האם יש חובה לאישה לכסות את המרפק?
שלום,
האם ע"פ הלכות תניעות אישה צריכה ללבוש חולצה עד המרפק?
יש לי חולצות שאינן לגמרי עד המרפק אך מכסות את שיער בית השחי והן יותר ארוכות מחולצות קצרות רגילות. האם זה צנוע וכשר מבחינת ההלכה?
בתודה ענקית מראש 🙂 אתן עוזרות לי מאוד!.
תשובה
אכן, אישה צריכה ללבוש חולצה עד המרפק. יש מחלוקת האם המרפק עצמו צריך להיות מכוסה, או שהשרוול צריך לכסות את הזרוע עד המרפק, או שאפשר גם לחשוף חלק מהזרוע )סנטימטרים בודדים( שקרוב אל המרפק. לכן, יתכן שהחולצות שתיארת מתאימות להגדרה המקלה, ויתכן שלא – את תדעי כשתבדקי.
הרחבה:
אף על פי שהתורה מתייחסת לצניעות באופן מאוד חיובי, אין בה מקור מפורש להלכות לבוש ספציפיות. כמו כן, אין במשנה או בגמרא הלכות לבוש לנשים.
אולם, מצאנו התייחסות אגבית במספר מקומות לכללי הלבוש המצופים מנשים. ביניהם ישנם שני מקומות המתייחסים לצורך שהזרועות יהיו מכוסות.
בגמרא במסכת כתובות (דף עב,א) מובאת משנה המגדירה מהי "דת יהודית" – נורמה מקובלת של הופעה צנועה; מי שאשתו מפרה אותה יכול לגרשה ללא כתובה. לפי המשנה, דת יהודית כוללת דרישה מאישה נשואה שלא לצאת ללא כיסוי ראש, וכן לא לטוות בשוק:
"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית .. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר אף הקולנית, ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה"
הגמרא בהמשך (דף עב,ב) מסבירה לגבי הביטוי "טווה בשוק" שהדרישה היא שזרועותיה לא ייחשפו במרחב הציבורי. באופן דומה, במסכת בבא בתרא )נט:( נאסר על גבר ללכת על גדת הנהר במקום בו נשים כובסות, כי זרועותיהן נגלות בעת עבודתן.
איזה חלק מהזרועות יש לכסות? ישנה מחלוקת בין הראשונים מה נקרא בלשון הגמרא "זרוע". האם זהו כל החלק שמהכתף עד כף היד, או החלק שמהכתף עד המרפק? לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא עד המרפק; קשה להכריע האם המרפק עצמו צריך להיות מכוסה, אבל ישנם פוסקים חשובים הסוברים שאם רוצים שחלק זה יהיה מכוסה גם כשאנחנו פעילות ומניעות את הזרועות,
צריך לכסות גם את המרפק. המשנה ברורה (סימן ע"ה) כתב גם שדין זה הוא יציב ולא תלוי בנורמה החברתית:
"לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק ]והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א[ במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה. אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור"
אולם, יש מקור אחר לפיו אפשר לחשוף אפילו מעט מעל המרפק.
בגמרא במסכת ברכות (דף כד,א) ישנה התייחסות למצבים בהם אי אפשר לקרוא קריאת שמע בגלל הסחת דעת בעלת אופי מיני, מצבים אותם הגמרא מכנה "ערוה". בין השאר נאמר שם "טפח באישה ערוה", כלומר שכל מצב בו נגלה לעיני הגבר טפח מחלקי הגוף האמורים להיות מכוסים, זה מונע ממנו לומר קריאת שמע.
מכאן למדו חכמים שמידת האורך "טפח" (כ 8 ס"מ) היא ההגדרה של מה ניתן לגלות מתוך האיזור שאמור להיות מוצנע מבלי שזה ייחשב למצב לא -צנוע. לכן, לפי דעה זו ניתן ללבוש שרוול שמגיע קרוב למרפק (פרי מגדים סימן ע"ה ס"א). כמו כן, ישנה דעה שאומרת שחכמים חייבו לכסות את הזרוע, אך לא הגדירו במדויק כמה מן הזרוע יש לכסות.
כך כתב הרב רבינוביץ (שיח נחום א' אבן העזר ק"ז, ומקורו בין השאר בתשובת הרשב"א חלק א' סימן תקע"ה):
"מעיקר הדין יש לכסות את הזרוע )=החלק שבין הכתף והמרפק(, אך חז"ל לא קבעו שיעור מוגדר לכיסוי זה, ומכל מקום דרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע. אמנם, בענייני צניעות המלבוש ראוי להתחשב גם במנהגי החברה של שומרי תורה ומצוות אליה רוצים להשתייך, ואם נוהגות הנשים באותה חברה לכסות יותר – ראוי לנהוג כן."
לכך יש להוסיף את גישת מיעוט הפוסקים לפיה יש השפעה של הנורמה החברתית על הלכות אלה; לא עד כדי ביטולן לגמרי, אבל כן להיתר המרפק.
כך כתב דברי חמודות על הרא"ש (סי' לז אות קטז):
"ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובל' הרשב"א שכתב הב"י לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה, מדכתב על שוק דלקמן דצריכה, לאשמעי' אע"פ שבאיש מגולה כמ"ש במי"ט. וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו – דמידי הוא טעמא, אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי הרהור כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושער"
הרב עובדיה יוסף, (שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח -חיים סימן י"ד), ציטט תשובה זו ודייק: "שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק".
לעומת זאת, הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה ספר משפחה ז,ה) פסק להחמיר ולכסות את המרפק:
"המשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: “טפח באשה ערווה”, ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז”ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ’ 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.
אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד ‘טפח’, הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ”א (שו”ע או”ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי’ גן נעול עמ’ 33).
וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה".
כך שניתן לסכם שישנה מחלוקת בנושא זה, מי שנוהגת לכסות את המרפק נוהגת לפי המחמירים ומי שנוהגת שלא לכסותו יש לה על מי לסמוך בכך.