אני לומדת דיקור ונזקקת לנסיינים. לאמא שלי יש מספר סימפטומים בריאותיים ואני מאמינה שאוכל לסייע לה. האם מותר לי לדקר את אמא שלי, או שיש עם כך בעיה הלכתית? 
(אני מכירה שעם פתיחת וריד לצורך מתן עירוי יש בעיה. במקרה של דיקור ייתכן שתהיה יציאת דם קלה אך לא מחייב)

 

תשובה

שלום לך,

התשובה לשאלתך בקצרה היא שאת רשאית לעשות דיקור לאמך מכיוון שיציאת מעט דם כתוצאה מהוצאת המחט הוא רק ספק, בשונה מטיפול רפואי שיש בו יציאת דם. כדי להימנע מהספק מלכתחילה אפשר לבקש מאמך שתוציא בעצמה את המחטים וכך לא את תהיי הגורם ליציאת הדם. ארחיב כעת בדיון ההלכתי אשר מוביל לפסיקה זו: 

במסגרת מצוות כיבוד ההורים ישנם כמה חיובים ואיסורים: חובת כבוד ומורא, ואיסור קללה והכאה. אמנם התורה אוסרת הכאה של כל אדם מישראל (ספר החינוך מצוה תקצה), והמכה נענש בבית הדין במלקות[1], אך המכה את אחד מהוריו, עד כדי יציאת טיפת דם מגופו של ההורה, נענש בחנק, שנאמר: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת." (שמות כא, טו)[2]. גם כאשר ההכאה נעשית ללא עדים והתראה, עונשו של המכה גדול: כרת (שם מצוה מח), או דין בידי בית דין של מעלה (תוספות כתובות לז, ע"ב, רמב"ם ספר המצוות לא תעשה שנב, המאירי סנהדרין סה, ע"ב).

מכיוון שעבירה זו חמורה ביותר, נאסר אף על האב להכות את בנו הבוגר, משום 'לפני עיוור', שמא יכשיל את בנו, ויגרום לו להכותו בחזרה. ואב שהיכה את בנו דינו נידוי (שולחן ערוך יורה דעה רמ, ס"כ).

כשמדובר בהוצאת דם לשם ריפוי, אשר נעשית לרצונם ולבקשתם של ההורים, אין מדובר בדין התורה, והדבר מותר או אף רצוי, שדווקא הבנים יטפלו בהוריהם, אך מכיוון שאיסור הפציעה חמור כל כך, חששו חכמינו שאדם יגיע למצב של ספק מדאוריתא (למשל בהוצאת טיפת דם יתרה על הנדרש), ולכן הזהירו מפני טיפולים כאלה. הגמרא מתארת אמוראים, שלא הניחו לבניהם להוציא מגופם קוץ, או לפתוח להם כוויה על מנת לנקזה, שמא יחבלו בהם בשוגג (סנהדרין פד, ע"ב).

הראשונים נחלקו בפירוש הסוגיה, מכיוון שלפני כן הובאה הדעה, שמותר לבן להקיז דם לאביו. לסברת הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה סעיף ו), אין מחלוקת בין האמוראים השונים, וכולם מסכימים שריפוי באמצעות הוצאת דם (הקזה) אינו נחשב כחבלה, ולכן מותר, ואילו יציאת דם שנגרמת כתוצאה מהטיפול, היא שנאסרה. לחיזוק דבריו טען הרמב"ן, שלכאורה ישנו חשש בכל רופא, שמא יבוא לידי טעות בטיפול, ויסתכן בשגגה של רציחה, אך כידוע ניתנה לרופא רשות לרפא, אדרבה, מדובר במצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ואין חוששים ממקרי אונס. למרות זאת אוסר הרמב"ן לבן לרפא את הוריו, שמא יחבול בהם יותר מהנדרש, ויבוא לידי שגגת חנק, אך אין חשש שיגרום בזה למיתתם, ואילו בחבלה באדם אחר אין חשש לשגגת חנק, אלא שגגת לאו בלבד.

לעומת זאת הרי"ף (סנהדרין יט ע"א) והרא"ש (פרק י סימן א) סוברים, שמדובר במחלוקת, ולכן כל פעולה, ואף הקזת דם לשם רפואה נאסרה, שמא יצא יותר דם מכפי הצורך, ויחטא הבן בשגגת חנק. כך גם פסק רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב א חלק ד דף טו טור ד).

כמו הרמב"ן גם הרמב"ם סבור שאין בסוגיה מחלוקת, אך מוסיף תנאי אחר, ומשמע שדבריו מקובלים על רוב הפוסקים: המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר, פטור, אף על פי שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה, במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא, והרי הן מצטערין – הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות (ממרים פ"ה, ה"ז). כלומר, מלכתחילה אסור לבן לחבול בהוריו לשם רפואה, אך כל זאת במצב שישנו רופא אחר, ואילו כשאין בנמצא רופא או מטפל נוסף, רשאי הבן לעשות כל פעולה רפואית שתביא להוצאת דם.

מלשון השולחן ערוך ניתן להבין, כי הוא סובר כרי"ף ורא"ש, שאף כאשר ההורה מבקש, אסור לבן לחבול בו לרפואתו: "היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה" (יו"ד סימן רמא ס"ג). בדברי השו"ע אין חילוק בין המצבים – כשיש אדם אחר, או כשאין, והפוסקים הספרדים ההולכים בשיטתו (ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק טז ס"ג), חוששים לדבריו. על הדברים הללו הגיה הרמ"א: "במה דברים אמורים? בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות".

מדברי הבית יוסף ניתן להבין, כי אכן מדובר במחלוקת בגמרא ובראשונים, ולכן סביר להניח שאף דבריו בשו"ע מכוונים לאסור באופן מוחלט ללא חילוק בין מצבים שונים. אולם הב"ח חולק על כך, וסבור שאין מחלוקת בין הפוסקים, וכולם מתירים כמו הרמב"ם והרמ"א במקרה שאין אדם אחר שיכול לטפל, כך כתבו גם החינוך (משפטים מצוה מח אות ב) ובן איש חי (שנה שניה פרשת שופטים סעיף כד). על כך מוסיף המנחת חינוך בדעת יחיד, כי רצון ההורים מבטא את מחילתם על כבודם, ואם כך, אין כאן עבירה כלל (מצוה מח אות ב).[3]

לסיכום הדברים שהובאו עד כה, לרוב הפוסקים מותרת הוצאת דם לשם ריפוי, אך זאת כאשר אין בנמצא אדם אחר שיוכל לעשות זאת, ואף אם מדובר בטרחה או בהוצאה ממונית, אין להקל. כך כתבו גם פוסקים אחרונים, כגון הרב הרצוג והרב ש"ז אוירבך (גשר החיים חלק ב פרק א) ומנחת שלמה (תניינא סימן עט).

לשאלתך בנוגע לדיקור, ככל הנראה מדובר בספק,[4] מכיוון שמדובר בדקירה שטחית, וברוב המקרים אין יציאת דם (בשונה מהקזת דם, או דקירה בוריד), לכן לרוב הפוסקים אין איסור בכך, ואף לשיטת השו"ע, אם תבקשי מאמך מחילה מראש למקרה שייצא דם, את רשאית לטפל בה (ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק טז ס"ד). ואם תרצי לצאת ידי הספק, תוכלי לבקש מאמך להוציא לעצמה את המחטים בסיום הטיפול, וכך במקרה של יציאת דם, לא את תהיי הגורם לכך (מנחת שלמה חלק א סימן לב).

אני מאחלת לך ולאמך בריאות איתנה,

שתשרה הברכה במעשי ידייך,

ושתזכי לטפל ולסייע לאחרים

עידית

 

[1] יתר על כן, נאמר שכל המגביה ידו כדי להכות את חברו, אף על פי שלא היכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ע"ב).

[2] כמובן שמדובר במצב שבו ישנם בתי דין, והבן היכה בנוכחות עדים כשרים שהתרו בו.

[3] וכתב על כך המשך חכמה (דברים כז, טז), שאין ביכולתו של האב למחול לבנו, מכיוון שמכל מקום יש על זה 'ארור' (אָר֕וּר מַקְלֶ֥ה אָבִ֖יו וְאִמּ֑וֹ).

[4] על כך כתבו התוס' שאמנם דבר שאינו מתכוון מותר, אך במקרה של הוצאת קוץ, יתכן שבמהלך ההוצאה יתהפך הקוץ לתוך הבשר, ופציעת ההורה תהפוך להכרחית מדין פסיק רישיה (סנהדרין פה, ע"א).