יש מתח ביני לבין אמא שלי על המשך לימודים בתיכון

אמא שלי ואני מאז ומתמיד חברות טובות, היא מחנכת אותי ב"גובה העיניים". אבל לאחרונה יש בינינו מתח כי אני החלטתי שאני רוצה לעזוב את הלימודים (אני בכיתה י') כי אני לא ממש מצליחה ואני יכולה לעבוד ולהרוויח כסף במקום לבזבז את הזמן שלי. אמא שלי פתאום נהייתה סמכותית, סגנון שלא הכרתי עד עכשיו ודורשת שאני אמשיך בלימודים. היא בעצמה לא סיימה תיכון בגלל שאחרי שאמא שלה נפטרה היא היתה צריכה לעזוב כדי לטפל באחים שלה הקטנים. 

אני פונה אליכם בעצה כי אני לא רוצה להמשיך ללמוד אבל אני גם לא רוצה לפגוע באמא שלי. מה עליי לעשות?

 

תשובה:

שלום וברכה,

השאלה בעצם כוללת שתי שאלות: האחת נוגעת למצוות החינוך של האם כלפי בתה, והשניה מתייחסת לחובת הציות של הבת לדברי האם מתוקף מצוות כיבוד הורים.

בעניין כיבוד ההורים, מצווה אותנו התורה באופן מפורש: כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ, כחלק מן המצוות שבין אדם למקום (קידושין ל, ע"ב, רמב"ם ממרים פ"ו ה"א: השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום), והתלמוד הירושלמי מכנה אותה מצווה 'חמורה שבחמורות' (פאה, פ"א, מ"א).

מכיוון שהורינו מביאים אותנו לעולם, והופכים בכך שותפים לקב"ה, עלינו להיות אסירי תודה, ולהוקיר אותם בכל מצב וזמן מכח הכרת הטוב כלפיהם. ספרי ההלכה מפרטים את כל חלקי המצווה הכלולים בכיבוד הורים ובמוראם, אך מעבר לכך מדובר ברגש פנימי עמוק, שלא תמיד ניתן למדידה בכלים אובייקטיביים טכניים, ולעתים מעשה שכלפי חוץ מתפרש בדרך מסויימת, הוא למעשה בעל משמעות שונה לגמרי, חכמינו אמרו שיש מי שמאכיל את הוריו במעדנים אך יורש גיהנום, ולעומתו יש מי שמעבידם במלאכה קשה אך יורש גן עדן, שכן הכל תלוי בנסיבות החיצוניות ובהתכוונות הפנימית של הבנים והבנות (שו"ע יו"ד ר"מ, ס"ד).

להמחשת חשיבות המצווה הפוסקים אף הביאו דוגמאות קיצוניות, שגם כאשר הבנים ניזוקו או התבזו ע"י הוריהם (למשל, קריעת בגדי הבנים בפומבי, או השלכת כספם לים), למרות הכל הם שתקו וקיבלו עליהם את הדין באהבה. השאלה שלנו רחוקה מאד מן המקרים הללו, מכיוון שברור לשני הצדדים, שהאם רוצה בטובת בתה, ואינה מעוניינת חלילה להזיק לה. נסיון חייה לימד אותה, כמה חשוב ללמוד ולרכוש מקצוע, והיא מעוניינת לחסוך מבתה את הקשיים שהיא עברה ועדיין עוברת.

ולעניין חובת החינוך של האם כלפי בתה, מוסכם על הכל, שהן הבן והן הבת שהגיעו לגיל חינוך, מחוייבים להתחנך (למשל רמב"ם שביתת עשור פ"ב, ה"י) ע"י האב והאם, ואעפ"י שישנם פוסקים, הרואים באב את המחנך העיקרי, רבים אחרים אינם פוטרים את האם מחיוב זה (למשל, ברכות יז, ע"א, ספר החינוך מצווה תי"ט), ואף רואים בה מחנכת ראויה יותר בשל תכונותיה ונוכחותה המשמעותית בחיי ילדיה (למשל, מנורת המאור כלל ו חלק ב אות קסח, ושל"ה, שער האותיות, אות דרך ארץ (מו, ב).

מלבד חינוך הילדים למוסר ולמצוות, מחויבים הוריהם להשיאם, ואף ללמדם מקצוע, שממנו יוכלו להתפרנס. חיוב זה חשוב ביותר, עד כי נקבע, כי הורה שאינו מלמד את בנו אומנות (מקצוע), כאילו מלמדו ליסטות, כלומר, מאלצו להפוך לשודד, מחוסר אפשרות לפרנסה מכובדת (קידושין ל, ע"ב). אמנם יש באפשרותם של כל בן או בת להחליט מהו מוסד הלימודים, שיתאים להם ביותר, ושבו ימצו את יכולותיהם באופן המיטבי (שו"ע יו"ד סי' רמ, סכ"ה).

בסיכום הדברים, כאשר הילדים מחונכים ולמדנים, יש בכך גם כיבוד להוריהם, שכן ברור לכל, שהם קיבלו חינוך זה מהוריהם (תפארת ישראל יכין אבות פ"ו, מ"ח, יומא פ"ו, ע"א). בדורנו הפכה מצוות הציות למאתגרת במיוחד, ולא פעם אנו מתקשים לקבל את דעת הורינו, בני הדור הקודם, מתוך תפיסה, שחכמתם ונסיונם אינם רלוונטיים לחיינו. אולם חשוב להקשיב לעצתם, ולעתים צדקתם תתברר לנו רק לאחר זמן. אני מייעצת לכן לשוחח ביניכן ולהגיע לפתרון, שיקל על תמר להמשיך בלימודיה בפחות תסכול, למשל באמצעות הסתייעות בשיעורי עזר, או אפילו מעבר לבית ספר קטן יותר.

כל טוב ובהצלחה

עידית

 

במסגרת העבודה אני צריכה לעיתים לערוך סרטים לא צנועים. האם מותר להסתכל?

שלום,

בעבודתי אני עורכת סרטים ישנים מכל מיני תחומים. עלי לחתוך ולסדר. אינני חייבת לראות את כל הסרט, אבל אני רואה תמונות חלקיות ממנו כשעלי לעצור בתמונה שעלי לסדר אותה. מדי פעם אני נתקלת בסרטים שיש בהם קטעי הצגה עם עירום, חלקי או מלא. האם לבקש להעביר זאת למישהו אחר? (אבל גם הוא יחטא..) או לעשות זאת בעצמי כי אין בררה?

תודה מראש.

 

 תשובה

שלום לך,

ישר כוח על השאלה שממנה עולה רצון לשמור על ניקיון פנימי ועדינות, על רגישותך ועל הסטנדרטים שלך בעבודתך.      

בחיפוש אחר תשובה נתחיל מלשאול מהם התחומים ההלכתיים, "הבעיות" ההלכתיות, ששאלה זו נוגעת בהם.

ראשית, יש כאן עניין של הסתכלות במראות לא צנועים – הסתכלות שההלכה מנחה אותנו להתרחק ממנה. אולם, עד כמה חשיפה זו באמת משמעותית עבורך? למשל, רופא שרואה מתוך עבודתו את גוף המטופלות שלו נחשב בהלכה כ"טריד במלאכתו", כלומר בשל היותו בעל תפקיד וממוקד במשימתו הוא לא ממוקד בהסתכלות לא-צנועה, ולכן המלאכה מותרת. מצד שני, היתר זה אינו קיים במצבים בהם מרכיב היופי וההתפעלות הוא ממשי ומרכזי במלאכה, נניח צלם דוגמניות. לא ניתן לבצע עבודה שבה חוויית המבט הממוקד בגוף והעצמתו הם העיקר, ולהגדירה כ"טריד במלאכתו", הרי במצב כזה המלאכה עצמה אינה צנועה. האם את בעבודתך דומה יותר לרופא או לצלם דוגמניות? רק את יודעת, מתוך היכרותך עם העבודה.

גם אם תשובתך לשאלה זו תהיה שהעבודה כוללת התבוננות לא-צנועה, תישאל השאלה מהי העבירה כאן. אם ההתבוננות מובילה להרהור בעשיית חטא (כגון ניאוף) – אז היא אסורה, לפי הפסוק "לא תתורו אחרי עיניכם" (ראי בהרחבה). אולם, בנקודה זו ההלכה מתפצלת בין נשים לגברים. לגבי גברים, איסור ההסתכלות חריף יותר כי הוא עשוי להוביל גם להוצאת זרע לבטלה (בעקבות הפסוק   "ונשמרת מכל דבר רע", ראי בהרחבה). לגבי נשים האיסור מוגדר פחות: חוסר צניעות נחשב לכיעור שיש להתרחק ממנו, אולם לא מוסכם מה רמת החומרה ההלכתית של ההנחיה הזו לנשים. 

כאמור, אופן הסתכלות שהוא אסור בוודאות הוא כזה הכרוך בתכנון ממשי של ביצוע עבירות – אבל לא נראה שזה משהו שקורה לך בעבודתך. לגבי ההסתכלות עצמה כשאינה כרוכה במחשבות כאלה – יש אומרים שמבחינת ההלכה הפורמלית אין איסור ממשי על אישה להסתכל במראות לא צנועים, וזוהי רק הנחיה טובה. אחרים אומרים, שאם חוסר צניעות אינו טוב אז הוא אינו טוב גם לנשים, וגם אם התוצאה האסורה של הוצאת זרע לבטלה אינה רלוונטית לנו, ערך הצניעות תקף לגבינו לא פחות.  

שאלה נוספת שיש לבחון היא מה אופי אותם סרטים. גם זו שאלה שרק את תוכלי לדעת להשיב עליה: עד כמה עריכת סרט כזה מביאה לעולם יצירת תועבה, וכמה מדובר בסרט רגיל עם קטעים בעייתיים נקודתיים. אלו הגדרות חמקמקות. האם תוצאת עבודתך היא יצירה של תיעוב, או יצירה שנוצרה כנראה בתעשייה מנצלת ומחפיצה? האם צפייה בסרט המוכן תהיה עבירה כשלעצמה? אם כן, יתכן שיש כאן "לפני עיוור לא תשים מכשול".

השאלה האחרונה היא שאלת האלטרנטיבה. מהו עבורך המחיר של סירוב לערוך סרט מסויים? האם המשמעות היא אובדן מטה לחמך (ואז את מוגדרת כעת כב"שעת הדחק" וההלכה גמישה יותר) או שאת יכולה להרשות לעצמך לברור עבודות?

לפי תשובותייך לשאלות אלה תוכלי לדעת מהי ההנהגה הראויה לגבייך.

אם העבודה מהווה אכן הסתכלות לא צנועה, ואם הסרט הוא בלתי-צנוע במהותו, ואם הוא כזה שלא היית רוצה לחשוב שבני אדם צופים בו – אז מוטב במידת האפשר לוותר על עריכתו.

אם חוסר הצניעות אינו מהותי, והסרט בכללותו הוא סטנדרטי או חיובי, או שהויתור יביא אותך לאובדן פרנסה – אז את יכולה לעשות את העבודה.

בין שתי אפשרויות אלה קיימים כמובן צירופים ואיזונים שונים, אותם עלייך לשקול בכנות מול יודע תעלומות.

בנוסף, שאלת לגבי העברת העבודה לאדם אחר. בהקשר זה קיים כלל הלכתי – "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". המשמעות היא שנמנעים ממצב בו אדם אחר יחטא בשביל שאני אוכל לא לחטוא. כלומר, אם העבודה אסורה או לא ראויה – אז אין טעם להעביר אותה לאדם אחר, אלא יש פשוט לסרב לבצע אותה.

בדור שלנו, בו חוסר צניעות והסתכלות מחפיצה ממלאים את התרבות שסביבנו – עצם העמידה מול הזרם והרצון לשמור על עדינות ורגישות מהווים ברכה, לך ולעולם. חזקי ואימצי.

 

בברכה

שלומית

 

הרחבה

  1. הסתכלות במראות לא צנועים

העיסוק הנפוץ בנושאי הסתכלות, חוסר צניעות והרהורי עבירה בהלכה פונה לגברים ולא לנשים.

בתחום זה ניתן להגדיר שני סוגי הרהורים: אחד שנלמד מהפסוק "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ו) אותו מפרשת הגמרא (ברכות י"ב: ) כ"הרהור עבירה"; ושני שעולה מהפסוק "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ"ג י') המתפרש בגמרא (כתובות מו.) כ"אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה", כלומר הרהור מיני המביא לידי שפיכת זרע. הסוג הראשון של ההרהור בעייתי בגלל הקשר שלו לביצוע עבירה; הסוג השני בעייתי גם אם אינו קשור לעבירה כלשהי, כפי שהסבירה הגמרא (עבודה זרה כ.) – "שלא יסתכל אדם באשה נאה אפילו פנויה…".

האם קיים בכלל איסור הסתכלות לגבי נשים?

במדרש שמואל (י"ג, ח') ובילקוט שמעוני (פרק ט' רמז ק"ח) מובאת דעה המיוחסת לרבי יוסי: "כדרך שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מן האיש שאינו ראוי לה" , כלומר, שנושא הרהורי העבירה תקף לגבי נשים כמו לגבי גברים. עמדה זו מתאימה לכלל ההלכתי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה". כך הודגש למשל בספר החינוך במצוה שפ"ז, "שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים", שהיא נוהגת "בזכרים ובנקבות"; כמו כן במצוה קפ"ח, העוסקת בריחוק מענייני עריות, כתב "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן". לעומת זאת השו"ע (שהתייחס להסתכלות באבן העזר סימן כ"א סעיף א') לא הזכיר כלל איסור כזה על נשים.

שאלה זו קשורה לשאלה האם האיסור הוא על ההרהור עצמו, על הגירוי הנוצר כתוצאה ממנו, או על השחתת הזרע שהיא תוצאה אפשרית עתידית שלו. שתי האפשרויות הראשונות רלוונטיות לנשים כמו לגברים.

בימינו קיימות בנושא זה מחלוקות פוסקים. בין המקלים הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' ו' אות ה') שפסק שאין איסור הסתכלות לגבי נשים, והרב משה פיינשטיין כתב: 

"ולכן יש חילוק בנשים, דבאיסור הרהור מקרא ד"ונשמרת" – ליתנהו [=אינן]… שהוא רק שלא לבוא להוצאת זרע לבטלה שליתא [אין] זה בנשים". (אגרות משה אה"ע חלק א' סימן ס"ט)

לעומתם, שו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קלב שער ז) ושו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן לה) פסקו שהאיסור קיים גם לגבי נשים.

ישנה גם גישה לפיה אכן לא ניתן ללמוד איסור הסתכלות לגבי נשים מהפסוק "ונשמרת מכל דבר רע", אולם קיים איסור כללי לכל אדם לגרות את יצרו מעצמו, ואיסור זה תקף גם לנשים. עיסוק מפורט בשאלה זו ניתן למצוא בספרם של הרבנים סתיו, "אבוא ביתך", עמ' 457 – 466.

 

  1. טרוד במלאכתו

הגמרא (בבא מציעא צא.) מציינת שמותר לבעל מקצוע לעסוק במלאכתו גם אם מדובר במלאכה שעלולות להיות לה משמעויות של חוסר צניעות (שם הדוגמא היא של הרבעת בעלי חיים). הכלל המנוסח שם הוא "בעבידתיה טריד" – טרדת בעל המקצוע לבצע עבודה טובה מרחיקה אותו מהרהורים אסורים.

היתר זה יושם בהלכה בתחומים שונים, כגון היתר לגבר לעסוק ברפואת נשים, אך הוא מוגבל למצבים בהם בעל המקצוע אכן מרוכז במלאכתו ואינו מוסח, וכן לגבי היקף חוסר הצניעות שבסיטואציה (ולכן יש מחלוקות לגבי גבר מציל בים). נראה שבתחום זה צריך לבחון כל מצב לגופו – מהי המלאכה, מה השפעתה על העוסק בה ומהן האלטרנטיבות.

 

  1. חטא בשביל שיזכה חברך

הכלל מופיע במסכת שבת דף ד' ע"מ א', לגבי הדבקת בצק בתוך תנור בשבת. אם אדם הדביק בצק בתנור, כשהבצק ייאפה – זהו איסור תורה; הגמרא שואלת אם מותר לאדם אחר למהר ולהוציא את הבצק, ולעבור בכך איסור דרבנן, כדי להציל את האופה מאיסור התורה החמור. הגמרא פוסקת שם שאין לעשות כך, אסור לאדם לעשות חטא כדי למנוע אדם אחר מלחטוא. באותו האופן אסור גם לגרום לאחר לחטוא על מנת שאני אמנע מחטא.

ישנם בראשונים ובפוסקים דיונים שונים על היקפו של כלל זה ועל מצבים יוצאי דופן, אולם במקרה כמו זה שבשאלה אין כל עדיפות לתת לאדם אחר לחטוא.

 

דיבור עם בנים לצורך חתונה

שלום

לפני כמה שנים הכרתי בחור והיינו בקשר לא רצוף, כל כמה זמן היה קשר טלפוני או בהודעות כתובות ואז הפסקה לכמה זמן. 

לאחר זמן ניתקתי  את הקשר כי חשבתי שקשר עם בחור בלי מטרה של חתונה הוא אסור. 

אחרי תקופה ארוכה נפגשתי איתו באופן אקראי ברחוב, ולקחתי את זה ללב חזק, בכיתי המון ולא הבנתי למה זה קורה, כי כן הייתי רוצה קשר איתו ומצד שני אני לא רוצה לחטוא לה׳. מרגישה רע, לא שלמה עם זה – בקיצור מבולבלת נורא! ה׳ יעזור.

מאז אני באמת בהמון מחשבות עליו, ובאמת שוקלת את העניין האם מותר לפתח שיחה?

מבחינתי אני באמת רוצה לבדוק אם אפשר לקחת את זה שלב קדימה ולנסות קודם כל להבין מה הוא חושב. לראות אם יש בו עניין איתי. ואז לבחון לאן זה יכול להתקדם ..

הוא כרגע חייל סדיר ואני לומדת במדרשה. 

1) אני רוצה לדעת אם זה בסדר ליצור קשר מהצד שלי למטרת חתונה בלי לדעת אם הצד השני מעוניין להתחתן. בשביל זה אני רוצה לפתח את השיחה איתו על מנת לברר ולראות, אם יש לזה טעם.

2) יש את הקטע של הצבא שיוצר כמה בעיות:

א. איך אפשר לבנות קשר עם אדם שהוא רוב הזמן בצבא (לפני חתונה)

ב. איך אפשר להתחתן עם אדם שהוא בצבא

תודה רבה רבה רבה!

 

תשובה:

שלום רב לך!

ראשית חשוב לי לכתוב לך שאת מתארת תהליך טבעי ומבורך. משיכה בין המינים ורצון לקשר הוא הדרך של הקב"ה לעזור לנו לבנות משפחות ולבנות את עולמו- עולמנו.

בנוסף את מתארת רגישות ודיוק בשאלת מטרת הקשר. שתי הנקודות האלה מרגשות ומבורכות.

ולגופו של ענין אנסה לענות בפשטות.

1. ודאי שאת יכולה ליצור קשר ראשוני ולבדוק האם הוא מעוניין. אם לא תבדקי איך תדעי?

אם יותר נוח לך לברר דרך גורם שלישי שמכיר את שניכם זה גם אפ שרי אבל אין שום מניעה שתפני אליו ותשאלי אותו אם הוא מעונין לחדש את הקשר למטרות טובות וחיוביות.

2. לגבי הצבא השאלה יותר מורכבת ותלויה בכמה שאלות כמו באיזה תפקיד הוא בצבא, מה סוג השירות שלו וכמה זמן יש לו עוד עד השחרור.

אני מאמינה שאם תצרי איתו קשר ראשוני, תוכלי לדעת ממנו אם נראה לו שהוא פנוי (טכנית ורגשית) לבנית קשר עמוק ומשמעותי עכשיו ואולי הוא יעדיף להמתין כמה חודשים.

לעיתים, קשר עם חייל אפשרי וטוב אבל בקצב איטי יותר בגלל האפשרויות המועטות להיפגש. 

לגבי חתונה בזמן השירות, זה כבר שאלה לשלב הבא- במידה והקשר יתפתח כראוי ותגיעו לשלב של דיבור על נישואין, תצטרכו יחד לדון ולשקול האם זה נכון ומתאים לכם להיות נשואים כשהוא בשירות סדיר.
מן הסתם, תוכלו להתייעץ עם זוגות אחרים שנישאו בתקופת השירות.

 

מברכת אותך שתהיה הצלחה רבה

אני מקווה שיהיה בטוב, בנחת ובשמחה.

בת שבע סמט

האם אשה חייבת בחיבוט ערבות?

האם אשה חייבת לחבוט ערבה?

 

תשובה

מועדים לשמחה,

חיבוט ערבות הינו מנהג נביאים  שאנחנו מקיימים ביום השביעי של סוכות, הושענא רבה, זכר למקדש. כמו מצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה שהינם מצוות עשה שהזמן גרמן ואישה  פטורה מהן, כך גם ממנהג זה אישה פטורה.

יחד עם זאת, למעוניינת בכך אין מניעה ומנהג יפה הוא לחבוט בערבות זכר למקדש וכרמז להכנעה (ערבה אין בה טעם וריח) ולתפילה (צורת העלים כצורת שפתיים) ביום חיתום הדין.

פתקא טבא

רחל

 

הרחבה

מצוות הערבה ומנהג נביאים לחבוט בקרקע

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז

וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ת בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

 

טור אורח חיים  סימן תרסד

ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים

 … ונוטלין ערבה, זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. … ופסק רי"ף שאין לברך עליה, דאסיקנא: איבו הוה קאי קמיה דרבי אליעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן. … ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונהגו כרי"ף.

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכו לולב סימן תרסד

סעיף ב – ונוטלים ערבה ביום זה, מלבד ערבה שבלולב, (יב) ואין מברכין עליה. הגה: ונהגו ששמש בה"כ מביא ערבה למכור, (יג) כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן פ' לולב וערבה).

סעיף ד – שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד. הגה: מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד (טור בשם רב האי); ע"כ נהגו לעשות (טז) ההושענות יפים, משום: זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) ושיעור ארכה, (יז) כשיעור אורך ערבה שבלולב. הגה: (יח) ה וכל הפוסל בערבה שבלולב, פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פרק לולב וערבה); וחובט בה (יט) ו על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. הגה: וי"א שצריך לנענע בה (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה.

 

מהות הערבה וחיבוט בה

שפת אמת תרמ"ה – תפילת הערבה

להושענא רבה, מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח, רק תפילה. ועל זה כתיב "פנה אל תפילת הערער", שהוא ער וריק מכל. והרמז "כערער בערבה", ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם "תפילה לעני כי יעטוף". ואיתא (יש) שהקב"ה מניח כל התפילות ומקבל מקודם תפילת העני. ויש לומר בזה פירוש הפסוק "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם" ומדייק במדרש אמור דהוה לי למימר (היה צריך לומר) תפילתו. רק שבאמת כל ה-ד' מינים אותן שיש בהם טעם וריח וכו' כולם נושעו על ידי הערער. ועל ידי שמשתתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם. וערבה דומה לשפתיים כמו שכתוב "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה". דרשו חז"ל על ימי הגלות אותן שהם כמדבר שממה. נאה ועריבה תפלתם לפניו יתברך.

 

שפת אמת תרמ"ט – ההכנעה של הערבה

אם כן מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר. ועל ידי הכנעה אמיתית יתקיים בנו עם עני ודל וחסו בשם ה'. ולכן איתא (יש) "חביט חביט" … ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחינת הכנעה ותפילה.

 

 

אני מתחילה את דרכי בלימודי חסידות ויש לי כמה שאלות

שלום רב,

לאחרונה אני מוצאת את עצמי נמשכת ללימוד חסידויות- דבר שאיני מכירה. (אני לומדת במסגרת דתית לאומית)
דבר זה העלה בי מספר שאלות שאשמח שתעזרו לי לקבל עליהן תשובה
1. אם מותר ללמוד מעט מכל דבר, מעט מהתניא, מעט מליקוטי מוהרן וכדומה.. או שיש חובה כלשהי להתמקד במקום אחד?
2. האם מותר לי ללמוד דברים אלו למרות שאיני מקפידה על כל ההלכות ולא ממש 'דוסית', מצד אחד ב5 השנים האחרונות רק התרחקתי מהדת וזאת באמת פעם ראשונה שפתאום יש משהו שמושך אותי ולא מעורר בי 'אנטי'
אך מצד שני אני נגשת לדברים מתוך ידיעה מלכתחילה שחלק מהדברים אקבל, אך יש נושאים שאעדיף להשאיר אותם כמו שהם..
ואני תוהה האם מותר להתחיל ללמוד מנקודת פתיחה כזו?
3. האם מותר ללמוד דברים שיש בהם ניגוד? למשל גם מדרכו של רבי נחמן, אך גם מורה נבוכים?
4. האם יש ספר/ ספרים 'שמיוחסים' לציבור הדתי לאומי שאוכל ללמוד מהם?
אני פחות מחפשת ספרי הלכה, אלא יותר התעסקות ברוח, בנפש ובמידות
5. לאחרונה נתקלתי במאמרים וסרטונים רבים על תודעה יהודית שמעבירה אואזיס צולר.
מהמעט שקראתי, אישה מיוחדת ומאמינה. רציתי לשאול האם דרכה תואמת את דרך היהדות? (חלילה לא מתוך זילזול, אלא בורות שלי ורצון אמיתי להבין)
שואלת מאחר שהופתעתי מאוד, דברים רבים שם נשמעו לי שונים מאוד מדברים שגדלתי עליהם בחינוך הדתי, למרות שמאוד התחברתי לגישה שלה.
גם העיסוק בקבלה ובזוהר זכור לי כדבר שיש להיזהר ממנו..
לא מצאתי אף רב או רבנית שמזכיר אותה או את דרכה בדבריהם ולכן פונה אליכן..

תודה רבה מראש
מעריכה מאוד אתכן ואת פועלכן!

תשובה

שואלת יקרה שלום,

איזו שאלה מרתקת, תודה לך עליה. חושבת שרגע הגילוי של עולם החסידות בלימודי היהדות הוא רגע מרגש של גילויים חדשים.

החסידות היא צומת היסטורי רעיוני בעבודת ה' שחודשה ע"י מייסד החסידות במאה ה17, רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) והביאה לעולם את ההתבוננות בנפש האדם, נתינת כלים לקבלה עצמית ולדבקות בה' שלאו דווקא מחוברת ללימוד תורה, העלאת השמחה כערך ובעיקר את חשיבות התפילה. מכאן מובנת מאד המשיכה שלך לתחום הדעת החדש הזה.

עולם המחשבה החסידי והפרשנות החסידית לתורה הוא עמוס וגדוש עם הבדלים בין הוגה להוגה, אני רואה בזה, כמו עולם הלימוד היהודי בכלל לדורותיו ביטוי לתורת ה' על כל פניה. חז"ל קראו לזה  'שבעים פנים תורה' (במדבר רבה יג, טז). וכך גם הסבירו את הפסוק בירמיהו כג כט: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (בבלי, סנהדרין דף ל"ד ע"א).

לא רק שאת יכולה ללמוד מכולם – בעל התניא, רב נחמן, נתיבות שלום ועוד אני חושבת שיש לכך חשיבות, אני מאמינה שעלינו לחפש את המילים והדרכים שגורמים לנפש שלנו תחושה של "הגעתי הביתה". ואי אפשר לעשות זאת ללא חיפוש של המבחר הקיים בים התורה. הגמרא במסכת פסחים (סב ב) מספרת על התנאית ברוריה, האישה היחידה בתקופת המשנה שאנו יודעים עליה שלמדה תורה עם חכמים גברים, שלמדה 300 הלכות מ300 חכמים ביום. מה זה אומר? פחות מעניינת אותי השאלה אם זה הגיוני או לא אלא המסר, אני שומעת מזה שלברוריה, אשת רבי מאיר ובתו של רבי חנינה בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, היה חשוב לשמוע את כולם! כי רק כך היא תוכל להפעיל את הבחירה שלה ולקבל החלטות רלוונטיות לחייה.

ללמוד תורה לא שייך ל"דוסים" בלבד! אלא לכל מי שחשקה נפשה בכך ואין לכך קשר לקיום מצוות, זה נכון שהמשנה מדברת על כך שהמעלה הגדולה היא תלמוד המביא לידי מעשה. לימוד משמעותי הוא כזה שהתיאורטי משפיע על חיינו באופן מעשי.

לימוד הוא דבר מתמשך שאינו נגמר לעולם. הרב קוק אומר כי: "השלמות" מקפלת בתוכה את השאיפה האין סופית להשתלם, לחשוב ולהשתכלל.

אני מבינה מדבריו שמהותנו הפנימית היא חיפוש תמידי, התקדמות והתפתחות כדי להיות ה"אני" היותר טובה שאני יכולה וזו עבודת חיים.

לכן, אני שמחה עבורך שמצאת לימוד תורה שמעורר אותך ומדבר אלייך ויש לי רק לעודד אותך להמשיך.

ספרים בחסידות וברוח החסידות עליהם אני ממליצה:

כל ספרי הרב שלמה קרליבך(סדרת לב השמים), 'מעל לזמן' של הרב ארז משה דורון, פירושו של הרב שטיינזלץ לבעל התניא, גם לד"ר ליחיאל הררי יש ספרים על בעל התניא. ספרים קצת יותר מתקדמים בלימוד והעמקה הם הפירוש של הרב שג"ר לליקוטי מוהר"ן ו'אם רץ ליבך' של הרב אלחנן ניר.

במעבר לנושא הקבלה, מאד ממליצה על ספרים של הרב קוק המשלב בכתביו קבלה, חסידות ופילוסופיה – מידות ראיה, אורות התשובה, וספר הליקוטים "יש לך כנפי רוח".

בקשר לאואזיס צולר, מודה שלא הכרתי אותי לפני ובעקבות שאלתך נכנסתי ליוטיוב להקשיב לדבריה וקצת קראתי דברים שלה. היא אכן אישה מרשימה וחכמה ובקיאה, אמנם היא נוגעת בתורה שהיא מעט אזוטרית אבל חלק מהתפתחות הלימוד בעם ישראל.

העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך היא להקשיב קשב רב לאינטואיציה שלך. וגם לשכל שלך. למפרש המקרא הידוע רבי אברהם אבן עזרא יש משפט נפלא שאומר " המלאך המתווך בין האדם לבוראו הוא – שכלו". דבריה שייכים לתורת הסוד היהודית שיש בה ללא ספק עומקים ועולמות פלאיים. כמו בכל צומת בחיים צריך לשאול במה אני בוחרת? ולבדוק, האם הדברים גורמים לי להיות יותר טובה? ולעשות טוב? האם אני זוכרת מי אני או שאני מרגישה שמבקשים ממני להיות מישהי שאני לא? יש תלמידי ותלמידות חכמים גדולים לאורך הדורות שבאופן מודע הכריזו שהם לא נוגעים בתורת הסוד, אלא לומדים רק את תורת הנגלה (תנ"ך, תלמוד, מדרש, הלכה) כי להבנתם זהו תפקיד האדם בעולם. חלקם לא ראו בזה ממש וחלקם אמרו שגם אם יש בזה אמת הם בוחרים שהקבלה לא תהיה חלק מעבודת ה' שלהם. איני נכנסת לשאלת האמת. כאמור, חלק ממסע החיים זה לעשות בחירות. בדומה למה שכתבתי לך על החסידות, במידה והדברים עוזרים לך להיות יותר את, אין בכך פסול. אך אל תוותרי על השכל, להפעיל שיקול דעת מחד, ומצד שני גם להקשיב לאינטואיציה ואם נדלקות בך נורות אזהרה, אמוניות, רוחניות, שכליות או רגשיות תתרחקי מהדברים.

מאחלת מכל הלב להמשיך וללמוד ולהכיר את עצמך ונשמתך

ולהיות כל הזמן בתהליך של צמיחה

שנה טובה ומתוקה

יפית

מה אפשר לעשות לגבי אנשים שלא שומרים על הנחיות הקורונה בבית הכנסת?

שלום,

בבית הכנסת בו אני מתפלל הרבה אנשים לא מקפידים על הנחיות משרד הבריאות ביחס לקורונה. לא ברור לי איך לנהוג מול הסיטואציה הזאת. היה מסע הסברה נרחב בהנושא ולצערי זה לא שיפר את המצב. 

 

תשובה:

שלום,

שאלתך משקפת מצב מצער אך מצוי, ונוגעת לאנשים רבים, אשר מייחלים למענה מספק ומרגיע. בראשית דברי ברצוני לחזק את ידיך, מכיוון שמדובר בנושא שלעתים מזולזל, למרות שהוא בעל חשיבות עליונה.

עטיית המסיכה שומרת כידוע, הן על הלובש והן על סביבתו, והיא חשובה שבעתיים בעת השהיה במרחב סגור (ולעתים צפוף וממוזג אוויר), כמו בית כנסת. לכאורה מיותר לכתוב זאת, אולם התאספות ללא התמגנות בסיסית מהווה עבירה ישירה על איסור "ונשמרתם מאד לנפשכם" (דברים ד, טו), ויותר מכך, כינוס לשם תפילה, הנו מצווה הבאה בעבירה, ואין אנו באים לחלק ולדון בין דרגות החיוב במצוות השונות, שכן סכנתא חמירא מאיסורא.

אף אדם המתיימר לגלות במעשיו אמונה שלמה בקב"ה ובהשגחתו כביכול, הנו חסיד שוטה, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה (בבא קמא ס, ע"א), ועוד, קובעים חכמינו במספר מקומות, כי חולי שנגרם בפשיעת האדם כלפי עצמו ובזלזול בשמירת הבריאות, אינו נכלל בגזרת הקב"ה עליו : הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם (כתובות ל, ע"א, עבודה זרה ג, ע"ב, בבא בתרא קמד, ע"ב, בבא מציעא קז, ע"ב).

מכאן ניתן להבין שאותו אדם מסכן את עצמו ועובר בכך על איסור מפורש, אולם גם כלפייך חל איסור זה, ואם לצערנו, לא תצליחי להביאו לכך שישמור על כללי הבריאות, שכן יכולת ההשפעה שלנו על הזולת מוגבלת, תיאלצי להתרחק ממנו ומיתר האנשים, הנוהגים כמוהו ומזלזלים בהנחיות.

מלבד האיסור לאדם לסכן את בריאותו ואף את חייו, ישנו לפנינו איסור חמור יותר של סיכון הסובבים אותו, שחלקם בודאי בעלי גורמי סיכון, ורשלנות זו מצדו קרובה ביותר למזיד. מצוות  לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ (ויקרא, יט, טז) מחייבת אדם להציל את רעהו המצוי בסכנה, ומזהירה אותו מהענשה על עצם ההימנעות מהגשת סיוע, אף בלא שום היזק אקטיבי מצדו: אני ה' – נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע (רש"י שם). יתר על כן, חלק מן הציווי של אי עמידה על הדם, כולל הצלה מיד רודף, ואף בנפשו של הרודף (רשב"ם שם והסוגיה במסכת סנהדרין עג, ע"א).

מכאן, שסיכון אקטיבי לאחרים עולה בחומרתו אף יותר (וניתן ללמוד זאת ממסכת סנהדרין ה, ע"א: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי). כאמור, אף זלזול במצוות הזהירות גובל בנטילת חיים, שהרי התורה מצווה אותנו: וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ (דברים כב, ח), והגמרא מרחיבה את האיסור לכל סכנה, שבה עלול האדם להעמיד את זולתו, כמו כלב אלים או סולם רעוע (בבא קמא טו, ע"ב).

מלבד הסיכון לחיי הזולת, יש לדעת כי לחוקי המדינה ישנו תוקף הלכתי, והציות להם מחייב כתקנות הקהל, אשר אדם יחיד אינו יכול להוציא עצמו מן הכלל המחויב בהן (שולחן ערוך חושן משפט סימן קסג סעיף א). כבר מזמן התנאים נזכרה יכולת הכפיה של הציבור לשם תיקון חיי החברה והמסחר, ואף חיזוק שמירת המצוות:

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פל' יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן (תוספתא בבא מציעא פרק יא הלכה כג).

לרוב הפוסקים, יש לקהילה סמכות חקיקה עצמאית, אשר לעתים מלווה אף ביכולת ענישה פלילית, ודתית, תוך אכיפה כספית ואף גופנית (רמב"ן משפט החרם, שו"ת רבנו גרשום מ"ה סימן סז, שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רו, שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שיא, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תתקפ, שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן קיז). נבחרי הציבור נחשבים כגדולי הדור וכבית הדין הגדול (רמ"א חושן משפט סימן ב סעיף א וסימן רלא סעיף כח), ושיקול דעתם מספיק, אף ללא הסכמת הסמכות התורנית המקומית להחלטותיהם (שו"ת מהר"י בן לב חלק א סימן קטו).

לאחר הדיון בחומרת המעשה, נפנה לשאלתך, כיצד לנהוג לנוכח עבריינים אלה. התורה מצווה: לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא (ויקרא יט ז), וחכמינו דרשו: מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח (ערכין טז, ע"ב), ויותר מכך: הוכח – אפילו מאה פעמים משמע… עד קללה… עד נזיפה… עד הכאה (בבא מציעא לא ע"א). כלומר, אין להתייאש מלתקן, ורק כאשר המוכיח נפגע בעקבות התוכחה, הוא רשאי להפסיק.

כאן יש לסייג, כי במצב שבו מקובלות בציבור נורמות פגומות (שרבו פריצי עמינו המלעיגים בתורה ובלומדיה ואינם שומעים למוכיחים), כאשר אין תועלת בדברי התוכחה, או שהחוטא הוא אלים ורשע, וישנו חשש סכנה כלפי המוכיח, ישנו פטור מן התוכחה, ואין חיוב להסתכן בשלה (דרכי משה יורה דעה סימן קנז, החינוך פרשת קדושים מצווה רלט).

מן האמור עולה, כי האדם המתעלם מן האיסור ומצער את חבריו, חוטא גם במצוות ואהבת לרעך כמוך, ופוגם בערבות ההדדית של כלל ישראל. ואף אם בפועל לא יעביר את המחלה לאחרים, הרי זה מכלל העבירות שבין האדם לחברו, עליהן אין יום הכיפורים מכפר (משנה יומא פרק ח משנה ט).

מה נותר אם כן בצד המעשי? היות שתוכחתך לא נשאה פרי, והאדם ממשיך במנהגו, יש להתייחס אליו כאל נהג פרוע, המבצע עבירות תנועה תוך סיכון הציבור. עלינו מוטל להזעיק את גורמי האכיפה, אשר יעצרו את התנהגותו על פי חוק.

גם בבית הכנסת יש לנהוג באופן דומה. בראש ובראשונה אין מדובר בעניין פרטי שלך, אלא בסיכון ציבור המתפללים כולו, ולכן נשאלת השאלה היכן מנהיגי הקהילה? מדוע אינם משמיעים את קולם? ("מי שיושב על כסא הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך החיים להוכיח וליסר אותם בדברים ולהעמיד הדת כל האפשר לא יחוס על עצמו רק על כבוד ה' יהי' עיניו ולבו תמיד". שו"ת כתב סופר אבן העזר סימן מז). יש לדרוש מן הרב, או מן הגבאים לחייבו לעטות מסכה כמו כן ניתן למנות 'נאמן קורונה' שתפקידו לאכוף את התקנות. כאשר ההנהגה תייצר לחץ חברתי חיובי, יגדלו הסיכויים לביצוע ההנחיות, ובמידה שזה לא יקרה, יש לסגור את בית הכנסת ולדווח על כך לרשויות הרלוונטיות – משרד הבריאות והמשטרה, לשם טיפול ומניעת הנזק,  וכמובן שאין בזה דין "מוסר".

כל טוב,

עידית

 

 

הרחבה

מצוות תוכחה

חובת התוכחה חשובה עד כדי כך, שהמונע עצמו ממנה, נחשב כאחראי לאותה העבירה, והיא "נקראת על שמו": כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יז, שבת נד ע"ב- נה ע"ב, רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז). בסוגיה זו מצויה מחלוקת חכמים בשאלה כלפי מי מיועדת המצווה? האם כלפי המוכיח, שנדרש למחות על מעשי עבירות בסביבתו, או כלפי החוטא, שהתוכחה אמורה לחדול אותו ממעשיו, ומתוך כך ההצדקה לכאורה להתעלמות מן המצווה היא ידיעת המוכיח, כי ממילא החוטא יתעלם  מדבריו.

כאן התוס' קובעים את הכלל, כי כאשר ישנו ספק אם התוכחה תתקבל, חובה להוכיח, ואף כשמדובר באיסור דרבנן, אך כאשר ידוע בוודאות, שלא יקבלו, עדיף להניח להם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין (כאן הרמ"א מחלק בין דאוריתא ודרבנן, כאשר הכלל שיהיו שוגגים חל רק על מצוות שאינן מן התורה, אורח חיים סימן תרח סעיף ב). במקרה כזה של שוגג אף הנמנע מלהוכיח אינו נתפס על אותו העוון (ריטב"א בשיטה מקובצת ביצה ל ע"א).

הנחיה זו חוזרת במקומות נוספים (יבמות סה ע"ב, שבת קמח ע"ב, ביצה ל ע"א), ואף הובאה להלכה  (רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז, שולחן ערוך אורח חיים סימן תרח סעיף ב), וניתן לנמקה בכך שכלפי המזיד אין חיוב תוכחה מעבר לפעם אחת, שכן הוא אינו רואה עצמו מחוייב למוסר זה, הוכח תוכיח את עמיתך… את עמיתך, שעמך במצוות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע ששונאך (תנא דבי אליהו אליהו רבה פרשה יח). ומסביר בעל נימוקי יוסף (יבמות כא ע"ב), כי החובה להוכיח עד שיכהו או יקללהו חלה על יחיד שחוטא, ואילו המצווה שלא לאמר דבר שאינו נשמע שייכת ברבים שחטאו.

נראה שלאורך הדיון מדובר במקרה שבו אין נזק ישיר למוכיח עקב התנהגותו של החוטא, ומטרת תוכחתו היא רק מניעת העבירה מצד הערבות, אך הרש"ר הירש כורך יחד את שני סוגי העבירות, ומדגיש כי אדם שגרם לנו תחושת עלבון – במלים או במעשים – חובה עלינו להוכיחו בדברים. אולם יש כאן גם מצווה כללית: חובה עלינו להוכיח כל אדם, הנוטה מדרך היושר והעובר על מצוות ה'. לדבריו התוכחה על פגיעה אישית היא פועל יוצא של איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך", יותר מאשר תוכחה על עבירה שבין אדם למקום.