מה אפשר לעשות לגבי אנשים שלא שומרים על הנחיות הקורונה בבית הכנסת?
שלום,
בבית הכנסת בו אני מתפלל הרבה אנשים לא מקפידים על הנחיות משרד הבריאות ביחס לקורונה. לא ברור לי איך לנהוג מול הסיטואציה הזאת. היה מסע הסברה נרחב בהנושא ולצערי זה לא שיפר את המצב.
תשובה:
שלום,
שאלתך משקפת מצב מצער אך מצוי, ונוגעת לאנשים רבים, אשר מייחלים למענה מספק ומרגיע. בראשית דברי ברצוני לחזק את ידיך, מכיוון שמדובר בנושא שלעתים מזולזל, למרות שהוא בעל חשיבות עליונה.
עטיית המסיכה שומרת כידוע, הן על הלובש והן על סביבתו, והיא חשובה שבעתיים בעת השהיה במרחב סגור (ולעתים צפוף וממוזג אוויר), כמו בית כנסת. לכאורה מיותר לכתוב זאת, אולם התאספות ללא התמגנות בסיסית מהווה עבירה ישירה על איסור "ונשמרתם מאד לנפשכם" (דברים ד, טו), ויותר מכך, כינוס לשם תפילה, הנו מצווה הבאה בעבירה, ואין אנו באים לחלק ולדון בין דרגות החיוב במצוות השונות, שכן סכנתא חמירא מאיסורא.
אף אדם המתיימר לגלות במעשיו אמונה שלמה בקב"ה ובהשגחתו כביכול, הנו חסיד שוטה, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה (בבא קמא ס, ע"א), ועוד, קובעים חכמינו במספר מקומות, כי חולי שנגרם בפשיעת האדם כלפי עצמו ובזלזול בשמירת הבריאות, אינו נכלל בגזרת הקב"ה עליו : הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם (כתובות ל, ע"א, עבודה זרה ג, ע"ב, בבא בתרא קמד, ע"ב, בבא מציעא קז, ע"ב).
מכאן ניתן להבין שאותו אדם מסכן את עצמו ועובר בכך על איסור מפורש, אולם גם כלפייך חל איסור זה, ואם לצערנו, לא תצליחי להביאו לכך שישמור על כללי הבריאות, שכן יכולת ההשפעה שלנו על הזולת מוגבלת, תיאלצי להתרחק ממנו ומיתר האנשים, הנוהגים כמוהו ומזלזלים בהנחיות.
מלבד האיסור לאדם לסכן את בריאותו ואף את חייו, ישנו לפנינו איסור חמור יותר של סיכון הסובבים אותו, שחלקם בודאי בעלי גורמי סיכון, ורשלנות זו מצדו קרובה ביותר למזיד. מצוות לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ (ויקרא, יט, טז) מחייבת אדם להציל את רעהו המצוי בסכנה, ומזהירה אותו מהענשה על עצם ההימנעות מהגשת סיוע, אף בלא שום היזק אקטיבי מצדו: אני ה' – נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע (רש"י שם). יתר על כן, חלק מן הציווי של אי עמידה על הדם, כולל הצלה מיד רודף, ואף בנפשו של הרודף (רשב"ם שם והסוגיה במסכת סנהדרין עג, ע"א).
מכאן, שסיכון אקטיבי לאחרים עולה בחומרתו אף יותר (וניתן ללמוד זאת ממסכת סנהדרין ה, ע"א: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי). כאמור, אף זלזול במצוות הזהירות גובל בנטילת חיים, שהרי התורה מצווה אותנו: וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ (דברים כב, ח), והגמרא מרחיבה את האיסור לכל סכנה, שבה עלול האדם להעמיד את זולתו, כמו כלב אלים או סולם רעוע (בבא קמא טו, ע"ב).
מלבד הסיכון לחיי הזולת, יש לדעת כי לחוקי המדינה ישנו תוקף הלכתי, והציות להם מחייב כתקנות הקהל, אשר אדם יחיד אינו יכול להוציא עצמו מן הכלל המחויב בהן (שולחן ערוך חושן משפט סימן קסג סעיף א). כבר מזמן התנאים נזכרה יכולת הכפיה של הציבור לשם תיקון חיי החברה והמסחר, ואף חיזוק שמירת המצוות:
כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פל' יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן (תוספתא בבא מציעא פרק יא הלכה כג).
לרוב הפוסקים, יש לקהילה סמכות חקיקה עצמאית, אשר לעתים מלווה אף ביכולת ענישה פלילית, ודתית, תוך אכיפה כספית ואף גופנית (רמב"ן משפט החרם, שו"ת רבנו גרשום מ"ה סימן סז, שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רו, שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שיא, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תתקפ, שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן קיז). נבחרי הציבור נחשבים כגדולי הדור וכבית הדין הגדול (רמ"א חושן משפט סימן ב סעיף א וסימן רלא סעיף כח), ושיקול דעתם מספיק, אף ללא הסכמת הסמכות התורנית המקומית להחלטותיהם (שו"ת מהר"י בן לב חלק א סימן קטו).
לאחר הדיון בחומרת המעשה, נפנה לשאלתך, כיצד לנהוג לנוכח עבריינים אלה. התורה מצווה: לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא (ויקרא יט ז), וחכמינו דרשו: מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח (ערכין טז, ע"ב), ויותר מכך: הוכח – אפילו מאה פעמים משמע… עד קללה… עד נזיפה… עד הכאה (בבא מציעא לא ע"א). כלומר, אין להתייאש מלתקן, ורק כאשר המוכיח נפגע בעקבות התוכחה, הוא רשאי להפסיק.
כאן יש לסייג, כי במצב שבו מקובלות בציבור נורמות פגומות (שרבו פריצי עמינו המלעיגים בתורה ובלומדיה ואינם שומעים למוכיחים), כאשר אין תועלת בדברי התוכחה, או שהחוטא הוא אלים ורשע, וישנו חשש סכנה כלפי המוכיח, ישנו פטור מן התוכחה, ואין חיוב להסתכן בשלה (דרכי משה יורה דעה סימן קנז, החינוך פרשת קדושים מצווה רלט).
מן האמור עולה, כי האדם המתעלם מן האיסור ומצער את חבריו, חוטא גם במצוות ואהבת לרעך כמוך, ופוגם בערבות ההדדית של כלל ישראל. ואף אם בפועל לא יעביר את המחלה לאחרים, הרי זה מכלל העבירות שבין האדם לחברו, עליהן אין יום הכיפורים מכפר (משנה יומא פרק ח משנה ט).
מה נותר אם כן בצד המעשי? היות שתוכחתך לא נשאה פרי, והאדם ממשיך במנהגו, יש להתייחס אליו כאל נהג פרוע, המבצע עבירות תנועה תוך סיכון הציבור. עלינו מוטל להזעיק את גורמי האכיפה, אשר יעצרו את התנהגותו על פי חוק.
גם בבית הכנסת יש לנהוג באופן דומה. בראש ובראשונה אין מדובר בעניין פרטי שלך, אלא בסיכון ציבור המתפללים כולו, ולכן נשאלת השאלה היכן מנהיגי הקהילה? מדוע אינם משמיעים את קולם? ("מי שיושב על כסא הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך החיים להוכיח וליסר אותם בדברים ולהעמיד הדת כל האפשר לא יחוס על עצמו רק על כבוד ה' יהי' עיניו ולבו תמיד". שו"ת כתב סופר אבן העזר סימן מז). יש לדרוש מן הרב, או מן הגבאים לחייבו לעטות מסכה כמו כן ניתן למנות 'נאמן קורונה' שתפקידו לאכוף את התקנות. כאשר ההנהגה תייצר לחץ חברתי חיובי, יגדלו הסיכויים לביצוע ההנחיות, ובמידה שזה לא יקרה, יש לסגור את בית הכנסת ולדווח על כך לרשויות הרלוונטיות – משרד הבריאות והמשטרה, לשם טיפול ומניעת הנזק, וכמובן שאין בזה דין "מוסר".
כל טוב,
עידית
הרחבה
מצוות תוכחה
חובת התוכחה חשובה עד כדי כך, שהמונע עצמו ממנה, נחשב כאחראי לאותה העבירה, והיא "נקראת על שמו": כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יז, שבת נד ע"ב- נה ע"ב, רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז). בסוגיה זו מצויה מחלוקת חכמים בשאלה כלפי מי מיועדת המצווה? האם כלפי המוכיח, שנדרש למחות על מעשי עבירות בסביבתו, או כלפי החוטא, שהתוכחה אמורה לחדול אותו ממעשיו, ומתוך כך ההצדקה לכאורה להתעלמות מן המצווה היא ידיעת המוכיח, כי ממילא החוטא יתעלם מדבריו.
כאן התוס' קובעים את הכלל, כי כאשר ישנו ספק אם התוכחה תתקבל, חובה להוכיח, ואף כשמדובר באיסור דרבנן, אך כאשר ידוע בוודאות, שלא יקבלו, עדיף להניח להם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין (כאן הרמ"א מחלק בין דאוריתא ודרבנן, כאשר הכלל שיהיו שוגגים חל רק על מצוות שאינן מן התורה, אורח חיים סימן תרח סעיף ב). במקרה כזה של שוגג אף הנמנע מלהוכיח אינו נתפס על אותו העוון (ריטב"א בשיטה מקובצת ביצה ל ע"א).
הנחיה זו חוזרת במקומות נוספים (יבמות סה ע"ב, שבת קמח ע"ב, ביצה ל ע"א), ואף הובאה להלכה (רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז, שולחן ערוך אורח חיים סימן תרח סעיף ב), וניתן לנמקה בכך שכלפי המזיד אין חיוב תוכחה מעבר לפעם אחת, שכן הוא אינו רואה עצמו מחוייב למוסר זה, הוכח תוכיח את עמיתך… את עמיתך, שעמך במצוות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע ששונאך (תנא דבי אליהו אליהו רבה פרשה יח). ומסביר בעל נימוקי יוסף (יבמות כא ע"ב), כי החובה להוכיח עד שיכהו או יקללהו חלה על יחיד שחוטא, ואילו המצווה שלא לאמר דבר שאינו נשמע שייכת ברבים שחטאו.
נראה שלאורך הדיון מדובר במקרה שבו אין נזק ישיר למוכיח עקב התנהגותו של החוטא, ומטרת תוכחתו היא רק מניעת העבירה מצד הערבות, אך הרש"ר הירש כורך יחד את שני סוגי העבירות, ומדגיש כי אדם שגרם לנו תחושת עלבון – במלים או במעשים – חובה עלינו להוכיחו בדברים. אולם יש כאן גם מצווה כללית: חובה עלינו להוכיח כל אדם, הנוטה מדרך היושר והעובר על מצוות ה'. לדבריו התוכחה על פגיעה אישית היא פועל יוצא של איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך", יותר מאשר תוכחה על עבירה שבין אדם למקום.