האם אשה חייבת בחיבוט ערבות?
האם אשה חייבת לחבוט ערבה?
תשובה
מועדים לשמחה,
חיבוט ערבות הינו מנהג נביאים שאנחנו מקיימים ביום השביעי של סוכות, הושענא רבה, זכר למקדש. כמו מצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה שהינם מצוות עשה שהזמן גרמן ואישה פטורה מהן, כך גם ממנהג זה אישה פטורה.
יחד עם זאת, למעוניינת בכך אין מניעה ומנהג יפה הוא לחבוט בערבות זכר למקדש וכרמז להכנעה (ערבה אין בה טעם וריח) ולתפילה (צורת העלים כצורת שפתיים) ביום חיתום הדין.
פתקא טבא
רחל
הרחבה
מצוות הערבה ומנהג נביאים לחבוט בקרקע
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז
וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ת בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.
טור אורח חיים סימן תרסד
ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים
… ונוטלין ערבה, זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. … ופסק רי"ף שאין לברך עליה, דאסיקנא: איבו הוה קאי קמיה דרבי אליעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן. … ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונהגו כרי"ף.
שולחן ערוך אורח חיים הלכו לולב סימן תרסד
סעיף ב – ונוטלים ערבה ביום זה, מלבד ערבה שבלולב, (יב) ואין מברכין עליה. הגה: ונהגו ששמש בה"כ מביא ערבה למכור, (יג) כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן פ' לולב וערבה).
סעיף ד – שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד. הגה: מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד (טור בשם רב האי); ע"כ נהגו לעשות (טז) ההושענות יפים, משום: זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) ושיעור ארכה, (יז) כשיעור אורך ערבה שבלולב. הגה: (יח) ה וכל הפוסל בערבה שבלולב, פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פרק לולב וערבה); וחובט בה (יט) ו על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. הגה: וי"א שצריך לנענע בה (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה.
מהות הערבה וחיבוט בה
שפת אמת תרמ"ה – תפילת הערבה
להושענא רבה, מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח, רק תפילה. ועל זה כתיב "פנה אל תפילת הערער", שהוא ער וריק מכל. והרמז "כערער בערבה", ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם "תפילה לעני כי יעטוף". ואיתא (יש) שהקב"ה מניח כל התפילות ומקבל מקודם תפילת העני. ויש לומר בזה פירוש הפסוק "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם" ומדייק במדרש אמור דהוה לי למימר (היה צריך לומר) תפילתו. רק שבאמת כל ה-ד' מינים אותן שיש בהם טעם וריח וכו' כולם נושעו על ידי הערער. ועל ידי שמשתתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם. וערבה דומה לשפתיים כמו שכתוב "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה". דרשו חז"ל על ימי הגלות אותן שהם כמדבר שממה. נאה ועריבה תפלתם לפניו יתברך.
שפת אמת תרמ"ט – ההכנעה של הערבה
אם כן מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר. ועל ידי הכנעה אמיתית יתקיים בנו עם עני ודל וחסו בשם ה'. ולכן איתא (יש) "חביט חביט" … ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחינת הכנעה ותפילה.