.

[2] רמב"ן שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רפד

מתירים אחרים מבין הראשונים הם :  ראב"ד הלכות אישות א, ד., רא"ש  שו"ת הרא"ש כלל לג (א) ו-לה (י) , ריטב"א, בברכי יוסף, אבן העזר, סימן כו, טור אבן העזר, סימן כו. אבודרהם ברכת אירוסין ונישואין,  ר"ן  שו"ת הר"ן, סימן סח.