מדוע צריך לזרוק ולבזבז תרומות ומעשרות שמפרישים בימינו?
שלום רב,
לפי הבנתי צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות בגינה שלך.
ביררתי על זה קצת והבנתי שאני צריכה לזרוק חלק מן התבואה בגינה שלי לפח בתוך שקית.
לא חבל על הפירות ועל השקית שמזהמת את הסביבה?
הרי התרומות ומעשרות לא הולכות ללווים/כהנים/עניים אז מדוע אנו עדיין צריכים להפריש אותם?
בתודה ענקית מראש
תשובה
שלום לך,
אני מברכת אותך על הרצון להעמיק וללמוד, ולקיים מצוות מתוך חיבור וידע.
בתשובתי אציע פתרון מעשי לבעיה שהצגת, וגם עיון במשמעות המצווה.
מצוות הפרשת תרומות ומעשרות נכללת בין המצוות התלויות בארץ, כמו למשל שמיטה וביכורים, זאת אומרת שמחוץ לגבולות ארץ ישראל הקדושה, המצוות הללו אינן מחייבות. תנאי נוסף לחיוב במצוות אלה הוא, ישיבת עם ישראל בארצו, והכוונה לרוב העם, ולאו דווקא לכולו ממש, כי רוב העם נחשב ככולו (משנה תורה הלכות תרומות פרק א הלכה כו, שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא ס"ב). יוצא מכך, שבימינו, כאשר רוב עם ישראל אינו יושב בארץ, החיוב במצוות אלה אינו חל מדאוריתא, אלא מדרבנן. כך לרוב הפוסקים.
מה כוללים התרומות והמעשרות?
תרומה גדולה[1] – ניתנת לכהן על ידי הבעלים, ושיעורה (הכמות) מהתורה נתון להחלטת הבעלים. התרומה מופרשת על ידי הבעלים בטהרה, וכך גם נאכלת על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. כיום נחשבים כולנו בחזקת טמאי מתים עקב דרכי ההיטמאות בטומאת מת (בין היתר בביקור בבתי חולים ושהיה עם נפטרים תחת אותו הגג, או במגע באדם שנטמא ממת), ומכיוון שאיננו יכולים להיטהר, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה, אנו מנועים מהפרשת תרומה כהלכתה, ומשליכים אותה בכבוד לאשפה. לכן גם איננו נותנים את השיעור הגבוה יותר שנקבע מדרבנן, ומסתפקים בכמות מיזערית כלשהי.
מעשר ראשון[2] – ניתן ללוי על ידי הבעלים, וכוללת 10% מהיבול שנותר לאחר הפרשת התרומה הגדולה. במעשר זה אין קדושה, ומתוך כך לא נדרש לאכול אותו בטהרה. לכן אפשר בהחלט, ואף רצוי, לתת את המעשר הראשון לכל לוי, שאת מכירה, ולא לזרוק אותו לפח. (שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סי"ט). במקרה זה תתני כמובן פירות יפים.
תרומת מעשר[3] – ניתנת מהלוי אל הכהן, וכוללת 10% מן המעשר הראשון שקיבל הלוי, כלומר 1% מסך כל הפירות. גם הבעלים יכול להפריש בעצמו את תרומת המעשר לכהן, מתוך המעשר הראשון, ואז לתת ללוי את המעשר הראשון (רמב"ם הלכות תרומות פרק ג הלכה יב). גם תרומה זו מופרשת ונאכלת בטהרה כמו תרומה גדולה, וכיום איננו יכולים לקיימה כמצוות התורה, ולכן אותו האחוז מהיבול (מעשר מן המעשר) נזרק בכבוד לפח.
מעשר שני[4] – אינו ניתן לאחרים, אלא נאכל על ידי בעלי היבול בטהרה בירושלים (שבין החומות), ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. מעשר זה בשונה מן התרו"מ הקודמים, אינו מופרש בכל שנה, אלא רק בשנים: א, ב, ד, ה ממחזור השמיטה. כאשר גרים הרחק מירושלים, ניתן לפדות בכסף את ערך הפירות, וכך לחלל את קדושתם, ולהפכם לפירות חולין רגילים. קדושת הפירות עוברת לכסף, והוא ישמש לקניית מאכלים בעת ההגעה לירושלים. מאכלים אלה יהיו קדושים כמעשר שני, וייאכלו בטהרה. גם מעשר זה, כמו התרומות, אינו ניתן לאכילה בימינו, עקב היותנו טמאי מתים, ולכן מחללים את קדושת הפירות של מעשר שני על פרוטה אחת (בערך חמש אגורות).
בעניין הפרטים הטכניים של פדיון מעשר שני יש מקום להרחבה בתשובה אחרת.
מעשר עני[5] – ניתן לעניים על ידי הבעלים, ושיעורו 10% מהיבול שנותר לאחר ההפרשות הקודמות. גם מעשר זה אינו מופרש בכל שנה, והוא מתחלף עם מעשר שני, וניתן בשנים: ג, ו. אם אינך מכירה אדם עני, שאינו מצליח לזון את משפחתו, או שישנו חשש שהפירות ירקיבו בינתיים, תוכלי להניח בצד סכום כסף לפי ערך הפירות, ולתת את הכסף לעני. את הפירות תאכלי בעצמך.
כפי שראינו, מבחינה מעשית כמות היבול הנזרקת לפח היא קטנה ביותר – מעט יותר מאחוז מסך כל היבול, וכוללת את התרומה הגדולה ותרומת המעשר בלבד, זאת משום שאיננו יכולים לקיים את המצווה כהלכתה. מלבד זאת, מעשר ראשון ניתן לתת ללוי, מעשר שני מחולל על סכום כסף קטן ביותר, ומעשר עני ניתן כצדקה.
בנוסף לכך, מכיוון שאיננו מקיימים את המצווה כפי שכתבה התורה (בשל מצב הטומאה בו אנו שרויים), ניתן לבחור את הפירות הפגומים והרקובים ממילא, ואין צורך לקחת את המשובחים שבהם, וזאת שוב מאותה הסיבה, שאיש לא נהנה מהם.
לגבי הפגיעה האקולוגית, תוכלי להשתמש לעטיפת הפרי בשקית נייר, או נייר מגבת, ניתן גם לרכוש שקיות מתכלות, או שקיות מנייר אורז, במבוק וכד', שאינן פוגעות בסביבה. כמובן שתמיד ניתן גם להשאיר את התרו"מ שהפרשנו בכלי סגור בפינת השיש, עד שירקיבו, ואז ייזרקו לפח ככל פסולת.
ואסיים בהצעה נוספת, תרומות ומעשרות אינם ניתנים מפירות וירקות שהם הפקר (ללא בעלים), ולכן בשנת השמיטה אין מפרישים אותם. אם תרצי גם בשנים אחרות להפקיר את היבול, ולפרסם זאת באופן, שכל אחד יוכל להיכנס לגינה ולקטוף, תהיי פטורה ממצוות הפרשת תרו"מ.
נתפלל לימים של עבודת המקדש וקיבוץ גלויות ביתר שאת, מצב של "רוב יושביה עליה", אז נזכה לקיים מצוות אלה ככתבן וכהלכתן.
עידית
[1] במדבר יח, ח-כ: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם … וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים … כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.
[2] במדבר יח, כא-כד: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד … כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה.
[3] במדבר יח, כה-לב: וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר … כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
[4] דברים יב, יז-כא: לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ.
[5] דברים כו, יב-טו: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.